בס"ד
נמחה שמו מישראל / הרב אליהו קאופמן
הוא היה הלוחם הגדול ביותר באבינו
שבשמים, הוא לחם בראש הלוחמים בשחיתות והוא עמד בראש הלוחמים למען שלום ישראלי –
פלשתינאי. אבל הוא גם עשה את מה ששונאיו כל כך היו רוצים לעשות לו : הוא מחה את
שמו. זה היה היהודי הגרמני האחרון שהיה פרור רעיוני של המומר מנדלסון. בשנאתו
לבוראו הוא היה קיצוני יותר גם ממורו ורבו מנדלסון ואף מקרל מרכס, כולם יוצאי
גרמניה וזכר לחורבן יהודי - רוחני.
בעוד כשבועיים ימלאו כחודש ימים למותו
של אורי אבנרי. הוא היה אמור להיות בן 95 בכ"ט באלול תשע"ח, ערב ראש
השנה החדשה ממש, אבל מסתמא שמבחינת קדושת חג ראש השנה הוא נלקח שבועיים קודם לכן
מהעולם הזה – תרתי משמע. גם
צוואתו – לשורפו ולפזר את
אפרו בימה של תל אביב, היה בעצם גלגול משמים ממש. כמו שהקב"ה שם בפי בלעם הרשע
את הברכות לעם ישראל, במקומן של הקללות שאותן הזמין בלק המדייני – מלך מואב, הרי שכך גם אירע כאן. משמים דאגו שלאיש הזה לא יהיה יותר זכר
של ממש בקבר גשמי, שאליו יבואו לספוד מעריציו. הקבר משמש – גם ללא מאמינים, פינה חיה של המת בעולם שממנו נלקח לגנזי מרומים. כל
משפחה שכולה – בישראל ובעולם,
נלחמת על החזרת גופת יקיריה כדי לכרות לו קבר שאליו יגיעו שוב ושוב כדי לשמר את
שמו של המת ולחוש שהוא ממש נמצא בקרבתם. אבל לאבנרי זה כבר לא יהיה. ממש כמו שנאמר
:"יימח שמו וזכרו". את עובדת שריפת גופתו העתידית שמעתי כבר באמצע שנות
התשעים של המאה העשרים. ראיינתי אז את ח"כ המנוח סעדיה מרציאנו – שהיה חברו
של אבנרי לספסלי תנועת של"י של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. מרציאנו
הצביע אז עם הממשלה הימנית של בגין בעד "חוק המתים" של הדתיים והחרדים.
מיד אח"כ שוחח עם אבנרי והאחרון טען כי מצידו שישרפו את גופתו ויפזרו את אפרה
בים של תל אביב. עד יום מותו היה מרציאנו מזועזע מדבריו של אבנרי. המעניין הוא שמי
שהוציא לפועל את גזר הדין השמיימי להאביד את זכרו של אבנרי מהארץ היה לא אחר מאשר
אבנרי עצמו! נפלאות דרכי ה'...
הלוחם האנטי דתי הראשון במדינת ישראל
אבנרי היה אישיות מיוחדת במינה שפעל ללא
ליאות בשלוש חזיתות. כשהתבשרנו על מותו – לפני כשבועיים, שהייתי בבריטניה. ליהודים החרדים – גם לעסקנים הידועים שלהם, השם של אבנרי לא אמר רבות. גם עסקנים חרדים – שהגיעו מארץ ישראל ללונדון, בקושי זכרו במעומעם את האיש הזה. אבל לאמיתו
של דבר אבנרי היה הלוחם האנטי דתי הראשון בישראל, עוד לפני ששולמית אלוני, טומי
לפיד ובנו יאיר לפיד בכלל בקעו מהביצה הפוליטית של המאבק האנטי דתי. הסיבה לאי
הזיכרון של אבנרי אצל רוב היהדות החרדית איננה נעוצה בהיסטוריה הרחוקה שלו, לעומת לוחמים
אנטי דתיים אחרים, אלא בכך שאבנרי לא לחם בחרדים אלא שהוא לחם ממש בדת היהודית.
היהדות החרדית תמיד תזכור את שולמית אלוני, את שני הלפידים ואף את רפאל איתן משום
שהללו נלחמו למעט את תקציבי הישיבות ואת הקצבאות לילדים החרדים ומנגד הם גם ביקשו
ל"חייל" את החרדים. אבל אבנרי נלחם ממש נגד הקב" ונגד הדת היהודית.
