בס"ד
פרשת "תצווה" / הרב אליהו קאופמן
הפרשה דנה באריכות במלבושי הכוהנים - ובמיוחד מלבושי הכהן הגדול. בין השאר אבני
החושן - סימני שנים עשר בני יעקב, צריכים להיות תלויים לכהן הגדול ליבו. הכהן
הגדול מוזהר שחייו תלויים בכניסתו ויציאתו לקודש הקודשים. הרי אפשר לשאול מה הקשר
בין בגדי הכהונה לכניסה וליציאה לקודש הקודשים וממנו? התובה היא על דרך הדרש.
הלבוש היהודי הוא אחד משלושת הדברים
שיהודי ניכר בו ("תורתו ,מלבושו ולשונו") ולכן זהירותו- מחילול ה' , חס
ושלום, צריכה להיות מרבית. לא מספיק שיהודי יהיה ניכר בשלושת הסימנים הללו אלא שהם
יהיו סימניו לשמה. התורה צריכה להילמד , להורות ולקיימה לשמה ולא כ"נבלים
ברשותה". לשון הקודש צריכה להיאמר לקודש בלבד ועם כוונות קדושות ולא לערבבה
עם ה"עברית" הציונית הטמאה שהרי הברות קדושות בוראות מלאכים קדושים
והברות טמאות בוראות מלאכי חבלה. וכך גם הלבוש היהודי. יהודי - ועוד כהן דת ישראל, המתהלך בלבושו היהודי או הייצוגי
ומתנהג שלא בדרך התורה הריהו מחלל שם שמים
בפרהסיה עד לדין מיתה. הלבוש - מבין שלושת הדברים המייחדים יהודי, הוא הדבר הבולט
ביותר מביניהם משום שהוא ניראה למרחוק ולעיני כל העמים וכל סטייה הרי כחילול ה'
במראה.
"כוהנים" בימינו הם אלה המרביצים
תורה לעדרים, אלה הנקראים "ראשי ישיבות" או "רבנים" ואלה
המתיימרים להיות "דיינים". כניסתם ויציאתם "אל הקודש" וממנו פירושה הדרך בה הם ממלאים את תפקידם, עם מי הם
מתרועעים ובאיזה אופן וצורה הם מתנהגים ומדברים. הנוכרים אינם מבדילים בין
"רב אמיתי" לבין "רב
מטעם" או "רב מודרני". יתרה מכך, אותם רבנים אמיתיים שאינם יוצאים
נגד אלה ששלמונים או כבוד עשאום "רבנים", אזי, דינם כ"מסייעים בידי
עובר עבירה" ודינם "מיתה" שהרי שתיקתם כהודאה כי מעשי המסלפים
"כשרים". ואם בעולם הזה ה"מכונים" דהיום "כוהנים"
הם הסוררים או אלה המעלימי עיניים מן
הסוררים, אזי, "מיתתם" מתבטאת בכך שאין להם חלק לעולם הבא.
רב, דיין ומרביץ' תורה אמיתי חייב לשאת את
דרך האמת התורתית לעם ישראל על ליבו ממש כפי שהכהן הגדול נשא על ליבו את אבני
החושן והתחייב במיתה אם ישאם שלא לשמה. ומי שלא יכול לעמוד באמת הזו ופוחד מאלמות
והלמות הרשעים והרחוב עדיף שיסיר מלבושו הרבני מאשר - חס ושלום, יחלל שם שמים בפרהסייה . לא לחינם
נקראה הפרשה הזו "תצווה" כי קידוש ה' בלבד בבגדי קודש היא ציווי עליון
לכל יהודי - ובמיוחד לאלה המתעטרים ב"עטרת התורה" ובתוארי
"הרה"ג" , "הצדיק" או מזכה הרבים - פה מפיק
מרגליות".
פרפראות
ה"רבנות הראש(ע)ית לישראל"
השבוע החלטתי לשים בצד את כל הנושאים
האחרים ולעמוד השקפתית על ה"קוץ הממאיר" הזה - ששמו ה"רבנות הראשית
לישראל". זהו קוץ ממאיר - ולחילופין
עצם בגרון היהדות, שאורכו כימי השתררותה של הציונות על היהדות החרדית והתורה בארץ
ישראל, ולימים בעולם כולו, בעזרת הכידונים הבריטים שבחוד חניתם עמדו ציונים יהודים
כהרברט סמואל ובנטובי'ץ, והחותם השטני שלהם ניקרא שמו בעולם "הצהרת בלפור". לא במקרה
ה"זרחן הכימי" שבו היה משוח חוד חנית זה ניקרא ה"רבנות הראשית לישראל" , שבראשה העמידו את אותו ה"רב קוק"
שעליו אמר האדמו"ר מסאטמר זצקו"ל (הרה"צ יואל טיטלבאום - בעל
ה"ויואל משה"):"איש צר ואויב לדת תורתנו הקדושה". פרשת ההחלטה
הציונית להעמיד את הרב אליהו בקשי - דורון למשפט עקב הענקת "תארי רב"
לאנשי צבא פוקרים עבור שוחד היא זו שהביאה אותי להקדיש מאמר שלם השבוע לאלה שרק בגדיהם
"פרומים" אך גם פרומים.
ידעו להם היטב הציונים כי מלאכתם - לשמד את
עם ישראל ולהקים את ה"מדינה היהודית" האלטרנטיבית ליהדות לשם אמצעי
לעקור מצוות (כדברי המרן מבריסק זצקו"ל), לא תעלה בידם אלא אם יבנו לעצמם
מכשיר פעולה בלבוש "דתי" שיעקור את כוחם של חכמי ישראל האמיתיים , כדי להוליך
שולל את כל שומרי המצוות בעולם ו"לפסוק" להם "הלכות" שמד - משהו מעין התאבדות רוחנית. כמו שהציונים הבינו
שאין לבנות "יהדות" של מרמה באוגנדה או בארגנטינה אלא רק בארץ ישראל הרי שכך גם יעץ להם השטן שבלי "רבנות" משלהם
לא יעלה בידם להתחפש כהלכה כדי לעקור את המצוות. ובראש חנית ורומח העוקרים העמידו
"חובש שטריימל" בשם הרב אברהם יצחק קוק מיפו . אין כאן המקום לחזור
ולדוש מה היתה עמדתו של הגר"ח זוננפלד זצ"ל וכיצד נוסדה ה"עדה
החרדית". לימים התגלה החכם זוננפלד זצ"ל גם כנביא בחסד עליון אשר טען כי
ה"רב הראשי" הראשון יהיה כהן (קוק), השני לוי (הרצוג), השלישי ישראל (אונטרמן)
והרביעי "ממזר" (מטהר הממזרים גורן). אך יש לשים לב לנבואתו של
ה"סבא קדישא" רבי שלמה אלפנדרי זצקו"ל: "בדור שלפני בוא משיח
צדקנו ה"רב הראשי" יהיה גוי"! אל תישכחו את דבריו כי בהמשך אחזור
אליהם - בע"ה, בהמשך הדברים. אלמלא היועץ המשפטי היהודי - ציוני - בריטי היו הציונים לא רק מבטלים את רב החרדים
כה"מרא דאתרא" בארץ ישראל אלא גם מבטלים את הראשל"צ הספרדי. לבסוף הם ביטלו אותו
בדרך אחרת - הם כפפו אותו אליהם , ובכך
הוציאו ממנו את קדושתו ואת כוחו האמיתי. דבר שהתורכים, הערבים , הצלבנים , הביזאנטים
והסלג'וקים לא עשו מעולם!
הסדק הראשון שפרצו הציונים בחומת הרבנות
בארץ ישראל היה לאחר 1918. בשנה זו ראו רבני י"ם בעיני רוחם את העתיד לבוא -
עם הכיבוש הבריטי והענקת הדומיננטיות לציונות, ע"י הכובשים. חששם של
מהרי"ל דיסקין והגר"ח זוננפלד היה שהצעד הבא לאחר הכיבוש הבריטי ומתן
"הצהרת בלפור" לציונים יהיה בהקמת "רבנות מטעם".ההליכה אחר
ההבל ה"לאומי" והמיזוג עם הפוקרים ל"עניינים לאומיים" כבר
החלה - ע"י רבנים קלי השקפה, באמצע המאה ה-19. הסכנה הפעם היתה שאת חלשי
השקפה ואופי אלה - ואפילו גרועים מהם, ינצלו הציונים בכוח הפוליטי שקיבלו
מהבריטים, כדי להכות ולהחליש עד עפר את הרבנות האורתודוכסית. אי לכך קמה רבנות
מאוחדת בי"ם - ביוזמת המרי"ל דיסקין, ובראשה עמד ה"ראשון לציון"
משה אלישר (בנו של ה"ישא ברכה") ,ולצידו ועד רבנים ספרדים ואשכנזים
חרדים. אך מעשה השטן הציוני הצליח והבאתו של הרב קוק היתה אומנם הצעד הציוני
לשבירת האחדות התורתית ולמיגורה. הרב הספרדי - יעקב מאיר (שלפני מלחמת העולם ה-1
נכשל במועמדותו אצל הספרדים הדתיים לתפקיד ה"ראשון לציון"), הוכנס לצד
הרב קוק רק לאחר ההתערבות של עו"ד בנטובי'ץ היהודי - הבריטי ואילו הרב אלישר
הודח. כאן נכשלו הספרדים ב"אהבת חינם" ובחוסר הכרתם את המשומדים הציונים
ופרקו את השותפות עם החרדים האשכנזים כדי להצטרף ל"משרד הרבנות" הציוני
- שהיה אז גם משופע בתקציבים עודפים ולא לחינם. רוב הרבנים הספרדים האמינו שבצעד
זה הם ישפיעו יותר על חיי הדת בארץ ישראל
ועל ה"עליות" הציוניות הכופרות שהגיעו אז. קולם של ה"סבא
קדישא" אלפנדרי וה"אלשייך" היו כקול תועה במדבר. כאן גם המקום
לציין כי עוד בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 צפה ה"בן איש חי" הקדוש -
ברוח קדשו,כיצד תפקיד ה"ראשון לציון" יתרוקן מתוכן. עד היום איש אינו
יכול להסביר את העניין אלא ברוח קודש ממש. משלחת ספרדית מארה"ק הציעה
ל"בן איש חי" לעלות מא"י ובמסגרת "עלה ארי מבבל" הוא
יוכתר ל"ראשון לציון". בתחילה שתק ה"בן איש חי" מספר דקות
ארוכות אך משראה כי מצפים ממנו - בדחילו ורחימו, לתשובה , או-אז, התעשת ופלט כי
"רק לא זאת! אינני רוצה ששמי יקשר לימים עם נפילת התואר הזה , שעוד עתיד
להחטיא רבים וטובים"! השומעים לא האמינו למשמע אוזניהם. היו אלה הימים שיחפני
הציונים היו מיעוט מבוטל בא"י, וגם בעולם עוד לא יצא שמם ממש. בא"י היו
היהודים ברובם שומרי תורה ומצוות ותפקיד ה"ראשון לציון" היה מכובד לעין
שיעור בפני השלטון התורכי-אוטומאני. ה"בן איש חי" סירב להוסיף, הנושא
נשכח וירד מהפרק. נבואה אחרת - ביחס לציונים הכופרים , מצד ה"בן איש חי"
נאמרה על ידו מששמע על ה"עליות הציוניות" הראשונות ומעלליהן. הרב הקדוש
טען כי לאחר מה שהם עתידים לעולל בכפירתם בארה"ק גם יום הכיפורים הקדוש -
המגן על כל יהודי מגזירת עכו"ם, לא יסייע להם והם יוכו בו ע"י הגויים.
