בס"ד
אברהם אבינו דצפת / הרב אליהו קאופמן
את העיר צפת מכיר
כול עולל יהודי. קורותיה – מאז ומעולם, היו אחד מנפלאות הבריאה בעולם התורה
היהודי. מקובלי צפת – ובראשם האר"י הקדוש, לצד גדולי ישראל כמרן ה"בית
יוסף", הרב שמואל הלר, "בעל הפלאה", "שני לוחות הברית",
הסבא קדישא שלמה אליעזר אלפנדרי, רבי שלמה אלקבץ, הרב קורדובירו ועוד רבנים רבים
וגדולים אחרים מפארים את העיר הזו ואת קורותיה. גם חסידויות צאנז – ובמיוחד ברסלב,
ייחדו לעיר הזו שם לתפארת. אבל ישנה עוד חסידות קטנה ונפלאה שמאז שנות ה-50 של
המאה העשרים עשתה נפלאות במעלה התשובה העולה בית אל. זוהי חסידות נדבורנה, שמיסדה
היה פליט שואה לאדמו"רי העיר נדבורנה, ושמו כ"ק אדמו"ר יחיאל
לייעפר זצקו"ל, שבנו ממשיך כיום את דרכו בצפת ובן אחר יצא לחיפה והקים שם
"שטיבל" שבו לומדים תורה ומתפללים מלפני עלות השחר עד שעה וחצי אחר חצות
הלילה. דבר נדיר לעיר הפועלים האדומה, שבה הולכים לישון עם צאת הכוכבים.
זה
קרה בסוף המחצית הראשונה של שנות ה-90 של מאה ה-20. יצאנו לצפת כדי לחוג שם את חג
הסוכות. את צפת הכרתי אישית כבר במחצית הראשונה של שנות ה-80 של המאה ה-20, כעשור
לערך לפני הסיפור הנוכחי. הביקור החדש קרה רק בקושי אחר עשור בלבד אבל ההבדל הרוחני – שהתחולל בעיר הקודש
הזו, בגלל ההבדל הדמוגרפי, היה עצום. צפת של אמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 הייתה
עדיין עיר חילונית ברובה, כולל דיירי העיר העתיקה. רק כמה בתי כנסת ציוריים עם
מתפללים מעט ססגוניים הזכירו לאנשים כמותי כי למעלה מאלף שנה זו הייתה אחת מארבעת
ערי הקודש של ארץ הקודש. צפת החדשה – זו החילונית, כמעט שהסתירה את מה שפעם הייתה
"עיר המקובלים". אבל לא אלמן ישראל. העשור החדש – זה של שנות ה-90 של
המאה ה-20, הביא עימו מהפיכה חדשה באמת. העיר – ובמיוחד העיר העתיקה, החלה לקבל צויון
חרדי ותורתי. שוב צמחו כ"יש מאין" בתי הכנסת הציוריים של האר"י הקדוש
זצקו"ל , זה שעל שם מרן ה"בית יוסף" זצקו"ל וזה שהיה על השם
אבוהב. מלבד גלריות הציור, "הכליזמרים" והתיירים החלו להופיע יותר ויותר
מתפללים חרדים אותנטיים. באותה שנה בה יצאנו, אני ואשתי, לחגוג את חג הסוכות כולו,
של אמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, הרי שבצפת זה היה בדיוק עשור לאחר ביקורי האחרון
בעיר הזו בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20. התרשמתי מאוד מהשינוי. היו אלה גם הימים
שמאות משפחות חילוניות הצטרפו מידי חודש ליהדות התורתית בארץ ישראל והחלו לשמור
תורה ומצוות, וכמובן שלא פסחו גם על בחירת צפת כבית מושבם הקבוע לעתיד, וכך צפת נהנתה
מהיאחזות של רבות ממשפחות אלה בעירם של האר"י הקדוש ומרן ה"בית
יוסף". אל צפת החדשה - הישנה הזו הגענו באותו ערב של חג הסוכות, של אמצע שנות
ה-90 של המאה ה-20.
