בראשית דבר

בס"ד

                  בראשית דבר / הרב אליהו קאופמן

        פרשת "בראשית" היא בעצם היסוד לאמונה היהודית כי התורה היא אמת מדעית ולא עוד "אגדות רוחניות", כמו שאר כתבי הנכרים.

        פרשת בראשית – הפרשה הראשונה של תורת ה', זו שנקראת מיד לאחר שמחת תורה, היא המפתח לכול המשך האמונה בתנ"ך כספר קדוש ולאו דווקא כספר "היסטורי". פרשת "בראשית" היא המפתח לאמונה או לאי אמונה ב"מעשה המרכבה" האלוקי, כבריאת העולם, והיא גם המפתח להבנת היהדות והתורה כמדע ממשי ולא כעוד "אוסף של תחושות רוחניות". אבל הפרשה הזו איננה רק נעצרת בכול פרקיה ופסוקיה שבכתב, אלא ששזורים בה מדרשי אגדה (מהמילה "אגד" ולא מהמובן של סיפורי מעשיות...) והרבה מאוד מדרשי חכמים שהם בעצם היסטוריוגרפיה בפני עצמה, שבלעדיהם אי אפשר להבין ולהעמיק בעומקה של הפרשה הזו.

                                               "מעשה המרכבה"

       "מעשה המרכבה" – של בנייתו והקמתו של עולמינו ע"י הקב"ה, מתואר בששת ימי הבריאה, שמוסברים בצורה מקיפה ע"י מדרשי חז"ל ופירושי מפרשי התורה. העומק המדעי הקיים בכתובים הללו הוא אדיר ויורד עד פרטי הבריאה ממש, כמו יצירת האור, העולם, החי והאדם עפ"י היקף הסברה פיזי, ביולוגי וכימי. חכמי ישראל שפירשו את התורה בכלל – ואת "מעשה המרכבה" בפרט, התנזרו כמעט מכול חיי העולם הזה, למעט מאכל ומשקה הכרחי, וכך מנעו מעצמם הפרעות רוחניות ונפשיות. אי לכך הם חדרו לתוך עולם האמת בהבנה צלולה עד שידעו רזים שהיו רחוקים מהם עשרות ומאות אלפי מילין. כך למשל כתב רבי שמעון בר יוחאי את ספר הרזים של ה"זוהר" הקדוש וכך ידעו וכתבו חכמי הגמרא על תופעות שעד היום לא נהירות לעולם המדעי, כמו "משולש ברמודה", "אנשי הזאבים" ועוד.

                                                     ה"תרתי דסתרי"

         המדע והתורה הם תרתי דסתרי. המדענים – תוך חייהם התאוותנים הרגילים, מנסים למצוא את ה"אמת המדעית" שלהם עפ"י כלים מאוד לא אמפיריים וע"י הנחות שונות ששוב ושוב משתנות ומתפוררות היסטורית לעיניהם ממש. מנגד, חכמי ישראל קיבלו מדור לדור את ההיסטוריוגרפיה של בריאת העולם, את הבנת היקום ואת כול סודות היצירה האלוקית. חכמי ישראל שאבו תמיד את הידע והפסיקה שלהם מכוח היניקה האמיתי של האדון של העולם, שבראנו לכבודו, ואילו המדענים הנכרים והפוקרים תלו ותולים את השקפתם במעשה ההבנה והתגלית שלהם, ללא אמונה כי הסדר והבריאה היו מתוכננים מראש ומפוקחים עד היום. שתי הרכבות הללו – של מדע אלוקי מחכמי ישראל ושל מדע הכפירה, נעות כשתי רכבות במסלולים שונים ומנוגדים. ניסיונות ה"מסורתיים" וה"דתיים – לייט" לנסות לבנות גשר בין עולם האמונה לכפירה אינם אלא מצב מלאכותי שמתנפץ שוב ושוב. אלה המאמינים שיש בורא ומכוון לעולם הם אלה הפוסעים אחרי חכמי ישראל ומדרשיהם ורואים בסיפורי התורה – ובמיוחד בפרשת "בראשית", את האמת האלוקית הצרופה ואילו המדענים הנכרים והחילוניים רואים בכול סיפור מקראי אגדה המועמדת לסתירה ולניגוח גם אם העובדות בסיפור המקראי הן אמת.

                                               האמת מול השקר

       מאה שנה הסתירו המדענים את שרידי תיבת נוח בהרי אררט כדי להעלים את האמת התנ"כית. פרשת היבשת שנעלמה – אטלנטיק, איננה אלא המדרש המקראי המספר על הצפת שני שליש היבשה, בימים שלפני המבול, ע"י האוקיאנוס והפיכת היבשה לשליש עולם מול שני שליש עולם ימי. בעוד שהמדע טוען כי הקוף יצר את האדם הרי שהמדרש המקראי טוען ההיפך – שהאדם הראשון, בימי פרישתו מאשתו, יצר בהבל פיו קופים ופילים, ולכן החיות הללו שונות ומשונות משאר חיות העולם. המדרש מספר על שני כוכבים שנסתמו לאחר שהמבול נעצר ואילו המדע הנכרי עדיין לא מצא מענה לסתימתם של שני הכוכבים הללו. ורשימת ההבדלים – בין האמונה התורתית – מדעית שלנו למדע הנוכרי, עוד ארוכה.

                                   הבנת הפרשה כהמשך להבנת התנ"ך

       ולכן, מי שמבין בפרשת "בראשית" כי שם חבויה האמת המדעית על העולם, וכי הקב"ה הוא יוצר העולם והוא זה שהעביר את האמת הזו לכתבי קדשינו, הרי שאח"כ כול התנ"ך ייתפס אצלו כספר אמת ודת ויקרא על ידו: ספר קדוש, שאין לפקפק אפילו באות אחת עליו, וכדי להבינו יש להעמיק במפרשיו הרבניים. אבל מי שאיננו מקבל את פרשת "בראשית" כאמת מהשמים הרי שאח"כ הוא לא יראה בכול כתבי התנ"ך כספר קדוש ומחייב בינה, אלא יפרשו עפ"י הבנתו המצומצמת ויראה בו "ספר היסטורי", עם ביקורת ועם השמטות. ולכן לא פעם מיותר – לעניות דעתי, לנסות ולכפות את למידת התנ"ך כחובה בבתי ספר ובאוניברסיטאות חילוניות בישראל, ועוד ע"י מורים ומרצים חילוניים. האחרונים אינם מלמדים כלל את הספר מתוך אמונת אמת ומתעלמים מכול היסטוריוגרפית חז"ל, כמו פירושי והסברי התנ"ך, "מעשה המרכבה". האמונה באמיתותו של התנ"ך מתחילה בפרשת "בראשית" והיא הם בעצם ראשית דבר ביהדות.

הקידמה האנרכיסטית

בס"ד

            ה"קידמה" האנרכיסטית" / הרב אליהו קאופמן

      ההתמכרות והסחר בסמים הפכו אצל ה"חושבים" מעיתון "הארץ" ל"קידמה רעיונית" ואילו המלחמה בסמים הפכו אצלם ל"פרימיטיביות". עולם "מתקדם" שצועד הפוך, לתוך תהום תרבותית, ולא פלא הוא שצפויה בעתיד עליית פוליטית של מדינות מזרח אסיה ושל העולם המוסלמי.

