בס"ד
יוני 2012
הנוכל מרח' רבי טרפון
/ הרב
אליהו קאופמן
לרב מיכל פנט - המכנה עצמו
ה"אדמו"ר מדעש בני ברק, פנים תמימות והוא מציג פרצוף לא רק של יהודי
תמים אלא גם כ"צדיק". לכולם מוכר נושא כליו - ינוקא ערמומי ברמת שוק
המתקרא רובינשטיין, כי ה"אדמו"ר" שלו ממעט באכילה, מסתגף בתעניתות
ועוד מיני המצאות מיסטיות לעניים. אך מאחורי הדמות הזו - של מיכל פנט מרח' רבי
טרפון בבני ברק, עומד נוכל , שקרן ותככן של שוק שעכשיו ממש לא רק שסיבך את בית
הכנסת בדעש שברומניה אלא גם את עצמו בתעלולים שעולל. ביום חמישי שעבר (ה-7 ביוני
2012) כינס מיכל פנט את באי בית הכנסת שלו (שבדרך כלל הוא ריק ...) ברח' רבי טרפון
בבני ברק ובקול בוכים ביקש מהם לגייס 100 אלף יורו "כדי לשמור על בית הכנסת
בדעש". לנוכחים התמימים ויראי ה' הוא סיפר כי שבוע לפני כן איימה עליו
הפדרציה היהודית ברומניה כי אם לא יעביר סכום זה לידיה היא תפרק את השותפות עימו
ותעביר את המקום לידי עיריית דעש שתהפוך את המקום ל"מועדון תרבות" הזר
ליהדות. אינני - כידוע לכם מאוהדי הפדרציה ברומניה, אבל הנוכל מרח' רבי טרפון פשוט
משקר כדי להמשיך את אחיזתו הבלעדית בדעש ולמנוע משאר אדמו"רי דעש השפעה בבית
הכנסת ובבית העלמין שם. והנה לפניכם השתלשלות הפרשה שהחלה לפני כשנתיים וחצי.
כל הפרשה הזו החלה להתגלגל בשנת 2009 כאשר
הפדרציה הרומנית החליטה שגם בית כנסת זה יהפוך למקום תיאטרון , ריקודים
ו"מוזיאון שואה" בו יוצגו תועבות ודמויות עירומות ליד ארון הקודש של בית
הכנסת, רחמנא לצלן. הסיפור הושמע - בשמחה
ובששון - לרבנית האלמנה מדעש - י"ם, בעת ביקורה בדעש בשנת 2009 , ע"י
יהודי מתבולל מהעיר ("נשיא הקהילה היהודית" המונה פחות מחמישה איש) בשם
פרקש באצ'י. הרבנית נחרדה ומיד בבואה לארץ פנתה לבנייה - ארבעת אדמו"רי דעש מי"ם ומבני ברק,
בתחינה לפעול לסיכול העניין. האדמו"רים יוסף פנט - האדמו"ר מדעש
י"ם , מנחם מנדל פנט , יחזקאל פנט -
האדמו"ר מדעש בני ברק (אשר אנשי מיכל ניסו להשמיצו אך "נרגעו" לאחר
שטאויימו כי יוודע מיהו אלתר יוסף ה"שייגיץ", בנו של מיל) ואשר פנט יצאו
לדרך בלי לבזבז דקה. בין שאר הפניות שלהם היתה גם הפניה אלי. במקביל הם פנו לבן
דודם - מיכל פנט הנדון, ואל הרב יואל טוביאס. מיכל פנט - איש רע ואגואיסט , הבין
שאם יצטרף לבני דודיו הרי שלעולם לא יהיה דמות המפתח היחידי בדעש ובכל הקשור לרכוש
הנדל"ני שם, ולכן החליט הלה לא
להצטרף אליהם אך גם לא התנגד אלא שלחם לרב יואל טוביאס משיכון ו' בבני ברק , שירגיע
את בני דודיו כאילו שום דבר לא יקרה שם ולדידו של מיכל עדיף היה שהפדרציה תעשה שם
ככל העולה על רוחה והעיקר שאף אחד ממשפחתו לא יהיה מעורב שם יותר ממנו.
אין
זו הפעם הראשונה שמיכל פנט מהתל ומחריב יהדות רק משום כבודו המאוס. שנים רבות קודם
לכן עמדו אדמו"רי דעש להקים ישיבה מפוארת וחסידי דעש בארה"ק התגייסו
לעניין. מיכל מרח' רבי טרםון - שבקושי מנהל בית כנסת שומם, נבהל מהעובדה שהנה תקום
ישיבה של דעש ועצלן חדל אישים כמוהו לא יהיה לו חלק בה. או - אז קפץ המיכל הזה
כחמור בראש חוצות והודיע כי בדעתו להקים ישיבה וכי ההחלטה נשמרה עד אז בסוד אך היא
קדמה להחלטת בני משפחתו האחרים. בני המשפחה האחרים - יהודים עדינים ויראי חטא
ובראשם דודו האדמו"ר המנוח מדעש י"ם (אביהם של ארבעת האדמו"רים
שהזכרתי קודם) , החליטו כי למען "השלום במשפחה" הם יבטלו את תוכניתם
ויקבלו את הישיבה שיקים מיכל כישיבת חסידות דעש. אך לא דובים ולא יער. עבור רודף
הכבוד מרח' רבי טרפון הספיקה העובדה שהללו ביטלו את תוכניתם והוא חייך את חיוכו
הערמומי מתחת לזקן השועלי שלו. הוא הצליח במשימתו : משפחתו לא תקים ישיבה וזהו זה,
שהרי הוא עצמו לא תכנן מעולם להקים ישיבה. ואמנם לימים נוכחה המשפחה המפוארת כי
שום דבר לא קם ומששאלו אותו על כך ענה כי "זה יוקם בקרוב מאוד, עדיין אין
תקציב" ועוד מיני הבלים. השנים עברו ושום ישיבה לא קמה, רוב החסידים שהיו
עברו לחסידויות אחרות , ובעיקר לחסידות סאטמר.