הוא היה "כנעני" שחפץ היה להשמיד ממש את העם היהודי ולבולל בו את הערבים
( המזל שלנו הוא שהערבים לא ששו לכך...) ושאר הנכרים ביושביה היהודים של ארץ ישראל
ומנגד לנתק את הקשר בין יהודי ארץ ישראל ליהדות העולם. אבל לצערי הרב הגענו למצב
שהעסקנים החרדים מנווטים את הציבור החרדי לשנוא את אלו שפוגעים בכיסו (ובמיוחד
בכיס עסקניו...) ובזכויותיו הדמיוניות ולא את אלה שפוגעים בריבונו של עולם ובתורתו
הקדושה.
במסגרת החזית האנטי דתית שלו הוא היה גם
הראשון שהפך את עיתונו "העולם הזה" לסוכן התועבות והפורנוגרפיה בימים
שהשמאל הישראלי היה מורכב מקומוניסטים יהודים וערבים שמרניים אף יותר מאשר המרכז
והימין הציוני. לא במקרה היה זה ח"כ שלום כהן – איש סיעתו של אבנרי (בין 1969
ל-1973), אשר קרע מעל בימת הפרלמנט הישראלי את תעודת הזהות שלו משום שהמושג "לאום"
היה כתוב בה. אבנרי רצה אצנם "לאום" אבל כזה שיבטל את לא רק את הדת
היהודית אלא גם את הלאום היהודי החילוני שהציונות המציאה. רק בכך הוא לא היה ציוני
אבל בעצם ההתנחלות בארץ ישראל הוא היה ציוני לגמרי אך קרא לציונות שלו
"כנעניות". האיש – ששמו הגרמני היה הלמוט אוסטרמן, היה בעצם הפרור
האחרון מהיהדות ממנה הגיע וממי שזרע בה את הפורעניות האנטי דתית היהודית, מאותו
מנדלסון שהמיט אסון רוחני על יהודי גרמניה, שבאסון הזה גם התנצרו שלושת בנותיו של
אותו מנדלסון. אבנרי היה האחרון בדורנו שעד יום מותו ממש נשא את הסיסמא המנדלסונית
: "גרמנים בני דת משה". ומאחר והוא ושכמותו היו חילוניים בלבד הרי שאז הם
פשוט רצו להכחיד את המושג "בני דת משה". ה"השתלבות של ישראל במרחב
השמי" הייתה אצל אבנרי לא רק דרך לבולל את ישראל בעולם המזרח- תיכוני אלא גם לבולל
את הערבים במערב. בכך הוא לא היה שונה מהרצל ומז'בוטינסקי. להבדיל מאנשי שמאל
אחרים הרי שאיתו לא היו לי מעולם קשרים מיוחדים, אולי משום שאני אלרגי ליוצאי
גרמניה היהודים, וגם לחרדים שבהם. הרמב"ם כתב שלכל עדה בישראל יש את טומאת
הגוי שהיא חיה בו ואילו יהדות גרמניה חיה בקרב האומה הגרמנית שהגמרא במסכת "מגילה"
מזהה אותה כממשיכתו של עמלק. כמו כל "יקיי" הוא היה אדם קר ומסתגר אבל
היו לי אירועים לא מעטים שהשתתפתי עימו בהם, משום הנקודה השלישית שבה עסק – המאבק לשלום
עם הערבים. לפני מספר חודשים – בפגישת שלום כזו בת"א, שאלתיו ישירות, ולעיני
שאר המשתתפים, האם הוא לא טעה כשהתחיל את דרכו במלחמה בדת ישראל – דבר שמנע מלא
מעט דתיים וחרדים לחבור לגוש השלום שלו ? אבנרי ענה לי ישירות כי יתכן שקריאת המפה
הדתית – פוליטית שלו לא הייתה נכונה, משנות החמישים של המאה העשרים ועד שנות
השמונים המאוחרות של המאה הזו, ואם יצטלבו אינטרסי השלום של כמותו עם חרדים הרי
שהוא יהיה מוכן לקפל את הדגל האנטי דתי שלו. משהו בנוסח חבישת ה"שטריימל"
שהיה מוכן עזר ויצמן המנוח להניח על ראשו למען השלום. אין ספק שבזאת אבנרי היה פרגמטי
וגמיש יותר משולמית אלוני, טומי ויאיר לפיד ואפילו מאיווט ליברמן, המוכן לקרר את
יחסיו עם החרדים בענייני החוץ והביטחון והעיקר לגייסם לצבא. אני תיקווה שאולי
תשובה זו של אבנרי תחסוך לו חלק מהעינויים של הגהינום, אותם הוא התחיל לרצות.
