על השחיטה

בס"ד

       על השחיטה / הרב אליהו קאופמן

     הסיפור על הפסקת השחיטה בפולין ידוע לכל וגם הסיבות ה"רשמיות" של הפרלמנט הפולני לגזירה זו ידועות רשמית. אבל מה שלא ידוע הם החשדות כי יד יהודית בחשה בקלחת. עיקרון הוא שבזירתו של נוכרי צריך לחפש את ה"יהודון" שהביא לכך כי הנוכרי איננו קם על דת ישראל מעצמו , שהרי היא איננה מפריעה לו ולכן זהו תפקיד ה"מהרסייך ומחריבייך" לעשות כן. כך היה כאשר מסכילי רוסיה הסיתו את הצאר נגד חכמי ישראל, כך היה במרכז ומערב אירופה כאשר הרפורמה פעלה נגד הדת היהודית וכך זה עד היום כולל "חתנה" היהודי של גב' קלינטון ופרשת המילה בניו יורק בגלל ראש העיר היהודי שלה, בלומברג.

     בחוגי ה"עדה החרדית" שורר כעס עצום על מייקל שודריך , מי שמפורסם כ"רבה של פולין". האיש החל את ה"קריירה" שלו כראביי קונסרבטיבי של יהודי טוקיו ביפן והגיע כפקיד של עמותת לאודר לוורשא הפולנית. האיש נפל לבירה הפולנית כאשר הרב הראשי של פולין- הרב יוסקוביץ, הודח משום שסירב להסכים להנחת צלב במחנה אושווי'ץ בפולין. מיד אח"כ הפך הפקיד שודריך ל"רבה של ווראשא" ולימים "רבה של פולין". כל ה"תוארים" הללו צלא עזרו לאיש כאשר כשרויות רציניות הגיעו לפולין.

     בשנות "כהונתו" התפרסם שודריך כקל שבקלים בכל ענייני היהדות בפולין ובמיוחד בתחום ה"גיורים". הרב אברהם שרמן פסל את "גיוריו" ומנגד הגיעו מפולין קולות שטענו כי האיש מזכיר להם את ההגמון היווני מהגמרא בכל הקשור ל"גיורים" ולשאר ענייני "אבן העזר". האיש גם תועד בתמונות שבהן הוא הצטלם בצורה מופקרת על "חברות קהילתו" ולימים צולם לוחץ ידה של אישה מעורטלת זרועות וחשופה בכנסיה קתולית כשהוא מהלל את האפיפיור הקודם (שעברו היה מפוקפק בשואה המרה) כ"מורי ורבי". גם על ה"עשרויות" שלו עלה עובש וכמו כן התנהגותו השלילית לארגוני המלחמה על קברי ישראל. כל אותן "מעלות" הרחיקו ממנו את ארגוני הכשרות שהחלו לשחוט בפולין- מה"רבנות הראשית לישראל" עבור בכשרויות יהודיות מכל אירופה ובראשן צרפת , איטליה , "פדריישן" מבריטניה, "מחזיקי הדת" ממנצ'סטר ועד ה"עדה החרדית" מי"ם. לא עזרו לשודריך תחנונים וצעקות גם יחד – ארגוני הכשרות סרבו להכניסו לעניינם והעדיפו קשר ישיר עם ממשלת פולין דרך נציג יהודי שגם שמו מייקל.

    בשיחה עם גורמים בכירים ב"עדה החרדית" בי"ם ועם גורמי כשרות אחרים מסתבר שלהערכתם – עפ"י עדויות ממש, הרי שמייקל שודריך היה זה שפעל להעביר את החלטת הפרלמנט הפולני כבר מהרגע שהבין כי איש מהכשרויות היהודיות לא יסמוך עליו. כאשר נודע הדבר לאנשי ה"עדה החרדית" הם עמדו לצאת נגדו אך אז עמד כנגדם הזקן האשמאי מלונדון – אליקים שלזינגר, ועצר בידם תוך כמובן חיפוי על שודריך והצגתו כ"ירא שמים", "רב מציל" וכו'. כבר פורסמו על ידי מכתבי ההמלצה של שלזינגר על שודריך גם לאחר ששודריך הופיע בכנסיה הקתולית ושיבח את האפיפיור האנטישמי ימ"ש. הקשר בין שלזינגר לשודריך הוא איתן והוא כולל חיפויים של שלזינגר לשודריך בכל קלות היהדות שלו תמורת פרשיות קברי ישראל  ובעיקר תמורת קשרים של שלזינגר עם ממשלת פולין גם בנושאי הנפקת דרכונים. אין גבול עד לאן מוכן שלזינגר להגן על שודריך, גם כשזה קשור באטית חקירה חשובה בנוגע לאיסור השחיטה הכשרה בפולין.

                             איש החוק ואיש הצחוק

    ישעיהו מלכה הוא יו"ר המועצה הדתית בראשל"צ עם הפסקת הדחה באמצע. האיש עורר אימים מיום שנחת מתפקידו כפועל ב"תעשיה האוירית" לתפקיד פקידותי ביר בנושא הדת. בראשון לציון יעמדו בתור רוב הרבנים והפקידים כדי לספר כמה האיש התאכזר אליהם , רדה בהם והשפילם. במיוחד הוא עשה זאת לרב המנוח של העיר – הרב יוסף עזרן זצ"ל, שהיה ידוע ברוממות ועדינות הנפש שלו. מלכא אהב להלשין ולאיים בהלשנות –  גם שקריות , לשלטונות החוק על איומים שלא הושמעו נגדו ועל כספים שאחרים כביכול שילשלו לכיסם. באחד המקרים הוא גם הושפל וקיבל את מנתו בבית הכנסת "איצקוביץ" בבני ברק, כשמישהו צעק את המילה "מוייסר".

    אבל ראשל"צ לא היתה התחנה האחרונה להתעמרות באחרים. מה"חינוך התורתי" של ש"ס הוא עף אחרי מספר ימים בלבד לאחר שהשפיל שם עובדות בכירות וביניהן נכדות של "מועצת חכמי התורה" של ש"ס. לפני כשנה הוא נחת לעיר חיפה כדי "לפשר" בין הרב הראשי שם- הרב שלמה שלוש, לראש המועצה הדתית שם, ויצמן שמו. מלכה נשלח לשם ע"י יונה מצגר כדי לאפשר את המשך עבודת הכשרות שם. הרב שלמה שלוש קיבלו בשמחה ובמיוחד כישעיהו מלכה הזכיר לו את הכרות משפחותיהם עוד ממרוקו. אך עד מהרה גילה הרב שלוש שהוא ניקלע לביצה טובענית ומסתבך עם החוק בגלל אותו ישעיהו, שגם נטפל למשגיחי מלונות בחיפה. בנתיים הרב שלוש עדיין מכהן בתפקידו כי מסתבר שמה שישעיהו העביר יומית לפרקליטות עדיין טעון הוכחה. הרב שלוש כמובן טוען כי הכל שקרים ולהד"ם.

    אבל בימים אלה מי שעומד מאחורי חקירות המשטרה הוא ידידו הטוב של אותו מלכה –  הרב יונה מצגר. כבר בשנת 2003 סייע מלכה למצגר להיבחר ל"רב ראשי". מאז השניים חברים טובים ומעבר לכך. כבר בתחילת הקדנציה שלו ניסה המצגרון למנות את ישעיהו מלכה לתפקידים ניהוליים בכירים אך הרב עמר מנע זאת. בפרשת המינוי בחיפה יש הטוענים כי לא לחינם לחץ יונה מצגר על מינויו של מלכה לשם ולא במקרה סיבך מלכה הלזה את הרב שלוש. מצגר טווה לעצמו את תפקיד ה"רב הראשי" של חיפה לאחר שידע כי חלומו להפוך ל"רבה של בריטניה" נגוז מאחר ורבני בריטניה שמעו על "עלילותיו המפורסמות". מאחר והרב שאר עישוב הכהן פרש רשמית מתפקידו- הן משום גילו והן מסיבות אחרות, עמדו מצגר וראש העיר של חיפה –  יונה יהב, לסגור על מצגר כ"רב העיר" הבא ובמיוחד לנוכח המתחים שעברו בין והב לרב שלוש על ניסיונות של יהב ל"הקל" ביהדות בחיפה. מצגר נעזר באחיו- מנכ"ל המועצה הדתית בחיפה, לשם כל התככים הללו ועד לשליחתו של מלכה לחיפה. מצגר גם חפץ היה –  כמו יהב, שלא רק בחירתו תובטח אלא שהרב שלוש יסור מהדרך ויודח ומצגר יוותר "רב" בלעדי. מכאן ועד למה שאירע אח"כ הדרך קצרה, כולל טענותיו של הרב שלוש כי כל מה שיצא כנגדו היה שקר.

    אבל בימים אלה מצגר הוא על "כס" הנאשמים ובין השאר הוא נחקר מדוע ואיך ואולי תמורת מה הוא חילק "כושרים" לרבנות בלי בחינות. בין השאר נחקרת שם גם פרשת אריה כהן-  סגן ראש העיר האלים ובעל הפה המונף של ש"ס בראשל"צ, שזכה אף הוא ל"כושר לרב שכונה." כאשר מעולם לא כיהן כרב והתנהגותו האלימה(בין השאר הכה ראשי מועצות דתיות וקרע מיקרופונים בישיבות מועצת עיריית ראשל"צ) רחוקה מלהכתירו כ"רב". שם שהועלה בחקירות הללו הוא אבי אדרי. זהו ידיד משותף של ישעיהו מלכה – שבמועצה הדתית בראשל"צ מטיב עימו האחרון, ושל יונה מצגר. המשטרה חושדת שזהו איש הקשר שמתווך בכל הנושאים שלמצגר לא נאה לפגוש ישירות את ה"פונה". אדרי זה החל כבלן במקווה בראשל"צ ואף הוא הוכה בידי אותו בריון ששמו אריה כהן (כיום מתגלה כי האיש מעביר לא חוקית כספים מקופת ראש העיר למוסדות בעיר) לאחר שהאחרון ביקש להיכנס חינם למקווה בראשל"צ. אדרי אף הגיש תלונה למשטרת ראשל"צ נגד כהן אך לבסוף אדרי משך אותה. בנתיים מסתבר כי כהן ואדרי השלימו מעט ואדרי בנתיים מקודם ע"י מלכה כמשגיח ואף כאחראי עבודות שיפוץ במועצה הדתית בראשל"צ. בחתונת משפיחתו של אדרי נראו יונה מצגר , מלכה ומזרחי (מנהל מחלקת הבחינות ב"רבנות הראשית") יושבים יחדיו למשך כל החתונה. מעניין  במה קשור ה"צדיק" ו"רודף הצדק" מלכה לכל השחיתויות של מצגר.

     אבל מלכה אוהב להתעמר לא רק באחרים אלא גם בשארי בשרו וכך קרה שלאחר פורים תשע"ג פתאום אחת מבנותיו חפצה בגירושין חד צדדי מבעלה ללא הסברים ומלכה במקום לבדוק שלום בית (מדובר במשפחה בת שבעה ילדים!) הוא זה ששלח את ביתו לבית המשפט במקום לבית דין רבני. בנץיים פסק בית המשפט מזונות לבעל ואילו ביתו של מלכה איננה מוכנה שאבי ילדיה יראה אותם וכל זאת עוד לפני שדנו ב"שלום בית" ולאחר מעצר שווא של הבעל. ישעיהו גם עומד בקשר עם "גורמי שיפוט" מראשל"צ ובטוח בניצחונו. לא במקרה ביחפה מקללים את האיש הזה בכל הקללות הגסות. למשטרה אני מציע לחקור היטב את מצגר ביחס לקשריו עם המלכה הלז ואף לחקור את אחיו של מצגר אם לא היתה עלילת שווא כנגד הרב שלוש שנרקחה ע"י האחים מצגר, מלכה ואולי עוד אישיות בכירה מהעולם החילוני.

   

קריעה לבטלה

בס"ד

     קריעה לבטלה / הרב אליהו קאופמן

     כשראיתי את ח"כי "יהדות התורה" מבצעים קריעה בדש בגדיהם לא ידעתי אם לצחוק או לבכות . האם לצחוק מהצביעות שלהם או לבכות על חילול ה' שלהם , בהמשך הצגות השקר מטעמם. כמי שמתנגד לגיוס החרדים בכלל אך גם כמי ששרת בצבא-  בסדיר ובמילואים, אני מצפה מנבחרי ציבור להיות כנים ואמיתיים בעקרונות שלהם, ועוד בשאלה שיש עימה עניין של חיים ומוות. במיוחד הדבר נדרש מח"כים חרדים המתיימרים לייצג את התורה שהיא אמת מוחלטת ובוודאי שאיננה כוללת "תרגילים" פוליטיים.

   ראשית, קריעה במושגים תורתיים יש לבצע באבלות , במצב של אסון תורתי וכאשר שומעים ביזוי של ה' , ביזוייה של  התורה ואף ביזויים של תלמידי חכמים. לפני עשרות שנים –  כשקמה המדינה, ניגשו רבני אגו"י אל ראש ישיבת פונובי'ז – הרב כהנמן, וביקשו אותו להיות מועמד לח"כ, מעצם ניסיונו הקודם כחבר הפרלמנט הליטאי. הרב כהנמן טען כנגדם שהוא איננו מספיק אמיד לשם כך. כשמבקשיו לא הבינו את הקשר בין שאלתם לתשובתו הוא הסביר להם שמאחר וההלכה מורה לערוך קריעה על כל ביזוי ה', תורתו וחכמיו הרי שלא יהיה באפשרותו לממן את החליפות שיצטרך לקרוע מדברי הכפירה שישמעו בפרלמנט הישראלי , שקם על מנת להילחם בדת ישראל. הרב כהנמן התכוון לכל מילה שאמר וההלכה היתה נר לרגליו. אבל אחרי הרב כהנמן לא היה אפילו ח"כ חרדי אחד שהתיימר לעמוד מאחורי ההלכה הזו והסיבה ברורה. ולכן מוזר בעיני מדוע פתאום עכשיו נזכרו הח"כים החרדים לבצע את הקריעה שלהם. עשרות שנים מבזים הח"כים -  בעיקר מהשמאל, את היהדות , את חכמי ישראל , את נביאי ה' ומלכי ישראל ועד כפירתם  בקב"ה , אך איש מהח"כים החרדים לא ביצע קריעה. בשנות ה-90 עלה מי שהיום מכהן כ"נשיא המדינה, מר שמעון פרס, וביזה את היקר שבמלכי ישראל, את דוד המלך. לא רק שהח"כים החרדים לא קרעו קריעה עקב כך אלא שלימים הם הכתירוהו –  במצוות "גדוליהם" לנשיא! והנה עכשיו –  כשהגיוס מתקרב לביתם, הוא חשוב יותר לקריעה מכבודו של ה'. לא לחינם ה' כועס על ישראל כאשר על כבודה של פילגש בגבעה הם מחו עד שכמעט השמידו שבט מישראל, אך על כבוד ה', במעשה פסל מיכה, הם לא מחו. ההשוואה בשני המקרים די דומה.

    אם באמת היה נדון חוק להפסקת לימוד התורה או לשינוי לימוד התורה (חוקים שאני לא חושב שהם אינם  צפויים לעולם ...), אזי, הקריעה היתה נכונה  כאשר היה עובר חוק כזה. אבל עם כל הביקורת וההתנגדות שלי לגיוס חרדים לצבא הרי שהחוק שעבר לא היה נגד לימוד התורה, ואם בכל זאת אתם – הח"כים של "יהדות התורה", חושבים אחרת הרי שהחוק הנורא הזה עבר אך ורק בגללכם. יש לי שתי שאלות בסיום מה שאכתוב לכם בשורות הבאות והייתי רוצה לקבל מכם תשובה כנה וישירה.

      ישראל היא אומנם במצב של לוחמה תמידית בשכנותיה מחוץ וכנגד העם הפלשתינאי מבפנים ולכן "הצעות צחוק"  כמו של  ח"כ ישראל אייכלר - על הקמת "צבא מקצועי", הן רק לעג לרש לאינטיליגנציה של שאר הח"כים ביחס להסתרת ההשתמטות של אייכלר ודומיו. ח"כי "יהדות התורה" צריכים להודות כי אמנם המדינה הזו חיה באיום צבאי מתמיד ולכן הם צריכים לומר האם מאבק ההישרדות הזה הוא חלק מהם או לאוו. לפי התיאוריה הם לא רק חלק ממאבק זה אלא גם שהם מטיפים להסלמתו ועומדים בראשו. העיתון "יתד נאמן" למשל- שנחשב "מתון" בענייני "ביטחון", יודע לתת שוב ושוב "הצעות ייעול" כיצד לתקוף את עזה , כיצד להילחם בלבנון וכיצד להשליט סדר בשטחים הכבושים. עיתון "המבשר"-  של הח"כ הסופר לאומני, מאיר פרוש (שכבל את עצמו למיקרופון הפרלמנט נגד גיוס החרדים), הוא המוביל בהצעות ה"אפרטהייד" נגד ערביי ישראל ומוליך במקביל קו תוקפני נגד שאר העולם המוסלמי כשעיתוני "המודיע", "משפחה" ובמיוחד "בשעה טובה" לא מפגרים אחריו. מאיר פרוש עצמו ידוע כמלהיט לצאת להתקפות נגד אירן וטורקיה ולבסס את הכיבוש ביו"ש. ח"כ אליעזר מוזס מוביל קו לאומני לא פחות אקטיבי נגד הערבים ולא פעם הוא מתלונן על ה"יד הרכה" של הצבא הישראלי ואילו ח"כ ישראל אייכלר הפך מיונה צחורה (בעבר קרא להידבר עם החמאס ולא עם אש"ף!) לנץ טורף שמעודד את הטרור של נוער הגבעות ותומך במדיניות "אף שעל".

   אבל כשניגשים לגישה המעשית של "יהדות התורה" –  ביחס להזדהות עם מדינה ועם מאבקיה, הרי של"יהדות התורה" קיימת מדיניות של "המלחמה היא חיינו אך לא בשבילינו". שם הם פתאום מדברים על "צבא מקצועי" (שכמובן לא כולל אותם ואת צאצאיהם עד עולם...) , פתאום כשדורשים מנות של דם בגלל התוקפנות הכתובה של הלבלרים החרדים ושל התוקפנות המילולית של ח"כיהם הרי שה"שלוחא דרבנן" לא רק שבורחים מהקרב ומההקרבה אלא הופכים ל"קוזק הנגזל". פתאום מישהו אחר יצטרך להפגיז את אירן ולכוש בחזרה את עזה ופתאום הם עצמם רק קורעים את בגדיהם וכובלים את עצמם למיקרופונים. מסתמא שאת מחיר הדם לתוקפנותם הם מותירים בידי ה"דתיים לאומיים", בידי החילוניים, בידי הסלאבים, בידי הדרוזים , בידי הצ'רקסים ובידי המתנדבים הבדווים.

     ואני שואל באמת ובתמים את השביעייה הצבועה הזו שתי שאלות: 1) אם הצבא הזה כל כך נורא וטמא, אזי, מדוע אתם מסיתים ומסתמכים עליו נגד הערבים, שהרי יודעים אתם שלפי התורה אם מסתמכים על צבא הוא חייב להיות קדוש ובכל שעת לחץ חייבים לשרת בו ורק במסגרת הזמן הפנוי שבו ניתן ללמוד תורה. 2) אם בכל זאת השביעייה הזו חושבת להמשיך להתלהם נגד הערבים, אזי, מי לדעתם צריך לשלם את מחיר הדם של קורבנות התלהמותם?

