הסיפור הדרוזי עמוק יותר מחוק הלאום

בס"ד

 הסיפור הדרוזי עמוק יותר מ"חוק הלאום" / הרב אליהו  

                                       קאופמן

      הסיפור הדרוזי איננו מתחיל רק בחקיקת "חוק הלאום" אלא בהיותו של "חוק הלאום" מכת הפטיש החדה כדי לשרש בראשם את אפליית הגזענות שהעדה הדרוזית עוברת במשך 70 שנה תחת הסיסמא: "חובות ללא זכויות".

       התסיסה בקרב העדה הדרוזית איננה בשל "חוק הלאום" אלא משום ש"חוק הלאום" היה ה"קש ששבר את גב הגמל" הגזעני. מאז הקמת המדינה מעמדם הפנימי האמיתי של בני העדה הדרוזית רק הופך יותר ויותר למרמס על אף הנתינה הבלתי מוגבלת שלהם. כל זאת למרות אחוזי הייצוג הפוליטיים הגבוהים שלהם בפרלמנט ולמרות אחוזי הקצונה הגבוהים שלהם. זהו תרתי דה סתרי לא פשוט, אבל החברה הישראלית – שאולי מנפיקה את אחוזי הגזענות הגבוהים ביותר בעולם מבחינת חברה "רב תרבותית", דוחקת את הדרוזים לירכתי החברה הישראלית ולא מעט משום שהמדינה הזו עדיין איננה מדינה אלא סוכנות ציונית שלא פעם אלה שאינם דרים בה שווים יותר מאזרחיה.

                                                 הסימן הערבי

       החברה הישראלית היא לא מעט גזענית גם משום בורותה. מי שדובר ערבית הוא ערבי ומי שמוסלמי הוא ערבי ומי שהוא ערבי הוא גם האויב. זו בערך הנוסחה הגזענית שהדרוזים הם קרבנותיה. הנוסחה הזו איננה רק רעל אנטי דרוזי אלא גם רעל אנטי טורקי, אנטי אירני, אנטי פקיסטני, אנטי אפגני ואפילו אנטי הודי. הנוסחה הגזענית הזו מייצרת מערכת ביטחון פנימית – במועדונים ובמקומות בידור ותרבות, הפוגעת ומכלילה כל מי ששמו בא מהשפה הערבית, ובמיוחד אם הוא דובר ערבית. אפילו לא מעט מבני עדות המזרח – ממצביע הכיכרות והמזרקות של הליכוד, סובלים לא פעם מ"חזות מזרחית", ובמיוחד מ"שם מזרחי" ב"בדק ביטחוני" או בהעלאה בדרגת ההיררכיה של הפרנסה. אבל אצל הדרוזים גם השפה היא ערבית ובדרך כלל אין שם "עיברות שמות", כמו אצל יוצאי עדות המזרח היהודים. ולכן לא פלא הוא שבכניסה למועדוני בילוי ולמקומות תרבות מחליט ה"בדק הביטחוני" המקומי (שלא פעם מורכב מלגיון הזרים הסלאבי החי בעולם של בורות בכל הנוגע לחברה הישראלית המורכבת...) לאסור על קציני צבא דרוזים, צ'רקסים ואף בדויים בהווה ולשעבר את הכניסה למועדון בשל שמם ושפתם. זוהי סטירת לחי איומה ופוגענית באלה שרק תמול שלשום עמדו מול אש צולבת כדי להגן על מחוקקי "חוק הלאום". מדובר בסיוט המתמשך כבר דורות אך נשנה שוב ושוב. יקומו כל מיני צדקנים שיטענו כי מלחמתם באי כניסת בעלי שם ערבי למועדונים היא על רקע ה"מלחמה בהתבוללות", אם כך מדוע כל בעלי השמות הסלאבים – נכרים "למהדרין", אינם נבדקים ואינם מוצאים מחוץ לאותם מועדונים גזענים?...