     קשה להאמין למקרא העניים אבל בדורנו – בו אנשי התועבות הם "בני תרבות" ואילו השמרנות היא "פרימיטיביות", הרי שהכול יכול להתרחש, כאשר ההזוי הופך לרצוי ומצוי גם יחד. עיתון "הארץ" – "העיתון לאנשים חושבים", פרסם השבוע אזהרה לכול המסוממים הישראלים באלו מדינות לא לבקר משום ששם הם עלולים להיעצר ואף לידון למוות על שימוש ומסחר בסמים. מילא האזהרה הזו, שיכולים בעיתון ה"חושב" לתרצה ב"פיקוח נפש" ו"אחריות לאזרחים הישראלים בחו"ל", אבל מתוכן הכתבה – מאמר, עולה בהחלט ריח של הבעת דעה נגטיבית נגד המדינות החוסמות את הסמים ולטובת המדינות המאפשרות את שיגעון הסמים. המדינות המאפשרות את השימוש והסחר בסמים מוגדרות שם כ"מתקדמות" ו"מפותחות" ואילו אלה שנלחמות נגד אנדרלמוסיית הסמים מוגדרות כ"פרימיטיביות" ו"חשוכות". אפילו ישראל מותקפת באותו רשימה ומוגדרת כ"פחות סובלנית" ו"פחות מתקדמת" מאשר...לבנון! כול זאת משום שבישראל קיימת עוד ענישה נגד סחר ושימוש בסמים ואילו בלבנון השסועה והאנרכיסטית אין כזו אכיפה, משום ששם החוק הוא צחוק. אבל עבור עיתון "הארץ" ועורכיו ה"קידמה" נמדדת בהתמכרות לסמים.

                                               ה"מדינות החשוכות"

       בין המדינות ה"חשוכות" נמצאת גם מעצמה תעשייתית ותרבותית כיפן, אך היא מוגדרת ברשימה כך רק משום ששם חוקי מיגור הסמים הם חזקים ואקטיביים. המדינה האירופאית המבוקרת ע"י "העיתון לאנשים חושבים" היא שבדיה, כי שם למדו לקח מפתיחת שוק הסמים. במדינה זו הייתה מכירת הסמים חוקית ופתוחה אבל לאור האנדרלמוסיה והאסונות החברתיים, החוקיים והתרבותיים שאירעו בעקבות כך הרי שהשבדים שינו את גישתם והפכו למחמירים נגד הסמים, מקרב האירופאים. יש לציין כי הרשימה ב"הארץ" כמעט ושלא הדגישה כי בכול המדינות שנוקטות בחומרה נגד הסמים הרי שקיים היתר לשימוש בקנאביס רפואי. דהיינו, המלחמה בסמים באותן מדינות איננה דוגמתית ואנטי בריאותית אלא בהחלט הגיונית. אבל את ה"אליתה" מעיתון "הארץ" זה לא כול כך מעניין. הם תמיד יהיו בצד האנרכיסטי של צריכת הסמים, התפשטות התועבות והריסת המשפחה.

                                                 ישראל העתידית

         הרשימה בעיתון "הארץ" מוכיחה לנו כי דרכה של ישראל העתידית מנוהלת ע"י קבוצת מיעוט אוונגרדית ותימהונית שהאנרכיה – ולא הדמוקרטיה החוקתית, בראש מעייניה. זוהי תרבות של מאבק בכול יסוד חיובי שבא לדכא סטייה מהנורמות. ה"אינטלקטואליים" מעיתון "הארץ" הם "אנשים חושבים" כי הם חושבים ההיפך מהנורמות החברתיות המוסכמות. העיתונאים הללו הם "אנשים חושבים" כי מחשבתם היא להרוס כול "עולם ישן" גם אם ה"עולם החדש" שהם מעלים יביא לאנדרלמוסיה ולהפקרות. מפרסמי הרשימה אינם נותנים דעתם לנזקים הבריאותיים והנפשיים שהסמים גרמו, גורמים ועוד יגרמו. העיקר אצלם "חופש הצריכה". הסמים מוציאים לא רק נזקים בריאותיים ממשתמשיהם אלא מוציאים בני אדם שמוחם והתנהגותם עוותה בגלל השימוש בסמים – מקלים ועד חמורים. התוצאות החינוכיות והפוליטיות – תרבותיות הן בעלות משמעות קשה מבחינה חברתית. מנהיגים ומובילי "תרבות" מעוותים צומחים מאותם משתמשים ומובילים את מדינותיהם וחברותיהם רק לתוהו ובוהו ולאנרכיה פוליטית, תרבותית וחברתית. ישראל היא חלק מכך, וכך גם ארה"ב ה"מעצמה הגדולה בעולם" ושאר מדינות המערב. לא לחינם יבכו מחר מדינות המערב על כך שההגמוניה העולמית תעבור למדינות מזרח אסיה ולעולם האסלאמי. גם יוון ורומי התפרקו מריקבון של תאוות חברתיות, אבל הסמים הם צעד אחד קדימה גדול יותר להאצת אלה הסוגדים להם, עד שיהפכו לעפר ואפר. מדינת ישראל והיהדות החילונית הם חלק בלתי נפרד מהצרה הזו.

זקנותו ובחרותו

בס"ד

                זקנותו ובחרותו / הרב אליהו קאופמן

   הרב שלום כהן הפך בשש השנים האחרונות – מאז שהוא משמש יו"ר "מועצת החכמים" של ש"ס, ל"חותמת הגומי" של מי שהוא באמת הפוסק הרוחני של ש"ס: אריה דרעי.

      ממש כחודש לפני הסתלקותו למרומים של הגר"ע יוסף חזר אחד מהאדמו"רים בצפון הארץ בטיסה לארץ הקודש יחד עם אריה דרעי, שהזדמן לאותה טיסה. תוך כדי שיחת הנימוסין שאל האדמו"ר הצפוני בדאגה למצבו של הגר"ע יוסף והוסיף שאלה לדרעי, מה יהיה עם ש"ס בעידן שלאחר המאה ועשרים של הגר"ע יוסף ? תשובתו של דרעי הייתה מהירה וחסרת רגשות. האדמ"ור נדהם ממנה. דרעי השיב כך: "אחרי שהרב עובדיה ימות אני אביא את הרב שלום כהן והוא כבר יאשר לנו כול מה שאבקש, יהיה קל יותר איתו מאשר עם הרב עובדיה". זה היה לפני שהזמר בני אלבז חשף את פרשת "דמעות הבצל" של דרעי על הגר"ע יוסף. את הסיפור הזה – מפיו של האדמו"ר, שמעתי כבר בימים שהגר"ע יוסף היה כבר בגנזי מרומים, ואילו הגר"ש כהן כבר היה יו"ר "מועצת חכמי התורה" של ש"ס, וניסה, כביכול, להוכיח בפרסומי מכתביו כי הוא מתנגד להסכלה חרדית, אך הגברות בר שלום ודרעי פתחו מיד לאחר מכתבו במסע יחצ"נות ל"מכללות החרדיות" שהקימו. בשלב ההוא הבנתי – הן מהנעשה והן מהסיפור, כי הגר"ש כהן עלול להפוך לבובת בדיחה של דרעי. וכך אמנם היה.