    

המוסד המקולל מכה שוב

בס"ד

    המוסד המקולל מכה שוב / הרב אליהו קאופמן

    הכל החל לאחר מלחמת העולם הראשונה. הבריטים החליפו את הטורקים והציונים השתלטו – במעשה השטן שלהם על הישוב היהודי המוכה והמורעב שחי עד אז בשלום עם נוכרי הארץ. המטרה הראשונית של הציונים היתה להשתלט על חיי הרוח היהודים ומשום כך להפוך את הרבנים למקבלי פקודות מהציונים הפוקרים. הרב  אברהם יצחק הכהן קוק היה הכידון שהם שלפו נגד היהדות האותנטית דאז כשכל כוונתם למוטט את הספרדים ולהרוס את מוסד ה"ראשון לציון" ואילו את החרדים האשכנזים הם חשבו להעביר מן הארץ. מושגי ה"רבנות הראשית" וה"רב הראשי" היו אמורים לשמש את חוד החנית נגד המשך קיום ראשי הדת ההיסטוריים של יהודי ארץ הקודש-  ה"ראשון לציון" הספרדי ורבני החרדים האשכנזיים. הרב קוק היה אמור לשמש כמשת"ף ציוני לעקירת המנהיגות ההלכתית בארץ ישראל מעידנא דקדמה. הציונים ידעו היטב כי כל עוד תיכון ההנהגה הדתית היהודית האותנטית בארץ ישראל הרי ששלטונם לא יהיה אבסולוטי, ובמיוחד בכל הנוגע לתוכניות השמד שלהם. יהדות ויהודים היו תמיד הסמל היהודי הלגיטימציה לחיים בארץ ישראל ולכן כל עוד היהדות וראשייה לא יהיו משת"פי הציונות הרי שמצבה המדיני של הציונות בעיני אומות העולם - ביחס לחזקתם העתידית על ארץ  איננה שלימה. "רבנות חדשה" מטעמם, ובבד בבד עם הצורך למוטט את ההנהגה הדתית היהודית הישנה, היו עבור הציונים צורך השעה. על הכידונים הבריטים -  ובעיקר כידוני היהודים הבריטים שהפכו למובילי ההשתלטות הציונית בארה"ק, חוסלו מוסדות הדת היהודים ההיסטוריים, כמייצגי היהדות והיהודים בארץ ישראל ובמקומם עלתה ה"רבנות הראשית" כ"מחלקה דתית" בתוך מנגנון חושך ציוני- חילוני ופורק עול התורה והמצוות. המנגנון הציוני עמד לבלוע את הכל וגם להרוס את  מעמד ה"ראשון לציון" ולהעלימו, ומנגד לחייב את החרדים – שהיו אז רוב הישוב היהודי, להישמע ולקבל את ה"רב" הציוני קוק על הלכותיו ושחיטתו. אבל אז התרוממו שני הצדדים על רגליהם האחוריות –  החרדים האשכנזים והספרדים. כל אחד מהם דרש את הישרדותו שלו אך קרב משותף –  אמיתי, לא התקיים. את הספרדים היה קל יותר לנטרל למרות היותם אז רוב רובו של הציבור היהודי בארץ הקודש. ראשית, הספרדים הוותיקים לא הכירו את טומאת הציונות מחו"ל ולכן לא ידעו מהי סכנת ההשתלטות הציונית  על חיי הדת, טעותם היתה בהאמינם לציונים שאמנם בהשתלטות ובהקמת ה"רבנות הממלכתית" מעוניינים הציונים בחיי רוח בקרב החילוניים שיבואו לארץ ישראל. מנגד הכירו החרדים את הציונות ודומייה מאירופה והתנגדו לה בכל עוזם אך הספרדים הולכו שולל ע"י קוק וה"מזרחי" ("הציונות הדתית")ב"מכרם" להם  כי ה"חרדים בארץ ישראל קיצוניים מדי". אי לכך הרי שרק מספר מצומצם של רבנים ספרדים ובני ציבורם הצטרף לכל מאבק החרדים האשכנזים ואילו רובם העדיפו להילחם רק על קבלת "רב ממלכתי ספרדי" גם לעדתם, שהרי עד אז ה"ראשון לציון הספרדי" היה איש הייצוג הבלעדי בפני השלטון הטורקי. בואם של הבריטים היה מהלומה כפולה-  באי הכוח היהודים בפני הבריטים לא היו עוד דתיים , וגם הרב שנבחר (קוק) לא נבחר עוד ע"י ציבור היראים והשלמים אלא ע"י הממסד הציוני הפוקר בחותמת נוכרים וציונים בריטים. שנית , כנגד הספרדים היה קל יותר לפעול גם משום סיבה שנעוצה היתה בבעיה תקופתית באותן שנים. הם נתפסו – עם בוא הבריטים, ללא שום הנהגה. לפני מלחמת העולם הראשונה נפטר ה"ראשון לציון" של אותם ימים - ה"ישא ברכה" (הרב שאול אלישר), והרב יעקב מאיר רצה להשתלט על התפקיד המיותם אך רבני הספרדים התנגדו לו ודרשו את מינויו של הרב חחים אלישר-  בבחינת "הבן יורש". הנושא הגיע לאיסטמבול-  בירת האימפריה הטורקית, שם ישב ה"חכם באשי" , רבה של האימפריה העותמנית- הטורקית, שארץ ישראל נכללה גם בתחום שיפוטו. באותם ימים כיהן הרב משה הלוי כה"חכם באשי" והוא שלח את הרב יעקב מאיר לכהן בראש רבנות סלוניקי ביוון ואילו משם הובא הרב אליהו פאנזי'ל להכין את הבחירות בארץ ישראל, ובנתיים החל הרב פאנזי'ל  לנהל את הרבנות בארץ. אך מלחמת העולם הראשונה "טרפה את הקלפים" עבור הציונים. האימפריה הטורקית התמוטטה בסיום המלחמה (1918) וה"חכם באשי" איבד את השפעתו על הפזורה היהודית ונותר רק הרב של מדינת טורקיה הקטנה והמצומצמת שקמה אח"כ, ושהפכה מאימפריה לעוד מדינה רגילה. מנגד הרי שבארץ ישראל לא נמצא "ראשון לציון" מוגדר ומיד לאחר מלחמת העולם ניסו האשכנזים והספרדים להקים וועד מאוחד אך כאן נכנסה הציונות והנחיתה את הרב קוק והקימה למענו את "משרד הרבנות". הימצאותם של הספרדים ללא "ראשון לציון" וללא "חכם באשי" הותירה אותם בדד – ועוד לאחר המלחמה המתישה ועם מעצמה שאת שפתה לא הכירו, ולכן חלק מהספרדים החלו לנוע אחר הציונים וקוק, ואילו ה"וועד המאוחד" התפרק. הספרדים בכל זאת דרשו רב משלהם אך הציונים סירבו. פקיד יהודי בשלטון הבריטי החדש בא"י-  בנטוביץ שמו, החליט לעשות מעשה פוליטי מחוכם כדי לקרוע את רוב הספרדים סופית  מהחרדים האשכנזים.  הפקיד הבריטי הבין שלאחר שררה מדינית וייצוגית כה גדולה – שהיתה לספרדים ערב מלחמת העולם הראשונה, הרי שאי אפשר להותירם ללא כלום ולכן הציע להחזיר לספרדים את ה"ראשון לציון" לצד ה"רב הראשי" שהומצא ע"י הציונים עבור הרב קוק, ושמעתה ואילך יכהנו שני רבנים: אשכנזי וספרדי. אבל בנטובי'ץ טמן לספרדים פח שבעקבותיו נענו הציונים בלית ברירה לרעיון ולא יצאו חוצץ נגדו. אם עד מלחמת העולם הראשונה בחרו ב"ראשון לציון" רבני וגבאי בתי הכנסת של הספרדים הרי שמעתה ואילך הציע בנטובי'ץ כי ה"ראשון לציון" יבחר ב"אופן ממלכתי" ובדומה לבחירת ה"רב הראשי" האשכנזי, דהיינו ע"י הציונים ומוסדותיהם ולא באופן עצמאי – דתי. רוב הישוב הספרדי התפתה והסכים לרעיון והציונים מינו את הרב יעקב מאיר שחזר מסלוניקי שביוון לשמש כ"ראשון לציון" והאחרון כמובן נענה , שהרי הציבור הספרדי בא"י לא היה בוחר בו באופן עצמאי. מכאן ואילך החל קו חדש שטוו הציונים בעזרתו של הרב הספרדי הראשון מטעמם - התרוקנות משרת ה"ראשון לציון" מעצמאות דתית והפיכת הרבנים הרשמיים של הספרדים למשת"פים תוך מניעה מגדולי ישראל הספרדים האמיתיים לחזור להנהגה הרבנית הרשמית, כפי שהתרחשה לפני מלחמת העולם הראשונה.

     ה"כף החיים", ה"סבא קדישא" אלפנדרי, ה"אלשייך" , ה"בבא סלי" , הרב בן ציון אבא שאול, הרב יהודה צדקא, הרב צדקא חוצין, הרב עזרא עטיה , הרב משה צדקא, הרב יעקב מוצפי, הרב מרדכי שרעבי, הרב חיים סינואני , הרב סלמן מוצפי ורבנים מורמים אחרים היו גדולי תורה ספרדים ובני עדות המזרח, שלא הוכרזו כ"גדולי הדור" הרשמיים ולא זכו להיות ה"ראשון לציון" משום השתלטות הציונים על התפקיד הזה והנחתת רבנים מטעמם , שבין השאר אישרו להם את האתיופים כיהודים (הרב עובדיה יוסף שבשנות ה-70  התנגד ל"יהדותם" אך כשמנחם בגין הציוני העלה אותם הוא "שינה את דעתו" לבקשת הציונים), הפכו את ה"רבנות הראשית" ללאומית" (הרב מרדכי אליהו שבן גוריון אישר את "דיינותו") ואחרים שעשו ועושים ככל אשר יורו הציונים.

