חזק וברוך

 

בס"ד

                     חזק וברוך / הרב אליהו קאופמן

    הרה"ג שלום כהן – יו"ר "מועצת חכמי התורה" של ש"ס, אמר לשגריר "איחוד האמירויות הערביות" את מה שידענו כולנו ואת מה שאלפיים שנה הורו לנו חכמינו: שאסור ליהודים לעלות להר הבית. אבל חבל שרק עכשיו נזכרו בש"ס להביא את דעת חכמיה בעניין העלייה להר הבית, למרות ש"טוב מאוחר מאשר לעולם לא". אילו בש"ס וב"יהדות התורה" היו מקדישים קצת יותר זמן ופעילות לטובת המחאות נגד העליות של ההזויים הללו להר הבית הרי שמזמן היינו מונעים כמה אסונות ואולי גם מונעים לפחות "אינתיפאדה" אחת.

   הרב שלום כהן – יו"ר חכמי התורה" של ש"ס, עשה השבוע צעד משמעותי כשלא היסס – מול התקשורת הישראלית והזרה, לומר לשגריר "איחוד האמירויות הערביות" את מה שכול יהודי יודע מאז חורבן הבית השני: שליהודים אסור לעלות להר הבית. הוא אפילו חידד את הנקודה הדתית עד כדי חידוד פוליטי כשהוסיף ש"הר הבית שייך לערבים". איסור העלייה להר הבית הועלה כבר בעבר והפך להלכה פסוקה ע"י הגר"ע יוסף – שגם אסר על כוהנים לטוס מעליו. האיסור הזה נאמר במפורש ע"י הגרי"ש אלישיב, ע"י הגרש"ז אוירבך, ע"י הגרב"צ אבא שאול ואף נאמר ונחתם מפורשות ע"י הרב אברהם יצחק הכהן קוק, האיש שהציונות הדתית כול כך סוגדת לו. אבל כשהכהניסטים יחד עם הזויים בודדים ב"חזות חרדית" עלו שוב ושוב להר  הזה – בהנהגת כאלה שהמצוות והתורה מהם והלאה, הרי שאיש מהרבנים הגדולים לא יצא לחסום את הפרובוקאטורים הללו. ולמה לחסום ? מי שמכיר את מה שכתבו רבותינו על הפרת האיסור ואת הצרות שהם הזהירו מפניהן, שחס ושלום, תבואנה בעקבות ההפרות הללו, הרי שהוא גם יודע שהעלייה הזו היא בבחינת פיקוח נפש לא רק לפרטים אלא לכול עם ישראל כקבוצה קולקטיבית, וכך אמנם היה ואירע בכול פעם שפרובוקאטור חילוני או "דתי לייט" הוביל מהלך כזה. זה החל מאנשי בית"ר – לאחר הכיבוש הבריטי, שניסו לעלות להר הזה בתשעה באב מידי שנה, אך אכלו ושתו בו בפרהסיה עד שהערבים קראו בלעג ליום תשעה באב "עיד אל גזוז" ("החג של הגזוז" – אותו משקה שכילו אנשי בית"ר בפרובוקציה שלהם...). לימים התוצאות של הפרובוקציה הזו תורגמו לפרעות תרפ"ט, וזה המשיך במיוחד לאחר כיבוש שטחי יש"ע במלחמת 1967. מירי רגב, גרשון סולומון, אריאל שרון וחבריהם הם בוודאי כאלה שהדת הייתה והינה מהם והלאה. אבל הם תמיד התעקשו ומתעקשים על "הקמת בית המקדש השלישי" ועוד מיני חזיונות דתיים בזמן שהם עצמם היו רחוקים מקיומה המסודר של ההלכה. העלייה להר הבית הייתה עבורם פרובוקציה אנטי ערבית ועניין לאומני גרידא, שבו הדת היהודית נלקחה אצלם בשבי בלבד ושימשה אמצעי ציני למטרות הפוכות. יהודה גליק, אורי אריאל, משה זלמן פייגלין, ציפי חוטובלי ושכמותם הם אמנם מוגדרים סביב שמירת הדת אבל באופן מאוד מינורי ובתוכן של "לייט". העלייה לקודש קודשי ישראל היא גם עבור האנשים הללו – שלא פעם באים בברית פוליטית ורעיונית עם הרפורמים והאנטי דתיים, עוד צעד לאומני ופרובוקטיבי שאין לו קשר ממש למידת שמירת המצוות שלהם, ובוודאי שהם לא שאלו חכמי תורה מכול החוגים בעניין הזה ולא עיינו במקורות מהי דעת ההלכה היהודית באמת. אבל כול אותם הזויים, כופרים, מורדים ופרובוקאטורים מצליחים שוב ושוב להתסיס את האוירה ולהעמיד את עם ישראל בסכנה בגלל "שתיקת הכבשים" וה"וידום אהרון" של אותם רבנים – אשכנזים כספרדים, שפוחדים מהלמות ואלמות הרחוב.

