ה"ערב רב" בהשקפת גדולי ישראל

בס"ד

    ה"ערב רב" בהשקפת גדולי ישראל / הרב אליהו קאופמן

     המושג "ערב רב" נמצא בימים אלה בשימוש מסיבי בפי כל מחנה דתי וחרדי כדי לנגח את החילוניים – ובמיוחד את השמאל, אך גם כדי לנגח איש את רעהו. בעבר עניין ה"ערב רב" לא היה נמצא בשימוש כל כך תדיר ורק גדולי ישראל קבעו מסמרות לגביו, אבל כשקבעום הדבר היה תורתי, חד וברור וחייב את עמך ישראל ללכת לאורו. "וערב רב עלה עימם", כך דורש הפסוק ביציאת מצרים. הרקע הוא "התגיירותם" של המיעוטים השונים במצרים – שגם הם חיו תחת שלטון הדיכוי המצרי, המעצמה הראשונה במעלת העולם העתיק דאז. רבים מהמיעוטים הללו בכלל לא היו עמעמים ו/או שבטים מוגדרים אלא ערב של התבוללויות עממיות ולאומיות שאפילו זהות ממשית לא הייתה להם. זהו בעצם מצב הדיוטה התחתונה – מבחינה גשמית, אך בעיקר מבחינה רוחנית.

    ההתבוללות לא נאסרה רק על עם ישראל אלא נאסרה על כל עמי תבל. פרשת דור ההפלגה היא הדוגמא לכך. כאשר הקב"ה בלבל את האומות הוא בלל להם את השפות והכריתם לשבעים אומות עולם עם שבעים שפות. עניין קיומו של העולם בהפלגה הפך לטבע ולעובדה, ולראיה הרי שכל ניסיון ליצור מערכות אימפריאליות, מדינות רבות לאומים ואינטרנאציונאליזם נידון לכישלון. מרידות ופירוק מערכות רב לאומיות הפך למטבע היסטורי. הקב"ה החליט לאחר מרד דור ההפלגה כי איחודי עמים הינם נזק לבריאה וביחד יצרו הרס למעשה המרכבה. אי לכך טבע הקב"ה – מאז דור ההפלגה, נוגדני התחברות בין הלאומים שיפרצו מעת לעת ויפלגו שוב ושוב – כטבע העולם, את אלה שהחליטו לאחד מפרשי הרס. כדי ליצור מגדלור הכוונה לאומות העולם, כי רק הפילוג הוא דרך ה', הרי שבא לעולם עם ישראל בברכת "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". המטרה ביצירת עם הסגולה שלנו היא להוכיח לעולם כי לא ההתבוללות וה"אוניברסאליות" הן דרכי הפיתוח וההצלחה העולמית אלא דווקא הדרך שבה עם הסגולה מתבודד לבד היא הדרך להצלחתו. על עם ישראל מצווה לא רק לא להתבולל גשמית בעמי העולם – התבוללות שתעביר לו תכונות ומחשבות נחותות מגויי תבל עד ירידתו ברמה השכלית ובקדושתו, אלא שעליו גם לא לאכול כגויים האחרים אלא לשמור כשרות מהודרת, על עם ישראל לחנך באופן שונה את צאצאיו, על עם ישראל לסגל לעצמו התנהגות שונה בכל דרכי החיים מגויי הארצות, וכל זאת כדי ליצור מקסימום מחסומים לאי התערבות בתוכם, וכך דוגמת העם הסגולה הופכת למוחשית יותר לעיני הגויים, הרואים את העם המבודד מהם מצליח דווקא בשל בדידותו, ובכך מעניק עם ישראל זרקור לעמי תבל לשמור על דרך ההפלגה.

    לא לחינם נאמר ש"אין פורענות באה לעולם אלא בשל ישראל". כשישראל מועלים בתפקידם הרי שהעולם אינו מודרך נכון וכל מעשה המרכבה עובר טלטלה שלילית ולכן הפורענות נופלת לעולם כדי שישראל יתעוררו ואם – חס ושלום, ישראל אינם מתעוררים הרי שהפורענות הבאה באה עליהם. כך זה היה משנות דור בכל העולם וכך זה היה במאה השנה האחרונות, ולראיה מרכזית ניתן להביא את מלחמת העולם הראשונה כפורענות לעולם בשל מגמת ההתבוללות של עם ישראל שיצאה מגרמניה ואח"כ מרוסיה, ואח"כ – משלא למדו ישראל את הלקח, באה פורענות מלחמת העולם השנייה בעיקר על עם ישראל. בין המלחמות הללו – בשנת 1935, ניתנה לעם ישראל הזכות לערער על הגזירה ולחזור בתשובה. הרב שמשון פינקוס כותב בספרו "נפש שמשון" כי "חוקי נירנברג" היו הרגע לתשובה בדמות "גזרות". החוקים הללו – אם עם ישראל היה מבין את כוונתם, היו מונעים את השואה המרה. החוקים הללו באו למדר את עם ישראל – והפעם עמלק הגרמני היה שליח ה' שהביא את החוקים הללו כגזירת ה', מכל ההטמעות שלו בעמי העולם ובראשם ההתבוללות שמקורה היה גרמני. אבל עמידתם העקשנית של היהודים על רצונם להמשיך להתערבב בגויים ובתרבותם, הביאה את השואה המרה.

       בפרשת "ראה" מסביר ה"אור החיים" הקדוש כי הברכה והקללה הינם דבר אחד: החוכמה והגאונות היהודית. ומסביר ה"אור החיים" הקדוש, הוא רבנו חיים בן עטר, כי כאשר יהודים שומרים מצוות הרי שגאונותם היא בבחינת ברכה לעצמם וברכה לעולם אבל כאשר יהודים סוטים מדרך הישר הרי שגאונותם אמנם נשמרת אבל הופכת לרועץ ובה הם מחטיאים את העולם עד שצומחת נגדם שנאת יהודים בקרב הגויים. ואמנם כמו שהיהדות והתורה האירו את העולם והערכת הגויים לישראל היא בשל היותם עם הסגולה ו"עם הספר" הרי שכך גם בהיפכא מיסתברא. כל הטומאות שירדו לעולם ירדו ע"י יהודים פוקרים ולימים סבל כל עם ישראל מאנטישמיות גויית בשל הנפקת אותם ערכים פוקרים. קרל מרכס, רוזה לוכסמבורג, לאון טרוצקי, בוכרין, קמינייב, זיגנובייב,לאון בלום, אנה פאוקר , דני "בנדיט" כהן הם רק ממעט השמות שהביאו לעולם את צרת הקומוניזם כנגד הציווי התורתי "כי לא יחדל אביון מהארץ", והללו מילאו באנטי דת ובכפירה כל פינה בעולם. ימים ספורים אח"כ סבלו יהודים ככלל מאותן אומות שהקומוניזם פגע בהן וזוהה כ"רעיון יהודי". בנדיקוס שפינוזה, אוריאל דה קוסטה, חואן דה פרדו ואנשים אחרים בנו את החילוניות המודרנית בטרם פרצה והיוו השראה חילונית ללוק, מונטסקייה וולטר. דרווין יצר את תיאוריית הכפירה במוצא האדם והיינה הפך למוביל הכפירה בהגות וברוח העולמית. את הארס וההרס שיצר יש"ו קטנה היריעה מלהזכיר וגם הנביא המוסלמי מוחמד היה בן לאם יהודיה בשם פטמה, משבטי חייבר שבערב הסעודית. "אטה טורק" הטורקי היה מצאצאי כת ה"דונמה" של שבתאי צבי ימ"ש, והוא הביא לטורקיה את האנטי דת ואת הרצון להתנער מכלל אמונת ה'. ועוד הרשימה ארוכה. לא לחינם נאמר "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" כתרתי משמע – ממך יצאו ויחריבו בכפירה את העולם, והם יהיו אלה שגם יהיו הראשונים שיפגעו בעם ישראל.