בשנת 1973 התגשמה נבואה נוראה זו...
מותם של הגר"ח זוננפלד וה"סבא
קדישא" הקהו את המאבק במוסד הציוני הזה ולא מעטים וטובים נפלו בפח הנתעב של
חיי "סטאטוס קוו" עם אותה "רבנות" מטעם ובלי טעם. גדולתו של
הגר"ח זוננפלד זצ"ל - כחכם שהפך
לנביא, היתה בכך שביום הקמת המלכודת הזו הבין וראה כי הבעיה איננה הרב קוק ועוד
אחד או שניים שיבואו אחריו אלא הוא כבר ראה על כיסא ה"רב הראשי" את שני
הזוגות האחרונים שמתפלשים באבק הציונים והוותיקן הטמא כדי לשרתם, כשעל גופותיהם
ממש עבירות חמורות ובראשן גם כאלה שאפשר לסווגן כשלושת לאווי ה"יהרג ובל יעבור": לאו, בקשי-דורון,
עמר וה"דובדבן" הרקוב שב"קצפת" החמוצה - מצגר.
מהרב אברהם יצחק קוק והרב יעקב מאיר ועד
הרבנים אברהם שפירא ומרדכי אליהו עוד חיה המערכת החרדית (ולימים נחתה אליה גם
ה"עדה החרדית" בעצמה!) באשליית שווא כי ה"רבנות" הציונית היא
בבחינת ה"רע במיעוטו" שאפשר
דרכו ל"הציל מלוע הארי" ולמנוע "גרוע מזה". ל"עדה
החרדית" - שלפני הקמת המדינה הציונית היה ברור כי בתחילה הציונים
"יתנו" לרבנים דתיים ( בין "חרדים" ציונים ל"מזרחי"
ממש) , להיבחר אך ככל שתחלופנה השנים כך יכנסו למערכת שמד זו "רבנים
ראשיים" שבינם לבין התורה אין ולא כלום. בעיני רוב הציבור החרדי דאז נראתה
אפשרות זו כ"מוגזמת" ורבים וטובים ניסו לפרש את דעת גדולי ישראל ואזהרתם
בעניין יותר כניסיון לגדור גדר מאשר נבואת חכמה תורתית לעתיד. אך אשר יגורו ענקי
הדת בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים בא עלינו כבר בשנת 1993 , עת שני עוברי
עבירות למכביר וקלים שבקלים נבחרו
ל"רב הראשי האשכנזי לישראל"
ול"ראשון לציון": ה"רבנים" ישראל מאיר לאו ואליהו בקשי-דורון.
ימיהם של הרבנים אייזיק הרצוג, חי עוזיאל ,
יצחק ניסים, ישראל אונטרמן, עובדיה יוסף, שלמה גורן, אברהם שפירא ומרדכי אליהו היו
"מדרגות" הירידה עד לבואם של ארבעת ה"רבנים" שחשודים שוב ושוב
בעבירות "אבן העזר","חושן המשפט" ,"יורה דעה" ומפעם
לפעם מוזכרים ככאלה ה"מככבים"
בפרשיות תועבה, שחיתות , שוחד, גניבות ואף איומי אלימות ורצח (!).לא לחינם ברח
ה"בבא סאלי" הקדוש זי"ע למרוקו בשנות ה-50 של המאה ה-20 , כשהציעו
לו את תפקיד ה"ראשון לציון" (לאחר מות הרב חי עוזיאל ועד שנבחר הרב יצחק
ניסים). ה"בבא סאלי" לא ברח רק משום שלא לכהן בתפקיד - כי לכך יכול היה לסרב בהיותו בארה"ק.
ה"בבא סאלי" ברח כדי שלא יפצירו בו בעניין - ולא משום פחד הלחץ, אלא
ה"בבא סאלי" טען בפני מקורביו כי "עצם הבקשה ממני לשרת בתפקיד זה
מפחידה אותי שרמת עבודת ה' שלי בסכנה כי אלמלא כן לא היו מבקשים ממני לכהן בתפקיד
עלוב ומבזה כזה"! יש גם להזכיר כי הצדיק רבי חיים סינואני זי"ע סירב
לקבל "רב עיר" בטענה כי ב"כתר זה מכתירני השטן כדי לקחת ממני את
זכויותי בעולם הבא". אין ספק שכאשר עצי התורה סירבו ל"מלוך" בחסות
הציונות באו עצי האטד העלובים וקשרו לעצמם "כתר מלוכה" קוצני בטוענם כי
זהו "גם כתר כהונה".
מהפכי הירידה היו הדרגתיים. הרבנים הרצוג
ועוזיאל עוד "לחמו" למנוע גיוס נשים דתיות לצבא הציוני ולשחרור בני תורה מצבא
שמד זה. אוזנם היתה כרויה וקשובה לרבנים חרדים - ובראשם הגרי"ז מבריסק
זצ"ל. הרב יצחק ניסים היה מוכן להתפטר כאשר ניסו לאלצו לפגוש את האפיפיור
האנטישמי והטמא וטענו כלפיו (כלפי הרב ניסים) כי הוא חייב לעשות זאת משום היותו
"פקיד ממשלתי". אך לאחר ימי ניסים - אונטרמן באה ההחלקה הקשה של
"טיהור" הממזרים ע"י ה"רב הראשי" האשכנזי שבא
אחריהם:שלמה גורן. לימים הפכו רבנים ציונים מאותו דור גם ל"גדולי ישראל
החרדים" (ודי לחכימא ברמיזא...) - דבר המשפיע באופן כואב על חוסר ההתנגדות של
רבני ה"חרדים הציונים" למה שמתרחש כיום במוסד ארכאי וקוויזלינגי זה. מי
שכבר ישבו בכס "הרב הראשי " או ב"בית הדין הגדול" של הציונים
לא רק שלא יכולים להבין וללחום את מלחמתם של הצדיקים המנוחים כהגר"ח זוננפלד , ה"סבא קדישא"
אלפנדרי והמהרי"צ דושינסקיא,
ה"חזון אי"ש" והגר"ז
מבריסק אלא אינם מגיעים לרמת התפיסה ההשקפתית בעניין מכשלת ה"רבנות הראשית"
כהרב אליעזר מנחם שך
וה"סטייפלר". מה שרבים האמינו כי אפשר לנהל כ"מלחמה
מבפנים" התגלה כבליעתו של התרנגול בבטן השועל וקרקורי ה"קוקוריקו"
שלו משם:"אני נילחם מבפנים".