אבל מיכל פנט תבע להיות ראש וראשון לכל האדמו"רים "משום שאני הבן הבכור
של הבן הבכור של האדמו"ר מדעש שניצל מהשואה".
גם בפרשה הרומנית העדיף מיכל פנט שבית הכנסת
יהפוך למועדון תועבה אך בני דודיו לא יהיו שליטים שם, ולכן שלחם ליואל טוביאס.
האחרון הרי ידוע כסניגור ההיסטורי וההיסטרי של הפדרציה המתבוללת ברומניה וזאת ידוע
גם למיכל פנט. ואמנם טוביאס ניסה ל"ספק את סחורת השקר" למיכל בכך שהונה
את בני דודיו וטען כי "שום סכנה אינה נשקפת לבית הכנסת". אבל הבני דודים
- שבעי תעלולים ממיכל (בעבר השתלט על ירושה שהיתה מגיעה להם וגם העלים לעצמו בנין
בת"א על חשבונם - במקרה הראשון נעזר ב"דין תורה" של יואל טוביאס
ורב בשם שטרן משיכון ה' בבני ברק) ומלאים ידע על טוביאס ושקריו הרומנים, פנו אלי.
בקיץ 2009 ישבתי עימם בבני ברק והבטחתי לעזור להם בכל האמצעים האפשריים.
האדמו"רים מדעש החתימו את כל תשע
עשרה האדמו"רים של חסידות זו ובכללם את מיכל פנט. האחרון חתם משום שפחד
להתנגד לפעולה קונסטרוקטיבית שמא יאמרו ויגלו כי המחבל בפאר החסידות -
שה"מראה יחזקאל" היה פארה, הרי הוא מיכל פנט. מנגד הוא טען בפני בני בני
דודיו כי "הכל צחוק, מי ברומניה יתייחס אל 19 אדמו"רים לא מוכרים"?
מיכל שוב טען כי "הכל שטויות, לא יקרה שם כלום". אבל בפועל הדברים כמובן
היו אחרים.
ברומניה החלטתי להפתיע בסיפור בית הכנסת
בדעש. כבר קודם לכן ידעתי כי בתי הכנסת היו למרמס ע"י הפדרציה. בביסטריצה
הושכר בית הכנסת לעשרות שנים לעירייה המקומית והפך לאולם קונצרטים של עמותה יאפנית
(!). אפילו העיתונות הנוכרית חגגה על חילול ה' הזה והכותרות היו בסגנון
"דיסקוטק בבית הכנסת"?!, והתלוו לכתבה תמונות של נשים נוכריות מזמרות
ורוקדות על רקע הפרוכת! את העסקה ביצע היו"ר המתבולל של של קהילת ביסטריצה -
פרדי דק (שגם מכר בתי עלמין לחברות בנייה באישור הפדרציה). ההסכם התאפשר משום
טיפשותו של ה"רב מביסטריצה" שבניו יורק , שיחד עם דוד קאהן מסקולען
האמינו לפדרציה ול"רבה" דאז (השמלאני מנחם הכהן) כי המקום יעבור לידיהם
תמורת תשלום. כמובן שהמו"מ הדמיוני הזה נמשך עד שהמקום הושכר לעירייה ואז
מנחם הכהן טען כי "לא ידעתי על העניין של פרדי דק" ואילו בפדרציה טענו
כי "לא ידענו על המו"מ שלכם עם מנחם הכהן". בקלוז' השכירה הפדרציה
בית כנסת לאולם הוללות כשפרוכת ארון הקודש מהווה "אטרקציה" לבאר שם -
רחמנא לצלן! באותה עיר הפכה הקהילה המקומית מקווה טהרה לבריכת שחיה. בטימשוורה
הפכו כשישה בתי כנסת (!) לאולמות הוללות , קונצרטים ו"בית לוויות"
נוצרי. גם בעיר בקאו הושכר חלק מבית הכנסת ל"באר" הוללות כשבית הכנסת
צמוד לו! וכך הלאה וכך הלאה. הכיוון בדעש היה דומה. בכל אותן השכרות ומכירות (אף
של בתי עלמין וחיטוטי שכבי) תמיד התנערה הפדרציה מאחריותה וטענה כי המוסדות של הנוכרים הם היוזמים, אך הפדרציה
"שחכה" לספר כי היא עצמה העבירה את המקומות לנוכרים ביוזמתה ומתוך בצע
כסף של ראשייה, שעד היום לא הוכח אפילו שהכסף לא הלך לידיים פרטיות. מי שגיבה את
המתבוללים הללו היו בעיקר יואל טוביאס, שמלק'ה הלפרט ואח"כ גם חיים לייב
דויטש (מ"חוג חת"ם סופר" פ"ת) ואהרון ישעיהו רוייטר. לימים
נכנסו ל"עסקים" הללו גם בני משפחת שלזינגר מלונדון. התכנון בדעש היה
זהה.
אך לפרשת דעש היה גם נופך בינלאומי. מהאיחוד
האירופאי הבטיחו לעיריית דעש תקציב הגון להפיכת מרכז העיר העתיקה ל"פרויקט
תרבות" היסטורי ותיירותי שבו יכללו כנסיות מקומיות ולהבדיל בית הכנסת.
הפדרציה קפצה על המציאה והציעה לעיריית דעש לשכור את המקום לעשרות שנים ולהקים שם
"בית תרבות" שבו יופיעו נערות מקהלה בלבוש פרוץ ובסמוך יוקם
"מוזיאון שואה" עם תמונות מעורטלות של אומללי השואה וע"י הפרכות.
העירייה שמחה על העניין - לאוו דווקא מבחינת תובנו, אלא כאפשרות להאיץ באמצעות
ההצעה את קבלת התקציב באירופאי. ואז הגעתי לדעש.