    סיפור על ה"בבא סלי" יעיד כמה גדול בישראל ברח ממאורה מזוהמת זו ששמה ה"רבנות הראשית". לאחר מותו של הרב חי עוזיאל הגיעו ל"בבא סלי" בבקשה שייקח על עצמו להיות ה"ראשון לציון". ה"בבא סלי" ברח כמאש מהרעיון וחזר למרוקו. רק לאחר שהרב יצחק ניסים נבחר ל"ראשון לציון" חזר ה"בבא סלי" לארה"ק. ואילו הרב חיים סינואני סירב לכל הצעות ה"רבנות" שהוצעו לו. אין זה המקום להרחיב אבל הרבנים הספרדים ה"רשמיים" משמשים בידי הציונים כאמצעי להשלטת רעיונותיהם גם בקרב חרדים בכלל וראה פרשת "גיורי הצבא" שבהם שימשו הגר"ע יוסף והרב עמר - "רבנים ראשיים" לשעבר, כקטאליזאטורים בהכשרת התועבה הזו שמשמעותה שמד ממש.

    מה שהשיגו הציונים בקרב הספרדים בכלל - ולימים אף הקרב רוב החרדים הספרדים, הם לא הצליחו להשיג בקרב החרדים האשכנזים שחיו בארה"ק לאחר 1918, ואף לא בקרב החרדים האשכנזים שהפכו לחלק מהרעיון הציוני בשנת 1937. החרדים האשכנזים שלאחר 1918 התארגנו בוועד משלהם ולא היו מוכנים להכיר ב"רבנות" הציונית החדשה וברב קוק כ"רב ראשי" או כ"רבה של י"ם" , והמשיכו לקוראו "הרב של יפו". לאחר מאבק עיקש הסכימו הבריטים להכיר בוועד החרדי כעצמאי מהציונים וכך קמה ה"עדה החרדית".

    משנת 1937 ואילך הכירה אגו"י בציונות באופן רשמי ומשנת 1948 הפכה אגו"י להיות חלק מהמערכת הציונית. אך בנושא ה"רבנות הראשית" היה היחס אמפיוולנטי. מחד גיסא, גדולי התורה, ראשי הישיבות והאדמו"רים נותרו ראשי הציבור החרדי האשכנזי שבתוך הציונות (להבדיל מה"עדה החרדית", חסידות סאטמר וחוג בריסק) ולא הכירו ב"רב הראשי" כסמכות תורתית אך מנגד לקחו החרדים האשכנזים הציונים חלק בבחירות ובפוליטיקה של ה"רבנות הראשית" תוך ניסיונם להכתיר מפעם לפעם "רב אשכנזי" שלא יסור למשמעת ה"מזרחי" ואף יהיה נחות מה"מזרחי" כדי שהציבור הכללי – ובמיוחד חדתיים והחרדים עצמם, לא יטעו להאמין שה"רבנות בראשית" היא אומנם סמכות דתית. הקו הזה החל "להצליח" משנת 1993 ומאז הפסולת של ה"מזרחי" נבחרת ל"רב הראשי" האשכנזי , והאבסורד הזה מוליד חילול השם בציבור הכללי הפוגע גם בתדמית היהדות בכלל והציבור החרדי בפרט.

    עצוב היה לשמוע את כל ה"שבבניקים" ה"חרדים" שמשמשים "עיתונאים" ו"שדרנים" צורחים בשבוע שחלף  כי "שלוחי מרנן ורבנן נבחרו לרבנים הראשיים", במיוחד היה הדבר קשה – באותם ברגעים שהוכרז כי ה"שייגץ" דוד לאו נבחר ל"רב ראשי". מלבד קלותו של האיש הרי שאותו חומץ בן חומץ הכריז קודם הבחירות באופן ברור כי הוא הינו "רב דתי לאומי" ו"הוכיח" את ביזיון הצהרתו בכך שביום אידם של הציונים (ב"ספירת העומר") הוא עורך הלל עם ברכת שם ומלכות! יתרה מכך, חותנו וחותנתו – שעבדו עבורו, הינם אנשי ה"מזרחי" (יצחק והדסה רלב"ג) ומוותיקי אותה מפד"ל קלה שבקלים. האיש מנהיג בעירו מודיעין רמה של "יהדות" בנוסח החינוך החילוני ממש. וזהו ה"רב" היחיד שהסכים לפני מספר שנים להופיע בטקס עבודה זרה יפנית עם טקס "מולך" ממש ועבודתה זרה לאש בירושלים של כומר לעבודה זרה מיפן ובנוכחות נציג עיריית י"ם בשם יגאל עמדי ו"שרת התיירות" המצועצעת דאז, רוחמה נאמן! והנה את ה"שייגיץ" הזה לא מתביישים "מרנן ורבנן" ל"הכתיר" ל"רב ראשי". התוצאה המיידית של הקלקול היתה בהפגנת ההזדהות והאהדה של "שבבאבניקים" עם כיפות שחורות, עם אותו שרץ , והצגתו ליהודים חרדים תמימים בתשחורת החרדית כ"נציגם של מרנן ורבנן". כבר מהימים שאביו של אותו "שייגיץ" - לוליק לאו, נבחר כ"רב ראשי" (מ-1993) בגושפנקא של "גדולי הדור" של החרדים הציוניים, הרי שחרדים רבים החלו להאמין כי אותם רבנים ציוניים - שגדולי וצוקי עולם כהגר"ח זוננפלד , ה"סבא קדישא" אלפנדרי, בנו של המהרי"ל דיסקין  ואחרים נלחמו בהם כבאש טומאה ממש, הינם "רבנים מורמים מעם" וכי יש לכבדם. הנזק בציבור היהודי הכללי – ממדיניות זו, היה גדול יותר ולאחר שלאו האב, ומצגר אחריו, נתפסו בקלקלתם הרי שזה "נזקף" כמובן ל"זכות הרבנות הראשית החרדית". המצב החמיר עוד יותר לפני כעשור כאשר אותם "גדולי דור" חרדים ציונים נתנו גושפנקא ל"שייגיץ" יונה מצגר להיבחר כ"רב ראשי". הלה היה איש "מזרחי" ממש שבחוגיו זלזלו בו וזרקו אותו מכל השפעה. והנה ה"חרדים" באו ואימצוהו לליבם והפכוהו ל"רב ראשי" מול רב מה"מזרחי" (הרב יעקב אריאל מר"ג) שהינו פי עשר ירא שמים ושומר מצוות ממצגר (גם מול דודי לאו עמד רב בשם שפירא – מה"מזרחי", שהוא הינו הרבה יותר דתי לאו הליצן). והמצגרון הזה הלך מדחי אל דחי ונתפס בתועבות ובשחיתויות וגם על שבת וכשרות עבר בעבירות וכאשר התחלל שם שמים על ידו נקעה עוד יותר נפשם של יהודים פשוטים ב"יהדות החרדית" שהביאה אותו ל"כס הקדוש" הזה , אך ל"גדולים" במחנה החרדי- ציוני כל זה לא הפריע להזמין את ה"שייגיץ" הלה להיות אורח כבוד בבתי המדרש הגדולים ביותר של היהדות החרדית ובכך לסמא עיניים ולהכשיר שרץ זה כ"כשר" בעיני חרדים תמימים עד שהתמימים האמינו באמת כי כל מה שהחילוניים כותבים עליו הוא "עלילה"!

   סיפור הבדים לכיסוי המשך הקו של העמדת רשעים ופרחחים בראש ה"רבנות" הציונית היה כמובן עניין ה"שמיטה". הכל להד"ם. ראשית, האומנם "היתר מכירה" גרוע יותר מתועבות , חילול שבת, ניאוף ועבודה זרה?! ושנית, הסיבה העיקרית לכך שמצגר ודוד לאו נבחרו ל"רב הראשי" ע"י אנשי "יהדות התורה" נקראת: הירקן אפרתי. זהו "מסמר בלי ראש" –  שכמו ציונים חרדים לא מעטים שמצאו פרנסתם ב"רבנות" הציונית, כך גם האיש הזה שתל את עצמו שם וכדי שלא יפטרו אותו מהתפקיד הרי שכל עשור היהדות החרדית ו"גדוליה" צריכים לדאוג שליצן אחר יבחר ל"רב הראשי"! ומדוע למשל התשחורת החרדית ציונית הכתירה "שייגיץ" כמצגר כ"ירא שמים"? למצגרון הזה ישנם שני גיסים בשם וורצל ונתי גרוסמן - שהם למעשה ה"גדולים" של הדור, והללו הם עורכי "יתד נאמן" וה"פלס" והם מפארים את ה"שייגיץ" הזה כ"ירא שמים".

   אין להמשיך ולהרבות מילים על פרחחים אלה אך לציונות אומנם אין השפעה ישירה –  ב"כובע רבני", על החרדים האשכנזים הציונים אבל מנגד כל הגבאים ועוזרים של "גדולי הדור" הללו הם בעצם אנשי שלטון ציוניים ממש\ אם בשכר ואם מרצון והם כבר דואגים ש"גדוליהם" יאשרו את כל מה שהציונים חפצים להכניס ליהדות החרדית כמו ה"נחל החרדי", ה"גיור הצבאי", ה"גיור הממלכתי" , הכרה ב"רבני עיר" ציוניים וכמובן ההכרה בהסכלה הפוקרת כאמצעי "לרכוש פרנסה". לא לחינם הציונים של הליכוד – בראשות בנימין נתניהו, בחרו לבחור בדוד לאו ולא בדוד סתיו. הציונים יודעים היטב שדרך דוד לאו המחופש ל"חרדי" קל יותר יהיה להם להמשיך את "גיורי" החלומות שהרב עמר התחיל בהם וכן להשריש את הירידה בכשרות והכנסת "אידישא שיקשעס" כ"משגיחות כשרות", וכמו כן להרוס כל אורתודוכסיה קלה בחו"ל ולהופכה לרפורמית תחת חותמת "אורתודוכסית". בתפקידים ובמשרות של אותה "רבנות" נבובה סותמים הציונים את פיות החרדים נגד המשך השמד דרך המנגנון שנבנה לאחר 1918. זהו המוסד שהרבי מבריסק קיללו אבל אלה המחופשים ל"ליטאים" – על שני המחנות שלהם, מסרבים ללמוד את לקחו של ה"בריסקר".