                                             כחומר ביד היוצר

       באותם ימים ראשונים ניסה עדיין הגר"ש כהן – כאשר ירש את מקומו של הגר"ע יוסף, לנסות לשוות לעצמו את השקפת העבר שלו אבל עם הזמן הכול דעך. משנבחר הגר"ש כהן ליו"ר "מועצת חכמי התורה" נתכנסו שלושת מועצות גדולי התורה החרדיות (של אגו"י, דגה"ת וש"ס) ודנו בניסיונות הממסד החילוני – אז בראשות שר האוצר יאיר לפיד, להצר את צעדיו העצמאיים של החינוך החרדי וגם לגייס את הבחורים החרדים לצבא. הרב כהן הפתיע את כולם כשטען כי "בשביל מה אנחנו בכלל צריכים את הכסף שלהם? צריך להתנתק מהמדינה מבחינה כספית"! מעין משפט קנאי שמתאים לחוגי ה"עדה החרדית" וחסידות סאטמר. אבל לימים הסתבר כי אריה דרעי צדק בדבריו לאדמו"ר הצפוני – הגר"ש כהן רוקן ע"י דרעי מכול תוכן קנאי ואנטי ציוני והפך לבובה פוליטית קטנה. זה היה סופו הרעיוני של הרב כהן, שפעם בכלל היה שייך לחוגי הרבנים הספרדים שהתנגדו לחבירה לממסד הציוני, מיסודם של רבנים כ"כף החיים", שאול דוויק הכהן, צדקא חוצין, יעקב מוצפי, יהודה צדקא ובן ציון אבא שאול. התגמדותו של הרב כהן באה מכך שנחת להיות ראש לתנועה המנוהלת ע"י עסקן שרחוק מלהיות חרדי באמת ובתמים, ושמו אריה דרעי. בכול ימי היותו יו"ר "מועצת חכמי התורה" הצליח הרב כהן רק פעם אחת בלבד לעמוד על שלו: כאשר סילק את ח"כ לשעבר מש"ס – יגאל גואטה מכהונתו כח"כ, לאחר שהאחרון דיבר בזכות קבלת אנשי התועבות כחלק מחיי היהדות. אבל חוץ מכול הפרשה הזו הרי שהרב כהן הפך ל"חותמת גומי" של מאסטרו דרעי. כך למשל הוא שימש את דרעי כשהאחרון הכניס ל"מועצת החכמים" הזו את הרב ראובן אלבז. הרב אלבז – כשהוזמן ל"מועצת החכמים" של ש"ס, הבין שתפקידו יהיה רק לתת כאילו לגיטימציה תורתית וחרדית לתעלולי דרעי. הרב אלבז סירב תחילה לרעיון וכשדרעי ראה שהוא עצמו לא יצליח לגרור את הרב אלבז להיות חלק מרבניו ה"בכירים" הרי שהוא הפעיל את הרב שלום כהן וזה הגיע לישיבת "אור החיים" של הרב אלבז והפריע באמצע שיעורו של הרב אלבז תוך בקשתו בקול רם לעיני התלמידים שהרב אלבז יכנס ל"מועצת החכמים". דרעי ידע שהרב אלבז יתקשה לסרב לרב כהן – כשהאחרון יפריע לו, לעיני תלמידיו. הרב אלבז אמנם לא עמד בלחץ והצטרף למועצת הזו. לימים נישאל פקיד בסביבות הרב אלבז האומנם רבו הוא בעל השפעה בש"ס והפקיד כמובן שטען באופן שלילי על כול השפעה כזו, ואפילו גיחך על היותה של "מועצת חכמי התורה" של ש"ס גורם שאינו קובע באמת ביחס לפוליטיקה של מפלגת ש"ס. אותו פקיד רק התנחם בכך ש"מאז שהרב אלבז בפנים לפחות כספי המדינה משוחררים לנו בזמן"...

                                  מסירות עיוורת עוד בימי הגר"ע יוסף

       לא לחינם התפאר דרעי בפני אותו אדמו"ר מה יקרה עם הרב כהן לאחר מותו של הגר"ע יוסף. עוד לפני בחירות 2013 החל דרעי להפעיל את הרב כהן – כדי להעיף את אלי ישי מראשות ש"ס, בימים שהרב עובדיה יוסף היה על ערש דווי. לחציו של הרב כהן הועילו, מאחר והגר"ע יוסף אישר את חזרתו של דרעי מפני שמפאת חוליו לא יכול היה לעמוד מול לחציו של הרב כהן. האחרון המשיך את מסירותו העיוורת לדרעי כאשר לפני בחירות 2015 הוא ביזה את הרב מזוז כאשר פלט כי "אלי ישי הלך לבית הכיסא", וכול זאת בביזיונה של ישיבת "כיסא רחמים". היהדות החרדית והציבור הדתי המזרחי נדהמו מהביזיון הזה. לדרעי רק נותר לחייך כאשר ידע כי המשפט הזה ביזה דווקא את הרב כהן, ומשום כך עשהו חומר ביד דרעי. דרעי קלט היטב את נקודת התורפה של הרב כהן: הוא מינה את בני משפחתו של הרב כהן, בעזרת בנו של הרב כהן, למשרות פוליטיות ובכך הפך הרב כהן למכור פוליטית. כבר שנים קודם לכן פרש הרב שלמה מחפוד מההכשר המשותף עם הרב שלום כהן ("נווה ציון") משום שהרב כהן דאג למנות להכשר בני משפחה בלתי מתאימים. דרעי ידע על חולשת המשרות הזו וניצל אותה – אצל הרב כהן, עד הסוף. כשהתפרסמה התמונה המפורסמת – בה שרת הליכוד, מירי רגב, מניחה את ראשה על כתפו של דרעי סירב הרב כהן לצאת נגד תמונת התועבה הזו והפנה את המתלוננים לרב שמעון בעדני. האחרון החזיר אותם לרב כהן. אבל בשבוע שעבר הפך הרב שלום כהן את עצמו לבדיחה ממש.

                                                   הערמונים והאש

        כשיצאה ההודעה מפי הרב שלום כהן ידעו כולם כי דרעי עומד מאחורי הדברים. הרב כהן – מי שפעם ינק את תורתו מקנאי הרבנים הספרדים של ירושלים של פעם, קרא לליברמן וללפיד – שני שונאי הדת היהודית, הגדולים ביותר במדינת ישראל, לחבור לנתניהו כי "כך הם יקנו את עולמם". "קונה עולמו" במשמעות דתית היא אמירה לכאלה שעושים מעשה קדושה של קידוש ה', או למי שעשה תשובה גדולה ממעמקי הטומאה. אבל כאשר מייעצים לשני שונאי דת יהודית לחבור – למען משרות ותככים, למתבולל חילוני הרי שזה חילול ה' להוסיף את המשפט "קונה עולמו". מטרתו של דרעי היא לחבור לליברמן וללפיד יחד עם נתניהו ולשמור על תפקידו כשר בכיר, ועל שאר ההטבות למרעיו אך אם הוא יאמר את הדברים הללו בגלוי הרי שזו תהיה התרפסות בפרהסיה לפני ליברמן ולפיד, שהם אויביו, ולכן הוא דאג שהרב כהן יוציא לו את הערמונים מהאש, גם במחיר התבזותו התורתית של הרב כהן. אין ספק שזקנותו של הרב כהן איננה עוד בבחינת בחרותו התורתית.

אנחנו שנינו מאותו הכפר

בס"ד

        אנחנו שנינו מאותו הכפר / הרב אליהו קאופמן

     כפר אחים הוא מושב קטן בדרום הצחיח שליד קריית מלאכי הקטנה, שמספר תושביו פחות מתשע מאות חברים אבל הוא כבר הצמיח שני ילדים שאחד מהם הפך לרמטכ"ל וח"כ והשני ליו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל, לח"כ ולשר בכיר. יתכן שתוך זמן קצר יהפכו שני הילדים הללו לראשי ממשלה ברוטציה...

       הסיפור הפוליטי – פלילי המורכב של ישראל יכול להגיע לכך שנתעורר בעוד זמן לא רב עם שני מועמדים לרשות הממשלה שגדלו במושב קטן – אישם בפאתי קריית מלאכי - שמספר תושביו פחות מתשע מאות איש. המדובר הוא במושב כפר אחים – השוכן צפונית מזרחית לקריית מלאכי, ושייך למועצה האזורית באר טוביה. עד לפני כעשור היה זה ישוב אנונימי שאותו הקימו יוצאי מחוז מראמוריש בטרנסילבניה (היום ברומניה ולפני מלחמת העולם הראשונה חלק מאימפריה האוסט – הונגרית). במושב הזה התגוררו גם בני משפחתו של אלי ויזל – שמקורו בעיר סיגט, בירת מחוז מראמוריש. לפני השואה היו זקני התושבים המקימים (הוקם בשנת 1949) חסידי החסידות האנטי ציונית ביותר של ימינו, חסידות סאטמר. המקימים היו ניצולי השואה, שרובם שרדו את מחנות הריכוז הנאצים.

                                             שני ילדי המושב

      במושב הזה גדלו שני ילדים – שאחד מהם הוא עד היום תושב המושב. הפוליטיקה הישראלית ומשפטו האפשרי של בנימין נתניהו יכולים לייצר לנו "ממשלת אחדות" שתתחלק בין אותם שני ילדי המושב. לאחד מהם קוראים ישראל כץ, והוא ח"כ ושר החוץ מטעם הליכוד. הוא היה פעם גם יו"ר אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ירושלים ולימים שימש גם יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית. הילד הזה עדיין תושב המושב. הילד השני הפך לימים לרמטכ"ל ושמו בני גנץ, והים הוא יו"ר תנועת "כחול לבן". הילד הזה עבר להתגורר בראש העין.