מראש כבר הכנתי את העצומה נגד
העניין אך החלטתי לפרסמה רק לאחר שאהיה בדעש עצמה. בביקורי בדעש שוחחתי עם אותו
פרקש וזה אמנם אישר לי את התוכנית בטוענו כי "עדיף שהמקום יהיה פעיל" (בסיביו
מנהלת הפדרציה מו"מ למכירת בית הכנסת שם לכנסיה, רחמנא לצלן). מיד לאחר דבריו
הושטתי לו את העצומה - מתורגמת לרומנית, ופניו החווירו. כשטען כי ה"רב אישר
זאת" הוכחתי לו כי סורין רוזן ("סגנו" של מנחם הכהן) כלל אין בידו
תעודת גיור למרות אימו הנוכריה. פרקש טען לפתע כי "חצי מהרבנים שחתומים אינם
חיים". או - אז הרעמתי עליו בקולי והוא התנצל מיד. מיד אח"כ יצאה העצומה
- בעברית , רומנית ואנגלית, והסיפור
התפרסם מיד בעיתונות הרומנית, בעיתונות
החרדית בישראל ("המודיע", "משפחה" ו"יתד נאמן"), בעיתון דער איד"
באידיש העולמי ואף בעיתון היהודי- החילוני
באנגליה, ב"גואיש כרוניקל". הפרשה עשתה עדים והפדרציה נבוכה הפעם,
ובמיוחד לנוכח 19 חתימותיהם של אדמו"רי דעש. מנגד נפגשתי בדעש עם ראש העיר -
מר קוסטן מורר, והבעתי בפניו את מחאת
המשפחה על מה שנעשה. בעצומה צוין כי המשפחה תלחם בבית המשפט הרומני להחזרת בית
הכנסת לידיה. בנקודה זו נבהלו מתבוללייה הקומוניסטים של הפדרציה. הללו השתלטו בימי
הקומוניזם על הרכוש הציבורי של היהודים אך לאחר הפיכת הנגד (ב-1989) הם לא החזירו
רכוש זה לקהילות הנגזלות כמו שנעשו הדברים בחבר העמים או בשאר מזרח אירופה ואף
ע"י הממשלה הרומנית (ברכוש פרטי או ציבורי של הדתות האחרות). למשפחת פנט היה
גם "קייס" משפטי מצוין - הם היו הקהילה היחידה בעיר ושלא כבערים אחרות
הם יכולים היו לטעון ולהוכיח כל כל הרכוש הציבורי שם הוא שלהם (בית הכנסת, בית
העלמין ובתי הקהילה דהיום , שחלקם מושכרים). הפדרציה נעמדה על רגליה האחוריות וביקשה "הסברים"
ממשת"פה יואל טוביאס.
חזרתי לארץ וממש בתוך חודש תשרי
נפגשתי עם מיכל פנט בביתו, בבני ברק. הייתי בטוח שהוא ישמח על הפעולה ההצלה. לימים
הסתבר לי מבן דודו שמעבר לים כי ההצלה הזו היתה בשבילו מכת מוות ציבורית ופוליטית
שעוררה את כל האדמו"רים הרדומים בדעש להתעניין בנעשה שם. הפעם מיכל "בלע
את הכובע" משהבין כי עצומת 19 האדמו"רים עשתה הד אמיתי ולא כמו שהוא
חשב, בהיותו מנותק מהעניינים. בפגישה נכח גם האדמו"ר אשר פנט. מיכל היה עצבני
אך ניסה להסתיר את כעסו. הוא טען כי אם יצא למאבק נגד הפדרציה , אזי, עלולים
טוביאס והלפרט לבזותו ולהעליל עליו עלילות , שהרי מה שהם מסוגלים לעולל לו הוא
אינו יכול להשיב משום שהמומחיות שלהם הפוליטית היא להעליל עלילות שם רע ולבזות בני
אדם. האמת היתה שכבר אז הוא עצמו פנה לטוביאס כדי שיקשר אותו עם הפדרציה וזו "תרגיע" את
העניין בשקרים והעיקר שאדמו"רי דעש האחרים לא יהיו בעניינים (כמו שכבר עולל
בפרשת סגירת הישיבה שלא קמה). בנתיים נשלחו מכתבים ממני אל הרשויות ברומניה ונוהל
על ידי מו"מ פוליטי עם השלטון למנוע את העוולה. אך ככל שהעניין הצליח כך מיכל היה עצוב ומדוכא, וניסה להכשיל את העניין.
בתיו 2009 תכננו אדמו"רי דעש
לצאת עימי לרומניה ולעקוף את הפדרציה כדי לנהל מו"מ עם העירייה. גורם פוליטי
רומני בכיר תיווך בחנינו לעירייה ועמדה להיערך פגישה בנושה. מיכל הנוכל משך לכיוון
הפדרציה. הוא טען יעשה הסכם "כמו שבוהוש עשו". טוביאס עמד מחוריו.
