בס"ד
ארבעים שנה ל"יום האדמה" / הרב אליהו קאופמן
למשפט "השנים עוברות אבל המנגינה לעולם נשארת", יש גם טעם
מר. והפעם הדוגמא היא ביחסי השלטון בישראל לנתיניו הערבים. ו"יום האדמה"
הוא כמשל מר כלענה. לאחר השלושים במרץ 1976 יצאתי בראש קבוצת צעירים וצעירות לכפרי
"שטח 9" – שמשם נלקחו אדמות אזרחים ערבים והועברו למטרת "יהוד
הגליל". ב-30 במרץ 1976 נורו למוות אותם אזרחים ערבים שבסה"כ רצו רק
למחות ותו לא. התפזרנו למשך שבוע עבודה בשלושת הכפרים ששמם דיר חנא, ערבה וסכנין.
אני הייתי אורח של משפחת תאופיק חביב מדיר חנא. אבי המשפחה היה לא פחות ולא יותר
מ...מורה לתנ"ך בפר הערבי הזה! עוד דיכוי תרבותי שלא סר עד היום הזה...
מידי ערב – לאחר העבודה
המשותפת, היינו מתרכזים בכפר אחד מבין השלושה ומקיימים שם עצרת שלום והזדהות. שם
גילינו עד כמה התקשורת באותם ימים הייתה שלילית ומסיתה. במקום ערבים לאומנים פגשנו
דווקא ערבים שעד אותו 30 במרץ 1976 היו בסה"כ פעילי מפלגות העבודה, מפ"ם
ואפילו המפד"ל (כיום ה"בית היהודי"!...) ורק הפקעת האדמות הלאומנית
של השלטון הביאה לגט הכריתות בינם למפלגותיהם הציוניות. בכנס הסיום הגיעו גם
פוליטיקאים מהשמאל ביניהם ראשי רק"ח הקומוניסטית ותנועת "מוקד"
הציונית. האמנו כי לעתיד וורוד יותר אנו הולכים, אבל לצערנו לא רק שהתבדינו אלא
שהכול הפך לגרוע יותר.
התוצאות הקשות הללו – שלא
הצלחנו למחוק, מזכירות לי את המערכון של ה"גשש החיוור" על השממה שחשבוה
לעבר אבל למעשה זה היה "רק אתמול בבוקר". ובמיוחד עקירת הבדואים מהנגב
מזכירה לי ולשכמותי כי זה עדיין הכול הוא בבחינת "אתמול בבוקר" ולא רק
לפני ארבעים שנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה