בס"ד
בימים הנוראים מתעוררים האנשים הנוראים / הרב אליהו קאופמן
היו פעם כאלה שטענו כי אם הנשים תגענה
פעם לשלטון הן תחתורנה ביניהן לשלום. עוד מימי אינדירה גנדי בהודו וגולדה מאיר
בישראל הזכירו לנו את הטענה הפמניסטית ההיא. אבל הנה הגענו לימים שנשים הופכות
יותר ויותר למשפיעות ביבשת המרכזית ששמה אירופה, ובכול זאת הן – כמו הגברים ממש,
ממשיכות לחלוק ביניהן על מלחמה ושלום ומפולגות בין הימין העולה והמפחיד את אירופה
למרכז – שמאל, המפורר אותה. כמו שמרקל הגרמנייה, מהמרכז הפוליטי, כבר מנצחת זו
הפעם הרביעית ברציפות (למתחרה שלה על מספר הקדנציות לא קוראים שולץ אלא נתניהו...),
וכמו שתרזה מיי הבריטית עדיין לא החליטה אם היא ימין - מרכז, סתם מרכז או
בפנים/בחוץ מאירופה הרי שמנגד הגברות מהאופוזיציה – ז'אן מארי לה פן הצרפתייה
ופראוקה פטרי הגרמנייה, חושפות ציפורניים ימניות כלפי חברותיהן המתונות ומבטיחות
"אירופה אחרת", במלוא המובן המיליטנטי והגזעני של הביטוי. מסתבר שנשים
בצמרת לוחמות ושורטות בדיוק כמו הגברים. אבל זה תמיד יותר מעניין מקרב תרנגולים
בין סתם גברים.
עליית הימין הגרמני וכניסתו
ההיסטורית חזרה לפרלמנט הגרמני – לאחר יותר משבעים שנה, הייתה בכול זאת צפויה.
לאחר עליית הימין בבריטניה, בצרפת ובהולנד הרי שהיה צפוי שהימין הגרמני לא יפגר
אחריהם כנגד הזרים וההגירה האסיו – אפריקאית ליבשת שהפכה ללבנה לפני כאלפיים שנה,
כאשר שבטים פראיים גרמנים, גאליים, פרנקים ושוודים הציפו את ההגמוניה הנאורה של
יוון ורומי והרסוה בלבאנטיות המונגולית שלהם. אם ג'ינגיס היה חי כיום הרי שהוא היה
מגיע לפרלמנט הגרמני שלאחר הבחירות בגרמניה ומתחבק עם אלכסנדר גאולנג, הפיהרר החדש
של הימין הגרמני. כניסת הימין הגרמני לפרלמנט ועלייתו המטאורית לא תמנע מ"אירופה
החדשה" את המשך איחודה, אך הפעם ללא יומרות אינטרנאציונליסטיות, של שיוויון
ואחווה למיעוטים ולמהגרים, אלא זו תהיה אירופה מאוחדת של פדרציות לאומניות מרומניה,
פולין, בולגריה והונגריה במזרח דרך צ'כיה וסלובקיה במרכז ועד להולנד, צרפת, גרמניה
ובריטניה במערב. זו תהיה אירופה מאוחדת כנגד מיעוטים שידרשו שיוויון זכויות וחופש
דת – כמו היהודים למשל, וכנגד מהגרים מאסיה, אפריקה ואף מהבלקן האירופאי.