כשגיתה הפדרציה - לפני הימים הנוראים של שנת תש"ע, כי תוכניתה להקים מועדון
תועבה נוסף בבית כנסת - והפעם בדעש, נחשפה
מיד עברה משיטת המקל לגזר. טוביאס הסביר לפדרציה כי מיכל ימכור גם את אשתו וילדיו
רק כדי למנוע מבני דודיו דריסת רגל בדעש. או - אז הציעה לו הפדרציה את
"תוכנית בוהוש". ומהי תוכנית בוהוש? זמן קצר קודם לכן נערך ההסכם בין חסידות בוהוש - בתיווכו של יואל
טוביאס, לפדרציה ןזו הבטיחה לחסידות תעביר
לשימושה את בית הכנסת ובית העלמין בעיר בוהוש ויבנה גם מקווה ע"י החסידות. טוביאס הסביר לאדמו"ר ולראשי
החסידות כי ההסכם אומר שהחסידות תשלוט במקום ותמורת השיפוצים וסכום של 100000 יורו
יועבר אף הוא לפדרציה ואילו כל המתקנים יועברו בטאבו לבעלות החסידות. אך למעשה לא כך
היו פני הדברים. הפדרציה נתנה לחסידות לשפץ את כל מה שהוסכם ואח"כ הועבר
הסכום הלה במלואו והחסידות התחייבה גם לשלם את שומרי בית הכנסת, העלמין , המקווה
ואת כל עבודות התשתית השוטפות אך
אח"כ הסתבר שטוביאס "בישל" עבורם חתימה על כך שהמתקנים אמנם יופעלו
ע"י החסידות אך יישארו תמיד בידי הפדרציה וזו תוכל להפסיק את ההתקשרות באופן
חד צדדי. לאחר הפרשה הזו אמנם בוהוש קיימו - בלית ברירה , את ההסכם אך את הקשר עם
טוביאס הם הפסיקו. לבוהוש יש רק הוצאות מההסכם ואילו פנו יחדיו בוהוש, ביסטריצה,
דעש , סאטמר- סיגט, ספינקא ועוד כמה חסידויות וגורמים דתיים שהיו להם בתי כנסת
פרטיים , לערכאות הרומניות והאירופאיות ודאי שהפדרציה היתה מתמוטטת ומוסרת את אותם
בתי כנסת לקהילות האם , כפי שאירע בפולין, הונגריה, אוקראינה וכו'. בפרשת דעש עמד
לקרות התקדים הזה ורוב אדמו"רי דעש
קיבלו את דעתי ומזה פחדה הפדרציה. אילו היה מתרחש התקדים המשפטי בדעש, כל השאר היה מתמוטט.
אך הפדרציה - בעזרת משת"פה הקבוע יואל טוביאס , מצאה את ה"חוליה
החלשה": מיכל פנט. אבל יותר ממה שהם מצאו אותו הוא מצא אותם. באמצעות ההסכם
איתם הוא ישתלט על בנין בית הכנסתת בדעש, אח"כ על בית העלמין ואולי גם על שאר
בנייני הקהילה שעוד נותרו לפליטה. הוא גם האמין - ברוב טיפשותו, כי לפניו פדרציה
שממנה יצליח להוציא נכסים בעתיד כמו שרושש את אחיו ובני דודיו. דרך אגב, הסכם זהה
נעשה בשנה שעברה עם אדמו"רות מונרו וגם שם הפיצו האחרונים כי קנו את בית
העלמין בסיגט ובית כנסת בסטו מרה (סאטמר) אך לבסוף הודו כי הכל נשאר בבעלות
הפדרציה . משנשאלו הללו מדוע עשו את ההסכם הזה הם ענו בערך ע"י היגיון של
מיכל פנט (הפועל כיום עימם):"העיקר שהרכוש לא ייפול בידי האדמו"ר
מסאטמר". כוונתם היתה שהאדמו"ר מסאטמר - הרה"צ זלמן לייב
מוילהמסבורג, לא יזכה במקומות הללו לטובת חסידות סאטמר.
כששמעו הבני דודים על מעלליו של
מיכל פנט ניסו לשכנעו ולהסביר לו שדרכו שגויה משום שהפדרציה לא תיתן לו משהו אמיתי
- ועל כך העידו גם מחסידות בוהוש, ומנגד עלול לרדת לטמיון הסיכוי לעקוף את הפדרציה ולחתום עם העירייה על הסכם
קבוע לעתיד , והפדרציה תחכה לשעת הכושר
להפוך את המקום - חס ושלום, למועדון הוללות, כפי שעשתה זאת במקומות רבים אחרים.
מיכל נשאר בעקשנותו ואיים כי יטרפד את בני דודיו ומנגד לי הוא אמר כי "יצאתי
מהתמונה". מה שלא ידעו ולא הבינו הבני דודים הוא שאת מיכל טובת בית הכנסת
ובית העלמין מעניינת כשלג דאשתקד ושיטתו
היא שאף אחד מבני הדודים לא יצליח בדעש גם אם המחיר הוא באבדון עולמים של אינטרסי היהדות וכלל חסידותו.
מיכל פנט - תככן בחסד עליון, החל
לנסות לסכסך בין בני דודיו , שאחד מהם
(הרב מנחם מנדל פנט) הוא מחותנו, ומיכל ניסה לנצל זאת ובמיוחד נגד הרב יחזקאל פנט.
