בס"ד
תסמונת הדגל / הרב אליהו קאופמן
פרשת הניסיון העתידי
של נתניהו וחבריו להסתער על הפיכת הדגל הפלשתינאי למחוץ לחוק עלולה להיות הרת אסון
לכל אזרחי המדינה ולא רק לערבים. גם במדינות טוטאליטריות נזהרים לא לפגוע בדגלי
המיעוטים הלאומיים.
לא אטעה אם אנסה להמר שעצם
תגובתו של נתניהו לדגלים הפלשתינאים – בהפגנת הערבים והמיעוטים בת"א, הייתה
בעצם העילא האמיתית לחקיקת "חוק הלאום". נתניהו וחבריו מביטים כבר למעלה
מעשור בצעדות ה"נכבה" ורואים מולם את הדגלים הפלשתינאים נישאים אל על.
הבעיה העיקרית של נתניהו ודומיו בימין הקיצוני היא העובדה שהם חפצים מלאכותית לנתק
כל קשר בין המושג "פלשתינאי" ל"ערביי ישראל" אבל באותה נשימה
לחבר בין "ישראלי" מישראל שהוא יהודי או נכרי סלאבי לשאר יהודי העולם.
אז כמו שיהודי בישראל מחובר לאחיו היהודיים בעולם כך גם מחובר ה"ערבי
הישראלי" לאחיו ובני דודיו הפלשתינאים שחיים במרחק כמה עשרות ומאות מטרים או
קילומטרים ממנו. וכשחפצים לנתק את בני העם הזה זה מזה בנימוקים
"גיאוגרפיים" משונים הרי שלסרט החיבור קוראים דגל. כמו שיהודי
ארה"ב – שהפריעו לנשיא האמריקאי לעבר, אובמה, בהנפת דגלי ישראל, אינם רואים בדגל
הישראלי אך ורק דגל של מדינה זרה ששמה ישראל אלא זהו גם דגלם כיהודים כך גם הדגל
הפלשתינאי איננו עבור "ערביי ישראל" רק ה"דגל של הרשות
הפלשתינאית" אלא גם דיגלו של העם הפלשתינאי בכלל. אם נתניהו וליברמן חושבים
בעזרת "חוק הלאום" לעקור את הדגל הפלשתינאי מלבבות "ערב יי
ישראל" הרי שטעותם איננה רק טעות יסודית אלא מהולה, חס ושלום, בעוד התפתחות
של מרחץ דמים.
הדגלים של מיעוטים בעולם
אם נתניהו – וספיחיו בימין, חושבים
להתחיל עם עניין הדגל הפלשתינאי כ"ספתח חינוכי" אנטי ערבי הרי שהם רק
יכניסו לבוץ את עצמם, ואח"כ את כל תושבי המדינה הזו. שום מדינה דמוקראטית
בעולם, ואף לא מעט מדינות לא דמוקראטיות,
לא הוציאו חוק ומלחמה נגד דגלים זרים, אלא אם היא מדינת אויב מוצהרת. אבל הדגל
הפלשתינאי איננו כלול במדינות האויב של ישראל והוא מותר להנפה בדיוק כמו שתושבי
המושב שליד העיר רמלה מניפים את הדגל הברזילאי בתחרויות כדורגל רק משום שהם נולדו
שם. בכל פיצרייה שמכבדת את עצמה בישראל –
ובמיוחד בעולם, תמצא דגל איטלקי שירמוז על הטעם המיוחד של הפיצה. יהודים בבריטניה,
בצרפת ובארה"ב מניפים שוב ושוב את דגל ישראל כשמדובר במחאה נגד מדיניות מדינתם,
שניראת להם "אנטי ישראלית". יתכן שעבור ליברמן – שגדל במשטר טוטליטרי,
הדברים נראים מהפכנים מדי אבל לנתניהו, אמריקאי יותר מישראלי, צריך להיות מובן
הדבר. גם הדרוזים בישראל – בהפגנה שקדמה להפגנת הערבים, הניפו את דגלם. גם תומכי
"חוק הלאום" הקיצוניים ביותר לא העזו לראות בדגל הדרוזי שהונף באותה
כיכר מלכי ישראל בתל אביב מרד דרוזי וראש הממשלה לא טען אח"כ שבגלל הנפת הדגל