למרות שבשני התחומים האחרים שלחם – השלום ונגד השחיתות, היו לי עם האיש הזה הרבה
מהמשותף הרי ששנאתו לדת והיותו הנציג האחרון של מנדלסון הגרמני היא גם הסיבה
שאינני יכול להספידו לחיוב. אינני רוצה להיכנס – במאמרי זה, לסיפורי יחסיו עם
משפחתו וסיפור הירושה של אימו משום שאלה פרטים אפלים ואישיים שבניתוח פוליטי
וענייני אין להם מקום.
המלחמה למען השלום
ועם ה"זיגזגים" המשונים
מאמצע שנות השבעים החל אבנרי את נושא
הפעילות השני שלו – שאולי במותו הוא הפך לנושא הפעילות הזכור ביותר שלו: המלחמה
למען השלום ולמען "שתי המדינות לשני העמים". דווקא פרישתו משתי הקדנציות
הרצופות שלו בפרלמנט הישראלי – לאחר בחירות 1973, החישה את מעברו האולטימטיבי
לנושא השלום וכמעט שזנח את שני הנושאים האחרים שפעל בהם עד אז ( המלחמה נגד הדת
והמלחמה בשחיתות כעיתונאי). אבנרי ניסה לא פעם לצייר את עצמו כלוחם שלום כבר מיד
לאחר מלחמת 1948 אבל לא כך ממש היו הדברים. למרות היותו איש שלום כבר משנת 1948
הרי שבקיעים אלו או אחרים נתגלו במאבקו לשלום. כך למשל הרי שעד 1975 הוא עדין גמגם
בעניין "שתי המדינות" ולא פעם דיבר על "קונפדרציה ישראלית –
פלשתינאית", שכמובן ישראל הייתה אמורה להיות המנחה והדומיננטית שלה ולא
הפלשתינאים. למרות שלפני מלחמת ששת הימים הוא צידד באי לוחמה הרי שמיד לאחר המלחמה
הייתה הכותרת של עיתונו – "העולם הזה", : "קדימה לדמשק".
בספרו הפחות ידוע – "מלחמת היום השביעי", שיצא בעקבות נלחמת ששת הימים,
הרי שהוא עדיין האמין במעין מדינה פדרטיבית עם עם חדש שייווצר מתוך התבוללות ערביי
הארץ עם יהודי הארץ. המהפך החד של אבנרי – לכיוון שתי המדינות, חל בעקבות היבחרו
של יצחק רבין לראש ממשלה במקומה של גולדה מאיר. גולדה מאיר הייתה הנץ שבניצים ובימיה
יכול היה אבנרי לחלום על חלומות אוטופיים ו"פדרטיביים" ככל שרצה, שהרי
הצעות אופרטיביות – מדיניות לא יצאו מ"מטבחה" של גב' גולדה מאיר. רבין –
שגריר לשעבר בארה"ב, ומי שהיה רמטכ"ל ואיש צבא, חיפש יותר מגב' מאיר את
הפיתרון המדיני למרחץ הדמים במזה"ת. למרות שכלפי חוץ טען – עם היבחרו לראש
ממשלה , כי הוא רואה את פיתרון הסכסוך במזה"ת "דרך קנה הרובה", הרי
שמתחת לשולחן הוא החל להשתמש באנשי השמאל הציוני כגשר למגעים תת קרקעיים עם
הארגונים הפלשתינאים. אבנרי עמד במרכז החבורה החדשה שצמחה בשמאל הציוני והקיקיוני
של אז (מפ"ם עדיין הייתה אז בלועה בבטן מפלגת העבודה) ולצידו התקבצו ח"כ
מאיר פעיל מתנועת "מוקד" (המפלגה הציונית השמאלית היחידה שיוצגה בפרלמנט
הישראלי לאחר בחירות 1973), רן כהן (אף הוא מ"מוקד" ויוסי אמיתי, חבר
קיבוץ גבולות. מאחור יותר הצטרפו גם ח"כ אריה (לובה) אליאב (שפרש ממפלגת
העבודה) וח"כ שולמית אלוני מתנועת ר"צ (אז עדיין לא הגדירה אלוני את עצמה
כאשת שמאל) ולצידם האלוף במילואים, מתתיהו פלד. לימים הרחיב אבנרי את פעילותו ואף
יזם באש"ף קבוצת שלום שהכירה במדינת ישראל (דבר שכמעט עלה לו בחייו מניצי
אש"ף) ובראשם סעיד חממי, עיסאם סירטאווי (שניהם נרצחו ע"י קיצוני
אש"ף) וסברי גירייס (החי כיום כאזרח ישראלי בכפר הערבי – נוצרי פסוטה, שעל
גבול לבנון). בשנת 1977 הוא שוב חזר לפוליטיקה אך בלבוש מדיני ממש ולא עוד כבשנת
1965, כלוחם נגד השחיתות. אבנרי היה מראשי מקימי תנועת של"י - שהורכבה
מ"מוקד", מה"סוציאליסטים העצמאיים" של אריה אליאב, מפלג
מה"פנתרים השחורים" וכמובן מתנועתו, "העולם הזה – כוח חדש".
