על אנטישמיות וסיבותיה

 

בס"ד

          על אנטישמיות וסיבותיה / הרב אליהו קאופמן

    האנטישמיות המודרנית מופצת כיום בעברית בערוצי האינטרנט – כ"מודעה בתשלום", והיא מופיעה בלבוש ובהאשמות ההיסטוריות של שורפי התלמוד מצרפת ושל מפיצי שקרי הדם והמצות. התלמוד עדיין משמש עילה להסתה נגד היהדות והיהודים. והכול קורה בישראל ובשפה העברית – ממש בתוך תוכם של אתרי אינטרנט ישראליים מרכזיים. הכסף של מודעות המיסיונרים הללו כנראה שיענה את הכול.

    בזמן האחרון מוצפים אתרי האינטרנט בשלל כתבות פרסומת המפיצות רעל ושנאה אנטישמית ממש נגד תורת ישראל וחכמיה – כמנהגם של הגרועים בכמרים הדמוניים של ימי שריפת התלמוד בצרפת ועלילות הדם על אכילת דם המצות אצל היהודים של ימי הביניים. אין ספק שמיסיונרים נוצרים עומדים מאחורי "כתבות הפרסום" הללו, ולא אתפלא אם ידם של האוונגליסטים במעל הזה לצד המיסיון ל הכנסייה הפרוסלאבית – רוסית. לא אכנס כאן לכול שביבי האשמות הזדונות של הללו – המלוות בציטוטים מסולפים מהתלמוד הבבלי והירושלמי יחד, אבל אתעכב כאן רק על נושא אחד, שמזמן חדר לתודעה הישראלית ע"י שטיפת מוח ממוקדת של שונאי הדת. באחת מכתבות השטנה הללו מובאים ציטוטים מדברי הגמרא ומדברי חז"ל נגד הנכרים ונגד העבודה הזרה, והדברים הללו מוצגים ע"י המסיתים האנונימיים כהסיבה לאנטישמיות נגד היהודים בכול הדורות.

                                       הסיבות האמיתיות לאנטישמיות

    הניסיון לתרץ את האנטישמיות בקיומה של מורשת יהודית – תורתית, המציגה את הגויים כחסרי תוכן רוחני, הייתה בכול הדורות השיטה של מומרים יהודים להתקבל כיאות בקרב האנטישמים שבגויים, תוך כדי הסתה אנטי יהודית ואנטי דתית שהביאה אח"כ לשפיכות דמים נגד כול יהודי באשר הוא יהודי. למעשה השיטה הזו בסופו של דבר לא הועילה ל"יפי הנפש" הללו, מבין מומרי ישראל, להתקבל כשווים בין שווים אצל הגויים. "משפט דרייפוס" הוא סמל הכישלון של אלה שחפצו להיות "גרמנים בני דת משה", "צרפתים בני דת משה" ו"רוסים בני דת משה". אבל מסתבר שכול התיזה הזו – על אשמת הדת היהודית באנטישמיות הנכרית, היא תזת שקר מתחילתה ועד סופה. אבל התיזה הזו לא רק שהיא מועלית ע"י כאלה העושים זאת בעילום שם באתרי האינטרנט אלא שהיא מנת חלקם של ראשי מדעי ההיסטוריה החילוניים באוניברסיטאות ובמכללות הישראליות. בין כול פטפוטי הסרק הללו למציאות האמיתית אין כול קשר כלל וכלל. ראשית, למרות הרדיפות של הנכרים את עם ישראל הרי שתמיד הרבנים היו בעיני שליטי הנכר אלה המיצגים את עם ישראל ואילו הפיחות במעמדם של רבני ישראל באירופה החל רק כשמומרי ישראל ופורשי הדת היהודית פנו לשלטונות הניכר להקטין את מעמדם של רבני ישראל, וכול זאת הם עשו דרך שקריהם על מה שכתוב בכתבי הקודש, תוך סילוף האמת ובעזרת פירושי שקר. מול פוגרומים עונתיים הרי שהאנטישמיות כשיטה תיאורטית התפתחה ממש דווקא בימים שהחילוניות שטפה את יהודי אירופה, ובעיקר נגד אלה שהאמינו כי החילוניות וההישמדות לתרבויות זרות הן הדרכים שיפחיתו את האנטישמיות.

               האנטישמיות המודרנית נגד האינטגרציה של ההסכלה

    אדולף היטלר ימ"ש הסית באופן פרוע נגד "הקשר היהודי העולמי" ונגד היותם של היהודים "מוצצי דם" ומשעבדי העמים האחרים, אבל הוא לא ידע בתחילת דרכו כמסית ומדיח כיצד נראה יהודי חרדי למשל. באותם ימים היו אוסטריה וגרמניה מדינות שבהן כבר לא היו חיים יהודים תורתיים של ממש ולכן דמות של יהודי חרדי לא הייתה שם כמעט בנמצא. בפעם הראשונה שהיטלר ראה יהודי חרדי זה קרה בעיר האוסטרית גרץ והוא חשבו ל...נוצרי מכת מיסיונרית! מה שקומם את היטלר ושכמותו – בראשית המאה העשרים באירופה, הייתה דווקא התקדמותם המובילית של יהודים בחברה האירופאית כשווים בין שווים. מה שקומם את האנטישמים המובילים בפולין, ברומניה, בהונגריה ובשאר מדינות אירופה הייתה העובדה שהיהודים היו פעילים בתנועות המהפכניות המובילות שארגנו מהפיכות והפיכות רעיוניות, ובראשון ההשקפה הקומוניסטית שראשייה היו יהודים, מקרל מרכס ועבור דרך רוזה לוכסמבורג, ליאון טרוצקי, קמינייב, זיגנוייב, בוכרין וחבריהם. היהודים בספרד ובפורטוגל אמנם נרדפו על דתם אבל האינקויזיציה לא פעלה כנגדם אלא כנגד היהודים שבחרו בדרך החדשה של "נוצרים חדשים" והתנצרו למראית עין כדי להמשיך לזכות במשרות מוביליות בחצי האי האיברי. למתנצרים הללו לא עזרה "השתלבותם" בחיי ספרד ופורטוגל משום שהאינקויזיציה העלתה אותם על המוקד. היהודים הגלויים – שלא המירו את דתם, לא עברו את עינויי ואת רציחות האינקויזיציה אלא הם המשיכו לשמור את דתם  וגורשו מחצי האי האיברי. ליהודים הקומוניסטים של בריה"מ לשעבר ושל מזרח אירופה נכונה הפתעה קשה כאשר אלה שבמחיצתם הם רצו לחיות ב"אינטגרטיביות" פשוט בעטו בהם ברגל אנטישמית והדיחו אותם מכול תפקיד. הקמתה של התנועה הציונית באה משום שהנכרים סרבו לאמץ את המומרים הרעיוניים היהודים אל חיקם. פרשה מזעזעת התרחשה בהונגריה כאשר הנאצים ימ"ש קיבלו רשות מראשי הכנסייה הקתולית בהונגריה להוציא למעלה מחמש מאות יהודים (שחלקם הפך גם לכמרים קתולים) לגיא ההריגה, ממש ממרתפי הכנסייה הקתולית ההונגרית. מכול הסייענים הללו ומהיהודים "הליבראלים" ש"השתלבו" במדינות מגוריהם כראשי הממשל לא נותר זכר במסורת הגויים שבתוכם נטמעו. בבריה"מ לשעבר שכחו את טרוצקי, את בוכרין, את קמינייב ואת זיגונייב. ברומניה אין זכר לשרת החוץ היהודייה של המדינה הזו, שכיהנה בשנות החמישים של המאה העשרים והייתה שליחתו של הרודן סטאלין. בבריטניה סמטה קטנה במרכז לונדון נקראת ע"ש ראש הממשלה היהודי המומר שלה - בנג'מין ד'יזרעלי. בגרמניה אין זכר למורשתה של רוזה לוכסמבורג. וכך הלאה וכך הלאה. נהפוך הוא, במדינות אירופה חוזרים לשנן בהערכה כי היהודים הם היהדות והם עמו של התנ"ך. לא מעט נכרים נקראים על שם נביאי ושופטי ישראל. השמות סמואל (שמואל) וסלומון (שלמה) הם מהשמת הנפוצים בבריטניה הגדולה. השם דן הוא שם שכיח ברומניה. השם מוזס (משה) הוא אחד השמות היותר נפוצים באירופה כולה. כך זה בארה"ב עם השם אברהם. שמות נשים כמו שרה, רבקה ורחל הם מהנפוצים ביותר קרב נשות אירופה ואמריקה. והכול כהוקרה ליהדות ולכתביה. אבל באוניברסיטאות הישראליות מביאים שוב ושוב את התיאוריות הקונספירטיביות נגד היהדות והאשמתה באנטישמיות, כול זאת הם עושים ככלב השב אל קיאו.