                                            לאומנות פסדו דתית

        כיוון לאומני – גזעני אחר נושב מאלה המשתמשים בדת היהודית כמשוב גזעני הלקוח מתוך לאומניות חשוכות שהדת היא רק תפאורה לפשיזם החייתי שלה. ביהדות התורתית – זו שניתנה לנו מאז מעמד הר סיני ועבור דרך המשנה והתלמוד ועד לפוסקי הדור של ה"שולחן ערוך", יש קו ברור של "הפוך בה והפוך בה", בכל האמור והנוגע למי שאיננו יהודי אך נאמן ולוחם למען דם ישראל. עניין הכרת הטוב – אפילו לאומות רשעות כמו מצרים ואדום, איננו נעלם מדיני התורה, ולו רק משום שהרשעים הללו העניקו קורת גג לבני עמינו. האבסולוטיזם הגזעני מול אומות העולם איננו קיים ביהדות. מה שהדרוזים תורמים ליהודים הוא מעל ומעבר לעוד סוג של "חסידי אומות העולם". הם אינם עושים זאת כבודדים אלא כקבוצה מאורגנת ממש, שלא רק מגנה על יהודים אלא חיה בעימות משום כך עם בני האומה הערבית ואף עם בני עדתה מלבנון ומסוריה. אבל למרות כל האמת הזו – שעפ"י תורת ישראל, הם היו זכאים לכל הפריבילגיות בשל כך, הרי שגורמים לאומנים ציונים, ובעיקר מקרב חובשי הכיפות הסרוגות שבקרב הכהניסטים, לא רק שאינם מוכנים לקבל את תרומת הדרוזים והצ'רקסים כעניין של "חסידי אומות העולם" אלא אף מטיפים להפלייתם גם במחיר הדמים ממש! כשהתרחבה תנועת "התחייה" (בשנות השמונים של המאה העשרים) והצטרפו אליה אנשי תנועת "צומת" – שבראשה עמד רפאל איתן, מיד פרץ סכסוך פוליטי ראשון בין רפאל איתן (רפול) לפלג הקיצוני של ה"תחייה", בראשות ח"כ דאז, גאולה כהן. עם הרמטכ"ל לשעבר – רפאל איתן, הגיעו גם פעילים דרוזים וצ'רקסים, קציני צבא לשעבר. הדבר העלה את חמתה של ח"כ דאז, גאולה כהן, שביקשה להדירם רק משום אי היותם יהודים, למרות תרומתם הממלכתית והביטחונית. רפול עמד כצוק איתן נגד הגזענות הזו, שכמעט פרקה את האיחוד עוד לפני הקמתו. אבל הגזענות הכפולה שהייתה בעניין הייתה למעשה בחוסר התנגדותה של כהן וחבריה לה"תחייה" לקבלתו של רפאל איתן עצמו, שמוצאו לא היה מעולם יהודי אל הוא היה בן לרוסים נוצרים מכת ה"סבודניקים" שהתנחלה בגליל! כלומר, גם בין הנכרים בישראל ישנם שווים יותר ושווים פחות, והדרוזים תמיד יהיו בתחתית הנכרים שתורמים למדינה משום שהם ילידים מזרחיים ולא עוד "חלקי חילוף לבנים" מאירופה. אבל אפליית הדרוזים איננה נעצרת רק בפוליטיקה אלא זורמת הלאה גם כשהם מקיזים את דמם ממש. שמו של ברוך גולדשטיין פרץ לראשונה לתקשורת הרבה זמן לפני שפעל את פעולת הטרור שלו במערת המכפלה. זה אירע כאשר אותו גולדשטיין סירב לפקודת מפקדו לטפל כחובש בחיילים דרוזים משום היותם נכרים. באותם ימים כבר חוילו גם נכרים אירופאים, שגולדשטיין מעולם לא סירב לטפל בהם. את זריקת השנאה הזו החריף מאיר כהנא – אביר הגזענות וסילוף היהדות לעבודה זרה לאומנית ופגאנית, כאשר שלח מכתב איום למפקדו של גולדשטיין, שיניח לגולדשטיין לסרב אחרת יבולע לו פיזית. אלה הן רק דוגמאות מפורסמות אבל הדרוזים זוכים עוד ללא מעטות כאלה מידי שנה בשנה. רק לפני מספר שנים נשלח לכלא מאבטח דרוזי לאחר שבאזור שירותי הכותל המערבי הוא רצח תימהוני יהודי שהוסת נגדו, ושהיה קשור לתנועת חב"ד הקיצונית. התימהוני הכפיש את המאבטח הדרוזי – ממש יום ביומו על היות "ערבי" ועל היותו "מחבל" רק משום מוצאו ה"ערבי". גם כשנאמר לתימהוני כי המאבטח הוא דרוזי בעל עבר צבאי הרי שהוא המשיך במעלליו, בטענה כי "כולם אותו הדבר". גם אנשי חב"ד – אליהם היה מקורב, סירבו להעמידו על מקומו. במעונות הסטודנטים, באוניברסיטאות ישראליות, מסרבים אנשי ימין להתגורר עם אותם דרוזים משום היותם "דומים לערבים" ובדרך כלל האוניברסיטאות מקבלות את רצון האפליה הזה, בעוד שעם סטודנטים זרים, שלא תרמו מאומה למדינה, מאירופה, אמריקה, אסיה ואפריקה הרי שהאוניברסיטה כופה לא פעם מגורים משותפים ומתנגדת ל"גזענות כלפי זרים".

                                           אפליית שבעים השנה

      והדרוזים עומדים ורואים – במשך 70 שנה, כיצד כל מי שמתחפש ליהודי, או אפילו סתם זר לבן עוקף אותם בזכויות והם נותרים מאחור. הם עצמם – בכפריהם, מקבלים כל יהודי בסבר פנים יפות. כך למשל הם יצאו לקראתנו בדליית אל כרמל, כשגילו כי קבוצה חרדית הגיעה למקום. הם חיו כאן לפני בוא הציונות אך הם מחויבים להבין כי גם ספיחי הלא יהודים שהציונות מייבאת מחו"ל, במסגרת "חוק השבות", או ה"גיורים" הדמיוניים של הצבא למשל קודמים להם בזכויות. אבל כשהם ביקשו – לפני זמן לא מועט, להציל את אחיהם מסוריה, מכבלי דעא"ש, הרי שהם נענו בשלילה גמורה גם למסגרת הצלה של איחוד משפחות. הם צופים בחרדים הציונים – שרובם אינם משרתים בצבא, וחייבים לקבל גם אותם מעליהם בזכויות ובפיתוח רק משום היותם של הדרוזים לעומתם לא רק לא יהודים אלא בעיקר "דומים לערבים".

