בס"ד
המהפך הערבי של נתניהו / הרב
אליהו קאופמן
הפניה החדה של נתניהו לציבור
הערבי ומנגד הפניה החדה גם כן של התנועה האסלאמית הדרומית למו"מ ישיר עם
נתניהו לא נולדו בשנתיים אחרונות אלא כבר לפני יותר מעשור. הליכוד הצליח בעזרת
"כלים ממלכתיים" להזיז את האסלאמים הדרומיים למו"מ ישיר איתו אבל
לחד"ש, ואף לבל"ד – ובעיקר לאנשי השמאל היהודים, יש גם כן חלק גדול במפץ
הזה.
שום סיפור פוליטי – כולל מהפך
מדהים, איננו הזוי. לכול מהפך יש סיבה ולכול סנסציה פוליטית יש רקע וקרקע. למה
שמתחולל כיום – בין נתניהו והליכוד, במהלך היחסים החדשים שלהם עם החברה הערבית,
ובמיוחד עם ראשי התנועה האסלאמית הדרומית היו כבר שורשים נבוטים לפני קרוב לעשור
כמעט. ברור שהיחסים החדשים הבשילו גם "תודות" לאירועים ולמערכת יחסים
עכורה בתוך "הרשימה הערבית המשותפת", שדחפו את ח"כ מנצור עבאס ואת חבריו
מהתנועה האסלאמית הדרומית יותר החוצה מלב הרשימה הזו, עד למצב של התחברות עם
הליכוד, ולאו דווקא עם גורמים פוליטיים ישראלים – ציונים אחרים. אין עשן בלי אש
ואין גם אש בלי עשן.
"הכלים הממלכתיים"
הליכוד – כמפלגת שלטון,
ידע לנצל את שליטתו במערכות ההסברה הישראליים כדי לקדם את המפץ בחברה הערבית אשר
מתרחש לעיננו בימים אלה. המפלגות הערביות – גם בימים שהן לא היו מאוחדות, הן שימשו
"בד אדום" לעתיד הפוליטיקה הימנית של הליכוד. הן היו "גוש
חוסם" שאיתו אי אפשר לדון ולהסכים ושתמיד יחסום את הליכוד בפרט ואת הימין
בכלל. הכוח שהמפלגות הללו צברו שוב ושוב ברחוב הערבי איימו על המשך "הקו הלאומי"
של הליכוד וחייבו אותו לפעול למיגור הכוח המתעצם הזה, שדרש גם שוויון פוליטי גמור
לאזרחים הערבים במדינה שהציונות עומדת מעל לממלכתיות, וגם מדיניות של נסיגה
פוליטית ומדינית עד להקמה מדינה פלשתינאית עם רקע של רצון להחזרת הפליטים
הפלשתינאים מחד גיסא, ועקירת התנחלויות מאידך גיסא. כול ההליך הזה – שאני כותב
עליו כרגע, החל כבר בימי ממשלתו של שרון, ראש ממשלת הליכוד תחילה, ואח"כ יו"ר
"קדימה" הארכאית. משרד ראש הממשלה מכיל בקרבו מערכות עלומות וידועות וגם
מערכות גלויות כמו "מרכז ההסברה" שלו. המערכות הללו עובדות בצוותא יפה
מאוד עם ראש הממשלה וגם בינן לבין עצמן. המטרה סומנה: מעין "חיבוק דב"
לצרכי הערבים ולקולם אך מנגד גם שיטת ההפרד ומשול, מימי האימפריה הרומאית העתיקה.