       דהיינו, המושג "ערב רב" איננו רק פיזי או גלגול נשמות אלא גם רצון רוחני וגשמי להתערבב במה שהקב"ה אסר לא רק על ישראל אלא גם על אומות העולם. מכאן שמושג ה"ערב רב" יכול בהחלט לכלול לא רק עמי ארצות, "גרים" מפוקפקים וכו' אלא גם תלמידי חכמים, רבנים גדולים ואדמו"רים. כל מי שסוטה מדרך "עם לבדד ישכון" הינו בגדר           "ערב רב" – תכונה שהוטבעה בתוך עם ישראל לאחר יציאת מצרים והצטרפות העמעמים הללו. החיים לצד ה"ערב רב" ממצרים הביאו להתעברות מחשבות ותאוות שאח"כ עברו לכל עם ישראל, וברגע שעמינו בא במגע עם גויי הארצות, אזי, התכונות החבויות הללו שוב מכרסמות בכל איש ואישה מבני ישראל.

     אבל לא רק גויי הארצות הם בבחינת מחלה ממארת שיש לגדור את היהודי ממנה אלא גם כל מי שיצא מכלל שומרי התורה והמצוות. יתרה מכך, כפי שה"ערב רב" ממצרים היה קשה לישראל מהמצרים עצמם, משום היותם זרועים בו ומשום שכוונתם הייתה להוציא לשמד את ישראל כדי לקיים עם ככל הגויים במקומו, כך הם הדברים לגבי פורקי העול שחפצים לעקור תורה מישראל, ובמיוחד הציונים, שקמים עלינו לכלותינו כדי לרשתנו, ובסיס יניקתם הטמאה היא מקדושת ישראל והפיכתה לחולין. ומי שטוען לקירוב גופות ולבבות עם הציונות, עם ראשייה ובמיוחד לשלב חרדים ויראים במוסדות החינוך ובצבא שלהם הוא מן ה"ערב רב" גם אם מדובר בגדולי ישראל למראית עין, שהרי גדול בישראל הוא זה שהופך את לימוד התורה למסר העברת קודש, וכל כולו אש ושרעפים להמשיל את מגמת ההפלגה שאותה הטביע הקב"ה בעולם והעניק לנו את שרביט קיומה. אבל כאלה ה"מלאים מצוות כרימון" ובעזרת אותו לימוד תורה ומצוות שוברים את מגמת ההפלגה בינינו לפוקרים ולעולם הגויי שלהם, הרי הם כנבלים ברשות התורה וכל תורתם וידיעותיהם כחמורים נושאי ספרים ההופכים ספרי רוח יהודיים לחומריות של התעשרות ושררה על חשבונם.

    הגאון מוילנא הרהיב עוז – בימים שההסכלה הברלינאית נתנה אותותיה, וטען כי מי שמחטיא את ישראל אינו אלא מזרע עמלק. והרי ממתי עמלק הפך לחלק מישראל? בהחלט ישנו ההסבר שעמלק היא גם ההתעברות של גלגולים, אבל המפגש הגשמי עם עמלק היה לראשונה ביציאה ממצרים, במדבר סיני. נאמר שם כי עמלק פגע במזדנבים והפירוש של ב"קרך בדרך" הוא שעמלק קירר את עבודת ה' של אותם "מזדנבים", שלא היו אלא ה"ערב רב" שיצא ממצרים רק למען הצלחות גשמיות ולא לשם סיבולת והתעלות רוחנית. לא במקרה ישנו ציווי ברור על ישראל להשמיד את עמלק , משום שהאויב הזה הכניס קרירות רוחנית בעם ישראל דרך ה"ערב רב". מאז אותו קרב – במדבר סיני, העביר עמלק לחלק מה"ערב רב" לא רק תכונות גוייות של היטמעות שהיו בהם קודם לכן אלא גם את הרצון להעביר את ישראל על דתו, דבר המיוחד רק לעמלק. מכאן טבע ה"גאון מוילנא" את ההבנה שיהודים המחטיאים את ישראל "זכו" לכך לא רק מהיותם שרידי ה"ערב רב" אלא משום היותם חלק מגלגול המלחמה של החטאת ישראל לשמה, אותה קיבלו מאלה שמקור יניקתם מעמלק. ולכן לא פלא הדבר שעד היום שום ח"כ חילוני, שום שר וסגן שר חילוני, שום שופט חילוני, שום ראש עיר חילוני ושום חבר מועצת עיר חילוני לא חזרו מעולם בתשובה ולא הפכו ליראים ושמים בעוד שאפילו אנשי תועבות הפכו ליראים ושלמים. ואילו אותם אישי ציבור חרדים – על ח"כיהם, סגני שריהם, שריהם ואנשי המערכת החרדית המוניציפאלית הינם מגולגלי ה"ערב רב" שרק עימו עמלק חייב להתחבר מקרב עם ישראל.

   הרבי הקדוש מסאטמר כבר ציין כי לא פלא הוא שרבנים ותלמידי חכמים יכולים להיות חלק מה"סיטרא אחרא" ביונקם תורה שאיננה לשם שמים וכוחם – בממון לרכישת התורה הזו, מגיע מכוחות השאול של הכפירה. פרשת דתן ואבירם – אנשי ההנהגה הפרו – פרעונית במצרים, היא הדוגמא כיצד ה"סיטרא אחרא" הופכת פנייה ובניסיון של "נביא שקר ו"חולם חלום" היא  הופכת להנהגת עם ישראל, ולא רק בידע המצוות והתורה אלא בהידורים כמו הצניעות, כשהללו לא הביטו בפני גב' בן פלת. המונח האמיתי למבחנו של רב בישראל היא היפרדותו מהרשע ומהעולם בו הרשע חי את חייו.

    פרשת "כי תישא" מלאה מעשים טובים ומצוות לדורות כמו פיטום הקטורת, כיור הברזל, מחצית השקל, שמירת השבת ועוד אבל בסיומה בא חטא העגל ועוד ע"י אהרון הכהן. מכאן שאם לא נפרדים באופן ברור וחד כתער מרשעים הרי שכל צדיק יכול לקיים את כל המצוות אבל לבסוף לרדת לדרגת עבודה זרה.