                              "חוק הלאום" כחותמת מסכמת לאפליית תמיד

        "חוק הלאום" שעבר בפרלמנט הישראלי היה רק האישור הרשמי להמשך אפלייתם הנצחית של הדרוזים במערכת הגזענית שקיימת במדינת ישראל. הפעם האפליה הייתה   בתור למועדון או בכניסה למעונות הסטודנטים אלא ממש בחוק הישראלי. המעניין הוא שבנט וחבריו גילו – רק לאחר העברת "חוק הלאום", כי הוא פוגע בדרוזים. כבר לפני חקיקתו ניסו גורמים דרוזים – ובראשם שאכיב שאנן (ח"כ לשעבר ממפלגת ה"עצמאות" – גם היא לשעבר...), להסביר לממשלת הימין כמה הרה הסון עלול להיות החוק הזה אבל אז הימין אטם את אוזניו. בימין קיוו שהח"כים הדרוזים שלהם (כמו השר איוב קרא והח"כים עמר וחסון) יוציאו להם את הערמונים הגזענים מהאש הדרוזית. אבל זה לא קרה ובנט עכשיו יכול רק לאכול את הכובע שאין לו.

הפוך על הפוך

בס"ד

                         הפוך על הפוך / הרב אליהו קאופמן

       תגובתה הסלחנית של ח"כ איילת – ורבין למעשהו של ח"כ ברושי תמוהה על רקע הסערה שעוררה בעבר נגד ח"כ אורן חזן.

         איתן ברושי – ח"כ מעם סיעת ה"מחנה הציוני", אמנם צריך היה להתפטר אך לא משום אותו הסיפור העלום של הגב' מלפני חמש עשרה שנה (שעוד זקוק להוכחה) אלא משום המעשה שעשה לח"כ איילת נחמיאס – ורבין. מעשהו של ברושי (ולא אכנס לתיאורים "פלאסטיים" מדי...) – לחברת סיעתו, היה לא רק בבחינת "מעשה מגונה" אלא פגיעה גסה בעצם מעמדה של כל אישה לעצמאות ולהוקרה באשר היא. זהו מעשה נבזה של אחד הריקים, שמתאים לשיכורי פאבים ביחסם למלצריות חסרות ישע. המעשה נעשה בפרהסיה וגם התנצלות לא הייתה צריכה לחון אותו, כפי שאמנם אירע. אמנם הח"כית עצמה מחלה לו אך כבוד ההתנהגות הציבורית לא נמחל, שהרי מעשהו לח"כית לא היה אישי אלא יכול היה להיות כנגד כל אישה אחרת. המעשה נעשה כלפי אשת ציבור שהינה גם אישה נשואה ואם לילדים. את כל זאת ידע ברושי בטרם עשה את מה שעשה ומערכת ציבורית – מוסרית הייתה צריכה להקיא אותו ממנה.

                                  ברושי מעדיף את הסיפור השני נגדו

      לא במקרה נאחז הברוש הזה בענפי הסיפור השני. שם קל יותר להכחיש מה שאירע ולא נראה לפני כחמש עשרה שנה, ועוד כשבכוחם של ברוש ופרקליטיו להוכיח כי הוא לא ננזף מעולם, גם אם המקרה התרחש, שהרי ה"ממונה" הנעלם ספק אם יפתח את פיו. גם מה שאירע בעבר תמיד יזכה לסלחנות, ואולי באמת יתכן כי אותו מעשה היה יכול לא להישנות משום חרטה של בעל המעשה. אבל מה שעשה ברושי מול ח"כ נחמיאס – ורבין היה ממשי, לעיני כול וממש בימים אלה.

                              הח"כית ה"סלחנית" ? – תלוי למי...

       אבל גם תגובתה הסלחנית של הח"כית תמוהה. לפני כשנתיים רץ אחריה – עד לחניית הפרלמנט, ח"כ אורן חזן מהליכוד, והטריד אותו פוליטית ומילולית. אני רחוק מלהבין ולהצדיק את חזן אבל לדעתי ההשפלה שעברה הח"כית ע"י ברושי הרבה יותר מכוערת ומגעילה – כאישה וכאישיות פוליטית. כל הויכוח עם חזן עבר את גבולות ה"טעם הטוב" אבל היה רחוק מלהיות משפיל ומבזה. אבל אז – בימי הפלוגתא הקולנית שלה עם חזן, היא, חברותיה וחבריה דרשו להטיל על חזן את כל העונשים האפשריים ואילו לברושי המגושם שעשה בה "מעשה מגונה" של השפלה ממש היא סלחה וגם מנעה את הענשתו! כנראה שנגד חזן, מירכתי הימין, קל יותר להיאבק מאשר נגד ראש מועצת עמק יזרעאל לשעבר, וח"כ מסיעתה, שאיתו היא מחויבת ל"סולידריות" רעיונית וסיעתית.  

בס"ד

                   סטירת הלחי החרדית להשקפה התורתית /

                           הרב אליהו קאופמן

     קולות הח"כים החרדים – בעד "חוק הלאום", הוכיחו שוב כי חבורת הח"כים בשחור – לבן מזמן כבר איננה מיצגת עולם של תורה ואת השקםת גדולי ישראל. זוהי חבורה אופורטוניסטית שבעבור שלמונים היא מכקרה את התורה ואת היהדות תוך יריקה בגדולי ישראל של כול הדורות.