כבר בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 צצו מעין "כנסי שלום" שהופקו בצורה
"ממלכתית". המטרה הייתה – כביכול, לקרב צבורים שחיו בקונפליקט, או
שמישהו בנה את הקונפליקט הזה כדי שאח"כ יפשר, ועל הדרך להיהנות מפירותיו. היו
שם מספר "כנסי יפו" וגם "כנסי אלעד". ערבים, חרדים ושמאלנים
הופגשו ל"מטרות קירוב" אבל דרך הממסד כמובן, כדי לחסום חיבורים טבעיים
ועצמאים. את הפרויקטים הללו הניע ומניע אדם בשם אודי כהן – איש תא הסטודנטים לשעבר
באוניברסיטת ירושלים, וממקורביו של שר הבריאות לשעבר מהליכוד, דני נווה. אודי כהן
הוא איש ליכוד לא רשמי שידע ויודע להסתיר את כוונותיו הפוליטיות. לכנסים הללו הוא
זימן גם אנשי שמאל ומרכז והסתייע רבות בשר לשעבר – ממפלגת העבודה, מיכאל מלכיור
שמו. ש"ס הייתה שחקן פוליטי במשחק החדש הזה. כהן ואנשיו היו אמורים להציג
לגורמים הערבים "קהלים חדשים" שעימם אפשר להידבר כדי ליצור קרעים בין
המפלגות הערביות – בין אלה שמעוניינים לשמור על דרך המסורה הפוליטית של הברית
ההיסטורית של ערבים – שמאל – מרכז מתון, לבין כאלה שיפתחו את עיניהם לכיוונים
חדשים להשתלבות בחברה הישראלית, כיוונים שאינם שמאל דווקא וכך ייווצר קרע בין
גורמי הפוליטיקה הערבית. מנגד, ידעו מתווי המדיניות הזו ליצור מצב שכול
ה"קהלים החדשים" ומפלגות "השינוי" הללו תהיינה בעצמן חלק
ממכונת הפעילות של משרד ראש הממשלה ולא תהיינה באמת עצמאיות בפעילותן. כך למשל
מעולם לא יצאו אנשי ש"ס לפעילויות עצמאיות ופוליטיות ברחוב הערבי אלא אך ורק
תחת אנשי הליכוד ו/או מערכות המדינה. גם מפגשי ש"ס עם "הרשות
הפלשתינאית" נערכו בחסות ביקורים משותפים ברמאללה עם אנשי מרכז הליכוד. זו
הייתה גם המדיניות בחו"ל – מפגשי רבנים ואישי ציבור דתיים יהודים מישראל
נערכו בחסות "ממלכתית" ישראלית בלבד, והישראלים הדתיים צוו לא להכיר את
המוסלמים הנפגשים עימם אם יפגשום באקראי ברחוב. הרבה מהמשתתפים בכנסים הללו –
ערבים ואנשי שמאל, לא היו מודעים למניפולציות הללו. לא פעם הפגיש אותו אודי כהן
גורמים ערבים רדיקליים עם גורמים לאומנים יהודים תוך הצגת האחרונים כ"אנשי
שלום ממגזרים חדשים". אחד מאלה היה דודי זילברשלג – איש פרסום חרדי שעבד עם
הממסד החילוני בתוך היהדות החרדית כדי לקעקע אותה מבחינה דתית. זילברשלג הופגש עם
גורמים ערבים, כולל אנשי התנועה האסלאמית הצפונית. זילברשלג לא היה באמת נציג חרדי
עצמאי אלא הונע ע"י השיטה של משרד ראש הממשלה כדי להרחיק גורמים ערבים
שמרניים מהגורמים הערבים השמאליים וממרכז ומשמאל המפה היהודית. לימים – בבחירות
2015, הסתברה השקפתו הלאומנית של זילברשלג. הוא הפך לאיש הפרסום והתוכן של מפלגתו
של אלי ישי ושל הכהניסטים שהיו תחת רשימת גג פוליטית, ויצאה גם כנגד המפלגות
החרדיות המתנות יותר. מבלי להיכנס לפרטים הרי שאחד הפרויקטים הראשוניים של השיטה
הזו הייתה בפילוג בתנועה האסלאמית – או יותר מכך, הרחבת הפילוג לבלתי ניתן לאיחוי.
