בס"ד
הימין החדש בסגנון
הישן / הרב אליהו קאופמן
הסיפור של ה"ימין החדש" נפתח
בקול תרועה אך לאור החודש הפוליטי האחרון הוא עשוי להסתיים בקול בכייה גדולה. מצפי
של תשעה מנדטים נלחם כיום בנט – בסקרים שפעם החמיאו לו ולשקד, על מעבר קשה את אחוז
החסימה. החלום ושיברו.
העתיד הפוליטי של נפתלי בנט יכול להסתיים כבר
ביום שלאחר הבחירות הקרובות. איילת שקד יכולה עוד להשתקם אבל בנט עלול לחזור לעסקי
ה"הייטק" המשגשגים שלו, ושלא ברצונו. ה"משהו החדש" שהוא התחיל
בשנת 2013 עלול להסתיים כמשהו די ישן בעוד פחות משלושה שבועות. בנט – מטאור פוליטי
בשמי הימין, שייך למעשה, בעמדותיו הפוליטיות, לליכוד ולאו דווקא לציונות הדתית,
שעלייה הוא עשה את ה"סיבוב" הפוליטי שלו. ואמנם הוא ואיילת שקד התחילו בליכוד
ואצל נתניהו ממש אבל כנראה שגב' נתניהו זיהתה בחושיה הנשיים המחודדים את מה
שה"בית היהודי" וה"איחוד הלאומי" לא זיהו אח"כ, בשנת
2013. כול הלהט והפאתוס ה"לאומי" של בנט היה מופנה לקידומו האישי לתפקיד
ראש הממשלה ותו לא. ובמצב שכזה הרי שבוודאי ששרה נתניהו לא תסכים שבנט ועוזרתו דאז
– איילת שקד, יתאמנו להדיח את נתניהו בלשכתו של האחרון! בצר לו חיפש בנט לעצמו
אכסניה חדשה שממנה יוכל לקפץ אח"כ לראשות הממשלה. בנט הבין שכדמות לא מוכרת
הוא לא יוכל להמריא לחלום האוטופי שלו במפלגה עצמאית – וזאת כאשר הליכוד כבר היה
בעלייה על חשבון "קדימה". "ישראל בתנו" הייתה רחוקה ממנו
ויותר מדי תפורה עפ"י מידותיו של איווט ליברמן, שבוודאי לא היה מקבל את בנט
ושקד בזרועות פתוחות. וכמו שעושים בעסקים כך עשה גם בנט. הוא לקח לידיו מפלגה
כושלת אך קיימת וניסה להפוך אותה למותג משופר וחדשני. כך הגיע בנט ל"בית
היהודי" – שמנה אז שלושה מנדטים, ובעזרתו של אורי אורבך ה"דתי – לייט"
המנוח, השתלט בנט על המפלגה באופן טוטאלי והדיח מראשותה את זבולון אורלב הכול כך
עייף. למשבצת הפוליטית החדשה הזו הצטרף גם ה"איחוד הלאומי", בן ארבעת
המנדטים, ושוב הייתה הציונות הדתית מאוחדת. בנט האמין שבזכות כיפת השקל שלו הוא יצליח
להפוך את המפלגה הזו לפחות דתית ויותר לאומית – חילונית, ולימים היא גם תוביל אותו
לכס ראש הממשלה דרך איחוד עם הליכוד או אפילו בלעדיו. 12 המנדטים שלהם זכה
ה"בית היהודי בראשותו הפיכו בו את הביטחון שהוא בדרך הנכונה. עוזרתו שקד הפכה
לח"כית החילונית הראשונה במפלגה הדתית הזו אך הוא קיווה שהיא לא תהיה גם
האחרונה. לא לחינם הוא הצטרף – לאחר בחירות 2013, לברית ה"אחים" עם יאיר
לפיד האנטי דתי. כך הוא חשב לבנות תדמית "ליבראלית" בענייני דת ומצד אחד
להכשיר את עצמו במחנה החילוני ומצד שני לגרור את ה"בית היהודי" לכיוון
של הסרת כוחם של אנשי החרד"ל שלה. אבל כאן הוא שגה ובגדול. כבר בבחירות 2015
הוא חש שלמרות עליית כוחו כמנהיגה הבלתי מעורער של המפלגה הרי שכאשר מגיעים
לשינויים חילוניים הדרך הפוליטית שלו איננה "סוגה בשושנים". בנט ניסה
להכניס כמה חילוניים לרשימת ה"בית היהודי" של בחירות שנת 2015, כינון
מגל ואלי אוחנה, אבל הוא נכשל בגדול. את אלי אוחנה הוא הפסיד עוד לפני הבחירות
ואילו ינון מגל הסתבך בפרשה שלא מתאימה למפלגה דתית והתפטר מהפרלמנט. בנט שוב נותר
עם שקד והוא הבין כי חלום ראש הממשלה רחוק ממנו, ובמיוחד לאחר שירד לשמונה מנדטים,
וגם לאחר שלמרות נצחונו על ראשות המפלגה הוא עדיין לא הצליח להפוך את המפלגה הדתית
שקיבל ליותר חילונית מדתית, כדי שאח"כ הוא יבחר לראשות הממשלה ממפלגת
"פרווה". ואז הוא החליט – עם אשת סודו, גב' איילת שקד, כי הוא פונה בפעם
הבאה לדרך עצמאית. את ה"סיבוב" שלו על הציונות הדתית הוא כבר עשה, הוא
מוכר דיו ואחרי שיפרוש מה"בית היהודי" הרי שהבית הזה שוב יתפרק לגורמים
ואילו הוא ושקד יסחפו את ההמונים.