בתחילתה של ה"רבנות הראשית" עוד
ניסו לשוות למאבקים בתוכה תוכן "עקרוני" של "מאבקים לשמה". אך
ברבות הימים החלו התככים האישיים לכרסם בה וקיבלו נופך אישי יותר ויותר ופחות
ופחות שאלות רעיונות כמו "בין ציונות לחרדיות", "החמרות
והקלות" וכו'. בשנת 1972 עלה הסירחון האישי לראשונה. כאן גם יש לציין כי הגוף
הבוחר את ה"רבנים הראשיים" או את "מועצת הרבנות הראשית" ברובם
אינם שומרי מצוות ומכאן שהסחף לפוליטיקה זולה ובלתי ערכית ויהודית היתה קלה. על
בסיס הרכב בוחרים זה ביססו גדולי ישראל את ראייתם כי לא ירחק היום וטמאים ישבו על
כיסא השרד הציוני, כי יותר ויותר בוחרים פוקרים יחצו לשנות את דת ישראל ולהופכה ל"אורתודוכסיה
רפורמית". בשנת 1972 התמודד - על כס ה"רב הראשי הספרדי"
(ה"ראשון לציון" בעבר הלא ציוני...), הרב עובדיה יוסף. המעשה שעשה האיש
הזה היה חריג וראשון לאותם הימים ולימים הביא ל"בומרנג" נגדו עצמו
ולזילות ראשונה בתפקיד ה"רב" והפיכתו לפקיד הנבחר עפ"י קיצוב שנים
ולא כרב הנבחר לכל חייו. עד אז נהגו גם הרבנים הציונים כבוד זה כלפי זה ולא התמודדו
נגד "רב ראשי" שהיה חי ומכהן, למרות שעפ"י החוק הציוני התאפשר
הדבר. הרב יוסף - ששמו היה בעצם עובדיה עובדיה אך שינה שם משפחתו ליוסף (אולי כי
כבר תכנן לרשת את מרן ה"בית יוסף" בדור העלוב שלנו...), החליט להתמודד
מול הרב המכהן דאז, הרב יצחק ניסים. הרב יצחק ניסים היה מאלה שעוד למדו מפי
ה"בן איש חי" הקדוש אך נימשך לרבנות הציונית מתוך המניפולציות הציוניות
של הציונים והרב קוק. כאמור, הרב ניסים - יוצא עירק, התפרסם בסירובו לצאת לקראת
האפיפיור בשנות ה-60 גם במחיר פיטוריו. עם הרב עובדיה יוסף היתה לו - ולעוד רבנים לא מעטים, מחלוקת קשה ביחס להעזתו
של הרב יוסף שעוד בגיל 17 יצא נגד פסקי הקדוש ה"בן איש חי" (ואולי גם
כאן רצה למוטט מסורת של "פוסקי דור" כדי לסלול לעצמו את העתיד...).
בארכיונו של חכם ספרדי מי"ם נימצא מכתב של הגר"י כדורי-
מאותן שנים שהרב יוסף הצעיר יצא נגד מרן ה"בן איש חי" הקדוש, שבו
הגר"י כדורי כותב לראש ישיבת "פורת יוסף" בי"ם (הרה"ג
עזרא עטיה), כי "יש בישיבתך תלמיד חצוף היוצא ומעיז פנים נגד ה"בן איש
חי" הקדוש". הרב יוסף היה בתחילת דרכו חידה השקפתית לחכמי ישראל. האיש -
גאון עצום ושלמד וחונך כל ימי צעירותו על אדני התורה, נע כמטוטלת בין ה"עדה
החרדית הספרדית", שבראשה עמד הצדיק המקובל רבי יעקב מוצפי , לבין
ה"רבנות" הציונית. עם חזרתו ממצרים - שם עמד ללא מורא ופחד, על אדני
התורה ונגד מרעים ומשחיתים בדת ישראל, עוד התפרסמו מודעות בי"ם החרדית כי
"הרב עובדיה חזר ממצרים ועומד להקים ישיבה על טהרת הקודש". החכם יעקב
מוצפי הפכו ל"חברותא" שלו וקראו בחיבה "רבנו עובדיה יוסף",
והעיר ירושלים צהלה ושמחה בתקוותה בו. גם בבית הדין של ה"עדה החרדית"
האשכנזית עלה הרעיון לצרפו כדיין ספרדי לבית דינם.ואז עבר הרב עובדיה יוסף צד
וקיבל משרה ב"רבנות" הציונית. הגאב"ד של ה"ידה החרדית" דאז - הרה"ג פנחס עקשטיין, לא יכול היה לעצור את כעסו כראותו אותו ברחובה של עיר הקודש, וקרא תיגר נגדו בפני
עם רב. ואילו המקובל יעקב מוצפי גרשו מה"חברותא" מבלי לראות פניו כשאמר
לבני ביתו "סלקו מכאן את עובדיה יוסף"! מנגד האיש נפל כפרי בשל לידי
הציונים. אמנם היתה להם חזקה על תפקיד ה"ראשון לציון" והם הצליחו - מאז קום המדינה הציונית ו"עליית" עדות
המזרח, לנתץ ולהרוס את הדת בקרב עולי ארצות האסלאם, אך הם גם היו זקוקים לדמות
כריזמטית ונחושה ש"תמתן" את דבוקתם של המזרחיים לתורה ולדת. להבדיל
מהעליות האשכנזיות הרי שרוב רובם של
העולים המזרחיים (אולי לבד מעירק ) היו קשורים לתורה ולמצוות גם אם הגדירו עצמם
"מסורתיים" ואפילו "חילוניים". בשלטון הציוני עדיין צפו בעיות
עם השמד המאורגן שלהם - ובמיוחד לאור גורמים אשכנזים חרדים שסייעו י ל"עולי" המזרח שחפצו להיוותר יהודים
מאמינים. ה"רבנים הראשיים" הספרדים של אז היו מנותקים מהמוני העולים
ובעיני הציונים עמדה הסכנה שיקומו רבנים מזרחיים נגד המהלכים הציוניים - שבן גוריון
עמד בראשם, לשמד את עדות המזרח ו"ללמדם תרבות מהי". עם
ה"עליות" מהמזרח ומצפון אפריקה אמנם עלו רבנים ספרדים גדולים שלחמו נגד
הכפירה הציונית ולמצלת צאן מרעיתם כמו משפחת טולדאנו ממרוקו, ה"בבא
סאלי" הקדוש זי"ע, גדולי תימן - הרבנים חיים סינואני(סירב לתפקיד
"רבני" ציוני) והרב המקובל מרדכי שרעבי ("הרש"ש השני", כפי
שכונה), הרב זרוק- ראש גולת לוב וכמו כן רבנים ספרדים מ"שיירי הכנסת
הגדולה" בארה"ק שלא נטמעו בציונות כמו הרב עזרא עטיה - ראש ישיבת
"פורת יוסף" בי"ם, הרב יהודה צדקא , הרב הצעיר בן ציון אבא שאול
וכמובן המקובל הגאון הרב יעקב מוצפי ובן דודו הרב סאלמן מוצפי. כל הרבנים הללו לא
רק שהתנגדו לציונות ולשמד באופן רעיוני ואקטיבי אלא שהתנגדו גם לבחור ולהיבחר
ל"כנסת המינים" הציונית (מחוץ למשפחת טולדנו שתמכה באגו"י). גם
משפחות טולדאנו, עדס והררי-רפו'ל לא "התיישרו" עם הקו הציוני למרות שלא
החרימו את הבחירות הטמאות. היו אלה הימים שהציונים הבינו כי לא בבת אחת ינחיתו את
השמד והם חיפשו "רבנים מטעם" מכל הדרגות - בין משתפ"ים ממש לבין
כאלה שיפלו ברשת הקואפטאציה של "עם אחד" ו"שינוי מבפנים".
באותם ימים למשל לכדו אנשי מפלגת העבודה צעיר קרייריסטי שאביו כבר היה "תפוח
רקוב" - מר מנחם הכהן , שהפך ל"רב המושבים" ואח"כ ל"רב
ההסתדרות" של מפא"י ההיסטורית. ציד אחר היה ה"רב הצבאי הראשי"
שלמה גורן - שלהבדיל ממנחם הכהן, הוא לא היה קרייריסט וכזה שהחיים החילוניים קרצו
לו יותר מאלה הדתיים אלא היה זה רב שהזדהה עם ההשקפה ההיסטורית של הרב קוק, להתמזג
עם הציונות וכדתיים ל"השפיע מבפנים". ביהדות תימן העדינה והמפוררת נהגו
הציונים בדרך שונה. הם בודדו את הרבנים התימנים החשובים - בלי לפגוע ממש בכבודם
(הם הכו אותם ל"צדיקים שנותנים ברכות" אך מנותקים מכוח השפעה רבני) ,
כהרבנים שרעבי , סינואני ואחרים ומנגד קידמו את ההסכלה ה"דתית" של
"עולי" תימן והפכום ל"רבי תימן של ה"מזרחי". היתה זו
קבוצת ה"דרדעים" , שבתחמן נחשבו לרפורמים ולמסכילים עד להשוואתם לקראים.
הללו לא הכירו בקבלה, נטו ללמוד וללמד לימודי חול וכו' אך בארץ תימן הם היו מוקצים
מחמת מיאוס. בישראל הם "פרחו" כ"רבני תימן" וקודמו
כ"רבני ערים","רבני התיישבות" וכו'. משפחת קאפח היתה בראש
הרשימה וגם משפחות בדיחי וערוסי היו חלק ממנגנון זה. אך לציונים היה עדיין חסר רב
מטעמם שמחד גיסא ימזג גדלות בתורה אך מנגד שיהיה גם עממי ועז ברוחו לשרתם בכל
הדרכים והצורות. שמעו של הרב עובדיה עלה באפם של הציונים ככזה היכול לפתור להם את
הבעיה. סיפור שסופר לימים ע"י הרב אהרון בצלאל המנוח- מזכיר ה"עדה
החרדית הספרדית" (לימים בדקתי את הסיפור אצל רב ספרדי - ירושלמי , מגדולי
ישראל והוא ובני משפחתו אימתו לי את הטענה וטענו כי שמעו זאת ממקור ראשון ומפי
ה"גבורה", מהרה"ג שלום כהן שליט"א), ממחיש את העניין - בדבר
העזות של הרב עובדיה, מחוץ לפרשת ה"בן איש חי". במוצאי אחד הימים הטובים
צץ ויכוח בין הגר"י כדורי לרב עובדיה על הלכה לגבי ליל יום טוב שחל בשבת.
הגר"י כדורי ציטט מה"זוהר" הקדוש והרב עובדיה תמך בגרסת הפשט -
כמתנגד לתורת הסוד, שכל גדולי ספרד והמזרח
פסקו עד אז לפיה. בשלב מסוים עלו האוקטאבות - במיוחד מצד הרב עובדיה, והאחרון החל
להכות ללא רחם ברב כדורי (השניים כבר היו בגיל די מבוגר...). אלמלא תושייתו של הגאון
שלום כהן - שהתערבותו הוציאה ממש את הרב כדורי מזרועותיו החסונות של הרב עובדיה,
מי יודע אייך היה מסתיים הקרב הזה...