כך למשל הזמין לביתו - באחת ממוצאי השבתות של סתיו תש"ע, את האדמו"רים
הירושלמים הרבנים יוסף ומנחם פנט וביקש מהם לא לעדכן ולא להביא את אחיהם מבני ברק -
האדמו"רים יחזקאל ואשר פנט. לאחר דיון משפחתי של הארבעה הוחלט שהירושלמים ייסעו
ואח"כ ישבו כולם וידונו שוב. באותה פגישה ניסה המסית והמדיח מיכל להסית את
הירושלמים נגד אחיהם הבני ברקים בכך שלאחרונים אין "השקפה תורתית" וכי
מטרתם להשתלט על בית הכנסת בלעדיהם. משפרצו השניים במחאות קולניות עבר מיכל לעניין
אחר וניסה להסביר כי הסכנה לבית הכנסת היא מצד העירייה והפדרציה וטוביאס הם
המצילים. בשלב זה הוציאו האחים שרשרת מכתבים והוכחות ברורות כי הפדרציה היא האשמה
ואילו העירייה מסכימה לשבת עם משפחת פנט ולערוך הסכם אי שימוש בבית הכנסת שאינו
הולם את הדת היהודית. גם בנוגע ליואל טוביאס הוכיחו האחים מי"ם כי האיש אינו
אמין. חוץ מהסיפור שהלה סיפר להם חודשיים קודם לכן כי "אין סכנה לבית
הכנסת" סיפר אחד האחים כי שנים מספר קודם לכן נסע אביהם המנוח להשתטח על קברי
אבות באזור סיגט - מארמוריש ברומניה ומאחר והיה מדובר בשבוע לפחות הוא הבין כי
יאלץ לשבות בשבת באזור. האב הרים טלפון ליואל טוביאס ושאלו על עניין שביתת שבת
בעיר סיגט. טוביאס - בביטחון מלא, לא היסס
והמליץ לו על כך. בין השאר הבטיח טוביאס כי בסיגט ימצא האב מנין שחלקו שומר שבת,
בעיר פועל מקווה טהרה ושיש אפילו מסעדה "כשרה" אבל לא מתאימה להידורים
של יהודים חרדים כמותו. האב שמח על השמועה אך
משהגיע לעיר מצא לדאבונו כי בית הכנסת כבר סגור שנים רבות מחוסר מנין,
כששאל את ראש הקהילה - מרכוס שמו, על מקווה, האחרון פרץ בצחוק לעגני. לאב המתוסכל
לא נותר אלא לשבות במלון נוכרי ללא פרצוף אחד של יהודי. בחוזרו לארץ הפטיר האב
במרירות - "מזל שטוביאס לא הבטיח לי
אוכל "גלאט כשר", שאז הייתי נמק ברעב משום שלא הייתי מכין את
עצמי גם בצידה כשרה". מאז ועד מותו לא דיבר האב עם טוביאס מטוב ועד רע. גם
לאחר הסיפורים הללו נותר מיכל בעמדתו המשונה ומשלא הצליח לסכסך בין האחים ולהפרידם
שוב דבק בטוביאס ובפדרציה.
לקראת כסלו תש"ע יצא
העיתון "יתד נאמן" בשלוש כתבות - זו אחר זו, של תחקיר על הנעשה ברומניה
בכל האמור למכירת בתי עלמין ובתי כנסיות. התחקיר היה של העיתונאי בני רבינוביץ
במוסף "שבת קודש". התחלת התחקיר היתה כבר מיד עם חזרתי לארץ מהסיור
ברומניה - בו גם בקרתי בדעש, בקיץ 2009. בעיקר התמודד התחקיר עם פרשת בתי העלמין
ןמכירתם והוכיח שגם לאחר שטוביאס, רוייטר, הלפרט ודוייטש נתנו מספר פעמים גיבוי
לפדרציה וטענו כי "מעכשיו כבר לא ימכרו בתי עלמין" , הרי שהדברים קרו שוב.
לכתבה השלישית צורפו גם עדויות בכתב ובע"פ של קוראים רבים שקראו את שני
הכתבות הראשונות והוסיפו עליהן מניה וביה. בגלל פרשת בית הכנסת בדעש הוכנס לתחקיר
גם נושא בתי הכנסת ובראשם זה של דעש , אך גם מקרים רבים אחרים כמו ביסטריצה, בקאו,
טימשוורה, קלוז' (קלויזנבורג), סיביו ועוד.
התחקיר כמובן היה מבוסס על החומר שהגשתי וכלל גם "זוטות" אחרות
על הפדרציה. סערה גדולה פרצה בקרב ארבעת "סנגורי" הפדרציה - טוביאס ,
הלפרט , דוייטש ורוייטר והם נפגשו ב"יתד נאמן" עם הכתב רבינוביץ וניסו
לשכנעו להפסיק את סידרת הכתבות (הפגישה היתה לאחר פרסום הכתבה הראשונה). רבינוביץ
מצידו ביקש מהם להוכיח לו שני דברים:1) דבר שלא היה אמת בכתבה הראשונה.2)במה
הרה"ג דוד שמידל וכותב שורות אלה גרועים ממחמדי נפשם - מתבוללי הפדרציה? בשתי
השאלות נשארו הארבעה בפיות פעורים. הכתבות המשיכו והרב אהרון ישעיהו רוייטר הודיע
כי אמנם שוכנע להפסיק את מעורבותו ברומניה - לצד הפדרציה, וכך אמנם היה מאז ועד
היום הזה.
והנה כאשר התפרסמה הכתבה
הראשונה - ותמונת בית הכנסת של דעש במרכזה, נכנס מיכל פנט ללחץ. האמת יצאה לאור
וגם חברו יואל טוביאס טובע בסירה המשותפת. מיכל פנט לא סתם נילחץ- מרומניה צלצלו
אליו ישירות והודיעו לו שאם לא יכניס הכחשה לעיתון , אזי, המשך
ה"פעילות" עימו בסכנה. מיכל שוב החל לריב עם בני דודיו אך חומר לסתור את
הכתבה לא היה לו. מנגד הוא טען כלפיהם שאם לא יכחישו בעיתון את הנאמר על דעש הוא
יחתים את בניו ואחיו והם יכניסו את ההכחשה. הבני דודים ענו לו שאם הוא יממש את
איומו הם כולם - כולל שאר בני הדודים, ייסעו לרומניה עימי ויאמרו לממסד הרומני
שהאיש אינו מייצג דבר וכי הוא משת"ף של הפדרציה. כאן מיכל ירד מאיומיו. או- אז
פנה מיכל ישירות לבני רבינוביץ וניסה להכחיש הכחשה אך שזו תהיה בלשון העיתון ולא
ממש בלשונו. כמו כן ניסה להוא מהעיתונאי במרמה מהם קשרי ברומניה אך כמובן שבני
רבינוביץ לא שיתף עימו פעולה ומנגד הוא חשש להתגרות בעיתונאי.