     אבל אילו החרדים כולם היו מתייצבים נגד ה"רבנות הראשית" והרעיון המתועב הזה הרי שההבדל בין חרדים ל"מזרחי" ובין אורתודוכסיה לרפורמה היה ברור ולציונים לא היתה האפשרות להמשיך בשמד שלהם. 

הנסיכים והצפרדעים

בס"ד

     הנסיכים והצפרדעים / הרב אליהו קאופמן

      תוצאות הבחירות ל"רבנים הראשיים" היו מהלומה קשה בעיקר עבור שניים מאלה שפיזזו ותיככו סביב בחירת המועמדים. המפסידים הגדולים היו השר בנפתלי בנט וה"רב הראשי" לשעבר – הרב שלנמה עמר. עבור האחרון אולי זה היה יותר מהפסד- זה היה סיוט ממושך שעוד לא נגמר. זה החל בכישלון לאפשר לו להתמודד שוב בשני "דילים" שנכשלו בזה אחר זה ולבסוף ב"התרסקות" מועמדו ל"רב הראשי" הספרדי -  הדיין ציון בוארון. ואילו באמצע כל תהליך ההתמודדות יש גם כאלה המייחסים לרב עמר לא מעט נפילות נוספות בפחים שהוא עצמו טמן למתמודדים הספרדים , שהתמודדו נגד מועמדו , הדיין ציון בוארון. ואילו נפתלי בנט הפסיד פעמיים –  פעם אחת בניסיון למנות רב פושר בענייני הדת , ועל גבול הרפורמה ממש (הרב דוד סתיו) , מהצד האשכנזי, ובפעם השנייה והמקבילה הוא נכשל בניסיון למנות רב לאומני קיצוני כלבבו , מהצד הספרדי (הרב שמואל אליהו). אבל כנראה שבנט למד היטב את נבכי הפוליטיקה ושקריה ולכן הוא אפילו לא הסמיק כאשר מיד לאחר ההפסד הכפול שלו הוא טען שבחירתם של הרבנים לאו ויוסף – המועמדים הקלאסיים שלהם התנגד, היא עבורו "הישג" שעליו עמל מספר חודשים, מאז נבחר לפרלמנט הישראלי ומונה לשר.  בנט כנראה שכח לציין כי תוצאות המכה הכפולה שקיבל היתה סטירת תיקו שהנחית בפניו אריה דרעי, לאחר שהאחרון הוצא ע"י בנט מהקואליציה של נתניהו. גם עבור אלי ישי היה הניצחון של דרעי בתוצאות היבחרותם של יוסף ולאו  , סוף לחלום ההישרדות שלו בעתיד בהנהגת ש"ס.

    אבל מי שמאמין וחולם על שינוי מהותי ו"רעיוני" בתכני ובהנהגת ה"רבנות הראשית" בעקבות  בחירתם של שני ה"נסיכים" הללו פשוט חולם בהקיץ ותו' לא. עם בחירתם של השניים נפתח עשור שלישי של שקיעה בביצה טובענית של "אי סדרים ניהוליים", הפיכתו של "רב ראשי" לפקיד ביורוקראטי ובעיקר ספק פרנסה למקורביו ולמקורבי מקורביו. הרב יוסף הוא אמנם תלמיד חכם אמיתי שהוציא לפחות כארבעים ספרי הלכה אבל לא לשם "הנהגה רוחנית" הוא נשלח ל"בית יהב" שבמעלה רחוב המוסכים בכניסה לירושלים. הוא נשלח לשם כדי להמשיך את ההגמוניה של ש"ס וכדי להמשיך את  מינוייים של  הרבנים ממשפחת המלוכה ששמה יוסף. הוא נשלח לשם גם כדי לעצור את כוחו העולה של הרב עמר וגם אם יחפוץ מעט אחרת ספק אם יעלה הדבר בידו , כשאחיו משה וגיסתו יהודית נושפים בעורפו. גם לרב דוד לאו –  כממשיכו של אביו המפורסם, ישנה בידו "רשימת מכולת" של מינויים עתידיים ושאר "כופתאות" שמקורביו, אביו – הרב ישראל לאו, וכמובן חותניו (יצחק והדסה רלב"ג) מסרו בידו עוד לפני היבחרו. סיפורו של ה"רב הראשי" כפוסק הלכות וכדמות ראשונה במעלה מבחינה דתית במדינה נגמר לפני כעשרים שנה, עת סיימו הרבנים מרדכי אליהו ואברהם שפירא את כהונתם. לא לחינם חטפו בניהם - ה"נסיכים" האחרים, את הסטירה הפוליטית בבחירות האחרונות. כיום אין יותר צורך ב"נסיכים עדינים" ו"טהורים" אלא יש צורך מתמשך ב"נסיכים" שהם גם צפרדעים, היודעים לשחות בביצה הטובענית של פוליטיקת ה"רבנות הראשית" אך בהופעותיהם הפומביות להיראות ולהישמע כנקיים מבוץ.

     הגיע גם הזמן שכל התמימים ו/או המתחכמים יבינו וידעו שהבעיה ב"רבנות הראשית" איננה "רעיונית" . זו איננה בעיה של "קו מתון" מול "קיצוניים" , זה איננו ויכוח בין "מקרבים ליהדות" ל"מתבדלים" אלא זו בעיה של מושחתים שלא יתנו לאחרים לנגוס מפרוסת העוגה הבלעדית שלהם ולכן לא מקרה הוא שהרבנים אליהו, שפירא וסתיו מצאו את עצמם ב"קרשים" כאשר ניסו ליצוק תוכן "רעיוני" להתמודדות על מאבקי שליטה ב"קרטל" על בלעדיות של יבוא בשר, "תעשיית תארים רבניים" ומינויים בפועל, ושוק יבוא ויצוא של מוצרי מזון  שגם ה"משפחות" מאיטליה , דרום אמריקה וארה"ב של טרום מלחמת העולם השנייה לא היו מתביישים בו. את ה"קרטל" הזה לא יוכלו לשבור פוליטיקאים מכל גווני הקשת –  בעלי אינטרסים פוליטיים וכלכליים באותה מערכת, אלא רק אנשי מנהל הגונים באמת מקרב ביקורת המדינה , אנשי פרקליטות המדינה, בעלי אומץ מנציבות המדינה ולצידם יעזרו יהודים דתיים שאינם מאמינים בצורך של "רבנות ממלכתית" ושאשר חונכו כנגד הרעיון הזה , ומוכנים רעיונית לפרקה.

    רחמי לכל אותם גורמים חרדים אשכנזים – שעם הישמע תוצאות הבחירות,הם קמו לעלוז והצביעו על כך ש"מומלצי מרנן ורבנן" הם אלה שנבחרו, ובמיוחד מוקדה קריאתם להיבחרו של דוד לאו , ל"רב האשכנזי הראשי". אז רבותי היקרים, זו הפעם השנייה כאשר מועמד שהמחנה ה"דתי לאומי" השליכו הצידה , אומץ בידי ה"ליטאים החרדים" והפך למועמדם מול דתיים וטובים ממנו - רק כדי לבזות את מושג ה"רב הראשי". לפני כעשר שנים היה זה יונה מצגר והפעם היה זה דוד לאו. אם "מרנן ורבנן" ממליצים ועומדים מאחורי מועמד שהוא עצמו מצהיר שהוא "דתי לאומי" –  רק שלא מצא את מועמדותו שם, ואשר משתתף בטקסי "עבודה זרה" ועבודת אלילים של כת מיפן הסוגדת לאש(!), הרי שצריך להחליף דחוף את אותם "מרנן ורבנן". וגם במחנה הזה –  של החרדים האשכנזים, ישנו מפסיד: הרב שמואל אוירבך מי"ם, שמתוך כעס על משפחת יוסף שפנו ליריבו הגדול , הגר"איל שטיינמן מבני ברק, הוא סירב להצהיר על הרב יצחק יוסף כמועמדו ולבסוף מצא שוב את עצמו שוב בשולי המחנה החרדי.

    את ה"רבנות הראשית" הזו צריך פשוט לפרק ובמקום המפלצת המלאכותית הזו תקומנה רבנויות אמיתיות יש מאין כפי שהדברים מתרחשים בכל העולם – שם מושג הרבנות הינו קודש קודשים, ולא עוד מילת גנאי למוסד בזוי.

היורש

בס"ד

    היורש / הרב אליהו קאופמן

     בשנה האחרונה אנחנו עדים לשתי ניסיונות לערעור כוחו של הגר"ע יוסף -  כמנהיגם הבלעדי של הספרדים הדתיים והחרדים. שני הניסיונות פרצו לא במקרה "ערב בחירות",  שהרי זה הזמן להוכיח לרב עובדיה יוסף ולמשפחתו כי מנהיגותם איננה מונחת בכיסם, ובטח לא בכיסם הקטן.