        

פרוש מן הציבור

 

בס"ד

            פרוש מן הציבור / הרב אליהו קאופמן

     כבר כשלושה עשורים שח"כ מאיר פרוש בוחר את עמדותיו הפוליטיות עפ"י מה שאולי ילד המחר האלקטוראלי. זו גם הסיבה שהוא הח"כ היחיד ממפלגת "יהדות התורה" שמתנגד לקואליציה ימנית בתמיכה מבחוץ של מפלגת רע"מ. והוא מתנגד לכך אפילו יותר חזק מראשי הציונות הדתית. הלוליינות הפוליטית הזו היא אחת הסיבות לתזוזת המנדאט השמיני של "יהדות התורה" ל"ציונות הדתית".

    את להקת סמוטרי'ץ – בן גביר אני מבין היטב. זו השקפתם הלאומנית והבדלנית המורה להם להתנגד לממשלה שתיתמך ע"י רע"מ הערבית, שעשתה צעד נועז ברחוב הערבי כשהצהירה על תמיכתה האפשרית בממשלת ימין של בנימין נתניהו. ההשקפות של "האיחוד הלאומי", "עוצמה יהודית" ו"נועם" הן אלה שמנחות את רשימת "הציונות הדתית" לאטום את עיניהם מכול שיתוף פעולה עם ערבים, גם כאלה המושיטים את ידם לשלום עם הימין הישראלי. אבל כשקיצוניות כזו מגיעה מח"כ חרדי – בן ונכד לעסקני ציבור חרדים שקולים ומנוסים, זה נשמע הזוי ומקומם. במיוחד כאשר הח"כ הזה נושא את דגל ההשתמטות החרדית מהצבא, למרות שהוא יעצמו מטיף ומסית לקיצוניות אנטי ערבית. בן גביר וסמוטרי'ץ לוקחים אחריות על קיצוניותם ותומכים בכול ההתגייסות לצבא, כחלק מהגנתם על ההסתה שהם מבצעים מול הציבור הערבי. אבל סגן שר החינוך – מאיר פרוש, יודע רק להסית ולהחרים גם את מושיטי היד לשלום מקרב הערביים, ואילו מנגד הוא יודע גם לכבול את עצמו למיקרופונים בפרלמנט הישראלי, בדיון על גיוס החרדים לצבא. משהו שמתפרש בערך כמו "המלחמה היא חיינו אבל לא בשבילנו".

                                      דרך אלקטוראלית מחושבת

    בימים שאריה דרעי וסיעת ש"ס לקחו על עצמם את ההובלה להביא את רע"מ לממשלת נתניהו, ובימים שהגר"ח קנייאבסקי הורה ל"יהדות התורה" להעדיף ממשלה עם ערבים מאשר ממשלה עם שמאלנים הרי שמאיר פרוש ניצב לצד בן גביר וסמוטרי'ץ ותומך בסירוב שלהם לשבת בממשלה שתיתמך ע"י רע"מ הערבית. זו איננה הפעם הראשונה שפרוש מפליג בהגיגיו הלאומניים הקיצוניים נגד הערבים ומציע גם רעיונות מלחמתיים, כמו שבעבר חזר שוב ושוב על הרעיון להפציץ את אירן. חז"ל לימדו אותנו – בפרשת המלך שלמה שהפך לעני, כי כאשר דבר שיגעון יוצא מפיו של אדם באותו נוסח ובמספר פעמים רב הרי שיש לבדוק מהו ההיגיון בשיגעון הזה. מאיר פרוש – בתוך הפדרציה של "אגודת ישראל", מייצג זרם פוליטי אמורפי שנקרא "שלומי אמונים", כביכול בני הישוב הירושלמי הישן בירושלים. להבדיל משאר סיעות ופלגי "יהדות התורה" יש הטוענים כי הציבור של פרוש, כבר קרוב לשלושה עשורים, הוא בבחינת "פטה מורגנה" אלקטוראלית. בעוד שלכול זרם ב"יהדות התורה" יש גדולים או גדולי תורה שמנהיגים ציבור שלם כמו לציבור הליטאי ולחסידויות השונות הרי שלציבור של פרוש לעולם לא היו מנהיגים רוחניים כמו מועצות גדולי תורה או אדמו"רים. גם עיתונו – "המבשר", איננו כפוף לרבנים גדולים (כמו ששאר עיתוני "יהדות התורה" כפופים ל"וועדה רבנית רוחנית") אלא העיתון כפוף אך ורק לעסקן ששמו מאיר פרוש. גם אביו (סגן השר המנוח מנחם פרוש) וגם הוא עצמו מעולם לא היו כפופים למרות רבנית אלא פעלו על דעת עצמם. בעבר היה לאביו קהל אלקטוראלי מקרב הישוב החרדי הישן בירושלים שתמך ב"אגודת ישראל" ולא החרים את הבחירות לפרלמנט הישראלי, כמו בני הישוב הירושלמי הישן שתחת הנהגת "העדה החרדית". אבל מאז שח"כ מאיר פרוש ירש את אביו כח"כ במשבצת "בני הישוב הירושלמי הישן" – מקבוצת "שלומי אמונים", הרי שהציבור האלקטוראלי של המשבצת הזו הפך לאמורפי. או - אז למד מאיר פרוש לקפץ פוליטית בין חסידויות קטנות שעוד נותרו ללא רועה ובין החרדים הקיצוניים והלאומנים שלא פעם מעדיפים להצביע לציונות הדתית, ואפילו לימין הישראלי משום ענייני לאומנות ולא משום שיקולי יהדות נטו. כך הפך פרוש ללולב פוליטי שנע בין הכיפות הסרוגות הרדיקליות לבין חסידות חב"ד כדי לשריין את קולותיהם ביום שב"יהדות התורה" יחליטו לדחוק אותו לצד, פרוש משמיע את דעותיהם הקיצוניות של הללו חזק יותר וללא שום אחריות תורתית, כמו בימים אלו ממש. פרוש עושה זאת כבר מיום היבחרו, כשהחליף את אביו על הכס הפרלמנטארי, באמצע שנות התשעים של המאה העשרים. כבר אז הבין מאיר פרוש כי הציבור האותנטי שלו התנדף ממנו מבחינה אלקטוראלית ולכן היה עליו להמציא חלופות אלקטוראליות חדשות, וכאלה ישנן רק בשוליים הסהרוריים שמעבר לקונצנזוס החרדי. פעם הוא מחליט להימנות על "הפרושים" החרדים – צאצאי הליטאים של הישוב הישן, ובפעם אחרת הוא בכלל שייך לחסידויות הקטנות שבשולי "אגודת ישראל". וישנן פעמים שהוא בכלל חלוץ הזרם החרד"לי של קיצוני הכיפות הסרוגות. והיו ימים שהוא ניסה להפוך לאפוטרופוס של מחנות מקרב החרדים הספרדים שמאסו בש"ס, כמו חצרו של הרב המנוח יורם אברגי'ל מנתיבות וקהילתו של הרב מזוז מבני ברק. לאחר מה שאירע לאלי ישי – כשדרעי הראה לו את הדרך החוצה מש"ס, וישי היה צריך ללקט את הכהניסטים בניסיון לשרוד פוליטית, אז הבין פרוש טוב יותר כי אף הוא צריך להתכונן למצב פוליטי כזה בעתיד.

                                                  דבר והיפוכו

     בנקודה היהודית – ערבית פרוש נראה חסון בעמדותיו הניציות אבל כשעולה יום השנה והזיכרון לפר' יעקב ישראל דה האן – שנרצח כקורבן השלום הראשון בארץ ישראל, לפתע פרוש נואם שוב ושוב לכבודו נאום הוקרה ומאשים את הציונות ברציחתו. אילו פר' דה האן היה חי כיום בתוכנו בוודאי שפרוש היה הראשון לכנות אותו כ"בוגד" ולהסית נגד "הרוח התבוסתנית" שלו. כש"יהדות התורה" מבכה על אובדן המנדט השמיני שלה בבחירות האחרונות פרוש ושכמותו יכולים לשמש סיבה טובה לאובדן הזה בעמדותיהם הבלתי עקביות. כאשר ח"כ גלעד קריב ממפלגת העבודה עלה בקדנציה הטרייה הזו לדוכן הנואמים הפרלמנטארי והרים את דגל הרפורמים הרי ששום ח"כ חרדי לא יצא נגדו אלא היה זה רק ח"כ אבי מעוז ממפלגת "בנועם" (החוסה בתוך ח"כי "הציונות הדתית") שהרים כנגדו את דגל האורתודוכסיה היהודית, כשכיפה סרוגה לראשו. גם ח"כ מאיר פרוש לא היה שם כדי להגן על ערכי היהדות של אלפי שנות קיום העם היהודי. פרוש יודע שבמלחמה נגד הרפורמים הוא לא יקצור קולות חדשים לעתידו הפוליטי המתבדל אלא הקולות האלה יבואו רק מההסתה נגד הערבים. זהו ההבדל בין ח"כ הלבוש שחורים עם כיפה שחורה משחור אבל עטוף באינטרסים אישיים לח"כ החובש כיפה סרוגה אבל מה שבליבו שווה גם למה שפיו פולט. לא לחינם הלך המנדט השמיני של "יהדות התורה" והחליף את כיפתו משחורה לסרוגה.