          העברת "חוק הלאום" בקולות הח"כים החרדים היוותה סטירת לחי מהממת למה שגדולי ישראל בנו במשך יותר ממאה שנה, כחומה בצורה נגד ההשקפה הציונית – לאומנית – חילונית. רבי סעדיה גאון היה האיש שהניח את היסוד המבדיל את עם ישראל משאר אומות העולם – מבחינה רוחנית ולא אתנית. "אין אומתנו אומה אלא בתורתה". הבסיס הזה היה במשך שנות דור ההבדל בין עם ישראל לשאר אומות העולם. אפילו הקומוניזם האנטי דתי הודה תיאורטית באמיתה זו כשטען שהיהודים אינם אומה אלא דת. ההיסטוריה הוכיחה כי מי שהתנתק בעם ישראל, מהתורה ומהמצוות, לא זכה לדור רביעי יהודי אלא התאדה בהתבוללותו בין האומות. גם מי שהתגיירו לתוך עם ישראל הפכו ליהודים ממש או לחילופין לא הצליחו לשמר את האומה ממנה באו לצד האמונה בדת יהודית. כל התיאוריות ההזויות על "גרמנים בני דת משה" או "ערבים יהודים" נותרו כהזיות פטרייה. מיליוני יהודים התבוללו בארה"ב, מאז השואה המרה, בשיטה הרפורמית והקונסרבטיבית, זו שמנסה למזג את היהדות עם ה"אוניברסאליות" הנכרית. עשרות מיליוני שבטי הפתנים באפגניסטן, פקיסטן ובהודו נדונו לכליה מבחינת שייכותם לעם ישראל, וזאת משום שזנחו את היהדות לטובת האסלאם, למרות שזיהויים ההיסטורי הוא כממשיכי עשרת השבטים של עם ישראל. קהילת קמפינג שבסין נעלמה רק משום שזנחה את תורתה. כת ה"דונמה" שבטורקיה וביוון היא הדוגמא לכך שאין "אתניות יהודית" בלי תורה ומצוות. הכת הזו מתחתנת בתוכה עד היום ואיננה מתבוללת בקרב יוונים או טורקים מאז נפילת השבתאות, שהם ממשיכיה. הם נולדו יהודים אך לאחר מותו של שבתאי צבי פנו יהודי טורקיה שבהם לאסלאם ויהודי יוון שבתוכם לנצרות. אטה טורק – מנהיגם של ה"טורקים הצעירים", היה האישיות הגדולה שהכת הזו העמידה בטורקיה. ולמרות מוצאם היהודי – אתני הרי שהם יצאו מזמן מחוץ לקהל ישראל, רק משום שבטורקיה הם אימצו את האסלאם כדת ואילו ביוון הם הפכו לנוצרים. ועד ימינו לא חסרות עוד דוגמאות אומללות כאלה שהותירו אותנו, כעם יהודי, במתי מעט.

                                 הניסיון ה"לאומי" שניכשל

       לפני למעלה ממאה שנה ניסתה הציונות למרוד בתורת משה ובחכמי ישראל וליצור מעין "עם אתני" שאיננו תלוי ביהדות ובקיום מצוות התורה. לאחר יותר ממאה שנה מסתבר שההתבוללות בחו"ל – אך גם בארץ, הינה תוצאה בלתי הפיכה כאשר משילים את מצוות התורה. מנגד, הרי שרק שומרי התורה והמצוות הם אלה שחסינים בפני ההתבוללות. הדתיים לאומיים – שזנחו את ההשקפה התורתית והצטרפו לפוקרים הגדולים בעם ישראל, רק כדי ליצור את ה"עם החדש", החלו מודים בטעותם ההיסטורית וזרמי החרד"ל הם ההוכחה לכך. הרצל – שחלומו היה לבולל את היהודים בנצרות, מעולם לא חשב שה"עם החדש" יקרום עור וגידים. הרצל רצה מדינה ליהודים כמותו משום שחבריו הנכרים סרבו לקבלו כמתבולל בתוכם, והוא קיווה שהדור היהודי הבא כבר יתבולל. בכך אפילו הרצל – ראש וראשון לציונים, לא האמין בתיאוריית ה"עם החדש" שהימין והשמאל החילוני מנסים לייחס לו, ולציונות שהקים. דווקא בן גוריון היה ה"ציוני האמיתי" והוא ניסה לגייס לרעיון ה"עם החדש" את הכופר "בנדיקוס שפינוזה, כה"ציוני הראשון". ואמנם שפינוזה – הרבה ויותר מהרצל, היה יכול להיות "מייסד הציונות" כאשר טען ש"גאולת היהודים" תבוא ללא דת כאשר הם יאחזו בארץ ישראל או בכל טריטוריה אחרת כבדרך הכיבוש הלאומני האירופאי. הוא לא דיבר על התבוללות בנצרות כי הוא היה אתאיסט אמיתי ולא אופורטוניסט פרו נוצרי כהרצל. אבל מהאמרה של בן גוריון – על התפילין ש"יונחו במוזיאון" לא נותר כלום אלא היפוך ממש. החילוניים מתבוללים, וגם בארץ ישראל, ואילו החרדים רק מתרבים, בלי עין הרע, כי החרדים הם אלה שניצלו מהשואה בציפורניהם אך לא מרדו בקב"ה. כי החרדים הם אלה מבין עדות המזרח – אך גם מיוצאי אירופה ואמריקה, שלא הסכימו להפוך לחילוניים וחזרו לתורת אבותיהם, לאחר שהמדינה הציונית ניסתה לקרעם ולהעבירם ל"עם החדש". ומי שאוחז בתורה ובמצוות איננו נעלם, חס ושלום, לאחר הדור הרביעי, אלא ממשיך עם האוניה העמוסה בש"ס ובפוסקים לעד עולמי עולם, גם אם הוא חי מחוץ לגבולות ארץ ישראל. את זה הורישו לנו המהרי"ל דיסקין, ה"בן איש חי", ה"סבא קדישא" אלפנדרי, ה"חפץ חיים", ה"כף החיים", ה"חזו"ן אי"ש" והרב מבריסק. בהצבעתם בעד "חוק הלאום" ההזוי והאנטי תורתי העניקו הח"כים החרדים סטירת לחי לגדולי ישראל מכל הדורות ובעטו באמת התורתית לטובת ממשיכי ההתבוללות היהודים שבקרבינו, והכול תמורת "נזיד העדשים" של הקופה החילונית – ציונית.

