יום שני, 13 באוגוסט 2018

תיסמונת הדגל


בס"ד
                         תסמונת הדגל / הרב אליהו קאופמן
            פרשת הניסיון העתידי של נתניהו וחבריו להסתער על הפיכת הדגל הפלשתינאי למחוץ לחוק עלולה להיות הרת אסון לכל אזרחי המדינה ולא רק לערבים. גם במדינות טוטאליטריות נזהרים לא לפגוע בדגלי המיעוטים הלאומיים.
        לא אטעה אם אנסה להמר שעצם תגובתו של נתניהו לדגלים הפלשתינאים – בהפגנת הערבים והמיעוטים בת"א, הייתה בעצם העילא האמיתית לחקיקת "חוק הלאום". נתניהו וחבריו מביטים כבר למעלה מעשור בצעדות ה"נכבה" ורואים מולם את הדגלים הפלשתינאים נישאים אל על. הבעיה העיקרית של נתניהו ודומיו בימין הקיצוני היא העובדה שהם חפצים מלאכותית לנתק כל קשר בין המושג "פלשתינאי" ל"ערביי ישראל" אבל באותה נשימה לחבר בין "ישראלי" מישראל שהוא יהודי או נכרי סלאבי לשאר יהודי העולם. אז כמו שיהודי בישראל מחובר לאחיו היהודיים בעולם כך גם מחובר ה"ערבי הישראלי" לאחיו ובני דודיו הפלשתינאים שחיים במרחק כמה עשרות ומאות מטרים או קילומטרים ממנו. וכשחפצים לנתק את בני העם הזה זה מזה בנימוקים "גיאוגרפיים" משונים הרי שלסרט החיבור קוראים דגל. כמו שיהודי ארה"ב – שהפריעו לנשיא האמריקאי לעבר, אובמה, בהנפת דגלי ישראל, אינם רואים בדגל הישראלי אך ורק דגל של מדינה זרה ששמה ישראל אלא זהו גם דגלם כיהודים כך גם הדגל הפלשתינאי איננו עבור "ערביי ישראל" רק ה"דגל של הרשות הפלשתינאית" אלא גם דיגלו של העם הפלשתינאי בכלל. אם נתניהו וליברמן חושבים בעזרת "חוק הלאום" לעקור את הדגל הפלשתינאי מלבבות "ערב יי ישראל" הרי שטעותם איננה רק טעות יסודית אלא מהולה, חס ושלום, בעוד התפתחות של מרחץ דמים.
                                      הדגלים של מיעוטים בעולם
             אם נתניהו – וספיחיו בימין, חושבים להתחיל עם עניין הדגל הפלשתינאי כ"ספתח חינוכי" אנטי ערבי הרי שהם רק יכניסו לבוץ את עצמם, ואח"כ את כל תושבי המדינה הזו. שום מדינה דמוקראטית בעולם, ואף לא מעט  מדינות לא דמוקראטיות, לא הוציאו חוק ומלחמה נגד דגלים זרים, אלא אם היא מדינת אויב מוצהרת. אבל הדגל הפלשתינאי איננו כלול במדינות האויב של ישראל והוא מותר להנפה בדיוק כמו שתושבי המושב שליד העיר רמלה מניפים את הדגל הברזילאי בתחרויות כדורגל רק משום שהם נולדו שם.  בכל פיצרייה שמכבדת את עצמה בישראל – ובמיוחד בעולם, תמצא דגל איטלקי שירמוז על הטעם המיוחד של הפיצה. יהודים בבריטניה, בצרפת ובארה"ב מניפים שוב ושוב את דגל ישראל כשמדובר במחאה נגד מדיניות מדינתם, שניראת להם "אנטי ישראלית". יתכן שעבור ליברמן – שגדל במשטר טוטליטרי, הדברים נראים מהפכנים מדי אבל לנתניהו, אמריקאי יותר מישראלי, צריך להיות מובן הדבר. גם הדרוזים בישראל – בהפגנה שקדמה להפגנת הערבים, הניפו את דגלם. גם תומכי "חוק הלאום" הקיצוניים ביותר לא העזו לראות בדגל הדרוזי שהונף באותה כיכר מלכי ישראל בתל אביב מרד דרוזי וראש הממשלה לא טען אח"כ שבגלל הנפת הדגל הדרוזי יש חשיבות על ל"חוק הלאום". אי לכך תמהני גם על הח"כ לשעבר – שאכיב שאנן, שהתריס לפני הערבים כי הנפת הדגל הפלשתינאי היא תרתי דסתרי נגד בקשתם לשוויון זכויות. אם יתחילו עם הדגל הפלשתינאי והוצאתו מחוץ לחוק הרי שאח"כ יהיה מקום לתבוע מכל מי שיניף כל דגל זר – גם בתחרות תרבותית וספורטיבית יחויב להסירו, ובמיוחד אם ישראל תהיה המתחרה כנגד הדגל המונף. בתקופת המונדיאל ראיתי כיצד בלונדון האנגלית הניפו קולומביאנים וקרואטים את דגליהם ביום משחק הכדורגל נגד אנגליה, אבל לא שמעתי שמישהו מהפרלמנטרים והלורדים הבריטים זעמו על כך.
                                         מניפי הדל הפלשתינאי
      כל סיפורם של הדגלים הפלשתינאים – בהפגנה הכלל ערבית, הסתכם בין ארבעה לחמישה מתוך עשרות אלפי מפגינים, כשגם דגל ישראל היה נוכח שם. מתוך אותם "דגלנים" מסתבר שרוב מניפי הדגל הפלשתינאי היו דווקא ... יהודים (!) שמשתייכים לשמאל הקיצוני שמעבר ל"רשימה הערבית המשותפת". אבל עבור נתניהו זה היה מספיק תירוץ כדי לרמוז מה תהיינה כוונותיו בעתיד ביחס לדגל הזה. הדגל הפלשתינאי הוא מספיק לגיטימי בישראל בדיוק כמו שהדגל הקטאלוני בספרד, כמו שהדגל הישראלי בארה"ב וכמו שלא מעטים מתעטפים בדגלי ארה"ב בישראל.