     ולכן אין להזדעזע אם נתפסים תלמידים חכמים וכאלה המוחזקים כ"גדולים" ע"י אחרים כ"ערב רב" למרות "גאונות" הנתפסים, שהרי כאלה המכשילים יראים ושלמים ומנסים לפרוץ את גזירת ההפלגה של הקב"ה בהקימם "מכללות ליראי ה' ולנשותיהם לפגוש את הכופרים, והפותחים את שורות הצבא הטמא לילדי החמד, הריהם צאצאי ה"ערב רב" גם אם הם יודעים בע"פ את הש"ס ושומרים את "שמירת העיניים" ההדוקה ביותר בעולם.

     ולימינו אנו הרי שאלה שרבניהם , עסקניהם ולבלרי עיתוניהם הביעו ומביעים תמיכה באחד כמו שמואל אליהו מצפת שפתח פתח תועבה למאמינים כשרים, או שמביעים תמיכה בדוד    לאו – דור שני לקלים וארחי פרחים, הרי שהם בבחינת ה"ערב רב" בימינו, וככל שתורתם ניראת מרובה כך גם יש לברוח מהם כמאש חיה.

התיאטרון הכפול

בס"ד

                  התיאטרון הכפול / הרב אליהו קאופמן

       פרשת התיאטרון הערבי מחיפה חשפה לדידי עניין אחר לגמרי, המעיד על "שטיפת מוח" ממסדית בישראל, בכל הנוגע למימון "תרבותי" כפוי. נעזוב לרגע את הויכוח הפוליטי – על זכותו של תיאטרון לזכות במשאבים, למרות דעותיו החריגות ונעבור לעניין המימון עצמו. כשפרצה הפרשה הזו החוצה – לפני זמן קצר, הוצגו תקציבי המימון והסבסוד הממלכתי לתיאטרונים באשר הם, ואז התגלה מחזה מעניין. מעל תשעים וחמש אחוז של התיאטרונים ה"מסחריים" חיים על המימון הממלכתי שלנו, גם אם מדובר בכשל מסחרי! מילא, אם מדובר בתיאטרון למוסדות חינוך או תיאטרון קהילתי, אזי, הטענה תהיה כי "זהו סל תרבות נצרך". לא אכנס כאן למהות "תרבות יוון" – שעלייה קיימת מחלוקת לשמה. אוקיי, אני מקבל את העובדה שישנם צבורים שלגביהם הצגות ודמיונות הם דרך מחשבה ופעולה, אבל כאשר התיאטרון מתגלה ככשל מסחרי בשוק החופשי, אך מישהו החליט לממנו כי כך הוא חושב שצריכים האחרים לחשוב, הרי זוהי כפייה תרבותית ורה סוציאליזציה. כך זה בתיאטרון, כך זה עם ערוץ עשר בטלויזיה וכך זה עם "גלי צה"ל", שמזמן איננו מיצג מסר צבאי אלא חיים על חשבון אותו "תקציב ביטחון" שממנו מפטרים אנשי מעשה אך ממנים את אנשי "ויטמין פי" של "אצולת האינטלקטואלים", שמנציחים את צאצאיהם אחריהם בעמדות הנהגה וביקורת למרות היותם מיעוט. כך צומחים לנו גרבוזים, ותומרקינים ושאר גזעני החצר, שרוצים לקבוע לנו מי כשר ומי טרף, מה יאמר ומה ייאסר.

    ברוב מדינות העולם החופשי והקפיטליסטי הרי שמי שלא מצדיק את קיומו המסחרי פשוט "עף" מהתחרות, ובודאי שאיננו מקבל מימון ממלכתי לכישלונותיו. כך זה בתחומי הבידור, הקולנוע, הבימה התיאטרלית, הספורט וכו', אבל בישראל שלאחר 1948 הנהיגו שיטה אחרת, שהייתה לקוחה ממשטרים קומוניסטים במיוחד, ובהם המימון למקצועות ול"תרבות" ניתן עפ"י קריטריונים "ממלכתיים" – קרי, דרך הממסד הטוטליטארי שהיה חפץ דרך האומנות, הבימה והספורט להנציח את עצמו. לימים נהגו כך מדינות מזרח אירופה הקומוניסטיות – ובריה"מ לשעבר בראשן. ה"ספורט החובבני" שלהן סופסד בדמי כספי הפועלים, התיאטרונים והסרטים המגויסים שווקו כ"תרבות על" וכך הלאה. בעוד שבדיקטטורה קומוניסטית קל לעשות דברים כאלה הרי שבדמוקרטיה הישראלית השיטה הייתה מתוחכמת יותר ותחת מסווה של "תרבות לעם" ותחת עוד מיני קלישאות משחברות שמנגנוני "מפלגות הפועלים" ידעו להנציח את עצמם, את צאצאיהם ואת מה שהם רצו שתהיה ה"תרבות השלטת". וה"תרבות השלטת" הותאמה היטב עפ"י מנהגי המשחברים. מי שערער על תכניהם סומן כ"בן בלי תרבות", כ"פרימיטיבי" ועוד. וכך הפכו סקטורים מסחריים מובהקים לנתמכי סעד פרזיטיים במסכה של "אליתא".

   הליכוד – כמפלגה עממית, ושותפיה הדתיים והחרדים, לא הצליחו מאז 1977 ועד היום לקעקע את שטיפת המוח הזו ולהפסיק את הרה שיחבור הזה, וזאת מתוך הפחד שבעשותם כן הם יראו "בלתי מתקדמים". וכך נוצר לנו מצב שליצני תיאטרון וקולנוע זוכים לתקציבי ענק ולהישרדות מסחרית שאיננה מצדיקה את עצמה כלכלית, ומבעד להנצחה הזו הופכים אותם ליצני בימה למתווי הקו הפוליטי, התרבותי, הערכי והרעיוני של עמך ישראל. גם שרות התרבות, לבנת בעבר ורגב כיום, פוחדות לשים סוף לחיים הפרזיטיים של אותם אלה שעלבו ועולבים גם בהן. שטיפת המוח בישראל – בימים שהימין והדתיים כביכול בשלטון, עדיין ניזונה ונשלטת ע"י אלה שטבעו את המושג הגזעני ששמו "ארץ ישראל הטובה והיפה" – זו שלפני שעדות המזרח הגיעו, וכאשר החרדים עוד היו במתי מעט.