הרבה תקוות תלו בשמאל הציוני במחנה זה אך האכזבה באה במהרה ורק לשני מנדטים זכה
המחנה הזה, שגם בעקבות הרוטציות הבעייתיות שלו (שאבנרי היה חלק מהן) נעלם ככוח
פוליטי לאחר שנת 1981 ואנשיו פנו למה שלימים יקרא מר"צ. אבל אבנרי לא התייאש
והמשיך להיות נושא דגל השלום. הפעם הוא הימר על מפלגה יהודית – ערבית ובשנת 1984
עמד בראש קבוצת השמאל היהודית – "אלטרנטיבה", וחבר לאלה שפרשו
מחד"ש הערבית שנשלטה אז ע"י מיעוט של קומוניסטים יהודים, ונחשבה למפלגה
הערבית היחידה בישראל. למיזם החדש הובא – ע"י אבנרי, "שחקן רכש"
יהודי – ציוני ברמה גבוהה יותר מאשר אליאב ופעיל מימי מחנה של"י. היה זה
האלוף במילואים מתי פלד, ששימש ראש אכ"א בצבא הישראלי בימי מלחמת ששת הימים,
כשהיה מאלה שלחצו על יצחק רבין – הרמטכ"ל דאז, לצאת למלחמה. הוא גם היה
הנימוק של התנועה החדשה הזו, שנקראה "התנועה המתקדמת לשלום" (ובראשה עמד
מוחמד מיערי), לא להיפסל בבחירות הללו למרות אנשי השמאל האנטי ציונים הרבים שהיו
בה, במיוחד פלג "מצפן", שלא הכיר במדינת ישראל. שתי קדנציות ארכו חייה של
התנועה החדשה אבל כבר לאחר הקדנציה הראשונה שלה התפרקה השותפות היהודית - ערבית. לימים
הקים אבנרי את תנועת "גוש שלום", שעימה המשיך עד יום מותו ואשר יועדה
להיות מלכתחילה חוץ פרלמנטארית.
ה"זיגזגים" הפרו ישראלים המשונים
ספרים שלמים אפשר לכתוב על ימי היותו של
אבנרי איש מחנה השלום הרדיקלי אבל כמה שאלות מסתוריות נותרו סבוכות. אחת מהן העלה
העיתונאי הימני אמנון לורד, שטען כי אבנרי היה סוכן סובייטי וכל
ה"זיגזגים" הפוליטיים שלו היו עפ"י הוראת הקרמלין ממוסקובה, ברית
בריה"מ שנכחדה. קראתי את סיפרו של לורד אבל לא התרשמתי מנימוקיו. מנגד נזכרתי
בשיחת נעורים שקיימתי עם מי שלימים הפך לח"כ של חד"ש – דוב חינין, עוד
בשנת 1975. בימים הללו אבנרי כבר לא היה ח"כ ואילו תנועת "מוקד" –
ובמיוחד אנשי מק"י של משה סנה שהיו חלק ממנה, סלדו מאבנרי. ואז סיפר לי חינין
כי בבחירות שאח"כ ירוץ גוש שמאל ציוני ולא קומוניסטי רחב ובין השאר ימנו עליו
אריה אליאב, מאיר פעיל ואורי אבנרי. מתוך הכרתי את "מוקד" הרי שעניין
החיבור של אבנרי עם "מוקד", ובמיחוד עם פעיל המיליטריסטי, נשמע לי מוזר.