                   הזגזגן ששמו איימן עודה - בין חנופה ללאומנות עוקפת
    ומשהו על ההפגנה עצמה, ובעניין ראשייה. אין ספק שמוחמד ברכה – ח"כ וותיק לשעבר וכיום יו"ר וועדת המעקב הערבית, ידע לנווט היטב את המאחד לאפיקי ההצלחה שלה, אך גם לשאת דברים אחראיים ומתונים. אין ספק שהוא היה אולי סמל הצלחת ההפגנה הזו על רקע ה"רשימה הערבית המשותפת " השסועה. כיו"ר חד"ש לשעבר אולי זה הרגע – ממש עבר הבחירות החדשות לפרלמנט הישראלי, שראשי הציבור הערבי, ובראשם אנשי חד"ש, יעשו חושבים האם לא כדאי להחזירו ולהעמידו בראש הרשימה המשותפת לאחר שאחמד טיבי ואחרים הצהירו כי המשך קיומה של הרשימה הערבית תלוי בהדחתו של איימן עודה מראשותה והעמדת איש חד"ש (המפלגה הגדולה ברשימה הזו) במקומו. עודה הספיק להסתכסך עם כל מרכיבי הרשימה על רקע גאוותו מחד גיסא, ומנגד חוסר מנהיגותו. עודה אוהב את ה"פוקוס" האישי ואת תשומת הלב התקשורתית ולכן ה"זיגזגיות" הפוליטית שלו לא רק שהיא דוחה אלא שהיא מבחילה ומצחיקה עד לדמעות ממש. בעוד שברקה שידר איחוד ומתינות (ובמיוחד בהדגישו כי כל המפגינים אינם מקשה אחת אבל הם התאחדו רק על רקע "חוק הלאום" ( כיהודים וערבים גם יחד) הרי שעודה לא רק ששידר אי אמינות אלא ממש דיבר שקר ופלגנות, תוך ניסיון לעקוף לאומנית את הקיצוניים שברשימה המשותפת. נושא "מגילת העצמאות" הוא עוד נושא רגיש עבור הציבור הערבי, שמעולם לא שותף בהכנת המגילה הזו כשותף ממשי. עד כאן טענתו של עודה נכונה – ש"חוק הלאום" ו"מגילת העצמאות" חד הם בהדרת ערביי ישראל מלקחת חלק פעיל בהכנתם. אבל עודה זה כנראה שהוא סומך על הזיכרון הקצר של השומע והקורא. כיו"ר חד"ש – שהמפלגה הקומוניסטית במרכזה, היה עליו לבלום את פיהו ולמלאו מים ולא לבקר את "מגילת העצמאות" ואת העובדה שאף ערבי אינו חתום עליה. גם כתושב שכונת "כבביר" בחיפה היה עליו להחריש בכל הנוגע להיסטוריה של מלחמת 1948. אבל הוא – למרות ידיעתו הטובה את העובדות ההיסטוריות, כל כך אטום וחושב שכולם טיפשים חוץ ממנו כמובן, ואז הוא יוצא בדברי דמגוגיה שהם בעצם הבומרנג נגדו, ובמיוחד נגד מפלגתו חד"ש וההיסטוריה הקומוניסטית שלה. נכון אמנם ששום נציג ערבי לא חתם על "מגילת העצמאות" אבל היה שם יהודי שחתם בשמם של הערבים, הכביכול הכי רדיקלים דאז, בישראל – פלשתינה. ליהודי הזה קראו מאיר וילנר. במחצית שנות השבעים של המאה העשרים הוא גם ידע גם להסביר מדוע הוא היה היחיד שלא הסתפק רק בחתימה בלבד על המגילה הזו אלא כתב את שמו במפורש. וילנר – עשרות שנים מזכ"ל הקומוניסטים ולימים גם יו"ר חד"ש, ידע לומר כי כבר בשנת 1948 הוא וחבריו הקומוניסטים היהודים והערבים חששו כי לימים הציונים ינסו לסווגם כ"בוגדים" ולכן הוא כתב את שמו בבירור, כדי להוכיח לימים "פטריוטיות ישראלית". לוילנר לא הפריע דבר בנוסח אותה המגילה מלבד המשפט הדתי על "צור ישראל וגואלו", אבל הוא נאלץ להסכים לכך משום ה"קונצנזוס הלאומי". את הדברים הללו שמעתי אישית ממר וילנר בפני סניף ת"א – ברחוב הס 5 בת"א, של רק"ח. לתשומת ליבו של ה"מהפכן" איימן עודה. כדי לסבר היסטורית את האוזן יש להדגיש כי וילנר לא היה מזכ"ל הקומוניסטים בשנת 1948. אם כך נשאלת השאלה כיצד "זכה" לחתום בעצמו על "מגילת העצמאות" לצד כל ראשי המפלגות האחרות בישוב ולא זכה לכך האיש שהיה אז המזכ"ל הקומוניסטי הבלתי מעורער, שמואל מיקוניס ? התשובה די פשוטה: מיקוניס היה אז ב"שליחות ביטחונית" מטעם הישוב הציוני, הוא היה אז בצ'כיה והביא משם את הנשק הצ'כי (בחסות בריה"מ לשעבר...) להשלמת ה"נכבה" נגד הערבים. ועוד פרט מעניין. תום שגב – בספרו "ישראלים ראשונים – 1948", מספר כי על נישול רוב רובו של הכפר הערבי "כבביר" על הר הכרמל (מקום הולדתו של עודה ה"מהפכן"...) פיקד לא אחר מאשר מי שלימים יהיה הח"כ הערבי הבכיר ביותר בקרב הקומוניסטים וחד"ש, איש ושמו תאופיק טובי... והנה, בשנת 1981 – לאחר ועידת הקומוניסטים בחיפה, נסללה, לסטודנט צעיר בשם עזמי בשארה, הדרך לצאת מחוץ למפלגה הקומוניסטית לאחר שביקש באותה וועידה שהקומוניסטים לא יקראו עוד למלחמת 1948 "מלחמת העצמאות" ו"מלחמת השחרור". אז אם למר עודה יש בעיות באשר ל"מגילת העצמאות" ולכך שרק יהודים חתמו עליה אז שיפנה אותן לחד"ש ולקומוניסטים שאותם הוא, כביכול, מנהיג כיום, ונראה אותו מוציא הודעת גינוי למעללי הקומוניסטים בשנת 1948 וחזרה מההיסטוריה הקומוניסטית, ממפלגת האם שלו... בנתיים שישאיר מר עודה את הביקורת הזו לחברי בל"ד או לחברים אחרים ב"רשימה הערבית המשותפת", שידי מפלגותיהם לא שפכו את ה"דם" הזה, שעודה מאשים בו את רק את חותמי "מגילת העצמאות" הציונים. רק לפני כעשור נאם ח"כ דב חינין – ח"כ מחד"ש של עודה, בכפר הערבי ההרוס מסכה, ביום העצמאות ואיחל לכל הנוכחים המופתעים שם "חג שמח". לא לחינם דורש טיבי מעודה לא להתייצב עוד בראש הרשימה המשותפת. עודה יכול להיות ליבראלי ונועז בניסיונותיו לשלום עם אורן חזן ודרעי אך הוא גם יכול לעקוף את כולם במישור הלאומני ואפילו לא להסמיק כשהוא מאשים את כל הציונים ב"נכבה" ורק את מפלגתו הקומוניסטית, האחראית לכך, הוא משחרר. לא לחינם מעריץ עודה זה דווקא את אריה דרעי מנהיג ש"ס, הם כנראה קורצו מאותו חומר... יצוין כי בעבר שום מנהיג קומוניסטי לא ניסה לתקוף המדיניות הרשמית של הכרזת המדינה, ביודעו היטב כי הם עצמם אינם משוחררים מהביקורת הזו. אבל עודה כמובן חושב שכולם, חוץ ממנו, טיפשים וסובלים ממחלת השכחה.