לא מעט מהקונפליקטים שהיו שם, בפילוג של התנועה האסלאמית, היו יזומים כדי שמישהו
יכנס ויאחה אותם אח"כ, אבל כמובן מראש ללא הצלחה אמיתית. פעם פלט מר כהן כי
"האסלאמים רבו והתפלגו ביניהם אבל איתי הם פועלים כרגיל ואני בסדר
איתם". היו לו עוד כמה אמירות בעניין שלא אפרטן כאן. בעבר נפגשתי עם אודי כהן
בחיפה במסגרת יום עיון בנושאים יהודים – ערבים בחיפה והוא הזמינני למשרדו באמתלת
הנושא הלה אך משנפגשנו במשרדו בירושלים (בשכונת תלפיות) הוא ניסה לגייס אותי
כמשת"ף בתוך "העדה החרדית" מירושלים והציע לי כעשרים וחמש אלף ₪ נטו
כדי להקים קבוצנה חרדית סביב הגאב"ד של "העדה החרדית" כדי שהלה
יתרצה וישנה הלכות תורתיות רבות, ביניהן התרת הוצאת אברים מגופות מתים והעברתן
למדע. דודי זילברשלג למשל היה סוכנו ביהדות החרדית בניהול הפילוג בין הרב אלישיב
המנוח לבין "אתרא קדישא", הארגון המגן על אי פגיעה בקברים בכלל. התנועה האסלאמית הדרומית הייתה פרויקט הניסיון
של ה"גורמים הממלכתיים" הללו לנסות ולקרעם בעתיד לכיוון מחנה המרכז –
ימין ישראלי. ה"גורמים הממלכתיים" הללו זיהו את הרצון הכנא של אנשי
התנועה האסלאמית הדרומית להשתלב באמת כישראלים ולקבל מענה מוניציפאלי ואזרחי
לבעיות הציבור הערבי. בקרב "הגורמים הממלכתיים" זיהו כי חלק גדול מתומכי
התנועה האסלאמית הדרומית הם גם בדויים מדרום הארץ – שחלק מבני משפחותיהם משרתים
בצבא, ואשר בהפגנות המחאה שלהם לא הונפו מעולם הדגלים הפלשתינאים. הם גם זיהו כי
תומכי האסלאמית הדרומית הם אנשי ימין כלכליים ושמרנים בדרך חייהם ולא פעם הם נמצאים
בקונפליקט למשל עם תנועת חד"ש ואנשי השמאל על ענייני החיים החברתיים בישראל.
אבל כול עוד הבעיה הפלשתינאית הייתה על הפרק – ובמיוחד המלחמות נגד רצועת עזה, הרי
שהבקע ברחוב הערבי לא קרה באמת, אלא רק בקריעת התנועה האסלאמית לשתיים. גם המהומות
בהר הבית נגד קיצוני המתנחלים, הפריעו למפץ הזה – שהליכוד ייחל לו באופן סמוי.