                                 התסריט תלוי בבית המשפט ובמשטרה

        התסריט הזה תלוי ראשית בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדנבליט, ובהמלצותיה של משטרת ישראל, והכול סביב תיקי האשמות נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. אם באמת יעמוד נתניהו למשפט הרי שבליכוד תחל מלחמת גוג בדמגוג. מי שמאמין כי גדעון סער ינצח בקלות את הקרב שלאחר נתניהו פשוט תועה ומטעה. מההיסטוריה הפוליטית הלא רחוקה מסתבר כי לישראל כץ חוג תומכים בכול מוסדות הליכוד הבנוי כמעט כבטון. בעבר כץ כבר ניצח – ללא עזרת נתניהו, בקרבות הפוליטיים הפנימיים בליכוד, שרים בכירים שחברו נגדו יחדיו כסער, ארדן, לוין ואחרים. נכון אמנם שיולי אדלשטיין נבחר גבוה מכולם ברשימת הליכוד לפרלמנט אבל כול זאת משום שנתפס כ"דמות על ממלכתית" שלא הייתה מעורבת במלחמות הכוח, אבל כדי להפוך ליו"ר הליכוד, אזי, מלחמות הכוח הן הכרח וזה כבר דבר אחר לגמרי, ושם אדלשטיין ה"ממלכתי" לא ילקק דבש, בלשון המעטה. גם אחד – כצחי הנגבי, בעבר הרחוק "תאומו הפוליטי" של ישראל כץ, עלול להופיע בשמי המאבק על ירושת נתניהו. אבל כץ הוא הבנוי ביותר מבין כולם בפעילי שטח ובניסיון מלחמה. למשל אחד מבני טיפוחיו של ישראל כץ הינו ח"כ דוד ביטן. בעבר היה גם גדעון סער מבני טיפוחיו של כץ...

                                          ילדים שגדלו כאחים

           כץ וגנץ הם שני טיפוסים שונים – מפוליטית ועד חברתית. אבל אם זה יגיע לתסריט שלפניכם – ששניהם יעמדו בראש מפלגותיהם בעתיד הקרוב, לא מן הנמנע שהם ימצאו את השפה המשותפת בניהם מהר מאוד, ולא מעט בזכות היותם מאותו הכפר, כפר אחים. לשם הזה יכולה בהחלט להיות משמעות חיובית והיסטורית, תרתי משמע, על רוטציה של שני בני מושב שגדלו בכפר אחים כאחים ואשר אין ביניהם משקעים היסטוריים ואישיים, אלא להיפך – חברות וידידות עד דרגת הזקנים. כץ יודע היטב כי השקט והכניעה לנתניהו תשתלם לו. הוא כבר סבל עליות, מורדות ושוב עליות תחת נתניהו אבל לא בעט בדלי. כץ היה בעבר גם האיש המרכזי של אריאל שרון, בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, אבל לימים נפרדו דרכיהם. כץ ידע לא לעבור ל"קדימה" כשרוב ח"כי הליכוד עשו זאת, וגם כיום, כשר חוץ, הוא מטה שכמו לעולו של נתניהו. הכול כדי לשמור כוח לקרב האמיתי שלאחר עידן נתניהו, ואלי לפני הרוטציה עם גנץ.

                                                 הגלגל שהתהפך

         זהו באמת גלגל מתהפך: הזקנים היו חסידי חסידות סאטמר האנטי ציונית והנכדים מועמדים לראשות הממשלה של מדינתת הציונים...

   

את אביו ואת אימו לא הכיר

בס"ד

          את אביו ואת אימו לא הכיר / הרב אליהו קאופמן

      הוא היה אחד מגדולי הדור שלנו. ישנם עוד כמה כמותו אבל מאחר ואת "גדולי ישראל" כיום קובעים לבלרים ופוליטיקאים חרדים קטנים, אזי, הגדולים האמיתיים נשארים בגדר "מתן בסתר". הוא היה באמת "יד ימינו" של הגרי"ש אלישיב. היה לו בית דין פרטי כי הוא מאס ב"דיינות מטעם" של משפחת רלב"ג – לאו. כזה היה האיש שנפטר לפני כחודש, בחודש הרחמים תשע"ט: הדיין והרב הגאון אברהם דב לוין.

       בימים אלה ימלאו חודש למותו של הדיין אברהם דב לוין. האיש גר בבני ברק אבל למעשה הוא חי בירושלים, שם היה בית דינו. זהו אחד מעמודי התווך התורתיים וההלכתיים שעימם באמת נועץ הרב יוסף שלום אלישיב. אבל כמובן שמערכת הפוליטיקה החרדית – ציונית (ובעיקר "דגל התורה") פולטת שמות אחרים כמו ה"ירקן" יוסף אפרתי, האסיר לשעבר יונה מצגר והלבלר רפי פרנק, ואילו הציונים עצמם כבר טוענים כי בכלל ה"שייגץ" דב הלברטל היה "מקורבו" של הרב אלישיב. הרב אלישיב התייעץ בענייני התורה וההלכה בעיקר עם הרבנים אברהם דב לוין ע"ה, שרמן וגדליהו אקסלורד יבדל"א. אבל הגאון דב לוין היה עמוד התווך שבין כולם.

    את האיש והדיין הכרתי כבר לפני כמעט שלושים שנה – בימים שעבדתי בעיתון "יום השישי". אז הוא עוד היה דיין בבית הדין הרבני בירושלים, בימים שיצחק רלב"ג – ובמיוחד אשתו הדסה (שני אנשי "מזרחי" מובהקים) שלטו למעשה בדייני בית הדין הזה. אבל אברהם דב לוין לא היה דיין כנוע כמו כולם. הוא לא היה מוכן להיכנע לתכתיבי הזוג רלב"ג, ולימים למחותנם המפוקפק – ישראל מאיר לאו, שכ"רב ראשי לישראל", הצטרף לשליטה בדייני בית הדין, מבלי שכלל היה בקי באמת בדיינות ובארבעת חלקי ה"שולחן ערוך". לא לחינם פרש הדיין לוין מבית הדין הירושלמי – ציוני הזה, והקים בית דין חרדי אמיתי משלו, בתוככי שכונת "מאה שערים" שבירושלים". הרב לוין שוחח עימי באותם ימים (אמצע שנות ה-90 של המאה העשרים) על כול הבעיות במועצה הדתית בירושלים, על "רבנות י"ם" ועל ה"רבנות הראשית", ובמיוחד על בקשותיו החוזרות הנשנות של הזוג רלב"ג להורות לדיינים מה להחליט, בדרך כלל כדי להטיב עם מקורביהם ומנגד כדי לפגוע ביריביהם. הם לא הסתפקו רק בסניף הדייני של ירושלים אלא גם התערבו ב"רבניות אחרות", ובמיוחד ב"בית הדין הרבני" של תל אביב. עבור הרב לוין זה היה יותר מדי. הוא החליט לנתק מגע מהם. הרב עדכן את הגרי"ש אלישיב בכול אותם עניינים והגרי"ש לא פעם הורה לנתק את הקשר בין הזוג רלב"ג ל"בתי הדין הרבניים" אבל מאחר והוא בתמימותו מסר את ההוראות לאפרתי ופרנק הרי שהללו התייחסו אליהן כשלא היו.