                                              ומה שבאמת מדאיג...
        אבל מה שהדאיג אותי – ואלי יותר סיקרן אותי, הייתה השתתפותו של עמי איילון, שר לשעבר בממשלת נתניהו וראש השב"כ לשעבר, בהפגנת הערבים ולצד הדגלים הפלשתינאים. גם ראש המוסד לשעבר – פדרו, וראש שב"כ אחר בשם יובל דיסקין, יצאו להגנת הערבים נגד "חוק הלאום". זכורה גם עמדתו היונית של מאיר דגן המנוח – עוד ראש "מוסד" לשעבר, בכל הנוגע להגדרה עצמית לפלשתינאים. האנשים הללו ניהלו עשרות שנים את כוחות האופל הישראלים ואת מנגנוני החושך שלה. אם הם החליטו לצעוד ולסייע לערבים נגד נתניהו ונגד "חוק הלאום" הרי שלא מדובר ב"שמאלנים תימהוניים" או ב"אנטי ציונים הזויים" אלא בכאלה שגם הפעם הם עושים זאת מתוך דאגה לביטחון יהודי. עבורם – לצאת בצעד כזה, זוהי חציית "קו אדום", שבעבר הם היו שולחים אחרים כמותם להירקב שנים רבות בכלא. אז בכל זאת, מדוע הם חוצים את ה"קו האדום", כנגד הנאמנות לממסד אותו הם שרתו כל כך הרבה שנים? כנראה שמה שנתניהו וחבורת תומכיו מימין מעוללים בחוקי ההזיות שלהם עלול להיות מסוכן לביטחון אזרחי המדינה גם יותר מהטרור שנגדו הם נלחמו בשעתו...     
תי

יום שבת, 11 באוגוסט 2018

הקרב האמיתי נגד שמד


בס"ד
              הקרב האמיתי : נגד השמד / הרב אליהו קאופמן
       ה"לוחמות הצבאיות" הן בבחינת ייהרג ובל יעבור עבור חייל דתי – שהתורה מצווה אותו הפוך בעניין מעמד האישה. כניעה לתכתיבים החילוניים היא בבחינת שמד דתי.
       פרשת מלחמת החיילים הדתיים נגד מיזוגם עם "נשים לוחמות" היא פרשת המלחמה האמיתית שנכונה לציבור הדתי – לאומי, ערב הפיכת מדינת ישראל לתואמת סדום ועמורה. לאחר כמאה שנות הליכה משותפת – בין הציונות החילונית לציונות הדתית, הגיע רגע האמת. הפניית ראשם של יותר משלושים חיילים דתיים קרביים למדריכת הצנחנים היה צעד של קידוש השם אדיר, אבל מה שיבוא אח"כ הוא סימן השאלה הגדול: האם החילוניות המטורפת של דור המבול תבלע עוד נתח מהאמונה של תורת ישראל או שהאמונה בקב"ה ובתורתו יגברו בקרב של אלה שלמעלה ממאה שנה הולכים בחושך וטוענים שזהו אור?
                            השקפה דתית על צבא מול השקפה חילונית
        לא במקרה ההנהגה החילונית איננה יודעת את עצמה מכעס לאור סירובם של עשרות החיילים להביט במדריכת הצנחנים. גם המהתכים החילוניים יודעים שהגיע הרגע שהמהותכים הדתיים חפצים לפוצץ את המרמה. הבדלי המחשבה העמוקים לגבי מלחמה והצלחתה הם שונים – בין חילוני לדתי, ובלתי הפיכים לשינוי. יציאה למלחמה – בהשקפה הדתית, בנויה על אמונה בקב"ה. האמונה בקב"ה היא לא רק החלטית וטוטאלית אלא שהיא מבססת את עצמה גם על קיום המצוות – דהיינו, התורה וקיומה היא החוקה שבעצם קיומה תביא את הניצחון הצבאי. מנגד ההשקפה החילונית בנויה על "כוחי ועצם ידי עשו לי את החיל הזה". דהיינו, העיקר איננו הכוח העליון אלא השתדלות הכוח התחתון – אותו צבא עצמו על חייליו ותו לא. הלעג הדתי על התפיסה הזו מתבטא במשפט הנבואי: "האומרים הן למעשי ידיהם". דהיינו, האדם איננו יכול להלל את מעשה ידיו כ"כוח עליון" להצלחה כי ההצלחה היא פרי כוח עליון אמיתי ונעלם. הצבא הישראלי – עוד מימי המחתרות, היה תמיד בנוי על הבסיס החילוני ואילו הדתיים הלאומיים הצטרפו אליו במסגרת ה"אנטריזם": הרצון לשנות את בסיסו הכפרני לאמונה, תוך מאבק מבפנים. בימים שהחברה הישראלית – וגם העולמית, הייתה עדיין שמרנית ריחפה אשליית הדתיים הלאומיים על התהליך אבל מיום שסממני דור המבול החלו להשתלט על העולם הנכרי והחילוני הסתבר כי רגע האמת קרב להגיע. והרגע הזה הגיע.