צפת מתעוררת שוב לחיים יהודיים
זו באמת הייתה צפת אחרת –
שבקושי עשור חלף מאז ביקורי האחרון בה. עשור לפני כן הייתי שם אורחו של מפקד
המשטרה בעיר – לצרס שמו. באותם ימים הייתי סטודנט באוניברסיטת חיפה, ובני משפחת
לצרס הזמינוני לביתם. בליל שבת ובשבת יצאתי לרחובה של עיר - בעיקר ברחוב ירושלים
המפורסם ובעיר העתיקה שלמרגלותיו. בתי הכנסת היוו יותר כמוזאונים לתיירים חילוניים
מאשר היו לריכוזי תפילה הומים. זכורני כי בעיר העתיקה –שם בין הסמטאות, שראינו
מתפללים הלבושים בלבן חוצים את הסמטאות, בדרכם מהתפילה לביתם. "אלה
המקובלים", שחו לי בני משפחת לצרס, שכיהודים חילונים הם לא הבינו הרבה במרקם
הדתי והחרדי, שאז עוד היה רדום. סיפורי "המקובלים" היו אז כבר נחלת
היסטוריה של מאות שנים לפחות. אבל כשאני ואשתי הגענו לעיר הזו – עשור אח"כ,
כבר הסתובבו המוני יהודים בעיר עם כיפות שחורות ונשים הילכו עם כיסויי ראש, ואלה
לא היו מקרב התיירים. התמקמנו בדירה השכורה לימי החג, בדקתי את הסוכה והתחלתי
בהכנות לליל החג. בליל החג התפללתי בבית הכנסת "אבוהב" – מקום מקסים
והיסטורי. מאחר ולא הכרנו ממש את צפת – ובוודאי שלא את תושביה, החלטנו טרום יציאתנו
לעיר כי את סעודות החג והשבת נערוך לבד ולא נסמוך על הזמנות ארעיות, שהרי בישראל
הדברים מורכבים יותר לעומת חו"ל המטירה, שם כול אורח נחטף ממש לבתי המקומיים
בשבת ובחג. בתחילה חשבנו לערוך את סעודת חג הראשונה בסוכה שבדירה ששכרנו אבל אז
הבזיק במוחי רעיון די מקורי. האוירה של צפת – שופעת הקדושה שבה, הביאו אותי למחשבה
שעדיף לקבל את החג בסעודה הראשונה שלנו בעיר הקודש המתעוררת הזו דווקא בסוכת בית
כנסת. לאשתי זה נראה דרמטי מדי. היא אפילו חששה שאולי הגבאים יתרגזו ויגרשו אותנו.
היא טענה כלפי כי "עם כול הכבוד להתחרדות של צפת, כאן זה לא ירושלים או בני
ברק". היה בהחלט היגיון בטענתה אבל אני סמכתי על סיעתא דשמעיה. יצאנו עם
הסירים, הצלחות והסכו"מים לחפש בית כנסת עם סוכה מתאימה. בסמטה ארוכה – המובילה
מרחוב ירושלים לכיכר המגינים, מצאנו את בית הכנסת הזה. זה היה נוח מאוד. בית הכנסת
היה קטן יחסית ולכן לא היה כאן צפי שמישהו יכנס אליו בזמן שכולם יושבים ואוכלים
בבתים. והעיקר – הסוכה הייתה בסופו של בית הכנסת, על מדרגה טבעית ומעט מוסתרת מפתח
הכניסה ומהרחוב. נכנסנו לתוך בית הכנסת בדחילו ורחימו. הכול היה שקט ואילו מבתי הסמטה
נשמעו זמירות החג. עלינו למדרגה שבסוף בית הכנסת, מעין מרפסת שהשקיפה על החלון
האחורי. גם בחשכת הליל שירד ניתן היה לראות באופן צלול את יפי נוף הגליל שנשקף,
ומעל לכול את הר מירון הגבוה. למזלנו אור בית הכנסת הספיק גם לשטח המדרגה עליו
התמקמנו. השולחן סודר יפה, הכלים והסכו"מים נערכו, כוס הקידוש – עם מיץ
הענבים שבתוכה, הייתה כבר מוכנה לקידוש. עמדנו שנינו לפני אמירת הקידוש שלי ולפתע
