בס"ד
מיין שטייטולה בלזא / הרב אליהו קאופמן
ההצעה להורדת אחוז
החסימה צצה דווקא מח"כ בודד של "יהדות התורה" ושמו ישראל אייכלר,
המייצג את חסידות בלזא, בתוך "אגודת ישראל". החבירה של אייכלר לגדעון
סער – שר המשפטים, נשמעת מוזרה אבל ב"פסיפס" הפוליטי של חסידות בלזא,
בפוליטיקה הישראלית, זה לא מפתיע. יש סיכוי שבהצעת החוק הזו יוותרו הליכוד וש"ס
לבדן.
לאחר ש"ממשלת השינוי" החזירה את הקדמה
אחורה, בלפחות 25 שנה, ואפשרה לכלנתריסטים מפלגתיים לחזור לימים שבהם פרשו ממפלגתם
ובגדו במצביעיהם, הרי שהפעם עומד להעלות חוק חדש בחזרה אחורה, ומדובר בהורדת אחוז
החסימה. מגישי ההצעה הם שר המשפטים – גדעון סער, ש"נוגע בדבר", וח"כ
ישראל אייכלר מ"יהדות התורה". הפעם יתכן של"קואליציית השינוי"
יהיה רוב סוחף גם ממפלגות האופוזיציה שמימין, ואף משמאל. הסמן הראשון שצייץ בתמיכה
לכך – מהאופוזיציה, היה ח"כ ישראל אייכלר מ"יהדות התורה". לא במקרה
היה זה אייכלר שצעד קדימה, לקראת החזרת אחוז החסימה הנמוך, מארבעה מנדטים לשניים.
המולת "יהדות התורה"
ההמולה
ב"יהדות התורה" אדירה. בבחירות האחרונות היו שם מהפכים בין חלקי הרשימה.
אלמלא אחוז החסימה של היום הרי שמזמן היו רצות שם לפחות שתי רשימות בנפרד. אחוז
החסימה - של ארבעה מנדטים, מותיר את חלקי הרשימה מאוחדים בבחינת תלויים זה בזה ולא
זה לצד זה. עד הבחירות האחרונות הפלג החסידי הוביל ברשימת ה"רי'ץ ר'ץ",
כשיו"ר הרשימה היה נציג חסידות גור, אבל בבחירות האחרונות עבר הפלג
הליטאי לראשות רשימת "הרי'ץ ר'ץ" ונציגי "דגל התורה" הליטאית
הקדימו את נציגי החסידים מאגו"י. בתוך "אגודת ישראל" החסידית –
שאיננה הומוגנית כ"דגל התורה", הקדים לראשונה נציג חסידות בלזא את נציג
חסידות וויז'ני'ץ וכך נותר האחרון מחוץ לפרלמנט. כול זאת קרה לאחר שהסתבר שהציבור
הליטאי גדול יותר מהחסידי, וחסידות בלזא גדולה מויז'ני'ץ. הקרעים הללו מובילים את חלק
מ"יהדות התורה" לחפוץ בהורדת אחוז החסימה כדי לבדוק כוחם של פלגים מסוימים.
חסידות בלזא אלופה בלוליינות הפוליטית שלה והורדת אחוז החסימה יסייע לה להמשיך
בעלייתה הפוליטית, שאותה היא מבצעת קרוב לארבעה עשורים.
איייכלר
כ"חוצניק"
ח"כ ישראל אייכלר הוא היחיד מבין
ח"כי "יהדות התורה" שאינו עצמאי אלא שכול תנודה שלו היא בהוראת אדמור"ו.
למרות שחסידות בלזא היא חלק מ"יהדות התורה" ושיוכה ברשימה הזו הוא
ל"אגודת ישראל" הרי שמעולם החסידות הזו לא הייתה בשר משרה של
"אגודת ישראל" ולא של "יהדות התורה". עליית אחוז החסימה הביא
את החסידות ליישר קו עם "אגודת ישראל" ולהיות חלק מ"יהדות
התורה". בתוך תוכה של החסידות עדיין פועם הרצון לשנות את ברית
"הלגו" הפוליטי החרדי, כפי שעשתה בעבר.