קריסתה של
בריה"מ לשעבר המירה את ה"אינטרנאציונליזם" המילולי בלאומנות מעשית
של עמי חבר העמים ומזרח אירופה הקומוניסטית לשעבר. מי שחושב שתוך שנים מספר עשרות
המדינות הללו עברו "מהפך רעיוני" כול כך מהיר אינו אלא טועה. המונח
הקומוניסטי ששמו ה"פטריוטיזם" היה בעצם מילה נרדפת ללאומנות מדינית
אדומה במקום זו החומה, והרי לא לחינם חזה הסוציאליסט ההומניטארי, ברטולד ברכט, את
התופעה הזו גם במגרש האדום, כאשר טען כי "הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של
הנבל". ברכט רק שכח להוסיף לסיום משפטו עוד מילה ששמה
"הקומוניסטי". ועכשיו – כשעמי מזרח אירופה כבר מושחזים כמעט שלושה
עשורים בלאומנות גלויה הרי שהם מקבלים ממערב אירופה את הלאומנות החדשה – ישנה שאבדה
למערב אירופה לפני יותר משבעים שנה. החוקים נגד השחיטה הדתית, כיסויי הראש הדתיים
ומד גובה מוקטן לבתי תפילה שאינם נוצרים מחזירה אותנו לא רק לימים שלפני עליית
הנאציזם הגרמני והפשיזם האיטלקי אלא לימים של ההגמוניה ההיסטורית באירופה של הכנסייה
הקתולית ושל האינקויזיצייה הממארת שלה.
ישנם לא מעט מטפחי אשליות
יהודים שחושבים שהרוע הזה – של יורשי ג'ינגיס חאן וקרל הגדול, יכוון רק נגד האסלאם
ויפסח על היהודים, והרי שהללו הם בבחינת טועים ומטעים. גב' מארי לה פן ואביה היו
אנטישמים עוד לפני בוא המהגרים הרבים מארצות האסלאם. הצמד הזה מניף לא רק את מספרי
גזירת הרעלה מהאישה המוסלמית אלא גם את הפסקת האוכל הכשר לפיות ילדי בתיה"ס היהודים
ומאיימים גם בתלישת כיפתם מראשיהם. מי שהסית בגרמניה של העבר נגד הצוענים הוא גם
מי ששלח את היהודים – המומרים ביותר, למחנות ההשמדה. הבריונים הלאומנים של פולין
מחפשים נקם ביהודים שכבר אינם במדינתם ואילו הלאומנות ההונגרית שוב מצאה את היהודי
אשם בצבה הרעוע של כלכלתה. הניסיון ליצר "יהודי חדש" – בנוסח הישראלי
הלאומני והאנטי מוסלמי, לא תעזור לאף יהודי לברוח מההתלהמות הנאצית המחודשת
באירופה, כמו שדרכם של מנדלסון וגייגר לא סייעה להשתלבות היהודים בגרמניה למרות
שהם זעקו כי הם "גרמנים בני דת משה", מהבוקר ועד צאת הכוכבים. זה עצוב
שלאחר כשבעים שנה לאחר השואה המרה מתגאה "תאגיד השידור"
הישראלי בריאיון שקיבל בלעדית מאותו ראש מפלגה ימנית – גרמנית שלא חזר בו בריאיון
האומלל הלה מלשבח את קלסי ה"וורמכט" הגרמני של שלטון הצורר אדולף היטלר
ימ"ש. והיה כאלה שחשבו שהברית בין קומוניסטים יהודים לחרדים ולחילונים
יהודים, בגטאות אירופה העשנה של פעם, לימדו אותנו פרק בהלכות הימין הנכרי של
אירופה. מסתבר שקשיות העורף היא תכונה קשה. אין "גרמניה האחרת" כמו שאין
"ימין אחר".
מלחמה בהתבוללות
מול מלחמה למען הלאומנות
סיפורה העצוב של
נוי שטרית אולי איננו מובן לרוב הציבור הישראלי, אבל למי שחי את ההידרדרות הרוחנית
בישראל הוא יותר ממובן. הכנופיה של בנצי גופטיין והכהניסטים שלו אוהבים לצייר את
כול התמונה האומללה הזו בצבעים לאומניים אבל זו איננה תמונת סרט פשוט, שבו הערבים
הרעים חוטפים את היהודיות חסרות הישע. זהו סיפורן של נשים יהודיות – וגם של גברים
יהודים רבים, שאינם מבינים למה אסור להם/ן להתבולל בעמים. גופשטיין הלאומן מנתק את
התמונה הכוללת ומתרכז רק בצידה הערבי – מוסלמי. אילו הייתי רואה את גופטיין
ופרחחיו מפגינים מול אולמות "הנישואין" של יהודים עם הנכרים הסלאבים הרי
שהייתי מאמין בתמים לכוונותיו נגד החתונה של היהודייה עם הערבי מיפו. אילו הייתי
שומע פנייה של גופשטיין לאלפי צעירים יהודים לא להתחתן עם הנכריות מאוקראינה הרי
שהייתי מאמין לתום כוונותיו בפנייתו ליהודי לא להתחתן עם ערבייה מעכו. ולכן אני גם
לא מאמין לתום כוונותיו בעניינה של נוי שטרית, לנתקה מהתבוללות נטו עם הערבי מרהט.