חשנו שאנחנו לא לבד. אשתי הייתה הראשונה שפצתה את פיה ולחשה לי: "אנחנו לא
לבד"... בתחילה חשבתי ששוב פחד הגבאים נפל עליה שוב אך היא הצביעה בלאט אל
הכניסה, אל דלת בית הכנסת. נדהמתי. שתי דמויות עמדו שם, גבר ואישה. הם נכנסו לבית
הכנסת בתחושה בטוחה שהמקום ריק וכול המתפללים כבר סועדים בביתם. הגבר היה ממוצע
קומה עם זקן סנטר זהוב, והניח כיפה לבנה מניר על ראשו (מכיפות בית הכנסת שהיו
מיועדות לאורחים) ואילו לאישה כבר היה מעין כיסוי ראש, מטפחת עממית. היא הייתה
גבוהה מעט מהגבר ושחומה ממנו. הם עברו תחילה לאורך הקיר של בית הכנסת, הציצו
בתמונות ומיקדו את מבטם אל ארון הקודש. הם דברו ביניהם, מתוך מחשבה שאיש אינו
מאזין להם. עשינו את אוזנינו כאפרכסת וקלטנו כי מדובר אמנם בזוג לא צעיר אבל כזה
שהתחתן ממש לא מכבר. הם מיששו את כיסאות העץ המרופדים, שצבעם היה אדום. ותוך כדי
כך הם התקרבו למרפסת בית הכנסת ולסוכתינו. לפתע נפערו עיני. הגבר היה מוכר לי
מהימים הלא דתיים שלי. שנייה אח"כ כמעט שפלטתי אנחות תדהמה אבל התאפקתי. האיש
היה מוכר לי מלפני כעשור וחצי, בימים שלאחר שחרורי מהצבא ולפני לימודי באוניברסיטת
חיפה. הוא היה מגוש דן, מרמת גן. בשנת 1981 הוקמה תנועה חברתית ששמה היה
"ישראל זה אני". כמי שהתגורר וחי בשכונת רמת אליהו בראשל"צ, והיה
חשוף לאי שויון החברתי בישראל הרי שגם אני הייתי פעיל שם. הגבר הזה – שפסע בתוך
בית הכנסת הצפתי, היה פעיל המפלגה הקומוניסטית הישראלית דאז, רק"ח שמה,
שמפלגתו הקומוניסטית שלחה אותו (יחד עם מי שהפך לימים ח"כ מטעמה – דב חנין)
לחדור לארגון "ישראל זה אני" כדי להקצינם בסתר לכיוון הקומוניסטי. הוא
הה אנטי דתי מוצהר בימים הללו. הדת הייתה עבורו "אופיום להמונים". קרוב
לעשור וחצי עבר מאז והקומוניסט "השרוף" פוסע בליל חג הסוכות בתוך בית
כנסת בעיר הקודש המתחדשת והמתחרדת ששמה צפת! אשתי הביטה בי בתדהמה ואני רק הצלחתי
ללחוש לה כי "אני מכיר אותו מהימים של פעם". מבטה של רעייתי כאילו קפא
על מקומו. היא הבינה שלא מדובר באדם חילוני רגיל. הבנתי שעוד רגע יפגשו מבטינו עם
מבטיהם והחלטתי להיות ראשון החץ המפתיע. "חג שמח"! קראתי בקול אל הזוג
ההמום. הם נאלמו לדום ההפתעה למספר שניות ואח"כ גמגמו בשפתותיהם את
ה"ח...ג הש...מ..ח"...שלהם. "לא ראינו אתכם", התנצלה האישה
ראשונה, אבל אני כבר הזמנתי אותם לשבת, והוספתי לשולחן שני כיסאות נוספים. הם
ישבו, ומיד פניתי לגבר ושאלתי אותו: "אתה לא ירון עקר מר"ג" ? הפנים
שלו כאילו קפאו. הוא הביט בי המום. האישה שלידו – שאח"כ הציגה את עצמה כגילה,
תקעה בי מבט תמהה אבל חייכה במבוכה. היא חיכתה בקוצר רוח להמשך השיחה. ירון שאל אותי
מנין אני מכיר אותו, לא לפני שהוא אישר לי את ניחושי. ביקשתי ממנו להביט בי
ולהיזכר אם איננו מכיר אותי מעברו. הוא הביט בי אך נענע את ראשו בשלילה מוחלטת.