בלזא ההיסטורית
ההיסטוריה הפוליטית של החסידות מתחילה לפני מלחמת
העולם הראשונה, כאשר החלו בהקמת "אגודת ישראל". יש לציין שרוב רובם של
חוגי החסידים לא היו חלק מ"אגודת ישראל" אלא רק לאחר השואה המרה. חוג
בריסק היה החוג הליטאי שהדיר את עצמו מ"אגודת ישראל". המתנגדים החרדים
ל"אגודת ישראל" טענו כי "אגודת ישראל" תהפוך לציונית. מכול
החוגים החסידיים שהתנגדו ל"אגודת ישראל" הרי שבלזא הייתה הרדיקלית
ביותר. גם חסידויות לובאביטש (חב"ד), צאנז, וויז'ני'ץ, שינובה, באבוב ואחרות
התנערו אז מ"אגודת ישראל". בלזא לא עמדה בקשר עם ראשי אגו"י. האדמו"ר
הבלזאי דאז – המהרי"ד מבלזא, לעג לחסידות גור וכינה אותה "ציונית".
המהרי"ד מבלזא לא רצה להיפגש עם ראשי אגו"י – ויהיו תלמידי חכמים גדולים
כשיהיו. עבורו הם היו "מחניפים לרשעים". בנו – הרב אהרון מבלזא, הפך
לפושר יותר לאחר שירש את האדמו"רות אבל המשיך (עד לאחר מלחמת העולם השנייה)
לא לקחת חלק באגו"י. המהפך שלו הגיע עם עלייתו לארץ הקודש, במהלך המלחמה
העולמית השנייה. האדמו"ר מבלזא – הרב אהרון רוקח זצקו"ל, התיישב בתל
אביב. הוא נימק זאת בטענה כי "אין בה בתי עבודה זרה", כלומר עיר ללא
כנסיות נוצריות (לעומת ירושלים, חיפה ויפו שהיו "משופעות" בכך). בויכוח של
ראשית הקמת המדינה – האם על החרדים להשתתף בבחירות לפרלמנט, הכריע האדמו"ר
מבלזא לחיוב. בכך הוא עבר לחסות מעשית תחת "אגודת ישראל", נגדה נלחם
אביו המנוח. אגדה היסטורית מספרת כי הגאון משטיבין – הרב וינדנפלד, והאדמו"ר
מבלזא טענו כול אחד בנפרד שלא יחתמו על הסכמה לתמוך בהשתתפות בבחירות אלא אם יראו
את חתימתו של השני מתנוססת על ההסכמה הזו. בתחילה היה קשה להחתים כול אחד בנפרד עד
שהאדמו"ר מויז'ני'ץ, הרב חיים מאיר הגר, דאג שמישהו יזייף את חתימתו של הגאון
משטיבין ואת הזיוף יראו לאדמו"ר מבלזא והאחרון יחתום וכך יחתום אח"כ
הגאון משטיבין. באותם ימים הקומוניקציה הייתה קשה ולא תמיד היו טלפונים נייחים במקומות
רבים וגדולי תורה היו תלויים בידי גבאיהם ועסקנים פוליטיים ממולחים, ול"אגודת
ישראל" לא חסרו כאלה, ובראשם יצחק מאיר לוין מחסידות גור ומשה פרוש מהחוג
הירושלמי ב"אגודת ישראל" (אביו של מנחם פרוש וסבו של ח"כ דהיום,
מאיר פרוש). ההחלטה לזייף קודם את חתימת הרב משטיבין ולא את זו של האדמו"ר מבלזא
נבנתה על סמך תמימותו של האדמו"ר מבלזא, שלא יחקור אם אמת בחתימת הגאון
משטיבין, ואילו האחרון יכול היה לחקור. האדמו"ר מבלזא האמין למראה חתימת
הגאון משטיבין וחתם מתחתיה. החתימה הובאה לפני הגאון משטיבין והאחרון חתם. כך אגו"י
זכתה בקהל בוחרים גדול יותר, ומקרב החוגים שלפני המלחמה העולמית השנייה לא היו חלק
ממנה. אבל גם לאחר הבחירות הראשונות למוסדות המדינה עדיין בלזא לא הייתה חלק מאגו"י,
כפי שהיו חסידיות גור, ויז'ני'ץ ואחרות, ומהחוג הליטאי והחוג הירושלמי הישן (שפרש
מ"העדה החרדית") והצטרף ל"אגודת ישראל". בלזא נותרה חסידות
שולית. מותו של האדמו"ר מבלזא – הרב אהרון רוקח, שינה שוב את המסע הפוליטי של
החסידות.