אך לימים כך אמנם היה. יש לציין שחינין לא היה אז סתם קומוניסט צעיר אלא בנו של
דוד חינין, איש מרכזי בהנהגה הקומוניסטית של רק"ח, ומי שרבים טענו כי הוא היה
האיש של בריה"מ ברק"ח. לימים הסתבר לי שאנשי רק"ח ידעו לא פעם גם
על זהותם של סוכנים ישראלים משירותי הביטחון בקבוצות השמאל הקיצוניות שמעבר למפלגה
הקומוניסטית, רק"ח. יתכן אמנם שאבנרי שימש קטליזטור סובייטי לבניית גוש ישראלי
שאיננו קומוניסטי בשמאל אך יתכן גם שדבריו של חינין היו בעצם אינפורמציה על טווית
חוטי הפוליטיקה הסובייטית בשמאל הישראלי ע"י רק"ח עצמה.
ה"גשר הפוליטי"
אין ספק שאבנרי היה גם מעין גשר פוליטי של
מדינת ישראל – כולל שלטון הימין של בגין ושמיר, בשיחות ובגישושי הפוליטיקה שלה עם
כוחות פלשתינאים וערבים שלא קיימו עימה שום קשר ישיר. הביקור של אבנרי – עם צלמת
עיתונו, גב' ענת סרגוסי, במטהו של ערפאת בבירות הלבנונית, באמצע מלחמת לבנון
הראשונה, מעורר תהיות. כבר בשנת 1979 נחקק "חוק תמיר" כנגד מפגשים בין
ישראלים לאש"ף. אייבי נתן, ויקטור אלוש, קבוצת המפגש הישראלית עם פלשתינאים
ברומניה (1986) ואחרים ישבו בכלא הישראלי על מפגשים פוליטיים זוטרים עם
הפלשתינאים, והנה אבנרי וסרגוסי נפגשו בעיצומה של מלחמה עם מנהיג אש"ף, יאסר
ערפאת, ואיש לא העמידם לדין ולא סגר את עיתון ה"עולם הזה"! יתרה מכך,
עו"ד אמנון זיכרוני ועוזרו, עו"ד אביגדור פלדמן, שימשו תמיד כמתווכחים
ישראלים עם אש"ף ועם כל גורם ערבי עוין לישראל. זיכרוני היה יד ימינו של
אבנרי בעיתון "העולם הזה" והשלישי ברשימתו לפרלמנט הישראלי. גם מכירת
עיתונו לאיש הימין גייגר – איש אמונו של אריאל שרון, מעוררת תמיהה. כאן המקום
לציין כי אבנרי עודד אז כתב צעיר ולאומני מאוד לכתוב בעיתונו, למרות שידע כי האיש
הוא סמן ימני אפילו בקרב הימין. לאיש הזה קוראים גדעון סער... ימים עוד יגידו האם
מאבקו של אבנרי לא היה מתואם עם הממסד הישראלי שבו נלחם.
הלוחם בשחיתות
הגדול ביותר
הנושא השלישי שבו היה אבנרי פעיל הוא גם זה
שבו החלה פעילותו הציבורית ושבעקבותיו הפך להיות דמות ציבורית מוכרת. לאחר שרכש את
עיתון "העולם הזה" הוא החל להילחם בשחיתות – בצורה כזו שאיש לא נלחם
לפניו ואחריו בישראל. והיו אלה הימים של שלטון האופל ש/ל מפא"י ושל דוד בן
גוריון. הוא חשף פרשיות לא מעטות ופעמיים ניסו אף לחסלו בשל כך. כאיש שמאל הוא ערך
חשבונות פוליטיים ובאמצע שנות השבעים של המאה העשרים הוא החל בחשיפת השחיתויות של
ראשי מפלגת העבודה עד שבשנת 1977 נזקפה לזכותו הפלת שלטון המער"ך ועליית
הליכוד. פרשיות השחיתות של השר אברהם עופר, של אשר ידלין ושל לאה רבין היו חלק
מחשיפותיו באותם ימים. כבר בשנת 1965 הוא התמודד לפרלמנט הישראלי כדי לחשוף שם את
השחיתות לאחר שיזמו כנגד עיתונו את חוק "לשון הרע". אלמלא היה האיש שונא
השם כה מובהק יתכן שהייתי מעטיר עליו הרבה קומפלימנטים דווקא על מאבקו בשחיתות
והיותו עיתונאי עשוי ללא חת אבל מלחמתו בקב"ה וצוואת קבורתו איננה מטילה ספק
בליבי שכוחותיו נשאבו מה"סיטרא אחרא" של השטן. אפילו למומרים יהודים בני
גרמניה – כמנדלסון וקרל מרכס, יש קבר. מסתמא ששנאתו לבוראו הייתה אצל אבנרי קיצונית
יותר גם מהם.