     המרד הראשון היה של הרב אמנון יצחק , ערב הבחירות לפרלמנט האחרון,בסוף שנת 2012. הרעיון של הרב אמנון יצחק - להקים רשימה עצמאית , תוכנן שנים קודם לכן ולא רק לרשימת בחירות בלבד היה היעוד הזה. הרעיון גם לא היה למרוד ברב עובדיה יוסף עצמו כי אם להכין את הקרקע שלאחר 120 שנותיו. הקרקע למי שיהיה "גדול הדור" הבא של הספרדים. הרב אמנון יצחק עבד על כך שנים רבות , ובחשאי. מאות אלפי קלטות , הרצאות ענק באולמות על ובכיכרות פרסום אדיר גם בחו"ל היו רק חלק מהאסטרטגיה שלו ליצור ציבור ומצב שאחרי 120 שנה הוא ירש את הגר"ע יוסף בכוח המרד, שהרי ממשפחת יוסף ומש"ס הוא לא היה מקבל גדולה "על מגש של כסף". הרב אמנון יצחק ידע להפוך את עורו ושנות את חברבורותיו ה"אנטי ציוניות" כדי לקבל לגיטימציה וסיוע מהממסד הציוני וה"תשחורת" החילונית אותם השמיץ שנים רבות. הלה הבין כי רק ה"כוח הציוני" - זה שהעלה לתפקיד ה"רב הראשי" את הרב עובדיה יוסף ולימים הפכו ל"גדול הדור", הוא גם זה שיוכל לעזור גם לו להיות "גדול הדור". אבל אמנון יצחק  פנה וקיבל עזרה מעוד כוח שתמול שלשום עזר לגר"ע יוסף להפוך ל"גדול הדור", אמנון יצחק פנה לחרדים הליטאים שבראשות הגר"איל שטיינמן שבעבר הם אלה שהעניקו לגר"ע יוסף "לגיטימציה חרדית" לעמוד בראש הספרדים החרדים (אז היה זה הרב שך המנוח שהעניק לגר"ע יוסף את הלגיטימציה הזו). סופו של הרב אמנון יצחק ידוע  -  "על הקרשים", אבל בקופצו ל"בריכת המרד" הוא קירר את "מי המרד" עבור זה שבא אחריו, שגם הוא תכנן את המהלך הזה יותר מעשור.

    המרד השני אירע לפני הבחירות הנוכחיות ל"רבנים הראשיים" –  חודשים מספר לאחר המרד השני. הפעם שמו של המורד הוא הרב שלמה משה עמר. מספר שנים לפני שעוד נבחר ל"רב הראשי" הוא כבר תכנן את עלייתו ליום שיחליף את הגר"ע יוסף דרך כהונתו כ"רבה של ת"א" ולימים כהונתו כ"הרב הראשי לישראל". לאחר היבחרו ל"רב הראשי" –  ועד לא מכבר, הפך שמו כ"יורשו של הרב עובדיה יוסף". הרב עמר הצליח להעביר דרך הרב עובדיה יוסף גם "פסקי הלכות" מטעם השלטון שנחשבו אבודים - כמו למשל ה"גיור הצבאי". אבל בשנה האחרונה החליטו בבית הרב עובדיה יוסף "להחזיר עטרה ליושנה" ולהילחם על הצבת ה"בן יורש" בתור ה"רב הראשי" שיבוא אחרי הרב עמר. האחרון ידע שאם הוא לא ימשיך בפקידו הרי שירושת "גדול הדור" תתרחק ממנו ולכן יזם את "חוק עמר" במתכוניו השונים. משנפל החוק הרב עמר החליט להריץ את הרב ציון בוארון כ"איש הקש" שלו ולחכות עד 120 לגר"ע יוסף. אי לכך חידד הרב עמר את קשריו עם הממסד והוכיח לו כי הוא ישרת אותם בעתיד טוב יותר ממה ששירתם הגר"ע יוסף. להבדיל מהרב אמנון יצחק הוא פחות בונה על החרדים האשכנזים כ"מכתיריו" הנוספים אבל בכל זאת הוא שלח את הרב בוארון לחצרו של הגר"ח קנייאסקי. אםזה  לא יועיל , אזי, זה בטח לא יזיק. הרב עמר לא לחינם מקווה שהרב בוארון ינצח משום שהרב עמר מסתמך על הסבר משפטי שאם ה"רב הראשי" מתפטר הרי שמותר ל"רב הראשי" הקודם להתמודד שוב. ומי שקרוב למידע טוען כי הרב בוארון אינו חפץ באמת בתפקיד אלא זמן מה לאחר בחירתו הוא יתפטר לטובת הרב עמר. וגם אם הרב בוארון לא יבחר הרי שהרב עמר החליט כבר להנהיג את עצמו ל"גדול הדור" שלאחר 120 של הגר"ע יוסף, מה שמצביע יותר ויותר על פירוק ש"ס לרסיסים אחרי 120 של הגר"ע יוסף.

    להבדיל מהמחנה החרדי הספרדי הרי שבחנה החרדי הספרדי הרי שהמאבקים במחנה החרדי האשכנזי נושאים אופי פנימי יותר. המאבק הוא בתוך הבית החרדי ופחות מושפע ישירות מהממסד החילוני בישראל  וגם פחות פתוח לקהל שאיננו חרדי. האדמו"רים נלחמים על הירושה בחצר החסידית שלהם - אם בקרב על היורש ואם בפתיחת אדמו"רות מתחרה. בקרב על "גדול הדור" האשכנזי (מקרב הליטאים) המלחמה היא עדיין בין "ראשי ישיבות" ו"חוגים", וגם אם לממסד הציוני ישנה השפעה עקיפה הרי שהיא איננה גלויה לעין. מהיום שבני עדות המזרח קיבלו על עצמם (גם החרדים שבהם) את היות ה"רב הראשי הספרדי" מנהיגם הרוחני הרי שהם קיבלו על עצמם את הכרת "גדול דורם" מתוך המערכת החילונית ואת השתתפותם של לא מעט חילוניים בעיצוב ה"רבנות" שלהם. במחנה החרדי האשכנזי - גם זה שמשתתף בתוך המערכת הממלכתית, הותירו עדיין את מעמד ה"רב האשכנזי הראשי" כמעמד נחות כדי לא להיות מושפעים מהמערכת החילונית הזו בתוך תוכם. בחירתו של ישראל לאו, יונה מצגר והרצון כיום לבחור את דוד לאו ל"רב ראשי" מנסה להנציח את ה"רב האשכנזי הראשי" כמדרג ירוד כדי שבעתיד יישארו הרבנים החרדים כ"רבני על" בקרב האשכנזים, ובמיוחד בקרב האשכנזים החרדים.

    הרב עובדיה יוסף –  ואף הרבנים החרדים האשכנזים (הליטאים), אינם נבחרים עוד עפ"י החלטת "גדול הדור הקודם" או עפ"י רצון הקהילות הדתיות ממש.להבדיל מלפני השואה המרה הרי שמדינת ישראל הולידה מצב חדש שבו הממסד הציוני –  חילוני מעורב יותר ויותר בבחירת "גדול הדור" כדי לצמצם את השפעת החרדיות האותנטית וכדי לקבוע בעתיד את דרך היהדות האורתודוכסית. אצל הספרדים ההשפעה הזו גלויה יותר ואצל האשכנזים ההשפעה הזו סמויה יותר. לעומת החרדים האשכנזים הרי שבקרב ה"כיפות הסרוגות" ההשפעה על "גדול הדור" הציוני דתי היא בידי הממסד הישראלי וראה כיצד החילוניים מובילים בנענוע מועמדי ה"ציונות הדתית" –  דוד סתיו מול דוד לאו, "יש עתיד" ו"העבודה" מול הליכוד-בתינו". "הבית היהודי" הפך למשני.

      

חילול ה' ה"חרדי" סביב בחירת ה"רבנים הראשיים לישראל

בס"ד

חילול ה' ה"חרדי" סביב בחירת ה"רבנים הראשיים לישראל /    
הרב אליהו קאופמן          

                                    

            צריך לשפשף עיניים - אך במיוחד לנקות את האוזניים, כדי להאמין למה שכתוב ונאמר בשם ה"יהדות החרדית" ו"גדולי ישראל" לגבי הבחירות למוסד שהרבי מבריסק קיללו , ה"חזון אי"ש" ציווה להתעלם ממנו והגר"ח זוננפלד מסר את נפשו ממש נגדו. זוהי אותה "רבנות ראשית" שהציונים בדוה מליבם ואשר רצתה לחסל –  כרפורמים ממש, כל הנהגה תורתית כלשהי בארץ הקודש, ורק סיעתא דשמעיה ושלטון בריטי זר עזרו להעביר את הגזירה והותירו ל"עדה החרדית" את מוסדותיה. זו היתה אותה "רבנות ראשית" שבראשה העמידו הציונים את אברהם יצחק קוק מיפו שהרבי מסאטמר כינהו "איש צר ואויב לדת תורתנו הקדושה". וזו אותה "רבנות ראשית" שאפילו אחד מ"רבניה המפוארים" - שלמה גורן שמו, קרא בשנת 1993 לפרקה משום ששני הרבנים שנבחרו באותה שנה אליה "אינם עוד תלמידי חכמים" וכאשר "אחד מהם נגוע בעריות וזנות והשני בפלילים ובשחיתות". כוונתו של הרב גורן היתה לישראל מאיר לאו ולאליהו בקשי-דורון.