     אילו ש"ס – ובראשה הגאון שלום כהן, הייתה מגייסת רבע ממספר האוטובוסים שהיא מגייסת למופע פוליטי באיזשהו אצטדיון ירושלמי או תל אביבי, לעניין הפגנת זעם של פיקוח נפש נגד העלייה להר הבית, הרי שלא רק שהפרובוקאטורים וההזויים הללו היו נחסמים אלא שכול העולם הנכרי, ובמיוחד העולם המוסלמי, היה מבין שהדת היהודית איננה מורה לצאת למלחמה על הר הבית ושדת ישראל איננה תוקפנית כלפי הערבים והמוסלמים. כמה מחאות ענק כאלה – מתחת להר הבית, היו גם מסבירות לעולם הנכרי שבעצם הדתות אינן המכשול לשלום, כפי שתועמלני השמאל בארץ ובעולם טוענים. אילו "יהדות התורה" – על כול חוגיה, הייתה מצטרפת למחאות כאלה לצד ש"ס, אני מאמין שחבישת כיפה, ובמיוחד מראה חרדי, לא היו עוד בבחינת סכנה פוגרומיסטית בעולם. אבל בנתיים חוץ מכמה מודעות מזדמנות של "הרבנות הראשית לישראל" – שמזמן תש כוחה, הרי שהיהדות החרדית הפקירה את המאבק האמיתי למען פיקוח הנפש ולמען שמירת קדושתו האמיתית של הר הבית והותירה אותו לפרחחים פוליטיים קיצוניים ללא כיפות או עם כיפות כאלה שמשמעותן היא לאומנית בלבד, ועם כמה שפחות קיום מהודר של המצוות. הרב שלום כהן – בפגישתו עם השגריר הערבי מהמפרץ הערבי, החזיר במעט את הכבוד ליהדות, ובמיוחד לחכמי התורה. כדאי שמעשהו לא יהיה בר חלוף.

                                   "הקופה של שולמית אלוני"

      ח"כ תמר זנדברג לא תנוח ממלחמתה נגד האמונה היהודית עד שמישהו יאמר לה שהיא עברה בפרובוקאציות שלה את גב' שולמית אלוני, הלוחמת המיתולוגית נגד דת ישראל. אבל זנדברג לא תעבור אותה לעולם בשום תחרות אנטי דתית משום שהן רצו ולחמו בשני מסלולים שונים ומקבילים אך לא משותפים. אלוני לחמה להתיר את הציבור החילוני מדת ישראל – עניין שיהודים מאמינים לא יכלו לעבור עליו לסדר היום, אבל היא מעולם לא ניסתה לכפות את החילוניות על מאמיני דת ישראל, ואף לא התערבה בפעילות דתית יהודית. כשהיא הייתה שרת החינוך – ולימים גם התרבות, היא לא התערבה מעולם בתכני מוסדות החינוך ו/או התרבות הדתיים. אלוני ייצגה את אלה שרצו להשתחרר מדת ישראל אבל היא לא הפריעה ליהודים דתיים לקיים את דתם ולפרסם את פרסומיהם למען היהדות כפי שראו לנכון לעשות זאת, כול עוד לא היה מדובר בכפייה. כך נהג לפנייה גם אורי אבנרי, מי שהקדים את אלוני במלחמה האנט דתית בישראל, ולימים זנח את המלחמה הזו לטובת ניסיונות השלום באזור. אבל תמר זנדברג היא פרובוקאטורית המנסה להכשיל כול הסברה דתית לגיטימית בחוקים ואיסורים אפלים שרק במדינות הקומוניסטיות נהגו כך כלפי דת ישראל. שולמית אלוני הייתה אישה משכילה והכירה את היהדות ולכן מאבקה ביהדות היה שכלי ואינטלקטואלי, אבל תמר זנדברג היא בורה גמורה בנושאי היהדות ושנאתה ליהדות באה לה מתוך רגשי לב פאנטיים. משה מנדלסון היה בעל השקפות חדשות ומהפכניות בנושא הדת היהודית. ממשיכו – גרץ, ניסה לחקותו אבל התמקד בנקודות פחות משמעותיות שמנדלסון עמד עליהן, ובמקום זאת הוא התרכז במלחמה פרובוקטיבית ואישית נגד שלומי אמוני ישראל. בהיסטוריה הכתובה כונה גרץ בשל כך "הקוף של מנדלסון". תמר זנדברג היא "הקוף של שולמית אלוני".