עבור הציונים הרב עובדיה היה "זרע
משובח" יותר ממנחם הכהן, מהרב שלמה גורן ואחרים. הגדלות בתורה, העממיות,
העזות שלו והיותו גם שקוע בעולם החרדי היו
למעלות עבור הציונים כדי לשתף עם האיש פעולה לטווח ארוך ולהעטיר עליו סיוע
ו"פרסי ישראל" למיניהם. בנקודה זו ברצוני לציין שיתכן שהקוראים יראו את
השורות הבאות בעיניים קונספירטיביות מדי אך מי שלומד את מוסר גדולי ישראל מהתורה
וה"זוהר" הקדוש יודע שהס"א והס"מ אינם שוקטים על שמריהם אלא
לשם החטאת ישראל. וכשמתרגמים "עליונים" ל"תחתונים", אזי,
מבינים שאם הציונים רצונם בשמד יהודי (ועל כך אין עורערין בעובדות - שהרי אבות
הרשעים הללו הצהירו על כך בכתביהם בגלוי) , אזי, ישבו תמיד ויטכסו עצות כיצד ילד
התשב"ר יעבור (חס ושלום...) ל"ממלכתי" וכיצד האברך יתגייס לצבא
השמד וכו'. ועד שלא תשלם מלאכתם לא יפרקו את המחלקה אותה הקימו לשם כך.
ו"שירותי הביטחון" הציונים אינם רק כנגד "אויבים" גשמיים אלא
גם - ובעיקר , לשם הישרדות "רוחנית" טמאה ושלשם כך מפעילים הם
"מחלקה דתית" ו"מחלקה חרדית" וגודלה ב"התאם לצורך"
ואלה מתעסקים בבניית ה"רבנים" וה"עסקנים" מטעם שיחתכו
בהתחזקות התורה וכו'.
ולכן לא פלא היה ששנת 1972, כאשר הרב עובדיה
יוסף - אז רב העיר ת"א, העיז בראשונה להעמיד מועמדותו מול רב מכהן וידוע כהרב
יצחק ניסים. הרב יוסף ידע שמאחוריו גיבוי ממסדי לצעד שהוא עושה נגד המוסכמא
התורתית , ובמיוחד זו ששלטה ביהדות הספרדית. ה"רבנים האשכנזים הראשיים"
לא היו מלכתחילה ראשי הרבנים האשכנזים ולא רק אצל החרדים האשכנזים אלא גם אצל
ה"מזרחי" היה עליהם להלחם כדי להיות ה"מרא דאתרא" שלהם. אבל
אצל הספרדים אפילו החרדים שבהם נתנו כבוד ל"ראשון לציונים" , על אף שכבר
היו מטעם. הציונים ידעו זאת ורצו ללכת צעד אחד קדימה - מ""מקבלי
כבוד" להופכם ל"גדולי הדור" ממש אצל הספרדים (גם אצל החרדים
האשכנזים חדרה שיטה זו והתממשה לאחר מותו של הרב שך). הרב יצחק ניסים היה
"יותר מדי" קשור בעבותות לדורות הקודמים ועמידתו נגד האפיפיור הרשע היתה
לצנינים בעיני הציונים (מבחינת אי קבלת מרותם) - הרואים בעולם הנוצרי את
ה"מודל" שלהם. כמו כן לרב ניסים היה אז בן שהצטרף למפלגת האופוזיציה של
הימין הציוני ושמו משה ניסים, דבר שהיה אף הוא לצנינים בעיני המונופוליסטים
הפוליטיים של המער"ך השליט. יתרה מכך, התמודדות על התפקיד מול רב בחיים היתה
עבור הציונים התקדמות משום שכך היתה מתפוררת עוד יותר "הילת" התפקיד
הרבני ופשוט הופכת ל"עוד מישרה" ממסדית שעלייה נאבקים פקידים בכירים או
זוטרים ולא תפקיד עם אצטלה "רוחנית".
ואומנם לא רק שאשר ביקשו הציונים אירע - בחירתו של הרב עובדיה והדחתו בחיים של הרב
ניסים, אלא שבתוך שנות כהונתו של הרב עובדיה נסדק כבודה של ה"רבנות
הראשית" חזק יותר וכתוצאה ישירה מהמהלך הראשון, הדחתו בחיים של הרב ניסים. כתוצאה
מהפגיעה בכבודו של הרב ניסים החליט בנו-ח"כ דאז במפלגת הליכוד,לנקום את השפלת
אביו והעביר חוק לקיצור קדנציית ה"רב הראשי לישראל" לעשר שנים בלבד. הקיצור
היה טוב לציונים כי ע"י כך הפך ה"רב הראשי לישראל" מתקפיד
"מורם מעם" לעוד משרה "ממלכתית" קצובה שמי שנבחר אליה לא תהיה
סכנה שיצבור "כוח רוחני" גדול מדי ויקום כגולם על יוצרו. לא רק בליכוד
שמחו לפעול נגד מי שפגע באבי שותפם הפוליטי אלא גם במער"ך שמחו על הקיצוב הזה
משום שכך קיצצו את כנפיו הפוליטיים של הרב הלאומני שלמה גורן שלא סר למרותם והזיז
ימינה חלקים גדולים מה"מזרחי".
בימים שהרב עובדיה היה "רב ראשי"
רבו המחלוקות בינו לבין הרב גורן - ששלט ב"מועצת הרבנות הראשית", ולה
הרב עובדיה קרא "עשרת בני המן". הרב עובדיה היה גם איש תקיף שהקללות
ישבו לו בפה כמו שיניים. בימיו הוא בנה את רצון הציונים - לנסות ולהקהות את פוסקי
הדורות הקודמים אצל הספרדים, ולהשתלט על ההלכות היהודיות כדי להשאירן בידי רב
ציוני בהתאם לצורכי הציונות ביצירת ה"עם החדש". הקמתה של ש"ס - ב-1984
, והעמדתו של הרב יוסף בראשה היתה דחיפה מעשית לעניין ואת ה"פירות" אנו
קוצרים בימים אלה ממש, אך לכך אחזור בהמשך. בכל אופן, בימים שהרב עובדיה כיהן
כ"רב ראשי לישראל" הוא הזיז קדימה את ההכרה בשבט ה"פלשים"
מאתיופיה כ"יהודים" והחל לסייע בעניין ה"הקלות בגיורים". עד
לימי כהונתו עמדו סימני שאלה לא קטנים מיהם ה"פלשים". למרות שהיו פוסקים
שטענו כי מדובר ב"שבט עם מוצא יהודי" הרי שרבו השאלות על התשובות. חלק
טענו שאלה בכלל "גרי מלכת שבא" ושכל אתיופיה בעצם היו פעם "בני
ישראל" מאותו "גיור" של מלכת שבא אך כשהמיסיונרים הנוצרים הגיעו
נותרו רק ה"פלשים" במריים, כ"יהודים". אחרים טענו שאלה בני
"שבט דן האבוד" ובין השאר הסתמכו על אלדד הדני וסיפוריו. והיו בכלל
שטענו כי מדובר בגויים שלקחו מנהגי ישראל קדומים ונדבקו להם ולמנהגיהם הנוכריים גם
יחד, ודינם כדין הכותים המוכרים בדורנו כ"שומרונים". האחרונים הביאו
ראיות לדבריהם כי ל"פלשים" לא היו גמרות וכי ה"קייסים"
שלהם("מנהיגיהם הרוחניים") הם עמי ארצות בתורה שבכתב ושבע"פ. גם
הנימוק לקולא - כי ה"פלשים" נעדרי הש"ס, משום שלא היו בבית שני
הוצג כנימוק שווא משום שאף התימנים לא היו בבית שני והם היו רחוקים משאר היהודים
בעולם אך שמרו קשר עם חכמי ישראל, ידעו את הגמרא במהופך ורבניהם היו תלמידי חכמים
הנגלה ובנסתר, כשכל המרחק בין ארץ תימן לאתיופיה הוא מיצר מים קטן וצר בשם
"באב אל מאנד". יתרה מכך, בבירת אתיופיה - אדיס אבבה, חיה שנים רבות
קהילה יוצאת תימן ועדן אך הללו לא הכירו ולא קיבלו את בני שבט ה"פלשים"
כיהודים".
לציונים היו חישובים אחרים - מתחילת שנות
ה-70.עד לאותן שנות ה-70 המוקדמות לא עניינו את הציונים אותם "פלשים"
שחומי עור משום שמדינת הציונים נועדה להיות לבנה וחילונית. אך כמו שעליית בני תימן
- ואח"כ ארצות האסלאם, באה כתוצאה
מרכי הציונים בכוח עבודה זול ובבשר תותחים ועקב ההשמדה האיומה של השואה באירופה
תוך סירוב יהדות אמרקיה "לעלות", הרי שבתחילת שנות ה-70 נוצרה סיטואציה
חדשה שהצריכה לעלות כל טיפוס כדי ל"ייהד" את המדינה מול הערבים. הדי
ה"ניצחון הגדול" של שנת 1967 נמוגו ובמקומם באה "מלחמת התשה"
עצבנית" ומורטת עצבים. היה צורך ב"דם חדש" ל"מדינה הצעירה".
מנגד ה"עליה" מבריה"מ לשעבר הכזיבה ובמקום "גלי עליה"
באו משם טיפין טיפין של "עולים לבנים" ובני אוזבקיסטן וגרוזיה היהודים.