        והנה לאחר שני עשורים של בושות וחילולי ה' מאותם ארבעה "רבנים" שנבחרו על כידוני "יהדות התורה" וש"ס הרפורמיסטית והביאו חילול ה' שכמותו אפילו "רבני" ה"מזרחי" שקדמו להם לא הביאו, עדיין מתעקשים ה"גדולים" וה"קטנים" מהשירותים של "יהדות התורה" וכמובן של ש"ס, להמשיך ולהשתתף בגועל נפש המצחין הזה , ושימו לב באיזה "רבנים" הם הביעו תמיכה - לא רק  אנשי "מזרחי" ממש, אלא הפסולת וה"צואה" של ה"מזרחי", עם יחוס של "חומץ בן חומץ"! עוד לפני שאפרט את שמות ה"תכשיטים" שקיבלו גיבוי מ"גדולי ומאורי הדור"  להיבחר ל"רבנים ראשיים", הרי שאציין שאין לי ספק ש"נתוני" אותם "רבנים" שהומלצו ונבחרו ע"י העסקנים החרדים וקבלו את "ברכת הגדולים", לא היו באמת ידועים לאותם רבנים גדולים שתמימותם נוצלה ע"י ליצני החצר שלהם. בטוחני שהרב שך המנוח לא ידע דבר וחצי דבר על מעלליו של לוליק לאו עם אותן נשים שהתפרסם שמו ושמן בכפיפה אחת כחנית בנקובסקי וטלילה סטן. בטוחני שהרב עובדיה יוסף לא ידע על הסיפור שהתפרסם אח"כ בעיתון האמריקאי "פנים חדשות" על בנו של אליהו בקשי – דורון. בטוחני שהרב אלישיב המנוח לא ידע דבר וחצי דבר מחילולי ה' של יונל'ה מצגר ועל כך שהאחרון נתפס בחילו שבת מדאורייתא ושזייף את מוצאה של נוכריה ו"הפכה  ליהודיה", ואח"כ "חיתנה" כ"דת משה וישראל". בטוחני שהרב עובדיה יוסף לא הכיר את עברו של שלמה (מומו) משה עמר מהימים שהיה היה אברך צעיר בעיירה שלומי וכאשר אחד מ"חברי נעוריו" דאז היה לא אחר מאשר השוחט אליהו סוויסא, ועל מעלליהם גם יחד. ובטוחני שהגר"איל שטיינמן והגר"ח קנייאבסקי אינם יודעים כי לדודי לאו מיחסים קשר עם כתות של עבודה זרה מהמזרח הרחוק וכי דודי לאו עצמו הצהיר שהוא אינו "חרדי" והוכיח זאת מכך שביום האיד הציוני ( בספירת העומר!) הוא עורך הלל עם ברכה וכי בעצם מדובר ב"חומץ בן חומץ" "למהדרין מן המהדרין" בסוגי חומצים. בטוחני גם כי הרבנים שטיינמן וקאנייאבסקי אינם יודעים ששמולי'ק אליהו מצפת נסע עם ביתו (ל"חנכה למצוות"...) לבית הפריצות והתועבה בי"ם והצטלם עם כל אנשי ונשות התועבה שם כדי להפגין "ליברליות" בו בזמן  שכל החרדים נלחמו נגד מצעד התועבה בעיר הקודש י"ם. בטוחני שהרבנים שטיינמן וקאנייבסקי לא ראו את החוברת של "פסקי" אותו ציון בוארון שאחד מאבות בתי הדין בארץ כינה אותה "החוברת להתרת ממזרים", ובטוחני שגם  ה"היתר" של בוארון  לפסול עד קידושין משום היותו עו"ד כדי להתיר בקהל ישראל "ממזר" (כדבריו של בוארון עצמו), לא הגיע לשני הרבנים המכובדים הללו.

     אבל גם בלי כל המידע הזה עדיין התפיסה של תמיכה ב"רבנות" ציונית והכנסתה לקהל החרדים היא תפיסה בעייתית וסתומה שבטח הרבי מבריסק , ה"חזו"ן אי"ש" וכמובן הגר"ח זוננפלד לא היו חותמים עליה. ידוע לנו היטב כיצד כעס הרבי מבריסק על אחד מהעסקנים האגודאים שרצה לשאול פסק הלכה בעניין "קו התאריך" (בימי הלחמה העולמית השנייה) את ה"רב הראשי" הציוני, יצחק הלוי הרצוג. ה"בריסקר רוף" לא רצה כל קשר בין חרדים ל"רבנים הראשיים" ולא לחינם קילל אפילו את הבניין שבו שכנה ה"רבנות הראשית".האם מישהו מכם רואה את ה"בריסקר רוף" או את החזון אי"ש" "מתפלפלים"  את איזה שרץ פחות גרוע ל"הכתיר" ל"רב ראשי"?! האם אותם מצוקי דןר היו בכלל שולחחים "נציגות חרדית" לדבר ולשאת עם פרצופים כמו לאו, מצגר, או שמולי'ק אליהו?! בודאי שלא. גדול אמיתי יודע שגם הכשרת שרץ בדיעבד - ואפילו ב"מינון נמוך", כמוה כהכשרת השרץ לטווח ארוך ולעולמים ב"מינון מקסימאלי". אין כאן עניין של "להציל מלוע הארי" אלא יש כאן עניין של להיכנס לבטן החזיר.

     ועכשיו נעבור ל"מועמדים החרדים" שהומלצו ויומלצו ע"י "גדולי ומאורי הדור". על דודי לאו – ה"מועמד האשכנזי המוסכם" של "יהדות התורה" וש"ס, כמעט שכבר גמרנו את ה"הלל". זה "רב מעללים" שאינו מסתיר שהוא שייך ל"מזרחי" אבל להבדיל מהרבנים איגרא ושפירא (המתחרים ה"מיזרחיסטים" ל"רב האשכנזי") הוא פחות דתי מהם והרבה יותר קשור לליצנים אנטי דתיים –  בדיוק כמו שהיה והינו אביו המפורסם. זהו חנפן המתערה בחוגי הפוקרים, אבל כנראה שאיתו קל יותר לעסקנים ה"חרדים - ציונים" ל"גנוב סוסים". לאחר אותו ביזיון עם בחירת ה"קל והפוקר שב"מיזרוחניקחים" - יונה מצגר, עדיין לא למדו ב"יהדות התורה" כי תמיכה בפסולת שה"מזרחי" משליך רק מחללת יותר ויותר שם שמים.

     בעוד שש"ס החליטה בנושא ה"רב הספרדי" להמשיך את ה"מונרכיה" של משפחת יוסף ולבחור ביצחק יוסף הרי שביהדות התורה" עדיין מתלבטים אם לבחור באותו יצחק יוסף או להעביר את תמיכתם לאותו אנונימי בוארון - האיש עם חוברת הממזרים, ואולי אפילו לבחור ב"מידוחני'ק" המוצהר ששמו שמולי'ק אליהו ושהוא "חובב" הביקורים והפגישות עם אנשי ובית התועבה. היה כדאי למבוזי "יהדות התורה" לממש את "איומיהם" נגד ה"מזרחי" (שזרקם מקופת הקואליציה הציונית) ולזרוק מכל המדרגות את השמולי'ק אליהו מצפת – מועמדם של בנט ואיילת שקד, אבל אפסים נשארים אפסים.

     בין רע לטוב –  ועוד במלחמה על קודשי ישראל, אין ה"רע במיעוטו" או ה"רע הגרוע יותר" אלא יש לומר  כי "להמשך הידרדרות היהדות והתורה לא ניתן יד", ואח"כ מיד להחרים את הבחירות ל"רבנות הראשית" ולהצביע עליה כעל טריפה ממש ובמקום זאת להכניס את הבד"צים גם לתוך הרחוב המסורתי בישראל. אבל בהתנהלותם של כל אותם עסקני , "רבני" ו"גדולי יהדות התורה" , הרי שמפלגה זו נותנת לגיטימציה מלאה להמשך המלחמה בדת ישראל, להכנסת גויים בקרב  ישראל , להאכלת טריפות ונבילות לעם ישראל ולחילול שם שמים. יש להקים גוף חדש שילחם על קודשי ישראל –  כפי שמתחיל הדבר להיווצר נגד הגיוס לצבא הציוני. מי שממליץ לבחור בקלי דעת (הרבה יותר גרועים מה"חרד"קים" הצעירים והמבולבלים...) כלאו, מצגר, בוארון, שמואל אליהו וחבריהם הנלוזים  ל"רבנים ראשיים , הרי שאיננו ראוי להנהיג את יראי ה' האמיתיים ואינו יכול להורות לנו בבחינת "על ימין תאמר שמאל ועל שמאל תאמר ימין", ואת זאת יש לצעוק בחוצות בריש גלי.

גילוי אליהו

בס"ד

     גילוי אליהו / הרב אליהו קאופמן

    אודה ולא אבוש. יש לי בעיה קשה עם הצרתו של היועץ המשפטי לממשלה –  יהודה ויינשטיין, נגד מועמדותו של הרב שמואל אליהו לתפקיד ה"רב הראשי לישראל". מחד גיסא, כותב שורות אלה היה מראשוני היוצאים נגד הצהרותיו האנטי ערביות של הרב שמואל אליהו לפני כשנתיים וחצי לערך, כשה"רב ראשי"  של צפת קרא לא למכור ולא להשכיר לערבים דירות בעירו. לא אפרט שוב את נימוקי אך חושבני שהייתי הרב האורתודוכסי והחרדי הראשון שהגיב בשלילה על תפיסה זו. מנגד , במהלכים ה"משפטיים" האחרונים על בחירת ה"רב הראשי הספרדי" יש יותר מתימהון באשר להתנהלות היועץ המשפטי לממשלה –  ובמיוחד בפרשת הרב אליהו, בהתנהלות המשטרה - ובמיוחד בפרשת הרב אברהם יוסף, בהתנהלות התקשורת –  בהזכירה פתאום את דעותיהם של הרבנים אברהם יוסף ושמואל אליהו, ביחס לבית המשפט הישראלי , בהעלאת ה"חודש העודף" בגילו של הרב רצון ערוסי , ובהתנהלות ה"רבנות הראשית" בעניין ה"כושר" של הרב יצחק יוסף. כאשר מערכות משפטיות, מערכות חוק , אמצעי תקשורת ו"הנהגה דתית" מקיימים בירורים ואף פוסלים מועמדים או גישות רעיוניות הרי שזו בהחלט זכותן הלגיטימית אבל כאשר אותן מערכות שתקו כל העת כנגד גילויי הסטייה מהחוק ומהאתיקה של המועמדים שנפסלו , אך לפתע פתאום –  ובשל בחירות בלבד, מתעוררים כל "שומרי החוק" וה"אתיקה" הרי שהדברים יותר מחשודים עלי.