    כבר לפני יותר משנה יצאה זנדברג נגד המודעות של חסידות חב"ד שציטטו את רבם בעניין "אישה עושה רצון בעלה". המודעות הללו היו כפרסומת מסחרית על אוטובוסים וגב' זנדברג לחמה להורדתן בטענה של "אפליה מגדרית". אותן מודעות היו בסה"כ דבריו של האדמו"ר מחב"ד שצוטטו והם לא היו חוקי שלטון או תקנות דתיות. אם הגב' הזו כול כך דואגת לעולם הנשים הרי שהיה כדאי לה שתתמקד בהסרתן של מודעות תועבה המציגות את הנשים באפן מזוהם. אבל בעולם החילוני היא לא תיגע כי היא שותפה לו, לטוב אך במיוחד לרע. בפעם אחרת היא וחבריה במר"צ טענו שהכנרת נסגרה ביום כיפור כדי להדיר את הערבים ממנה. עוד הסתה והתרת דם של יהודים דתיים, שהרי הכנרת סגורה ביום הכיפורים גם בפני יהודים כמותה. והפעם היא הולכת ליזום חוק נגד הנחת תפילין "לקטינים" ונגד "חזרה בתשובה " של "קטינים". במקום להישען על מקרים בודדים שהיהדות מביאה לחיכוך בין הקטין למשפחתו מומלץ לגב' הזו לגלות בכמה מקרים הילדים "הקטינים" הללו גילו לבדם את העולם היהודי – הדתי וסחפו את הוריהם אליו ללא שום "כפייה", וההורים מודים להם על כך מקרב לב. אבל מה לעשות ואת זאת בדיוק חפצה הגב' האנטי דתית הזו למנוע: את גילוייה של היהדות לפני יהודים חילוניים טובים ותמימים שלא ידעו עליה כי החינוך החילוני נעדר כמעט הכרה אמיתית של קודשי ישראל בגלל כאלה כמו זנדברג ושותפיה ממר"צ. הצעת חוק כזו עלתה כבר בעבר אבל אך ורק בימי לנין וסטלין בברית המועצות הבלתי נשכחת.

הלינצים והמשטרה

 

בס"ד

             הלינצי'ם והמשטרה / הרב אליהו קאופמן

   הלינצ'ים ביהודים ובערבים הם עניין מדאיג שלא רק שיש לגנותו אלא גם ללחום נגדו. אבל כתבות פוליטיות, רעיוניות וסוציולוגיות אינן הפיתרון לבעיה. השאלה צריכה להתמקד היכן הייתה ה"עזרה הראשונה" נגד הלינצ'ים הללו – קרי, המשטרה ?

   לאחר שורת הלינצ'ים שנערכו בערים המעורבות ובמקומות ישוב אחרים נגד ערבים ויהודים גם יחד, הרי שהשאלה של גינוי התופעה איננה בדיוק העיקר. מלבד קיצוניים מעטים – משני הצדדים, אין כמעט בנמצא יהודים וערבים שאינם מגנים את התופעה הזו, של פגיעה פיזית עם סכנת מוות, על רקע המוצא האתני ו/או ההשתייכות הפוליטית. הכול דנים בתופעות הללו – של אלימות אתנית ופרעות, על רקע פוליטי וכמו כן הם מנסים לתת לכך הסברים אידיאולוגים, פוליטיים, חברתיים ועוד. אבל על הבעיה העיקרית שבעטייה הפכו הפרעות הללו כה חמורות, ושהתגלגלו לטווח ארוך בכול פעם שהתעוררו, איש אינו כמעט מדבר או חוקר לעומק באמת: היכן הייתה אבטחת המשטרה גם לאחר שעה ארוכה שהפשע היה בעיצומו ?

                                   המון קולני רומס והמשטרה אין ?

   כאשר הגיבו אלה שעברו את אותם לינצי'ם הרי שדווקא אותו אזרח ערבי מרמלה – שפורעים יהודים כמעט רצחוהו בבת ים, אמר והעלה את הנקודה הזו: היכן הייתה המשטרה ? האזרח מרמלה טען כי הבעיה איננה ב"יהודים רעים" או ב"ערבים רעים" אלא היכן היו שוטרי החוק כדי למנוע את הפשע הזה, במשך שעה ארוכה מדי ? במקרה הזה למשל – של האזרח הערבי מרמלה, מראות התמונות כיצד לאורך זמן ארוך ביותר מוכה האזרח מרמלה וכיצד בקולניות פורעי הלינ'ץ צועקים בקולי קולות כי הם רוצחים אותו. מסתבר להלן כי כבר קודם לכן – בשעות היום, ארגנו הפורעים את הלינץ' הזה בפרסומת פומבית, ואף תלו מודעות בעיר בת ים על כך. ולמרות הכול המשטרה לא הייתה במקום בזמן אמת! צוות השידור של "כאן 11" (שלא היה מקומי ממש ושאין לו שם תחנת שידור קבועה כמו שלמשטרה יש שם תחנת פעילות קבועה...) צילם זמן ארוך את הפרעות הללו ואנשי הצוות אף צלצלו למשטרה אבל תגבורת משטרתית אמיתית לא נראתה בשטח. וכך בערך זה קרה ביפו, באור עקיבא, בחיפה, בלוד וברמלה ובעוד מקומות רבים. לדעתי אין כאן "רפיון מקרי" או "רשלנות" אלא מדיניות של התעלמות מזירת הפשע – התעלמות שהיא מסוכנת מאוד, וללא מידע מדויק אני מסתפק רק בהצבעה על כך ולא בציון הסיבות האסטרטגיות של המשטרה לנהוג כך. אבל כאן אני גם מתחבר לטענות ראשי המגזר הערבי על אוזלת ידה של המשטרה באפן מוזר מדי. בהפגנות החרדים או בני העדה האתיופית הרי שהמשטרה נערכת מראש והמודיעין שלה עובד ללא פגם ואח"כ גם התוצאות והאלימות המשטרתית מעידים על עוצמת ההכנה להפגנות הללו. אבל כשמדובר באירועי אלימות בערים המעורבות בין יהודים לערבים – עם מידע מוקדם על כך ועם רקע מלחמתי ברור, הרי שהמשטרה נעלמת מזירת הקרבות באופן מפתיע למרות שלא מעט טלפונים נשלחים למוקדים שלה על האירוע.