ובאמת כיצד שיזכור אותי ?! זה לא היה רק עניין של יובל וחצי שעבר בינינו אלא הרבה
יותר מכך. לעומת ירון – שכמעט ולא השתנה, הרי שעלי עברו גלגולים גשמיים ורוחניים
לא מעטים. בתקופה הזו שמנתי, גידלתי זקן ופאות ובמקום רעמת השער מהעבר הייתי מסופר
למשעי. ידעתי שירון לא יזכור דבר ולכן לא חיכיתי יותר מדי שניות והצגתי את עצמי: "
אליהו קאופמן מראשון לציון, ופעיל לשעבר ב"ישראל זה אני". עפ"י
הפרצוף של ירון, שהשתנה מיידית, יכולתי לברך אח"כ "ברוך משנה פני
הבריות" עם שם ומלכות. גילה חייכה ואילו אשתי עדיין תקעה בנו מבט בוהה, כאילו
התמונה איננה מציאותית. מאחר וירון היה עדיין המום הרי שנתתי לשתי הנשים הסבר קצר
על הכרותינו בעבר, ואז החלטתי להזמין אותם לקידוש כשלב א' ואח"כ לסעודה עצמה,
כשלב ב'. ירון נבוך, בשבילו זה היה יותר מדי. מילא ביקור בבית כנסת – שאפשר
להסבירו בצורה "תיירותית", אבל קידוש דתי זה היה יותר מדי. אבל גילה
התעקשה והם נשארו לקידוש וגם לסעודה. תוך כדי הסעודה התוודעתי לסיפור החדש של חיי
ירון. ירון וגילה נישאו רק כחודשיים קודם לכן. שניהם רמת גנים. הוא מהצד האשכנזי,
השמאלני והקומוניסטי של העיר ואילו היא מהצד העירקי והמסורתי של העיר. נפילתה של
בריה"מ לשעבר – ועימה קריסת הקומוניזם הממלכתי (בשנת 1990) באירופה, אסיה
ואפריקה, הביאו את ירון לשים סוף לדרכו הקומוניסטית. זה לא היה קל בשבילו, וגם לא בשביל
משפחתו הגרעינית. אחותו זלדה הייתה קומוניסטית הרבה יותר קיצונית ממנו, ואילו הוריו
היו מהקומוניסטים ששרדו עוד לפני קום המדינה, כאשר הבריטים הוציאו את הקומוניזם
מחוץ לחוק. בימים ההם הרודן האכזרי של בריה"מ לשעבר – יוסף וויסרונובי'ץ דג'וגשווילי
סטאלין, היה עבורם "שמש העמים". מה שקרה לחלום האדום של ירון – בשנת
1990, השפיע עליו גם בעניין עמדותיו החברתיות, ובמיוחד הדתיות. כמי שקרס עליו
חלומו האוטופי, על "חברה צודקת ושויונית, הוא החל להרהר ולערער על מה שחשב גם
על עניין הדת, ובמיוחד על היהדות, בימים שהדת הייתה לגביו קלישאה מרכסיסטית ששמה
"אופיום להמונים". בתוך מספר שנים קצר הבין ירון כי עשרות שנות הנאמנות
ל"אליל האדום" ולמלחמה במורשת היהדות היו פשוט בזבוז זמן ואנרגיה
טרגיים. הוא העז לחקור את עברו וגילה כי מקור משפחתו מהעיר קאליש שבפולין, שם שימש
אבי זקנו כרב חרדי מכובד. את גליה הוא הכיר במסגרת שידוכים למבוגרחים. היא הגיעה
ממשפחה יוצאת עירק שטבלה בתוך מסורת ישראל, אך היא הייתה גם מודעת לרקע הרעיוני
לשעבר של ירון משום שהיה לה דוד קומוניסט, שהרי העדה העירקית היא העדה היחידה בתוך
עדות המזרח שבמאה ה-20 הצמיחה כפירה יהודית, ובכללה גם קומוניסטים, שכבר בעירק של
סוף שנות ה-40 של המאה ה-20 הייתה המפלגה הקומוניסטית העירקית בשליטת היהודים שם.
ואז הגיע מועד החתונה. לגילה היה ברור כי החתונה תהיה כדת משה וישראל אבל ירון גמגם.