                                    האישה היהודייה בעין היהדות
      מסכת "קידושין" ב"תלמוד הבבלי" מפרשת את הפסוק בפרשת "כי תצא" – "כי תצא למלחמה", שנאמר "כ תצא" ולא "כי תצאי", שאין דרכה של אישה לעשות מלחמה. אפשר ללמוד עוד טילי טילים של הסברים וחידושים על כך אבל הבסיס של הדברים מבהיר לכל יהודי דתי שצבא ולחימה אינם עסק נשי. הדבר נקבע לא משום הרצון להפלות את האישה אלא דווקא מתוך הרצון לרומם אותה ולהאדיר את כוחה הרוחני ואת מעלותיה. גם דוד המלך לא יכול היה לבנות את בית המקדש, ודווקא משום שהיה מצביא צבאי שהדם עבר דרך ידיו. האם מישהו יעז לחשוב שהקב"ה העליב את שלמה המלך משנתן לו לבנות את בית המקדש רק משום שלא היה איש מלחמה?! הכול הפוך כמובן. כדי לשרת בקודש הידיים חייבות להיות נקיות  מדם – למרות ששפיכת הדם חשובה לא פעם להמשך הקיום. וכך גם אצל האישה. היא זו שיולדת את התינוק ולכן נשמתה חייבת להיות נקייה מפגעי האלימות והגסות הפיזיים והנפשיים. האישה היא זו שמגדלת את הילד ומחנכת אותו באופן מעשי ולכן העדינות והרוך שלה הם ההיפוך לברוטאליות של הלוחמה. וכך הלאה וכך הלאה. עד לכניסתן של הנשים לצבא הישראלי – כלוחמות ממש, אפשר היה להאמין כי אולי ה"אנטריזם" של הדתיים הלאומיים ישפיע בעניין האמונה, אבל כניסת הנשים לצבא הכניסה טומאה והתגרות בכל העיקרון האמונה וקיום המצוות – עד לזנות ממש, שיהודי דתי צריך "לערוך חושבים" ביחס להיותו חייל בצבא שמשיג את כל צבאות העולם בכפירה ובחוסר הצניעות. דהיינו, זהו רגע האמת ש/ל החיילים הדתיים – אך במיוחד של רבניהם. יהודי מאמין אמיתי יודע שהתורה וההלכה הם למעלה מכל דרך אחרת. עניין הכנסת הנשים למעגל הלחימה היא בעצם הניסיון להעביר את החייל הדתי על דתו. החייל הדתי אינו יכול להסכים ל"התבולל" בחיי החברה החילונית ולמחוק כלאחר יד את מורשתו הנאצלת על מעמדה המוגן והמיוחד של האישה היהודייה. מי שבמקש ממנו לעשות זאת פשוט חפץ להעבירו על דתו ולבוללו, ואין לכך שום קשר עם "ביטחון המדינה". נהפוך הוא, הכנסת הנשים למעגל הלוחמני רק תעיק על בטחון החייל היהודי ואוי לנו אם נשים תיפולנה בשבי הסורי, ה"חיזבאללה" והחמס!
                                                   רגע האמת
      הרבנים היותר תורתיים של המחנה הלאומי – דתי חייבים להבין כי הגיעו לרגע האמת. זהו הרגע שבו החברה החילונית מבקשת משותפיה הדתיים לוותר על הדת ועל עיקרי היהדות לטובת הנורמות החילוניות, כשהביטחון איננו חלק מהעניין. הרבנים הללו חייבים להניף את דגל המרד והסירוב לשנות את יהדותם ואת דתם, ללא קשר לענייני צבא וביטחון. הרבנים הללו חייבים להבין שהמתירנות החילונית בצבא הישראלי מוליכה אותם אל אסון שפיקוח נפש מתנוסס עליו. זו בעצם סיום הדרך של ה"אנטריזם" וזו ההוכחה שהרבנים החרדים – של לפני הקמת המדינה, צדקו בקובעם כי מה שאיננו צבא ה' איננו אלא סכנת חיים ואסור להיות חלק ממנו.
                                            ההבלגה החרדית
       אבל כאן – בהיחשף האמת על הצבא הישראלי, מבחינת סכנתו הרוחנית והגשמית גם יחד, הרי שהיהדות החרדית שותקת במקום להצביע ולזעוק כי "רבותינו צדקו לפני שנות דור"! מה שנעשה לחיילים הדתיים הלאומיים בעניין הנשים הוא ההוכחה למה שמחכה לחיילים החרדים עם חוקי הגיוס השונים והמשונים. אבל ליצמן – גפני – דרעי שותקים. הרבנים החרדים אינם מצביעים על התועבות הצבאיות הקשות אלא ממלמלים גיבובי שטויות על "לימוד התורה" שאין לו קשר עם מהלכי השמד של הצבא, גם לאלה המוכנים להיות שותפיו. כל בר דעת יודע ששום לימוד תורה לא יועיל לצבא יהודי שאיננו צבא ה' אלא צבא שמלא בתועבות, בעריות ובבוז ליהדות. לא פעם המתגייסים ה"חרדים" הם גם קלי דעת יותר בעניין שמירת מצוותיהם מעמיתיהם ה"דתיים לאומיים". לכן אני מצפה דווקא מהרבנים ה"דתיים לאומיים" להעמיד את ה"קו האדום" לצבא ולדרוש את הפרדת הנשים הלוחמות מהחיילים הדתיים ואת הפסקת שירת הנשים בפני החיילים הדתיים, או מנגד להעמיד את הסירוב שלהם לשרת בצבא שמד אם תנאיהם לא יתקבלו.

יום רביעי, 8 באוגוסט 2018

אנטישמיות אין מאין


בס"ד
                    אנטישמיות אין מאין / הרב אליהו קאופמן
          כיצד ערוץ שידור "ממלכתי" הופך לשופר פוליטי של השלטון המרכזי נוכחתי השבוע בפרשת הכתבה ב"תאגיד השידור הממלכתי" על ה"אנטישמיות בבריטניה".
        לא פעם ול פעמיים ובמיוחד בשני העשורים האחרונים, אני מדגיש בקול רם ובכתיבה את הפקפוק שלי בכל סיפורי ה"אנטישמיות" הרבים שישראל מפיצה, מקרינה וכותבת על העולם כולו, ואשר מטרתם רק לעורר בהלה ולהביא עוד "עולים" תמימים טיפשים, למרכז לבת האש והטרור שבארץ הקודש. אבל בשבוע שעבר לא רק שראיתי את התעמולה הזו משקרת לי בעיניים אלא שהבנתי את הפתגם ששיננו לא פעם נגד התקשורת הישראלית "רוסיה זה כאן", בהיבט היסטורי להשוואה בין שטיפת המוח הקומוניסטית בבריה"מ לשעבר לזו של התקשורת הישראלית, שמתהדרת בתור "שמאלנית" ו"ליבראלית". כן, זה לא הגיע מאנשי ההסברה של משרדי ראש הממשלה והחוץ וגם לא הגיע מהערוץ הימני "ערוץ 20", אלא מהערוץ ה"ממלכתי", שהליכוד כל כך סירב לאשרו בעבר, "ערוץ כאן" של "תאגיד השידור", שהחליף את ה"ערוץ הראשון" המנוח.