הדרך החדשה
מותו של רבי אהרון רוקח בשנת 1957 מצא את
החסידות במצב של חוסר הנהגה עד שנת 1966. האדמו"ר מבלזא לא הותיר צאצאים
לאדמו"רות. אז החל מבצע הירושה בין אחייניו שהיו רכים. לבסוף הוחלט להושיב על
כס האדמו"רות את בנו של אחיו (מרדכי רוקח), שכונה "האדמו"ר
מבילגוריה". זה היה כשבנו של הרב מרדכי רוקח – הרב יששכר דב, הגיע בשנת 1966
לגיל 18. זהו האדמו"ר הנוכחי של בלזא. הלה הועדף על פני בן דודו יהושע רוקח –
בנו של אח נוסף של הרב אהרון קורח. קבוצת פורשים עזבה את החסידות והקימה את חסידות
"מחנובקה" בראשות הרב יהושע רוקח. בכול תהליך הכתרתו של האדמו"ר הנוכחי
פעלו בעניין אדמו"רים מבחוץ כה"בית ישראל" מגור וה"אמרי
חיים" מויז'ני'ץ (האדמו"ר מבלזא נשא את נכדתו). האדמו"ר החדש מבלזא
החל במסע פוליטי חדש, כדי להפוך את חסידותו למרכזית. הצעד הראשון שלו החל בסוף
שנות השבעים של המאה העשרים, כאשר ניתק את הקשר בין בלזא ל"עדה החרדית",
שם שהתה החסידות ממות האדמו"ר הקודם. בשנת 1980 הפך הפילוג לממשי ועורר סערה
בעולם החרדי. האדמו"ר מבלזא רצה להתנתק ממורשתו האנטי ציונות של סבו,
המהרי"ד מבלזא, וכיוון את פעמיו להשתלב בתוך "אגו"י. הוא הבין
שעצמאות קונים בכלים מעשיים ולכן הוא התנתק מבד"ץ "העדה החרדית" גם
בענייני כשרות ורישום נישואין. עד לשנת 1980 היה בד"ץ "העדה
החרדית" האלטרנטיבה החרדית היחידה ל"רבנות הראשית לישראל", ובמיוחד
בכשרות. הבד"ץ של בלזא לא הסתפק בענייני פסיקת דינים אלא הקים מערכת כשרות
חרדית ראשונה שהתחרתה בכשרות "העדה החרדית". ואמנם לאחר מעשהו קמו גם
הבד"צים של "אגודת ישראל", "שארית ישראל", "בית
יוסף" ואחרים והתנתקו מכשרות ורישום הנישואין של "העדה החרדית". מנגד,
ההשתלבות ב"אגודת ישראל" (לפני הפילוג עם "דגל התורה") לא
הייתה פשוטה. חסידויות גור וויז'ני'ץ לא התכוונו לפנות עבור בלזא מקום ריאלי
בפרלמנט. באותם ימים הייתה קיימת מסגרת חרדית נוספת בשם פא"י ("פועלי
אגודת ישראל") שבחלק ממערכות הבחירות רצה ברשימה משותפת עם אגו"י. גם הליטאים
והירושלמים היו זקוקים להמשך ייצוג ריאלי באגו"י. פשרה לא נראתה באופק,
היהדות החרדית הייתה קטנה מבחינה דמוגרפית והכול נראה אבוד עבור בלזא. אבל
האדמו"ר הוכיח כי קו פעילותו יצירתי יותר משאר אדמו"רי ורבני היהדות
החרדית. גם קווי השמאל והימין נחצו על ידו בהתאם לאינטרסי החסידות. הצעד הבא שלו
נעשה בכיוון העצמאות התקשורתית.