                         הפנסיונר המשטרתי שחושש מעדות במשטרה

    פרשת הלינץ' שנמנע באור עקיבא – בערבי מג'אסר אל זרקה, ע"י שני גמלאים של המשטרה עצמה, מאירה עוד יותר, ב"אור אדום", את הבעייתיות בעניין המשטרה. קובי וגיא סלמה הם שני גמלאים מהמשטרה שמנעו את המשך הלינץ' בעובר אורח ערבי מהכפר ג'אסר אל זרקה, כשהמון מוסת מאור עקיבא החל לבצע בו לינץ'. גיא סלמה – להבדיל מאחיו שלומי, סרב אח"כ לשתף פעולה עם המשטרה בטענה כי "המשטרה לא תגן עלי מפני כאלה שעדותי תתייחס כנגדם". גיא סלמה איננו עוד אזרח מבוהל ותמים אלא מדובר בפנסיונר של המשטרה היודע היטב כיצד ולמה פועלת המערכת המשטרתית כמו שהיא פועלת. אם כך הרי שטיעונו לפחד מכך שהמשטרה איננה מסייעת לעדים נגד עבריינות יש בה לא רק חששות בעלמה אלא כנראה שיש כאן תשתית עובדתית חמורה הידועה לו בעניין, ומרמזת על שיטת אסטרטגיה משטרתית שבה עדים במקום הפשע אינם מגובים על ידה.

                                                 ונצפין לעכו...

    ויש עוד פרשה המעיבה בחודשים האחרונים על תפקודה של המשטרה ומגיעה אפילו עד המפכ"ל החדש שלה - קובי שבתאי. זוהי פרשת הריגתו (?) של חייל "משמר הגבול" נעים מאדי מהכפר הדרוזי גו'ליס, שהתרחשה בעכו. עדויות רבות נערמו נגד הנאשם במותו של מאדי – חברו ליחידה, אפיק טויבי, שמואשם בכך שזמן ארוך הוא מתעלל, מכה, מאיים בירי ועושה מעשים מגונים בחבריו השוטרים, שחלק מהם אף התלוננו על כך. מנגד, הרי שהוענק לו תואר של "מצטיין" ע"י בכירי יחידתו, לצד כך שלא נערכו חקירות בעניין התלונות שהתלוננו כנגדו. ומעל לכול העדים העידו לפני התקשורת כי טויבי, כשהתעמר בחבריו, הרי שהוא טען בפניהם על הקשר המיוחד שלו עם המפכ"ל קובי שבתאי, עוד מהימים שהאחרון היה מפקד "משמר הגבול". גם כאן נשאלת השאלה כיצד כול ההתעללויות של טויבי עברו בשקט למרות שלא מעט תלונות הוגשו כנגדו ? וכיצד מעיז חייל "משמר הגבול" לנמק את עבירותיו בעצם קרבתו למפכ"ל היום ולמפקד "משמר הגבול" קודם לכן, ואין תגובה הולמת כנגדו מהפיקוד הבכיר ומהמפכ"ל עצמו ?

 

 

 

  

וועדת חקירה ממלכתית בכול מחיר

 

בס"ד

     וועדת חקירה ממלכתית בכול מחיר / הרב אליהו קאופמן

   מוזרה מאוד היא התנגדותם של הח"כים החרדים לוועדת חקירה בעניין האסון בהר מירון. הניסיון של יו"ר "יהדות התורה" – ח"כ משה גפני, להניע את בני משפחות השכול של האסון מלבקש וועדת חקירה, הוא עוד יותר תמוה וחצוף. וועדת חקירה חייבת לקום בנושא אבל גם חשבון נפש רוחני חייב להיעשות לאחר שאתרי הקדושה היהודיים בלבד הפכו לאתרי תיירות ומנוהלים ע"י כאלה שהיהדות מהם והלאה, לטובת התיירות הנכרית החילונית והנכרית.