                                   הכתבה הרדודה של ה"ערוץ הממלכתי"
         ברוך ה' כמי שאין בביתו טלויזיה והוא איננו מכור לרדיו, הרי שנמנע ממני בדרך כלל לחזות כיצד הממסד הישראלי עובד שעות נוספות ב"שטיפת המוח" של הציבור הישראלי, כשהזרוע המבצעת שלו היא ה"תקשורת האובייקטיבית", שכולם בטוחים שהיא "ליבראלית", ובוודאי רחוקה מלשמש תעמולה יוצרת למשרדי ראש הממשלה והחוץ של מפלגות הימין הישראלי. אבל מפעם לפעם מתקשרים אלי חברים אלו או אחרים - מהימין או מהשמאל החילוני ועד לדתיים וחרדים, ומבקשים ממני לצפות בביתם באיזה שידור או סרט שהוקרנו בטמבלויזיה הישראלית, תוך פליטת המשפט: "אתה לא יודע כמה שאתה צודק"! לפני כשבוע הוצגה כתבה בשידור החדשות של ערוץ "כאן", מיום חמישי (ה-2 באוגוסט 2018), ובו דווח על, כביכול, עליית מדרגת ה"אנטישמיות" בבריטניה. חבריי ידעו כי רק כשבוע לפני השידור חזרתי בעצמי מלונדון, הבירה הבריטית, לאחר שהייה של יותר מחודש וחצי שם, במסגרת עבודותיי עם היהדות הבריטית לכל זרמיה והשקפותיה. חבריי ידעו גם שבעבר התגוררתי פעמיים - למשך שנים מספר בכול פעם, בבריטניה, ושלא פעם טענתי באוזניהם כי בריטניה היא ההיפך מה"שד האנטישמי" שמציירים בארץ על הפזורה היהודית. צפיתי בסרט ופשוט נדהמתי. נדהמתי כיצד "ערוץ טלויזיה ממלכתי" משקר בפה מלא על מה שמתרחש במדינה הנאורה ביותר באירופה, ואולי בעולם בכלל! לעיני ריצד – בכתבה הזו, רחובה הראשי של השכונה החרדית – המודרנית "גלדרס גרין" ("גלדרס גרין רואד") ובמרכזו חנות המאפה הכשרה המרכזית "כרמלי", של ישראלי לשעבר שבמשך עשרות שנים הפך לאייל הון מפליט ישראלי חסר פרוטה. אבל בין ריצוד זה לאחר הופיעו כמה מרואיינים – יהודים בריטים אנונימיים שאינם שייכים לאזור, שסיפרו על ה"אנטישמיות" ממנה הם סובלים ועל החלטתם, עקב כך, לעלות לישראל. גם מי שאיננו במאי סרטים וטלויזיה מקצועי היה יכול לקלוט שהאנשים הללו הולבשו על תפאורה שלא להם. איש לא היה יכול להבין – בכתבה, כי מדובר בשכונה חרדית, שרק זוג צעיר חרדי עבר שם במקרה, מול המצלמה. מנגד, לא ראויינו אישי ציבור יהודים בכירים – חילוניים ודתיים גם יחד אלא דמוניות שוליות של "סטטיסטיים" ותו לא. תמונה אחרת בכתבה הביאה מפגש של כמה יהודים ב"צפון לונדון" (ללא דיווח ממשי על השכונה והאזור...) שדיברו על "אנטישמיות", ובעיקר במפלגת ה"לייבור". כנירה שכל סיפורו של ג'רמי קורבין המנהיג של ה"לייבור" הוא קרש ההצלה ההסברתי הרדוד של ישראל בבריטניה. אבל עובדות של ממש לא הובאו בכתבה הזו, ובוודאי שלא הוכח, ברצף של אירועים, על פגיעות אנטישמיות ביהודים בלונדון או בשאר ערי הממלכה המאוחדת. כמי שבאמת מכיר את המצב – ושבע"ה אפרטו מיד, הייתי צריך רק לצחוק מה"עבודה בעיניים" של התקשורת הישראלית, אבל אני בכלל לא צוחק מכך משום שמדובר בדיני נפשות ממש ובמסע תעתועים שמטרתו לסמא עיניים ולהביא לארץ ישראל יהודים תמימים שלימים רק יבכו על יום עלייתם, כפי שזה כבר קורה קרוב לעשור וחצי. ומעל לכל, זה עצוב לראות את ה"עבודה בעיניים" של התקשורת ה"ממלכתית" המגויסת, ועוד ברמה עובדתית ומקצועית השואפת למינוס אפס.
                                        אוירה סובלנית וליבראלית
         הכתבה הרדודה והמגמתית הזו הציגה לי בריטניה שאיננה קיימת ושבירתה לונדון פשוט התחלפה באיזה תסריט אוטופי על אנטישמיות שתבוא כגאולה לעליית יהודים. רק לפני לא יותר משבוע לפני הכתבה הסתובבתי בעיר לונדון, ומידי יום ביומו – במשך כחודש וחצי ויותר, נסעתי באוטובוסים המקומיים מ"סטמפורד היל" החסידית ל"גלדרס גרין" החרדית – מודרנית וישבתי לצידם של בריטים לבנים, של מוסלמים, של שחורים, של אנשי המזרח הרחוק ושל מהגרי מזרח אירופה החדשים ושוחחתי עימם בנינוחות. המראה שלי היה סופר יהודי. לבוש חרדי – חסידי ארוך שמסגיר מיד מי אני ומאין באתי. בטוחני שהמראה שלי היה מעורר חלחלה ובהלה גדולה יותר בקיבוצי ה"שומר הצעיר" או בצפון תל אביב מאשר הוא עורר בלונדון. באחד מימי ראשון שם – בשעת ערב מאוחרת, נקלעתי לפארק של "פינסברי פארק", שחוצה בדרך ל"סטמפורד היל" החסידית. לא ידעתי שהתחבורה הציבורית הוסרה באותו היום מהאזור התחבורתי של הפארק בגל קונצרט רוק ססגוני, וכך שירכתי את רגלי, בלבושי היהודי הכול כך בולט, בין אלפי החוגגים שמילאו את הרחובות, ואני בדרכי לנקודות התחבורה הרחוקות יותר. לא רק שלא חויתי אנטישמיות אלא נדהמתי מההתנהגות האבירית של החוגגים והחוגגות – שלא מעט מהם היו כבר שתויים, שפינו למעני את דרכם והצטערו על עוגמת הנפש שנגרמה לי. וכדי להבין קצת על האזור רק אציין הרי ש"פינסברי פארק" הוא האזור שבו חיה אוכלוסיה מוסלמית וערבית גדולה, כאשר מסגדם הגדול נמצא במרחק מטרים ספורים מתחנות הרכבת והרכבת התחתית שם, ובצמוד כמעט למועדונה של... מעצמת הכדורגל האנגלית: ארסנל! רק לפני כשנה רצח נהג בריטי לבן קבוצה של מוסלמים שיצאו מהמסגד הזה, רק משום היותם מוסלמים. הראשונים שדהרו לנחם – באוהל המוסלמי, היו השכנים החרדים מ"סטמפורד היל" השכנה. על זה כמובן שהתקשורת הישראלית "שכחה" לדווח, ובראשה "תאגיד השידור הממלכתי". כי סיפור כזה איננו מעלה עולים אלא אולי מוריד ישראלים קשיי יום ממומרים לבריטניה. ויתכן שבעצם כל הכתבות על ה"אנטישמיות" אינן כל כך לצורך עליה אלא יותר לצורך חסימת הירידה, ולכן כל האמצעים כשרים לשקר.
