דיקטטורה רב גונית

בס"ד

                    דיקטטורה רב גונית / הרב אליהו קאופמן

             בקדנציה הקרובה יתמלא הפרלמנט הישראלי בעשרות ח"כים שאינם אלא תולדה של מפלגות היחיד הרבות – שמושגי הדמוקרטיה והפרויאליזם האינטלקטואלי הפכו אצלם לבדיחה ותו לא.

     לקראת הבחירות הקרובות מסתבר שישראל הולכת להפוך לא רק במזרח התיכון – אלא בכול העולם, מדינה דיקטטורית רב גונית, אבל עם פדרטיביות פרלמנטארית של דיקטאטורים. "מפלגת אוירה" היא כמו מפלגת אויר – נעלמת כמו בועת סבון. לפתע פתאום מתאחדים כמה עסקנים לא יוצלחים של כמה מפלגות – או כאלה שנפשם כמהה לשררה, ומקימים כביכול "מפלגת מחאה" ו/או "מפלגת אלטרנטיבה". וכמו שהמפלגות הללו קמו כך הן גם נעלמות, תוך קדנציה אחת, או מקסימום שתיים. כאלה היו בעבר "ברית הרויזיונסטים" של מאוכזבי השתלטותו של מנחם בגין על תנועת ה"חרות" אבל לבסוף ערי ז'בוטינסקי, פר' בן ציון נתניהו וחבריהם התנדפו ברוח, כך הייתה אותה מפלגת ד"ש שלאחר פחות מחצי קדנציה התנפצה ליותר רסיסים פוליטיים מאשר 15 חכי"ה, כך נעלמה – עוד בתחילת הקדנציה הראשונה שלה בפרלמנט הישראלי, "מפלגת המרכז" של איציק מרדכי, רוני מילוא, אורי סביר, דליה פילוסוף וחבריהם וכך לבסוף נעלמה מפלגת "קדימה" – על אף שהיא הייתה מפלגת שלטון ורק נפטרה באמצע הקדנציה השנייה שלה אך עדיין פרפרה מעט גם לקדנציה השלישית שלה, עם שני ח"כים בלבד. אבל מה שקורה כיום – לפני בחירות 2019, זו כבר צמיחת מפלגות של איש אחד – מקסימום בשיתוף עם עוד עוזר משני, כשעניין ההכרעה הדמוקרטית במוסדותיהם הפך לצחוק. ואלה באים כיום ומתיימרים להנהיג את "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אם לא היינו קרבנות ההתעמרות הזו, הרי שמזמן היינו יכולים לצחוק בקול רם ונישא.

                                              בין עבר להווה

        נכון הוא שבעבר כבר צצו פה ושם מפלגות של מנהיג אחד שניסו לפלס את דרכן לפרלמנט הישראלי אבל לא רק שהן נעלמו אח"כ אלא שבכל מערכת בחירות לא הייתה יותר ממפלגה אחת כזו, ובראשה עמד באמת מנהיג פוליטי עם קבלות, אבל כיום כל דרדס פוליטי שארגן מחאה או קרא קריאת גנאי מאמין שהוא מתאים לנהל את המדינה. פעם היו אלה דוד בן גוריון, משה דיין, יגאל הורבי'ץ ואריאל שרון אבל כיום אלה הם כאלה שבעבר היו מבלייני מועדוני ה"פליפרים" ובתי הקפה. לפני שנים היה בעיר ראשון לציון מושג בידורי ששמו היה ה"פרלמנט של ראשון". היו אלה זקני העיר שישבו בבית הקפה הסמוך ל"גן העיר" – על מדרחוב רוטשילד, והעבירו ביקורת ליצנית על כול מה שנקרא "פוליטיקה ישראלית". במדורי הרכילות של העיתונות המקומית של העיר ושל האזור אהבו למלא בהם את הקטעים החסרים במדורי הרכילות האחוריים. מסתמא שאם רק חלק ממנהיגי "מפלגות היחיד" יכנסו לפרלמנט הישראלי בקדנציה הבאה הרי שבהחלט ניתן יהיה לראות בפרלמנט הישראלי את ההמשך של ה"פרלמנט של ראשון", רק בהבדל אחד: שם זה היה בידור זול ואילו כאן זה בבחינת אזעקת והתעללות אמת באזרחי מדינת ישראל.

        במפלגות היחיד הללו יש שני עקרונות עיקריים שקוראים תגר על כל מערכת דמוקרטית וליברלית, וגם על האינטיליגנצייה המינימאלית: 1) הח"כים שמובאים ע"י המנהיג הבודד אינם ברמה גבוהה של אחריות ועצמאות משום שמקים התיאטרון הפוליטי הזה איננו מעוניין בחכמים מדי אלא בעדר על שני רגלים שיציית לו. 2) כדי שהעדר האנושי יציית למקים העדר הרי שהאחרון בונה חוקה דיקטטורית שמנציחה אותו ונותנת לו לנהל לבד את תיאטרון הבובות שלו. בקיצור, לך תבנה ותטיף לדמוקרטיה ופתיחות דעות עם דיקטאטורים כאלה, שמאפריל 2019 יציפו אותנו בפרלמנט הישראלי.

                                         דיקטאטורים בזעיר אנפין

     מה שהחל בדיקטטוריות – מפלגתיות זעירות כמו של איווט ליברמן, רחבעם זאבי, עזמי בשארה ואל וואב דרוושה הפך עד מהרה ל"צו האופנה" הפוליטית והשתכלל ע"י יאיר לפיד, ציפי לבני ומשה כחלון. אבל לקראת הבחירות הקרובות אנחנו צפויים למטר של דיקטאטורים מיניאטורים תחת מסיכה "דמוקרטית". אל לפיד, ליברמן וכחלון תחזור לבני ויצטרפו גם גנץ, יעלון, אורלי לוי – אבקסיס, אלי ישי, אלדד יניב, נפתלי בנט והרשימה עוד פתוחה לעשרות טרמפיסטים המאמינים שרק הם יושיעו אותנו אם רק יקימו עוד מפלגת "דיקטטורה – דמוקרטית" נוספת. יש להוסיף לחבורה הזו גם את שלוש המפלגות החרדיות – שהרי בעשור וחצי האחרון הן הפכו ממפלגות בראשן דעת תורה רבנית למפלגות יחיד של עסקנים ערמומיים ותו לא, כמו אריה דרעי בש"ס, משה גפני ב"דגל התורה" ויעקב נח ליצמן ב"אגודת ישראל". יש להניח שבפרלמנט הבא יתכן שפחות ממחצית הח"כים יהיו שייכים למפלגות דמוקרטיות אמיתיות – עם מוסדות ועם רב גוניות אישית, כמו הליכוד, מפלגת העבודה, מר"צ, ה"בית היהודי"  ורק חלק ממפלגות ה"רשימה הערבית המשותפת" (שהרי גם מפלגתו של ח"כ אחמד טיבי היא בבחינת עוד מפלגת יחיד ותו לא.

                                                 והציבור בולע הכול...

           אבל מה שעצוב באמת הוא שהציבור בהמוניו נוהר להצביע למפלגות הללו, ושוב ושוב מאמין שמהדיקטאטורים הקטנים הללו תבוא הישועה הפוליטית והמדינית.

נתניהו יבחר שוב ובגדול

בס"ד

          

          נתניהו יבחר שוב  ובגדול / הרב אליהו קאופמן

     בעיני רבים השורות הבאות תיראנה קונספירטיביות מדי אבל עם קצת עיון היסטורי כדאי לתת עליהן את הדעת.