      כול אדם בר דעת מבין כי אסון ל"ג בעומר זקוק לוועדת חקירה ממלכתית, ומסתמא שגם האסון שאירע בגבעת זאב – בבית הכנסת של חסידות קרלין – סטולין, זקוק לוועדת חקירה ממלכתית, למרות ההיקף הקטן יותר של האסון בגבעת זאב. אי לכך אינני מבין את חוצפתם של הח"כים החרדים למנוע את הקמת הוועדה, אולי רק בגלל שסיעת "יש עתיד" העלתה את הנושא בפרלמנט הישראלי. קשה יותר היא השמועה – ידיעה שגורמים פוליטיים חרדים, בסביבת ח"כ משה גפני – יו"ר "יהדות התורה", הפעילו לחץ על משפחות הנספים להתנגד לוועדה, כשהשימוש הציני בשם "גדולי ישראל" למען הפוליטיקה הזרה והאווילית של המפלגות החרדיות, שוב הופעלה בציניות מצמררת.

                                       "פיקוח נפש" ו"גדולי ישראל"

     בעניין חקירת פיקוח נפש והרשלנות שהביאה למוות אטרגי אין עניין של בחירת אלה שיעלו את ההצעה לחקירה – וגם אם הם ממפלגה אנטי דתית קיצונית כ"יש עתיד", הרי שהחקירה צריכה להתבצע ויש להצביע בעדה. המושג "גדולי ישראל" הפך לאקט של לחץ הגובל בטרור פסיכולוגי ותדמיתי כאשר עסקני המפלגות החרדיות חפצות לאלץ את הציבור החרדי לתמוך בצעדים פוליטיים ומעשיים שבדרך כלל אינם תואמים את תורת ישראל. או –אז מועלה המושג "גדולי ישראל" כהסברה דוגמתית לציות בלתי מובן ומתווסף אליו משפט תורתי שהמפלגות החרדיות הפכוהו לקלישאה צינית : "ככל אשר יורוך" ו/או "על ימין תאמר שמאל ועל שמאל תאמר ימין". מזמן אותם "גדולי ישראל", שמובאים בפיות ובכרזות "יהדות התורה" וש"ס, הרי שהפכו לשבויים בידי עסקנים חרדים ששקועים בהווייתם בעולם החילוני, ומתדרכים את "גדולי ישראל" מה לומר ולמה להתנגד או במה לתמוך בטוענות העסקנים הרדודים. אבל ללחוץ על משפחות אבלות ואומללות לוותר על חקירת מותם של הטובים ביקיריהם זהו פשע מחריד, שאין לאו אח ורע! נכון אמנם שהאמונה היהודית הצרופה היא להאמין ולקבל כול צרה שבאה מהבורא ולא לשאול שאלות מדוע אך מנגד יש לחקור את "דרכי הטבע" שהובילו לכך ומי היה אשם באסונות הללו כ"בדרך הטבע". אי לכך גם הגדירה התורה בחוקיה את עונשי הרוצחים במזיד ואת עונשי הרוצחים בשגגה, וכן את עונשם של כול שאר הפושעים. שאם לא כך יהיה הרי – חס ושלום, יהיה עולמינו הפקר. לא לחינם גורס הש"ס וכותבת ההלכה על החיוב שב"דינא דמלכותא דינא". מעניין מאוד אם באמת יש לגפני ולדרעי מה להסתיר מחקירה כזו או שהתנגדותם ליאיר לפיד עלתה להם לראש. אבל אסון הר מירון חייב גם להאיר לנו את עיננו מבחינה רוחנית ולשאול "על מה באה לנו הצרה הזו"?