שלושת התקרים
בתחילה נראה היה שהתוכנית של בנט ושקד
הולכת להצליח. הם עבדו עלייה בחשאיות, כנראה כבר מתחילת הקדנציה האחרונה של
הפרלמנט הישראלי. לא לחינם ביקש בנט את תיק החינוך ואת הקבינט לעצמו ואילו לשקד
הוא דאג לתיק המשפטים היוקרתי. הוא רצה שהם יהיו זרקורי ה"בית היהודי",
וכשיפרשו ממנו לא תהיה תקומה לאישים אחרים במפלגה זו, כדי שלא יצליחו לשקמה. את
אורי אריאל מה"איחוד הלאומי" הם דחקו לתיק החקלאות האפור והלא משמעותי.
כבר בקיץ 2018 – לפני שבכלל דיברו על בחירות, הרי שמפלגתם החדשה נרשמה בחשאי
וחיכתה לשעת הכושר של הבחירות הנוכחיות. כלפי חוץ שיחקו בנט – שקד את מנהיגי
ה"בית היהודי" הכביכול "מאוחד". כשקרה המפץ – מיד לאחר היוודע
מועד הבחירות, עדיין גנץ ולפיד היו יריבים, יעלון לא עבר את אחוז החסימה בסקרים
וגבי אשכנזי כלל לא הוזכר. במצב הזה עדיין חלם בנט על בריחת קולות מהליכוד אליו וגם
על בריחת קולות מה"בית היהודי" וה"איחוד הלאומי" אליו שהתפרקו
ועמדו לפני קריסה. ואמנם הסקרים חזו לו בין שמונה לתשעה מנדטים. אבל אז קרו שלושה
אירועים שטרפו לו את הקלפים והובילו אותו לסקרים שחוזים לו כיום בין חמישה לארבעה
מנדטים, ועם התקרב יום ההצבעה הוא עלול גם להילחם על אחוז החסימה. מה שאירע בשטח
היה שכוחות הימין הדתיים התאחדו ואפילו "עוצמה יהודית" הצטרפה אליהם. לא
לחינם עבד נתניהו שעות נוספות על האיחוד הזה ולא מעט כדי שכיפות סרוגות לא יעברו
לבנט הכול כך מאוס עליו. אבל בנט עדיין האמין שמתוני ה"בית היהודי"
יעברו אליו בגלל האיחוד של ה"בית היהודי" עם עוצמה יהודית". מנגד
הרי שהוקמה מפלגת "כחול – לבן" ולציבור שמימין הובהר שהקרב יהיה ישיר
בינה לליכוד ולכן יש לוותר על ה"לוקסוס" של תמיכה במפלגות ימין קטנות,
שעלולות לא רק לא לעבור את אחוז החסימה אלא גם להפריע לנתניהו ליצור ממשלה עתידית
כלבבו. ולבסוף באה החלטת הבג"ץ שפסלה את מיכאל בן ארי מ"עוצמה
יהודית" והפחיתה גם מספר הח"כים העתידיים של מפלגה זו, משניים לאחד,
בגוש הימין הדתי. כאן הבין בנט כי לא מעט ממאוכזבי ה"בית היהודי" – בגלל
"עוצמה יהודית", יחזרו ל"ביתם היהודי". כיום הוא כבר נמצא
כמעט לפני ריסוק, ולא רק שחלום ראש הממשלה עלול להתמוטט מול פניו אלא שגם חלקו
בקואליציה העתידית בסכנה, ואולי גם חברותו בפרלמנט העתידי. בנט הפך ל"כינור
שני" במפלגה שהקים ואילו שולייתו, גב' שקד, היא זו הפורחת. ויש לו עוד מינוס
גדול מול שאר מפלגות הימין.
אולי ל"בית
הלורדים"...
בנט איננו כחלון – השואב מצביעים גם מהמרכז
הישראלי הרגיל, או ליברמן, השואב מצביעים מקרב מצביעי המרכז של יוצאי חבר העמים.
גם הליכוד כבר לא מהווה לבנט מוקד למשיכה אלקטוראלית, בימים שהכול יחרץ בין נתניהו
לגנץ, ואילו דלתותיה של הציונות הדתית ובוחריה סגורים הרמטית בפניו. בנט – בחלומו על
היותו ראש הממשלה העתידי, היה צריך ללמוד מחלומו השגוי והזהה של ליברמן, שאפילו
האיחוד שלו עם הליכוד (ב-2013) לא קירב אותו לכס ראש הממשלה, למרות שכבר ישב
בממשלות רבות עם תיקים רבים, ובראשם שר החוץ. מועמדיו של בנט הם ברובם אישים אפורים
ואילו שולי מועלם איננה בדיוק נכס אלקטוראלי. גם לאלונה ברקת – חסרת הניסיון
הפוליטי, יש מצבור באר שבעי מצומצם של קולות, שאולי ברגע האמת, בקרב נתניהו – גנץ,
הם עלולים ברובם לחזור לליכוד. כדאי לבנט, שקד, כחלון, ליברמן ואורלי לוי – אבקסיס
לחשוב היטב על יוזמה להקמת "בית לורדים" ישראלי שינציח את הח"כים
הפעלתנים לשעבר, שהעלו את אחוז החסימה ובגללו גם נפלו לרגליו שדודים.