דור הולך ונעלם

בס"ד

                    דור הולך ונעלם / הרב אליהו קאופמן

      מותו של ח"כ לשעבר מאיר (מאירק'ה) פעיל היא עוד נקודת היעלמות של דור שהולך ונעלם, ובמיוחד משמאלה של המפה הפוליטית. הייתי נער ותיכוניסט כשהכרתי את האיש הזה, וימים מועטים אח"כ הצטרפתי לתנועת "מוקד" ועד שנת 1977 כבר ריכזתי את נושא הנוער בתנועה הזו. הייתי בן שכונת רמת אליהו שבראשל"צ ותלמיד תיכון בעיר רמלה. הורי המנוחים היו שומרי מסורת וכך גם רובם של חברי לשכונה ולתיכון. אבל עמדותיי הפוליטיות היו שונות מרוב רובם של חברי. דגלתי כבר באותם ימים בפשרה טריטוריאלית טוטאלית עם העם הפלשתינאי וכבן לפועל מהיקב בראשל"צ הייתי סוציאליסט רדיקאלי. למרות הרקע החברתי ואף המסורתי השונה הרי שדווקא השתלבתי יפה מאוד בשמאל הציוני דאז עד לראשות הצמרת הצעירה ממש. ח"כ מאיר פעיל - מנהיג "מוקד", ושכמותו היו עבורי גם מודל חיקוי. גם הוא היה בן לפועל ורעיונותיו היו ברורים ובהירים ולא הכריזו מלחמה רעיונית על המטען היהודי – מסורתי שהבאתי עימי. אבל מאז ועד היום עברו הרבה מי שופכין בתעלת המים ששמה "שמאל ישראלי", עד הפיכתה למים עומדים.

     עקרונות השמאל הישראלי – ציוני דהיום, זה שנקרא מר"צ ושבלע את אותה "מוקד" ההיסטורית, השתנו ללא הכר. המלחמה בדת הפכה לעיקר, המאבק למען הפיכת המוזריות והתועבות ל"תרבות הישראלית" הוא העיקר של אלה הקוראים לעצמם "שמאל ציוני". הבעיטה בערכי המשפחה ובנורמטיביות הם המפלס הפוליטי של תעלת המים העומדים של מר"צ. נכון אמנם שעניין השלום נותר אחד הדגלים של מר"צ אבל הוא מזמן לא העיקרי ואילו המילים  "סוציאליזם" ו"שיויון מעמדי" מזמן משמשות במר"צ כ"כינור שלישי" ואפילו רביעי וחמישי. האנשים שירשו את מאיר פעיל, רן כהן ויאיר צבן בצמרת מר"צ הם מייצגי השוליים הסהרוריים של החברה הישראלית בעוד שגנרלים כמו פעיל וכהן ולוחם חברתי כצבן יכלו למשוך אליהם גם בני שכונות ופועלים ואת בני עדות המזרח.

      מאיר פעיל היה אדם עממי, בעל משפחה נורמטיבית וכזה שראה את החברה הישראלית מתוך עין מרכזית ולא שולית, ומתוך מבט יהודי ולא "אוניברסאלי" – תימהוני. גם שנים אח"כ – משעבדתי בעיתון "המחנה החרדי" של חסידות בלזא וערכתי כתבה על "יום העצמאות", הרי שפעיל ידע – בריאיון עימי, לתת כבוד לעמיתיו הדתיים ב"הגנה" ובפלמ"ח, ולימים בצבא הישראלי. הוא היה בן אדם פתוח ולא מתנשא ובטוחני כי אין בכלל מה להשוות כיום בינו לבין גלאון וזנדברג. פעיל הוא אולי אחרון המוהיקנים של גלריית השמאל שנכחדה ולחמה למען השלום עם הפלשתינאים ולמען הסוציאליזם נטו ולא הרימה מעל הדגלים הללו רעיונות של זוהמה חברתית ושנאה למגזרים רק משום היותם יהודים שומרי תורה ומצוות. את ההגה – להפיכת השמאל מכוח שלום ומעמדי לנושאי דגל התועבות וההתנשאות, לקחה הגב' שולמית אלוני לידיה מידי פעיל ודומיו ואת התוצאות הללו אנו רואים וחשים היום.

    דגם שולמית אלוני – להפוך את הזב והמצורע לעיקר הפוליטי של השמאל, אומץ היטב ע"י מנהיגי מר"צ ואף חד"ש (היהודים בעיקר...) ולכן קשה שלא להתגעגע לשמות עבר כמו מאיר וילנר, עוזי בורשטיין, דני פתר, ויקטור שם טוב ומעל לכולם למאירק'ה פעיל. האשכנזים שבהם לא התביישו באידיש שלהם והגיעו לפוליטיקה מהמפעל שבו עבדו הם או הוריהם ולא מה"סלון הקומוניסטי", ואילו יוצאי עדות המזרח שבהם היו אף הם בני מעמד הפועלים ויוצאי שכונות מצוקה, ולא עוד אריסטוקרטים מזרחיים של צווארון אוניברסיטאי לבן. אילו הייתי אותו תיכוניסט של שנות השבעים דאז אבל כזה שחי בימים אלה בודאי שלא הייתי דורך במר"צ של היום, ויותר מכך הייתי מתרחק מהנהגתה, וכך כנראה עושים זאת כיום לא מעט צעירים, גם אם פניהם מועדות לשלום עם הפלשתינאים ולסוציאליזם. היום זו יותר מאגדה ודמיון להאמין שבן שכונת פועלים שאיננו אנטי דתי וחייו הם חיים שמרנים ונורמטיביים, יבחר לרכז את חוג הנוער של צעירי מר"צ אף אם יהיה הרדיקאלי שברדיקאלים בענייני השלום והשיויון המעמדי. אם השמאל מחפש פעם לערוך בדק בית להיוותרותו כזעיר אנפין, אזי, מומלץ לו לקרא את מאמרי. בכל אופן, זהו גם ההבדל בין השמאל האריסטוקראטי וההזוי בישראל (שבמדינות העולם זוהי משבצת ה"רדיקליזם הליבראלי" ולא משבצת השמאל) לבין השמאל המעמדי במדינות העולם.

נבל ברשות התורה

בס"ד

               נבל ברשות התורה / הרב אליהו קאופמן

    כמידי שנה בשנה – לאורך העשור האחרון, יודיע ראש ישיבת משכבי הזכור לשעבר, הר אליקים שלזינגר, כי בליל ראש השנה חלם שוב כי כל המתים שהציל את קברותיהם באו והשתחוו לפניו כהכרת תודה. המחבל הזה – מרחוב סנט. קילדס רואד 45 בשכונת "סטאמפורד היל" בלונדון הבריטית, איבד מזמן את הבושה, ובמיוחד כשרבני תבל נמנעים לצאת נגדו בגלוי גם כשהם מבקרים את מכירת בית העלמין בוילנא הליטאית על ידו לגויים אנטישמים וגסים. הרב מלכיאל קוטלר וחבריו מארה"ב אמנם יצאו נגד העוולות שבנטישת ישני וילנא אבל מרוב פחדנותם הם לא הזכירו מי היה האיש שכבר לפני יותר מעשור מכר את ישני וילנא לאנטישמים הליטאים, צאצאי אלה שטבחו ביהודים הליטאים משנכנסו הנאצים ימ"ש לוילנא. הרב קוטלר – כמו בפרשת הזמנתו של ה"רב" המפוקפק לאו ל"סיום הש"ס בארה"ב, שוב גמגם בתגובתו. סבו הגדול לא היה פוחד מה"רב מעללים"  לאו וגם לא מהר שלזינגר. על זה כבר נאמר: ירידת הדורות.