הסובייטים לא נכנעו ללחץ הציוני והאמריקאי ולא שיחררו את רוב יהודי החלק האירופאי
של בריה"מ לשעבר. או-אז נזכרו הציונים באתיופים והחלו ל"זמר" כי
"אלה בעצם יהודים, שתווי הפנים שלהם עדינים ולא של כושיים". החרדים
הציונים - ואפילו ה"מזרחי" , לא היו מוכנים לשמוע על כך
וה"מתונים" שבהם דרשו "גיור לחומרה בארץ המוצא - באתיופיה"
(כך היתה דעתו של הרב מרדכי אליהו- כשכיהן
כ"ראשון לציון", אך הציונים עקפו אותו עם "פסק ההלכה של הרב
עובדיה") . ואז הרב עובדיה הוציא לציונים "את הערמונים מן האש".
בנימוקים "עדתיים",כביכול, הוא טען ש"הם ספרדים כמונו, ואם
האשכנזים לא יאשרו אותם אנחנו נביא אותם". היתה זו בעצם מלחמה בעולם התורה אך
במסווה של "מלחמת אשכנזים וספרדים" כדי להסיח את דעת הרבנים והדתיים כי
האיש בעצם משרת אשכנזים דווקא - את
החילונים הציונים השוקדים על בניית ה"עם החדש" בניתוק איטי מהתורה
והמצוות ומההלכה הפסוקה של אלפיים שנות גלות. לא מעט מפסיקותיו של הרב עובדיה בנויות על הקשר
שבין ה"חרדי החדש" למדינה הציונית או על איחוד הלכות כל יוצאי המזרח כדי
שהוא יישאר פוסק בלדי לספרדים וכך ש"ס והממסד הציוני ירוויחו בקלות את קולות
ונאמנות הספרדים הדתיים. ובאמת מי יעז לומר לגאון כמו הרב עובדיה שהוא
"משרת" אדונים ברמה של מנחם הכהן או דב פירון?! כך זה היה גם בנושאים הלכתיים
אחרים - הציות של הרב עובדיה כ"רב
ראשי לישראל".
בעקבות החוק החדש של משה ניסים נבחרו - בשנת 1983, הרבנים אברהם שפירא (האשכנזי-
מ"מרכז הרב" של ה"מזרחי") והרב מרדכי אליהו (ה"ראשון
לציון" הספרדי). היו אלה הרבנים האחרונים שכיהנו כ"רבנים ראשיים לישראל"
ושהויכוח עימם היה רק "לשמה". אחריהם בא "דור המבול". עד
לסיום תפקידם של הרבנים שפירא ואליהו לפחות אי אפשר היה להאשים את ה"רבנים
הראשיים לישראל" בפגימה אישית של חיי התורה והמצוות שלהם, לא היו להם עבירות
של "אבן העזר" או האשמות בשחיתות ובאלימות.
הרב מרדכי אליהו היה עוד אכזבה ליהדות
החרדית. הרב אליהו היה בנו של גדול קנאי ומקובלי הספרדים- הרב סאלמן אליהו. הרב
אליהו לחם- בתחילת דרכו התורתית, נגד הציונים ואף ישב בכלא בהיתפסו עם "ברית
הקנאים". מנגד יש הטוענים כי "ברית הקנאים" לא היתה מעולם תנועה
חרדית אותנטית אלא פיקציה של השב"כ הציוני כדי להפליל ולהכות בחרדים. כראיה
לדבריהם מביאים הללו את העובדה שמלבד המגיד הירושלמי שבתאי יודלבי'ץ הרי ששאר חברי
הקבוצה לא נותרו התוך מחנה שלומי ישראל כב"עדה החרדית", "נטורי
קרתא" או חסידות סאטמר. הרב אליהו הפך ל"רב ראשי לישראל", האברך
שלמה לורנץ הפך לח"כ אגודאי אפור וציוני , נחמן בלויא הפך לאוהד מפלגת העבודה
הציונית ולאיש מנגנון ב"חינוך העצמאי" האגודאי ואילו יהודה רידר ומרדכי סליפוי הודו בלונדון
הרחוקה והמעורפלת כי שרתו את הממסד הציוני. אך כמובן שאין לכל הוכחות יותר מעשיות.
ונחזור לרב מרדכי אליהו. לימים האשימו הרב
עובדיה כי בימי יוזמת החקיקה של משה ניסים נגדו היה גם הרב אליהו שותף וכי תכנן כבר אז לרשתו. אך מנגד הרב אליהו היה אדם נוח
לבריות, שקט ועניו. זוכרני כי בראשית שנות ה-90, לאחר סיום כהונתו, יצא לי לראיינו
ותוך כדי הריאיון ניגש בעצמו להכין לי את כוס התה. להבדיל משאר
ה"גדולים" והרבנים הציונים ה"ראשיים" הרי שאותו לא הקיפו
"גבאים" או "משמשים" פרחחים שהתעמרו בקהל התמים. האיש היה
לבבי ואמר את דעתו בבהירות ולא דרך איזה "עוזר" אלים או
"מזכיר" חוצפן. בנוגע להלכות הוא לא הקל יותר מדי - עפ"י
"צרכים פוליטיים" אלא המשיך בדרך הספרדים ועדות המזרח ונקט בשיטת
ה"בן איש חי". הוא שמר יחסים קורקטיים גם עם "חוגים קנאים" על
אף שהללו ראו בהיבחרו ככאב של בגידה בדרך ה"קנאות" שהוריש לו אביו.
בשנת 1984 אירע "מפץ" פוליטי
בישראל שלכאורה ניראה "מפץ" חרדי מאוד ואנטי חילוני אך למעשה זהו
"מפץ" ציוני לחלוטין שגם אם תחילתו בכיוון של יראה ותורה הרי שהמשכו
בהשתלטות הס"א עליו. והרי ידועים לנו מקדמא אזהרותיהם של גדולים וקדושים כי
יש להישמר מתהליכים טהורים שלא יפלו לידי הס"מ והוא ינצל את הכמות והטוב לסמא
עיניים. בשנת 1984 רבו ביניהן שתי חטיבות חרדיות - ציוניות בדמות של "מחלוקת
ליטאים-חסידים" אך למעשה היתה זו מחלוקת ל"שם שררה" ולא יותר מכך
וחלק לא קטן מויכוחי ההמשך הכריע בית המשפט הציוני ולאוו דווקא "דיני
התורה". כתוצאה מכך פרש ה"מחנה הליטאי" מאגו"י בארה"ק ועימו
הספרדים החרדים. מאחר ומה שחשוב בכל מחלוקת כזו היא "נדוניית" המנדטים
ושאר "כופתאות" השררה הרי שאשכנזי ה"ליטאים" הציונים לא חפצו
שהקופה הציונית עם המצלצלים וההון ה"חרדי-ממסדי" יוותרו בידי אגו"י
ה"חסידית". אי לכך החליטו שדווקא מה"ספרדים החרדים" תבוא ישועתם
וכי הללו יישארו לעדי עולמים ה"מריונטות" של ה"ליטאים"
מ"עולם ההשקפה". ההחלטה ה"ליטאית" היתה להקים "מפלגת בת"
ספרדית כי ה"ליטאים" הציונים
ידעו שהם עצמם יכניסו רק מנדט או שניים לכנסת המינים (כפי שבאמת אירע בשנת
1988...) וזה לא היה מספיק בשביל לנצח את אגו"י בקרב ע ל ה"מפלגה החרדית
הציונית הבכירה". לרעיון הזה קדמו שני אירועי בחירות בין השנים 1981 ל-1983.
בשנת 19981 קמה מפלגת תמ"י של אהרון אבו חצירה כתוצאה מקרב של אשכנזים -
ספרדים במפד"ל. בבחירות 1981 זכתה תמ"י
לשלושה מנדטים ואילו המפד"ל ירדה לחצי - משנים עשר מנדטים לשישה ואילו עוד שלושה מנדטים
פנו לימין החילוני המתון (הליכוד) וגם לימין הקיצוני שהוקם אז ("התחייה").