                                          איש ושמו בני רוזנבוים
     הסיפורים האלה מחזירים אותי אחורה – לפני פחות מחצי עשור. התגוררתי אז בלונדון. עבדתי על כול החלקים היהודים שם – בפרסום ובתקשורת, וגם בחינוך. מפעם לפעם דיווחתי לעיתונות הישראלית הרגילה – אך גם לחלק מהחרדית, על האמת שם. על היחסים המיוחדים בין חרדים למוסלמים ב"סטמפורד היל" ועל הסחר המשותף של ערבים מעירק ומוסלמים מאירן עם יהודים מקומיים, יוצאי ארצותיהם. ואז לילה אחד התעוררתי ועל קו הטלפון היה עורך חרדי וותיק. הוא ביקש הסבר על מה שנכתב באתר אינטרנט חרדי זול ובלתי מקצועי. שם הופיע "פוסט" נרגש כביכול של חרדי ישראלי מלונדון שקרא ליהודי בריטניה לברוח מה"פוגרום האנטישמי" נגדם באזור של דרום טוטנהאם החרדית. לאיש הזה קראו בני רוזנבוים. מיד הסברתי לעורך המבוהל והמבולבל כי שקר העניין. כל הסיפור היה בהתפרעות של שחורים, בעיקר לחנויות בריטיות ובזיזתן באזור טוטנהאם, ודווקא לחנויות היהודיות שם כמעט ולא הורע. במקביל הגיעו החדשות גם לישראל ואז הובן שמישהו היה מעוניין בניצול הפלילים הללו כדי לצאת שוב למסע "עלייה ציונית" ובלימת הירידה מישראל ללונדון, עם ידיעות שקריות. ולא במקרה קרו הדברים. בני רוזנבוים הופיע זמן קצר קודם לכן בשמי לונדון וכאדם דתי מודרני התיישב דווקא בשכונת "סטמפורד היל" החרדית והחסידית יותר. הוא הגיע מישראל – שם שימש יועץ פרסום לש"ס ולמנהיגה דאז, אלי ישי. בלונדון הוא החל לעבוד על הוצאת עיתון כעברית לאוכלוסיה הדתית והחרדית – שהאנגלית והאידיש הן השפות שלה. עד מהרה הסתבר שמאחוריו פועלת השגרירות הישראלית – ובראשה השגריר הישראלי דאז, רוני פרושאואר, ובני זה היה קשור גם לעיתון הישראלי – החילוני שם, "עלונדון" שמו. העיתון החדש יצא בשם ישראלי "אותנטי" כמו "המקור". ב"סטמפורד היל" החסידית לא אהבו את העניין והיו אף שכמעט והוציאו צו של ביה"ד לא להכניס את העיתון לחנויות המכולת הכשרות ולמנוע את הפצתו. אבל היו שם כמה עסקנים פיקחים מאוד שהבינו שמדובר בקוריוז עילג שעדיף לתת לו לגווע מאשר לפרסמו במאבק מיותר נגדו. וכך אמנם היה. ואמנם לאחר זמן קצר נעלם העיתון ואילו רוזנבוים נדד מ"סטמפורד היל" לגלדרס גרין", ובכלל נכנס לעסקי המזון. פעם – בשיחה עימי, הוא פלט כי אלי ישי הוא מפעילו ואף זה שמבקש ממנו לתת השפעה דתית ציונית בעברית בקרב החרדים, וכל זאת בשרות "משרד ראש הממשלה". היה זה עוד ניסיון ישראלי כושל לעורר בהלה ולעורר "אנטישמיות" מלאכותית בשרות ה"ציונות".
                                   ה"מתנדבים הביטחוניים" שלא הוזמנו
      שיטה פרובוקטיבית אחרת של ישראל – לעורר "אנטישמיות" ומצוקה "ביטחונית", עוברת דרך חברות "הגנה" ישראליות ויהודיות. מפעם לפעם מופיעים הללו בפתח בתי כנסת ומוסדות יהודיים – בלונדון אך גם במנצ'סטר (מבלי שכלל הוזמנו לשם...), ו"מתנדבים" להגן "נגד הטרור המוסלמי" שאינו קיים או נגד ה"אנטישמיות" איננה אלא ביקורת פוליטית נגד שלטון הימין בישראל. המטרה היא ליצור בהלה פסיכולוגית כדי שיהודים יעלו וכדי שהמהגרים הישראלים יחושו פחד מלהמליץ לחבריהם בישראל להגיע לבריטניה. ב"סטמפורד היל" החסידית הפרויקט הזה נחל כישלון גמור וכך גם בשאר הריכוזים היהודים. באחרונה הם פועלים דרך הרשויות הבריטיות – המוכנות להעניק אנשי ביטחון מתקציבן, למוסדות חינוך וציבור יהודיים. כך לפחות – אפילו בלעדיהם, תישמר אוירת החשש הביטחוני בקרב יהודי בריטניה.