                       "אגודת ישראל" ההיסטורית מול זו שבגדה

       העמידה על השקפת התורה – ובמיוחד השקפת דרבנן, הייתה אמורה להיות נר התמיד לרגלי אותה "אגודת ישראל" (כיום אגו"י, דגה"ת ואפילו ש"ס הם "צאצאיה"), שהוקמה, בראשית המאה העשרים, כדי לעצור את הטעיית יהודים דתיים לכיוון ה"מזרחי" והציונות. הגר"ח זוננפלד מירושלים היה גדול הלוחמים בויצמן ובציונות וגם הררי הכסף שהניח ויצמן לפני הגר"ח זוננפלד לא שינו את דעתו של הרב הלה, שהיה הנציג הראשון והבכיר של אגו"י ההיסטורית בארץ הקודש, עד מותו בשנת 1932. האדמו"רים מגור ומסוקולוב התירו – יחד עם הרב מבנדין, את נדרו של הגר"ח זוננפלד, לצאת לעבר הירדן ולחתום הסכם הבנה עם המלכים האשמים נגד הציונות, ובמיוחד נגד השקפתה, שעם ישראל יכול להתקיים ללא דת. ר' יעקב ישראל דה האן שילם בחייו על היותו חוד החנית במאבק זה. כולם היו אז אנשי "אגודת ישראל". במהלך ביקורה של "וועדת פיל" נפגשו פעמיים אנשי אגו"י עם חברי הוועדה – פעם פומבית ופעם בחשאי. בפגישתם החשאית – מפחד הטרור הציוני, טענו נציגי אגו"י לפני הבריטים כי התורה איננה מתירה שום שלטון יהודי שאיננו של שומרי מצוות ממש, וללא הופעתו של מלך המשיח. אבל אותה פגישה חשאית סימלה את מה שלאחר השואה רק יחמיר – הפחד של אגו"י מהטרור הציוני. אבל כיום זה כבר איננו פחד בלבד אלא התמכרות לכסף הציוני והשתעבדות להשקפה אנטי דתית בעבור שלמונים. בפגישה בין האדמו"ר מסאטמר לחזו"ן אי"ש" (בראשית שנות החמישים של המאה העשרים) הביע האדמו"ר מסאטמר את חששו מגזירות אנטי דתיות מצד השלטון הציוני אך ה"חזו"ן אי"ש" טען כי בגזירות אנטי דתיות התנסה ועמד עם ישראל בכל הדורות ולכן חששו שלו נובע מכך שהמדינה עלולה למצוא חן בעיני החרדים, מבחינה גשמית, והם עלולים להתבולל בה. מעלליהם של הח"כים החרדים ותמיכתם ב"חוק הלאום" האנטי דתי רק מחזקת את חששו ההיסטורי של ה"חזו"ן אי"ש" עד לכדי עובדה.

                       ה"שפה העברית" שנגדה נלחמו גדולי ישראל

      מלבד הבגידה בהשקפת התורה   כנגד ה"רעיון הלאומי" הרי שח"כי "יהדות התורה" בגדו במאבק ההיסטורי נגד ה"שפה העברית", שניהלו למעלה ממאה שנה גדולי ישראל. כך למשל הוסגר לידי הטורקים אותו "מחייה השפה העברית", אליעזר בן יהודה, כשניסה לעורר מרד נגד הטורקים על רקע חג החנוכה, שעפ"י תפיסתו הצרה היה אך ורק "חג לשחרור לאומי". ה"ראשון לציון" – ה"ישא ברכה", והרב שמואל סלנט היו מסגיריו ומחרימי רעיונותיו ושפתו ההזויה, שבינה ללשון הקודש לא היה קשר של ממש. אבל כששלמוני הציונות וה"כופתאות" הפוליטיות נוצצות הרי ששוכחים לדבר באידיש ועוברים לסלנג הרחוב של העברית הנוכחית ומייפים את כוחם של הציונים להפוך את השפה העילגת הזו ל"לשון הקודש" במרמה.