מי שצפה ב"חזרתה" של הבחורה האומללה מאשקלון ליהדות – לצידו של
ה"אח הגדול" גופשטיין, יכול היה להיווכח באותות המצוקה ובחרדותיה של נוי
שטרית ואי היותה חופשית באותו שידור. הרבה לחץ הופעל על משפחתה בעיקר – וזו הפעילה
עלייה, כדי שתחזור ליהדות ומסתבר שהלחץ הצליח אך יותר מכך הפריע. מאחר שהבחורה הזו
לא חזרה ליהדות מרצונה האמיתי הרי שהתחרטה על המעשה הלא עצמאי שלה מיד אח"כ.
הבעיה מורכבת וקשה יותר ואת התשובה לבעיה הזו הרי שאנשי "להבה" אינם
מספקים.
נפילתם של יהודים ויהודיות
בשבי הדתות והאמונות הכפרניות כאחד מתחיל בחוסר קירובם ליהדות מגיל אפס. המצב הזה
ממשיך כאשר גם בבתי ספר דתיים וחרדים שלא תמיד מספקים מורים ומחנכים טובים, אלא
שישנו הבדל בין בית ספר חרדי של בנות אשכנזיות לספרדיות ב"חינוך העצמאי",
מרמת ההוראה ועד רמת המתקנים. ההתבוללות עם הנכרי איננה בדרגת העדפת הלבן על השחור
או האירופאי הנוצרי על הערבי המוסלמי. ההתבוללות עצמה היא דבר כואב ואומלל שיש
להילחם בו כתופעה כוללת ולא רק נגד התופעה הזו כאשר באה מהמגזר הערבי והמוסלמי.
כמי שפועל לא פעם לקרוב יהודים ולחזרתם ליהדות הרי שאני מודע לכך שגם לאחר שבת
ישראל מתנתקת מנכרי, ואף מתחתנת אח"כ עם יהודי, הרי שלא מעט מהבנות הללו
חוזרות שוב לאותו נכרי. את המלחמה בתופעה הזו יש לעשות בשיקול דעת, בליווי שקט ולא
להפוך את המלחמה למען היהדות לכלי לאומני ריק מדת. ה"טארראם" הקולני של
גופשטיין וחבריו הוא זה שהחזיר את נוי שטרית לעיר רהט, כאשר הסיכוי לשלותה משם ירד
בעשרות אחוזים אם לא ביותר מכך... כשהלאומנים ה"סרוגים" של
"להבה" ישנו את הסיסמא של "אחמד בן שרה" וידברו גם על הצלת של
"לאוניד בן שרה", אזי, אולי
המאבק שלהם בהתבוללות יעלה על פסי האמת.
את הזעקה הזו אסור
להפסיק
פרשת היעלמם של ילדי תימן
והמזרח איננה יורדת מהפרק, וזה דבר חשוב כשלעצמו. הדה לגיטימציה שניסו לערוך לרב
עוזי משולם הי"ד לא רק שלא הצליחה אלא שהוציאה את הנושא חזק יותר החוצה
מהבקבוק שבו היה מונח. טוב שהזעקה הזו עולה לשמים, ובמיוחד בימים הנוראים. אבל כמו
לכול מחאה חיובית כך גם למחאה הזו משתחלים הפוליטרוקים הצבועים והאינטרסנטים.