      זה אירע בתפילת מנחה של ערב יום הכיפורים, בשנים שלפני השואה המרה. המקום: בית הכנסת המרכזי בעיר התורה בריסק. הרב מבריסק – הגאון והלוחם למען השם, זאב וולוולע סולובייצי'ק, דיבר כנגד הציונות והציונים. אחד המתפללים – ציוני מחוצף, שאלו כיצד מעז הרב לדבר סרה ביהודים בערב היום הקדוש. הרב לא נשאר חייב לאיש הלזה הזה ושאלו בעקיצה "האם לפי שיטתך אין מקום לבטל בתפילת מנחה הקרובה את הקללה למינים ולמלשינים, שהרי בערב יום הכיפורים עסקינן וביהודים מדובר? החוצפן נבוך והשתתק וה"בריסקר רוב" המשיך במסעו נגד הציונות והציונים. את הסיפור הזה סיפרתי לכם כדי למנוע מכם את השאלה הכואבת – למה אני מעז לכתוב נגד הר שלזינגר וכת הממון שלו, דברים כל כך בוטים דווקא ערב ראש השנה תשע"ו...

     שמעתי שכאשר רבני ארה"ב פנו הפעם לראש עיריית וילנא כדי להעמידו על האסון שהעירייה מבצעת לקברי ישראל, אזי, הגוי המגושם הזה ענה כי "אני מדבר בנושא קברים רק עם הרב אליקים שלזינגר מלונדון". כשסיפרו לי זאת הבטתי במספרים בנחת ורק טענתי כי לגבי זה איננו דבר חדש. כבר למעלה מעשור אנחנו עדים לכך שראשי מדינות אירופאיות – הרומסים את קברות אבותינו ובונים עליהם מגדלים וזוהמות, עונים כך בדיוק לכל רב ועסקן יהודי שפונה אליהם להצלת קברי ישראל מהרס זדוני. הגויים המגושמים – שהחליטו לפגוע בקברי הצדיקים שלנו, מפנים את כולם לכתובת אחת בלבד: הר אליקים שלזינגר, האיש שהוא, בניו ונושאי כליו עסוקים למעלה מעשור למכור את קברי ישראל לכל גוי שרק מרבה במחיר. כך ענו לרבנים ולעסקנים ראשי הגויים בספרד, ברומניה, בגרמניה, בסלובקיה, בצ'כיה, בטורקיה, בפולין, באוקראיה, באיטליה ועוד הרשימה ארוכה. לא לחינם קיבל שודד הקברים הנלח ששמו אליקים שלזינגר פרס ממלכתי מהממשל הרומני ומהפדרציה המתבוללת שם – כשהוא יושב ושעון על גופה של נכרייה. לא לחינם ענו ראשי הפדרציה המתבוללת ברומניה למצילי קברים יהודים כי הם מנהלים מו"מ רק עם הנוכל שלזינגר. לא לחינם בחר ה"איחוד האירופאי" רק בשלזינגר כנציג הקברים היהודי היחיד. והכול משום שהאיש הוא משת"ף מצורע שמציע את שירותיו – לאשר "חיטוטי שכבי", לכל המרבה במחיר, וברגעים שארגוני קברים יהודים אחרים נלחמים נגד העוולה הזו.

      לא אפרט שוב את כל מעלליו בענייני הקברים בעשור האחרון, שהרי הרשימה ארוכה מדי ומי שיחפוץ במידע גדוש יכנס לאתר שלי – "יורה דעה", ויקרא שם את כל מעללי המשפחה הנוכלת ביותר בדור האחרון, בתוך היהדות החרדית. והכול בליווי מסמכים ותמונות. אבל המצב הגיע למה שהגיע בגלל שתיקתם ופחדנותם של רבנים ועסקנים – שבחדרי חדרים הם משמיצים את שלזינגר ושותפיו אך מעולם לא ביטאו זאת בפרהסיה. הרבנים ה"גיבורים" הללו ידעו תמיד להאשים גויים, ציונים וחילוניים אך כשנודע להם כי מאחורי כל מכירה ופגיעה בקבר יהודי באירופה עומדים שלזינגר וקלגסיו, הרי שהם נרתעו מלכוון את ההדק. זה בערך כמו שרבנים ליטאים-ציונים, ובראשם ליצן בשם יצחק פישר מראשל"צ, התארגנו ללחום נגד "גיורי" ה"רבנות הראשית" בישראל ונגד "גיורים" רפורמים אבל נגד ה"בית דין" ש"מגייר" בעקמומיות קשה יותר כל גוי נאלח – בית הדין של שריאל רוזנברג מבני ברק (ממנו ברח הגר"ן קרלי'ץ), הם אינם מעזים לפצות פה. הצביעות והשקר הזה – בעולם החרדי החדש, היא זו המביאה להפקרות ב"גיורים", להצפת טריפות ונבילות בשוק ה"כשר" ובמיוחד בחילול קברי קדושינו ואבותינו. למה בדיוק מצפים רבנים כקוטלר וחבריו – לכך שקברי הגאון מוילנא וה"חתם סופר" יעקרו, חס ושלום, ממקומם ובאישורו של שלזינגר, ורק אז אולי יזכירו את שמו המפורש כנוכל קברים? ואולי גם אז ימשיכו ה"רבנים המכובדים" מארה"ב, מאירופה ומארץ הקודש למלא פיותיהם מים...

   הרשע הזהה – נכד לנוכל רוזנהיים (שניסה להתל ברב חיים מבריסק) וחתנו של המשת"ף משה בלויא (שכנראה שיתף פעולה עם ה"הגנה" ברצח פר' דה האן...), כבר נחשף במערומיו מזמן אך איש אינו מעז לצאת נגד שבתאי צבי של דורנו, בחנית ובכידון, כפי שנלחמו בשעתו הרבנים ששפורטאש וחכם צבי נגד הש"ץ ימ"ש. שלזינגר כבר צולם ותועד יושב ומתחכך באישה, הוא נתפס שוב ושוב כבן בריתו של מייקל שודריך מפולין (המצולם לוחץ יד לאישה חצי מעורטלת בכנסיה קתולית ומהלל את האפיפיור הטמא שהתפגר כ"מורו ורבו"!), הוא נתפס מתיר לארכיאולוגים רומנים לחפור באתרי קבורה של קברות אחים יהודים הי"ד, אנשיו נתפסו ברומניה בחברת גויות ואחרים מהם השתתפו בסעודה של טריפות ונבילות, הוא תומך בכל זב ומצורע המציק ליהדות, הוא כבר חיתן כאלה שיהדותם הייתה בספק ואיש לא רצה לחתנם, והוא עומד מאחורי הכפשת טובים ויקירים באתרי האינטרנט ה"חרדיים" תוך הוצאת שם לרע להם ולבני משפחותיהם. אם היה מדובר בחובש כיפה סרוגה, ברב ספרדי או בחוזר בתשובה הרי שמיד מלכיאל קוטלר וארגוני ה"רבנים" האירופאים היו מכלים בו את זעמם בתקשורת הצפון קוראנית שנקראת ה"תקשורת החרדית" ובמודעות רחוב ברחבי תבל. אבל כשמדובר בחובש שטריימל עם פאות לבנות מפרשת "מצורע" הרי שאיש אינו מזכיר את שמו גם כשגאוני וילנא מתגוללים ברחובות הגויים שם. ב"שולחן ערוך" – "חושן המשפט", נפסק להלכה כי מותר לירוק בפני רבנים שבעטיים נגרם חילול השם. את הפסיקה הזו יש לקיים בפני כל רב ועסקן שמוחה בביתו נגד שלזינגר אך מחוץ לביתו הוא נמנע מלהזכיר כי מדובר ברשע הקברים הגדול ביותר שצמח לעם היהודי אי פעם. אני מקווה שאחד המתים – בגלגול של כלב, ינקום בשלזינגר הזקן כמו שהכלבים עשו זאת לאיזבל.

