גזענות מושרשת

 

בס"ד

              גזענות מושרשת / הרב אליהו קאופמן

   בכול פעם שישראלי – בן לעמים הסלאבים, מתבלט וזוכה להישגים ממלכתיים ובינלאומיים מיד עולה הדרישה לסיים עבורו "תהליך של גיור". זוהי תופעה שפוסחת למשל על בני המיעוט הערבי בישראל, כשהם מיצגים את ישראל בעולם. שם אף אחד איננו דורש מהם "גיור". בכלל, בשום מדינה בעולם הרי שבן המיעוט, שמעפיל להשגים לאומיים ובינלאומיים, עבר מדינתו, איננו נדרש לשנות את מוצאו או להמיר את דתו בשל כך. זו הייתה פעם חוקה שהייתה שייכת לכנסיה הקתולית של ימי הביניים האירופאים, והרוח שלה עדיין מחלחלת בישראל של המאה ה-21.

     ההישג הספורטיבי של ארטיום דולגופיאט – אשר זכה במדליית זהב במקצוע ההתעמלות באולימפיאדת טוקיו שביפן, העלה שוב נקודה חילונית אטומה, שאיננה קשורה לספורט אלא הינה נדבך נוסף בניסיון לכפייה אנטי דתית ולשינוי היהדות על ידי מרעים. ישראל היא מדינה כללית כמו כול מדינה בעולם ובה חי רוב יהודי ולצידו חיים מיעוטים אחרים כמו ערבים, דרוזים, צ'רקסים וסלאבים. בכלל זה מדינת ישראל איננה שונה מרוב מדינות העולם. ולא פעם – כאשר נערכות תחרויות בינלאומיות (ולא רק בספורט), אזי, קורה שמדינה מסוימת זוכה בתהילה בתחרות בינלאומית זו אחרת ומי שזיכה אותה בתחרות הבינלאומית הזו היה דווקא בן המיעוט. זה קרה לא פעם גם ליהודים, שזיכו את ארה"ב ואף מדינות אחרות בזכייה בינלאומית. כזה היה למשל היהודי בובי פישר, שהוביל את ארה"ב לשיאים היסטוריים בפסגת השחמט העולמי, וכאלה היו גם היהודים שהיו אלופי בריה"מ לשעבר במקצוע השחמט במדינתם. ישנן מדינות – כמו רומניה למשל, ששם הנשיא איננו שייך לרוב המוחלט של הלאום השליט אלא למיעוט קטן שעוד נותר במדינה. אבל בכול המדינות הללו לא עלה מעולם הרעיון להעביר את בן המיעוט המוצלח על דתו ולהופכו לבן בדת של הרוב השליט, או לחילופין להתכחש למוצאי הלאומי. מצב כזה היה גורר שערוריות אדירות והאשמות בגזענות. זוהי שיטה שמתאימה לימי הביניים באירופה, כשהכנסייה הקתולית רדפה בעיקר יהודים מוצלחים ודרשה מהם להתנצר. את הפיוט "ונתנה תוקף" – על רבי קלונימוס מגרמניה, אנחנו קוראים ביום הכיפורים, בהקשר לסירובו להתנצר בימים שהיה בפסגת הצלחתו. השיעה הקיצונית, במספר ארצות מוסלמיות, דגלה בשיטה הזו, וגם שניים ממלכי החשמונאים ( יוחנן הורקנוס הראשון ואלכסנדר ינאי) הלכו בדרך הזו. אבל מסתבר שבעידן הנכחי אימצו רבים בישראל את המחשבה הזו, אם כי במינון עדין יותר וכביכול "ליבראלי" יותר ורק לגבי מיעוט אחד ולא אחר.

                     ההבדל ברצון "לגייר" הוא עפ"י שוני המוצא הנכרי

   לאחר המדליה המוזהבת של המתעמל הישראלי החלו העיתונאים הישראלים לחפור במוצאו וגילו כי מדובר בלא יהודי ממוצא אוקראיני, ואז החלו הטענות והשאלות כיצד זוכה הזהב הזה, ששירת כבר בצבא, עדיין לא "גוייר". כאילו שהגיור איננו עניין דתי אלא עניין לאומי למצליחנים ספורטיביים! אבל אותם צבועים – שנגועים גם בגזענות, מעולם לא העלו את עניין "גיורם" של שחקני נבחרת ישראל בכדורגל הערבים, ובראשם גם את "גיורו" של הקפטן הישראלי בכדורגל –בן העדה הצ'רקסית. כאשר השר אלעזר שטרן טען בעבר לקבירת חללי הצבא הישראלי הלא יהודיים בבתי עלמין יהודיים הוא מעולם לא ביקש את אותה בקשה עבור חיילים בדווים, צ'רקסים, ובמיוחד דרוזים. יתרה מכך, לא מעט חיילים סלאבים התלוננו על ניסיונות מיסיונריים שחוו בצבא להמיר את דתם ו"להתגייר". מנגד, מעולם לא שמעתי על חייל דרוזי או צ'רקסי שהתבקש "להתגייר". העיתונאי גדעון עשת כתב פעם שהוא שאל חבר ימני – חילוני מיהו עבורו יהודי והחבר ענה:"כול מי שאיננו ערבי". כנראה שהחבר שכח את הדרוזים ואת הצ'רקסים, או שאולי הם מסמלים עבורו את ערבים, גם במחיר שירותם הצבאי. בכול אופן זו הגזענות שמבדילה בין נכרי לגיטימי למדינת ישראל לבין נכרי שנשאר נכרי – גם במחיר מילוי חובותיו הממלכתיות.

                                             גזענות עפ"י צבע

   זוהי גזענות מושרשת המבדילה בין נכרי לנכרי ומעל לכול מעוניינת בהקמת "עם יהודי חדש" שלא על פי מפתח דתי, ובכול פעם שהנכרי הלבן מאירופה מתבלט הוא מיד עולה על כוונת המיסיונריות הגזענית ומתבקש "להתגייר" – אם מרצון או אם מאונס. מנגד, אינני מצטרף – כאדם דתי, לטענות על כך שהשבת חוללה על ידי הספורטאים הישראלים בתחרויות האולימפיות בטוקיו, משום שאני נאמן לקו שלי, שהמדינה הזו איננה מייצגת שום עניין יהודי – דתי אלא כול כולה מדינה ככול מדינות הגויים ויש להפריד סופית בין הדת היהודית (שבכלל מתנגדת למשחקים אולימפיים מימי מרד המכבים...) למדינת ישראל החילונית. אני מאחל הצלחה לזוכה המאושר ולאלה שמאושרים על הישגו אבל ההישג הזה איננו בבחינת "תעודת גיור" לא לו ולא לאחרים שעוד ייצגו את המדינה הכללית ששמה ישראל, ולא יהיו מבני העם היהודי לדורותיו.