התרגיל של נפתלי בנט

 

בס"ד

        התרגיל של נפתלי בנט / הרב אליהו קאופמן

     נפתלי בנט חיכה בדיוק לרגע שבו נתניהו יקבל את המנדט מהנשיא לנסות להקים קואליציה. או – אז יצטרף בנט לנתניהו על בסיס התירוץ "כי ההרכבה הזו נכפתה עלינו". משם הרי שהדרך קצרה עבור גדעון סער "לשוב הביתה", שהרי סער לא המליץ על לפיד לראשות הממשלה, ולא במקרה. עם ליכוד מפורר וחסר ברק – ביום שלאחר נתניהו, הרי שלבנט לא יהיה קשה להפוך ליו"ר המפלגה הזו, ביום שאחרי ש"ימינה" תצטרף לליכוד.

   נפתלי בנט התכוון ומתכוון לאכול את העוגה הקואליציונית עד לפרור האחרון אבל להשאיר אותה אח"כ שלמה. בנט אמנם מתואם עם "גוש השינוי" אבל מעולם הוא לא פסל את בנימין נתניהו כראש ממשלה עתידי. בנט הגיע לפוליטיקה, דרך הליכוד, כדי להפוך אוטומטית אח"כ לראש ממשלה. זו גם הייתה גישתו כשהוצנח אח"כ ל"בית היהודי", וזו הייתה גם הסיבה לפרישתו מ"הבית היהודי", כשהקים את מפלגת "ימינה". זו הייתה גם תקוותו של בנט לפני סיבוב הבחירות האחרון, אבל לאחר הבחירות הוא לפתע סירב להצעתו של יאיר לפיד, להיות ראשון ברוטציה ביניהם, כשמשרת ראש הממשלה כבר הייתה כול כך קרובה אליו. בנט אמנם עדיין לא ויתר עדיין על הרעיון להפוך לראש ממשלה אבל הוא מעדיף לחכות לרגע הנכון כדי לא להיתפס כ"כלנתריסט" שערק לשמאל כדי לזכות בתפקיד הרם הזה בדרך אופורטוניסטית. אז מה בכול זאת הסיפור של האיש החפץ לנגוס בעוגת ראש הממשלה אבל גם רוצה להותיר אותה שלמה מכול אשמה של כלנתריזם ?

                            מחכה על הגדר הפוליטית לרגע המתאים

    הסיפור של נפתלי בנט הוא די פשוט. הוא הבין שאם הוא יערוק לשמאל, אזי, הוא יעלם אח"כ מהפוליטיקה כאיש ימין, ואילו השמאל מעולם לא יאמץ אותו שנית כמניה ימנית ריקה מתוכן אלקטוראלי. בנט יודע היטב כי נקמת הבוחר הימני קשה מנשוא והוא חש את נחת זרועה לאחר סיבוב הבחירות הראשון של 2019, כשהוא נותר מחוץ לפרלמנט ולא עבר את אחוז החסימה. בנט מתואם עם נתניהו עוד מלפני יום הבחירות האחרון והוא יצטרף לבסוף לממשלתו של נתניהו. אילו בנט היה ממליץ כרגע על נתניהו, לפני הנשיא ריבלין, הרי שהקשר שלו עם "גוש השינוי" היה מתנתק סופית ושם הוא היה נתפס כעריק. אי לכך הוא נקט בטקטיקה מתוחכמת. הוא המליץ על עצמו כמועמד לראשות הממשלה – ביודעו כי בדרך זו הוא יחמוק מתמיכה ישירה בנתניהו, ומנגד הוא לא ייתן להמליך את המרכז - שמאל על המדינה, כשלפיד נושף בעורפו ואמור למלא את מקומו לאחר שנתיים. גם לנתניהו התרגיל הזה היה מצוין משום שאילו בנט היה חובר ללפיד הרי שאז גם סער וקבוצתו המפלגתית היו ממשיכים את המהלך והנשיא היה לא היה מטיל על נתניהו את מלאכת הרכבה הממשלה. במצב הזה היה נתניהו נותר ללא כלום, ואולי גם היה מתפטר או "מתפוטר" בעקבות משפטו. נתניהו יודע היטב שאם בנט יחבור אליו, במהלך הרכבת הממשלה, הרי שאז לא רק שעריקי סער יחברו גם הם לקואליציה הימנית החדשה שלו אלא אולי גם סער עצמו, שהענקת המנדט לנתניהו מהנשיא, תהיה עבורו מפלט ל"התרת נדרו" לא לשבת עם נתניהו מרצון. אילו סער היה באמת חפץ להחרים סופית את נתניהו הוא היה ממליץ על לפיד ואז אולי הנשיא היה מחליט אחרת, כשכול ההפרש בין נתניהו ללפיד היה עומד על מנדט אחד בלבד. ומי יודע אם במצב החדש הזה רע"מ לא הייתה מצטרפת ל"גוש השינוי", וממליצה על לפיד...

                                       החיבור האפשרי והעתידי

     אבל אנחנו נחכה ונראה. המנדט הוא כרגע בידי נתניהו – עם 52 תומכים. נתניהו עצמו איננו מעוניין בתמיכת רע"מ – מבחוץ ומבפנים גם יחד, אבל הוא נותן לבן גביר ולמאיר פרוש להוציא לו את הערמונים האנטי ערביים מהאש הפוליטית הזו. אם בנט יחבור אל נתניהו (כמובן בטענה כי "זו האפשרות הריאלית היחידה לאחר שהנשיא כבר העביר את המנדט אל נתניהו"...), הרי שלגוש של ראש הממשלה יהיו 59 ח"כים. בנט יודע היטב כי סער יגיע אחריו לקואליציה – או לפחות יעשו זאת מספר ח"כים מ"תקווה חדשה" שלו, שיעניקו לנתניהו את ממשלת הרוב. ובאשר לראשות הממשלה הרי שבנט מאמין בסתר ליבו כי המשפט של נתניהו יכריח את האחרון לפרוש בסופו של דבר. ויתכן כי לאחר שבנט יכנס לממשלת נתניהו תיכנס גם "ימינה" לתוך הליכוד, וביום שאחרי נתניהו הרי שבנט עוד יתמודד על בכורת יו"ר הליכוד, דהיינו על תפקיד ראש הממשלה הבא. בשנת 2013 ניסה את התרגיל הזה – ללא הצלחה מיותרת, איווט ליברמן, שחבר לרשימת בחירות משותפת עם הליכוד. אבל אז נתניהו היה עדיין במיטבו ואילו ראשי הליכוד ידעו לחסום את ליברמן עוד לפי שהאחרון החל לגלגל את עצמו לראש הפירמידה. אבל כיום המצב שונה – נתניהו כבר על סף פרישה פוליטית ואילו בליכוד מתנהל מאבק הדיאדוכים שהחל, מתחת לשולחן הפוליטי, והאחדות מהם והלאה. זהו מצב שבהחלט יהיה נוח לבנט ושקד לשעוט קדימה במפלגה שהם מזמן ערקו ממנה אך תמיד הם מאיימים לחזור אליה. לא מעט ח"כים וראשי מחנות בליכוד יעדיפו להעביר את השרביט לבנט ביום שאחרי נתניהו.

לחדש את הבחירה הישירה לראשות הממשלה

 

בס"ד

  לחדש את הבחירה הישירה לראשות הממשלה / הרב                                        אליהו קאופמן

   הפרלמנט החדש שנבחר בימים אלה יגיע גם הוא למבוי סתום – עם או בלי קואליציה זמנית, אבל כדי למנוע את המשך המרוץ הליצני והאינסופי הזה הרי שהפרלמנט החדש יכול בכול זאת לחוקק חוק, שבוטל בעבר, ולהציל את המדינה מסחרור אינסופי של חוסר הכרעה.

     שנתיים של טירוף פוליטי ובלבול מערכות לימדו אותנו שלא רק שבפוליטיקה הכול יתכן אלא שבפוליטיקה הסהרורית של ישראל הרי שהכול גם לא יתכן. מאז הסיבוב הראשון של ארבעת המרוצים האחרונים לימין יש קרוב מוחלט אבל הוא איננו יכול להרכיב ממשלה. פעם זוהי "ישראל בתנו" שעברה לשמאל ובפעם אחרת אלה "ימינה" שמימין ו"תקווה חדשה" – ששלושה סיבובים הייתה חלק מהליכוד, שעברו לשמאל. וגם בצד השני לא חסרות דרמות כאשר התנועה האסלאמית הדרומית, עם ח"כ שהיה בעבר איש בל"ד (מאזן גנאים), עברו לצד הימין של נתניהו ובן גביר! זהו מצב פוליטי הזוי שגם במדינות נוסח "משטרי הבננות" לא היה קורם עור וגידים, ובוודאי שלא היו הדברים מתרחשים במשטרים דמוקראטיים מערביים נורמאליים. אני מעריך שאנחנו הולכים לסיבוב בחירות חמישי, עם או בלי להקים ממשלה חדשה. אבל הפעם כדי שלא נמשיך בדרדור הזה ישנה רק דרך אחת להיחלץ מהמצוקה הפוליטית הזו. יש לחוקק בקדנציה הנוכחית שוב את החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה, ואחרי הבחירות החמישיות כבר וודאי שיהיה אצלנו ראש ממשלה נבחר, ומנגד תיעצר סחרחורת הבחירות הזו, המשכצת כבר חצי קדנציה פרלמנטארית.