מנגד, הליכוד כמפלגת שלטון, ידע לכלכל את צעדיו יפה מאוד ברחוב הערבי. מלבד אותה
פליטת פה של נתניהו – על נהירת המוני הערבים באוטובוסים לקלפיות בבחירות 2015,
משהוקמה "הרשימה הערבית המשותפת", הרי ששרי הליכוד ניסו לבנות מערך ערבי
משלהם. הם הזרימו לא מעט תקציבים לפיתוח ישובים ערבים – ובמיוחד מוסלמים, ששם
הצביעו לליכוד. כך למשל בראש עיריית שפרעם – עיר ערבית מרכזית בצפון הארץ, עמד ראש
עיר ערבי, לאורך קדנציה שלימה, ממפלגת הליכוד. בכפר פורדייס – שבדרך הישנה לחיפה,
נבנו ע"י ישראל כץ – שר התחבורה של הליכוד, מערכות סלילת כבישים ופיתוח, לא
מעוט משום זיהוי של הכפר הגדול הזה עם מצביעי הליכוד בסקטור הערבי – מוסלמי. באום
אל פחם – העיר הערבית הרדיקלית, הודו קברניטיה כי בין 2015 ל-2019 הועברו לעיר
תקציבי התרבות הגבוהים ביותר שידעה העיר, וכול זאת בימי כהונתה של גב' מרים רגב
מהלכוד, כשרת התרבות. מי שהתבלט נגד העיר אום אל פחם היה איווט ליברמן, שאף איים
להוציאה מחוץ לקווי "הקו הירוק" – אל "הרשות הפלשתינאית", אבל
אח"כ כמובן שנתניהו הזים את העניין. מי שהתעסק בקריעת דגלי האסלאם – בדרכו
הביתה, לרעננה, היה נפתלי בנט. מי שהעלה והעביר את "חוק המואזין" היה
שוב איווט ליברמן. הוא גם זה שעמד מאחורי הסיסמא האנטי ערבית: " בלי חובות
אין זכויות". בנט ושקד היו תמיד הסמן הימני בעניין סיפוח יו"ש למדינת
ישראל, באופן רשמי. לליכוד היה אורך רוח להציג את עצמו כמפשר מתון בין הפטיש של
ליברמן ובנט לסדן של הערבים. גם את אימוצם של הכניהסטים אל לבו של הליכוד ידע
נתניהו להציג כעניין של "אי איבוד כוח אלקטוראלי לגוש הימין". מנגד
מערכת המשפט הישראלית הצליחה לפרק את הכהניסטים והותירה שלושה מארבעת בכיריה מחוץ
לחוק. כאן הייתה יד נעלמה משהו של הליכוד, כך לפחות טענו לא מעט כהניסטים. בעשור
וחצי האחרון התחלפו בתנועה האסלאמית הדרומית מספר מנהיגים בראשות המפלגה. עד אז
בודדה יפה התנועה הזו ע"י המערך ה"הסברתי" של אודי כהן משאר
המפלגות הערבית והם גילו שוב ושוב "קהלים חדשים" שדיברו אליהם את מה שאודי
כהן שם בפיהם. הלחץ לבודד את התנועה האסלאמית הדרומית בא בעיקר לאחר הקמת
"הרשימה המשותפת", שהפכה לגג של הח"כים הערבים, וזאת שוב לאחר
חקיקת עליית אחוז החסימה מצד איווט ליברמן, שבמהופך מכוונתו התאחדו הערבים. בואו
של ח"כ מנצור עבס לראשות התנועה האסלאמית הדרומית האיצה את התהליך של כהן
וחבריו מה"גורמים הממלכתיים".
הקרעים
ב"רשימה הערבית המשותפת"
כבר לפני הבחירות הראשונות של
שנת 2019 נצפו דיונים בתוך "הרשימה הערבית המשותפת" עם חילוקי דעות
ממשיים, ובמיוחד בין התנועה האסלאמית הדרומית לחד"ש. בין השאר טען מנצור עבס
מול איימן עודה כי "אנחנו לא שמאל" והוסיף כי "פגשנו קהלים
חדשים". המחלוקת ב"רשימה הערבית המשותפת", ערב הבחירות הראשונות של
2019 החלה סביב מי ינהיג את הרשימה הזו – איימן עודה, יו"ר חד"ש או
ח"כ אחמד טיבי מתע"ל. לבל"ד בכלל היו טענות רדיקליות כנגד
חד"ש, שעד אז היא גם זוהתה כפרשנית יותר עם הממסד הציוני. לבסוף רצו שתי
רשימות בנפרד באותן בחירות: בל"ד והתנעה האסלאמית הדרומית ומנגד חברו
חד"ש ותע"ל של טיבי בהפתעה. התוצאות היו שמשלוש עשרה מנדטים הגיעו הרשימות
הללו לעשרה מנדטים ביחד. המסקנה הייתה להתאחד שוב ובבחירות השניות הרשימה המשותפת
כבר עלתה בחזרה ל-13 מנדטים ובבחירות שאח"כ (תחילת 2020) הגיעה "הרשימה
הערבית המשותפת" לחמישה עשר מנדטים. אבל כול האיחודים הללו לא היו באמת מתוקף
הרצון לאיחוד ערבי אלא ככורח הנסיבות, כדי
שלא יוותרו מתחת לאחוז החסימה - אם ירוצו בנפרד. הקרע בין התנועה האסלאמית הדרומית
לשאר מרכיבי הרשימה החל במיוחד לאחר מערכת הבחירות השלישית – אז קיבלה הרשימה הזו,
כאמור, חמישה עשר מנדטים.