                               נא להצביע גם לטובת "חוק הגיוס"

        אי לכך ועל רקע הבגידה ההיסטורית ביהדות ובגדולי ישראל הרי שהתנגדותם של הח"כים החרדים ל"חוק הגיוס" איננה עוד משום קרב רעיוני בציונות אלא מתוך השתמטות לשמה בבחינת "לא תעמוד על דם רעך". הח"כים החרדים – שנכנעים בזה אחר זה לגזירות החילוניות כמו ה"גיור הצה"לי", "חוק הלאום" וחוקי ה"פונדקאות" המשונים, הם בעצם מוכיחים כי התאמתם לרעיון הציוני כבר מזמן הכתה שורשים ולכן מי שהפך נאמן לרעיון הציוני הרי שאין סיבה שלא יתגייס לצבא הציוני וישלם בדם ילדיו על ההרפתקאות הלאומניות שחכ"יו שלו מטיפים. מלבד אלה המאוגדים ב"עדה החרדית" הרי ששאר חלקי היהדות החרדית – בשיטתם הציונית החדשה, היו מזמן צריכים להיות מגויסים לצבא הישראלי כפי שה"דתיים הלאומיים" למשל עושים זאת.

                                       ועצה לח"כים הערבים...

     במקומם של הח"כים הערבים אני לא הייתי סומך על מילתם של ליצמן, גפני ודרעי לברית משותפת כי הבגידה החרדית ב"חוק המואזין" וב"חוק הלאום" מוכיחה שהכסף החילוני יענה את הכול, כולל חוקים שהם גם סכנה ליהדות החרדית עצמה. 

ירושלים שלי

בס"ד

                  ירושלים שלי / הרב אליהו קאופמן

         ירושלים ההוללת – שטרמפ העביר אליה את השגרירות האמריקאית, איננה ירושלים שלנו, זו שדוד המלך כבש אותה ובנו, שלמה המלך, בנה בה את בית המקדש.

      בהפטרת "רני ושמחי" נאמר כי "יגער בך ה' יגער בך השטן הבוחר בירושלים כאוד מוצל מאש". המפרשים מדגישים בפירוש הפסוק הזה את המצב שבו אנשי רוע ובליעל מנצלים – בעצת השטן, את קדושת ירושלים לענייני הטמעתה בטומאת העמים. בפסוק ובפירוש הזה נזכרתי בשבוע שעבר, כשנבחרת ארגנטינה בכדורגל הודיעה על אי בואה למשחק הכדורגל בירושלים, וכן כאשר מוועדת ה"ארוויזיון" ביקשו לא למהר ולהסכים להופיע בירושלים. ירושלים היא קדושה וחשובה לכל היהודים אבל לא פעם באופן הפוך לאלה וגם לאלה. לאחר חורבן בית המקדש כוננו הרומאים בירושלים הכבושה עיר ניאוף אלילית בשם "אילייה קפיטולינה", שהייתה אמורה לקבור סופית את ירושלים הקדושה ובמקומה להביא לארץ הקודש את "קידמת" אותם הימים: הוללות וניאוף בחסות אלילי עץ ונחושת. יהודים לא הורשו להיכנס לעיר וכך נמשך המצב גם בימי הכיבוש הביזנטי שאח"כ, וגם בימי ממלכת הצלבנים. רק שחרורה של ירושלים – בידי המצביא המוסלמי צלח א-דין, החזירה את היהודים לעיר.

          מעל אלף וחמש מאות שנה נשכחה "אילייה קפיטולינה". במשך שנות הכיבוש הערבי, הממלוכי, הסלגו'קי והטורקי הפכה העיר הזו בחזרה לעיר שמרנית, אך גם קשת יום. מוסלמים, נוצרים, ארמנים ויהודים היוו את פסיפס האוכלוסין שלה. היו אלה אמונות דתיות שכיסו את תושבי העיר – ולהבדיל מהרעיונות הפגניים – הפרימיטיביים, הרי שההוללות הייתה מהם והלאה. חיי משפחה, דת ותעסוקה שלטו בעיר. בשנת 1918 חזרו צלילי הערגה ל"אילייה קפיטולינה" האגדית והרומית. הכיבוש הבריטי הביא עימו את אלה שהחליטו לחדש את נעורי האמונה האלילית – ובעיקר את תרבות ההוללות של הרומיים וההלניסטים. ה"מחדשים" הללו לא היו בריטים דווקא ואף לא יוונים, גרמנים או איטלקים. הם היו יהודים שכפרו בתורה ולכן החליטו ש"קדושת ירושלים" היא עבורם חזרתה לימי ההוללות של "אילייה קפיטולינה" אך בהבדל קטן: הניסיונות לנצל את האמונה היהודית ועולמית במקומות קדושים כמו הכותל המערבי והר הבית כדי שבאמצעותם יוכלו אח"כ למלא את העיר הזו במועדוני שכרות ותועבה, ובעיקר לדרוש את הבעלות עליה. אך להבדיל מימי העיר האגדית והאלילית ההיא הרי שניסיונם של ה"הלניסטים החדשים", לגרש את יהודי העיר ואת היהדות, לא צלח. ותחת הקונפליקט הזה אנחנו חיים עד היום הזה. הבעיה שהיהודים האמיתיים לא פעם מאמינים כי הפעם אין שום קונפליקט בין החיים הכפולים הללו – של עיר קודש לצד עיר אלילית, וכך הם מגבים את ה"פסטיבלים" של נתניהו וניר ברקת סביב העיר ירושלים.