      

בנצי בום

בס"ד

                      בנצי בום / הרב אליהו קאופמן

     הסערה החדשה שעורר בנצי גופשטיין – סביב קריאתו לשרוף כנסיות, היא עבורי עוד הוכחה (בנתיים נסיבתית...) כי אמנם מדובר באיש מסוכן מאוד אבל לא רק במונח שמיד עולה לכם לראש. הפרובוקציות של גופשטיין כבר אינן נעצרות בערבים אלא ממשיכות גם לכוון הנצרות האירופאית הלבנה, זו שישראל כל כך אוהבת לחבק אותה והיא מחזירה לישראל חיבוק לא פעם חיבוק של דב. ולמרות הכול בנצי איננו נקרא לסדר, המשטרה איננה דופקת על חלונו ובית המשפט מחריש. גם האיום הזה – של הקתולים, יעבור לו מעל הראש כמו שעברו לו מעל הראש כל המלחמות נגדו כאשר איים על הערבים, כאשר הכה בפראות אנשי שמאל, כאשר אמר בפנים למגישה ערבייה כי מקומה איננו כאן וכאשר שוב ושוב הוא מתגרה בשלטון החוק, בחסות עו"ד שפעם היה בדיוק כמותו, וגם כיום הוא איננו קוטל קנים באלימות מילולית למרות היותו עו"ד.

   במדינה נורמאלית איש כזה היה כבר מזמן עצור, ואמנם גם בישראל הוצא הרב כהנא מחוץ לחוק ונכדו נעצר לא מכבר במעצר מינהלי. נכדו של כהנא הוא בדיחה עלובה במגרש ההתלהמות האנטי ערבי לעומת בנצי גופשטיין, אבל מסתבר שהבדיחה בפנים והאימפולסיבי בחוץ. במדינה נורמאלית ממדרים איש קיצוני שבריונותו היא סכנה לציבור, וכך גם קרה בישראל ללא מעט רדיקאלים הרבה פחות ממנו. אבל בנצי'לה שלנו מקבל שעות שידור על שעות שידור ויחס המראיינים אליו הוא יותר מסימפאטי. כדאי לא להיות תמימים, אבל התקשורת הישראלית היא באמת לא כל כך פרוצה ופתוחה כמו שחושבים ו/או מנסים להציג, ויש עלייה פיקוח כבד. אבל בנצי'ל'ה כלל אינו סובל מנדודי פיקוח: קולו נשמע היטב ברמה ובעוצמה מוגברת, תרתי משמע. למרות שלהב"ה הפכה מזמן לסיכון ביטחוני הרי שבנצי שלנו זוכה לחסינות תמוהה ביותר, משהו שמזכיר מישהו מאמצע שנות ה-90 של המאה העשרים...

    כדי שלא להיות קונספיראטיבי הרי שאמנע מלרמוז כי אולי מדובר כאן ב"שמפניה" תוססת נוספת, והפעם מזן משובח יותר. אבל בנצי איננו הראשון – ולצערנו הרב הוא גם לא יהיה האחרון, שסימני שאלה יעלו במחשבתנו כאשר ניתקל במעלליו, לצד מעצר מינורי זה או אחר, בסגנון מעצרי "בן החמס". היו ימים שעל פגישה עם אנשי אש"ף נעצרו לא מעטים, וכך למשל ישב אייבי נתן המנוח בכלא ואילו ויקטור אלוש נאלץ לברוח לצרפת מפחד הכלא הישראלי. אבל אורי אבנרי – מלווה בעיתונאית ענת סרגוסי, נכנס ל"בור" של אש"ף בלבנון, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, ונפגש עם ערפאת, ואח"כ אף פרסם באין מפריע את הריאיון עם ערפאת. את הכלא הוא ראה ולחו"ל הוא לא ברח. גם פרשת בריחתו של עזמי בשארה מעוררת תמיהות, אבל לא אכנס לכך. מה שיש לנו ביד זו רק פרשת אבישי רביב, וגם זו כבר מזמן הושתקה. בכל אופן, בנצי גופשטיין הוא אדם מסוכן וזאת משום שמי שנמצא בסביבתו הוא יעד למעצר, ובדרך כלל חוץ...ממנו!

    הקרב האמיתי בישראל איננו על ימין ושמאל וגם עניין ההתנחלויות כבר הוכרע מזמן. הקרב האמיתי – שעליו מבוזבזים כספי עתק ונערכים מחקרים דמוגראפיים, הוא על ציוויונה של מדינת ישראל העתידית. לרויזיוניסטים ולסוציאליסטים נשמטת הקרקע הדמוגראפית מתחת לשטיח הציוני – החילוני. החרדים מתרבים ובכיתות א' ו-ב' הם כבר הרוב, ואילו הדתיים הלאומיים כבר מתחילים להשתלט על הצבא. את החרדים רוצים לגייס לצבא כדי להפכם לחילוניים ואילו את הדתיים הלאומיים רוצים לגרש מהצבא כדי שלא ישתלטו על הקצונה הבכירה. פרדוכס הנובע מפחד דמוגראפי – פוליטי- תרבותי. אחד האמצעים להרתיע מפני הדת היא  הצגת הדמוניזציה של הדת וטשטוש ההבדלים בין הקבוצות הדתיות השונות. העליהום החילוני מתבטא בכך שהוא מציג שהדת היא קיצונית וכי רק הדת מביאה למלחמה. כאילו שמעולם לא היה כאן סוציאליסטים אקטיביסטים ורויזיוניסטים מקסימליסטים. ע"י תעמולה כזו מאמינים שם למעלה – בקרב "מתווי המדיניות", כי המדינה תישאר בידיים חילוניות. לא פלא הוא שלפתע צצות תנועות דתיות – חרדיות שחוברו גם יחד, ושהמכנה המשותף שלהן היא הקיצוניות הנובעת מהדת. כשצריך הם לאומנים יותר מהימין החילוני וכשצריך הם לוחמי קנאות דתית חזקים יותר גם מ"נטורי קרתא". החוגים הכהניסטים – שלאחר מות הרב כהנא, מפלגות "עוצמה" ו"יחד", ובמיוחד ארגון להב"ה הן אותן תנועות קיצוניות שאמורות להוכיח כי אין הבדל בין דתיים לחרדים וכי אין בדת מתונים וקיצוניים אלא שכולם היינו הך, קיצוניים לאומנים וקנאי דת חשוכים גם יחד, שכמובן הדת, ורק הדת – וזו היהודית בלבד, אשמה בכך.