רעיונות שמאליים הזויים
ספק אם מנצור עבס וח"כיו
(ארבעה במספר) היו פונים לכיוון הליכוד אלמלא כמה מהלכים שפגעו בח"כי
האסלאמית ובציבורה מתוך "הרשימה הערבית המשותפת", ובעיקר מראשי מפלגת
חד"ש. עד להקמת "הרשימה הערבית המשותפת" הרי שח"כי חד"ש
הערבים הבליטו את הצד הלאומי הערבי ולא נסחפו לנושאים אחרים, שהם בניגוד לעקרונות
החברה הערבית ולחלק ממרכיבי "הרשימה הערבית המשותפת". עד שנת 2015
ח"כי חד"ש הערבים היו מוחמד ברקה (היו"ר), עפו אגברייה וחנא סוויד.
הח"כ הרביעי של חד"ש היה דב חינין. רק האחרון פזל יותר לנושאים שמאליים,
אנטי דתיים ואף שיתף פעולה עם אנשי ימין ישראלים מובהקים כמו בפרשת הריצה לעיריית
ת"א ברשימה עם אנשי ימין ועם אנשי תועבה ובידוד הרשימה הערבית ביפו, שם הוא
הביא למחיקתה לקדנציה אחת. את ח"כ אורלי לו – אבוקסיס, מ"ישראל
בתינו" הלאומנית, טיפח חינין היטב ושיתף עימה פעולה למרות הצבעותיה האנטי
ערביות עם שאר חבריה מ"ישראל בתינו". אבל בענייני הלאומיות הערבית עמדו
שלושת ח"כי חד"ש לצד בל"ד , לצד האסלאמים הדרומיים ועם אחמד טיבי.
עם הקמת "הרשימה הערבית המשותפת" פרשו ברקה, סוויואגברייה מקדנציה נוספת
ואל הפרלמנט הישראלי – כח"כי חד"ש מטעם "הרשימה המשותפת" נכנסו
איימן עודה, אעידה תומה – סלימן ויוסף ג'ברין. יוסף ג'ברין נותר היחיד שהתמקד
בעיקר בנושאים הערבים הלאומיים – כמו שעשו זאת בעבר ברקה, סוויד ואגבריה, אבל תומה
– סלימן ואיימן עודה התחברו לרעיונות של דובי חינין ופעלו גם במישורים של השקפות
פרלמנטאריות שמלניות וכנגד צבורים יהודים, על רקע הכיתתיות השמאלית, דבר שפגע בענייני
הליכוד של הרשימה המשותפת. הצעות חוק בענייני תועבה החלו לעלות מצד אנשי חד"ש
- שבנושאים הללו הם התחברו עם מר"צ, עם "המחנה הציוני" ואף עם
חלקים מהליכוד. איימן עודה הפיח רוח של רצון להשתלב ב"קונצנזוס הציוני" –
עד שהושתק גם ע"י חבריו מחד"ש, כמו שיחתו ההיסטורית עם נתניהו וכמו
כרכוריו סביב אריה דרעי מש"ס. ההישג היחיד של עודה עם דרעי היה בקבלת מעמד
עיר לישוב הערבי ערבה, וזאת משום שאשתו ומשפחתה מקורם משם. כאמור, המצב
ב"רשימה הערבית המשותפת" היה בשפל המדרגה לקראת בחירות 2019. התנעה האסלאמית
הדרומית חשה די מבודדת ומושפלת בתוך "הרשימה המשותפת" ולא בכדי. בקרב על
יו"ר "וועדת המעקב של ערביי ישראל" הפסיד נציגה – כמאל ריאן,