הופתעתי לגלות בהפגנה האחרונה שני ח"כים שהמילים "לתפוס טרמפ" היא
עבורם רק מחמאה. מדובר בח"כים יצחק הרצוג המובס במפלגת העבודה ובח"כ דב
חינין, שכנראה עוד יובס ב"רשימה הערבית המשותפת". משנת 1995 אני מלווה
את הפרשה הזו – בארץ ובחו"ל. משנת 1995 אני עוקב אחרי המלחמה הזו, שהרב עוזי
משולם הי"ד הניף את דגלה והקריב את חייו עלייה. משנת 1995 הפרשה הזו עלתה
לאויר, תרתי משמע, ונסקה בתקשורת ובשדה הקרב ממש. עד לשבועות האחרונים – וכשהפרשה הזו
הייתה בשיאה, לא שמעתי את "ציוצי" הגרונות הצרודים של הרצוג וחינין. הם
לא העזו למחות נגד מה שאירע באותו יום שחור שבו נרצח שלומי אסולין הי"ד, בימי
הממשלה של מפלגת העבודה, שב"גוש החוסם" שלה ישבה חד"ש. הם לא העזו
לצאת נגד השתקתו של הרב משולם – כאשר כתנאי לשחרורו למעצר בית, עמד התנאי של הפסקת
התערבות בהעלמם של הילדים החטופים. זה היה תנאי חשוך שהתאים לממשלות הגנרלים
החומים ובראשם אותו עריץ בשם פינושה מצ'ילה. אבל הרצוג וחינין – על חברי
מפלגותיהם, החרישו ולא שאלו למה וכמה. כששמעון פרס התרעם על הסכמת נתניהו לפתיחת
תיקי האימוץ הרי שהרצוג לא "צייץ". הרצוג כנראה ששכח כי מפלגתו הייתה זו
שניצחה על אותו שלטון שמכר וסחר בילדים האומללים הללו. היכן היו השניים – על מפלגותיהם,
כאשר משולם הבן גורש מהארץ ונותק מאביו ומעל אקרני האינטרנט פרסם את מעללי השלטון
נגדו?! אבל עכשיו – כשהרצוג וחינין נשארו עם המכנסים למטה במפלגותיהם הרי שהריצה
לפרסום חשובה להם מאוד, ואולי בכלל מישהו שלח אותם לשם כדי להיות קרובים למחאה הזו
ולדאוג שהיא לא תתפתח לכיוונים "לא רצויים" לאנשי השמאל שניצחו על האסון
הזה.
לצד התבוסה הברורה של הרצוג
במפלגת עבודה ישנה גם התבוסה האיטית של חינין לקראת הרכבת הרשימה הבאה של
ה"רשימה הערבית המשותפת". מצבו של הלה הוא בכי מר ולא רק משום מוצאו
היהודי ברשימה הערבית, אלא בעיקר מכך שלא מעט מראשי הרשימה מאשימים אותו בחיסול
רשימת ערביי יפו לעיריית ת"א על חשבון הברית של חינין עם אנשי ימין ישראלים,
וכמו כן הלה מואשם כי הוא מתמקד יותר מדי בנושאים אקולוגיים וציונים מאשר במאבק
הפלשתינאי, וגם בעניין הפלשתינאי הוא שומר על פרופיל ציוני שמתאים יותר למר"צ
ולא לראשי חד"ש הערבים. כאשר ח"כ אורלי לוי – אבוקסיס הופרשה מרשימת "ישראל
בתינו" לא במקרה תומכיה ב"וועדת הכנסת" היו הח"כים חינין
ויחימובי'ץ. יודעי דבר טוענים כי אם לוי תתמודד ברשימה עצמאית בבחירות הבאות הרי
שהשניים – "סוסים מתים" במפלגותיהם, עוד יחברו אליה.
לפני מספר שנים יצאה לי
שיחה עם קומוניסט וותיק ממק"י. היה זה איש עקרונות – שלא מכבר שיכל את בנו.
ברגע של אמת – סביב עניין האופורטוניזם בפוליטיקה הישראלית, הוא פלט בכאב כי
"אני פוחד שבגלל ה"קונצנזוס החם של הציונות", אנחנו עוד נאבד את
דובי חינין לטובת הציונות". המקפצה האופורטוניסטית כיום היא עבור חינין
והרצוג אותו מאבק כואב וחשוב של ילדי תימן והמזרח החטופים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה