רגעי האמת הכואבים

בס"ד

               רגעי האמת הכואבים / הרב אליהו קאופמן

  בליל יום רביעי שלאחר חג הפסח יתחיל שוב הקרב השנתי על מעמדו של "יום השואה" בקרב העם היהודי, ושבוע אח"כ יחלו הקרבות על מעמדם של "יום הזיכרון לחללי צה"ל" ו"יום העצמאות" בקרב עם ישראל. זהו איננו קרב בין יהודים לנכרים או בין יהודים לערבים נטו. זה איננו קרב של סתירה רגשית ושכלית - כמו שמתנהל בין יהודים לערבים, במישור ההכרה בסמלים המיוחדים שמייצגת "מדינת הלאום היהודי". זהו הקרב על המהות היהודית האמיתית: הקרב על מראה היהדות ומובן תוכנו של העם היהודי. זהו הקרב בין היהדות שניתנה על הר סיני לבין ה"יהדות" שרשמית נתנה את קולה בשנת 1897, בקונגרס הציוני הראשון בבאזל השוויצרית. ומאז שנוסדה המדינה הזו הפכו יוצאי באזל לרודפים ואילו  בני השקפת הר סיני הפכו לנרדפים. מי שחושב שאני עומד לתקוף - במאמר זה, רק את החילוניות הציונית ואת ניגררייה (ה"דתיים הלאומי") טועה בהחלט.

    ההתגמדות של היהדות החרדית בפני ה"ערכים" הציונים - התלושים מההיסטוריה היהודית, הביאה את העיוות הזה ל"פתח חטאת רובץ". הבחירות האחרונות הראו בעליל כי בארץ הקודש חיים יהודים רבים שהיהדות והאמת לנגד עיניהם אך מחוסר ידע ובגלל ניתוק ממקורות היהדות והרבנות האותנטית הרי שהם חיים בשני עולמות : עדיין מחוברים לקב"ה בליבם ובתפילתם אך מנגד גם מחוברים לאינפוזיית השקר החילונית, של המצאת ה"עם החדש". אילו היהדות החרדית לא הייתה קשורה לעטיני הממון של המדינה ומרעיה בחו"ל, אזי, לא רק שההסברה החרדית הייתה עוברת מדור לדור ומלמדת את הדורות הבאים מהי האמת היהודית הצרופה, אלא שההסברה הזו הייתה גם מגיעה למאות אלפי ויותר לבבות ומוחות של יהודים מסורתיים (בעיקר יוצאי עדות המזרח...) שהיו מודעים לאמת היהודית הצרופה בכל הנוגע למה מותר ומה אסור על פי ההלכה היהודית, ומתי מותר ואסור לחגוג או להתעצב. אבל הכניעה לממון הציוני - חילוני הביאה את ההיפך. בתי ספר חרדים ודורות חדשים לומדים "עפ"י תוכנית משרד החינוך" את ההשקפות החדשות שהיהדות אסרה לפני פרוץ השואה המרה. יתרה מכך, ההסברה העצמאית הייתה נכנסת גם לכל אותם מאות אלפי יהודים מסורתיים שכנגדם יצאו גזעני מערכת הבחירות האחרונה. אותם יהודים היו מבינים אז מדוע הם בגדר "מנשקי מזוזות", ומה הסיבה לכך, ואז גם היו מתחזקים באמונתם ויודעים להשיב מלחמה שערה ואולי גם כל הדמוגרפיה - בתוך העם היהודי בארץ הקודש, הייתה משתנה. אבל השלטון החילוני - ציוני מחזיק לא רק בריבונות הטריטוריאלית של הארץ הקדושה אלא ברוב רובה של היהדות החרדית ובעזרת משת"פים באצטלה "רבנית" המלחמה שערה נמנעת. לא פלא הוא שכשמגיעים ה"ימים הנוראים" באביב של כל שנה הרי לפתע יהודים לא מעטים מסרבים לעטות את הסמלים החילוניים החדשים וחוזרים למורשת היהודית האוסרת אותם. אבל בגלל השתקתה של היהדות החרדית ע"י השלטונות - בעזרת המשת"פים ה"רבניים" והעסקנים של ש"ס ו"יהדות התורה", הרי שהציבור הרחב, ובמיוחד אותם המוני "מנשקי מזוזות", אינם מבינים כי הסיבה לחוסר הרצון החרדי לנכס את "יום השואה", לעמוד בצפירות ולחגוג את "יום העצמאות" אינו משום שהיהדות החרדית בוגדת בעם ישראל אלא משום שהסמלים החדשים הם הבוגדים ביהדות. וכך, מידי שנה בשנה, הופכים יהודים שלמים ויראים ואוהבי ישראל לנרדפים על דתם ועל דעתם בידי כאלה שבמשך כל השנה לועגים בע"פ ובכתב לעם ישראל, ליהדות ולקדושתה של ארץ ישראל.

    אלה שהנציחו את יום המרד ההתאבדותי של גטו וורשא - כ"יום השואה", לא התכוונו באמת ליצור סולידריות יהודית אנטי נאצית ואנטי פשיסטית, ולהלחם בכתף יהודית אחת נגד האנטישמיות בעולם. היום המצוין נכפה על עם ישראל לנגד מסורתו היהודית. כל חודש ניסן הוא חודש שבו אסורות תעניתות ושבו אין אומרים תחנון בתפילה. זהו חודש הניסים - של ההכנה והיציאה ממצרים. יהודים מאמינים אינם עולים בתקופה זו לקברות בני משפחותיהם. והנה דווקא בזמן הזה - בסוף חודש ניסן, קבעו הציונים - מהשמאל האנטי דתי, את "יום השואה", וכפו אותו על עמך ישראל. כל זאת רק משום המרד בגטו וורשא- שהיו עוד כמה כמותו. ליהודי מאמין בתורת ה' - ולא רק חרדי או דתי, אסור להתאבל בחודש שבו נגאלו אבותיו רק משום איזה מרד הזוי שאת תוצאות ההתאבדות אפשר היה לצפות מראש, וזו עוד נקודה האוסרת ביהדות את ציונו. אם אלה שקבעו את היום הזה היו באמת ובתמים חפצים לקבעו כיום זיכרון קונצנזואלי הרי שהם היו קובעים אותו בתאריך מוסכם לכל עם ישראל - ובמיוחד מתחשבים באמונת המאמינים הדתיים. לא מעט תאריכים קיימים לשם הזכרת היום הזה. ה"רבנות הראשית" הציעה את יום י' בטבת , יום הצום על נפילת חומת העיר י"ם, בימי הבית הראשון. מי שחפץ להפריד את המומנטום הדתי - של חורבן הבית מהשואה המרה, היה יכול למצוא גם תאריכים אחרים כמי ימי הפתיחה והסיום של מלחמת העולם השנייה, כמו יום תחילת ה"פיתרון הסופי" באופן רשמי או באופן מעשי של הנאצים נגד העם היהודי, כמו "ליל הבדולח" הגרמני , כמו היום בו שוחררו מחנות הריכוז האחרונים של הנאצים ועוד לא מעט תאריכים אחרים שלא היו כופים "מצווה בעבירה" על היהדות המאמינה. אבל אלה שבנו את המדינה והקימו אותה לא היו מוכנים לקונצנזוס יהודי - ערכי אמיתי אלא ניצלו את צרות עם ישראל כדי להטותם מהמסילה הרוחנית ולהחדיר בהם את ערכי העכו"ם - מהם באו רוחנית, אותם כופרים. השואה ואסונה היו והינם התירוץ להחדרת "עגל הזהב" הנכרי והריק מתוכן וכפייתו על עם ישראל במקומן של המצוות מהר סיני. גם הזלזול ב"ליווי הדתי" לטקס הנוכרי - שניכפה בישראל על היהודים, מעיד יותר מאלף עדים כי לא "לשם שמים" נקבעו התאריכים הללו ותכניהם, להזכרת הנשמות האבודות והאומללות. ולראיה הרי שלא מזמורי תהילים, משניות ותפילות לעילוי הנשמה הם העיקר ב"יום השואה" וב"יום הזיכרון לחללי המלחמות". הצפירה הנכרית היבשה - שהובאה מגויים ריקנים ללא תרבות של חי ומת, היא השולטת ב"כיפת הברזל" ה"ממלכתית". שירה ומופעי נכרים - כדרך הכנסיה הנוצרית, היא זו שמלוות את מותו של הקדוש היהודי. ולא פעם ה"חלק הדתי"  בטקס "יום השואה" ו/או "יום הזיכרון" מבוטל "משום חוסר זמן" ע"י ראשי וסגני ראשי עיר אנטי דתיים כפי שכבר אירע בעבר, למרות מחאות ניצולי שואה והורים שכולים דתיים.