  ואסיים בסיפור שהדיו עדיין מרחפים עלינו. מאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים דרך כוכבו של אדם בשם משה אריה פרידמן, בשמי האנטי ציונות החרדית. לפתע הוא נחת במרחב הפתוח ששמו "נטורי קרתא", למרות ששורשיו לא היו בחסידות סאטמר וב"טורי קרתא". האיש הזה – תושב אוסרי באותם ימים, הפך מהר מאוד ל"כוכב" תקשורתי שרק מושכי החוטים יכולים לסדר רייטינג כזה. הוא גם התיידד במהרה עם היידר, המנהיג הניאו נאצי דאז של אוסטריה. במקביל הוא ארגן משלחות לאירן – של חרדים, היישר לנשיא האירני דאז, אחמניאגאד, גם כשזה אירע במהלך שבת קודש. כאשר הרהיב הלה עוז וסחף עימו את רעיו למפגש עם ניאו נאצים באירן, להכחשת השואה, מיד עלה חשד בראשי ולמחרת כתבתי בביטאון ה"עדה החרדית" (תחת הכותרת "בכנס אלופי עמלק") כי יש להתרחק מהאיש הזה וכי המטרה שלו הייתה להעניק דה ליגיטימציה ל"נטורי קרתא" בפרט ולכל מפגש ערבי –    מוסלמי – חרדי בכלל. כמו כן הוספתי כי אני מעריך שלאחר שהלה יסיים את שליחותו הוא יכריז כי חזר להיות ציוני. ואמנם מספר שנים מועט אח"כ הצהיר הלה קבל העולם כי חזר בו מדעותיו האנטי ציוניות. כיום הוא חי בבלגיה ורודף שם את היהדות החרדית...

העושים מעשי זמרי ודורשים שכר כפינחס

בס"ד

  העושים מעשי זמרי ודורשים שכר כפינחס / הרב אליהו קאופמן

         כמו כל יהודי שומר תורה ומצוות כך גם אני חרד מההידרדרות בענייניי ה"גיורים". למעלה מעשרים שנה אני נלחם כרב וכעיתונאי בכל קלות הראש הזו בנושא זה – אם מכוון רעיוני ואם כנגד עניינים פליליים בנושא. אבל הצרות הללו לא החלו מכמה רבני "צוהר" וגם לאוו דווקא מה"כיפות הסרוגות". ה"רבנות הראשית" – במסכה "חרדית", היא זו שכבר מראשית שנות ה-90 נותנת לגיטימציה ל"גיורי החלומות", ולאוו דווקא הנושא היהודי והרעיוני מעסיק אותה. מותם של הגאונים קריזוויסטה מאנטוורפן הבלגית וקולי'ץ מי"ם פתח פתח ענק לכל אלה שה"גיור" הפך לפרנסה חמה עבורם ו/או לאלה שחפצו להעלים את הקשר הדתי של הגיור. השניים עמדו שנים בפרץ אבל לאחר מותם לא נמצאו הרבנים העזים שיעמדו על משמר ההלכה והאמת. לחלל הזה לא נכנסו דווקא הרפורמים והקונסרבטיביים אלא רבנים אורתודוכסים בכירים ביותר – עד חרדים ממש בחזותם, והחלו לגרוף ממון וכוח מהנכונות המבוימת שלהם ל"התפשר "רוחנית" ו"ליבראלית" עם ההלכה. כבר למעלה מחמש עשרה שנים משתפים רבנים מה"רבנות הראשית" פעולה עם רבאיים רפורמים וקונסרבטיביים ועם תוכן "גיור" שהוא רחוק ממקורות היהדות. אבל הציבור מאמין שההגה הוא בידי האורתודוכסיה, כי כך רוצה השלטון שכולם יחשוב. שוב ושוב רבנים, בתחפושת    אורתודוכסית – עד כדי "רבנים ראשיים", נותנים יד, ממש בעצמם ל"גיורים" תמורת ממון, אבל התוית נשארת אורתודוכסית.

    ה"מרד" של רבני "צוהר" איננו מרד רעיוני משום שבדרכם שלהם מזמן הולכים אנשי ה"רבנות הראשית" ואף ביה"ד חרדי מבני ברק, שעד לא מזמן עמד בראשו הרב ניסים קרלי'ץ. המרד של הרב סתיו וחבריו הוא מרד כלכלי ומונופוליסטי ועל כך כועסים רבני ה"רבנות הראשית: המונופול יילקח מהם, ה"גיור השחור" – "גיור" רפורמי עם חותמת אורתודוכסית, יהפוך ל"גיור לבן", והלקוחות כבר לא יצטרכו לשלם דמי לא יחרץ כדי החותמת האורתודוכסית תיטבע על "גיור" רפורמי מבחינה מעשית.

     אבל דווקא בית הדין הפרוץ ביותר – מבחינת צחוק ולעג להלכה ולגיור האמיתי, הוא בית דין בחזות חרדית בעיר בני ברק ושממנו ברח לפני זמן קצר מי שעמד בראשו שנים רבות: הגר"ן קרליץ. כיום עומד בראש בית הדין הזה הרב שריאל רוזנברג ששליטתו על בית הדין לגיורים של אותו בית דין קרובה לאפס. בבית הדין הזה "מגיירים" את כל אלה ששליחי חב"ד בחבר העמים סירבו לגייר, שם "מגיירים" כל מי שרק מגיש בקשה ל"גיור", ושם עורכים "תהליך גיור" של קרוב לשנתיים – שלא עפ"י החוק הישראלי, גם לכאלה שאין להם תעודת זהות ישראלית אך לאחר שעברו את "תהליך הגיור" של השנתיים הללו הם מגלים ש"הכול נעשה לשם שמים בלבד", והם אינם מקבלים שום "תעודת גיור" אלא מתבקשים לחזור על המסלול שוב דרך ה"רבנות הראשית"! אחת מהפעילות בהטעיה הזו היא מזכירתו של ראש עיריית אור יהודה עד לא מכבר – דוד יוסף. ה"רבנות הראשית", ו"מנהל הגיור" עצמו, ביקשו שוב ושוב מבג"ץ לא להכיר ב"גיורי" ביה"ד הזה וכך למעשה הוא המצב. אז אני שואל – לאן נעלמה הבושה של ליצמן, גפני ושו'ת, כאשר הם מאשימים את אנשי "צוהר" בגרימת התבוללות עתידית?! התוכן הוא זה הקובע והתוכן של ה"גיורים הממלכתיים", ואף החרדים, הוא אותו תוכן שסתיו וחבריו רוצים להלבינו לעיני כל ולשמוט את פרנסת המתווכחים ה"חרדים".