הוריו ואחותו לחצו עליו להתחתן בחו"ל ב"נישואין אזרחיים". המשפחה
של ירון בכול זאת רצתה לא להתנתק לגמרי מ"המסורת" האנטי דתית שבה חייתה,
בצל המגל והפטיש האדומים. גילה ומשפחתה עמדו על רגליהם האחוריות והכול כמעט התבטל
אך ירון הלך אחר הפסוק שבפרשת "בראשית" ועזב את רעיונות בית אביו ואימו
"ודבק באשתו". לחתונה הגיעו כולם – כולל בני משפחת עקר מרמת גן. לקראת חג הסוכות החליט הזוג הלא כול כך צעיר
לצאת לצפת הקסומה ולבלות בה את כול ימי החג. הסיפר הזה היה עיקרה של סעודת החג
שלנו, וגם אני הוספתי לזוג המתארח שלנו (בסוכה שלא הייתה שלנו...) את סיפורי.
קבענו להיפגש שוב במהלך חול המועד. טלפונים לא יכולנו להחליף מפאת החג ואני דחיתי
את "הצעת הפשרה", שהם יכתבו בחילול חג את מספר הטלפון שלהם ויניחו אותו בפינה
מוסתרת בבית הכנסת ואני אקח אותו רק במוצאי החג. הסברתי להם שכפי שהקב"ה הפגיש
אותנו בחג כך הוא גם יפגיש אותנו בחול המועד.
אור החסד
במנהרת צפת
לאחר
הסעודה נפרדו דרכינו ואנו – אני ורעייתי, פנינו לטייל בצפת. במורד רחוב ירושלים –
שם, מעט לפני המסגד הקטן ששרד מימי מלחמת 1948, נכונה לנו הפתעה מדהימה. צפת נראתה
לנו שקטה ופרטית יותר מירושלים, בני ברק או מהקהילות החרדיות בחו"ל. פחות
שמחות מרוכזות בבתי כנסת ובבתי מדרשיות ויותר חגיגות ושמחות בחוג המשפחה. ואז –
ברחוב אחד מתחת לסוף רחוב ירושלים, נשברה התדמית. צפת עלתה על מפת הערים היהודיות
של סניפי אברהם אבינו ביהדות החרדית והחסידית המעטירה. קולות שירה וצהלה בקעו שם –
מהרחוב הקטן שלמטה. זו לא הייתה עוד צהלה משפחתית. אלה היו קולות שירה גבריים בלבד
שלוו גם בריקודים. הקולות הללו סיקרנו אותנו מאוד וגם העניקו מעט צבע למסע הלילי
השקט שלנו. ירדנו בגרם מדרגות עתיק יומין ובלתי מואר והגענו לרחוב שמתחת. הלכנו
עפ"י הקולות וגילינו בית כנסת צפתי טיפוסי. נכנסנו פנימה והמשכנו לחצר הבטון
של בית הכנסת, שם עמדה סוכה גדולה וססגונית עם קישוטים למכיר ותמונות גדולי ישראל
על קירותיה. מולנו הייתה הדלת פתוחה ומסביב לשולחנות השבת ישבו, אכלו, רקדו ושרו
צעירים וזקנים מכול הסוגים. אשכנזים, ספרדים, לבושים בשיראין חסידי של חג ואחרים
לבושים בחולצות צבעוניות ולבנות. היו שם שטריימלים, כיפות שחורות, מגבעות – שחורות
אבל גם בהירות, וכיפות סרוגות ולבנות. בינם לבין הנשים חצצה מחיצה מהודרת. בראש
השולחן ישב יהודי זקן – נראה למעלה מבן שמונים שנה, עם שטריימל על ראש, ועוטה חלוק
צבעוני ופרחוני בצבעי – כחול ושחור. כך הכרנו את ה"שטיבל" של חסידות
נדבורנה בצפת ואת האדמו"ר, כ"ק הרב יחיאל לייעפר זצקו"ל.
