בס"ד
כשהטירוף עולה לראש / הרב אליהו קאופמן
כשהבטתי בסרטון שהקרין את עלייתה של משפחה בחזות
חרדית – משפחת אלבוים, להר הבית פשוט
הזדעזעתי. הזעזוע העיקרי לא נבע מכך שהללו עלו שלא ברשות ההלכה ושלא ברשות חכמי
ישראל, למקום שנאסר לעלות אליו מאז החורבן הנורא של בית מקדשינו. הזעזוע העיקרי שלי
לא היה משום ההמון המוסלמי שעמד לעשות במשפחה הזו שפטים, בהאמינם כי המסגדים
הולכים להיכבש מידיהם. הזעזוע העיקרי לא היה משום אוזלת ידה של המשטרה – ששוטריה עמדו בצד ללא מעש (מה שהם לא היו עושים
אם סטודנטים לאומנים מישראל או תיירים מחו"ל היו מותקפים...). הזעזוע העיקרי
שלי היה בראותי את ילדי המשפחה ההזויה הזו (משפחת אלבוים) צועדים ברעד ובפחד בין
ההמון הסואן ובין ידיו הרועדות של אביהם. והזעזוע הזה היה קשה במיוחד לנוכח העובדה
שהם הועלו לשם בחוסר אחריות משווע ובמצב של סכנת חיים ממש על ידי אביהם, ממש
כ"קרבן פסח שני"!
קשה
להאמין עד לאן מסירות הנפש החרדית לעבודה הזרה הלאומנית – ציונית מגיעה בימים אלה. אב משפחה חרדית – מדורי דורות, יצא למסע הרפתקני למקום שכל גדולי
ישראל אסרו את העלייה אליו, והאיש המטורף הזה עוד ביצע את מעלליו תחת איום פיקוח
הנפש של ילדיו! מילא משוגע יוצא להתאבד אבל מי שעושה זאת באמצעות שיתוף ילדיו
הריהו כרוצח ממש וצריך לקחת לו את הילדים הללו, ויפה לעשות זאת שעה אחת קודם לכן.
ומי יודע כמה משוגעים כמותו יעשו זאת לעתיד רק משום שיראו את המשפחה הזו עוברת על
"לא תעמוד על דם רעך"...
משפחת אלבוים משתייכת לחסידות בלזא אבל
כמובן שבנושא הר הבית הם טוענים כי הם שייכים רק לעצמם. ביהדות מי שדוחה את כל
השיטות והאיסורים של כל חכמי ישראל ונוהג כלבבו נקרא אפיקורוס. בדורות הקודמים הרי
שמשפחה כזו היתה מוצאת מחוץ למחנה עד שהיתה מתפלשת בעפר שימחלו לה. בדור הזה
פוחדים ורועדים הרבנים האמיתיים מהלמות ואלמות הרחוב הלאומני של הכיפות הסרוגות
ומתקיים בהם "וידום אהרון". אם – חס ושלום, היו נפגעים ילדי משפחת אלבוים, הרי
דמם לא היה נדרש רק מהמוסלמים או מהשוטרים האדישים אלא בעיקר מהאב המטורף וגם
מהרבנים הרבים שלא יצאו ולא יוצאים בריש גלי נגד המשפחה הזו השמה חיי ילדיה בכפה
וסומכת אך ורק על דרך הנס, וכל מאווייה פרובוקאטורים לשם התגרות בערבים גם במחיר
התאבדותם ורמיסת התורה וחכמיה! לדעתי – באיזשהו
שלב בקרוב, חייב האדמו"ר מבלזא שליט"א לשים קץ לטירוף הזה, ובאיזשהו שלב
חייבים הרבנים האמיתיים לצאת בכתב נידוי נגד אב המשפחה הזו, שפיקוח הנפש בעיניו
הוא לזילות ממש.