          הרב דב לוין היה סמל ליושר וליראת שמים, ובמיוחד בפסקיו. בית הדין שלו היה העלייה לרגל של כול אלה שידעו כי "בתי הדין הרבניים" – וגם החרדים, נתונים לא פעם להשפעות פוליטיות ושלא כדין תורה, על פיסקיהם. הרב לוין היה לוי אמיתי: הוא המחיש שוב ושוב את המשפט של שבט לוי – "את אביו ואת אימו לא הכיר". הוא נהג בסדר ועפ"י מערכת זמנים מדויקת, כדי לא לצער את התובעים והנתבעים, שלא פעם הגיעו מרחוק. גם מי שיצא אצלו חייב הודה כי היה כאן דין ומשפט צדק. הוא היה בקי בכול מערכת ה"שולחן ערוך" ובכול פירושיו. תלמיד חכם ענק ואיש אמת. עצותיו היו מדויקות וכבדות משקל. גם יריביו – שהיו לא מעטים, לא העזו לסנוט בו בגלוי כי ידעו את מה שיהיה אם יפגעו בכבודו, וכיצד השומעים זאת ינהגו בהם. ממותו של הגרי"ש אלישיב הוא עבר לעצמאות מוחלטת בפסקיו, אך במיוחד בהשקפתו.

             לא כאן המקום לפרט לפרטי פרטים את דעותיו בכול נושאי ההשקפה, הפוליטיקה והרבנות האמיתית בעולם הדתי והחרדי, אבל יש לי תכתובות רבות עימו ובכללן תגובות חיוביות על כול מאמרי ההשקפה שלי. הוא צידד תמיד בהוצאת האמת החוצה – גם אם היא הייתה מרה. היה לו ידע עצום וזיכרון ארוך. הוא היה חברם של משמשי ה"חזו"ן איש" וה"רב מבריסק". הוא לעולם לא התרשם ממה שהעיתונות החרדית – הצפון קוריאנית, כתבה בהילוליה על זה או אחר מעולם "הרבנות" או לחילופין מה כשהללו הכפישו אישיות תורתית זו או אחרת. הוא ידע היטב – ולא חשש לומר, כי הלבלרים החרדים הם בעצם סוכני השינוי ביהדות החרדית, מטעם שלטון הכפירה. הוא התנגד ללימודים אקדמאיים, ובמיוחד ללימודי ה"משפטים" בקרב החרדים, שלדעתו מטרתם הייתה לעקור את התורה הנטועה בלב כול יהודי, במשפט התורתי ובמקום זאת להביא את המשפט הנכרי לתוך היהדות החרדית. הרב לוין לא הסתיר מעולם את עמדותיו ולכן הוא נותר רק אב בית דין פרטי במקום לנסוק למרומי מודעות הפרסום של "גדול הדור", "מרן" ועוד מיני סופרלטיבים שפעם הם היו בעלי תוכן אמיתי והיום, מאלה שתולים אותן ועד אל שקוראים אותן, יודעים שהן רק גניבת דעת ויחצ"נות זולה ל"רבני המבחנות" של השלטון הישראלי והפוליטיקאים ה"לייט – חרדים".

        הרב דב לוין – במסע התורתי שעבר בעולם התורה והדיינות, הפך בשנים האחרונות לתומך נלהב בהפרדת הדת והמדינה (גם דיינים בכירים אחרים לשעבר הפכו לתומכי ההתנקות הזו, מהמדינה). הוא הפך כבר שנים קודם לכן לתומך בפרוק ה"רבנות הראשית לישראל". הוא התנגד לערבוב "גיורי" הסרק הפוליטיים – ובמיוחד של יוצאי חבר העמים, בתוך עולם הדיינות והתורה. הוא פשוט עבר צד. הוא הפך מליטאי חרדי מהמחנה האגודאי לשעבר ל"פרושי" ירושלמי שצידד בהשקפותיהם של הגר"ח זוננפלד, ולימים של האדמו"ר מסאטמר. משום כך הוא נותר מחוץ למערכת ה"מורמת" מלאכותית של "עולם התורה". בעיתונות החרדית הזכירו אותו ביבושת, בקשר לפסקים בלבד. רבני ערים ציוניים, כיעקב אידלשטיין למשל, הפכו בעיתונות החרדית ל"פועלי ישועות" ול"מרנים" בזכות השתעבדותם לפוליטיקאים וללבלרים החרדים – מודרניים. רבנים ליטאים, חסידיים וספרדים אחרים הפכו ל"גדולי דור" רק משום שפסקו וריצו את הזרם ה"חרדי – לייט" שהשתלט על היהדות החרדית.

            גם בעניין הלאומנות הציונית ביהדות החרדית, הרי שהרב לוין היה איש אחר. הוא התנגד לשרות הצבאי של חרדים לא משום "לימוד התורה" אלא משום הסיבה שה"רב מבריסק" קבע: "אנחנו לא יצרנו את הבעיה עם הערבים". הוא תמך במפגשים שהתקיימו בין אנשי ה"עדה החרדית", "יהדות התורה" ואפילו ש"ס עם ה"רשות הפלשתינאית" ובאחד מהם הוא אמור היה להופיע ברמאללה ורק מותו הטרגי של בנו מנע ממנו את השתתפותו. הוא האשים את עסקני "יהדות התורה" וש"ס כמי שאשמים בגיוס החרדים וקבע כי סטו מדרכם של ה"חזו"ן אי"ש" וה"רב מבריסק". הוא היה באמת אחד מגדול הדור שלנו, שמוסתרים מעינינו משום שהעיתונות החרדית ופוליטיקאים קטנים הם אלה שקובעים כיום מי יהיו "גדולי ישראל". "יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים".

                                                    הקופשיצון

        כנראה שהשורש של שם המשפחה "קופשי'ץ" מקורו בשורש הקפיצה, שאחרת קשה להבין את ה"זיגזגים" ההשקפתיים של הרב נתן קופשי'ץ מבית שמש, שקפיצותיו הרעיוניות יכולות לשמש תמרור קפיצה ל"זיגזוג" גם עבור איווט ליברמן המתעתע. הרב קופשי'ץ הוא רשמית חבר בד"ץ ה"עדה החרדית" אבל בעוד שהוא יושב במזרח החרדי הרי שליבו בפאתי המערב של החרדים המודרניים והקלוקלים של מפלגות ש"ס ו"דגל התורה". זה שנים שהאיש – במערכות הבחירות לעיריות, מסייע בידי משה אבוטבול וש"ס, בניגוד לדעת הבד"ץ וזקני ה"עדה החרדית". פעם הוא עושה זאת בגלוי ופעם בסמוי. כבר לפני בחירתו הראשונה של משה אבוטבול לראש עיריית בית שמש, טען אבוטבול באוזניי ( כשסיכוייו להיות ראש רשימת ש?"ס שאפו עדיין לאפס) כי "הכול יהיה בסדר, ואגש לרב קופשי'ץ והוא כבר יסדר את העניין". התפלאתי מה הקשר בין רב ב"עדה החרדית" לאיש ש"ס ולרשימת ש"ס ? אבל עד מהרה הסתבר שקופשי'ץ – כביכול, מה"עדה החרדית", איננו אלא עושה דברו של משה אבוטבול מש"ס, ואותו קופשי'ץ הבטיח לאנשי ש"ס שאם יעמידו בראשם את אבוטבול הוא ידאג לסייע בעדו גם ברקב אנשי ה"עדה החרדית", ולהביא חלק מהם לקלפי. וכך אמנם היה. אבל אז הוא עוד היה עושה זאת – אותו נתן קופשי'ץ, כ"גנב בלילה". לימים ארגן קופשי'ץ הצבעות של חלק מאנשי ה"עדה החרדית" בקלפיות המרוחקות של שכונת רמת בית שמש א', הרחוקה ממגורי המצביעים, שוב כ"גנב בלילה". אבל כששאלו את הקופשיצון האם הוא מורה לאנשי ה"עדה החרדית" להצביע בבחירות לעירייה הוא כמובן שטען ש"לא היו דברים מעולם". גם בנוגע לעיתון "חדש" – העיתון המקומי והפרו ציוני של העירייה בבית שמש, העמיד קופשי'ץ דעות של "כן ולא" גם יחד. בתחילה הוא יצא נגד העיתון הקלוקל אבל כשהחרדים הציונים יצאו נגדו הוא אישר את העיתון, ואז הציבור החרדי יותר יצא נגדו והוא כמובן שאסר את העיתון לחרדים שמקורם מהירושלמים אך התיר אותו לשאר חרדי בית שמש...