נדבורנה – מאז ובעולם
סיפורה של חסידות נדבורנה
החל בערבותיה של אוקראינה של היום, שפעם הייתה תחת השלטון הפולני, ולפני כן חייתה
בצל השלטון הרוסי. רבי יששכר דב לייעפר הוא האיש שהקים את החסידות, ובייחוסו
התייחס אל צאצאי רבי מאיר הקדוש מפרמישלן. נדברינה הוא שמה הסלאבי של העיירה ממנה
צמחה החסידות הזו. בשנת 1918 היא עברה לשלטון של פולין החדשה – שאותה הקימו מעצמות
בעלות הברית לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1939 חזרו הסובייטים והשתלטו עלייה –
כחלק מחלוקת פולין בין בריה"מ הקומוניסטית לגרמניה הנאצית. במשך כשנתיים של
שלטון קומוניסטי נרדפה דת ישראל ובתי הכנסת נסגרו וגם מוסדות החינוך היהודיים
נסגרו. בשנת 1941 פלשו לעיירה ההונגרים, בעלי בריתם של הנאצים ימ"ש, ומסבל
רוחני עברו יהודי העיירה לסבל גשמי והוצאו למחנות ההשמדה. בשנת 1945 שוב חזרה
העיירה לבריה"מ הקומוניסטית אך יהודים כמעט ולא נמצאו בה. חלקם הושמדו וחלקם
נס על נפשו מגיא ההריגה. עם נפילת והתפוררות בריה"מ לשעבר, בשנת 1990,הועברה
העיירה לתחומי שלטון מדינת אוקראינה החדשה. אבל כבר לאחר מלחמת העולם השנייה הצליחו
שרידי החסידות הזו – כמו חסידויות רבות אחרות, להתאושש ולשרוד ברחבי העולם. המרכז
עבר לבני ברק בראשות אחד האדמו"רים, אדמו"ר אחר פתח "שטיבל"
בשכונת "בורו – פארק" ברובע ברוקלין שבעיר ניו יורק שבארה"ב.
אדמו"ר אחר חידש את החסידות ברח' דראנט רואד 45, בשכונת "סטמפורד
היל" שבלונדון, בירת בריטניה ואילו הרב יחיאל לייעפר הגיע לעיר צפת שבארץ
הקודש ובמקום שבן עומד ה"שטיבל" של היום הוא פתח את חסידות נדבורנה –
צפת. הרב יחיאל לייפער הגיע לצפת ישר מהינצלותו מגיא ההריגה הנאצי. הוא היה יליד
נדבורנה ההיסטורית והחליט כי הוא יעשה הכול כדי שאש החסידות של עיר הולדתו לא
יכבה. מתחילת שנות החמישים של המאה העשרים, ובתחילת שנות השישים של המאה העשרים
חיו בצפת יהודים דתיים וחרדים רבים אבל רובם עזבו משום בעיות פרנסה וריחוקה של
העיר ממרכז הארץ. האדמו"ר מצפת לא התייאש והמשיך בעבודת הקודש שלו, תוך פתיחת
שעריו לפליטי היהדות שעלו לישראל ושהשלטון הציוני חפץ היה לעקרם מדרך התורה
והמצוות. ואמנם המאמץ הצליח – ברוך ה', ונוספו בעלי תשובה למחנה התורתי, מחד גיסא,
ומאידך גיסא החלו פני העיר להשתנות דימוגרפית שוב לכיוון החרדי,כול זאת בסוף שנות
השמונים של המאה העשרים. כיום אחד מבניו של האדמו"ר זצקו"ל פתח בחיפה
"שטיבל" נוסף והפך שם לעמוד העבודה של ה' וה"שטיבל" המרכזי הוא
מרכז של תפילות היום. המקום – בחיפה, שוקק חיים והוא נמצא בלב ליבה של השכונה
החרדית ב"הדר הכרמל", ברח' מיכאל. המקום שוקק מתפללים ולומדי תורה מלפני
עלות השחר ועד לשעה וחצי לאחר חצות הליל. זו מהפיכה תורתית שחיפה החרדית לא ידעה
מעולם, גם בימייה הגדולים ביותר. והתקיים שם מה שנאמר ש"משכימים ומעריבים בבתי
כנסיות".