                                  העבר שבימי הבחירה הישירה

   בשנת 1996 נבחר בנימין נתניהו בהפרש של אחוז אחד בלבד על פני שמעון פרס אבל הייתה לו אז קואליציה למשך שלוש שנים. בשנת 1999 נבחר אהוד ברק לראש ממשלה והחזיק מעמד רק שנתיים אבל בשנת 2001 נבחר אריאל שרון, שלמפלגתו הליכוד היו רק 19 מנדטים, אבל הוא הקים קואליציה יציבה שמנתה כמעט 80 מנדטים, עד לבחירות שאח"כ.     דווקא שרון חיסל את חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה אבל כיום מסתבר שכול הביקורות שהיו על השיטה הזו לא נרפאו בשנים שאח"כ, כשחזרו לבחירות כלליות בלבד, בנוסח הנוכחי. כבר בשנת 1998 ניסו לבטל את שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה בטענה כי השיטה מביאה לידי "סחטנות" של המפלגות הקטנות הנהנות מההצבעה אליהן כשלבוחר ישנה אפשרות לבחור בראש ממשלה ישירות ולאו דווקא לבחור גם במפלגתו של המועמד. עוזי לנדאו מהימין ויוסי ביילין מהשמאל טענו בניסיון ביטול השיטה כי המפלגות הגדולות רק מפסידות מהבחירה הזו ואילו הקטנות "סוחטות" את המנצח בבחירות הישירות. במיוחד הכעס יצא על מפלגות כמו ש"ס (קיבלה בשנת 1996 עשרה מנדטים כתוצאה מהשיטה הישירה, ובשנת 1999 היא כבר קיבלה 17 מנדטים בשיטה הזו) והמפד"ל דאז (בבחירות 1996 קיבלה 9 מנדטים בשיטה הזו). אבל השיטה הזו החזיקה עד לפני בחירות 2003. טענה נוספת כלפי השיטה הזו הייתה שכתוצאה מריבוי המנדטים של המפלגות הקטנות הרי שבהרכבת הממשלה אותן מפלגות מקבלות יותר מדי שרים ותפקידים, ולא פעם חודרים למערכת הממשלתית לא מעט שרים פחות מתאימים. למפלגות הגדולות הללו חבר ח"כ ממפלגה קטנה יותר – שרוממות "הכוח החרדי" בגרונו וחרב הפיפיות נגד ש"ס בידו, ששמו משה גפני. גפני לא אהב את העובדה שבשיטה החדשה הפכה "יהדות התורה" שלו למזנבת אחרי ש"ס בקרוב ליותר מעשרה מנדטים ולכן גפני הצטרף ליוזמי ביטול הבחירה הישירה כדי להכות בכוחה של ש"ס. עוד עובדה מדוע המצביע החרדי צריך לא להאמין לקריאת "הנרגשות" של "יהדות התורה" על "החשיבות בעליית הכוח החרדי המאוחד". אבל בשנתיים האחרונות הסתבר שכול הטענות הללו הופרכו והתאדו לנוכח השיטה הרגילה – זו שראש הממשלה נבחר לאחר בחירות כלליות, ולאו דווקא בשיטה הישירה. מסתבר שמשנת 2003 ועד היום לא נעלמו המפלגות הקטנות וכוחן לא קטן גם לאחר שביטלו את הבחירה הישירה לרה"מ, ואף לאחר שבבחירות 2015 כבר עלה אחוז החסימה לארבעה מנדטים ולא רק לשניים, כפי שהיה עד שנת 2003. בארבעת הסיבובים האחרונים – שבין 2019 ל-2021 הוכח היטב שלא רק שהסחטנות הפוליטית לא נעלמה אלא שהיא עלתה בכמה מונים, ודווקא בגלל שלא הייתה הכרעה ברורה לבחירה ישירה של ראש הממשלה. כך למשל קיבלה מפלגת "כחול – לבן", על 15 המנדטים שלה, חמישה עשר שרים (!) שהיו ברובם חסרי ניסיון פרלמנטארי וממלכתי, ושהוצבו כסטטיסטים ברשימה פוליטית שהרכיב איש אחד בלבד. כמו כן הוכח כיצד לאחר הסיבוב הרביעי מנסה איש אחד, ששמו נפתלי בנט (שכול כניסתו לפוליטיקה התרכזה ומתרכזת סביב חלומו לכהן כראש ממשלה...), להפוך לראש ממשלה עם שבעה מנדאטים בלבד (!) אם יאות להפוך כאיש ימין למנהיג השמאל נגד הימין שאליו השתייך תמול - שלשום. ומעל לכול הרי שכול עוד לא תהיה הכרעה עממית ברורה על כס ראש הממשלה העתידי הרי שקרקס האי ודאות והאי יציבות ימשיך להתקיים עם סחטנות גדולה פי כמה של מפלגות קטנות, שהן העיקר המרקד ב"משחקי הכס" הפרלנמנטאריים. אילו בסיבוב הראשון של בחירות 2019 הייתה הכרעה ישירה של הציבור לבחירות ראש הממשלה הרי שלא רק שהשלטון היה מזמן יציב בקדנציה הזו אלא ששרים ניסיוניים ומיותרים לא היו מופקדים על הציבור ואילו בנט מהימין, שהשמאל אמור להמליכו, לא היה נמצא עוד בזירה הפוליטית ומהתל בנו, משום שבאותן בחירות הוא לא עבר את אחוז החסימה.

     

הכול גהינום

 

בס"ד

                           הכול גהינום / הרב אליהו קאופמן

   סופה לנדבר – שרת הקליטה לשעבר ויד ימינו בעבר של איווט ליברמן, עמדה מול צופי המסך וגמגמה בפחד וברעד את האמת על האיש שחברבורותיו יכולות להחליף זיקית. אבל הבעיה איננה פוליטית או רעיונית אלא זו בעיה של פיקוח נפש ממש, הפוקדת את אלה שבמשך שני עשורים היו שותפיו ותחת הנהגתו של איווט ליברמן. אצל ליברמן "הכול גן עדן" אבל אצל אלה שמונו על ידו זה היה קצת אחרת.

     מי שצפה לפני מספר ימים בוידוי של השרה לשעבר – סופה לנדבר, לא יכול היה שלא לצאת מזועזע. וזה כבר לא קשור לבחירות הנוכחיות אלא ברמה פוליטית גבוהה יותר, ומסוכנת יותר. מי שהייתה יד ימינו של איווט ליברמן, יותר מעשור פוליטי, עמדה מול הצופים וביקשה מהם לבחור בכול אחד באשר הוא רק לא למפלגה שאותה שירתה כח"כית ושרה מרכזית. גב' לנדבר איננה אאוטסיידרית שייבא ליברמן למפלגה האתנית שלו אלא זו "מלח הארץ" של העלייה מחבר העמים. זו יהודיה אותנטית מבריה"מ לשעבר שהחלה כח"כית במפלגת העבודה והייתה עולה אמיתית שטיפסה למעלה בזכות עצמה ולאו דווקא בחסד. מעבר לדברים הקשים שהגב' הזו סיפרה לנו במשדר המיוחד הזה הרי שמשהו אחר ונורא יותר נשקף מהריאיון עימה.

      בקושי שנתיים ימים עברו מפרישתה הפוליטית מ"ישראל בתנו" והנה האישה הזו ניבטת אלינו כאילו הזדקנה בעוד שני עשורים. היא מספרת לנו ששנתיים היא הושתקה. הרעד בפנייה והפחד בעינייה מסבירים לנו היטב כיצד היא הושתקה. פרשת ליברמן איננה רק הדיקטטורה שלו במפלגתו. כאלה אפשר למצוא למכביר מדרעי ולפיד ועד בנט וסער. זו אננה רק בעייתו של ליברמן כאופורטוניסט פוליטי. יש עוד עשרות כמותו בפוליטיקה שלנו. זו איננה הבעיה של התלהמות כנגד נתניהו, היהדות החרדית, הערבים וכו'. כאלה יש למכביר – אופורטוניסטים ושקרנים. זו פשוט בעיה שבהגהה שלנו היהודית קוראים לה: פיקוח נפש.