הדרוזי יש חשיבות על ל"חוק הלאום". אי לכך תמהני גם על הח"כ לשעבר –
שאכיב שאנן, שהתריס לפני הערבים כי הנפת הדגל הפלשתינאי היא תרתי דסתרי נגד בקשתם
לשוויון זכויות. אם יתחילו עם הדגל הפלשתינאי והוצאתו מחוץ לחוק הרי שאח"כ
יהיה מקום לתבוע מכל מי שיניף כל דגל זר – גם בתחרות תרבותית וספורטיבית יחויב להסירו,
ובמיוחד אם ישראל תהיה המתחרה כנגד הדגל המונף. בתקופת המונדיאל ראיתי כיצד
בלונדון האנגלית הניפו קולומביאנים וקרואטים את דגליהם ביום משחק הכדורגל נגד
אנגליה, אבל לא שמעתי שמישהו מהפרלמנטרים והלורדים הבריטים זעמו על כך.
מניפי הדל הפלשתינאי
כל סיפורם של הדגלים הפלשתינאים – בהפגנה
הכלל ערבית, הסתכם בין ארבעה לחמישה מתוך עשרות אלפי מפגינים, כשגם דגל ישראל היה
נוכח שם. מתוך אותם "דגלנים" מסתבר שרוב מניפי הדגל הפלשתינאי היו דווקא
... יהודים (!) שמשתייכים לשמאל הקיצוני שמעבר ל"רשימה הערבית המשותפת".
אבל עבור נתניהו זה היה מספיק תירוץ כדי לרמוז מה תהיינה כוונותיו בעתיד ביחס לדגל
הזה. הדגל הפלשתינאי הוא מספיק לגיטימי בישראל בדיוק כמו שהדגל הקטאלוני בספרד,
כמו שהדגל הישראלי בארה"ב וכמו שלא מעטים מתעטפים בדגלי ארה"ב בישראל.
הזגזגן ששמו איימן עודה - בין חנופה ללאומנות
עוקפת
ומשהו על ההפגנה עצמה,
ובעניין ראשייה. אין ספק שמוחמד ברכה – ח"כ וותיק לשעבר וכיום יו"ר
וועדת המעקב הערבית, ידע לנווט היטב את המאחד לאפיקי ההצלחה שלה, אך גם לשאת דברים
אחראיים ומתונים. אין ספק שהוא היה אולי סמל הצלחת ההפגנה הזו על רקע ה"רשימה
הערבית המשותפת " השסועה. כיו"ר חד"ש לשעבר אולי זה הרגע – ממש עבר
הבחירות החדשות לפרלמנט הישראלי, שראשי הציבור הערבי, ובראשם אנשי חד"ש, יעשו
חושבים האם לא כדאי להחזירו ולהעמידו בראש הרשימה המשותפת לאחר שאחמד טיבי ואחרים הצהירו
כי המשך קיומה של הרשימה הערבית תלוי בהדחתו של איימן עודה מראשותה והעמדת איש
חד"ש (המפלגה הגדולה ברשימה הזו) במקומו. עודה הספיק להסתכסך עם כל מרכיבי
הרשימה על רקע גאוותו מחד גיסא, ומנגד חוסר מנהיגותו. עודה אוהב את
ה"פוקוס" האישי ואת תשומת הלב התקשורתית ולכן ה"זיגזגיות"
הפוליטית שלו לא רק שהיא דוחה אלא שהיא מבחילה ומצחיקה עד לדמעות ממש. בעוד שברקה
שידר איחוד ומתינות (ובמיוחד בהדגישו כי כל המפגינים אינם מקשה אחת אבל הם התאחדו
רק על רקע "חוק הלאום" ( כיהודים וערבים גם יחד) הרי שעודה לא רק ששידר
אי אמינות אלא ממש דיבר שקר ופלגנות, תוך ניסיון לעקוף לאומנית את הקיצוניים
שברשימה המשותפת. נושא "מגילת העצמאות" הוא עוד נושא רגיש עבור הציבור
הערבי, שמעולם לא שותף בהכנת המגילה הזו כשותף ממשי. עד כאן טענתו של עודה נכונה –
ש"חוק הלאום" ו"מגילת העצמאות" חד הם בהדרת ערביי ישראל מלקחת
חלק פעיל בהכנתם. אבל עודה זה כנראה שהוא סומך על הזיכרון הקצר של השומע והקורא.