עמוד החסד
המפגש של י ושל אשתי עם
ה"שטיבל" החם הזה, של צפת, היה מרגש מאוד. כך התוודעתי למרכז תורתי –
שכול כולו טובל בחסד אמיתי ובלי הרבה פרסומים והרמות ראש מיותרות. היה שם אוכל
בשפע עם כיבוד ענק, והעיקר שהייתה שם שמחה. ישבו שם לא מעט נוודים ועריריים, היו
שם גם חסידים לכול דבר, שבגלל סיבות עלומות לא חגגו בביתם את חג הסוכות, היו שם
סתם תיירים ומטיילים שהפכו לבעלי תשובה והייתה שם משפחתו המורחבת של האדמו"ר.
כנגד חמשת בניו דברה תורה. חמישה יראים ושלמים היו בניו, שיצקו מים וסיוע על ידי
אבירהם – אברהם אבינו דצפת, כ"ק קדושת האדמו"ר מנדבורנה צפת. והיה שם
החתן (שבנתיים הלך לעולמו בגיל צעיר יחסית...) לבית משפחת שנייבלעלג, שלימים עקר
לבית שמש, לאחר מות האדמו"ר. הרב שנייבלעלג – חתנו של האדמו"ר מנדבורנה
צפת, עבר באותו לילה בין הסועדים השמחים ופיטם אותם עוד ועוד במאכלי תקרובת
ובממתקים ומשמנים. הוזמנו כלאחר כבוד להצטרף ואמנם נענינו בשמחה. ישבנו שם – אני
בסוכה הגדולה, ואשתי נכנסה לעזרת הנשים, והתחממנו לבבית. הרבה לא אכלנו כי כבר
סעדנו את ליבנו בסעודת החג שלנו אבל מהתקרובת של הכיבוד טעמנו. אבל הטעימה האמיתית
הייתה האוירה המרוממת והקהילתית של המקום, שיכולה הייתה להתחרות עם כול הכנסת אורחים
רב גונית בעולם החרדי. ואז צץ לי רעיון אדיר במוחי. אבל כדי שהרעיון הזה יוגשם
הייתי צריך – יחד עם אשתי, להתפלל לריבונו של עולם שנפגוש שוב, בחול המועד, את
ירון וגילה עקר. לפתע חשבתי שהמקום שבו יתחזקו השניים – ובמיוחד ירון, יהיה
ב"שטיבל" של נדבורנה בצפת, ואין כמו שבת חול המועד סוכות כדי לעשות
למשפחת עקר הטרייה והרעננה את שינוי הצלילה העמוק לתוך היהדות. אבל כמובן שבשביל
להעביר להם את המסר אנו צריכים המון תפילות כדי שקודם כול ניפגש עימם שוב. לאחר
שיצאנו מה"שטיבל" סיפרתי זאת לאשתי והיא באמת התלהבה ורצתה שניפגש שוב
עם בני עקר. וזה קרה מחר יותר משחשבנו.
סיבוב שני בנדבורנה
ביום הראשון של חול המועד –
ממש בשעות הבוקר, יצאה אשתי לערוך קניות לכול שבוע החג. והנה, ממש שם – במרכול
הפירות והירקות, היא נפגשה עם גילה עקר. אבל לא רק מספרי טלפון הוחלפו אלא נקבעה
פגישה אחה"צ בין ארבעתנו בחדר הנופש שלנו. אשתי כבר הכינה את גילה לבצע בפגישה
הזו מערכת שכנוע על ירון, כדי שהלה יסכים להתארח בחול המועד בסעודות השבת אצל
האדמו"ר מנדבורנה. החלטנו כי עניין הביקור בבית הכנסת לא יעלה אלא תעלה רק
ההופעה בסעודות, כדי שיהיה סיכוי לשכנע את ירון בכיוון הזה. וזו באמת הייתה דעה נכונה
משום שירון עצמו – מששמע על הצעת הסעודות, מיד העלה וטו עתידי, שאם הוא כבר יגיע
לסעודות, אזי, זה יהיה ללא שום קשר והתחייבות לביקור בבית הכנסת. גם בעניין הסעודות
לא היה קל לשכנע את האיש, שהוריו גררו אותו ואת אחותו, כבר בגילאי ביה"ס
היסודי, להניח מתחת לדלתות אזרחים מהשורה כרוזים קומוניסטים. דאגנו שהכול יראה לירון
כבילוי גסטרונומי ואח"כ ה' הטוב כבר יעשה את מלאכתו, שהרי "שלא לשמה יבוא
לשמה".