    גם קביעתו של "יום העצמאות" בימי האבל של ספירת העומר הייתה דרכו של בן גוריון לכפות כפירה נכרית על אמונה יהודית, והרי אותו בן גוריון הצהיר כבר כי הוא מאמין שהתפילין יונחו במוזיאון, כעשור לאחר הקמת המדינה. בנתיים התפילין - ברוך ה', מונחים על יותר ויותר ידיים ואילו בן גוריון עצמו מונח במוזיאון מדברי הרחוק מהעין ומהלב...

    עם המציאות הזו הייתה היהדות החרדית צריכה להתמודד - בבתי הספר שלה , בכלי התקשורת שלה ובכל אתר ואתר, ואף להפיץ זאת בקרב כל "מנשקי המזוזות" שחושבים לתומם כי ציונות  עם נכריות בצידה הם יהדות. בדיוק כך עושים הערבים בציינם את ה"נכבה" ובהשתמשם במוסדות החינוך ובתקשורת שלהם למטרה זו. אבל אצל החרדים הכול כבוי והכול נעשה בהסתר. רוב רובם של מוסדות החינוך החרדים יונקים מאלה שמעוניינים להשכיח את הסמלים והערכים היהודים ואילו התקשורת ה"חרדית" נשלטת ע"י בעלי מניות וע"י אנשים שמטרתם להנמיך את היהדות החרדית.ולכן, כשהכול נעשה בסתר ובלי הסבר - אותו אי הזדהות עם "יום השואה" המלאכותי ועם סמליו האנטי דתיים, הרי שהיהודי המסורתי אינו שומע הסבר להתנגדות השקטה הזו ומקיש מכך שבעצם זו השתמטות חרדית מכאבם של בני ישראל שנפלו על מערכות ה', ואשר בשואה המרה מיליוני שומרי תורה ומצוות מתו על קידוש ה'.

    אבל הכאב הגדול בעיוותו של "יום השואה" היא בהפיכתו ליום לוחמה ב-ה' ובמשיחו. את המעשה הזה היו צריכים המנהיגים החרדים לעצור , ובראשם הרבנים. בכל ביה"ס חילוני , בכל מוסד "ממלכתי" ובכל מוסד אקדמאי מנאצים ביום זה את שם ה' לשלילה. בכל טקס של היום הזה שואלים "היכן היה ה'" ומחדירים אי אמונה בתורה ובמצוות, ואילו מנגד מוחצנת הסתמכות על כוח הזרוע האישי. מסביב ליום הזה מספרים רק את ה"אמת" שנוחה ללא מאמינים הללו ומנגד מסתירים את חלקה הרשמי והמעשי של הציונות בשואה. עדויות, מסמכים וציטוטים על מעללי הציונות בשואה מוחרמים ב"דמוקרטיה היחידה במזה"ת". העיוותים הללו אינם מקריים ומנגד בגללם גדלה בורות הציבור מדור לדור, באשר לסיבות האמיתיות של השואה ובאשר לאמונה הדתית שמסבירה מדוע השואה הזו באה עלינו. עד כדי כך הוסתרה האמת שגם על ארצות שבהן יהודים הוצאו למחנות ההשמדה , פסחה ההיסטוריוגרפיה הציונית. לא במקרה לא סיפרה אותה "היסטוריוגרפיה" דבר וחצי דבר על השואה בארצות "נעלמות", וכשיהודים יוצאי יוון, תוניסיה ולוב סיפרו כי גם משפחותיהם היו בשואה המרה, מיד הוצגו הללו כבדאים ורמאים (סיפרו של יוסי סוכרי - "בנגזי -ברגן בלזן", מביא טיפה מכך בים הסתר הזה). המגמה - בהצגת השואה וזיכרונותיה, איננה מגמה קונצנזואלית יהודית ואנטי אנטישמית, אלא זו מגמה צרה של קבוצה שלטת חילונית - מערבית שהפכה את מגמתה הצרה ל"ממלכתית". סביב השואה, המדינה והתנהגותה נאסר ע"י השליטים להרים ראש ולשאול שאלות - על אף שבבשר דם ודם מדובר, אבל לאותם מתי מעט חילוניים אנטי דתיים מותר לצאת נגד ריבונו של עולם, שבו מאמינים רוב רובם של היהודים, ובמיוחד אלה שחיים בארץ הקודש. חלקינו אמנם איננו עימהם אבל חובתנו להסביר לרוב רובם של 30 המנדטים של הליכוד וחצי מהמנדטים של "כולנו" את הסיבה האמיתית לפרישתנו מה"ממלכתיות" הזו, כי הללו הם בשר מבשרינו ואמונתם הקב"ה היא גם אמונתנו.