"המחנה החרדי" כשופר
כמו בסיפור בתי הדין הרי שבתחום התקשורת
החרדית היה מונופול לעיתון אחד בלבד ב"אגודת ישראל", לעיתון "המודיע".
לליטאים היה אמנם כר ביטוי עצמאי שנקרא "דגלנו" אך הוא יצא לאור רק מעת
לעת ובנושאי יהדות תיאורטיים. "המודיע" היה העיתון הבלעדי של אגו"י
בענייני הפוליטיקה, בהבעת דעות, השקפה ואינפורמציה. לפא"י היה עיתון משלה
שנקרא "שערים" ואילו ל"עדה החרדית" היה ביטאון בשם
"העדה", שהיה חוברת שבועית דקה עם הודעות מחאה בלבד נגד השלטון ונגד הפוליטיקה
של אגו"י. עוד לפני שהאדמו"ר מבלזא ניתק את חסידותו מה"עדה
החרדית" והקים את בית הדין שלו - "קהל מחזיקי הדת", הוא כבר הקים
את העיתון של בלזא שנקרא "המחנה החרדי" (בשנת 1979). העיתון אמנם ירה בתחילה
בליסטראות ב"עדה החרדית" אבל גם "אגודת ישראל", ואף פא"י,
לא שבעו נחת מהפרץ התקשורתי. עבור האדמו"ר מבלזא העיתון היה כאויר לנשימה
מבחינת בניית תודעתם של חסידיו. באותם ימים היה מרכז בלזא בירושלים ולא בתל אביב. בכך
הצליח האדמו"ר לבנות את חסידותו במרכז ההוויה החרדית בירושלים ולתקוע יתדות
עצמאיים בענייני בתי הדין, הכשרות והתקשורת. האדמו"ר הבין כבר אז את כוחה של
התקשורת העתידית ואת המחנק הפוליטי והדריכה במקום אם הוא יהיה תלוי בעיתון
"המודיע". לימים הבליסטראות שלו כוונו גם נגד "אגודת ישראל".
גם בעניין העיתון הייתה בלזא תקדים של עיתונות חרדית עצמאית מ"המודיע".
בשנת 1984 קם העיתון הליטאי "יתד נאמן", בשנת 1992 קם העיתון הספרדי –
חרדי, "יום ליום", וביניהם ולאחריהם קמו שבועונים חרדים לא מעטים, עד
לימי "הדרך" של ש"ס ו"המבשר" של ח"כ מאיר פרוש.
האיש שמונה ע"י האדמו"ר מבלזא להיות עורכו הראשון של "המחנה החרדי"
היה צעיר בשם ישראל אייכלר ששרד כעורך העיתון עד היום.