מספר ימים לפני חנוכה תש"ע
ניסה מיכל לממש את ההסכם עם הפדרציה אך בערמומיות. בדעש ביקרה משלחת של המשפחה -
מעל לעשרים איש, והגיעה ליורצייט של אחד מגדולי החסידות. הללו ביקרו בשני ערים -
דעש ואלבה יוליה (קרלסבורג). בין אנשי הקבוצה היו גם בנים של בני דודים אחרים
וביניהם בנו של האדמו"ר הרב יוסף פנט מי"ם. רק מיכל היה שייך לדור
המבוגרים. בחשאי הוא תיאם עם הפדרציה שישלחו איש שלהם והלה יחתים את בנו אלימלך
פנט (מהעיר אלעד) על ההסכם. מיכל הטיפש גם לא ידע מה מחכה לו בהסכם. והנה ה' הטוב
הפך את הצעתו כמו שעצת המן הרשע נהפכה לחג הפורים ואירע שם - בדעש, נס חנוכה.
הפדרציה שלחה - כנציגה, ישראלי גס רוח, "גרובער איד", החי עם נוכריה
ואשר יש לו מזנון לממכרי "מעדני חזיר" בפקולטה לרפואה באוניברסיטת
בוקרשט. האיש - נתן נטע שמו, החל להתנהג, מתחילת הגיעו לדעש, כ"פיל בחנות
חרסינה". בבית הכנסת הוא האשים את הקבוצה בגניבת תמונות ודברי קודש מבית
הכנסת. איים עליהם שיכה אותם והתפאר שבישראל הוא הרג ערבים. אח"כ הוא טען
שלרומנים מתאים לגנוב ולא ליהודים והוא יכול להרוג רומנים כמו שהוא הרג ערבים.
אח"כ עבר לעניין ההסכם עם הפדרציה - הסכם שהיה אמור למנוע את פגישת
אדמו"רי דעש עם ראש עיריית דעש. בין השאר הוא הבטיח כי החסידות תשתמש בבית
הכנסת כרצונה עד עולם ללא מגבלות הפדרציה. בדפים שנתן לאלימלך פנט היו רשומים
דברים אחרים כמו קבלת 100000 יורו מהחסידות ובנוסף עלייה לשפץ את המקום ולתחזקו על
עובדיו. כמו כן היה שם הסעיף כי הפדרציה תוכל לבטל את ההסכם חד צדדית וללא פיצוי
על ההשקעה (הללו עושים זאת גם לנוכרים המשכירים מהם מקומות - כמו בעיר רדאוץ ,
לפני מספר חודשים - לגב' בשם פדריקה אנג'ליקה). אלימלך התמים עמד לחתום על הנייר
אך בנו של האדמו"ר יוסף פנט וצעירים אחרים מהמשפחה מנעו זאת ממנו בטענה כי
"רק בישראל ניתן תשובה אחרי שנשאל את ההורים". אלימלך נכנע וגם נטע
הנוכל לא הצליח לשכנע את הצעירים. כל אותה עת עמד מיכל בצד כאילו הנושא אינו נוגע
לו אך משבוטלה החתימה האדימו פניו כעגבנייה רקובה. לאחר ביטול החתימה הם
תכננו היה להעבירה לעוזרו של מיכל בישראל - אותו לץ בשם רובינשטיין, והלה
ידפיס זאת ויחתים את מיכל ואח"כ ההסכם יעבור לפדרציה וזו תרוץ עימו לראש העיר
ותאמר לו שכל הפרסום נגדה היה שקר ושבעצם אדמו"רי דעש עומדים מאחוריה אף אם
צריך להפוך את בית הכנסת למוזיאון או לתיאטרון וכך העירייה תחזור ותשכיר את המקום ולמיכל
ואנשיו ישאירו פינה באחריותם ליד ארון הקודש. אך גם את הנבלה הזו ביטל השם הטוב
בדרך נס גלוי.
ברשות בנו של האדמו"ר יוסף
פנט היה מכשיר הקלטה שבו הקליט את כל האירוע כמזכרת. והנה בדרך נס ממש הוא הקליט
את דבריו הבהמיים של הפוקר נטן נטע (האחראי של הפדרציה על בתי העלמין ברומניה
שמחוץ לבוקרשט). ההקלטה הגיעה לאדמו"רי דעש האחרים ואח"כ אלי והועברה
לרשות הרבים ולימים שימשה חומר בסיסי לכתבת ענק בעיתון ה"עדה" ובעיתונות
הרומנית , תוך העברת תלונה רשמית לפדרציה המתבוללת ברומניה על האשמת בני המשפחה
כ:"גנבים" והאיומים הפיזיים עליהם. למיכל פנט לא היה מה לומר. גם חתימת
ההסכם ירדה לטמיון לאחר ששאר אדמו"רי דעש איימו שאם מיכל יחתום הם יצאו
בהצהרה משותפת לעיתונות החרדית נגדו. מיכל חרק שיניים אך לא חתם. מנגד הוא איים על
שאר בני דודיו שאם ייסעו עימי לרומניה הוא יצטרף שוב לפדרציה.
ונחזור להאשמותיו של נתן נטע נגד
המשלחת - על היותם "גנבים". האשמה של נטע לא היתה לגמרי מופרחת באויר.
שנים מספר קודם לכן הגיעה קבוצה של בני המשפחה לדעש וביניהם אלתר יוסף פנט - בנו
הבכור של מיכל פנט מבני ברק, ובן דודו
יוסף מייזליש. השניים - מתגוררים בארה"ב , השניים אמנם שלחו ידם בביזה וגנבו רהיט יקר מבית
הכנסת: את הכיסא העתיק שעליו ישב סבם, האדמו"ר מדעש לפני מלחמת העולם השנייה.
לאלתר יוסף פנט - הרוח החיה
שמאחורי הגניבה, היסטוריה לא מכובדת של גניבות, תעלולים ואף תועבות. מישיבת שטיבין
המפוארת סולק הלה בבושת פנים כאשר נתפס בתועבות והיה בגדר "חוטא ומחטיא".