     הפחד בעיניה של גב' לנדבר והרעד בפנייה החזיר אותנו לסיפורי החשדות שכנגד ליברמן שנמשכו שנים רבות עד שעו"ד ווינשטין סגר את העניינים. כתבות רבות נערכו על החשדות המוצקים שלא הבשילו לכתב אישום ממשי ועל העדים שנעלמו או הושתקו. עפ"י גב' לנדבר הרי שליברמן הוא היה ונותר הכול יכול במפלגתו אז כיצד יתכן שכאשר שר וסגנית שר ועוד הרבה פעילים ממפלגתו נשלחו לכלא על שחיתות, הוא עצמו לא זומן ולא ידע דבר על כך ?! ולא נשכח את כול פרסומי האינטרנט על אותו סטאז' מלסניקוב – שהיה שר התיירות של "ישראל בתנו", שקשרו אותו ואת ליברמן לפרשיות תמוהות ופליליות. וגם שם הכול נגמר ב"דום שתיקה". אילו אריה דרעי היה פועל למינוי שרי משפטים ובטחון פנים מטעמו הרי שהמדינה הייתה סוערת אבל לליברמן – בימי בדיקת החדשות עליו, הותר למנות שרי משפטים ובטחון פנים ממפלגתו! לליברמן – ולימים גם לביתו, היה שגור בפיהם משפט בן שלוש מילים, גם כשהחקירות היו תלויות חזק על צווארם: " הכול גן עדן". אני חושב שפרשת ליברמן – ובמיוחד ממראה הופעתה של גב' סופה לנדבר, ועל רקע טענת גב' אחרת שפוחדת מלבנת חבלה במכוניתה אם תמשיך לצאת נגד ליברמן, מתאים יותר משפט בן שתי מילים: "הכול גהינום".

                                    גזענות הלעג בשידור ישיר

    קלמן ליפסקינד הוא עיתונאי ותחקירן יסודי. אולי מהטובים שבעיתונאים הישראלים. הוא לא צמח רק מהתלהמות מילולית ומ"פובליציסטיקה" צעקנית כמו עיתונאים רבים אחרים, ובמיוחד כמה מעמיתיו לשעבר ב"ערוץ 20". אבל את הצד הגזעני הוא כנראה עוד לא השיל מעצמו. זה היה מביך לראות את האיש – בתצלומי השידור של תחנת הרדיו בה שידר, כאשר הוא מתפוצץ מצחוק בריאיון עם ראש מועצת קלנסוואה, על הטרור הפוליטי ברחוב הערבי. נכון אמנם שראש המועצה הערבי לא התבטא בבהירות לשון בריאיון ההוא אבל האם קלמן ליפסקינד היה מעיז לצחוק וללעוג בצחוקו גם לעברית העילגת של איווט ליברמן, או למישהו שמדבר בהגהה אנגלית או צרפתית ? בוודאי שלא. השאלות הלעגניות של ליפסקינד הביאו את ראש המועצה הערבי להתבלבל עוד יותר בשידור ישיר ולהתבטא במבוכה לשונית. ליפסקינד כמובן ניסה להוכיח בלעגנותו כי בעיית הפשע ברחוב הערבי אינה בעיית המשטרה אלא שהרשויות הערביות והפוליטיקאים שלהם הביאו לכך. גם אם מתנהל ויכוח על אשמתת חלק מההנהגה הערבית בהחמרת המצב הפלילי שם הרי שקצת רגישות לחיי אדם שנרצחים על לא עוול בכפם הייתה צריכה להישמע מעיתונאי רדיו אבל ליפסקינד חי בבועת הקיצוניים הלאומנים של הימין הקיצוני, שחיי האזרח הערבי אינם שוויים לחיי האזרח היהודי והסלאבי, ולכן אפשר לראיין ראש מועצה ערבי עם בעיות  פליליות של חיי תושביו באופן ליצני ומבלי בכלל לתת ביטוי רגשי ואנושי לחיי אדם שנקטפים על לא עוול בכפם. והרי "בסך הכול" מדובר בערבים...

החטא ועונשו

 

בס"ד

                 החטא ועונשו / הרב אליהו קאופמן

     למושג של חז"ל – שהקב"ה גאל אותנו בעצמו, ולא ע"י מלאך אן שרף, יש גם משמעות הפוכה כשמחבלי כרמים ביהדות מנסים לשנות את ההיסטוריה הדתית מלפני שלושת אלפים שנה, כיהודים דתיים שעוזבים את הדת אבל נותרים ב"בגדי השבת" הדתיים שלהם רק כדי להזיק ולשנות את היהדות ההיסטורית. או - אז, הקב"ה גונב להם את השכל והם נופלים למלכודת שהם עצמם טמנו לעצמם עד לחשיפתם הנוראה במערומיהם, גם לאחר עשרות שנים, וגם לאחר שהממסד עצמו כבר הכתיר אותם כ"החרדים החדשים".

    זהו איננו מאמר ביקורת באופן אישי – ואפילו אין בו ביקורת על מעשים שלא יעשו. זהו מאמר אזהרה דתי לכול מי שבעתיד ימשיך לנסות לשנות את מה שהקב"ה ייעד לעם ישראל לפני כשלושת אלפים שנה, לאחר יציאת מצרים – שאותה נחגוג בסוף השבוע הקרוב, בע"ה. וראשית אגש לשאלה: מה משותף לארבעת השמות הבאים: יהודה משי זהב, עומר ינקלבי'ץ, דודי זילברשלג ושולי רנד ? התשובה איננה שהם חרדים או קרובי משפחה. התשובה היא שמדובר בארבעה חרדים שבשלב מסוים החליטו שהיהדות הטריוויאלית איננה עוד לטעמם ועליהם להשתנות רעיונית ואישית. אז בכול זאת במה הללו שונים למשל מישראל סגל, מיצחק לוי הירושלמי, מדוב אלבוים ומאדם ברוך ? הארבעה האחרונים – ועוד רבים כמותם, עזבו את היהדות ופנו לדרכם החדשה. חלק מהם נותרו נאמנים ליסודות שעליהם גדלו בביתם וחלק אחר פשוט שינו כיוון לגמרי. אבל כול הארבעה האחרונים ודומיהם היו ונותרו ישרים כאשר עברו מצד לצד ולא חפצו למשל לפגוע בצד שעזבו ע"י משחקי שקר, שכילו נותרו "חרדים". אבל הארבעה הראשונים – ויש עוד כמותם (שברוך ה', עדיין לא נכוו...), אמנם שינו את טעמם הרעיוני והאישי אבל המשיכו להלך בבגדי המחנה שאותו עזבו בלאט. בדיוק הפוך מאנוסי חצי האיברי האיברי, ואלה של משהד בפרס. האנוסים החליפו תלבושת ומראה אבל נותרו ברעיון היהודי ואילו אלה עזבו את היהדות הטריוויאלית אבל נותרו בבגדיה. אבל יותר מכך – הארבעה הללו - משי זהב, ינקלבי'ץ, זילברשלג ורנד, ניסו להכניס את העולם החדש שבו דבקו לתוך העולם שאותו עזבו ולכן לא ויתרו על "בגדי המלך הישנים". ואם לא די בכך הרי שהממסד הישראלי – מהשמאל האנטי דתי ועד "השטן העומד לימינו", סככו על הארבה הללו והעניקו להם את כול הגיבוי האפשרי מתוך שימוש בשם החדש : "החרדים החדשים". להויי ידוע כי חז"ל כבר קבעו ש"יש להוציא ישן מפני חדש", וגם הטענה כי עושים זאת רק כשהחדש מפריע לישן, איננה תופסת כי תמיד החדש נוצר כדי לשנות את הישן ולבוא במקומו. כול אחד ואחת מהארבעה הללו סוייעו במשך שנים עד עשרות שנים בידי הממסד החילוני – מרשויות המחוקקים והממשל דרך רשויות ביצוע החוק ועד התקשורת. גם המפלגות החרדיות וגם החרדים היותר רדיקליים לא הצליחו לעצור את הארבעה הללו וקולם של המוחים החרדים היה בין רופף לאילם. אבל לבסוף נפלו כול הארבעה שדודים כשהם נתפסים במרומיהם, תרתי משמע, ברגע שבו עמדו לנסוק חזק יותר, ובמקום זאת נחתו מ"אירא רמה" לבירא עמיקא".