      במערכת הבחירות הנוכחית – לפרלמנט המינים הציוני, הוא חצה את כול הקווים. הוא השתתף בכנס בחירות של מפלגת "דגל התורה". כדאי להבין שהיום "דגל התורה" איננה אפילו זו של ימי הרב שך אלא מרכז השבאבניקים של אלה המחדירים את כול מקצועות ההסכלה ליהדות החרדית, זוהי המפלגה המוסרות בחורים תמימים לצבא הציוני, זוהי המפלגה שבחורי הישיבות שלה רקדו במעגל עם ראש עיריית חיפה – אותה גב' קאליש האנטי דתית ומלבת התועבות ועוד. ב"עדה החרדית" קראו לקופשיצון המקפץ להחליט לאן דרכו ו אבל מאז הקריאה ה"זיקית" הזו עדיין חלק מבד"ץ ה"עדה החרדית". זהו איש שאוהב כבוד והשפעה וניתן לראותו שמח לכך בכול בתי הכנסת החרדים והמודרניים של רמת בית שמש א', שם הליטאים הציונים והספרדים מנשקים לו את היד והוא כול כך נהנה מהרוק המגעיל שלהם. את האיש ההפכפך הזה צריך להעיף בבעיטה מבד"ץ ה"עדה החרדית".

                                    האדמוני מבית עשיו

      לא במקרה נכשל יצחק פינדרוס, פעמיים תוך ארבעה חודשים, להיכלל כח"כ שמיני ב"יהדות התורה". זהו האיש המשמש לאנשי הגו'ינט וההסכלה החילונית כסמן מרכזי וכפעיל ראשוני להעביר חרדים על דתם להסכלה הברלינאית – ציונית. זהו הסוכן של "מכון מנדל" לשינוי היהדות החרדית לחילונית, והוא אחד מ"סוכני השינוי" הבולטים שלה. האיש חבר הנהלה ב"מכון החרדי לחקר מדיניות" של אלי פלאי (בעל העיתון "משפחה" וממשפחת אנשי הליכוד ה"חרדים" אשר מסייעים לחילוניים). המכון הזה מוציא מחקרים נגד ההשקפה החרדית מימים ימימה ונגד החברה החרדית האותנטית וההיסטורית. פינדרוס הודה בנאום לפני "חיילים חרדים" כי הוא עומד מאחורי המכון המסכיל של בצלאל כהן, שמטרתו להפוך כול חרדי למודרני. עבור הקב"ה זה כבר היה מוגזם, וממעלה הבינו כי ב"כנסת המינים" פינדרוס יכול ועלול להזיק שבעתיים ליהדות החרדית ולכן עדיף שיבחר איש ליכוד אנטי דתי גלוי מאשר סוכן אנטי דתי סמוי ואדום כמו עשיו, בבגדי שחור – לבן.  זהו גם האיש שפער את פיו המבחיל, כמו חמור, נגד גדולי ישראל – שציוו לא להצביע בבחירות כלשהן, ושביקש לעכב מגרשים ל"עדה החרדית" בירושלים עד שיחליטו להשתתף בבחירות הטמאות לעיריית ירושלים, שם הוא משמש משת"ף לאנטי דתיים. אם "יהדות התורה" חפצה לבדוק את דברי שתעמיד בבחירות הבאות את האדמוני מהר שעיר במקום התשיעי ברשימתה ותגלה כי תקבל "רק" שמונה מנדטים.

הקוזק הגוזל

בס"ד

                   הקוזק הגוזל / הרב אליהו קאופמן

       איווט ליברמן הוא הדוגמא הישראלית - פוליטית כיצד אנחנו נראים ומדוע הפוליטיקה הישראלית היא כה מכוערת, יותר מזו של "מדינות הבננה" של מזרח אירופה ודרום אמריקה.

      איווט ליברמן הוא המראה האמיתית של הפוליטיקאי הישראלי, וכיצד המדינה הזו מתנהלת, ובמיוחד ע"י מי היא מנוהלת. זהו האיש האשם באמת ובתמים בכול ה"פלונטר" הפוליטי בימים האלה, וגם לאחר "מועד ב'" הוא עדיין מהתל בכולם, כאילו שלאחר יום הכיפורים הקרוב תהיה בידו תרופת הפלא למצב הפוליטי המורכב שנתקע בגללו. לאורך כול החצי שנה האחרונה הפכה האמת עבורו גועל נפש. "זיגזוג" פוליטי נעשה לא פעם כדי לתת נימוק ל"מזגזג" להגיע לפשרה קואליציונית עם יריביו הרעיוניים מאתמול אבל אצל ליברמן ה"זיגזוג" בא להרוס כול פשרה וניסיון הידברות. כול עלייתו ונסיקתו הפוליטית הם סיפור של שקרים ו"זיגזוגים" ללא רמת השכלה, התבטאות וכישרון אמיתיים. זהו האיש שהפך את העדתיות למוצר פוליטי שדרכו דרך בפרלמנט ומשרדי הממשלה כח"כ וכשר. וכשהמהגרים מחבר העמים מתחילים להתנהג פוליטית עפ"י ימין ושמאל ישראליים מיד האיש הזה – שהגיע מהנחותה שבמדינות ברית המועצות לשעבר, מולדובה שמה, דואג להוציא את השד העדתי – תרבותי מהארון הישראלי ולהתחיל להסית נגד חרדים ודתיים לאומיים, שרק תמול – שלשום הוא הסתייע בהם להגיע למרומי משרדי הממשלה, שבדרך כלל לא התאימו לכף רגלו. ודמוקרטיה? הצחקתם את האיש שמעולם לא עמד לבחירה במפלגתו, ושלח בעקב הנעל את ח"כיו ושריו הביתה, עם התואר "לשעבר", כאילו הם היו מלצרי בארים בימי עבודתם הראשונים.

                                 האיש הפחות מבינוני שהיתל בכולם

       לא מעט עולים ומהגרים נקלטו בארץ הזו והפכו לפוליטיקאים בכירים. בוודאי שגם מחבר העמים היו כאלה. כולם למדו האת השפה העברית, ולמרות מבטאם הזר הם ידעו ויודעים לחבר משפטים יפים, לא פעם טוב ונאה יותר מילידי הארץ. אבל כששומעים את ליברמן מדבר בכבדות ובעילגות בשפה העברית קשה להאמין שכמעט חמישים שנה עברו מאז עלייתו לארץ. למשל – במקום ה"איש מקיסריה" הוא יגיד "איש מקיסריה" ועוד מיני פנינים כאלה. אבל באמת שזה לא העיקר. האיש טייל במשרדים בכירים כשר, כמו משרדי החוץ והביטחון אבל מלבד שיחות לבביות ברוסית הוא לא הותיר שם שום רושם והישגים ממשיים. הוא הבטיח להנייה מהחמס שעם עלייתו לשר ביטחון הוא יחסל אותו ואת החמס ביחד אבל מאז ליברמן כבר מחוץ לממשלה ומחוץ למשרד הביטחון ואילו הנייה ממשיך לטווח את טיליו לישראל. בשפת השוק היו קוראים לאחד כמו ליברמן "פלברה" ( קשקשן בסלנג הישראלי ומדבר בספרדית...).