                                      גי'בריל רגו'ב יקיר ירושלים

         הבדיחה המסתובבת בימים אלה בסקטור החרדי היא שמישהו מהרבנים חייב לשלוח מכתב תודה לגי'בריל רגו'ב על כך שבזכותו נמנע חילול שבת גדול במשחק שלא יתקיים בירושלים – עם ארגנטינה, וכנראה שימנע חילול שבת נוסף כשהארויוזיון בע"ה לא יתקיים בירושלים. "פסטיבל ירושלים", של העברת שגרירות ארה"ב לעיר הקודש – לצד עוד שתי שגרירויות ננסיות כגוואטמלה ופרגאווי, טרף את כל הקלפים, אבל צריך גם להוכיח ליהודי דתי באמת כי הירושלים של הימין, המרכז ואפילו של השמאל החילוני איננה ירושלים של אמונה ויהדות. הכדורגל והבידור הזול של הממלכה ההלניסטית בירושלים הם בדיוק הסיבות שהחשמונאים פתחו במרד שלהם. בימים ההם הפרושים והחשמונאים לא צעדו ביחד עם המתיוונים תחת הדגל של "ירושלים יהודית ומאוחדת". התוכניות של ניר ברקת – ואלה החפצים לרשת אותו, אינן בדיוק נוגעות לקדושת ירושלים אלא לתחרות עם תל אביב על העיר האלילית והפרועה ביותר בישראל. אין ספק שזהו חילול ה' כיצד המפלגות החרדיות – כולל "בני תורה" שמסרבת לשרת בצבא הישראלי, לא רק שאינן נלחמות בחירוף נפש נגד הטמעת ירושלים בהבלי העולם הפרוע אלא שהן מסייעות לירושלים לחזור לימי ה"אילייה קפיטולינה" של לפני כאלפיים שנה! הכותל המערבי הקדוש הפך לאתר תיירותי ולאטרקציה זולה, ירושלים משווקת לעולם כפאן תיירותי לכנסיות נוצריות, חיילים וחיילות הפכו את רחבת הכותל לתואם הלהקות הצבאיות ויותר ויותר פאבים שהוללות ומסעדות טריפות ממלאות את העיר הזו בתוך חילולי שבת וחג שירושלים לא ידעה מעולם כמות שבר כזאת. חובשי הכיפות שנותנים יד לוונדליזם הזה – על מצעדי התועבה שהפכו לחלק מהעיר, יצטרכו להסביר את מעשיהם ביום דינם, לאחר 120 שנה. לא לשם כך כבש דוד המלך את העיר מידי היבוסים ולא לשם כך בנה בה בנו, שלמה המלך, את בית המקדש. הבעיה העתידית של האירוויזיון בירושלים – מהנקודה הדתית, איננה רק בעניין השבת, כמו שליצמן מנסה להציג. אירוויזיון בירושלים יביא עימו זוהמה חברתית נכרית, אנשי תועבה ומראות של פריצות לפני, בזמן ואחרי האירוויזיון. כמו שלא יתכן שיהיה חזיר כשר רק משום שנשחט ע"י שוחט מוסמך כך לא יתכן לבלוע לתוך ירושלים הקדושה מופע של זוהמה אבל ללא חילול שבת. אני יודע שמתלבטים בחו"ל על ארבע ערים ישראליות שתארחנה את הארוויזיון הבא – ירושלים, תל אביב, חיפה ואילת. אני הייתי שמח אילו האירופאים היו בוחרים באילת דווקא. למרות שאילת הא במדינת ישראל הרי שלכל הדעות ההלכתיות היא איננה חלק מארץ ישראל ומקדושתה ולכן מופע השחץ הזה לא יהווה קטרוג על כך שהוא נערך על אדמת הקודש.

                          "פסטיבל טרמפ" העיר את כל הדובים שישנו

       צריך גם להבין ש"פסטיבל טרמפ" לא הועיל רבות לכינונה של ירושלים כמרכז עולמי עבור ישראל. ללא הרעש הגדול הזה הרי שהמשחק עם ארגנטינה היה עובר בשקט כמו שעברו עד היום משחקי כדורגל בינלאומיים אחרים. ללא "פסטיבל טרמפ" גם אירוח האירוויזיון היה קל יותר – ולראיה הרי שבשנת 1979 נערך האירוזיון דאז בירושלים. אבל הפיות הגדולים של נתניהו – ובמיוחד של מירי רגב, דאגו להעיר את כל הדובים הישנים מתרדמם וכך ירושלים הפכה למטרד עולמי עם נורה אדומה שמהבהבת. מי שהכניס פוליטיזציה וולגרית בספורט הישראלי – כנתניהו ורגב, לא יוכל מחר לבקש מהכדורגלנים הערבים לשרת את הנבחרת הישראלית "באופן ממלכתי". ובכלל, כל הסיפור של הביטול הארגנטינאי היה נמנע אילו האיצטדיון הלאומי ברמת גן לא היה עומד להפוך לעוד אתר נדל"ן. בכל מדינה בעולם – המכבדת את הכדורגל שלה, קיים איצטדיון לאומי עבור הנבחרת הלאומית. כך זה היה גם בישראל כשבאצטדיון ברמת גן שיחקו הנבחרות הזרות עם נבחרת ישראל בכדורגל, וכאשר משחקי חצי הגמר וגמר הגביע הישראלי היו נערכים שם. אבל כל סיפורי שיפוץ האצטדיון או החלפתו בחדש ירדו לתוהו. עיריית רמת גן היא זו שקברה את כל עניין שיפוץ האצטדיון והמירה אותו בעוד פרויקט נדל"ני. זוהי עירייה ששמם של ראשי העיר שלה כבר הופלל בבית המשפט, וגם מהנוכחי עולים ריחות צחנה בתחום ניקיון הכפיים. כדאי לבדוק האם אין קשר בין הפרויקט הנדל"ני שיבוא במקום האצטדיון הלאומי לענייני הניהול התקין של העירייה ברמת גן. זהו עוד סיפור דומה במוזריותו לפרויקט הנדל"ני שאמור להחליף בתל אביב את התחנה המרכזית החדשה, בניצוחו של ראש עיריית ת"א, רון חולדאי.