 להרבה מאוד מקוראי המאמר הזה יתכן שדברי יראו וישמעו כמיטב הקונספירציה האפשרית אבל לדעתי המציאות חזקה מכול דמיון. הפיצולים המזוגזגים במרכז ובימין – עם ההפתעה הגדולה בזריקתה של גב' ציפי לבני ע"י אבי גבאי, אינם אלא מעשה מחושב ואסטרטגי של טובי המוחות בליכוד, ובראשם בנימין נתניהו, אך לא רק שלו. הכול החל כבר בקדנציה הקודמת, כאשר מפלגת "כולנו" של משה כחלון נכנסה לקואליציה עם הליכוד. התפקיד של "כולנו" היה לגנוב כמה שיותר מנדטים מהציבור של "יש עתיד" ושל מפלגת העבודה ולהעבירו לקואליציה של נתניהו. הקולות באו מהמרכז והכוח שלהם עבר  לקואליציה לקואליציה של הימין. בסה"כ עברו אז עשרה מנדטים – רובם הארי ממצביע המרכז, מהמרכז לימין ואפשרו לנתניהו להתחיל בממשלת 61 ח"כים. ללא כחלון בשנת 2015 יתכן מאוד שתוך מספר חודשים היו מתקיימות שוב הבחירות לפרלמנט הישראלי. מפלגת "כולנו זכתה בעשרה מנדטים שרובם ככולם היו, נראו ונשמעו כאנשי הליכוד לשעבר ובראשם משה כחלון היו"ר – שר תקשורת לעבר בממשלת הליכוד. כיום מסתבר שגם יואב גלנט – השני ברשימתו של כחלון, היה איש ליכוד ש"יצא מהארון" ממש לאחר היוודע הבחירות הקרובות. כחלון קיבל שלושה תיקי שרים ומלבדו ומלבד גלנט שימש שר נוסף כשר זוטר, ולא היה ח"כ. שמו אבי גבאי ובו אגע בהמשך.

                                          חיסול מפלגת העבודה

      נתניהו ויועציו האסטרטגים ראו היטב את הנולד – דהיינו, את מה שעלול להתרחש בבחירות הנוכחיות. מפלגת העבודה עלתה לעשרים וארבעה מנדטים ואילו הליכוד נשען על 61 מנדטים בלבד להמשך שלטונו. כדי שהליכוד יתבסס הבינו נתניהו ויועציו כי לא מספיק להתחזק אלא שגם חייבים להחליש את היריב, ובמיוחד את מפלגת העבודה. העבודה הטובה של הרצוג ולבני יחדיו סומנה ע"י נתניהו כמשתנה שחייב להשתנות. ה"בטן הרכה" של מפלגת העבודה הייתה מאז רצח רבין הפלגנות בתוכה, וה"חרקירי" שאהבו שם לעשות לכול יו"ר נבחר עוד לפני שהוכיח את עצמו, ובמיוחד אם לא הוכיח את עצמו. ואין זמן יותר מתאים לחולל מהומה במפלגת העבודה אלא בבחירות ליו"ר. נתניהו ידע היטב שהיוותרותו של הרצוג בראש מפלגת העבודה רק תחזק את אויבתו, גב' לבני שחושבת ביום מן הימים לא להסתפק במפלגת בת בתוך ה"מחנה הציוני" אלא גם להיות ראש ממשלה, לא לפני שתמלא את פרצופו של נתניהו בבוץ פוליטי סמיך. וכאן לפתע הופיע מועמד חדש ואלמוני ליו"ר העבודה. מול השועל הוותיק עמיר פרץ – עוד פוליטיקאי שהיה בשליטת ציפי לבני, ומול מועמדים נוספים ממפלגת העבודה (כולל היו"ר הרצוג), התמודד אותו שר זוטר ממפלגת "כולנו", אבי גבאי שמו. הפלא היה שמקורותיו לא היו מעולם ממפלגת העבודה והוא עצמו הגיע מעולם המסחר ולא מן הפוליטיקה. הח"כ לשעבר – אראל מרגלית, מתמודד נוסף על ראשות מפלגת העבודה, עלה מיד על הסיפור המוזר של גבאי והביא לחשיפת ההיסטוריה הימנית של האיש. גבאי ניסה לטעון כי מעולם לא הצביע לליכוד אלא לשרון, כראש "קדימה". אבל הקלטה ישנה של דבריו (שהוצגה ע"י מרגלית) הוכיחה את ההיפך, ומנגד הסתבר ששרון מעולם לא עמד לבחירה כראש "קדימה". הסיפור נגמר באופן מתמיה יותר – גבאי ניצח והפך ליו"ר מפלגת העבודה. הלה ניסה גם לקבוע לעצמו סמכויות נרחבות יותר באשר למינוי ח"כים מטעמו ואת הגדלת סמכויותיו כיו"ר. מעניין היה שהלה – שר טרי בחסד אחרים, זנח את תפקידו כשר ויצא להרפתקאה קשה ולו נודעת. אבל להבדיל מהיו"רים שלפניו, פרץ, הרצוג ויחימובי'ץ, הרי שכוחה של מפלגת העבודה לא עלה עם היבחרו של גבאי אלא נפל לשפל היסטורי. גבאי החל להתנהל כ"ליכוד ב'", ובמיוחד בתחום המדיני, כולל רמיזות על הסכמה עתידית לסיפוח יו"ש. אין ספק שפלא הוא שטירון פוליטי כזה פתאום הפך לשר ואח"כ ניצח במפלגה שמעולם לא הכיר. מישהו היה חייב לסייע לו בכול הנסיקה הזו, נסיקה שרק הועילה לליכוד בכלל ולנתניהו בפרט. מפלגת העבודה – היריבה ההיסטורית של הליכוד, הייתה "על הקרשים".

                                            הופעתו של בני גנץ

       הופעתו של בני גנץ – הרמטכ"ל לשעבר, הייתה עוד הפתעה אבל כבר עכשיו ברור שהקולות שהלה יגרוף כמעט שלא יבואו מהליכוד ומהימין אלא מהמרכז של "יש עתיד" ואלי גם משל מפלגת העבודה. היריב השני – לאחר מפלגת העבודה, שממנו החל לחשוש נתניהו באמצע הקדנציה האחרונה שלו, היה יאיר לפיד מ"יש עתיד". בסקרים החל להצטמצם הפער בין הליכוד ל"יש עתיד", ולא רק על חשבון מפלגת העבודה. נתניהו הבין שצריך הפעם "כחלון חדש", שיגנוב מלפיד כמה שיותר קולות של אנשי מרכז ולאחר הבחירות יעבירם בצורת מפלגת קואליציה לממשלת הליכוד. ואז – ממש לפני ההחלטה של נתניהו להקדים את הבחירות, הופיע גנץ וכמובן ש"יש עתיד" החלה לרדת בסקרים באופן משמעותי. גירושה של לבני מה"מחנה הציוני" וכוונתו אח"כ של גבאי לחבור לגנץ (ואולי גם ליעלון...) מציירת עתיד של חיבור לגניבת קולות המרכז והעברתם לאחר הבחירות למפלגת קואליציה חדשה בממשלת נתניהו עתידית, מבלי שיהיו לו כאלה במפלגתו שיפריעו לו. אם יעלון יהיה בתוך חלק מהחיבור של גנץ וגבאי הרי שלאחר הבחירות הוא ישכח את "הבטחתו" לא להיכנס לממשלת נתניהו העתידית בדיוק כמו שעמיר פרץ שכח הבטחה דומה בשנת 2013, כשפרש ממפלגת העבודה ועבר ל"התנועה" של לבני, ואח"כ הפך לשר איכות הסיבה של נתניהו. גם שאול מופז "שכח" בעבר את הבטחותיו לא להיפרד מהליכוד, ועוד מיני הבטחות כאלה.