חיבור למקורות
בליל שבת חול המועד חזרתי
לחדרי מתפילות החג ועם אשתי נעתי לכיוון דירת הנופש של העקרים. במשך ימי חול המועד
כבר שוחחתי עם הרב שנייבלעלג – חתנו של האדמו"ר מנדבורנה צפת, על הזוג שיגיע.
תוך כדי השיחה גם גיליתי שהחתן הלה הינו בן דודו של ידידי מלונדון הבריטית, הרב
אליעזר שנייבלעלג משכונת עדגווער, שהוא עצמו הוא בעל חסד יהודי – אנושי בלב הבירה
הבריטית. בליל שבת – לקראת הסעודה הראשונה של השבת, כבר היו שם מוכנים, האדמו"ר
ובני משפחתו, לארח את הזוג הרמת גני הצבעוני. בדירת הנופש של העקרים אספנו אותם
והמשכנו לבית נדבורנה. גילה הייתה נרגשת, היא חפצה בהתקדמותו של בעלה הטרי, לתוך
היהדות שאותה השיל אביו, אבל גם זו שהייתה נחלת זקניו ממזרח אירופה. ירון לעומתה
היה נרגש ונבוך וצעד שני צעדים קדימה אבל בכול פעם גם צעד אחד אחורה. לבסוף נחתנו
ב"שטיבל". אשתי וגילה נעלמו בעזרת הנשים ואילו אני וירון נכנסנו ברוב
כבוד לסוכה והתיישבנו סמוך לשולחנו של האדמו"ר, שפצח ב"שלום עליכם"
ואח"כ עבר ל"אשת חיל". ואז החל הקידוש. הו שם עשרות מוזמנים ואילו ירון
צפה בהם והיה נרגש. הרגשתי שמשהו במנגינות הזכיר לאיש הזה משהו אחר, מהעבר שלו. אם
חשבתי שהוא לא ירגיש בנוח בין החרדים והאורחים הדתיים האחרים, הרי שרק התבדתי.
ההבדלים הרעיוניים נפלו עם עליית מזמורי הקודש ואח"כ עם קבלת מנת הדג העסיסי –
חתיכת דג עם "גפילטע פיש" בתוכה, בשולחן השבת. הצאצא של רבני קאליש
כאילו חזר הביתה, דווקא דרך הלב והרגש, ולאו דווקא דרך הראש. בבוקר המחרת – לאחר
הקידוש, נשברו המחיצות. ירון הושב ליד האדמו"ר והם החלו לשוחח באופן חופשי. כשיצאנו
לכיוון חדרי הנופש טען באוני י ירון כי "אני לא מכיר את האנשים האלה אבל הם
יותר קרובים אלי נפשית מכול אלה שיצאתי איתם להפגנות ו/או לפעולות פוליטיות".
ההמשך היה בטוח והזוג עלה בע"ה במדרגות העולות בית אל.
זה לא נגמר כי
יש עתיד
עברו מאז שנים רבות והאדמו"ר
הזקן של צפת נפטר בתש"ס, הרבנית שלו נפטרה בערך שנה קודם לכן אבל המסורת
ממשיכה. הבן ירש את מקום אביו, מקווה הגברים עדיין פועל, הכנסת האורחים עדיין מחבקת
כול נדכא ועובר אורח. השבתות והחגים עדיין מראים פניהם לבאי ה"שטיבל"
ולימוד התורה ועבודת ה' עדיין פועמים, ברוך ה', בלב חזק ובריא. לפני מספר שנים
מעטות שוב ביקרתי במקום שוב – והפעם בחול המועד פסח. בין האורחים גיליתי צעיר מעיר
מגורי כיום – בית שמש, ממש מהרחוב שלי (!) שמשפחתו נקלעה לצרות רבות, התפרקה ועקרה
לארבע כנפות תבל. אבל אותו צעיר שרד ממשפחתו האומללה, דווקא התחזק בתורה ובמצוות. עוגן
ההצלה הייתה חסידות נדבורנה צפת וכר השינה והמנוחה שלו היה האדמו"ר הנוכחי
שם, בנו של האדמו"ר הזקן דאז. כי לא ידח ממנו נידח.