                                   קדושתו של רבי שמעון בר יוחאי

     רבי שמעטון בר יוחאי היה אחד התנאים הקנאים ביותר להשם יתברך וליהדות. הוא חי בתקופה שבה הרומאים נלחמו נגד עם ישראל לא רק במישור השליטה על ארץ ישראל אלא בעיקר נגד היהדות. ולמרות הכול הרי שרבי שמעון בר יוחאי לא חשש לצאת נגד הרומאים ולחשוף שגם "הפיתוח" שלהם מטרתו הרסנית ליהדות ולחוקיה. כך חינך רבי שמעון גם את בנו אלעזר ושניהם שלמו על כך בשלוש עשרה שנות גלות במערה גלילית בפקיעין אך זכו שם להביא לעולם היהודי את ספר "הזוהר" של הסוד האלוקי ואת תורת הקבלה. קנאתם הדתית לא הסתיימה במאבקם ברומאים בלבד אלא הייתה דגל שמירת המצוות על ידם והקפדתם על אלה שלא הלכו בדרך הזו, מבין היהודים. ואמנם הם שילמו על קנאותם זו במחיר ישיבה שנה נוספת במערה לאחר שביציאתם ממה – אחרי שנים עשרה שנים, הם שרפו בעיניהם את אלה ששחיו חיי העולם הזה בלא מסירות נפש לתורה בלבד. רבי שמעון בר יוחאי היה הבכיר והקנאי מבין חמשת שרידי חכמיו של רבי עקיבא שנותרו לאחר מגיפת המוות שפגעה בעשרים ואבעה אלף התלמידים של רבי עקיבא. אי לכך הרי שקנאותו ליהדות – ובמיוחד להשם, של רבי שמעון בר יוחאי, הייתה חזקה וקשה יותר אף מגדולי החכמים שבדורו, כרבי מאיר בעל הנס, כרבי יהודה בר אילאעי, רבי יוסיי ואף כמורו רבי עקיבא והדור שלפניו. להגיע לקבר כזה – כמו של רבי שמעון בר יוחאי, ועוד לבקש בקשות וסגולות, צריך להגיע בשיא הטהרה והקדושה. אבל מה שמתחולל בקבר הזה בל"ג בעומר – מידי שנה ושנה, במשך כשלושה עשורים, רחוק מהפרישות והצניעות ששוכני העפר שם היו חפצים לראות. והדברים מחולקים לשניים: א) האשמה הממלכתית כלפי "רב המקומות הקדושים" וכלפי רשויות "הדת מטעם" שהפכו את האתר לאתר תיירות ופחות למקום קדושה. ב) לאלפי פוקדים שמגיעים מדי ל"ג בעומר לאתר הציון ומתהוללים שם תוך עקיפת גדרי הצניעות עד להגעה ממש לגדרי פריצות.

                                                  חילולי השם

      תנא קדוש כרבי שמעון – וכבנו אלעזר, איננו יכול לסבול את הפיכת הציון שלו למרכז של "חאפלות" במקום הילולה ואת הדרת ארגוני הדת מניהול המקום הקדוש לטובת "מוסדות ממלכתיים" ההופכים אתר קדוש ל"מרכז תיירותי". בכול האתרים הקדושים ליהדות בעולם הרי שעמותות דתיות יהודיות אחראיות לניהול ואילו כוחות הביטחון של המדינה השלטת אחראיים רק לסדר ולביטחון. אבל בישראל הניהול מזמן יצא מידי העמותות הדתיות לטובת הניהול התיירותי של המדינה. כוחות המשטרה למשל – בתערובת של גברים ונשים, השתלטו  על ענייני התוכן, כשהם מנחים את הרב שמואל רבינובי'ץ כיצד לנהוג "רוחנית". הרב רבינובי'ץ נבחר במחטף פוליטי של מפלגת העבודה באמצע שנות התשעים של המאה העשרים תוך נטרול בחירתו של הרב גמליאל מש"ס. ולצד כול אלה מגיעים כבר עשרות שנים להילולת הקודש בל"ג בעומר לא מעט אזרחים "מסורתיים" שלבושים בבגדי שחץ ובתערובות של גברים ונשים, תוך ריקודים מעורבים. את זה לא חפצו רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר עד שנתקיים שם – בל"ג בעומר האחרון, הפסוק "בקרוביי אתקדש". תמונות מהעבר – משנות השלושים של המאה העשרים, מראות לנו תמונה אחרת לגמרי. מחד גיסא, לא רק יהודים השתתפו בהילולה הזו, של ל"ג בעומר, אלא גם ערבים ודרוזים. מצד שני ההילולה הזו הייתה צנועה ואף ללא כוחות ביטחון בריטיים (שליטי הארץ דאז) ונוהלה בידי וועד ההקדש של ההקדש הספרדי ולא ע"י עמותות תיירות מטעם המדינה הבריטית.