האירוע השני אירע בשנת 1983 במסגרת הבחירות המוניציפאליות בי"ם ואף הוא על
רקע מלחמת הדתיים הספרדים ל"שחרור" עדתי האשכנזים, והפעם על
ה"מגרש" החרדי". האירוע של שנת 1983 הונצח לימים כ"קדם הקמת
ש"ס". לעיריית י"ם נכנסה סיעה חרדית-ציונית עצמאית מאגו"י
ובראשה עמדו הרב יעקב יוסף (בנו הבכור של הרב עובדיה) והרב ניסים זאב. ההצלחות
הללו לימדו את ה"ליטאים" כי בפוליטיקה הציונית אפשר לנצח את אגו"י
ה"חסידית" ע"י "מפלגת
בת" ספרדית אך כזו שתישאר בשליטת "גדולי ההשקפה הליטאים", כדי
שכמובן הספרדים החרדים לא יקבלו עצמאות "יותר מדי גדולה". לא מעט רבנים
"ליטאים" העלו אז את החשש כי ה"ניסיון אומר שבסוף הספרדים יהיו כל
כך עצמאיים עד שיתחברו ל"מזרחי" או אפילו ל"חילוניים". לימים
התחזית הזו אומתה אם כי מאז גם חוגים "אשכנזים-חרדים" ואף
"חסידיים" עשו מהלך כזה. כשניגשו רבני ה"ליטאים" להרכיב את
רשימת "גדולי הדור" הספרדים שיעמדו בראש מפלגה זו - ויהיו תחת
"פיקוח השקפתי" אשכנזי - "ליטאי", עלה הויכוח רק לגבי רב אחד:
הרב עובדיה יוסף. לימים יעיד באוזני הרב יוסף עזרן המנוח - שהיה בכל סוד העניינים,
על מה שקרה באותו "מטבחון ליטאי". השמות של הרבנים הספרדים החרדים- שבתאי
אטון, שלום כהן ושמעון בעדני, היו מוסכמים על ה"פטרונים" האשכנזים. אבל
מאחר ואותם רבנים חשובים אמנם היו גדולי תורה אך ללא גייסות אלקטוראליים מאחוריהם
קמו הללו בעצמם והעלו את שמו של הרב עובדיה יוסף, שהיה ידוע ככריזמטי ובעל משיכה
עממית וככזה שיוכל לנצח ברחוב הדתי הספרדי את תמ"י, שהיתה אז
ה"כוכב" הדתי והספרדי העולה. במחנה ה"ליטאי" לא אהבו את השם
הזה על אף שהרב עובדיה נחשב לגדול בתורה ולזכותו זקפו את כניסת הסיעה הספרדית -
חרדית בשנת 1983 לעיריית י"ם. הרב שך המנוח - רבם של ה"ליטאים"
הללו, חשש באמת מבעיה עקרונית שלימים התאמתה: הרב שך - שעוד הספיק לראות באירופה שלפני השואה , את
גדולי ישראל נלחמים בציונות , טען כי לרב עובדיה "אין קוים אדומים"
ומאחר וכבר שימש ב"רבנות הציונית" הרי שהוא עלול להכשיר תנועת החרדים
הספרדים חזק יותר לתוך המערכת הציונית בנוגע להכרה רשמית ב"יום העצמאות"
כחג, בגיוס לצבא, בענייני הקלה בכשרות וב"גרות" ועוד , ותוך כך להתרחק
מהמחנה האשכנזי - חרדי. את דעתו של הרב שך
חיזק רב אחר - הרב יוסף שלום אלישיב, שבעצמו שירת ב"רבנות הציונית"
כדיין ב"בית הדין הרבני הגדול" והציוני, וכמו כן חשב (בשנות ה-80
המוקדמות) להיבחר "לרב הראשי לישראל" ואף להביא לא"י את שבטי
ה"פאתנים" שבקדמת ומרכז אסיה (עפ"י עדותו של הרב אביחיל בספרו
"עשרת השבטים"). לרב אלישיב היה נימוק אחר - לאוו דווקא אנטי הממסד הציוני. הרב אלישיב טען
כי מהיכרותו עם הרב עובדיה מ"בית הדין הרבני הגדול" הרי כש"עובדיה
יוסף עולה ומטפס לגדולה הוא בועט גם באלה שהעלוהו לשם". בשלב זה התערבו
הרבנים כהן, אטון ובעדני וטענו כי ללא הרב עובדיה לא יהיה סיכוי לרשימה כזו לקבל
לפחות ארבעה מנדטים גם אם כל ה"ליטאים" האשכנזים - ציונים יתמכו בה. מה
שהכריע כאן היתה ההודעה בדבר התמיכה של ה"בבא סאלי" מנתיבות - שתמיד
הגדיר עצמו כ"חסידי", באגו". לימים הוכח כי ה"בבא סאלי"
מעולם לא תמך בבחירות אלא כבר בשנות ה-60 חתם על החרמת הבחירות לכנסת הציונית על
גבי "קול קורא" של בד"ץ ה"עדה החרדית ספרדית" .
ה"בבא סאלי" היה גם נאמן להשקפת ה"ויואל משה" מסאטמר וכך גם
בנו - בבא מאיר. אך כאשר נודע לו על זיוף חתימתו ע"י אגו"י הוא סירב
לצאת נגדם חזיתית "משום חילול שם שמים שבלאוו הכי כבר קיים מבחירות טמאות
אלה" על כך העיד לימים חתנו הרב יהודיוף זצ"ל. הלחץ בהצלחה בבחירות
הציונית גרם לכך שהרב שך הסכים לקבל את הבטחת הרבנים כהן, אטון ובעדני כי
"הרב עובדיה יהיה רק אחד מארבעה במועצת חכמי התורה שלנו". לימים הסתבר
שהרב עובדיה השתלט כליל על מועצה זו ואפילו עסקנים ו"משמשים" זעירים
בש"ס דחקו את דעתם של הרבנים החשובים הללו. ואילו הרר ש"ך - לאחר
שש"ס החלה לפנות לכיוון הציוני ללא סייגים ובהוראת הרב עובדיה, טען בחרטה כי
"לא יהיה לי עולם הבא בגלל שהקמתי את ש"ס".
הקמתה של ש"ס הגשימה חלום ציוני וותיק
והשקעה ציונית כדאית. "גדול הדור החרדי - ספרדי" הפך בעצם לשליט בידי הציונים בעולם
התורה הספרדי ולימים גרר לשם גם רבנים חרדים אשכנזים - תחילה "חסידים" ולימים גם
"ליטאים". מותו של הרב שך הביא להגשמת החלום הציוני באופן טוטאלי: ראשי
ה"חרדים הציונים" הם גם כאלה שעברו "הכשרה" ציונית - "השקפתית"
ב"רבנות הציונית" ובמוסדותיה. מאז ועד היום הצליחה הציונות לקשור בתקציביה
ומרות השררה שלה את היהדות ה"חרדית-ציונית" באופן טוטאלי עד כדי שילובה
בצבא הציוני, במשטרה הציונית, בשירותי הביון הציוניים, ב"גיורים"
פיקטיביים, בהורדת רמת הכשרות,בהסכלה הציונית, בסגירת כוללי תורה, בהפיכת האישה
היהודית למודרנית וציונית וכך הלאה. אילו- חס ושלום, היינו תלויים בתוכניות
הציונית מזמן היינו מושמדים רוחנית אך ה' שוב ושוב מפר עצתם ו"כאשר יענו
אותנו כן נרבה וכו נפרוץ".
אם כל הצרות היא ש"ס וכל רב אמיתי שם
מזמן הורחק ממנה. ובעיית הבעיות שהפכה את ש"ס לצרה צרורה ואויב ליהדות הוא
העומד בראשה - הרב עובדיה יוסף, שכל תהליך הרעתו החל מה"רבנות הראשית
לישראל". בהסכמתו של הרב עובדיה הכל הותר. ש"ס הפכה בשנות ה-90 המוקדמות
לבת הברית של אנשי מר"צ האנטי דתיים ולימים הפכו הש"סניקים גם לעושי דברם של הלאומנים מהימין הקיצוני וחבריהם
של המיסיונרים הנוצרים ההזויים מארה"ב.
ש"ס התירה לבלניות ומפקחי כשרות ל"שבות" כמנהג השמאל הכופר
והסוציאליסטי. בזה אחר זה- נשלחים לכלא, אנשי ש"ס בעבירות של מרמה וניאוף.
ש"ס - בעזרת ה"משרדים
הדתיים" שברשותה (הכוללים גם את ה"רבנות הראשית", "רבנויות
הערים" וכו'), מתירה נבזויות בתחומי האישות, ה"גירות" והיהדות שגם
המפד"ל בימייה החשוכים לא התירה.ש"ס הפכה את הרבנים הציונים
ל"רבנים חרדים" והכשירה טריפות ונבלות כ"מוצרי מהדרין".
וש"ס היא זו ה"משמנת" את גלגלי האכזב של התשקורת הציונית ומציגה
אותה כ"תקשורת חרדית". פרשה
מעניינת של התרת "הלכות כהן" הגיעה אלי מיהודי יוצא עירק שחי בשוויץ
בעברו ו"הותר" לו להתחתן עם
"גיורת"! הרב עובדיה היה מעורב בכך והעניין פורסם בראשית שנות ה-90
ב"יתד נאמן" אך עם שמות בדויים של הרבנים המעורבים. הדוגמאות האחרות הן רבות להחריד וחבל להמשיך בעובדות הידועות כשהמסר
הובן.
השלטון הציוני מניח לרב עובדיה ולש"ס
להפוך את כל מערכת ה"רבנות הארצית" ל"לשכת עבודה" למשפחת יוסף
ומקורביהם ומנגד התרומה שלהם היא בציות ובציוניזציה של החרדים הספרדים. כך למשל
הצטרפו הש"סניקים ל"הסתדרות הציונית" ואילו גב' זכייה בר שלום (ביתו
הבכורה של הרב עובדיה) הקימה מכללה ל"לימודים אקדמאיים" ל"נשים
חרדיות" וכל הופעה בתשקורת היא מתגאה ב"ציונותה" ומגנה את התנהגות
היהדות החרדית השורשית. אריה דרעי הידוע הוא האיש שמשנת 2000 הקים את ההסכלה
ה"חרדית" והוציא אברכים מהכוללים הקדושים.
אבל תשנ"ג היתה השנה שבה ה"רבנות
הראשית לישראל" ירדה לביבי השופכין הגלויים אותם כברחזו גדולי ישראל עשרות
שנים קודם לכן. האשמה ב"דרדור הרבנות הראשית" איננה דווקא באנשי הכיפות
הסרוגות של ה"מזרחי" אלא ב"חרדים" הציונים ובראשם ש"ס,
אך גם ב"יהדות התורה". התחרות ה"חרדית" ציונית
ב"מזרחי" בהשתלבות ב"מנעמי השלטון הציוני" וכניסתם של
רבנים ציונים מ"בית המדרש" של ה"רבנות הראשית" , להנהגת
ה"יהדות החרדית" הביאה לכך שאותם רבנים גם לחצו חזק יותר על "דוושת" ה"מעורבות
הפוליטית" שלהם ודרישתם שאנשי שלומם יהיו שרתי הציונות - ובמיוחד ב"רבנות הציונית", ולא עוד
אנשי ה"מזרחי".ה"חזון אי"ש", ה"בריסקר רוף"
וה"סטייפלר" נשכחו לאנחות. ואז באה הטקטיקה החדשה שהביאה לכך שפריצים ,
גנבים, שודדים , רמאים, בריונים ונוכלים יבחרו ל"תפקיד ה"רב הראשי
לישראל". בעוד שה"מזרחי" ראו בתפקיד ה"רב הראשי" הציוני
תפקיד של כבוד וניסו לשלוח אליו תלמידי חכמים לפי "הבנתם"
ו"שיטתם" הרי שה"חרדים הציונים" לא חפצו ששלוחיהם יאיימו
בתחרות אישית ו"רבנית" על שולחיהם בבוא הזמן, ומאחר והאינטרס
ה"חרדי-ציוני" לא היה בדיוק השקפתי אלא בצע ואינטרסים הרי שמועמדיהם גם
היו בהתאם לכך. לא פלא היה ש"גלריית" המועמדים כללה רבנים
"חרדים" כביכול שעוונות של מרמה ותועבה היו ב"רקורד שלהם".