                                                ה"אדם השלישי"

       ופרט נוסף על בני גנץ. האיש הוא תושב המושב הדרומי כפר אחים. במושב הזה גר וגדל גם שר התחבורה – ישראל כץ מהליכוד. אביו של גנץ ואביו של כץ היו בחברות ובהכרות עוד מימי ילדותם בחבל "מרמורש" שבטרנסילבניה (כיום רומניה ובעבר בהונגריה). ישראל כץ נודע – עוד מימי מעלליו הסטודנטיאליים בערמומיותו הפוליטית ואין להוציא את האפשרות שהופעתו הפוליטית של גנץ נרקמה מאחורי הקלעים – לטובת הליכוד, על ידו. מנגד, הצהרותיו של נתניהו נגד ה"שמאלנות" של גנץ רק מחזקות את האחרון אלקטוראלית בקרב חוגי המרכז, ואף השמאל, מהם הוא אמור אולי לגרוף את הקולות שאח"כ יועברו על ידי מפלגתו לטובת הקואליציה עם הימין, ומנגד למנוע זליגת קולות מהימין לגנץ. לא מכבר נערכה פגישה חשאית בין גנץ לנתניהו כשבקרע "התלבטותו" של גנץ האם לרוץ לבד או להצטרף לליכוד. לאחר הפגישה החליט לרוץ לבד. לנתניהו נוח יותר שגנץ לא יצטרף לליכוד אלא שלאחר הבחירות יופיע גנץ עם קולות שהיו אמורים להיות קולותיהם של בוחרי "יש עתיד", מפלגת העבודה (ואולי גם של "ישראל בתינו"...) ויצרפם לקואליציה של נתניהו ואילו "יש עתיד", מפלגת העבודה ו"ישראל בתינו" יוותרו באופוזיציה המתסכלת.

הרפורמית

בס"ד

                     הרפורמית  / הרב אליהו קאופמן

     בשבוע שעבר הודיעה גב' זכייה בר שלום – ביתו הבכורה של הגר"ע יוסף ע"ה, כי תתבע את הרב דוד בניזרי מבית שמש, אחיו של השר לעבר, שלמה בניזרי מש"ס, על 300 אלף ₪ כנגד כינויה על ידו כ"רפורמית". הסערה התחוללה בעקבות נאומו של הרב בניזרי בכנס שבו הוא תקף את אלה שלדעתו הביאו להפסדו של ראש עיריית בית שמש, משה אבוטבול, לראשות העיר מול גב' עליזה בלוך. ברקע עמדה גם התערבותה של גב' בר שלום בנעשה בבית שמש, כאשר היא כבר פנתה לראש העיר החדשה, גב' בלוך, במטרה לקדם את "מעמד האישה החרדית בעיר". הכינוי "רפורמית" – ערב הבחירות לפרלמנט הישראלי, לא נעם לאוזנייה של הגב' בר שלום וזאת ערב בחירת המפלגה החילונית שלה לעתיד. יש הסוברים כי "יש עתיד" האנטי דתית היא זו שתקלוט את בר שלום אליה אבל יש הטוענים כי דווקא ח"כ לוי – אבקסיס היא זו שתשריין לה את המקום הנכסף, ויש גם הטוענים שלבסוף גב' בר שלום תפנה ל"מפלגת הגנרלים" החדשה, בראשותם של גנץ ויעלון (אם הללו בכלל יחפצו בה...). אבל היכן שהיא לא תהיה הרי שהמקדם שלה הפוליטי אמור להיות בעניין היותה "אורתודוכסית מתונה" וכמובן "חרדית לייט". הדבקת התוית "רפורמית" – ועוד מכיוון אנשי ש"ס, תוריד את סיכוייה כמעט לאפס להיקלט במפלגה חילונית ממרכז המפה הפוליטית. התוית "רפורמית" היא גם סוף פסוק להמשך השימוש שלה בשמו של אביה, הגר"ע יוסף. ולכן הגב' הזו חייבת עתה לשנס מתנים ולצאת למערכה על כנגד התוית החדשה שהודבקה לה.

     הכינוי "רפורמי/ת" אמור להגדיר רעיון ברור בתחום הדת היהודית. השאלה הנשאלת כאן היא האם גב' בר שלום באמת איננה רפורמית או שמא היא רפורמית. נכון אמנם שגב' בר שלום מעולם לא הגדירה את עצמה כרפורמית מוצהרת אבל לא פעם אדם איננו מגדיר את עצמו בגוון רעיוני מסוים – ועוד במסלול פוליטי, כדי להכשיר את עצמו להמשך התקדמותו ההיררכית שלו, ושמא ההגדרה המעשית רק תזיק לו בהמשך בגלל חשיפת פרצופו האמיתי. וכזה הוא המצב אצל הגב' בר שלום. הרפורמה ביהדות איננה אלא תעתיק חיוור של הרפורמה בנצרות, ומקורה בגרמניה תוך העברתה לחלק ממרכז ומערב אירופה והנחתתה בארה"ב. להבדיל מתנועות אחרות ביהדות, שניסו ליצור דרך חדשה, הרי שהרפורמה לא חפצה רק בדרך חדשה אלא נצמדה לנצרות הפרוטסטנטית ויצרה נתק מבסיסים יהודים כמו נגד ההתבוללות ונגד קיום מצוות יהודיות בסיסיות כמו הצומות, אכילת כשר, ברית מילה ועד לדמיונות שגם הנצרות לא העלתה, כמו עריכת "בר מצווה" לכלב. בכך יצרו הרפורמים דת חדשה ולא היו עוד פלג ביהדות כמו הקראים למשל. אמנם נכון הדבר שהגב' בר שלום עדיין לא הצהירה על תזוזות כה קיצוניות כמו שהרפורמים הצהירו אבל באופן מעשי היא יצרה דרך חדשה בפילוג היהדות הדתית, לעומת מעלליהם של הרב חיים אמסלם, הרב דוד סתיו ואחרים. בעוד שאישים דתיים וחרדים פרשו פוליטית מבסיסם הדתי והחרדי אך לא נגררו לתמיכה בהתבוללות, בתועבות, בשבירת מעמד האישה ביהדות ולא נקשרו לגורמים רפורמים וקונסרבטיביים, אשר מטרתם היא לשבר את בסיס היהדות הצרוף, הרי שגב' בר שלום נמצאת במעמקי שיתוף הפעולה עם כאלה שהתורה רואה ב"חידושים ההלכתיים" שלהם את עונש הכרת היהודי. הח"כים לשעבר מש"ס – חיים אמסלם, דוד טל המנוח ורחמים מלול, פרשו למסגרות פוליטיות חילוניות אך שמרו על ציוויון חיים והשקפה דתי, ואפילו חרדי. נכון אמנם שבמקרה של הרב אמסלם הרי שגורמים חילוניים לא מעטים מבליטים אותו כנגד היהדות החרדית, ובכלל כנגד דרך התורה והמסורה, אך אותם גורמים אינם כוללים את הרפורמים המהרסים, ואילו אמסלם עצמו לא שבר את מסגרת האמונה היהודית כמו למשל הבעת תמיכה באנשי התועבות. אבל גב' בר שלום כבר מזמן עברה את ה"קו האדום" הזה.