                                           מעבר לקבר רשב"י

      אבל לא רק בקרבר רשב"י עולות התקלות הללו אלא בכול האתרים הקדושים – שהפכו למרמס בכול הנוגע לצניעות ולדת. רק בקבר יתרו המצב שונה ושם מחוייבות גם נערות לא נשואות לכסות את ראשן בכיסוי ראש. הסיבה פשוטה: המדינה העבירה להנהגה הדתית של העדה הדרוזית את השליטה על תכני הקבר ועל הסדר שם. גם בחלק לא מעט של המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות מצב שמירת הקדושה למקום יציבה משום שארגוני דת מוסלמים ונוצרים אחראיים לכך. אבל רק במקומות הקדושים ליהדות נדחקה היהדות משם ובמקומה שולטים שופטים ושוטרים, ארכיאולוגים ו"פקידי דת" מטעם השלטון, שחלקם בכלל לא דתי. הממסד החילוני החליט להפקיע את הדת היהודית מהיהדות ולמוסרה לנציגות החילונית בישראל. וכמובן שלצד זאת מגיעה ההפקרות של הפוקדים הפרטיים "המסורתיים" ההופכים את המקום לוחא והטלולה לא צנועה עד כדי הפקרות כמו בקבר ה"בבא סאלי." בנתיבות. בכותל המערבי ממשיכות הנשים הרפורמית האנטי – דתיות להשתולל ולהפר את נהלי הקודש, במיוחד בראשי חודשים ובחגים, אך גם בשבתות. אפילו עד מצרים הרחיקו המופקרים הפרטיים ולכן ממשלת מצרים סגרה לפני מספר שנים את קבר יעקב אבו חצירה בדנמהור לאחר שהמבקרים מישראל הגיעו לשם והפכו את ההילולה ל"חפלה" עם נשים מפזזות ועם שתיית אלכוהול בלתי מבוקרת, שהפכה את ההילולה הקדושה לזירת הפקרות. הצדיקים הקבורים – ושנשמתם בגן עדן, רחוקים מלחפוץ ב"הילולות" כאלו. על כך כבר הודיעו נביאי ישראל שהקב"ה איננו חפץ בעולות ובזבחים אם עם ישראל סר מדרך התורה ומנסה לעבוד את השם בדרכי העבודה הזרה.

כן אפשר גם אחרת

 

בס"ד

            כן, אפשר גם אחרת / הרב אליהו קאופמן

    ההנהגה הערבית בישראל – כולל זו של "הרשימה הערבית המשותפת", איננה מחסום להידברות ולשלום גם בימים קשים אלה. המחסום נמצא דווקא בקרב ההנהגה של "המחנה הציוני" ו/או בקרב אנשי שמאל אנטי דתיים כירון לונדון. שני אס.אם.אסים. שנשלחו אלי ממנהיגים ערבים, בימים קשים אלה, יעידו יותר מאלף עדים כי פני המנהיגות הערבית בישראל היא לשלום.

    אירועי החודש האחרון תפסו אותי בחו"ל – מפרשת האסון המחריד בקבר רבי שמעון בר יוחאי, דרך המלחמה המי יודע כמה ברצועת עזה, ועד לאסון בבית הכנסת של חסידי קרלין – סטולין, בגבעת זאב. אולי במאמרים הבאים אתייחס בע"ה לתוכן האירועים הללו אבל במאמר הזה אני חפץ להאיר נקודה שחוויתי אותה בחו"ל דרך שני אס.אם.אסים שקיבלתי לשם, משני אישי ציבור בכירים בסקטור הערבי, שייצגו עד לא מכבר, כח"כים, מפלגות ערביות שונות. חשוב לי להוציא את המידע הזה בימים שה"חרטות" על ההתפייסויות עם הערבים הפכו לרגעים פופולאריים משום מה, ואף ע"י עיתונאים בכירים לשעבר.

                          אסון הר מירון ברגש ההזדהות הערבית

     בתאריך ה-2 למאי 2021, ואני חונה בעיר הגדולה בשוויץ, בציריך, קיבלתי מייל מח"כ לשעבר של חד"ש, חנא סווייד, ובו הוא כותב כדלהלן:" שלום רב, אני שולח את תנחומיי הכנים על קיפוח החיים המסיבי במאורעות מירון שהכה את החברה החרדית". ח"כ לשעבר סוויד – ערבי נוצרי במוצאו, חי בכפר הערבי עילבון שבגליל העליון, לא הרחק ממקום האסון. סמוך לכפר זה קיימים שלושה קברי צדיקים יהודים שגם ערביי הגליל, מוסלמים ונוצרים יחד, ראו ורואים בהם קברי קדושים. השורש ההיסטורי של הגליל העליון בפרט ושל ארץ ישראל בכלל הינו שורש היסטורי של חיי כבוד ושיתוף בין ארבע דתות (היהדות, האסלאם, הנצרות והדרוזים) שקליפתה נבקעה כתוצאה מהסכסוכים הפוליטיים שהובאו לאזורינו מאירופה האתאיסטית. ח"כ לשעבר סוויד – ידיד וחבר לאורך זמן, לא כתב את הדברים הללו אליי לשם פוליטיזציה ו/או יחסי ציבור. הוא גם לא היה מודע לכך שאפרסם את דבריו. הוא כתב זאת כאדם כואב מעם ומדת אחרת שבאמת הריגתם של עשרות היהודים החרדים – שבאו להתפלל בקרב קדושם, נגע לליבו. כול זאת להבדיל מאדם יהודי אנטי דתי כמו ירון לונדון, שטען בפומבי שאין לו כול שייכות ליהודים הללו, שקיפחו את חייהם באסון הר מירון! ח"כ לשעבר סוייד שייך למפלגת חד"ש שבין מנהיגיה נמנים לא מעט קומוניסטים ואתאיסטים, אבל כשאסון פוקד חלק של אוכלוסיה שאולי רחוקה מהכרתו, הוא איננו נשאר אדיש לכאבה. התמונה שמנסים ליצור אנשי הימין הקיצוני – כלפי ההנהגה הערבית במיוחד, הוא תמונה מוטעית וחסרת יסוד. אלמלא ההנהגה הערבית האחראית  הזו – שח"כ לשעבר שסוויד היה חלק ממנה שנים רבות, מי יודע לאיזה שפל אזרחי היינו מגיעים בסקטור הערבי על רקע חבורת בן גביר – מרזל ומרעיהם. ועוד ישנם כאלה בתוכנו – מבין "המרכז השפוי", שמעזים להשוות בין ראשי "הרשימה הערבית המשותפת" לבין הכהניסטים שמצאו את גג הגנתם הפוליטית במחנה בצלאל סמוטרי'ץ...