למוחמד ברקה מחד"ש. מנגד אעידה תומה – סלימן העלתה שוב ושוב את רעיונותיה
הפמניסטים, ובמיוחד ביום שישים שנה לטבח כפר קאסם, בארגנה התנגדות ומחאה על כך
שהתנועה האסלאמית הדרומית ערכה הפרדה במצעד בין גברים לנשים, בעיר כפר קאסם. בקבלתה
את יו"רות "הוועדה לקידום האישה" בפרלמנט הישראלי היא החלה ברעש וצפצופים
אנטי דתיים, עד שיצאה גם להפגין נגד היהדות החרדית בבית שמש, ועוד בשכונה הכי פרו
ערבית בקרב היהדות החרדית. ראשי התנועה האסלאמית הדרומית ראו כיצד הם נדחקים לצד
בנושאי ייצוג הציבור הערבי לעומת מרכזיותם של איימן עודה ואעידה תומה סלימן
מחד"ש, ושל אחמד טיבי מתע"ל. בקרב התנועה האסלאמית הדרומית לא ראו העין
יפה את השפעת היהודים מחד"ש על הקו האנטי דתי, שחלקים מ"הרשימה המשותפת
הערבית" הובילו. במקביל אירע שבכול האסיפות הפומביות ברחבי הארץ ובמפגשים
בחו"ל יוצגו אנשי "הרשימה המשותפת הערבית" בעיקר ע"י אנשי
חד"ש, ע"י אחמד טיבי ואילו אנשי בל"ד – ובמיוחד האסלאמים הדרומיים,
הוזזו הצידה. גם בפעולות בנגב – שם התנועה האסלאמית היא בעלת כוח אלקטוראלי רב,
בלטו בעיקר אנשי חד"ש. ארגונים המעלים את בעיות ערביי ישראל בכלל הינם בידי נשלטים
אנשי שמאל יהודיים מחד"ש ובל"ד – וכך למשל ארגון "זוכרות",
המארגן את המאבק בענייני "הנכבה", הוא נמצא בשליטה יהודית שמלאנית
שאיננה מאפשרת כלל ליהודים מחוגים אחרים להצטרף, משום היותם אנטי שמאליים. גם
הארגון נגד הגזענות נישלט ע"י אנשי מר"צ וחד"ש שהציבו ווטו לא לקבל
יהודים חובשי כיפה – ובעיקר חרדים, בגלל התנגדות האחרונים לרפורמים. אפילו בחלק
מעצרות "הנכבה" היו שנים שאנשי התנועה האסלאמית הדירו רגליהם מהכנסים
הללו בגלל דחיקתם החוצה ממעורבות בענייני התוכן והארגון ובגלל תכנים שנגדו את רוח
האסלאם. מנגד, כשעלו בעיות של פגיעה בדת האסלאמית נותרו אנשי התנועה האסלאמית
הדרומית לבדם מול הממסד הישראלי – ואף מול השמאל הישראלי שביצע זאת, כשאנשי
חד"ש, בל"ד ואנשי השמאל נעלמו ולא הגיעו למחאות הללו כמו על ענייני הקדש
מוסלמי, חילול בתי עלמין אסלאמיים וכו'. גם במאבק על פרשת העלייה היהודית להר הבית
מסתבר שהח"כים החילוניים הערבים טולטלו קשות ע"י לחצים מארמצות ערב עד
שהגיעו לשם. בתנועה האסלאמית הדרומית החלו להבין כי כדי לייצג בעיות ערביות
אמיתיות מול הממסד – ובמיוחד את הצרכים הדתיים, הם חייבים לשבור לכיוון עצמאי.