הכאוס הפוליטי
לאורך שנות השמונים של המאה העשרים לא הצליחה
חסידות בלזא להשתלב באגו"י. האדמו"ר לא השלים עם המצב, כפי שחסידויות
גדולות אחרות עשו זאת (צאנז, באבוב וכו'). הכיוון של האדמו"ר היה להוכיח
לאגו"י כי לא רק במישור בתי הדין, הכשרות והתקשורת הוא פנה לכיוון עצמאי אלא
גם במישור הפוליטי. הפילוג באגו"י – בשנת 1984, סייע לו. הקמתה של ש"ס –
ע"י הרב שך הליטאי, כמפלגה חרדית נוספת, סייעה לאדמו"ר מבלזא להמשיך בקו
העצמאי שלו. בשנת 1988 כבר הוקמה עוד מפלגה חרדית בשם "דגל התורה", שבה
התרכז העולם הליטאי שהתפלג בשנת 1984 מאגו"י. העולם הליטאי רצה הפעם מפלגה
עצמאית גם מהחרדים הספרדים. האדמו"ר מבלזא קפץ על המציאה והפך
ל"קישוט" החסידי של "דגל התורה". מועמדה של בלזא הוצב במקום
השלישי ברשימת "דגל התורה". בכך הוכיח האדמו"ר מבלזא שהיותה של
בלזא חסידות איננו בהכרח כניעתה למרות הפוליטית של "אגודת ישראל". אבל
גם ב"דגל התורה" לא עלה יפה שילובה של בלזא משום שהאדמו"ר סירב
להישמע לפסיקותיו ההשקפתיות של הרב שך. עבור האדמו"ר מבלזא השקפתו של הרב שך
הייתה קיצונית מדי נגד העולם החילוני וצנטרליסטית כלפי העולם החרדי הספרדי וכנגד
חסידותו. שנת 1992 נראתה עבור בלזא כנסיגה לאחור. אגו"י ו"דגל
התורה" חזרו לרוץ ברשימת "רי'ץ ר"ץ" משותפת, ואיתם גם
פא"י. בלזא נותרה בחוץ. באגו"י וב"דגל התורה" סירבו להעניק לה
מקום ריאלי. האדמו"ר לא נואש, הוא שוב ניצל פרצה פוליטית כדי להוכיח כי
האפשרויות הפוליטיות שלו הן בלתי מוגבלות. הקרע שחל בין הרב שך לש"ס לפני
ואחרי בחירות 1992 הביא את האדמו"ר לעשות פנייה פוליטית נוספת במפה החרדית.
מאחר ובלזא לא הייתה שותפה בשנת 1992 לרשימת "יהדות התורה" הרי שלמחרת
הבחירות של 1992 הסתבר שש"ס היא זו שקיבלה את קולות בלזא וכך ש"ס הצליחה
לשמור על ששת המנדטים שלה, למרות שהרב שך קרא לספרדים החרדים להצביע ל"יהדות
התורה". בין 1992 ל-1996 ניהל האדמו"ר מבלזא פוליטיקה פרו ש"ס. הוא
זיהה את ש"ס ככוח חרדי עולה, וככוח שיוכל לסייע לו בתקציבים ובבניית חסידותו
ללא תלות ב"יהדות התורה". לא מעט תודה צריכים אנשי ש"ס לשאת
לאדמו"ר מבלזא על כך שכישלון החרם של הרב שך נגדם – בשנות התשעים של המאה
העשרים, התפוגג. האדמו"ר מבלזא שבר את החרם כאשר הופיע לכנסי ש"ס, וגרר
גם אדמו"רים חסידיים לשם, והעניק לגיטימציה למנהיגות של הרב עובדיה יוסף, על
הציבור החרדי הספרדי, ללא תלות במנהיגות החרדית הליטאית. הבחורים הספרדים בישיבת
התשובה הבלזאית – "תורה ואמונה", נקראו ע"י האדמו"ר מבלזא
להצביע לש"ס. לפני קום העיתון הספרדי "יום ליום" הפך "המחנה
החרדי" של בלזא לשופרם של אנשי ש"ס ברחוב החרדי. מנגד סייעו עסקני
ש"ס בממשלה וברשויות המוניציפאליות לישיבות של בלזא ולארגוני החסידות לקבל
שטחים, מבנים וכסף ללא תלות ב"יהדות התורה". לקראת בחירות 1996 החל האדמו"ר
מבלזא לערוך מדיניות מדינית עצמאית ותמך בממשלת השמאל של רבין. הוא נתן כתף פוליטית לש"ס, שהייתה חלק מממשלה
זו. האדמו"ר החל לקבל באופן עצמאי מנהיגים חילוניים כבנימין בן אליעזר,
בנימין נתניהו ואחרים ולהוכיח ל"יהדות התורה" שאם לא יתנו לו מקום