שנים רבות לקח לבני משפחת פנט המהוללה לבטל את גזירת הרושם הרע שהלה עולל והתחננו ששוב
יקבלו לישיבה זו את בני המשפחה, במיוחד אלה שנשאו את השם "פנט".
אח"כ נודע "שייגיץ" זה בעבירותיו הרבות ובעיקר סחר בדברי קודש
גנובים ובראשם ספרי תורה. הלה גם מכר ספרי
תורה פסולים לקהילות תמימות- ובעיקר
אורתודוכסיות מודרניות שנתנו בו אימון.
הלה הוא כיום יועץ הסתרים של האב בכל הנוגע לרומניה, כיצד לרמות את שאר בני
המשפחה ומה ואייך לשקר.בדעש הוא גנב , כאמור, את כיסא סבו לאחר שהבטיח לקהילה כי
הוא יהיה אחראי על ה"סדר". מעניין שדווקא עם אביו של הגנב מצאה הפדרציה
לשון משותפת...
בחורף 2010 יצאתי בחשאי עם
האדמו"ר מדעש י"ם - הגאון יוסף פנט, לרומניה. לאחר שבבוקרשט נפגשנו עם
ראשי השלטון יצאנו לדעש בהמלצתם ובתיווכם ונפגשנו עם ראש העיר.
לרומניה יצא הרב פנט מצויד גם במכתב של הרב יונה מצגר - ה"רב
הראשי" בישראל, נגד מעללי הפדרציה ברומניה. המכתב התפרסם בעיתונות הרומנית
ובתגובה צלצל לרב מצגר מנחם הכהן מהשמאל (אז "רבה של רומניה) וקיללו אותו נמרצות
ואף איים עליו). לאחר הפגישה עם ראש העיר ואנשיו מסר לנו ראש העיר התחייבות בה
הבטיח שלבית הכנסת לא יכנס שום תוכן
שינגוד את היהדות ובניגוד לדעת משפחת פנט. ראש העיר עמד בהתחייבותו, ומה
עוד שבית הכנסת אינו בבעלותו אלא בבעלות המתבוללים מהפדרציה כך שרק מהם יכולה היתה
לבוא , חס ושלום, סכנה. לכן כל האשמותיו של מיכל פנט הם דברי הבל "לעשות
קופה" של 100 אלף יורו ויותר לכיסי הפדרציה ולכיסיו.
כשהרב יוסף פנט הגיע לארץ והסתבר
למיכל שהיינו אצל ראש העיר מיכל השתולל
הלה. כמו כן ביקש - כאילו בתמימות, לראות
"משהו כתוב" כדי להיות בטוח ש"חלפה הסכנה מעל בית הכנסת".
מיכל רצה מכתב זה מסיבה אחרת - להגישו לפדרציה, וזו היתה יוצאת לריב נגד העירייה
החותמת על הסכמים עם יהודים מאחורי גבה ובמקום זאת היה נכנס לתמונה מיכל עצמו, דרך
הפדרציה וכל היה מיכל הופך ל"מציל". מיכל לא שקט ולא נח. על העלבון - כי
הבכורה בדעש נלקחה ממנו הוא לא סלח. מחד גיסא הוא טען כלפי בני דודיו וכלפי כי
אותו העניינים בדעש כבר לא מעניינים אם העניין סודר. אך מנגד הוא פעל כגנב בלילה
וביקש מטוביאס לקשרו לפדרציה. מהפדרציה הוא ביקש לערוך איתה את ההסכם והבטיח
להחתים את משפחתו על כך שהוא נציגה. טוביאס שמח לקשרו לפדרציה והוא הבטיח להם סכום
של 100 אלף יורו (שבעבר טען שזה הסכום ל"רכישת" בית הכנסת בדעש - עוד
שקר , שהרי בית הכנסת מעולם לא עמד למכירה ואפילו הפדרציה לא הצהירה רשמית על כך),
שיפוץ בית הכנסת והוצאות ההחזקה והעובדים. מאחורי גבם של בני דודיו מישראל הוא
צלצל למספר בני דודים בחו"ל (בעיקר בארה"ב) ושיקר כי "עדיין קיימת
סכנה לבית הכנסת בגלל העירייה). הללו לא חתמו לו מעולם אך אמרו לו שאם קיימת סכנה
הם מתירים לו לפעול בשמם. עם החתימות המזויפות יצאו טוביאס ומיכל לרומניה וחתמו עם
הפדרציה. משהגיעו לדעש סירב בתחילה ראש העיר לקבלם כנציגי החסידות אך לאחר שראה את
המכתב המזויף ולאחר שמיכל טען כי הרב יסף פנט הוא "דמות שולית במשפחה"
נאות ראש העיר להרשות לפתוח את בית הכנסת ל"שיפוצי המשפחה".
לא רק ההבטחה שמסר לנו ראש העיר (שנבחר שוב בשבוע שעבר לראשות
העירייה של דעש) מעידה על הסכנה שחלפה - להפוך את המקום למקום תועבה. פחות משנה
לאחר ההסכם הגיע לבית המשפט בקלוז' - בירת המחוז שבו נמצאת העיר דעש, בקשה מהונגרי
תושב דעש לקבל בחזרה את ביתו שהולאם בתקופה הקומוניסטית. לא עזרו לעירייה ההסברים כי
הבית הגדול הלה הוא חלק מפרויקט פיתוח העיר (בו בית הכנסת היה חלק ממנו) בחסות
האיחוד האירופאי. ההונגרי הלה היה בעל קשרים עם המפלגה הלאומית של ההונגרים
ברומניה, שאז היתה לשון מאזניים
קואליציונית ברומניה, ושרי המפלגה סייעו לו לקבל את הבניין. כך נפל הפרויקט סופית
והאיחוד האירופאי משך את ידו מכך. ראש העיר ואנשיו עוד ניסו לבקש משרת התיירות -
גב' הלנה אודרר, לקיים את הפרויקט ללא שילוב הבניין המוחזר בתוכו אך השרה סירבה
וביקשה תוכנית חדשה ופרוצדורה של עוד שנה וחצי נוספת לפחות. ראש העיר המשיל לנשיא טריאן באססקו אך הלה עמד מאחורי
עמדת השרה שלו ואז ויתר ראש העיר על
העניין והפרויקט נפל סופית. הדברים נמסרו לי רשמית ע"י יועצי ראש העיר
כשביקרתי שם לפני כשנה - למציאת מסמכים על יהודים שחיו בעיר ובאזור, ובזמן כתיבת
שורות אלה אושרו לי הבדים שוב רשמית ע"י העירייה. עלי לציין שבשנתיים
האחרונות מסייעת העירייה ליהודים הנשלחים לשם על ידי בענייני בית הכנסת ובית
העלמין וזאת בה בשעה שאיש הקהילה - המתבולל פרקש באצ'י, מסרב לסייע להם מעבר לשעה
12 בצהרים.