כיו"ר חד"ש – שהמפלגה הקומוניסטית במרכזה, היה עליו לבלום את פיהו ולמלאו
מים ולא לבקר את "מגילת העצמאות" ואת העובדה שאף ערבי אינו חתום עליה.
גם כתושב שכונת "כבביר" בחיפה היה עליו להחריש בכל הנוגע להיסטוריה של
מלחמת 1948. אבל הוא – למרות ידיעתו הטובה את העובדות ההיסטוריות, כל כך אטום
וחושב שכולם טיפשים חוץ ממנו כמובן, ואז הוא יוצא בדברי דמגוגיה שהם בעצם הבומרנג
נגדו, ובמיוחד נגד מפלגתו חד"ש וההיסטוריה הקומוניסטית שלה. נכון אמנם ששום
נציג ערבי לא חתם על "מגילת העצמאות" אבל היה שם יהודי שחתם בשמם של
הערבים, הכביכול הכי רדיקלים דאז, בישראל – פלשתינה. ליהודי הזה קראו מאיר וילנר.
במחצית שנות השבעים של המאה העשרים הוא גם ידע גם להסביר מדוע הוא היה היחיד שלא
הסתפק רק בחתימה בלבד על המגילה הזו אלא כתב את שמו במפורש. וילנר – עשרות שנים
מזכ"ל הקומוניסטים ולימים גם יו"ר חד"ש, ידע לומר כי כבר בשנת 1948
הוא וחבריו הקומוניסטים היהודים והערבים חששו כי לימים הציונים ינסו לסווגם
כ"בוגדים" ולכן הוא כתב את שמו בבירור, כדי להוכיח לימים "פטריוטיות
ישראלית". לוילנר לא הפריע דבר בנוסח אותה המגילה מלבד המשפט הדתי על
"צור ישראל וגואלו", אבל הוא נאלץ להסכים לכך משום ה"קונצנזוס
הלאומי". את הדברים הללו שמעתי אישית ממר וילנר בפני סניף ת"א – ברחוב הס
5 בת"א, של רק"ח. לתשומת ליבו של ה"מהפכן" איימן עודה. כדי
לסבר היסטורית את האוזן יש להדגיש כי וילנר לא היה מזכ"ל הקומוניסטים בשנת
1948. אם כך נשאלת השאלה כיצד "זכה" לחתום בעצמו על "מגילת העצמאות"
לצד כל ראשי המפלגות האחרות בישוב ולא זכה לכך האיש שהיה אז המזכ"ל
הקומוניסטי הבלתי מעורער, שמואל מיקוניס ? התשובה די פשוטה: מיקוניס היה אז
ב"שליחות ביטחונית" מטעם הישוב הציוני, הוא היה אז בצ'כיה והביא משם את
הנשק הצ'כי (בחסות בריה"מ לשעבר...) להשלמת ה"נכבה" נגד הערבים.