ברשימתם הרי שבמדיניות הפוליטית שלו הוא ימעיט מכוחם. כחלק ממערכה זו הוא פרסם
בעיתונו את הדעה שבבחירות בישראל אפשר להשתלב במפלגות חילוניות, ובהיותו בקשרים טובים
עם מפלגת העבודה הוכיחו ל"יהדות התורה" כי כוונותיו מוצקות. הוא נפגש עם
הרב יוסף עזרן – שפרש מש"ס, ודיבר עימו על רשימה משותפת בבחירות 1996. לצד
זאת הוא העביר מסר לדוד לוי (שהקים את גשר", בפרישתו מהליכוד) על אפשרות
לרשימה משותפת. "יהדות התורה" נכנעה. בבחירות 1996 הוצב ישראל אייכלר מבלזא
במקום השישי ברשימתה. אבל דרך ארוכה עמדה לפני החסידות כדי להגיע לכוח אמיתי
ולהתברג בצמרת "אגודת ישראל".
ה"זיג
זג" הפוליטי
האדמו"ר מבלזא הציג קו מדיני ובמקום
שהרחוב החרדי יוליך אותו הוא הוליך אותו. בין 1992 ל-1996 הוא עמד לצידה של ממשלת
השמאל וקרא לפנות את חברון ממתנחליה. בבחירות 1996 הוא תמך בשמעון פרס לראשות
הממשלה למרות שרוב מצביע "יהדות התורה" תמכו בבנימין נתניהו. בבחירות
1999 הוא תמך בנתניהו מול אהוד ברק, לראשות הממשלה. עם השנים – ככול שהימין התחזק,
הוא עבר לקו ימני תקיף, והפך לסמן הציוני של היהדות החרדית.
ההשתלבות הקשה
בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, ובעשור
הראשון של המאה ה – 21, הצליחה בלזא להשתלב ב"אגודת ישראל" למרות שעד
היום מסרבים שם לראות בה חלק אותנטי מהם. פעם אחת חסידות ויזני'ץ סירבה לקיים
רוטציה לטובת אייכלר אבל כשבלזא נדרשה לרוטציה היא קיימה אותה. במערכת בחירות אחרת,
בעשור הראשון של שנות האלפיים, דחקה חסידות גור את בלזא מהרשימה לפרלמנט אבל האדמו"ר
הורה להצביע ל"יהדות התורה" ודחה את שריונו של אייכלר בש"ס.
האדמו"ר ידע כי זהו מבחן ואסור לו למעוד ולחזור אחורה. בבחירות שאח"כ ניצב
אייכלר שוב ברשימת "יהדות התורה". עם השנים – ככול שהתפלגו חסידויות
וחוגים ב"יהדות התורה", הרי שחסידות בלזא נותרה מוצקה. לאדמו"ר בן
יחיד שיהיה אמור להיות היורש ולא כמה בנים שיתפלגו. לפני יותר מעשור התפלגה חסידות
סאטמר והאדמו"ר מבלזא זיהה כי אם יכרות שלום עם הרב אהרון טיטלבאום – שהודח
אז מבלעדיותו כאדמו"ר של סאטמר, הרי שהוא יחליש את הקו האנטי ציוני של סאטמר
ויקרב את הרב אהרון טיטלבאום לפסיביות אנטי ציונית ולאגו"י. כך נולד השלום
בינו לבין הרב אהרון טיטלבאום, שהוא גם גיסו (הנשים אחיות). לימים קבוצתו של הרב
אהרון טיטלבאום איננה עוד רדיקלית כחסידות סאטמר, שבראשה עומד האדמו"ר
מהרז"ל. כשהרב אהרון טיטלבאום מגיע לארץ הקודש הוא נכנס אליה בצנעה וללא הפגנות
אנטי ציוניות. בבחירות האחרונות הצליחה בלזא לחלוף פוליטית על פני חסידות ויז'ני'ץ
ולהותיר את נציגה של האחרונה מחוץ לפרלמנט. לשם כך הסתייע האדמו"ר מבלזא בפסיקת
בית דין ליטאי מבני ברק שאמד את גודלה הגדול יותר של בלזא על ויזני'ץ. גם השלום עם
חסידות "מחנובקה" הטיב למצבה הרגוע של בלזא. בעשור האחרון התפלגו חסידויות
באבוב, ויז'ני'ץ, סדיגורה, ויז'ני'ץ מונסי וגור. בבלזא ממשיכים לגדול, לחייך ולאחרונה אף
לשמש כתף לחסידותו של הרב שאול אלתר, שהתפלג מגור. אז בכול זאת מדוע חפץ
האדמו"ר מבלזא להוריד את אחוז החסימה ?