    ספר "ויקרא" פותח במילה "ויקרא" כשהאלף הסופית של המילה הזו היא אלף זעירא. אחד הפרושים הוא שכשהקב"ה קורא למשה רבנו – או לכול מי שמשתו מגדולי ישראל, הרי זה בבחינת "ויקר", דהיינו, דבר יקר מאוד. כ"שבהגדה של פסח" אנחנו מצטטים את דברי הקב"ה שגאלנו "לא על ידי מלאך ולא ע"י שרף", אלא הוא בעצמו עשה זאת, אנחנו מתמלאים גאווה שבורא העולם עצמו גאל אותנו ורק לו אנחנו חייבים את הכרת הטוב. אבל לשני הפסוקים הללו יש גם את "הצד השני של המטבע". כשלא שומעים לקב"ה, ועושים צחוק מתורתו, עד כדי הרצון לשנותה, הרי שפגיעתו של הקב"ה קשה מאוד וחזקה ביותר מכול מלאך ושרף, שהרי היא לא נעשית ע"י מלאך או שקרף אלא ריבון העולמים והמעשים בעצמו צריך לתת את במכה, ולכן המכה גם יקרה מאוד. חילול ה' הוא הדבר המכוער ביותר בחטאו של יהודי – כך סוברים חז"ל. והקצה הקיצוני של חילול ה' הוא הרצון לשנות את חוקי התורה שאותם העניק לנו לפני כשלושת אלפים שנה. במיוחד חמורים הדברים כשהחוטא לא רק חוטא אלא בבחינת "גדול המחטיאו". כול מי שניסה בעבר להחטיא את ישראל ולבנות דמות של "יהודי חדש" – מתוך עם ישראל עצמו, נעלם ולא היה. עשרת השבטים – ללא מלך אחד לפחות צדיק ובמשך מאות שנים, גלו ועתידם לוטה בערפל בין סברת רבי ישמעאל לסברת רבי עקיבא. המתייוונים פסו ונעלמו למרות שהשלטון ההלניסטי נתן בידם את תפקיד "הכהן הגדול". הצדוקים – שהיו להם כוהנים גדולים, ואף היוו את רוב עם ישראל בתקופות מסוימות בימי בית שני, נעלמו לבלי שוב. כך גם כת האיסיים שדגלו ב"בל תוסיף". הקראים האשכנזים נעלמו במזרח אירופה ואילו מן הקראים המצרים נשארו כמה עשרות ברמלה, שצאצאיהם חזרו ליהדות. המושג "חרדים" איננו עניין של צאצא ל"אם חרדית". המושג הזה איננו גם איזו מילה נרדפת לכת דתית יהודית ממזרח אירופה. זהו מושג ברור וקבוע ליהודים הצמודים לתורת משה מאז שהיא ירדה בהר סיני, ולימים אלה הובאה בכתב ברור ב"שולחן ערוך", שעליו חתומות כול עדות ישראל, כולל יהודים חילוניים ומסורתיים שאינם סוררים ומורדים ושאינם מתכוונים לשבש את המסורה. בארצות ערב והאסלאם המושג "חרדי" לא התקיים כי שם לא היו מהרסים מתבוללים, מסכילים ו/או רפורמים וקונסרבטיביים, אלא הייתה שם יהדות יצוקה שהונהגה בידי חכמי ישראל ומי שפרש ממנה לא בנה כת עצמאית.

    משי זהב, עומר ינקלבי'ץ, דודי זילברשלג ושולי רנד רצו לערב חדש בישן לצמרות דרך הדורות הסדורה. חיי הוללות, פגיעה בצניעות האישה היהודייה, מלחמה נגד ה"שולחן ערוך" והכנסת תרבות יוון ותיאטרוניה לצד יהדות סדורה אינם דבר יהודי והם כסתרי דסתרי ולכן אין להם מקום ביהדות. וכש"המוזות החרדיות" שותקות נאלץ הקב"ה למצות את הדין. הבעיה היא שגם מפעילי הארבעה הללו לא למדו דבר מההיסטוריה היהודית, ובמיוחד את פסוק ה"סיפה" שאומר "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". אני יודע היטב כי מלבד הארבה הללו ישנם עוד הרבה "שועלים קטנים" שמחבלים בכרם ישראל בחסות השלטון האנטי דתי אבל בנתיים הם לא נחשפו במערומיהם. אם נאמר שיש להיזהר מגחלת האש של תלמיד חכם, על אחת כמה וכמה יש להיזהר בגחלת של הקב"ה.

                                      מחאת הציבור הישראלי

    את עמדתי הדתית והתורתית כלפי הבחירות אני כבר הבעתי מספיק אבל לדעתי הציבור האזרחי בישראל צריך אף הוא לעשות לעצמו חשבון נפש אם להצביע שוב בבחירות מועד ד' – שיא עולמי בטרטור אזרחים. במשך שלוש מערכות בחירות לועגת ההנהגה הפוליטית לאזרחי המדינה הזו. זו גם אולי המדינה היחידה בעולם הדמוקרטי –המערבי שבמערכת הפוליטית שלה ישנן כול כך הרבה מפלגות אנטי דמוקראטיות שאיש אחד הרכיב כול אחת מהן והצניח אליהן "מריונטות" שעושות דברו בלבד, מבלי באמת להותיר פתח לבחירות דמוקרטיות ולמוביליות פוליטית של חברי המפלגות הללו. וממערכת בחירות אחת לשנייה רק גדלות "מפלגות האוירה" שאין להן אפילו אויר לנשימה. יאיר לפיד – מועמד לראשות ממשלה, חי כבר בראש המפלגה שהקים לפני כשבע שנים ללא אפשרות עבור חברי מפלגתו להביע דמוקרטית את רצונם בעיצוב מפלגתם, וראה פשרת ח"כ עופר שלח למשל. התקנון האולטימטיבי שהוא הכניס לפני כשבע שנים – לשריין את עצמו בראש מפלגתו, פג אמנם אבל לפיד חידש אותו, אולי לעולמים, עפ"י דעתו. בראש אותה "כחול לבן" עמד איש אחד שבחר שלושים וחמישה ויותר סטטיסטיים שיהפכו לחברי פרלמנט אח"כ. אפילו במדינות הקומוניסטיות לשעבר היו מאבקי כוח פוליטים פנימיים – גם אם הם היו "מתחת לשולחן" אבל ב"כחול לבן" זה לא קרה עד שבכול התפרק וגנץ ממשיך בשלו בחלקתו הזעירה ששרדה. אריה דרעי שולט בש"ס – מאז מותו של הגר"ע יוסף, באופן בלעדי כמנהיג וכמלך כנעני ואילו "מועצת חכמי התורה" שלו היא "תיאטרון הבובות" שלו. ההבדל בין ש"ס ל"יהדות התורה" הוא בכך שבמקום מלך כנעני אחד בראש "יהדות התורה" הרי ששם עובדים עפ"י שיטת השלטון של "חמשת סרני פלישתים". איווט ליברמן היה חלוץ המפלגות הדיקטאטוריות שהוקמו ללא מוסדות דמוקרטיים אמיתיים, ובמשך כמעוט שני עשורים זה נותר כך עד היום. ממפלגתו עפים בכול פעם ח"כים חדשים – דווקא אם הם מוצלחים, ועיקרון החלפתם הוא ב"מריונטות" נאמנות עפ"י השיטה ממנה הגיע ליברמן לארץ ישראל כעולה חדש: שיטת הדיקטאטורה של העלובות במדינות הקומוניסטיות לשעבר, כמו למשל ימי ניקולאי צ'אושסקו ברומניה. גם תע"ל – של ח"כ אחמד טיבי, בנויה בנוסח הזה, ובמיוחד בשיטת הנפוטיזם. רק החרמת הבחירות ע"י ציבור ישראלי רחב – כמחאה על המצב הזה, תביא אולי לזעזוע במערכת הפוליטית המרקיבה מיום ליום. ושלא יספרו לאזרחי המדינה על "חובת ההצבעה של האזרח" ויאיימו על שלילת זכויותיו משום שחובותיו האמיתיות של אזרח במדינה נורמאלית הן לשמור על החוק ולשלם מיסים. עניין אי הבחירות היא זכותו של כול אזרח להביע את סלידתו מהשיטה הקיימת.

     וכמה מילים לציבור הדרוזי. למרות שלציבור הזה יש לא פעם יותר נציגים בפרלמנט באופן ממוצע מהדמוגרפיות שלו בחברה הישראלית, הרי שמדובר בציבור המופלה ביותר בישראל לרעה על אף קיום חובותיו, שפיכת דמו למען המדינה והיותו מכונס בתוך עצמו מבלי להפריע לחיי שאר הרבדים באוכלוסיה. החובות שלו זהות ליהודים ולסלאבים אבל פיתוח כפריו וסביבתו לא פעם גרועים גם מאלה של הערבים והבדווים. סטודנטים דרוזים לא פעם מופלים בכניסתם לדירות של מעונות הסטודנטים כשלסטודנט היהודי הלאומני יש אפשרות לסרב לגור עימו. בעוד שהיהודים והסלאבים נעזרים בריבויים ע"י "חוק השבות" הרי שישראל סירבה, גם בימי הסכנה לדרוזים בסוריה (מ"דעאש"), לקבל מהם פליטים במסגרת "מיני חוק שבות" לדרוזים, שעושים את חובותיהם ושאינם "סיכון בטחוני". אפילו בביקורים באתרים בטחוניים – של תלמידי תיכון בישראל, לא פעם בני קצינים דרוזים, מופלים לרעה בגלל שמותיהם הערביים ושפתם הערבית, ולא מתירים להם להיכנס למקום הביקור, בעוד שאצל יהוד וסלאבים לא בודקים את הנער והנערה עפ"י "סיווג ביטחוני". אם הדרוזים היו מתארגנים פעם אחת – במערכת בחירות  אחת, לא להצביע כמחאה על הפלייתם למעלה משבעים שנה, אולי מישהו היה מזיז את כפתור האפליה לכיוון "אוף".