השבר החזק החל לאחר הבחירות השלישיות בשנת 2020. לאנשי התנוה האסלאמית נמאס לקבל
את ההנחתה שרק לאנשי חד"ש מותר לשתף פעולה עם גורמים ציוניים – ובכללם אנשי
ימין על נושאים הרחוקים מהציבור הערבי, אבל להם אסור לנהל מו"מ עם הממשלה
הנבחרת על סיוע אמיתי לסקטור הערבי.
"הקש ששבר את גב הגמל"
כשנראה היה – מיד לאחר
הבחירות של תחילת 2020, כי גנץ וחבריו עומדים להפיל את נתניהו ואפילו ליברמן נכנס
לברית סמויה עם "הרשימה המשותפת", הרי שגב' אעידה תומה – סלימן דרשה
לעצמה את יו"ר וועדת הרווחה של הפרלמנט ואת "יו"ר הוועדה לקידום
האישה" – וועדה שבהחלט יכולה לפעול במעשייה גם כנגד החברה הערבית השמרנית.
מנגד ביקש מנצור עבס וועדה בראשותו שתטפל בבעיה האמיתית של הציבור הערב – בעיית
הפשע במגזר הערבי. לבסוף גברה ידה של אעידה תומה – סלימן אבל המתכון שלה לא יצא אל
הפועל בגלל עריקתו של גנץ לממשלה עם נתניהו. פרשה אחרת שארעה ממש לאחר הבחירות
הללו הייתה פרשת חילול בית העלמין האסלאמי ביפו ע"י ראש עיריית ת"א –
"איש השאמל", רון חולדאי. פרשה שאיננה רק דתית אלא גם ניסיון למחוק
היסטוריה ערבית – מוסלמית. התנועה האסלאמית הדרומית שוב נותרה לבד בשטח. התנועה
האסלאמית הצפונית כבר הייתה אז מחוץ לחוק. ההפגנות נמשכו כחודשיים – מידי ערב בערב
ביפו, אנשי השמאל ואפילו פעילים ערבים מחד"ש ובל"ד לא הגיעו להפגנות
הללו בזמן שלהפגנות על "מעמד האישה", ל"חופש דמוקרטיה" לאנשי
תועבות וכו' מגיעות קבוצות רבות מאותו שמאל יהודי למשל. מי שתמך במאבק מהצד היהודי
ואף הגיעו למחאות היו מהציבור הדתי והחרדי על רבניהם, ואילו ח"כי ש"ס
ו"דגל התורה" סייעו במאבק הפארלמנטרי. ההתנהגות האליטיסטית והשחצנית של
חד"ש במיוחד מעמידה את סדר העדיפויות במלחמה נגד אפליית האסלאם מתחת לכול
סדרי העדיפויות שלהם, לטובת נושאים שהם בכלל אנטי החברה הערבית. מנגד, הבין נתניהו
שההתקרבות של גוש נגדו עם "הרשימה הערבית המשותפת" יכולה לכלול לא רק את
ליברמן אלא גם את בנט – ובימים אלה את סער. הקשרים דרך אודי כהן הודקו ובאותה ישיבה
פרלמנטארית שניהל מנצור עבס בעניין נוכחות ואי נוכחות של יו"ר הקואליציה
ח"כ מיקי זוהר, זה יצא החוצה בגלוי. ברשימה הערבית המשותפת הבינו כי ליברמן,
בנט וסער הם לאומנים יותר מנתניהו וכי "רק לא ביבי" איננה סיסמא אנטי
לאומנית אלא אינטרסנטית בלבד, ואילו נתניהו הבין שאת הזירה הערבית הוא לא יכול
להפקיר במצבו הנואש כיום. אין ספק שהברית הסמויה – גלויה שלו עם האסלאמים הדרומיים
נוגדת את רצונו לזכות במנדטים ערבים על חשבונם ועל כך מנצור עבס צריך לתת את דעתו.