ללא תפקידים
ביצועיים
התשובה נעוצה בתפקידים הביצועיים של "יהדות
התורה", שמעולם לא הועברו לבלזא. רק יו"רי וועדות משנה סמליות נפלו בידי
ח"כ ישראל אייכלר בעוד שב"דגל התורה" זכו לסגני שרים במשרדי הדתות, התחבורה והשיכון
ולרכז שנים רבות את תפקיד יו"ר וועדת הכספים של הפרלמנט. חסידות גור החזיקה שנים
רבות אף היא ביו"ר וועדת הכספים הזו ובתיקי השיכון והבריאות. אפילו לחסידות
סדיגורא הקטנה העניקו את יו"ר וועדת הכספים הזו. חסידות ויזני'ץ זכתה בסגנות
משרדי החינוך והתחבורה. ואילו משפחת פרוש – שהמחנה האלקטוראלי שלה איננו קיים,
זכתה לסגנות שרים במשרדי החינוך, השיכון והרווחה, ואף בחלק מהפעמים במעמד של שרים.
ואילו כשבלזא דורשת "פירורים" מעשיים היא נידחת בטוענות משונות.
האדמו"ר מבלזא הבין כי הפעם איום הורדת אחוז החסימה יהיה ריאלי משום
שב"ממשלת השינוי" החדשה ישנן הרבה מפלגות קטנות החוששות שלא תעבורנה את
אחוז החסימה בבחירות הבאות. במיוחד חוששות מכך מפלגות הימין של הממשלה כ"ימינה"
ו"תקווה חדשה". גם המפלגות הערביות חוששות מאחוז החסימה הנוכחי. גם
"עוצמה יהודית" של איתמר בן גביר תשמח על הורדת אחוז החסימה וכך גם כול
רשימת "הציונות הדתית". הורדת אחוז החסימה היא איתות של בלזא ל"יהדות
התורה" כי אם לא ישוריין לאייכלר – בקדנציה הבאה, תפקיד מעשי, שיביא עימו גם
פרנסה לעשרות חסידי בלזא, כפי שהאחרים ב"יהדות התורה" סיפקו לאנשיהם,
הרי שבלזא שוב תחבור ב"לגו הפוליטי" העתידי למי שתרצה ותגרום נזק
ל"יהדות התורה", ומי שמכיר את בלזא יודע כי החסידות איננה נבהלת מתנודות
פוליטיות, גם לעבר גופים חילוניים. הברית בין הצעות החוק של אייכלר וגדעון סער היא
איתות ל"יהדות התורה" להבטיח תפקיד ביצועי לחסידות. לבלזא לא תהיינה
"נקיפות מצפון" אם הליכוד יתנגד להורדת אחוז החסימה, ובלזא לא תיכנע גם
ללחץ של אריה דרעי מש"ס, שעבור דרעי וש"ס הורדת אחוז החסימה היא החזרת
אלי ישי לזירה הפוליטית. בבלזא למדו בשלושת העשורים האחרונים להסתדר גם עם השמאל.