                              לא רק למען העלייה אלא בעיקר נגד הירידה
         לא לחינם דואגת ישראל לבצר את התחושות הללו. לעומת יהודים בריטים צעירים – בעיקר דתיים וחרדים מודרניים שעלו לישראל בעשור האחרון, הרי שהחלה לקרות תופעה הפוכה. המצב הכלכלי בארץ לא קלט את העלים החדשים הללו כיאות, ורבים מהם חזרו לבריטניה במפח נפש, ועוד לאחר נפילת הליש"ט שגרמה לרבים מהם להתרושש מחסכונותיהם, עם עלייתם לארץ. מנגד, הרי שמנצ'סטר היא הפחד הגדול של הממסד הישראלי. בעיר הזו נמצאת הקהילה היהודית המתפתחת ביותר באירופה, ואליה נוספו בעשור האחרון מאות משפחות של מהגרים ישראלים. הוצאת הדרכונים האירופאים לישראלים מפנה רבים מהם לעבר האי הבריטי, שם האקלים הכלכלי, החברתי והפוליטי הוא הנוח ביותר לקליטת מהגרים ישראלים חדשים ואת הסחף הזה חפצה ישראל לעצור, ומסתמא שה"תאגיד התקשורתי" שלה הוא חלוץ הסברת השקר הזו, על ה"אנטישמיות" בבריטניה.
                                               תנו ליהודים לחיות
    יתכן שפה ושם היו – וחס ושלום עוד יהיו, מצבים אלימים נגד יהודים אבל בארץ ישראל המצב קשה פי אלף. "סיפורי הבלהות" הללו מקורם בעורבא פרח ותו לא. היהודים בשכונות הלונדוניות ובמנצ'סטר חיים בבטחה ולצד שכונות מוסלמיות לא מעטות. כדי שישראלים לא ירדו אין צורך להשתמש בהפחדות סרק אלא לתת להם ביטחון כלכלי וחברתי בישראל. אז תנו ליהודים לחיות ולישון בשקט.

יום שבת, 4 באוגוסט 2018

הסיפור הדרוזי עמוק יותר מחוק הלאום


בס"ד
 הסיפור הדרוזי עמוק יותר מ"חוק הלאום" / הרב אליהו  
                                       קאופמן
      הסיפור הדרוזי איננו מתחיל רק בחקיקת "חוק הלאום" אלא בהיותו של "חוק הלאום" מכת הפטיש החדה כדי לשרש בראשם את אפליית הגזענות שהעדה הדרוזית עוברת במשך 70 שנה תחת הסיסמא: "חובות ללא זכויות".
       התסיסה בקרב העדה הדרוזית איננה בשל "חוק הלאום" אלא משום ש"חוק הלאום" היה ה"קש ששבר את גב הגמל" הגזעני. מאז הקמת המדינה מעמדם הפנימי האמיתי של בני העדה הדרוזית רק הופך יותר ויותר למרמס על אף הנתינה הבלתי מוגבלת שלהם. כל זאת למרות אחוזי הייצוג הפוליטיים הגבוהים שלהם בפרלמנט ולמרות אחוזי הקצונה הגבוהים שלהם. זהו תרתי דה סתרי לא פשוט, אבל החברה הישראלית שאולי מנפיקה את אחוזי הגזענות הגבוהים ביותר בעולם מבחינת חברה "רב תרבותית", דוחקת את הדרוזים לירכתי החברה הישראלית ולא מעט משום שהמדינה הזו עדיין איננה מדינה אלא סוכנות ציונית שלא פעם אלה שאינם דרים בה שווים יותר מאזרחיה.
                                                 הסימן הערבי
       החברה הישראלית היא לא מעט גזענית גם משום בורותה. מי שדובר ערבית הוא ערבי ומי שמוסלמי הוא ערבי ומי שהוא ערבי הוא גם האויב. זו בערך הנוסחה הגזענית שהדרוזים הם קרבנותיה. הנוסחה הזו איננה רק רעל אנטי דרוזי אלא גם רעל אנטי טורקי, אנטי אירני, אנטי פקיסטני, אנטי אפגני ואפילו אנטי הודי. הנוסחה הגזענית הזו מייצרת מערכת ביטחון פנימית במועדונים ובמקומות בידור ותרבות, הפוגעת ומכלילה כל מי ששמו בא מהשפה הערבית, ובמיוחד אם הוא דובר ערבית. אפילו לא מעט מבני עדות המזרח ממצביע הכיכרות והמזרקות של הליכוד, סובלים לא פעם מ"חזות מזרחית", ובמיוחד מ"שם מזרחי" ב"בדק ביטחוני" או בהעלאה בדרגת ההיררכיה של הפרנסה. אבל אצל הדרוזים גם השפה היא ערבית ובדרך כלל אין שם "עיברות שמות", כמו אצל יוצאי עדות המזרח היהודים. ולכן לא פלא הוא שבכניסה למועדוני בילוי ולמקומות תרבות מחליט ה"בדק הביטחוני" המקומי (שלא פעם מורכב מלגיון הזרים הסלאבי החי בעולם של בורות בכל הנוגע לחברה הישראלית המורכבת...) לאסור על קציני צבא דרוזים, צ'רקסים ואף בדויים בהווה ולשעבר את הכניסה למועדון בשל שמם ושפתם. זוהי סטירת לחי איומה ופוגענית באלה שרק תמול שלשום עמדו מול אש צולבת כדי להגן על מחוקקי "חוק הלאום". מדובר בסיוט המתמשך כבר דורות אך נשנה שוב ושוב. יקומו כל מיני צדקנים שיטענו כי מלחמתם באי כניסת בעלי שם ערבי למועדונים היא על רקע ה"מלחמה בהתבוללות", אם כך מדוע כל בעלי השמות הסלאבים – נכרים "למהדרין", אינם נבדקים ואינם מוצאים מחוץ לאותם מועדונים גזענים?...