מחאת הבחירות

 

בס"ד

              מחאת הבחירות / הרב אליהו קאופמן

     הניסיון לגרור שוב לקלפיות את הבוחרים החרדים – מהסברה שקטה ועד זיופים והצבעה בתעודות זהות של מתים, הוא חילול ה' הגדול ביותר. רבני הדור הקודם – ובמיוחד רבני הספרדים, הורו לא להצביע לפרלמנט הישראלי וחז"ל כבר הורישו לנו כי חכמי הדור שבו אני חיים הם כחמורים לעומת חכמי הדור הקודם. מאז קום המדינה גדלה השנאה לדת ישראל, גם ה"סטאטוס קוו" נפרץ יותר ויותר, כך נכנסו נכרים בקהל ישראל ע"י "גרות" שאיננה גרות אמיתית, וההלכה והדיינות נקבעים עפ"י הבג"ץ האנטי דתי. להצביע לנציגים הללו – הגורמים לכך, על מדיהם השחורים – לבנים, הוא החילול ה' הגדול ביותר.

    השנתיים האחרונות הראו לנו היטב כי אזרחי המדינה הפכו לעדר מובל ע"י שרשרת של שקרים ואמתלות שבראשם עומדים כמה דיקטאטורים קטנים המשתמשים במילה "דמוקרטיה" כמניפולציה להשליט כאן, בישראל, אנדרלמוסיה פוליטית ןדיקטאטורה מסווית. לתרגיל הזה – שמגיע מהמפלגות החילוניות הרבות שצצו כמפלגות אויר של איש אחד עם הרבה "בובות על חוט", שותפות גם המפלגות החרדיות. לאמיתו של דבר הנציגים החרדים היו אמורים להיות "שלוחי מצווה" של רבניהם ותו לא. אבל מה שקרה היה תהליך של שחיקה, שבו "הרבנים הקובעים" הפכו בעצמם לעדר קטן שמאשר את מה ש"מושכי החוטים" והעסקנים קובעים. חז"ל לימדונו כי כול רבני דור ודור – בגלל ירידת הדורות, הם בעצם כחמורים לעומת רבני הדור הקודם. הניסיון של המפלגות החרדיות לנפנף ברבני הדור הזה, המחייבים כול יהודי חרדי לבחור, מאלץ אותי לזוז דור אחד אחורה, ובמיוחד בקרב בני עדות המזרח החרדים, ולראות מה באמת ציוו לנו רבני הדור הקודם, שרבני הדור הזה הם רק כחמורים לעומתם.

                                     הרבנים שהתנגדו לבחירות

      נהוג לטעון כי רק האדמו"ר המנוח מסאטמר – הרב יואל טיטלבאום, היה בעיקר זה שבדור הקודם ציווה לא להצביע אבל לא בדיוק כך הם הדברים. הרב מבריסק – הרב זאב סולובייצי'ק, היה אף הוא מאלה שהורה לשומעי לקחו לא להצביע, וכול חוג בריסק לא היה שותף ל"אגודת ישראל". גם הה"חזון אי"ש", שבשמו מנפנפים הליטאים בהוראותיו להצביע, לא התבטא מעולם בעד ההצבעה לפרלמנט הישראלי, אלא אך ורק לעיריית בני ברק, משום ששם הייתה רשימה חרדית מאוחדת והעיר הייתה חרדית לגמרי עם שליטה חרדית אבסולוטית. ואמנם ה"חזון אי"ש" מעולם לא הצביע בעצמו לפרלמנט הישראלי ואף הורה כך לאנשיו הקרובים, וכך גם נהג הרב מבריסק. הרב שמואל הלוי וואזנר – שחי ממש בדורנו, נמנע אף הוא מהצבעה וכך גם הורה לשומעי לקחו. הרבנים האשכנזים – שכיהנו כ"רבנים ראשיים", לא זוהו מעולם עם הציבור החרדי ולימים גם הציבור הדתי – לאומי לא ראה בהם מנהיגיו, בעיקר מיום היבחרו של הרב ישראל מאיר לאו ל"רב ראשי". דהיינו, מ"הרבנים הראשיים" האשכנזים בוודאי שאי אפשר ללמוד על עניין ההשתתפות החרדית בקונצנזוס הממלכתי, שבין השאר זו גם ההצבעה לפרלמנט הישראלי. בראש המערכת האשכנזית – חרדית נגד ההצבעה בבחירות לפרלמנט הישראלי עמדו מאז ומתמיד רבני "העדה החרדית" – שבשנת 1948 קיבלו עליהם את תקנת אי ההליכה לבחירות של האדמו"ר מסאטמר זצקו"ל. אבל מסתבר שדווקא בקרב בני עדות המזרח החרדים עמדו רבניהם – כמעט באופן מוחלט וחזק יותר נגד ההשתתפות בבחירות לפרלמנט הישראלי, ורק הגר"ע יוסף היה ראשון הגדולים המזרחיים שצידד בכך, לא מעט בשל היותו "רב ראשי" – דהיינו, רב מטעם השלטון הישראלי.

                          גדולי רבני הספרדים כנגד ההצבעה בבחירות

     אחת הטעויות הנוספות היא המחשבה כי גדולי ישראל הספרדיים היו מאז ומתמיד "הראשונים לציון". זה היה נכון במשך מאות שנים עד שנת 1918. בשנה זו הפך התפקיד ל"פקיד הדת" של התנועה הציונית החילונית, ולימים של מדנת ישראל. הציונות החילונית רצתה בכלל להעלים את התפקיד הזה – שהיה התפקיד הרבני הבכיר ביותר עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914. התנועה הציונית חפצה להפוך את הרב יצחק אברהם קוק ל"רב הראשי" בישראל, שיהיה גם בעל הבית מטעמם על רבני עדות המזרח. אבל אז הסתבר שהספרדים בישראל של אז – שהיו כולם שומרי תורה ומצוות באותם ימים, עמדו להתחבר ל"עדה החרדית" של החרדים האשכנזים ולבקש מהשלטון הבריטי לבטל את הרעיון הציוני על "רב ראשי". אחד מראשי פקידי השלטון הבריטי בישראל דאז – נורמן בנטובי'ץ, יהודי במוצאו, הבין כי יש לערוך "הפרד ומשול" כדי למגר את האיחוד הדתי – חרדי – ספרדי בארץ ישראל, כדי שהתנועה הציונית תתחיל לשלוט בישוב היהודי דאז, שבו היא הייתה עדיין בבחינת מיעוט מספרי. ואמנם בנטובי'ץ הצליח לבטל את ביטול תפקיד "הראשון לציון" אך כפף אותו לבחירתם של הצירים החילוניים של התנועה הציונית ולא עפ"י נציגי בתי הכנסת בלבד, בארץ הקודש. כמו כן "הראשון לציון" לא היה עוד הרב הראשי הבלעדי אלא התחלק בתפקיד עם "הרב האשכנזי הראשי". לארץ הוחזר הרב יעקב מאיר – שבתקופת מלחמת העולם הראשונה שימש כרבה של סלוניקי ביוון, לאחר שגלה לסלוניקי לפני מלחמת העולם הראשונה בשל היותו מודרני מדי לטעם הישוב הספרדי הישן. גם הרב יעקב מאיר וגם הרב בן ציון עוזיאל, שנבחר אחריו ל"ראשון לציון", ללא היו עוד גדולי הדור של הספרדים בארץ ישראל, וכך גם הרב יצחק ניסים, שנבחר אחריהם, כבר בזמן קיומה של המדינה. בין שתי מחמות העולם ולפני קום המדינה הרי שגדולי הרבנים הספרדים בישראל היו הרב שלמה אליעזר אלפנדרי - "הסבא קדישא", הרב יעקב חיים סופר – "הכף החיים", הרב שאול דוויק הכהן , הרב משה אלשייך והרב צדקא חוצי'ן השני. כול אותם רבנים דגלו בהתנתקות מהתנועה הציונית ועל רקע עמדה זו הוקמה "העדה החרדית הספרדית", לצד "העדה החרדית" האשכנזית. ה"כף החיים" אף קרא להחרמת "הרבנות הראשית לישראל", ובמיוחד הוא יצא נגד הראי"ה קוק, וכך עשו גם הרבנים המצויינים לעיל. ה"סבא קדישא" אלפנדרי אף התנגד להקמת "אגודת ישראל", גם בימים שהרב יוסף חיים זוננפלד ו"החפץ חיים" היו חלק ממנה. ראשי היהדות החרדית הספרדית המשיכו בקו הרדיקלי הזה גם כנגד ההכרה בשותפות עם התנועה הציונית לאחר הקמת המדינה. מהקמת המדינה ואילך התנגדו ראשי "העדה החרדית הספרדית" להצבעה בבחירות לפרלמנט הישראלי והוציאו מטעמם מנשרי חוצות נגד ההצבעה הזו. כך נהגו הרב צדקא חוצי'ן השני, הרב יעקב מוצפי, הרב חיים סינואני, הרב מרדכי שרעבי, הרב עזרא עטיה – ראש ישיבת "פורת יוסף" בירושלים, הרב זרוק – רבה של העדה הלובית, הרב יהודה צדקא – אף הוא לימים ראש ישיבת "פורת יוסף" בירושלים, הרב בן ציון אבא שאול וכיום הרב יעקב חיים סופר – בן נכדו של "כף החיים". בואו לארץ ישראל של הרב ישראל אבו חצירה – "הבבא סאלי" (בשנות החמישים של המאה העשרים"), הוסיף עמוד תווך ענק למתנגדי ההצבעה מראשי רבני הספרדים. בתחילה – בראשית שנות החמישים של המאה העשרים, שב "הבבא סאלי" למרוקו משום שנמלט מההצעה למלא את מקומו של הרב בן ציון חי עוזיאל המנוח, כ"הראשון לציון". לאחר היבחרו של הרב יצחק ניסים לתפקיד חזר "הבבא סאלי" לארץ ישראל וחתם עם הרב יעקב מוצפי על כרוז ההתנגדות להצבעה בבחירות, מעטם "העדה החרדית הספרדית", בשנת 1965. בשנת 1981 זייפה "אגודת ישראל את חתימתו של "הבבא סאלי" (לקחו את חתימתו מכרוז חסד שחתם עליו וצילמוה תוך הכנסת עניין הבחירות במקום עניין החסד המקומי שעליו חתם) מפחד רשימת תמ"י שקמה אז, בראשות אהרון אבו חצירה, אחיינו של "הבבא סאלי". "הבבא סאלי" ביקש ממקורביו לא להגיב כדי לא לחולל חילול ה'. בימים אלה – במיוחד מאז מותו של הגר"ע יוסף, מפיצה ש"ס כי "הבבא סאלי הורה להצביע לה, בו בזמן שהאמת היא כי "הבבא סאלי" נפטר חצי שנה לפחות קודם הקמת ש"ס... דהיינו, רבני הספרדים בדור הזה, המורים להצביע לפרלמנט הישראלי, הינם כחמורים – עפ"י חז"ל, לעומת רבני הספרדים מהדורות הקודמים שהורו לא להצביע לפרלמנט הישראלי, ולפני כן גם לא לקחת חלק בחיבור מעשי ופוליטי עם התנועה הציונית החילונית.