                                           אירועי עזה מזוית אחרת

       בתאריך ה-16 למאי 2021, כשאני חונה בבירת אוסטריה - בוינה, קיבלתי אס.אם.אס. נוסף ממנהיג ערבי – ישראלי ששנים הנהיג את התנועה האסלאמית הדרומית בישראל. היה זה אס.אם.אס. משי'ח איברהים צרצור, לשעבר יו"ר התנועה האסלאמית הדרומית, וח"כ מטעמה לאורך שתי קדנציות. וזהו להלן ציטוט הודעתו:"שלום יקירי הרב קאופמן, אני מקווה ששלומך ושלום משפתך בסדר בצל הימים הנוראיים שהאזור נקלע אליו. בברכה, איברהים". היו אלה ימי חילופי הטילים וההפגזות בין ישראל לחמס. שי'ח צרצור הוא מראשי התנועה האסלאמית הדרומית ומהפלג שמתנגד ל"נורמליזציה" עם נתניהו והליכוד. עבור הציבור הישראלי האיש הזה מתויג כ"קיצוני" ורבים מ"אנשי המרכז" בוודאי משווים אותו לא פעם למחרחרי הריב והמדון שבאגף הימני – הלאומני והקיצוני של אנשי סמוטרי'ץ – בן גביר. קשה לי להאמין כי מישהו מ"המחנה הציוני הדתי" – ואפילו מ"ימינה" ומהליכוד, היה תוהה לביטחונם של חבריו הערבים, אם בכלל יש לו חברים ערבים. כדאי לאנשי תקשורת "קונצנזואליים" כיעקב אחימאיר למשל לחשוב טוב ושוב פעם לפני שהם חוזרים בהם מאפשרות של יד מושטת לציבור הערבי. גם שי'ח צרצור לא כתב את האס.אם. אס שלו למען יחסי ציבור וגם הוא לא ידע שאצטט אותו בתקשורת. מהיכרותי את האיש שנים לא מעטות עלי לציין כי הלה עשה ועושה רבות לקירוב יהודים וערבים גם מהזרמים שאינם נמנים על השמאל הישראלי. בין השאר הוא הזמין בעבר ל"יום כפר קאסם" – עיר מגוריו, את המזרחן הימני הישראלי, פר' מרדכי קידר. אבל את נפתלי בנט למשל כול העניין הזה, של הושטת יד לשלום (ולא רק להדחת נתניהו...), לא עניינה כשהוא עקר בפראות את דגל האסלאם כסמל דתי, בעוברו ע"י כפר קאסם, בדרכו לביתו ברעננה.

                                          קרן אור שחייבת להתפשט

     קרן אור באפילה הייתה דווקא בפנייתו של יו"ר "יהדות התורה" – ח"כ משה גפני, לראש הממשלה נתניהו, שלא לאפשר עליית יהודים להר הבית. הר הבית, הכותל המערבי, קבר שמעון בר יוחאי וכו' הם אתרים דתיים לחלוטין ולא עוד "אתרי תיירות", שלא פעם הופכים לאתרי פורענות שלאומנים מסיטים את האתרים הללו מהדת ללאומנות. כול גדולי ישראל פסקו שאל לו – ליהודי, לעלות להר הבית וכך גם פסקו אחרוני הפוסקים כהגר"ע יוסף, הגרי"ש אלישיב והגר"ש אוירבך. טוב היה אילו הגר"ש כהן היה מורה ליו"ר ש"ס - שר הפנים אריה דרעי, להצטרף לפנייתו של ח"כ גפני ובכך לנסות להנמיך את שלהבת האש והדינור שאנשי גליק – סמוטרי'ץ ובן גביר מדליקים שוב ושוב. את היחס לפעילות יהודית בהר הבית יכולים לקבוע רק גדולי תורה משום שזהו אתר דתי ותו לא.