    באשר לחילוניים הזועקים בעד תיקון חוק ה"גיור" של המהגרים, הרי שאינני מבין דבר וחצי דבר מטענותיהם. רוב רובם של המתנגדים ל"גיור" העכשווי הם חילוניים, ולכן פלא בעיני שהם בכלל מדברים על המושג "גיור". המושג הלה הוא מושג דתי ותמהני מה לו ולאפיקורסים גמורים. אדם חילוני צריך היה לבוז למושג "גיור, אבל בישראל ההפוכה הכול יתכן, וכשהרצון הוא לקבוע מסמרות דמוגרפיות, אזי, הכול מותר וגם אנשי שמאל אנטי דתיים פתאום מאמינים ב"גיור". אילו באמת ההנהגה החרדית – ורבניה, היו רואים ורוצים את טובת הדת והיהדות, הם היו נלחמים מזמן להפריד את הדת מהמדינה וכך גם מושג ה"גיור" היה מאבד כמעט את כל כוחו אצל החילוניים.

   לפני כמאה שנה החלו להגיע ראשוני היהודים הסורים – בעיקר מהעיר חלב, ליבשת אמריקה. רבותיהם דאז ראו את הנולד וכמו שמושג כמו "ייבום" הוצא מהחיים היהודים כך הם הוציאו את המושג "גיור" מקהילותיהם וגזרו חרם ויציאה מהעדה למי שיישא גר או גרה. התוצאות לא איחרו לבוא. זו העדה הגדולה ביותר בעם ישראל – שהגיעה מעיר ממוצעת וקטנה יחסית בסוריה, והעיקר שגם אלה המתקראים "חילוניים" בקרבם הם שומרי שבת, כשרות וטהרת המשפחה. וזו גם העדה העשירה והתורתית ביותר בתוך עם ישראל. אילו כל רבני ישראל היו נוהגים כך – לפני כמאה שנה, הרי שלא היינו מגיעים כיום לשוקת שבורה זו, שבה תורגם ה"שולחן ערוך" לשפה חילונית ונכרית כדי לקרטע בדת אש למו.

הפטרנליזם הפוליטי

בס"ד

             הפטרנליזם הפוליטי / הרב אליהו קאופמן

    קל מאוד לסווג את דבריו של ח"כ זחלקה כ"לאומנים" ולקרא לנאומו "מופע האימים של זחלקה". אבל הזעקה האמיתית של זחלקה לא הייתה בנוגע ללאומנות אנטי יהודית, כאשר התעמת עם היינוקת סתיו שפיר. זו הייתה קריאה לשחרור הערבים מהפטרנליזם של "מפלגות הפועלים" שחושבות משום מה שהערבים צריכים להיות מונחים בכיסן הקטן, וסגורים בו הרמטית עם רי'ץ ר'ץ נעול. פטרנליזם כזה יש גם לליכוד כלפי המפלגות החרדיות – ובמיוחד כנגד ש"ס, ופטרנליזם דומה יש ל"דגל התורה" כנגד החרדים הספרדים. הפטרנליסטים הללו חיים עדיין בעידן של הקמת המדינה, כאשר ה"קולטים" התוו גם את הפוליטיקה עבור ה"נקלטים", ועד היום הם עדיין חושבים כי העידן הלה חייב להימשך לעולמים.

    לציבור הערבי בישראל יש את הזכות הפוליטית לנווט לצרכיו ולתקציביו גם עם הימין ולא רק עם השמאל. בימים שמפלגת העבודה שלטה בכיפת הברזל הפוליטית היא לא הטיבה במיוחד עם הציבור הערבי וכל תקציב הותנה בהתחייבויות פוליטיות ובקשיים, אף יותר מאשר עושה זאת כיום הליכוד. הגז של ישראל איננו חשוב עבור הערבים כמו חינוך ותעסוקה, ובמיוחד משום שהערבים חשים כי מחצבי ישראל אינם חלק מנחלתם. אבל הילדה המפונקת של ה"עבודה" נכנסה לנעלים הגדולות של מפא"י ההיסטורית וירשה משם את ההתנשאות, הפטרנליזם והכפייה הפוליטית של בן גוריון, אשכול וגולדה מאיר באשר ל"מיעוטים". הסיפור של סתיו

שפיר – למנוע הסכם פוליטי בין הערבים לליכוד, הזכיר לי את שר העבודה המנוח של   המער"ך – משה ברעם, שבשנת 1975 יצא לעיר נצרת כדי לאיים על תושבי העיר לא להחליף את איש המער"ך שם – סיף א-דין זועבי, ולא לבחור במקומו לראשות העיר את תאופיק זייד מרק"ח. במדינות מתוקנות ודמוקרטיות אין לפטרנליזם הזה מקום ובית המשפט נלחם נגדו בחורמה, אבל בישראל של המאה ה-21 הרי שהזמן קפא ובמיוחד מפלגת העבודה, זו שבנתה את מדינת האפליות והבוסיזם, חושבת שהזמן צריך להמשיך לעצור מלכת.

    דבריו של ח"כ זחלקה – על מה שתנועת העבודה עוללה לערבים, אינם צריכים רק להיבחן בעיניים לאומניות אלא צריך גם להקשיב להם במינון של הסרת לוט הצביעות ממפלגה שמעולם לא הייתה ליבראלית באמת אבל אוהבת להציג את עצמה בפוזה של צדיק. זחלקה העמיד במקום את אנשי העבודה והבהיר להם כי הם אינם טובים יותר לערבים מאשר הליכוד וכי למיעוט – באשר הוא, ישנה זכות לבחור את שותפיו הפוליטיים עפ"י הצרכים המשתנים.

      לאנשי השמאל – העבודה ומר"צ, יש מוסר כפול. כאשר מדובר באפליית הערבים ע"י הימין הרי שמדובר בפשיזם לשמו. כאשר מדובר בהפקעת קרקעות ובהתנחלות מעבר ל"קו הירוק" – על אדמות ערביות, הרי שמדובר ב"אפרטהייד, אבל כשמזכירים להם כי מפא"י ומפ"ם יצרו את ה"נכבה" וכן את מעללי קק"ל שבשליטתם, הרי שפתאום אין שם התנחלות ואין שם פשיזם ו/או קולוניאליזם, אלא זהו חלק מ"המפעל הציוני". המילים המכובסות הללו – "המפעל הציוני", הן מטהרות כל שרץ של אפליה , גזענות ונישול שאנשי תנועת העבודה עוללו לערבים. המילים הללו – "המפעל הציוני"- שכוונתם לאנשי תנועת העבודה בלבד, מצדיקים כל פעילות של כפייה והתעללות אנטי דתית בעבר נגד עולי המזרח והחרדים, והמילים הללו היו גם ההצדקה לקיומו של הממשל הצבאי על הערבים (עד שנת 1966), דווקא לנוכח התנגדות הימין.

   סוף כל סוף קם ח"כ ערבי שהחליט לא להתרפס עוד בפני מפלגת העבודה, זו שבנתה את המדינה הזו באופן הכי מעוות שיכול להיות, ומסרבת כיום להבין כי זמנה וקורבנה עברו מהעולם. סתיו שפיר הא תואמת הסובולים והגרבוזים, שחושבים שהמדינה שייכת להם מכוח הקולוניאליזם שלפני מלחמת העולם השנייה.