מסתמא שגם פוליטיקאים מהמפרץ הערבי מעורבים בחיבור החדש. ברחוב הערבי בכלל כבר לא מאמינים
באופן אוטומטית שהימין הישראלי קשה יותר ברשעותו מהשמאל – מרכז. גנץ, אשכנזי
וחבריהם הזניחו את ביטול "חוק הלאום" ואילו רון חולדאי מפלה בשיטתיות את
ערביי יפו ומחריב להם את בתיהם תוך חילול בתי העלמין שלהם ומחיקת ההיסטוריה שלהם. מטרתו
ביפו לייהד אותה סופית. במסגרת חוקי הפרלמנט האחרונים תמכו שלושה מח"כי
חד"ש בחוק תועבות העוקר טיפול פסיכולוגי מאנשי תועבות ואילו 8 ח"כי
ה"רשימה המשותפת" נמנעו. דהיינו, 11 ח"כים מהרשימה המשותפת"
הצביעו נגד האינטרס של הציבור הערבי להילחם בתופעה שהיא הרסנית – חברתית לגביהם,
וכך זה היה גם בחוק הלגליזציה לסמים, ששם שוב שיתפו ח"כי חד"ש פעולה עם
אנשי ימין, מרכז ושמאל. ארבעת ח"כי התנועה האסלאמית הדרומית שוב מצאו את עצמם
לבד, על חזותה החברתית של החברה הערבית בישראל. גם עריקתה של אורלי לוי – אבוקסיס
לליכוד מרשימת העבודה – מר"צ – גשר ודחיקתו של ח"כ עיסאווי פרג'
ע"י מר"צ ממקום ריאלי בבחירות האחרונות לא הוסיפו אמינות לשמאל הישראלי
בקרב הציבור הערבי.
היציאה מכיסי הפוליטיקה
הישראלית
מנצור עבס וחבריו חייבים לא
ליפול ממש לכיסו של נתניהו כפי ששאר חבריהם ב"רשימה הערבית המשותפת"
נמצאים כבר בכיסו של השמאל. לשם כך יפה היה אם עבס – ואולי אפילו ראשי "הרשימה
המשותפת", היו באמת מדברים עם נתניהו בגלוי, כמו עם כול גורם פוליטי יהודי
אחר, אבל מנגד טוב היה אם הם היו מציבים לנתניהו מספר תנאים ברורים במו"מ
העתידי איתם ובודקים באמת אם לאחר הבחירות לא יחזור הליכוד להיות אותו הזאב שכרגע
נמצא בעור הכבש. והנה למשל מספר דרישות אולטימטיביות ערביות – פנימיות שהציבור
הערבי צריך לדעת את עמדת נתניהו והליכוד – וגם של המפלגות הציוניות האחרות, לפני
הבחירות הקרובות: 1) ביטול "חוק הלאום". 2) ביטול מסקנות "וועדת
קמיני'ץ". 3) הפסקת פינויי ישובי הבדווים בנגב. 4) הענקת אזרחות מלאה לגברים
ולנשים ערבים שאינם בעלי אזרחיות ישראלית, עם נישואיהם לערבים אזרחי ישראל. 5)
בניית תחנות רכבת בסקטור הערבי כמו בנצרת, בכפר קרע, באום אל פחם ועוד. 5) טיפול
בפשיעה ברחוב הערבי בחומרה ועפ"י תכנית המקובלת על נציגי הציבור הערבי
מלכתחילה. 6) הכרה לאלתר בכול הכפרים הערבים וביטול המושג "כפר לא
מוכר". ימים יגידו.