                                המשחק השפל של המפלגות החרדיות

    הניסיון של המפלגות החרדיות להוכיח כי ללא ההשתתפותן בבחירות הללו הרי שהיהדות לא הייתה פורחת בימים אלה, ולא ניחן היה להחזיק כספית מובסדות תורה ממשים, הינה עורבא פרח. הניסיון להטות את הצורך בהשתתפות בבחירות מתוך צרכים גשמיים של הציבור החרדי, הוא הטעייה מהעניין המרכזי. גם אלה שצידדו – ביהדות החרדית, להיות מיוצגים בפרלמנט הישראלי, נימקו זאת ברצון להילחם למען הדת היהודית כדי שעם ישראל לא ידרדר במדרון ההתבוללות וכדי שלמדינה הזו יהיה "צוון יהודי". אלה שחלקו על כך טענו כי מטמא לא תצא קדושה וכי הנהגה הכופרת בתורה לא תצליח להביא לשינוי החברה החילונית, אלא תשמש כ"עלה תאנה" לחילוניים בטענה לבעלות על ארץ הקודש בפני אומות העולם. לימים אמנם הוכח כי למרות גידול הציבור החרדי בארץ ישראל (מריבויו הטבעי כמובן ומחזרת  חילוניים אל התורה והיהדות מעצמם, ולאו דווקא בגלל השלטון הנלחם בתופעות הללו) הרי שהדת רק נשחקה במהלך השנים. השתלטות המדינה – בפוליטיקה ובבית המשפט, על הדת הפכו את ענייני הדיינות הדתיים ואת הכשרות ליותר ויותר חילוניים. ה"גרות" הפכה לעניין של הצטרפות לעם היהודי ללא קיום תורה ומצוות – דבר שבפועל איננו שונה מהפרוגרמה הרפורמית. ה"סטאטוס קוו" בשמירת שבת ברחבי הערים והעיירות בישראל נפרץ לגמרי עד כדי קיום תחבורה ציבורית ביותר ויותר ישובים חילוניים בשבתות ובחגים. חוקי תועבה – שמדינות רבות בעולם דוחות אותם, עברו בישראל מזמן ואילו תל אביב הפכה לבירת הלהט"בים בעולם! גם הניסיון להתנגדות פוליטית בפרלמנט הישראלי הפך לעקר לגמרי בגלל שליטת בית המשפט העליון והבג"ץ על חוקי הדת בישראלי. דהיינו, ככול שהכוח הפוליטי החרדי גדל כך גם נרמסת היהדות. זו באמת בדיחה לטעון במצב הזה כי חובת ההצבעה למפלגות חרדיות היא עניין של "פיקוח נפש". נהפוך הוא, אם הציבור החרדי בישראל היה נמנע ברובו מלבחור זו הייתה הצבעת מחאה שהעולם כולו היה מבין איזה דברים נוראים ואנטי דתיים מתחוללים בטאץ הקודש, וכי הטענה הישראלית כעל "זכות אבות מכוח התנ"ך", היא טענת שקר בלבד. ובצד כול זאת הכוח הנוצרי הסלאבי והכוח האוונגליסטי המיסיונרי רק עולים ועולים. באשר לטענת הממון לבניין בתי כנסת, ישיבות וכו' הרי שהללו היו יכולים להיות ממומנים  ע"י גבירי היהדות החרדית בארץ ובחו"ל – ומנגד להיות בשל כך עצמאיים מהשפעות חילוניות ואנטי דתיות, וכמשל ניתן לראות בקיומם של מוסדות "העדה החרדית", החיים על כספי היהדות של חסידות סאטמר בעולם. "המדינה היהודית" לא העניקה מקלט מהאנטישמיות, ולראיה כול אותן מפלגות אנטי דתיות המסיתות נגד התורה והיהדות מימי "העולם הזה" עבור דרך ר"צ ומר"צ של שולמית אלוני ובהמשך דרך "שינוי" הראשונה ו"שינוי" השנייה, ועד ל"יש עתיד" ו"ישראל בתנו". באחרונה הוכיחו נציגי החרדים בפרלמנט הישראלי את אוזלת ידם הגדולה בחוסר הגנה על הציבור החרדי מול התנהגותה הפרועה והברוטאלית של המשטרה, ועל ההסתה התקשורתית שוב ושוב נגד היהדות החרדית, ובמיוחד כנגד היהדות תוך טווית תוכניות לעג וארס על היהדות, ואף כנגד הקב"ה. ציווי חכמי ישראל וההוכחה כשהיהדות רק נרמסת מעצם היותה מיוצגת פרלמנטארית, חייבים לשכנע כול יהודי מאמין כי יש להדיר רגליו מהקלפי ביום הבחירות.

                                         האויבים מבית ומחוץ

    ולסיום, הצהרות הנציגים החרדים על עתיד פעילותם לאחר הבחירות והסכמתם לקואליציות עם הגרועים שבאויבי היהדות, חייבים לשכנע כול יהדי חרדי כי עליו לברוח ממקום הקלפי כמטווחי קשת. ח"כ יעקב אשר מ"דגל התורה" מדבר על שותפות עם "המסית הלאומי" – איווט ליברמן, ואילו חברו של אשר ויו"ר מפלגתו, משה גפני, מדבר על קואליציה עם המפלגה המסוכנת ביותר ליהדות החרדית במערכת הבחירות הנוכחית, עם מפלגת העבודה. יו"ר המפלגה הזו – מירב מיכאלי, היא האויבת לא רק של דת ישראל אלא של כול חברה שמרנית ונורמאלית, ובמיוחד בתחום מלחמתה בתא המשפחתי. מספר ארבע ברשימה הזו הוא גלעד קריב – יו"ר התנועה הרפורמית בישראל, שכול כולו ממתין לחוקק חוקים שיביאו, חס ושלום, את ממדי ההתבוללות של יהודים רבים בארץ הקודש, עפ"י המתכונת של ארה"ב למשל.

                                                  שם הוא לא רצוי

      ועוד לכול התמיכה הזו, במרעי ישראל המחופשים ל"חרדים", קוראים ביום הבחירות: "קידוש ה'"! זהו חילול ה' הגדול ביותר ומי שימנע את עצמו מלהצטרף אליהן, הוא זה שיקדש שם שמים בבחירות הללו, מעצם מחאתו נגדן.