                                          הכלנטריסט הממלכתי

      ליברמן החל בליכוד ואח"כ איגף את הליכוד מימין. "ישראל בתינו" הייתה איגוף ימני גם למפלגת המהגרים האחרת מבריה"מ לשעבר, "ישראל בעלייה". בראשית העשור הראשון של שנות האלפיים היה ליברמן מחובר ל"איחוד הלאומי" כתאום פוליטי ממש, אלה שהיום הם בעיניו "משיחיים קיצוניים" שאסור אפילו לשבת עימם בקואליציה. אבל לימים הוא הפך לחלק ממשלת המרכז של אולמרט ומפלגת העבודה, כשהליכוד היה האופוזיציה שלה מימין. עם החרדים – ובמיוחד עם ש"ס, הוא ניהל רומן פוליטי עם הצגות של יריבות. בסביבות בחירות 2015 – כשהבין כי מאגר העדתיות הסלאבי אוזל, הוא לפתע החל לסווג את עצמו כ"מפלגת מרכז". מי שהיום מדבר על ברית עם גנץ, ואפילו עם מר"צ, הוא גם האיש שעדיין מציע טרנספר של תושבים ושטחים לעבריי ישראל. בבחירות הראשונות של 2019 הוא הבטיח לתמוך בנתניהו ואפילו המליץ עליו לנשיא אבל לדיון קואליציוני עם נתניהו הוא לא נכנס. הוא לעג לגנץ על כך שהאחרון יקים קואליציה עם "הדובים בקוטב הצפוני" אבל לקראת בחירות מועד ב' הוא חתם עם גנץ על הסכם עודפים. הוא ממשיך לקשקש על "אחדות" אבל בורח מהמציאות של המו"מ המעשי עם הבטחה על הקרח שלאחר יום הכיפורים הוא ישלוף פיתרון קסמים.

                                          התחתית של החבית

       זוהי דמותו של האיש – שאם נפתח את הטענות הפליליות נגדו, לא יספיק לנו גם ספר עב כרס, שהפך למעלה מעשרים שנה להיות אחד המשפיעים המרכזיים בישראל ולכן הפוליטיקה הישראלית ניראת בדיוק כמו הפרצוף שלו ונשמעת כמו הדיבור העילג שמתווסף לו. האיש שהקים מפלגה ללא דמוקרטיה עם מצע עדתי ועם הסתות גזעניות נגד הערבים ואנטישמיות נגד החרדים והדתיים, מהווה מעין כלבו של גזענות רבתי. הדמוקרטיה הישראלית בכלל איננה משופעת כלל ברשימות דמוקרטיות באמת אבל "ישראל בתינו" היא התחתית של החבית. די אם נציין כי מכול הרשימות שהתמודדו בבחירות האחרונות הרי שרק רשימת הליכוד – כרשימת בחירות ממש, הייתה הרשימה היחידה שכול ח"כיה נבחרו קודם לכן בבחירות דמוקראטיות!

                                          אופציית כחלון שפוספסה

       את קרקס ליברמן היה הליכוד יכול לנסות למנוע אילו היה מוציא את האיחוד עם "כולנו" של משה כחלון מחוץ למפה הפוליטית, ערב הבחירות האחרונות. בשנת 2015 הצליח הליכוד להקים קואליציה ראשונית ללא ליברמן בזכות עשרת המנדטים שקיבל כחלון, שרוב רובם לא היו דווקא אנשי ימין. בחיבור האחרון – עם כחלון, העניק הליכוד לכחלון ארבעה ח"כים על חשבון חבריו הנאמנים של הליכוד אבל מסתבר שלפחות שלושה מנדטים של כחלון נעו ל"כחול לבן". אם כחלון היה מתמודד שוב לבדו או שהיה עובר את אחוז החסימה ומעניק את מנדטיו מהמרכז הפוליטי לנתניהו ולליכוד, בקואליציה משותפת, ואם לא היה עובר את אחוז החסימה אז לפחות שלושה מנדטים שלו לא היו מגיעים ל"כחול לבן". אבל על חלב ימני שנשפך כבר לא בוכים.

                                                ה"דמוחרטה"

         הפוליטיקה הישראלית תקועה וניראת גרוע יותר ממדינות מזרח אירופה או דרום אמריקה משום שטיפוסים כמו ליברמן מהתלים בציבור הרחב ומנצלים את הדמוקרטיה הישראלית עבור הדיקטטורה המפלגתית שלהם. אבל ליברמן לא לבד. בני גנץ, יאיר לפיד, בוגי יעלון, אחמד טיבי, אריה דרעי, אהוד ברק, אורלי לוי – אבקסיס, איילת שקד והצמד לא חמד של ליצמן – גפני הם עוד בעבועות של דיקטאטורים בחסות הדמוקרטיה, כשכול שאר הח"כים הכפופים להם הם רק מריונטות שחיפשו סידור עבודה מכניס עם פנסיה טובה, וכמובן ללא צורך בעבודה מאומצת. על המושג "דמוחרטה" כבר שמעתם?...

    

היום שאחרי

בס"ד

                  היום שאחרי / הרב אליהו קאופמן

       תוצאות הבחירות האחרונות היו יכולות להיות שונות אילמלא שגיאות ברורות שנעשו ע"י כמה מפלגות. "חיבורים" שלא היו ו"חיבורים" שלא הצליחו. מסתבר ש"כחול לבן" נהנתה מכול הטעויות הללו, בימים שהיא עצמה לא הבריקה.

      תוצאת הבחירות הייתה יכולה להיות שונה בהרבה אילו המפלגות המתחרות היו נוהגות אחרת מעט. ונתחיל בליכוד.

      הרעיון של סיפוח בקעת הירדן ומעלה אדומים עבד לכיוון הנגדי. רבים מהמתנדנדים שבין הליכוד למפלגות המרכז של "כחול לבן" ומפלגת העבודה זזו מהצבעתם לכיוון מפלגות המרכז מפחדם כי הליכוד הופך ל"ימינה" ומתחרה גם ב"עוצמה לישראל". גם חוסר לחיצת הליכוד על דוושת ההתקפה נגד ליברמן, שאיננו עוד בגוש הימין, העבירה מצביעי ימין אנטי דתיים לליברמן. אבל השגיאה הגדולה יותר הייתה כאשר הליכוד ונתניהו נזכרו רק ביום האחרון לבחירות כי הכהניסטים של בן גביר לא יעברו את אחוז החסימה. אבל אז כבר היה מאוחר והימין הפסיד לפחות שני מנדטים. אילו נתניהו היה לוחץ – מרגע סגירת הרשימות נגד הכהניסטים וטוען (כ"ימינה" למשל...) שהללו מאבדים מנדטים ושלא יעברו את אחוז החסימה הרי שהכהניסטים היו יורדים מהמפה. אבל התעקשותו של נתניהו לטעון – באופן הזוי, כי הכהניסטים יעברו את אחוז החסימה, הייתה לו לרועץ וביססה את הכהניסטים על חשבון מצביעי הימין. גם לא מעט מהמתנדנדים סביב הליכוד למרכז נבהלו מהגיבוי של נתניהו לכהניסטים וברחו בעיקר ל"כחול לבן".