                                            לאומנות פסדו דתית
        כיוון לאומני – גזעני אחר נושב מאלה המשתמשים בדת היהודית כמשוב גזעני הלקוח מתוך לאומניות חשוכות שהדת היא רק תפאורה לפשיזם החייתי שלה. ביהדות התורתית – זו שניתנה לנו מאז מעמד הר סיני ועבור דרך המשנה והתלמוד ועד לפוסקי הדור של ה"שולחן ערוך", יש קו ברור של "הפוך בה והפוך בה", בכל האמור והנוגע למי שאיננו יהודי אך נאמן ולוחם למען דם ישראל. עניין הכרת הטוב – אפילו לאומות רשעות כמו מצרים ואדום, איננו נעלם מדיני התורה, ולו רק משום שהרשעים הללו העניקו קורת גג לבני עמינו. האבסולוטיזם הגזעני מול אומות העולם איננו קיים ביהדות. מה שהדרוזים תורמים ליהודים הוא מעל ומעבר לעוד סוג של "חסידי אומות העולם". הם אינם עושים זאת כבודדים אלא כקבוצה מאורגנת ממש, שלא רק מגנה על יהודים אלא חיה בעימות משום כך עם בני האומה הערבית ואף עם בני עדתה מלבנון ומסוריה. אבל למרות כל האמת הזו – שעפ"י תורת ישראל, הם היו זכאים לכל הפריבילגיות בשל כך, הרי שגורמים לאומנים ציונים, ובעיקר מקרב חובשי הכיפות הסרוגות שבקרב הכהניסטים, לא רק שאינם מוכנים לקבל את תרומת הדרוזים והצ'רקסים כעניין של "חסידי אומות העולם" אלא אף מטיפים להפלייתם גם במחיר הדמים ממש! כשהתרחבה תנועת "התחייה" (בשנות השמונים של המאה העשרים) והצטרפו אליה אנשי תנועת "צומת" – שבראשה עמד רפאל איתן, מיד פרץ סכסוך פוליטי ראשון בין רפאל איתן (רפול) לפלג הקיצוני של ה"תחייה", בראשות ח"כ דאז, גאולה כהן. עם הרמטכ"ל לשעבר – רפאל איתן, הגיעו גם פעילים דרוזים וצ'רקסים, קציני צבא לשעבר. הדבר העלה את חמתה של ח"כ דאז, גאולה כהן, שביקשה להדירם רק משום אי היותם יהודים, למרות תרומתם הממלכתית והביטחונית. רפול עמד כצוק איתן נגד הגזענות הזו, שכמעט פרקה את האיחוד עוד לפני הקמתו. אבל הגזענות הכפולה שהייתה בעניין הייתה למעשה בחוסר התנגדותה של כהן וחבריה לה"תחייה" לקבלתו של רפאל איתן עצמו, שמוצאו לא היה מעולם יהודי אל הוא היה בן לרוסים נוצרים מכת ה"סבודניקים" שהתנחלה בגליל! כלומר, גם בין הנכרים בישראל ישנם שווים יותר ושווים פחות, והדרוזים תמיד יהיו בתחתית הנכרים שתורמים למדינה משום שהם ילידים מזרחיים ולא עוד "חלקי חילוף לבנים" מאירופה. אבל אפליית הדרוזים איננה נעצרת רק בפוליטיקה אלא זורמת הלאה גם כשהם מקיזים את דמם ממש. שמו של ברוך גולדשטיין פרץ לראשונה לתקשורת הרבה זמן לפני שפעל את פעולת הטרור שלו במערת המכפלה. זה אירע כאשר אותו גולדשטיין סירב לפקודת מפקדו לטפל כחובש בחיילים דרוזים משום היותם נכרים. באותם ימים כבר חוילו גם נכרים אירופאים, שגולדשטיין מעולם לא סירב לטפל בהם. את זריקת השנאה הזו החריף מאיר כהנא – אביר הגזענות וסילוף היהדות לעבודה זרה לאומנית ופגאנית, כאשר שלח מכתב איום למפקדו של גולדשטיין, שיניח לגולדשטיין לסרב אחרת יבולע לו פיזית. אלה הן רק דוגמאות מפורסמות אבל הדרוזים זוכים עוד ללא מעטות כאלה מידי שנה בשנה. רק לפני מספר שנים נשלח לכלא מאבטח דרוזי לאחר שבאזור שירותי הכותל המערבי הוא רצח תימהוני יהודי שהוסת נגדו, ושהיה קשור לתנועת חב"ד הקיצונית. התימהוני הכפיש את המאבטח הדרוזי – ממש יום ביומו על היות "ערבי" ועל היותו "מחבל" רק משום מוצאו ה"ערבי". גם כשנאמר לתימהוני כי המאבטח הוא דרוזי בעל עבר צבאי הרי שהוא המשיך במעלליו, בטענה כי "כולם אותו הדבר". גם אנשי חב"ד – אליהם היה מקורב, סירבו להעמידו על מקומו. במעונות הסטודנטים, באוניברסיטאות ישראליות, מסרבים אנשי ימין להתגורר עם אותם דרוזים משום היותם "דומים לערבים" ובדרך כלל האוניברסיטאות מקבלות את רצון האפליה הזה, בעוד שעם סטודנטים זרים, שלא תרמו מאומה למדינה, מאירופה, אמריקה, אסיה ואפריקה הרי שהאוניברסיטה כופה לא פעם מגורים משותפים ומתנגדת ל"גזענות כלפי זרים".
                                           אפליית שבעים השנה
      והדרוזים עומדים ורואים – במשך 70 שנה, כיצד כל מי שמתחפש ליהודי, או אפילו סתם זר לבן עוקף אותם בזכויות והם נותרים מאחור. הם עצמם – בכפריהם, מקבלים כל יהודי בסבר פנים יפות. כך למשל הם יצאו לקראתנו בדליית אל כרמל, כשגילו כי קבוצה חרדית הגיעה למקום. הם חיו כאן לפני בוא הציונות אך הם מחויבים להבין כי גם ספיחי הלא יהודים שהציונות מייבאת מחו"ל, במסגרת "חוק השבות", או ה"גיורים" הדמיוניים של הצבא למשל קודמים להם בזכויות. אבל כשהם ביקשו – לפני זמן לא מועט, להציל את אחיהם מסוריה, מכבלי דעא"ש, הרי שהם נענו בשלילה גמורה גם למסגרת הצלה של איחוד משפחות. הם צופים בחרדים הציונים – שרובם אינם משרתים בצבא, וחייבים לקבל גם אותם מעליהם בזכויות ובפיתוח רק משום היותם של הדרוזים לעומתם לא רק לא יהודים אלא בעיקר "דומים לערבים".
                              "חוק הלאום" כחותמת מסכמת לאפליית תמיד
        "חוק הלאום" שעבר בפרלמנט הישראלי היה רק האישור הרשמי להמשך אפלייתם הנצחית של הדרוזים במערכת הגזענית שקיימת במדינת ישראל. הפעם האפליה הייתה   בתור למועדון או בכניסה למעונות הסטודנטים אלא ממש בחוק הישראלי. המעניין הוא שבנט וחבריו גילו – רק לאחר העברת "חוק הלאום", כי הוא פוגע בדרוזים. כבר לפני חקיקתו ניסו גורמים דרוזים – ובראשם שאכיב שאנן (ח"כ לשעבר ממפלגת ה"עצמאות" – גם היא לשעבר...), להסביר לממשלת הימין כמה הרה הסון עלול להיות החוק הזה אבל אז הימין אטם את אוזניו. בימין קיוו שהח"כים הדרוזים שלהם (כמו השר איוב קרא והח"כים עמר וחסון) יוציאו להם את הערמונים הגזענים מהאש הדרוזית. אבל זה לא קרה ובנט עכשיו יכול רק לאכול את הכובע שאין לו.