       גב' בר שלום אוהבת להניף את דגל ה"הסכלה" שתקעה בתוך היהדות החרדית אבל מאחורי הדגל הזה המטרה רחבה יותר: להרוס את בסיס היהדות. ה"הסכלה" שהיא מובילה איננה מטרה בפני עצמה – לפרנסה ולידע, כמו שהיא מציגה זאת, אלא זהו אמצעי להרוס את חומת ההגנה היהודית כדי שהמחלות הרוחניות הקשות ביותר תחדורנה ללשד עצמות היהדות, ולבסוף כדי שהיהדות תיצבע בצבע דתי אחר, שאיננו דתי, כפי שעשו זאת הרפורמים. לא מקרה הוא שבין תומכיה נמנים חלק מראשי המהרסים הרפורמים בישראל, ואילו בתאים המשפחתיים שהיא הקימה נשתלו כאלה שהם פורצי דרך בהשקפה ההרסנית של סדום ועמורה והיא איננה מתביישת להביע תמיכה בהם.

       גב' בר שלום בנתה את המכללה שלה בתוך היהדות החרדית ולא שלחה חרדים וחרדיות ללמוד בחברה החילונית. לכאורה זה נראה יותר דתי מאשר לבולל יהודים שומרי מצוות באוניברסיטאות החילוניות אבל למעשה זה היה ממאיר יותר. החרדים שיצאו ללמוד בחוץ עמדו בין הבנתם שהם לומדים בקרב חברה שונה מהם ולכן שמרו את עצמם ממגעים יתרים עם הסביבה, לבין כאלה שהפכו למגגמרי לחילונים מהמגע הזה ונפלטו מהחברה החרדית, ממנה באו. אבל גב' בר שלום הכניסה את ה"הסכלה" לתוך היהדות החרדית ממש והקלקולים הפכו לשגרה ובמקום שהמקולקלים יפלטו או ישמרו על עצמם הרי שהמקולקלים המשיכו לקלקל במשפחותיהם והכול נראה "חרדי" לגמרי עד שהמחלה הרוחנית הממארת הזו תפסה נפח ביהדות החרדית ושינתה את פני רבים מהחרדים, שבעצם הפכו לחילוניים מבחינה הווייתית, בלבוש שחור – לבן לצד חצאיות קצרות ושמלות צמודות ועם פאות כמנהג שחקניות הקולנוע. וזו בדיוק הייתה מטרת הרפורמה

ההיסטורית – להכניס את טומאת ההשקפות הזרות ליהדות לתוך היהדות עצמה כדי לפגוע בלב היהדות הרוחנית. מאחורי גב' בר שלום לא עמדו פוליטיקאים חילוניים חולפים אלא גורמים רפורמים ממש שמבקשים לשנות את היהדות ולהמיסה לחילוניות. לא במקרה דובר בעבר (ואולי גם בהווה...) על צירופה של גב' בר שלום ל"יש עתיד" שבראשה עומד אדם המגדיר עצמו בריש גלי "רפורמי", כיאיר לפיד. לא במקרה אנשי מר"צ – ובראשם גב' נאווה זוננשטיין מהישוב "נווה שלום", דוחפים קדימה את גב' בר שלום למפגשים יהודים – ערבים למרות היותה ניצית יותר מרבניים ופעילים אורתודוכסים יהודים אחרים למען השלום. הרפורמים ומר"צ מעדיפים את בר שלום משום שהיא פשרנית יותר לא רק בענייני דו הקיום היהודי ערבי אלא בעיקר בהחלשת היהדות בחברה החרדית. לגב' בר שלום יש חתן שמשמש דיין בבית הדין הספרדי – פורטוגזי בבריטניה ושמו דואק, לאחר שהקהילה היהודית – הסורית בארה"ב דאגה להקיאו מתוכה לאור עמדותיו הרפורמיות ממש, בנושאי שמירת שבת וענייני אנשי התועבה. לגב' בר שלום אין בעיה עם עמדותיו אלה והיא רק מתגאה ומגוננת עליו למרות ששני אחיה – הרבנים יצחק ודוד יוסף, יצאו כנגדו לאור תמיכתו בהכרה במעשי התועבה הללו, בבריטניה. לגב' בר שלום נוח ש"בליינים" חילוניים יציפו את מוקדי הבילוי והתועבות בימי שבתות וחגים. גב' בר שלום יצאה למען הקמת "רשימות נשים חרדיות", דבר שאביה, הגר"ע יוסף, התנגד לו. הנשים הללו – שנתמכות על ידה, ובראשן מיכל צ'רנובסקי מאלעד וחברה במפלגת העבודה, נתמכות ע"י הגרועות שבשונאות דת ישראל, ובראשן ח"כ מירב מיכאלי, שהיא הסמל להפקרות וביזוי קודשי ישראל וריבונו של עולם. אבל לגב' בר שלום זה לא מפריע לתמוך בנשים הללו, שהן תחת הפיקוד הרעיוני של מירב מיכאלי ושכמותה. לדרגת הרפש הזו עוד לא הגיע הרב אמסלם למשל.

       גב' בר שלום עושה שימוש דמוני וציני בשמו של אביה. היא מנסה ליצור את הרושם שהיא ממשיכתו אבל מנגד היא תמכה ב"רשימות הנשים" רק לאחר מותו. בבחירות המוניציפאליות האחרונות היא תמכה ב"אישה חרדית", כביכול, שהתמודדה נגד חרדי פתח תקווה. הגר"ע יוסף בוודאי שלה היה תומך בצעד כזה, ובוודאי שלא היה מברך אותה על מלחמתה בש"ס, שאותה הקים וליווה עד יום מותו. כשהיא מספרת את סיפורה האישי, אזי, אביה ובעלה נעקצים בו ומתוארים ככאלה שעצרו את "התקדמותה" והפכוה מ"אישה מתקדמת" למנקת הבית ולתופרת. כאשר נערכו הבחירות האחרונות ל"רבנים הראשיים" היא לא היססה – עוד בחיי אביה, לצאת נגד אחיה יצחק יוסף (שכמובן נתמך ע"י אביה...) לטובת מועמדו של הרב שלמה עמר, ותמכה ברב בוארון. ביהדות קוראים לכך "בת סוררת ומורדת". בתוכניות הטלויזיה שבהן רואיינה היא ניסתה ליצור את הרושם שכול החברה החרדית זקוקה ל"הצלה אקדמית" מהחילונים, והתרפסה לפני המצלמות, כאשר גם אביה ואחיה הסתייגו מהיחס הזה. לא לחינם שונאי ההשקפה החרדית אוהבים אותה, ובראשם המסתערבת מבחוץ, לוסי האריש, שלא מכבר ביזתה את חכם שלום כהן, יו"ר "מועצת חכמי התורה" של ש"ס.