                                          גנץ והסקטור החרדי

        רבים מהחרדים טענו כי התנהלותו של גנץ נגד החרדים – ממש לפני יום הבחירות, לאחר שקודם לכן פנה לעברם וסייר בבני ברק, הייתה בעקבות לחץ של לפיד, ואפילו מיני אנטישמיות של גנץ. אבל לא כך הם פני הדברים. גנץ ידע – ללא פחד, להוריד את לפיד מגבו בעניין החרדים, ואף עשה זאת בצורה בוטה, ובסיוע של בוגי יעלון. גם סיפור האנטישמיות של גנץ איננו אלא עורבא פרח. גנץ הוא איש פוליטי די טירון, ובמיוחד בציבורי הפריפריה. גנץ האמין לטומו – כעסקן פוליטי לא מיומן, כי לפיד וחבורתו לא רק שהם מפריעים לו ול"כחול לבן" ליצור לאחר הבחירות תמיכה קואליציונית אלא שלפיד וחבורתו מפריעים לו להיכנס לסקטור החרדי ולבנות בו סניפי בחירות עוד קודם ליום הבחירות, כפי שהליכוד למשל, כמפלגה חילונית, עושה שם. ואמנם, בסקטור הערבי התרגיל הגנצי עבד. גנץ דילג מעל המשוכה הימנית במפלגתו, כהחכ"ים יעלון, האוזר והנדל למשל, והגיע לערים ולכפרים הערבים והקים שם סניפי בחירות עם תומכים על חשבון ה"רשימה הערבית המשותפת", ש"ס, העבודה והליכוד גם יחד. אבל מה שעובד ברחוב הערבי – החפץ בפטרונים יהודים ליבראלים, איננו עובד ברחוב החרדי – החפץ לא להכניס לתוכו עוד חילוניים שינגסו בקולותיו ובהשקפתו ואורח חייו, ואפילו הליכוד (שקיים ברחוב החרדי מאז קום המדינה...) קטן חלקו ברחוב החרדי בבחירות האחרונות. בעוד שהערבים החילוניים היו מוכנים לוותר אפילו על המפלגות הערביות תמורת השתתפותם במוביליות החברה הישראלית הרי שהחרדים רואים סכנה רוחנית לכניסת מפלגות חילוניות אליהן, ומקסימום הן מוכנות לדבר איתן על קואליציה ותו לא. טירונותו של גנץ בחברה החרדית – כאיש צבא שלא היה מעורה בחברה הישראלית  -  הפוליטית, החלה עוד כאשר מינה את ח"כ עומר ינקלבי'ץ לנציגה ה"חרדית" שלו. את מה שהבין לפיד בשנת 2015, לגבי היותו של ח"כ לשעבר שלו, דב ליפמן, אייטם חסר משמעות בקרב החרדים לא הבין בשנת 2019 גנץ, עם הינקלביצי'ת שלו. ואחרי כישלון הינקלביצי'ת בבחירות של אביב 2019 הוא ניסה בעצמו להיכנס לסקטור החרדי ולפתוח שם סניפים באמתלת "טעימת צ'ולנט", אבל כמובן שהוא התבדה על הסף ממש, ואז פתאום הוא חזר לקו האנטי דתי של לפיד, ואפילו ביתר שאת. עם הזמן הוא עוד ילמד מספר פרקים חדשים בפוליטיקה, אותם לא הכיר במסגרת הצבאית שלו.

                                            ה"גומל" של עמיר פרץ

       ונעבור למפלגת העבודה. עמיר פרץ צריך לגשת לבית הכנסת הקרוב למקום מגוריו ולומר את כרכת "הגומל" לאחר שמפלגת העבודה לא נעלמה מהמפה אלא נותרה עם שישה מנדטים. החישוב של פרץ – לחבור ל"גשר" בלבד, היה יותר משגוי ועל גבול ההזוי. בשטח ניראה כי לא רק ש"גשר" לא הביאה עימה "נדוניה" אלקטוראלית אלא שגרעה מכוחה של מפלגת העבודה. אם נקבל את טענות פרץ – לוי כי עשרות אלפי קולות עברו מהליכוד לפרץ הרי שמסתבר שעשרות אלפי קולות ברחו ממפלגת העבודה לכול עבר, בעיקר ל"כחול לבן" ול"דמוקראטית". מה שהיה טוב לפרץ בשנת 2006 לא היה מתאים כלל לאיש 13 שנה אח"כ. ראשית דבר, אחוז ההצבעה הפעם היה הגבוה ביותר ואילו בשנת 2006 הוא היה האחוז הנמוך ביותר, ולכן התזוזות האלקטוראליות מהימין של אז הועילו לפרץ באותם הימים. בשנת 2006 היה הליכוד בירידה דראסטית ומצביעיו נפוצו לכול עבר, וכך נגס בו גם פרץ, בנוסף ל"קדימה" של אותם הימים, אבל כיום הליכוד עמד בעלייה ואילו "כחול לבן" רצתה יותר לנגוס מהעבודה מאשר מהליכוד. בשנת 2006 היה נתניהו שר האוצר לשעבר שהיכה בשכבות החלשות, שרובן הצביעו ליכוד אבל בשנת 2019 הפך נתניהו ל"מלך" של אלה שאתמול עזבו אותו, ואילו המשק הישראלי הנוכחי היה הפעם בצמיחה. גב' לוי – אבוקסיס – אנמיה פוליטית ללא השקפות מדיניות ברורות, הבריחה את אותם מצביעי מרכז ושמאל שהצביעו תמיד למפלגת העבודה, שעד לבחירות הללו (אפילו בימי אבי גבאי ה"אפור"...) תמיד הניפה את הדגל המדיני, של שלום עם הפלשתינאים תמורת ויתור על שטחים. פרץ – איש מדיני מיומן ו"יונה" מוכרת, לא היה יכול הפעם להניף את המתינות המדינית בגלל גב' לוי – אבוקסיס, שהרימה "דגל חברתי" אנמי, משהו שאפילו לא מתקרב לימי ה"פנתרים השחורים" או אפילו של תמ"י ההיסטורית, של אהרון אבוחצירה. הגב' הזו – אשת שמאל במחתרת, ניסתה עוד פעם להטעות את הציבור (כפי שעשתה זאת בימי היותה ח"כית ב"ישראל בתינו") במחשבה שהיא בעצם אשת ימין מתון כדי שתוכל להעביר קולות מהליכוד לעבודה, אבל בימים שהקרב המדיני שוב עלה הרי שיכולתה התגלתה בסביבות האפס הפוליטי. בשנת 2006 עמד פרץ בראש מחנה עם "כוכבים" ידועים כמתן וילנאי, שלי יחימובי'ץ – אשת תקשורת בכירה דאז, אופיר פינס, יצחק הרצוג, פר' בוורמן ועמוד תווך בסקטור הערבי כראלב מג'דלה אבל בשנת 2019 פרץ רק הקיא החוצה את בכירי המפלגה כאיתן כבל, שלי יחימובי'ץ ואחרים ולא דאג להביא במקומם אישים אחרים, בעלי עוצמה. החיבור של פרץ עם לוי, בריחתו מחיבור עם מר"צ והרחקת אישים מרכזיים מהמפלגה הותירו אותו עם שישה מנדטים בלבד, בזמן שאם היה נוהג להיפך הוא היה מגיע למספר מנדטים דו סיפרתי.

                                  הבלוף האלקטוראלי של פליטי ברק

      פרשת ה"דמוקראטית" די דומה לפרשת מפלגת העבודה רק ששם היה למר"צ מזל שהם השחילו את שלושת אנשיהם בחמשת המקומות הראשונים. ה"דמוקראטית" – שבה חברו מר"צ ופליטי אהוד ברק, הוכיחה כי המומנטום האלקטוראלי של ברק ושל סתיו שפיר נעים סביב האפס מנדט. לגב' שפיר אין גייסות אלא צעקות היסטריות ואילו ברק – לאחר כישלונות העבר שלו ולאחר פרשת אפשטיין, שווה אלקטוראלית מתחת למינוס. רק כמה חודשים קודם לכן קיבלה מר"צ נטו ארבעה מנדטים, ואילו הפעם הם ירדו נטו לשלושה בלבד בגלל שגם שפיר וגם יאיר גולן נמצאים בחמשת המקומות שנכנסו. חיבור בין מר"צ לעבודה – ללא "גשר" וללא פליטי ברק, היה מניב רשימת שמאל חזקה יותר עם לפחות 15 מנדטים. יאיר גולן – איש ימין מתון, הוא החוליה הפוליטית החלשה שעלולה או לערוק מהרשימה לקואליציית ימין – מרכז או להתפטר מהפרלמנט. הישארותו של ח"כ עיסאווי פרג' מחוץ לפרלמנט תוריד את ניסיונה של מר"צ להמשיך להיראות "מפלגה יהודית – ערבית", דבר שינוצל היטב ע"י "הרשימה הערבית המשותפת".

                                    הכהניסטים היו שווים שני מנדטים

     "ימינה" שגתה כאשר לא אפשרה ל"עוצמה לישראל" להשתלב עם שני מקומות ריאליים. בנט והרב פרץ האמינו כי הכהניסטים ירחיקו מהם בוחרים מתונים אבל בפועל הבוחרים המתונים התרחקו בלאו הכי ואילו חלק מהחרד"לים ערקו ל"יהדות התורה", שעם היוותרות הכהניבסטים ב"ימינה" הם אולי היו גם הם נשארים ונותנים קולם ל"ימינה" ולא ל"יהדות התורה".