כך למשל , המועמד האשכנזי המוביל היה הרב
ישראל מאיר לאו שרק ניאוף וזנות דבקו לשמו. היטיב לבטא את הבעיה דווקא עיתונאי
אנטי דתי (לימים עורך העיתון "מעריב") בשם אמנון דנקנר. בעיתון
"חדשות" הוא טען כי "נניח שכל הסיפורים על הרב לאו לא נכונים אבל
אם הם היו מיוחסים לרב שך או לרב עובדיה כולם היו צוחקים מחוסר אימון, אבל ללאו זה
נידבק". זה התחיל בלחיצות ידיים לנשים, המשיך במכתבים מלוכלכים שהוצגו
ע"י נשים אחדות ועד לעוד עניינים שהייתי מעדיף לא לשתף את הקוראים. אבל
"רבני החרדים" תמכו בו לבסוף מהנימוק הפראדוכסלי ש"עדיף שלאו יבחר וכך
לא יחשבו שהרבנות הראשית שווה משהו או היא שוב תיפול לידי הדתיים- לאומיים". אבל
החילוני לא מבין את ה"דקויות" האלה. כאשר ה"חרדים" מציגים
לפניו את הליצנים הללו כ"רבנים ראשיים" הוא מבין כי זו הנציגות
ה"דתית" וה"חרדית" העליונה וסירחון חילול ה' עולה לשמים. על
התפקיד של ה"רב הראשי האשכנזי" התמודדו גם הרב שאר ישוב הכהן (רבה של
חיפה ונציג ה"מזרחי") והרב שמחה הכהן קוק(רבה של רחובות).מפלגת העבודה -
שהיתה שליטה אז, היא זו שדחפה את לאו ו"יהדות התורה" תמכה בנאלח הזה
"כדי שהמפד"ל לא תנצח" ובמיוחד כדי להשתלב ולשלב את
"רבניהם" בציונות עד שכבר לא יהיה הבדל בין "רב חרדי" לרב ציוני.ממש
חוכמה!
בתפקיד ה"ראשון לציון" זכה
המועמד של ש"ס. אחד שבעברו היו פרשיות שחיתות ומרמה וגם פרשה מביכה
ב"אבן העזר" נקשרה לעברו.האיש היה אליהו בקשי-דורון שאחיו התפרסם בזמן
כהונתו(של אליהו בקשי-דורון)כ"מעכאר" של "גיורים". המער"ך
ערך "דיל" פוליטי עם ש"ס וה"עסקה" נסגרה:לאו למער"ך
תמורת בקשי לש"ס. כמו במשחק כדוגל כך היה בסוף אותן בחירות- שהבוחרים היו
ברובם פוקרים, המנצחים הורמו על הכתפיים של הפרחחים ששימשו עוזריהם והשמפניה
נישפכה כמים. בין המועמדים הספרדים היה הרב אליהו אברג'יל שמבית דינו בב"ש
העביר "גרי חלומות" למכביר אך ידע להתפרסם כ"מתיר עגונות".
מועמד אחר היה הרב עזרא בצרי - עוד "מעכאר" של "גיורי
חלומות". רק הרב חיים דוד הלוי - מועמד ה"מזרחי"(רבה של ת"א) , היה
נקי משחיתות ותועבה בין הללו.
ואם בוחרים פרעושים הרי שלא פלא שמתעוררים
בבוקר עם כינים בראש. בעשור ששני ה"רבנים" הללו כיהנו הפכה מערכת
ה"כשרות" ליבוא של טריפות ונבלות. רבנים שמונו להיות אחראיים על הכשרות
והשחיטה ב"רבנות הראשית" ברחו משם כמאש. אלמלא "פרסומי הניסא"
הללו בעיתון "יום השישי" דאז היה המצב יכול להיות חמור יותר. לאו היה
הראשון בחמש שנות הכהונה ב"כשרות" הארצית ואילו בקשי שימש חמש שנים
ראשונות כאב"ד "בתי הדין הרבניים". הקרקס חגג. לאו הטריף את
ה"כשרות" ובקשי הכשיר את ה"גיורים" לאחר חמש שנים התחלפו
השניים בהחטאות.
משנת 1998 ועד 2003 דאג בקשי להורות לאנשיו
- ובראשם לפקיד יצחק אוחנה, לשחרר כאלף וחמש מאות תעודות "רב" לאנשי צבא
ומשטרה חילוניים כדי שהללו יוכלו לקבל עוד כמה אלפי ש"ח לחודש למשכורתם.
ב-2007 החלה העמדתם של עשרה פקידים -"עשרת בני המן", למשפט על כך ובימים
אלה צורף הרב בקשי דורון למשפט לאחר ששיקר בעדותו בבית המשפט.יצחק אוחנה- למרות
העמדתו למשפט, עדיין מכהן כ"עוזר הרב הראשי לת"א , אצל הרב לאו.
אם הדג מסריח מראשו הרי שכל כולו סירחון ולכן גם
העוזרים והמינויים של לאו ובקשי היו מלאים בפירחחי רחוב עם שפה זולה וקללות שגם
אסירים בבתי סוהרים הם עדינים יותר, בשפת היום יום שלהם.כך למשל שימש כראש מחלקת
יבוא מוצרי חו"ל פרחח זקן שקודם לכן החיה הרל"ש של לאו בת"א ומאחר וידע את סודותיו של "מורו ורבו"
הרי שהוצנח לתפקיד בכיר ב"רנות הראשית" וכל כניסת ה"כשרויות"
מחו"ל הפכה להפקר. לימים סולק הלה- שיום,יום ניבל את פיו והטריד את פקידות
ה"רבנות המהוללה",לאחר שהוקלט משוחח שיחות תועבה בתשלום ממשרדי
ה"רבנות הראשית" ב"שעות העבודה". היום האיש הוא אחד
מ"סמנכ"לי הרדיו הציוני "קול חי" ומשמש שם כ"מפקח רוחני
על התוכניות"!
"אישיות" אחרת מאנשי לאו היה נהגו
האישי שהסתבך באיומי רצח וקללות עם מנכ"ל מאורת צפעונים זו- גדליהו שרייבר.
ממחלקת ה"כשרות" נזרקו המנהלים
הקודמים בטענה הכל כך "חרדית" כי הללו "מזרחיסטים". במקומם
הובאו נערי רחוב שנתפסו בשוחד ונשפטו על כל , על אחרים הועלו טענות של ניאוף וחלק
בכלל היו מסדרי ארגזים לשעבר בנמל אשדוד שלפתע כונו "רבנים".
ה"דמות" הידועה מהם סולקה לפני כחודשיים סופית. היה זה עזרא הררי-רפו'ל.
פרחח מצוי זה הואשם ע"י שוחטים בהתעללויות בהם, הוצאתם שלא עפ"י אמות
מידה הלכתיות ו/או רשמיות וגם במעשי זימה. באחרונה החליטו להפטר ממנו כי סירחונו
הגיע כבר לשמים בכל הנוגע להתרת הטרפות ליבואנים- כנגד ההלכה, ובענייני שחיתות
ואבן העזר. בימיו ניכנסו לארץ טריפות ונבלות מחו"ל ששווקו ל"שוק
הכשר". מי שירצה פרטים נוספים יפנה לכותב שורות אלה ויקבל מסמכים וכתבות
בנושא. חלק מהחרדים שכינו שם טענו- על ההטרפה, "מה איכפת לנו, אנחנו אוכלים
בד"ץ"!
הפשע
והשחיתות הגיעה גם לכך שחבר "מועצת הרבנות הראשית"- הרב משה ראוכברגר (רב
מרכז חיפה) התלונן בכתב(המכתב בידי...) כי בבחירות ל"וועדת הכשרות" של
ה"רבנות הראשית" זוייפו התוצאות לטובת כניסתו של הרב יצחק רלב"ג
במקומו של הרב ראוכברגר. המואשם בזיוף היה הרב לאו , שמחותנו הוא רלב"ג.
סיפור אחר- מיהם הרבלאו ומחותנו רלב"ג,
התרחש בשנות ה-90 כאשר הרב אבידור דאר מביתר פירסם ספר נגד ה"רבנות
הראשית" לאו ורלב"ג דאגו לעוצרו בעלילת שווא מביתו בביתר ורלב"ג גם
הצטרף לשוטרים המלווים.
עד כמה ה"רבנים הראשיים" הללו
דומים לעשיו יעיד הסיפור הבא. כבר בתחילת הקדנציה של השניים החליטו הללו לעבור
מ"היכל שלמה" שהיה בידי ה"מזרחי" למשרד באזור המוסכים של
שכונת רוממה הירושלמית, כדי להיות "עצמאיים בשטח" ורחוקים מביקורת. כשנשאלו
שני הקונילמלים לסיבת העזיבה הם הזכירו בתשבותם את עניין ה"עישור של
המלח". השניים טענו כי "אנחנו ממלאים - כחרדים, את הוראתו של הרבי מבריסק שקילל את בנין
"היכל שלמה"...