         אפשר להעלות ולהוסיף עוד עשרות ויותר דוגמאות למעלליה הפרו רפורמיים של הגב' בר שלום אבל אם מתרכזים ברעיון היסודי הרי שבהחלט מדובר ברפורמית דה פאקטו – כשגורמים רפורמים ברורים (כולל ה"קרן החדשה לישראל" למשל) עומדים מאחוריה ותומכים בפעילותה, למרות שהיא עצמה לא הצהירה מעולם על היותה רפורמית. הצהרה "דה יורה" כזו תמוטט את עבודת הנמלים שלה בתוך היהדות החרדית נגד השקפת התורה ותפגע בניסיונות העומדים מאחוריה להשתמש בה להמשך ההרס והארס הרפורמי כנגד תורת ישראל וגדולי ישראל. שקריה על גדולי ישראל המזרחים – כ"פשרנים" בנושאי דת, מתועמלנים ע"י אותם אשכנזים ציונים – כופרים שחפצים להמשיך את ההרס שעשו ביהדות אירופה ואמריקה לתוך יוצאי המזרח. אם חתנה של אותה בר שלום – אותו דואק מבריטניה, היה משמיע את דברי הכפירה שלו בעיר חלב שסוריה, בימי רבניה המפוארים, הרי שהוא היה מוחרם גם ע"י הקלים שבקלי היהודים שם. הגב' שנלחמת נגד רבני אשכנז במסווה עדתי – מזרחי היא עושה זאת בשרות הרפורמה האשכנזית שמשמידה ומבוללת למעלה ממיליון יהודים ביובל האחרון בארה"ב בעיקר, אך גם במדינות אירופה, קנדה, אוסטרליה וכיום גם בארץ ישראל. הרב דוד בניזרי אפילו איננו  מודע לכינוי הכול כך נכון שהוא הדביק לאישה המורדת והסוררת הזו: אישה רפורמית, על אף שהיא מעולם לא הצהירה על כך רשמית.    

חצי אמת גרועה משקר

בס"ד

              חצי אמת גרועה משקר / הרב אליהו קאופמן

          כך עורכים "תחקיר" רדוד על "כשרות הבשר" כדי לפגוע בדת וברעיון אכילת הכשר.

    ה"ערוץ הממלכתי" – "תאגיד השידור", הוכיח שוב את חוסר המקצועיות שלו שלו, ובמיוחד את נטייתו האנטי דתית. ערוץ שידור ממלכתי אמיתי אמור לספק באמת ובתמים לא רק את המידע המהימן אלא גם להתעלות מעל נטייתם האישית של כתביו, ולא להעלים מידע מהצופים רק משום שהם עצמם מזלזלים במיצג שאותו הם חוקרים. אבל "תאגיד השידור" – שהחליף את הערוץ הראשון, נאמן להשקפותיו האנטי דתיות והמגמתיות ויודע להעלים חלק מהמידע כשמדובר בנושא שכול כך רחוק מרוב עיתונאיי, מפיקי ושדרני הערוץ, כנושא הכשרות.

                                   רמת הבנה מקצועית רדודה

        הערוץ הלה הביא לא מכבר כתבה על נושא הכשרות ותקף את ה"רבנות הראשית" על כך שאיננה מפיקה באמת בשר כשר כפי שהיא מתיימרת לעשות זאת. כותב שורות אלה איננו – כידוע, מאוהדי ה"רבנות הראשית לישראל". בהנחה אפילו שיתכן שאמנם הכותרת של הנושא הנחקר – בשר ה"רבנות הראשית", איננו כשר, הרי שהמסקנה שמובילה את הערוץ החוקר הינה חוטאת לאמת: זוהי המסקנה שאי אפשר לאכול בשר כשר בישראל. למסקנה הזו הביאו אנשי הערוץ מספר שוחטים שהעידו (בעילום שמות ובהסתרת פנים) על כך שבמפעלי ה"רבנות" הבשר איננו כשר ואיננו מטופל עפ"י ההלכה. חלק מהשוחטים גם העידו שהפסיקו לאכול בשר בישראל לאחר שנוכחו לדעת ששחיטת ועיבוד הבשר ע"י ה"רבנות" איננו כשר. אבל העובדות הן שונות בחלקן הארי. הצופה שצפה בכתבה הזו הבין שבארץ הבשר מגיע ונשחט אך ורק ע"י ה"רבנות" ומאחר שראה מה שהעידו השוחטים הרי שהצופים התמימים הבינו שבאמת הכול טרף וכול עניין כשרות הבשר בישראל אינו אלא שקר וכזב המותיר את כל שומרי המצוות מרומים, ובחזקת אוכלי טריפות ונבילות. אבל כמובן שממסקנה זו ועד האמת הרי שרחוקה הדרך.

                                           הגמגום וההסתרה

       ראשית, התחקיר של הערוץ הראשון היה בלתי מקצועי בעליל. לאורך כול הכתבה נאמר שוב ושוב על כך שהתחקירנים גילו שהבשר המופץ בשוק טרף, אך מלבד עדותם של השוחטים הרי שעדויות ממש – כסברים מקצועיים וכשרותיים, לא היו בכתבה הזו. גם השוחטים הללו הביאו עדויות ממפעלים מעטים בלבד, שגם לא צוינו שמותיהם בכתבה. בקשר להפסקת אכילת הבשר על ידם, הרי שהשוחטים הללו גמגמו על "הפסקת האכילה" שלהם ונראה כי הם התאמצו להסתיר כי בעצם קיים מאגר אדיר של בשר – ברוך ה', שממנו הם יכולים לזון עצמם בכשרות מלאה גם אם כל הבשר של ה"רבנות" הינו טרף גמור. ועשיו לבירור האמת והעובדות.

                              בין "רבנות ראשית" ל"רבנויות מקומיות"

        אחד הסימנים לרדידותו של התחקיר עולה בכך שאין בתחקיר הבחנה בין המושגים ה"רבנות הראשית לישראל" לבין עניין ה"רבנויות המקומיות". כמו כן ישנו בלבול בין עניין התנאים הסניטרים הקשים לחיות הנשחטות לבין הקשר לכשרות פסולה בשל כך. גם עניין ההבדל בין בלעדיות ה"רבנות הראשית" לשחיטה בחו"ל לבין השחיטות המקומיות של ה"רבנויות" (ששם אין ל"רבנות הראשית" מעורבות) איננו מובהר שם. בתחקיר הזה לא ברור כלל אם הטריפות המדוברות הן של ה"רבנויות" המקומיות ברחבי הארץ או של ה"רבנות הראשית" – ביבוא הבשר מחו"ל. התחקיר הוא יותר מדי אבסולוטי ורדוד ואיננו מבהיר כלל האם העדויות של השוחטים הן על כול השחיטות – עופות כבהמות, בישראל, או שהן מתיחסות גם לחו"ל. אם באמת נמצאו ליקויים קשים בכשרות, אזי, היה צריך לפרסם באיזו "רבנות/יות" מדובר, וזה לא הובהר. מסתבר שמישהו כניראה הזמין כאן תחקיר גורף שיצליח לפגוע בתדמית השחיטה של ה"רבנות" באשר היא כדי שמישהו אחר יזכה בכך מההפקר.

                                מי עומד מאחורי ה"תחקיר" המוזר?

      בתחקיר הזה רואיין כ"רב מומחה" הרב אבי זריצקי המקורב לרב דוד סתיו ול"רבני צוהר", המעוניינים לרשת את ה"רבנות הראשית". אולי היה כדאי לערוך תחקיר נוסף, והפעם לבדוק האם ישנו קשר בין הרצון המשותף של "רבני צוהר" ושל "תאגיד השידור" להפיל את ה"רבנות הראשית"?

                              המאגר האמיתי והגדול של הבשר הכשר

         ולסיום, החצי אמת שלא נאמרה שם הייתה בעצם שרוב הציבור הדתי – ובמיוחד החרדי, כלל איננו ניזון מהבשרים השונים של ה"רבנות" באשר היא אלא של הבד"צים השונים, שרמת שחיטתם וכשרותם היא מעל לכול ספק ואשר אותם השוחטים בריאיון לא הזכירו זאת משום שרובם נכשלו בתנאי הקבלה לעבודה בבד"צים הללו. מכאן שבעצם כול סיפור התחקיר – על כך שאי אפשר עוד לאכול בשר כשר בארץ, הינו שקר וכזב ואפילו לא מעט כאלה שאינם חובשי כיפה עברו מזמן לקניית בשר הבד"צים. אבל את "תאגיד השידור" מעניין יותר לפגוע באכילת הכשר ובתדמית הדת מאשר להביא את העובדות האמיתיות לפני ציבור הצופים.