בתחילת החצי השני של המאה ה- 19 הגיע לעיר
הקודש ירושלים הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף. הקיסר הלה היה ידוע כאוהד היהודים והיהדות
ובאותם ימים קיוו יהודי ירושלים להיעזר בו להשפעה על הטורקים לאשר בניית שכונות
יהודיות מחוץ לעיר העתיקה בי"ם, לרווחת הציבור היהודי שם. בביקורו בעיר
העתיקה בירושלים נילווה אל הקיסר עסקן יהודי שומר תורה ומצוות רם מעלה בשם נתן בק,
שהיה גם מהנדס במקצועו. תוך דקות ספורות התחבב הלה על הקיסר, שגילה כי הלה מבין
בהנדסת בניין טוב יותר מכל אלה שהכיר קודם לכן במקצוע זה. כדרך אגב, שאל הקיסר את
האיש היכן למד הנדסת בניין. לתדהמתו של הקיסר ענה ר' בק כי למד זאת תוך כדי עבודתו
כפועל בנין ובעצמו. הקיסר הנפעם לא הסתיר את התפעלותו מהאיש והבטיח לו כי "כל
בקשה בכתב מצידכם לטורקים – שתופנה גם
אלי, הרי שאדאג שהם יאשרוה". באותם רגעים ממש הסתיים ביקורם בכותל המערבי והם
עמדו לעלות להר הבית. או – אז פנה ר' בק
לקיסר ואמר כי "כאן נפרדות דרכינו כי העלייה להר אסורה עלינו". הקיסר – שחשב כי ר' בק מתיירא מהערבים ומהטורקים, הבטיח
לו כי "בנוכחותי לא יאונה לך כל רע". ר' בק ענה בחיוך כי "הבעיות
שלי אינן עם שכיננו הערבים ולא עם אדוני הארץ הטורקים – שאיתם אנו חיים בשלום", אלא עם דברי
רבותינו ואבותינו שאסרו עלינו לעלות להר עד ביאת משיח צדקנו". הקיסר הבין אז
את הבעיה ונפרד מ- ר' בק תוך דאגה לקיומן של כל בקשות שהועלו לימים ע"י
היהודים לשלטון הטורקי.
באותם ימים – בתחילת המחצית השנייה של המאה ה- 19, הצליח השר
היהודי מבריטניה – סיר משה מונטיפיורי,
בהשתדלותו אצל הטורקים (וללא התנגדות הערבים...) לקבל אישור לחזק את אבני הכותל
המערבי ולהוספת שורה עליונה לשם כך. כדי לבצע את המשימה היה עליו לעלות להר הבית עם
שמשו ועוזרו – דר' לוי, ועם המהנדס שנשכר
לעניין, כדי לבצע מדידות שונות. רבני ירושלים ששמעו על כך אסרו עליו לעשות זאת.
מונטיפיורי מצא "פשרה" – הוא
עלה לשם עם השניים האחרים כשהם מגולגלים בחביות עץ, עד המקום שיועד למדידה. משירדו
הללו ציפה לשר כתב נידוי משלושת דייני העיר. השר הביט במכתב ורשם את שמות הדיינים.
מיד למחרת הורה לשלוח לכל אחד מהשלושה המחאה "שמנה" כהוקרה על כך שהללו
לא פחדו גם מהשם "משה מונטיפיורי". כזו היתה אז יראת חכמי ישראל וכזו
היתה התייחסותם של יהודים לתלמידי חכמים גם שהדין היה כנגדם.
בתחילת המאה ה-20 נשכר ע"י המוסלמים בי"ם מהנדס יהודי
חרדי שהתבקש לרשום תוכנית לשיפוץ המסגדים בהר הבית. הלה – שפחד לעלות להר משום ההלכה ואימת חכמי ישראל,
פנה בשאלה לרב חיים יוסף זוננפלד. הראשון אישר לו לעלות להר "משום דרכי
שלום" ו"מוראה של המלכות", שהיתה טורקית – מוסלמית. למרות האישור פחד הלה לעלות להר וברח
מירושלים.
אלה הן רק שלוש דוגמאות מיני רבות שהאיסור
לעלות להר הבית מושרש הלכתית ע"י גדולי עולם יהודיים ואינו נובע רק מחשש
מהמוסלמים, וכי אפשר להתירו ע"י שלטונה של ישראל (כפי שמשפחת אלבוים
מסבירה...). בסוף שנות ה-50 , כשהר הבית היה עדיין בידי הירדנים, שמע הרב זאב
סולובייציק – ה"רבי מבריסק", משאלת לב של יהודי דתי שבקול רם קיווה
שהכותל המערבי יעבור לידי ישראל. תשובתו של הרבי מבריסק הוכיחה כיצד הוא היה מודע
לירידת הדורות ולירידת כוח ההשפעה הרבני בעניין הר הבית. הרבי מבריסק טען כי
"עדיף שהמוסלמים ימשיכו לשלוט שם כדי, שחס ושלום, לא יעלו יהודים להר הבית
ויעברו על כרת".
משפחת אלבוים חוצפנית גם בכיוון אחר. האנשים
הללו הם בבחינת אלה שאינם מוכנים להתגייס לצבא אך מנגד בעלייתם להר הבית הם מביאים
לסכנת מלחמה עם העולם המוסלמי, מלחמה שהם ובני ביתם לא יקיזו את דמם שם, אלא יביאו
להקזת דם חינם של אחרים מהעם היהודי ובכך יעברו על "לא תעמוד על דם
רעך". כותב שורות אלה לא יזיל דמעה אם צאצאי המשפחה יגויסו לצבא הישראלי או לחילופין
יילקחו מהמשפחה הזו לאימוץ כפוי במשפחה חרדית נורמאלית.