מיכל ניצל גם את מצבו הכלכלי
הקשה של האדמו"ר יוסף פנט - שלא יכול היה לעמוד בהבטחתו לראש העיר ולבקר שם
בקבוצה. כמו כן היו רעיונות אחרים של בני המשפחה מארה"ב לחיות בעיר דעש (בע"ה
יתכן שימומשו לבסוף...) ולהקים מוסדות תורה אך הם ירדו בנתיים מהפרק. כמו כן ניצל מיכל את תמימותו ועדינותו של הרב יוסף פנט , ביודעו שהאחרון לא
ישיב מלחמה אלא יסתפק בהצלת המקום. אף אנוכי - כשהגיעה אלי הידיעה הזו, לא פעלתי
משום שהמקום ניצל ומשום שהרב יוסף פנט ביקש ממני לא להגיב כל עוד אין סכנה לבית
הכנסת.
אבל מיכל פנט הסתבך לאחרונה
דווקא עם "אהובי נפשו" מהפדרציה. כמו חסידויות בוהוש ומונרו גם הוא
הבטיח להם את הדברים - את המאה אלף יורו , את השיפוצים , ההחזקה
והעובדים. אבל שלא כאחרים הוא - כ"דרכו בקודש", לא עמד בהבטחות.
השיפוצים אמנם החלו מיד אך גם הפסיקו מהר. לעצלן מבני ברק לא היה כוח, כישרון וכסף
לא שלו להמשיך בפרויקט. בפדרציה ראו בזאת - והפעם בצדק מבחינתם, זלזול וצחוק בהסכם.
בעיריית דעש צחקו על מיכל הליצן ואז הגיעו מים עד נפש אצל הפדרציה והם הודיעו לו -
לפני זמן קצר, שאם לא יעמוד בהבטחותיו ההסכם ביניהם מבוטל. ביום חמישי- השביעי
ביוני 2012, כינס מיכל "אסיפת חרום" בכל הנוגע לבעיה והיא לשם גם יהודים
רבים שכבר שנים הדירו רגליהם מבית הכנסת ברחוב רבי טרפון.
אך מיכל הרמאי שינה - ולא במקצת,
את נוסח הבעיה. הוא ידע היטב כי אשמתו בכל וידע כי אם יאמר את האמת איש לא יתרום
דבר אלא להיפך, לא מעט שאלות תעלינה בנושא וגם אלה שעו פוקדים את המקום לא יראו את
פרצופיהם שם. בבכי מלא תמרורים - עם דמעות תנין גדולות אפילו ממנו, הוא קונן כי
חייו בסכנה וכי הפדרציה איימה עליו לא רק על ביטול ההסכם אלא גם על חייו. הוא טען
כי ביו אנשי הפדרציה נמצאים אנשים מסוכנים - מתקופת הרודן צ'אושסקו, שאם לא משלמים
להם הם מחסלים לא רק את החוב אלא גם את החייב. מיכל בכה שאיימו גם על ילדיו ונכדיו וכי
"לפדרציה יש זרועות חיסול מסוכנות בכל העולם וגם בישראל". מיכל טען
שהפדרציה איימה למסור את בית הכנסת לעירייה וזו אמורה להקים שם בית מרזח. ובכן,
הכל שקרים ולהד"ם . אני האחרון שיגן על הפדרציה הזו אבל איומי חיים לא היו שם
ולא נבראו, ובטח לא על מיכל'ה שלנו. אמנם נכון הדבר ששליטה בלעדית של הפדרציה
מחזירה את הסכנה לבית הכנסת אך את זאת בישל הנוכל מרחוב רבי טרפון בעצמו , כשהתיר הסכם נעול וטוב עם העירייה ש"חישק"
כל ניסיון של הקהילה להפוך את בית הכנסת למועדון. מנגד, לאחר הרעש שקם סביב דעש
הסיכוי כי הפדרציה תהפוך את המקום לתועבה ירד (אם כי הוא עדיין סביר אם יהיו לה
משת"פים כמו מיכל, בנו הגנב או טוביאס חולב הכספים). מצד העירייה הסכנה בוטלה
- הן משום שתמיד העירייה לא היתה יכולה לעשות במקום כשלה ללא הפדרציה , בעלת המקום,
הן משום ההסכם וההבנה של ראש העיר והן משום שהה"פרויקט האירופאי" בוטל
מזמן ולא יתקיים שוב. מיכל סה"כ רוצה כסף -מאה אלף יורו, כדי לתת לפדרציה
"דמי חסות" שיעניקו לו על ידה המשך השליטה והאוטוריטה בנדל"ן הקודש
של דעש וימשיכו לדחוק את שאר בני המשפחה מהנעשה בבית הכנסת ובבית העלמין היהודי
בעיר.
מסתבר שמיכל פנט עולה ברמאותו על אנשי הפדרציה המתבוללת.