הבוץ הסורי

בס"ד

                       הבוץ הסורי / הרב אליהו קאופמן

         נתניהו והממסד שלו לא העלו ששלוש אפשרויות חדשות הן אלה שהביאו את טרמפ למהלכו החדש: יציאה מסוריה.

        שלושה דברים לא נלקחו בחשבון ע"י נתניהו וע"י ההנהגה הישראלית, דקה אחת לפני שטרמפ – נשיא ארה"ב, החליט לסגת מסוריה מבלי לקחת בחשבון את האינטרס הישראלי העכשווי. ראשית, הרי שבצמרת הישראלית לא לקחו בחשבון כי הזיכרון האמריקאי משנות השישים של המאה העשרים עדיין טבוע בכול אמריקאי ואמריקאי, וגם על דונלד טרמפ הוא לא פסח. הדם והמחלוקות שאירעו בארה"ב של שנות השישים של המאה העשרים עקב שקיעת חיילי ארה"ב בבוץ המדמם של וייטנאם הותירו טראומה חד צדדית, שאליה גם הימנים והלאומנים בארה"ב לא יחפצו לחזור, גם בעבור אהבתם הכי גדולה שיש בליבם לישראל הקטנה. יותר מדי קרבנות ודם שפכו האמריקאים – באותן שנים חמות, בבוץ הוייטנאמי, מכדי להחליפו שוב, והפעם בבוץ סורי. המלחמה בדעא"ש היא עבור האמריקאים אולי מלחמתם, אבל היא איננה כוללת את המלחמה באסד, ואפילו איננה כוללת את המלחמה ב"חיזבאללה". דעא"ש הוא ארגון מוסלמי קיצוני המאיים על המערב – כולל על ארה"ב, אבל אסד, ואפילו ה"חיזבאללה", מאיימים אך ורק על ישראל, ובשביל ישראל אפשר מקסימום לתרום כסף ונשק ולא דם. כשטרמפ טוען כי "המלחמה עם דעא"ש נגמרה והאחרונים נוצחו" הוא מתכוון להסביר לישראל כי תרומת האיברים והגופות של חיילי ארה"ב הסתיימה, ומכאן והלאה על ישראל לתרום בעצמה איברים וגופות משלה מול אלה שהם אויביה אך לא אויבי הציבור האמריקאי, שאותו צריך טרמפ לקדנציה נוספת.

                                             מי קובע בארה"ב ?

     שנית, מי בכלל אמר שטרמפ הוא האיש הקובע בארה"ב? הרי רק לפני כשנה לערך עצרו את טרמפ כוחות אמריקאים "עלומים" מלבצע מדיניות עצמאית – ובכללה עם רוסיה ופוטין, וכמעט שהאשימוהו בבגידה. מכאן שבכלל יתכן שמה שטרמפ כרגע צווח – על היציאה מסוריה, איננו אלא קולו העמוק של שלטון הצללים האמריקאי הצווח מפיו של טרמפ. הכוחות השליטים באמת בארה"ב מוכנים לכול השינויים הרדיקלים של טרמפ במזרח התיכון – כי זה לא עולה להם בדם אמריקאי, אבל צעדים רדיקליים מידי של טרמפ על חשבון עשרות ומאות אלפי חיילים אמריקאים זה כבר לא בא בחשבון. הכוחות השליטים באמת בארה"ב אינם רואים באסד אויב מרכזי נגדם – כפי שלמשל הם ראו בסאדאם חוסיין העירקי לפני כמעט כשלושה עשורים. אסד הוא סה"כ צורר מקומי שמסכן אולי את בני עמו ואת ישראל אבל רחוק מלהכריז מלחמה על ארה"ב כמעצמה. ועל אחד כזה לא מבזבזים חיי אדם. ושוב, הלקח של וייטנאם נלמד לא רק ע"י טרמפ אלא גם על ידי אלה שמפעילים אותו עכשיו, מאחורי הקלעים של הממסד האמריקאי. וטרמפ יודע שבלעדי משמעת משלו עבור מפעיליו הוא לא רק עלול לא להיבחר שוב אלא אפילו לסיים, חס ושלום, כמו נשיא אחר ששמו חוסני מוברק, הנשיא המצרי שהיה כול יכול במשך כשלושה עשורים.

                                        מי מנהיג את העולם ?

        אבל יתכן שישנה גם בעיה שלישית – ואולי הכי מורכבת. יחסיו ה"מיוחדים" של טרמפ עם רוסיה של פוטין הם יותר ממעוררי חשד בקרב הממסד האמריקאי. כבר דובר על כך שטרמפ נעזר ברוסים כדי לנצח. בעוד שאובמה וקלינטון דיברו בערפיליות נגד דעא"ש – ואילו גב' קלינטון אפילו פלטה שדעא"ש בסוריה לא פעלה נגד האינטרס האמריקאי (אלא רק בעירק...), הרי שטרמפ מטיל את כול מלחמתו נגד דעא"ש. בקרב נגד דעא"ש היו והינם הרוסים הרבה יותר עקביים מארה"ב בפרט ומהמערב בכלל. הרוסים תמכו מלכתחילה באסד נגד המורדים ולא הבדילו בין המורדים החילוניים למורדים המוסלמים קיצונית של דעא"ש. והרוסים ניצחו לבסוף. ובכלל יתכן שטרמפ מיישר עם הרוסים קו והמפעיל האמריקאי האמיתי נמצא ב"קרמלין" שבמוסקובה הרוסית ושמו פוטין. רוסיה אמנם כבר איננה בריה"מ האימתנית אבל מבחינה גלובלית ומעצמתית היא המחליפה שלה. מאז פרוק בריה"מ התגמדה רוסיה והפסידה את מאחזיה האסטרטגיים כמו המזרח התיכון למשל, ובראשו סוריה. העידן של טרמפ – האיש שלה בארה"ב, הוא העידן הנוח ביותר של אבירי הביון (מאז ומתמיד...) הרוסים להחזיר לעצמם חלק ניכר מהכוח הפוליטי של בריה"מ לשעבר, כמו ההשפעה הסובייטית לשעבר לא רק בסוריה אלא גם באירן של ימי חומייני, שהפכה למה שהיא כיום לא מעט בכוח בריה"מ לשעבר. ובאמת יתכן שטרמפ בכלל מציית למי שבאמת מנהיג את העולם – לפוטין. וכאן באמת נמצאת ישראל הקטנה והרעשנית בבעיה.

                                        בין רוסיה לבריה"מ לשעבר

         בריה"מ הייתה אויבת אנטי ציונית גלויה עם משטר קומוניסטי אימתני, כשיהודייה כולם עמדו בגלוי וסתר לצד ישראל. אבל לישראל של היום יש בעיה לראות ברוסיה אויבת רעיונית ואסטרטגית. לא רק שרוסיה כבר איננה קומוניסטית אלא שהיא דווקא נמצאת ביחסי ידידות עם ישראל וקשה להציגה בישראל כאויבת שתסית את הסורים נגד ישראל, כפי שישראל מציגה למשל את אירן. בתוך ישראל – ובמיוחד באגף הימני שלה דווקא, קיימים גורמים פרו רוסים שלא יתנו לנתניהו הפרו אמריקאי להציג את רוסיה כאויבת שאין לסמוך עליה. איווט ליברמן הוא האיש הראשון שיעמוד כנגד כול ניסיון הצגה כזה. ואילו ברחבי רוסיה – ואולי בכול חבר העמים, קיימים לא מעט כוחות יהודים (כמו גם בקרב אזרחים ישראלים רבים...) שלא יתנו יד להציג את רוסיה ופוטין כאויבי מדינת ישראל, ונתניהו יודע זאת כמו שטרמפ יודע זאת. ולכן היציאה של טרמפ מסוריה קלה יותר מבעבר כי רוסיה נחשבת ומוצגת כ"גורם אחראי" שגם ללא האמריקאים היא תדע לרסן את הסורים. ישראל של נתניהו – ואפילו של בנט, יודעת היטב שהיא לא תעיז לצבוע אחרת את הדוב הרוסי, שהפעם במקום לרטון ולאיים הוא פשוט מחבק את ישראל בחיבוק הדוב הידוע והמפורסם שלו.