   אם לרב שמואל אליהו ישנן דעות פסולות וגזעניות שמעוררות מחלוקת , אזי, מדוע היועץ המשפטי לממשלה נזכר בכך רק עכשיו, והרבה לאחר הגשת המועמדות של הרב שמואל אליהו? אם הרב שמואל אליהו - כרב בישראל, אינו יכול לשרת ציבור עם  דעותיו הגזעניות הללו בתור "רב ראשי לישראל" , אזי, מדוע הרב אליהו כשיר לכהן כ"רבה של צפת" וכ"חבר נשיאות ה"רבנות הראשית לישראל" , עם אותן דעות ממש? האם קיים דין שונה ל"רב גזען" בראשות עיר וכחבר נשיאות ה"רבנות הראשית לישראל" מאשר לכהונת ה"רב הראשי לישראל"? ואם הגזענות של הרב אליהו היא כל כך ארוכת טווח מדוע עו"ד ויינשטיין נזכר רק עכשיו, על קו הסיום ממש, ב"גזענות"  הזו, ולא מנע בעבר למשל את בחירתו של הרב אליהו ל"חבר נשיאות הרבנות הראשית לישראל"?

    אבל פרשת הרב שמואל אליהו איננה הפרשה המוזרה ומעוררת התהיות היחידה בבחירות האחרונות ל"רבנות הראשית לישראל" - ובמיוחד על "כס" ה"רב הספרדי הראשי". יתכן בהחלט שבפעילותו של הרב אברהם יוסף  – "רבה של חולון", היו לא מעט התנחלויות "לא תקינות" אבל מוזר בעיני שדווקא לפני עמידתו של הלה לבחירות ל"רב הראשי" "נזכרו" במשטרת ישראל ובפרקליטות בכל ה"אי סדרים" הללו. "אי סדרים" מדווחים הרבה זמן לפני הגיעם למערכת המשפטית או פרסומם בתקשורת ובאופן פומבי כל כך. לא ניראה לי שדווקא לפני הבחירות ל"רב הראשי" פתאום כל ה"אי סדרים" התגלו בפרשת הרב אברהם יוסף. האם לכהן כ"רב עיר" וכ"חבר נשיאות ברבנות הראשית לישראל" מותר לעשות זאת עם רקע של "אי סדרים" אך ל"רב ראשי" אסור לעשות זאת כך? יש לי יותר מתחושה שעם הורדת מועמדו של הרב אברהם יוסף הרי שגם המשך החקירה "יעוכב"...

    ומעניין לעניין באותו עניין. מאוד מוזר בעיני שגם פרשת התפוצצות החקירות נגד הרב יונה מצגר – ה"רב הראשי האשכנזי", תמה דווקא ממש לפני הבחירות החדשות ל"רב ראשי". כולם טוענים כי החקירה כבר מתנהלת יותר מחצי שנה, אזי, היה הרבה יותר "אתי" להביא לסיומה לאוו דווקא שבוע ופחות לפני בחירת ה"גוף הבוחר" לבחירת "הרבנים הראשיים" הבאים על ידו. וחוץ מזה, במשך עשור שלם הועלו נגדו טענות עם עדויות חמורות ביותר - בענייני שחיתות ודת,  והנה דווקא עכשיו, כשהרב מצגר סיים את כהונתו האם זהו זה הזמן, סוף כל סוף, להעמידו לדין?

    ונחזור לפרשיות הרבנים שמואל אליהו ואברהם יוסף.  נגד השניים הועלו טענות חמורות ומגובות בציטוטים (במיוחד לגבי הרב יוסף) על דעתם השלילית לבית המשפט בישראל. ראשית, זו עובדה שההלכה רואה בבית משפט נוכרי ו/או חילוני "דיני עכו"ם" לכל דבר ולכן על היועץ המשפטי לפסול כל מועמד אורתודוכסי - רבני למשרת רב כלשהו, ובעצם הווה אומר להפריד את הדת מהמדינה. בעבר טען עו"ד וינשטיין גם טענות נגד "הדרת נשים" שבעצם הן טענות נגד ההלכה הפסוקה. אז שלחתי לו מאמר-מכתב פומבי בנושא ("הדרת נשים" המתבצעת בביתי...) ואני עדיין מחכה לתשובתו. שנית, ישנו מועמד נוסף בין המועמדים ל"רב הראשי הספרדי לישראל" ושמו ציון בוארון והאחרון העיד בעצמו (בעיתון "יום ליום") כי פסל עד לקידושין וע"י כך הפקיע את הקידושין(!) רק משום היותו של העד עו"ד דתי אשר מופיע בבתי המשפט הישראלים וככזה הוא פועל בשרות "דיני עכו"ם"! אבל לתדהמתי לא הועלה עניינו של הדיין בוארון אצל היועץ המשפטי לממשלה או בתקשורת, ולא הוזכרה הנקודה הזו כמכשול להיבחר ל"רב ראשי".

     גם ה"אפיזודה" על כך שהרב רצון ערוסי - עוד מועמד ל"רב הראשי הספרדי", עבר בחודש את גיל ה-70 ואי לכך יתכן שהוא פסול להתמודד, לא פרצה בתקשורת משום מקום לשום מקום אלא יתכן שזהו עוד ניסיון להעניק דה לגיטימציה לעוד מועמד ספרדי ל"רב הראשי".

     וברגע כתיבת שורות אלה ממש נדון עניין "חידוש הכושר" לרב יצחק יוסף  – המועמד החדש ל"רב הראשי הספרדי" (במקום אחיו אברהם יוסף). זו הרי ממש בדיחה שפתאום פקידים ב"רבנות הראשית" רוצים לבדוק את "כושרו" הרבני של מי שמתעסק כל יום בתורה ממש, כותב ועורך ספרי הלכה! מדוע לפני כשעשור אף אחד לא "זכר" שכושרו של הרב מצגר ל"רב עיר" בוטל ע"י ה"רב הראשי" דאז, הרב בקשי דורון? מדוע איש אז לא דיבר על כך ש"רב ראשי" איננו יכול להיות מי שלא למד ולא עסק בדיינות מימיו, כמצגר? ואם ב"היעלמות" בחינותיו של הרב יצחק יוסף מתיקו עסקינן הרי שאני יכול להפנות רבים אלא כל אותם תיקי שוחטים ב"רבנות הראשית"  שמהם נעלמו – לטובה ולרעה, "קורות חיים" ובעיקר "מעללים", כדי לפסול או להכשיר את אותם שוחטים. כמו כן יש בידי מכתב תלונה מ"חבר נשיאות הרבנות הראשית לשעבר" –  הרב משה ראוכבדגר מחיפה, המאשים את הרב לאו (בהיותו "רב ראשי") וחברי הנשיאות ב"ברבנות הראשית" בזיוף של הוצאת שמו מתוך נבחרי "ועדת הכשרות" של ה"רבנות הראשית"  והכנסתו של הרב יצחק רלב"ג (מחותנו של הרב ישראל לאו וחמיו של הרב דוד לאו) לרשימה במקומו. הייתי מציע לרב יצחק יוסף ולאחרים לבדוק בקרב ה"פקידים הבכירים" ב"רבנות הראשית" לאן "נעלמו" הבחינות.

     ולאחר כל אותן "תמיהות" ו"צירופי מקרים" הרי שלא רק שמוזר כיצד "רק" על תפקיד ה"רב הספרדי הראשי" מופעים סימני השאלה ה"משפטיים" וה"אתיים" לפסילת מועמדים אלא מוזר כיצד ה"סימנים" הללו פסחו על מועמד נוסף בשם ציון בוארון - שלהווי ידוע לכולם שהוא מועמדו של הרב עמר. יתרה מכך, כל "סימני השאלה" על הרבנים אליהו, האחים יוסף וערוסי החלו להיות מועלים כאשר הצעת הדיל הדביל של חוק עמר- סתיו (שהיה הופך את הרב עמר ל"רב הספרדי הראשי" ברוב מוחלט) נפל והרב בוארון האנונימי הפך למועמדו של הרב עמר עם פחות סיכויים מהרב עמר להיבחר ברוב קולות. נוסיף לכך את העובדה שפרשת הרב מצגר התעוררה בדיוק לפני הבחירות ל"רב הראשי" –  דבר שהעביר  חמישה נבחרים ב"גוף הבוחר" מהרב מצגר לרב עמר, ונקבל עוד "תמיהה" מוזרה.

    אבל לאור הפרסומים האחרונים כי הרב עמר –  כ"רב ראשי" , מתערב באופן פעיל ובניגוד להוראות משרד המשפטים (מה שלא העזו לעשות "רבנים ראשיים" אחרים בסיום כהונתם) ל"דחוף" את הרב האנונימי בוארון ל"רב ראשי", הרי שיש לבקש ולבדוק את הטענה הזו ואם היא תימצא נכונה יש לפסול את השתתפותו של הרב עמר ב"גוף הבוחר" וכמו כן לפסול את עשרת המינויים שמינה ל"גוף הבוחר". נקודת הבדיקה העיקרית צריכה להיות האם התקיימה פגישה בין הרב עמר לבין ראש עיריית י"ם - ניר ברקת, שבה הרב עמר דן עימו על בחירתו של הרב בוארון ל"רב ראשי". אם אמנם העובדה הזו נכונה יש לפסול את הרב עמר ואת נבחריו ולערוך בדיקה כללית מדוע כל שאר ה"פרשיות" ה"משפטיות" וה"אתיות" צצו רק סמוך ליום הבחירות.