ועוד פרט מעניין. תום שגב – בספרו "ישראלים ראשונים – 1948", מספר כי על
נישול רוב רובו של הכפר הערבי "כבביר" על הר הכרמל (מקום הולדתו של עודה
ה"מהפכן"...) פיקד לא אחר מאשר מי שלימים יהיה הח"כ הערבי הבכיר
ביותר בקרב הקומוניסטים וחד"ש, איש ושמו תאופיק טובי... והנה, בשנת 1981 –
לאחר ועידת הקומוניסטים בחיפה, נסללה, לסטודנט צעיר בשם עזמי בשארה, הדרך לצאת
מחוץ למפלגה הקומוניסטית לאחר שביקש באותה וועידה שהקומוניסטים לא יקראו עוד
למלחמת 1948 "מלחמת העצמאות" ו"מלחמת השחרור". אז אם למר עודה
יש בעיות באשר ל"מגילת העצמאות" ולכך שרק יהודים חתמו עליה אז שיפנה אותן
לחד"ש ולקומוניסטים שאותם הוא, כביכול, מנהיג כיום, ונראה אותו מוציא הודעת
גינוי למעללי הקומוניסטים בשנת 1948 וחזרה מההיסטוריה הקומוניסטית, ממפלגת האם
שלו... בנתיים שישאיר מר עודה את הביקורת הזו לחברי בל"ד או לחברים אחרים
ב"רשימה הערבית המשותפת", שידי מפלגותיהם לא שפכו את ה"דם"
הזה, שעודה מאשים בו את רק את חותמי "מגילת העצמאות" הציונים. רק לפני כעשור
נאם ח"כ דב חינין – ח"כ מחד"ש של עודה, בכפר הערבי ההרוס מסכה,
ביום העצמאות ואיחל לכל הנוכחים המופתעים שם "חג שמח". לא לחינם דורש
טיבי מעודה לא להתייצב עוד בראש הרשימה המשותפת. עודה יכול להיות ליבראלי ונועז בניסיונותיו
לשלום עם אורן חזן ודרעי אך הוא גם יכול לעקוף את כולם במישור הלאומני ואפילו לא
להסמיק כשהוא מאשים את כל הציונים ב"נכבה" ורק את מפלגתו הקומוניסטית,
האחראית לכך, הוא משחרר. לא לחינם מעריץ עודה זה דווקא את אריה דרעי מנהיג
ש"ס, הם כנראה קורצו מאותו חומר... יצוין כי בעבר שום מנהיג קומוניסטי לא
ניסה לתקוף המדיניות הרשמית של הכרזת המדינה, ביודעו היטב כי הם עצמם אינם
משוחררים מהביקורת הזו. אבל עודה כמובן חושב שכולם, חוץ ממנו, טיפשים וסובלים
ממחלת השכחה.
ומה שבאמת מדאיג...
אבל מה שהדאיג אותי –
ואלי יותר סיקרן אותי, הייתה השתתפותו של עמי איילון, שר לשעבר בממשלת נתניהו וראש
השב"כ לשעבר, בהפגנת הערבים ולצד הדגלים הפלשתינאים. גם ראש המוסד לשעבר –
פדרו, וראש שב"כ אחר בשם יובל דיסקין, יצאו להגנת הערבים נגד "חוק
הלאום". זכורה גם עמדתו היונית של מאיר דגן המנוח – עוד ראש "מוסד"
לשעבר, בכל הנוגע להגדרה עצמית לפלשתינאים. האנשים הללו ניהלו עשרות שנים את כוחות
האופל הישראלים ואת מנגנוני החושך שלה. אם הם החליטו לצעוד ולסייע לערבים נגד
נתניהו ונגד "חוק הלאום" הרי שלא מדובר ב"שמאלנים תימהוניים"
או ב"אנטי ציונים הזויים" אלא בכאלה שגם הפעם הם עושים זאת מתוך דאגה
לביטחון יהודי. עבורם – לצאת בצעד כזה, זוהי חציית "קו אדום", שבעבר הם
היו שולחים אחרים כמותם להירקב שנים רבות בכלא. אז בכל זאת, מדוע הם חוצים את
ה"קו האדום", כנגד הנאמנות לממסד אותו הם שרתו כל כך הרבה שנים? כנראה
שמה שנתניהו וחבורת תומכיו מימין מעוללים בחוקי ההזיות שלהם עלול להיות מסוכן לביטחון
אזרחי המדינה גם יותר מהטרור שנגדו הם נלחמו בשעתו...
תי