אבל דווקא כשה"רבנות הראשית" ירדה למערומיה הרי שאלה שהיו אמורים להיות ממשיכיו של
הגר"ח זוננפלד כשלו והעניקו לה את לויאליותם הישירה, בנימוקים של "צרכי
הציבור". דווקא בימים שה"רבנים הראשיים" החדשים איששו סופית את
נבואת גדולי ישראל הרי שבד"ץ ה"עדה החרדית" חתם עימם על הסכם של
יציאה נחתם לחו"ל - לשחיטת בשר.
הגר"ח זוננפלד בודאי מתהפך בקברו עקב כך. הנימוקים היו של "הזלת הבשר
לציבור העני שלנו", אבל בימי הגר"ח זוננפלד העניות היתה גדולה יותר אך
גם מסירות הנפש היתה אדירה וכבירה יותר. לימים יוכיחו דברי גדולים את האזהרה כאשר
הרב עמר- באמצעות פקידו-ביריונו, אייםעל ה"עדה החרדית" ששחיטתה
בחו"ל תופסק אם ההפגנה נגד "גיורי" הרבנות והצבא תתקיים. כמאמר
הגדולים וחזונם המר כך היה- ההפגנה בוטלה.
מקדנציית ה"רבנים הראשיים" הללו
הפכה גם התחרות מי יתחנף יותר לאפיפיור הטמא לבדיחה כואבת כאשר לאו, בקשי, עמר
ומצגר מתחרים ביניהם מי יחניף יותר לטמא עולם זה. ותארו לעצמכם שבשנות ה-60 היה
מוכן הרב ניסים להיות מודח מתפקידו עקב סירובו לפגוש באפיפיור הטמא!
בשנת 2003 ירד מפלס ה"רבנות
הראשית" לדיוטת ביוב נמוכה עוד יותר. במקומו של לאו ניבחר פושע ישראל גדול
יותר שהעיתונות החילונית והזרה "גמרו עליו את ההלל".האיש- יונה מצגר ,
נשא על גבו עבירות תועבה קשות שגם כשפורסמו הוא לא תבע מעולם את המפרסמים. גם
במהלך כהונתו המשיכו העבירות לזרום כמי שופכין. האיש נתפס גם על שחיתות אישית, אכל
טריפות ונבלות בחו"ל, חילל שבת בחו"ל (נתפס בטילטול מפתחות), נתפס בזיוף
גויה ל"יהודיה" ו"חיתונה" עם יהודי, המלצות על
"רבנים" שהורשעו בפלילים לתפקיד "רבני מדינות" ועוד מיני דברים שקצרה היריעה לכותבם ואפילו
הרב לאו טען שבחירתו היא "חילול ה'"! ומי הביא שרץ ניקלה זה
לתפקידו-ה"חרדים הציונים" בנימוק ש"שלא יבחר רב דתי- לאומי"
ו"שתישמר שנת השמיטה"!כנראה שה"היתר מכירה" כל כך חמור שגם
עריות והטרפות דוחים מפניו! לאחר שנבחר ל"רב ראשי" הגיע הלה לאנטוורפן
ובפיו ה"בשורה" הגדולה שהוא היה "מועמדו של הרב אלישיב".
באותה תקופה רב העיר עדיין היה הגאב"ד וויס - של ה"עדה החרדית"
דהיום. הגרי"ט וויס סירב לקבלו וביטל סעודה שלישית כדי ששרץ זה לא ידרוך
אצלו. כשהופיע ה"שייגץ" להבדלה בבית הגרי"ט וויס ביקש האחרון שמיד
לאחר ההבדלה יעזוב מצגר את ביתו ואף סירב ללחוץ את ידו!
הרב השני שניבחר היה הרב שלמה עמר - האיש של
ש"ס שלאחר שהרב עובדיה אמר על הרב בקשי "ניחמתי כי עשיתי זאת", הוא
יהיה גם ה"יורש" של הרב עובדיה. זהו המסוכן שבין ארבעת הרבנים האחרונים
שנחתו ב"רבנות הראשית". איש עם אצטלה של "תלמיד חכם"
ו"קדוש" גדול אך עם עבר מפוקפק של ביריון ועוד נימי עבירות אבן העזר
שאחת מהן נחשפה ע"י שוחט-חבר בשם אליהו סוויסא מצפון הארץ. האיש היה מעורב גם
בפרשת הכאתו של בחור ישיבה ע"י ביריונים עקב קשר עם בת הרב אך הרב עצמו לא
הועמד למשפט. מאז הוא מאשר כל בקשה ל"גיור", "כשרות" ושאר
בקשות ציוניות ומי שעומד בדרכו מואיים באלימות ועל כך יש לי הקלטות ומכתבים גם
מדיינים בחו"ל. האיש שולח "ציוותי גיור" לגרמניה הנידחת, מהלל את
מנחם הכהן , מאשר את "גיורי" הבדיחה בצבא הציוני, מאיים על רבני
ה"עדה החרדית" ו"עוד ידו נטויה", רחמנא לצלן.
עמר נוסה בקדנציה הזו -ע"י הציונים,
להוביל מהלך של בניית משת"ף כמותו גם אצל המוסלמים ובמשך תקופה נפגשו עמר,
מצגר ועוד עסקן או שניים- מחוץ לי"ם, עם ההנהגה האסלאמית ואז ביקשו הציונים
ברורות (כשעמר ומצגר מגבים אותם) שהמוסלמים ידיחו את האימאם של י"ם אך
משהמוסלמים סירבו השיחות "למען השלום בין הדתות" נפסקו.
מלבד פרשת הרב בקשי(שכנראה התפוצצה ע"י
קשריו של יונה מצגר עם מערכת המשפט הפוקרת) הרי שעל כל השחיתויות של ה"רבנים
הראשיים" הללו ושלל "עוזריהם" עוברת "ביקורת המדינה"
לסדר היום וכך גם אנשי השמאל האנטי דתיים ביותר. ה"רבנות הראשית" מסומנת
אצל הפוקרים כמעוז חילוני לחלוטין והם משתדלים לא לפגוע בה "גדי שהחרדים באמת
לא ישתלטו על הדת". רוה"מ ובכירים ציונים אחרים אינם מוגנים על פשעיהם
כמו שאנשי ה"רבנות" המהוללה הזו מוגנים. ולכן לא במקרה מוכנים כיום כל
הציונים לתת יד להארכת כהונתו של עמר ולביטול אותו החוק שמשה ניסים הביא לחקיקתו
בקדנציה של הרב עובדיה והרב גורן. הרב עמר רק בתחילת הכשרת כל השרצים לציונים
ובראשם בניית ה"עם החדש" על חשבון החרדים, הדתיים לאומיים והערבים .
מאחר ועמר- שלא הועמד לדין בפרשת "מחזר" ביתו, נתון בידי הציונים היטב
הרי שהם לא יסתכנו בבחירת "רב חדש" שמי יודע איזה "שיגעונות"
חרדים או דתיים יהיו לו.. הציונים חפצים גם שלאחר מאה ועשרים לרב עובדיה יתאחדו
תפקידי ה"ראשון לציון" ו"גדול הדור הספרדי" לאחד ובא לציונים
גואל. מצגר אולץ לרדת מ"הארכה" עבורו משום שכריכתו עם עמר
ב"דיל" ציוני משותף תעלה את הסירחון שדבק בו גם ל"דיל".
הרבנים החרדים באמת הרואים בעיניים כלות את
האסון ושותקים הם פושעי ורשעי ישראל. לא פעם עסקן "חרדי" טיפש וזוטר
עוזר לסמא עיניים ושיראי ה' התמימים יחשבו כי ה"רבנות הראשית" היא
ה"רע במיעוטו". אחד מאותם אידיאוטים הוא ח"כ אורי מקלב מ"דגל
התורה" , אשר מגן על ה"רבנות הראשית" גם כשזו נתפסת בזיוף והונאה
ב"כשרות"! הצעותיו ה"מקוריות" של טיפש זה הן "לא להתערב
עם מבקר חיצוני אלא לתת למבקר הפנימי של הרבנות הראשית לפעול כדרכו". מה
איכפת למקלב - הרי הוא אוכל בד"ץ בלבד!...
כאשר ה"סבא קדישא" - רבי שלמה
אלפנדרי, טען כי ב"עקבא דמשיחא", יהיה ה"רב הראשי" גוי"
הוא לא הובן אך היום דבריו הם מציאות אפשרית ביותר. תארו לעמכם מחר שמועמד
ל"רב ראשי" יהיה "חוזר בתשובה" מ"חבר העמים לשעבר" שאימו נוכריה ולא
"גוירה" מעולם ובקונסטלציה הפוליטית הוא יהיה מועמדו של ליברמן
ו"ישראל בתינו" ואילו לייב לבאייב יאלץ את ש"ס לתמוך במועמדותו
וכולם ידברו שרק מועמד כזה הוא "סמל לקירוב יהודים ועולים". דרך אגב,
מקרה דומה - של "רב", שאימו נוכריה ואין לו "תעודת גיור" כבר
היה ברומניה...
ולכן, אם נקשר את מה שכתבתי על בגדי הכוהנים
בדורנו נבין שכל מערכת ה"רבנות" בישראל - וגם אלה שממונים על ידה ועל
ידי הציונים בחו"ל, הם מחללי השם הגדולים ביותר כשהם לבושים ב"תלבושת
האחידה" של ה"רבנים".