                                                   המנהיג הבא...

         המנהיג הבא – שירש את נתניהו, יאלץ להתמודד עם העובדה שטרמפ איננו באמת האיש החזק בארה"ב, ושאולי ארה"ב כבר נמכרה לא מזמן לאיש חזק אחר ששמו פוטין.

לוסי שובי הביתה

בס"ד

               לוסי שובי הביתה / הרב אליהו קאופמן

          שליחתה של לוסי האריש הביתה ומחוץ למסך הטלויזיה של ערוץ 10" הממוזג הייתה מחויבת המציאות, שבה מנחה ציבורית הפכה את המסך הקטן לפולחן האישיות הפרטי שלה.

      השבוע החליטו בראשות הערוץ הממוזג של "ערוץ 10" ו"רשת" להוריד ממסך הטלויזיה שלהם את התכנית "שיחת היום" של לוסי האריש. מסתמא שה"קש ששבר את גב הגמל" הייתה תביעת הדיבה שתבע אותו נהג שהגב' האריש התעמרה בו מספר דקות ארוכות במסגרת המונולוג הקבוע שלה. אבל הבעיה עם הגב' הזו איננה מתחילה ואיננה מסתיימת באותו מונולוג שערורייתי. זהו סיפורה של ה"סינדרלה" מהמדבר שכנראה פוחדת לחזור להיות בסה"כ צפרדע מקרקרת אחרי שקרקרה כמעט כנגד כול ציבור והשקפה במדינה הזו.

                  אישה דורסת שהגיעה למעמד שלא בזכות אלא בחסד

      כול סיפור עלייתה של הגב' הזו לוטה בהרבה מאוד שאלות, שלא אכנס למינון הקונספירטיבי שלהן. אבל בישראל – שהשליטה בתקשורת איננה באמת של אנשי ניהול ותקשורת מקצועיים אלא עוד מקח פוליטי עם גוון ערפילי שהמילה "ביטחון" נושפת בעורפו, כניראה שמישהו החליט לדחוף את הצעירה הזו מדימונה, במסגרת הניסיון לייצב דמות וכיוון ערבי חדש. למישהו בכיר היה נוח להמציא "ערבים חדשים" – ואולי יותר נכון "ערביות חדשות", כמו שלאותו מישהו היה נוח לבנות את ה"חרדים החדשים" כגוף וכאנשי תקשורת. וכשה"ערבייה החדשה" היא בכלל מוסלמית הרי מה טובה העיסקה. אבל

הגולם – ששמה לוסי האריש, קמה על יוצריה והחלה לבלוט יותר מדי בכל הכיוונים, תוך השתלחויות ימינה ושמאלה ללא הכר. אבל מה שיותר מדי בלט בגב' הזו הייתה המגמה של הבלטת עצמה דרך התוכניות הציבוריות שלה. כול מגיש/ה יודעים כי הם באים לשרת את הציבור ובדרך אגב אולי גם לקטוף תהילה, אבל לעשות זאת באופן צנוע ולא יותר מדי בולט. אבל הגב' הזו – שהחלה לירות לכל הכיוונים, החלה יותר ליחצ"ן את עצמה במסגרת שיגעון ההגו שלה. לפתע הופיעו כתבות תקשורתיות על משפחתה, על עברה בדימונה כילדה, על היותה דוגמנית והכול נעשה על ידה בצורמנות ובבכי תיאטרלי ותו לא. דמויות ממלכתיות ודתיות הפכו בפיה לסמרטוטים והכול געש סביבה, כאילו שמדובר היה באמת במישהי שהגיעה למרכז הבמה וההילה בזכות עצמה ולא בזכות ממסד שבעט אותה למעלה מסיבות פוליטיות ותרבותיות מובהקות. ממנחים ועיתונאים נדרש אתית לא לעשות לעצמם פולחן אישיות דרך כלי התקשורת אותו הם אמורים לשרת מקצועית אבל הילדה מדימונה נהגה ההיפך. גם פרשת חתונתה לא הייתה רק יחצ"נות חד צדדית נגדה, כמו שהיא הציגה, אלא שהיא נהנתה מההצגה הזו ואף החלה להזמין את בן זוגה לאולפן ולנהוג כבבית במקום להבין שעבודה לחוד ומשפחה לחוד. קיימת גם טענה שבעת הריאיון הראשון עם בן זוגה – לפני כחמש שנים, הם כבר היו זוג אבל היא הסתירה זאת. זכותה היה להסתיר זאת מהציבור אבל בוודאי שלא להזמין אותו לריאיון תיאטרלי, אם אמנם היה כך. רק בשל זאת – אם אמת הדבר, היא הייתה צריכה לעוף מהנחייה.

                                                   הקש והגמל

        באותה התעמרות, בנהג המשתולל נגד הפגנת עובדי עיתון "הארץ", היא עברה את הגבול של הטעם הטוב. נכון אמנם שהנהג הלה היה גס רוח וניבל את פיהו אבל מגיש חדשות או מגיב תקשורתי אמין ומקצועי היה מביא אמנם את תמונת דבריו הגסים והציבור עצמו היה קולט במי מדובר. אבל לגב' האריש זה כנראה לא הספיק והיא חזרה – במשך דקות ארוכות, על ניבולי הפה הגסים שלו כ"ציטוט", מה שהפך אותה לנאשמת ואותו לקרבן. אבל לילדה הגאוותנית מהמדבר זה לא היה איכפת כי היא זכתה בעוד כמה דקות של פולחן אישיות, שבסתר ליבה היא אולי האמינה שלבסוף הרי שכל ההשתלחויות הללו יובילו אותה לפרלמנט הישראלי, שכפי שעשו עמיתיה הרבים מהתקשורת. אבל למישהו בערוץ הממוזג – ובמיוחד לאחר תביעת הדיבה, היה מספיק שכל לעצור את התופעה הלא מקצועית הזו ששמה לוסי האריש ולשלוח אותה בחזרה למדבר הפוליטי והתקשורתי.

                                     תינוקת או אישה מניפולטיבית?

        אבל תינוקת נשארת תינוקת. לא מעט עיתונאים ועיתונאיות הוזזו מתוכניות אלה או אחרות אבל אף אחד מהם לא פצח בבכייה תיאטרלית כמותה. או שמדובר בבכיינית שעדיין חיה בגן ובביה"ס היסודי בדימונה אלא שמדובר בשחקנית מניפולטיבית שאוהבת לזכות בתשומת לב ולכפות על הציבור את עצמה בכוח. בכול מקרה שלא יהיה לא צריך להתרגש מהבכי של השחקנית הזו ולא להיכנס לפסדו פמניזם ברברי הטוען לחזרתה רק משום ששמו במקומה גברים.יש להותיר בחוץ את האישה הזו, שלרגע חשבה שלה מותר הכול, כולל ביזויים של אנשי ציבור ושל השקפות עולם. לוסי, שובי הביתה לטובת טובים וצנועים ממך.   

תל אל עזתרה

בס"ד

                             תל אל עזעתרה / הרב אליהו קאופמן

        אין ויכוח על כך שדבריו של רג'א זעתרה מקוממים – באשר לחמס ול"חיזבאללה", אבל ההתקפות נגד פרובוקאטורים ומלבי אש הן חד צדדיות, כאשר מדובר בלאומנים יהודים וסלאבים שמתעמרים בערבים ללא תגובה נגדית הולמת.

      מלחמת העולמות שמתרחשת בחיפה – כנגד מינויו של רג'א זעתרה מחד"ש, לסגן ראש העיר, לוקה בצביעות ישראלית שכיחה. יכולתי לספר כאן גם סיבות אחרות שיש בגללן להכשיל את המינוי הזה, סיבות שגם לא מעט מאנשי השמאל שותפים להן. יכולתי לנתח כאן באופן עמוק את המלחמות מתחת לפני השטח בחד"ש – ולא רק בסוגיית החמס וה"חיזבאללה" אלא גם בסוגיות כמו הויכוח סביב היחס לסוריה ולמורדים באסד, כמו בעניין הויכוח סביב היחס למדינת הרצח ששמה צפון קוריאה ואף בעניין היחס להצגת דגל המדינה במשרדי נבחרי הציבור של חד"ש, וכן שירת ההמנון הישראלי (קחו למשל לדוגמא הפוכה בעניינים הללו מח"כ דב חינין מחד"ש...). אין לי ספק שתמיכתו של זעתרה בחמס וב"חיזבאללה" היא יותר מבעייתית ופרובוקטיבית. אבל...

                                               מהי מדינה "נורמאלית" ?

        במדינה נורמאלית ברור שהיה שצריך לגנות ולהחרים פוליטית איש כמו זעתרה. "מדינה נורמאלית" היא מדינה שבה נלחמים באופן שווה נגד כל טרור ונגד כול גזענות. במדינה נורמאלית ההמנון והדגל שייכים לכולם. אבל ישראל איננה מדינה דמוקרטית נורמאלית. בישראל יש הבדל כאשר טרוריסט ערבי רוצח ומנגד כאשר טרוריסט יהודי רוצח. במדינת ישראל הדגל וההמנון אמורים לייצג אך ורק את היהודים ואפילו מיעוטים פרודוקטיביים כמו הדרוזים והצ'רקסים נמצאים מחוץ לתחום הקונצנזוס של הדגל וההמנון הלאומנים. כאשר ערבי משמיע התבטאויות קיצוניות נגד השלטון הציוני הוא מסומן כ"גורם עוין" אבל גורמים ישראלים – ואף ממלכתיים ובכירים משמיעים דברי גזענות נגד הערבים, הרי שזו דעה לגיטימית והיא כמובן איננה מפריעה לגזען זה או אחר לשמש כשר, מנכ"ל וראש רשות מוניציפאלית. עם כול התיעוב המובא נגד זעתרה שתמך במשטר הרצח הצפון קוריאני הרי שלא שמעתי ממתנגדיו מימין מילה אחת נגד הנשיא האמריקאי טרמפ, כאשר הלה התחבק ופיזז סביב הרוצח מצפון קוריאה. כאשר מגנים שוב ושוב פוליטיקאים כזעתרה בעניין החמס וה"חיזבאללה" הרי שאיש עדיין לא תבע להפסיק הכספים הממלכתיים והאקדמיים לניסים זאב ולפר' הלל וויס שנפגשים עם גורמי ימין פרו נאציים באירופה, ובראשם מפלגת ה"חירות" האוסטרית.

                                                קינג וזאבי כמשל

           בעיר הבירה ירושלים שימש בקדנציה הקודמת – כסגן ראש עיר, אדם בשם אריה יצחק קינג. הלה לא רק שדיבר בגלוי על גירוש ערביי ירושלים אלא אף הקים לשם כך עמותה רשמית, שמומנה במימון ממלכתי. אילו איש כזה היה מכהן כסגן ראש עיריית ברלין למשל, ומקים עמותה להגירת היהודים מתוכה – עם פיצוי כספי, הרי שגרמניה הייתה מזמן סוערת והעולם היה יוצא חוצץ נגדה. גם פרישתו של אותו קינג היה שערורייתית וגזענית. הוא התפטר לאחר שניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, אישר בנייה לציבור הערבי! במדינה אחרת אחד כמו קינג - שהיה מתנגד לבניה עבור מיעוט לאומי, אך ורק משום גזענות, הרי שהיה נאלץ לפרוש מהפוליטיקה. אבל קינג איננו – ולא היה הגזען היחיד שמהלך אימים וחופשי. שר בכיר – רבעם זאבי המנוח, נכנס לפרלמנט הישראלי וישב בממשלות הימין "בזכות" מצע הטרנספר שלו נגד ערביי ארץ ישראל רבתי. כמו כן, למרות הוצאתו של ח"כ המנוח מאיר כהנא מחוץ לחוק, הרי שהכהניזם חי וקיים, ובמיוחד בועט במלוא כוחו כאשר אנשים כמו ברוך מרזל וחבריו מתמודדים שוב ולשוב לפרלמנט הישראלי וסגן ראש ממשלה לשעבר, כאלי ישי, מגבה אותם ומעניק להם בית וגג פוליטי. כאשר ח"כ איווט ליברמן חפץ היה לחוקק חוק של עונש מוות למחבלים הרי שהוא מתכוון אך ורק לערבים ולא כנגד יהודים, כמו למשל נגד הרוצח מכפר דומא או רוצחיו של הנער מוחמד חדיר משועפת הירושלמית. לא במקרה איש איננו דורש את התפטרותו של שר בכיר בממשלת הימין – הממונה על ה"ביטחון הפנימי", למרות שבעבר הוא כינה עמית פוליטי ערבי בשם "כלב ערבי".

                                             אין טיפול בגזעני העם השליט

         במדינות כמו בריטניה, גרמניה, הולנד ואיטליה אין הנחות פוליטיות, וההתקפה החוקית היא גם – ועיקר, כנגד גזענים ולאומנים מהעם השליט. שר או אישיות ציבורית החוטאת בגזענות מיד מסולק מתפקידו לעד עולמי עולמים. אבל בישראל זה נראה רחוק כמטווחי קשת. גם אנשים מהמרכז הפוליטי – כמו אבי גבאי ואיתן ברושי ממפלגת העבודה, הופכים לחלק ממקהלת ה"קונצנזוס הלאומני כאשר מדובר בהשתקת פרובוקציות מהצד הערבי, ומנגד בחיפוי על פרובוקאטורים יהודים וסלאבים.

                                            האזרח ק. ששמו רג'א עזתרה

         ברטולד ברכט הוריש לנו אמרה שלפיה מובן לנו היטב כיצד צומח אחד כמו רג'א זעתרה מחיפה. ברכט הסביר שהאזרח ק. הפך ללאומן לאחר שלאומן מהעם השליט ביקש ממנו לעבור למדרכה שממול רק משום מוצאו. במקום לבער את נגע הלאומנים השליטים הרי שההפגנות בישראל הן תמיד נגד האזרח ק. הייתי מציע למפגיני חיפה – נגד זעתרה, לטבוע גם את הסיסמא "כן לדו קיום יהודי – ערבי ולא לשותפות עם קינג וארדן".