    ולסיום, נשיא המדינה – מר ראובן ריבלין, טען כי "ישנם ערכים חשובים יותר ממסי ומארגנטינה". אני מסכים איתו במאה אחוז אבל יורשה לי לשאול אותו אם הוא במקרה לא התכוון ל"ערכים הנעלים" של קבוצתו האהודה ששמה בית"ר ירושלים ?...

גם בארזים נפלה שלהבת

בס"ד

           גם בארזים נפלה שלהבת / הרב אליהו קאופמן

      המושג "העדה החרדית" בירושלים הוקם כמושג תורתי – ארגוני, לכל יהודי שחפץ היה שהיהדות בארץ הקודש תמשיך ותלהט כבימי קדם, כבימים שלפני הכיבוש הבריטי את ארץ ישראל. רבי יוסף חיים זוננפלד זצקו"ל הקים את ה"עדה החרדית" לא רק עבור בני משפחתו או תושבי שכונתו, בעיר העתיקה בירושלים, אלא עבור כל יהודי שומר תורה ומצוות שיחפוץ לא להיטמע ב"רבנות" הציונית של דר' חיים ויצמן, שנציגה היה האיש שהתקרא "הרב קוק". המטרה הייתה לשמור – מהיסוד עד הטפחות, על מורשת "ישראל סבא". הכוונה הייתה להיבדל מהעדה הרעה של הציונות – ש"משרד הרבנות" הציוני פתח בארץ ישראל. זה היה אמור להיות בענייני החינוך הטהור, זה היה אמור להיות בנושא השחיטה וזה אמור היה להיות בכל עניין שיהיה עצמאי מכל השפעה ציונית הכי קטנה, ובמיוחד עצמאות מכספי הציונות. בתחילת הדרך זה היה אמור להיות עצמאי גם בעניין הדו שיח העצמאי עם אומות העולם בכלל ועם האומה הערבית בפרט, ועל המזבח הזה נרצח פר' יעקב ישראל דה האן. ועל המלאכה הזו היו אמורים לנצח רבנים קנאים מגזע תרשישים ולא עסקנים וינוקות, שהממון והגאווה הם עיקר משאת נפשם.

        במהלך שנות תחילת קיומה של ה"עדה החרדית" היא עברה מבחנים לא פשוטים, ובעיקר ערב הקמת המדינה הציונית. ההליכה של "אגודת ישראל להכרה בזכות הציונים למדינה בשם היהודים הולידה את ההתנתקות של ה"עדה החרדית" מ"אגודת ישראל". ה"עדה החרדית" גם צידדה בבינאום ירושלים – בשנת 1948, ולא בהעברתה לידי הציונים. לאחר הקמת המדינה נלחמו ראשי ה"עדה החרדית" נגד הליכתה של "אגודת ישראל" בתלם הציוני. עסקני אגו"י היו עבור ראשי ה"עדה החרדית" מוקצים מחמת מיאוס. שנים רבות נלחמו אנשי ה"עדה החרדית" לא רק נגד קבלת כספים ציונים או נגד ההליכה לבחירות כלשהן אלא אפילו נגד קבלת "אדמות ציבוריות" לבניית "מוסדות דת וחינוך" מידי הציונים, ואפילו מידי שותפי הציונים כמו המפד"ל (הגלגול הפוליטי הקודם של ה"בית היהודי"), "יהדות התורה" וש"ס. אבל מזה כעשור הכול רופס ומתמוטט. השלטון הציוני החל לעבוד באופן מחושב כדי לשבור את המאחז האחרון של ההתבדלות מהציונות. מה שהמהרי"ץ דושינסקיא קבע בתש"ח – כי ה"עדה החרדית" מחויבת לשיטתו של הגאון מסאטמר זצקו"ל, החל מתכרסם, וזה החל בועדת הכשרות.

     האדמו"ר מסאטמר – הרב יואל טיטלבאום זצקו"ל, הוציא מיד לאחר מלחמת ששת הימים של 1967 את ספרו "על הגאולה ועל התמורה" ובו הוא הורה לשומעי לקחו לא לבקר בשטחים שנכבשו ע"י הציונים לאחר 1967 כדי לא לתת להם את הזכות הבסיסית להוקרה שבזכות הכיבוש הזה יכולים יהודים בין השאר גם לבקר במקומות הקדושים ליהדות – ובראשם הכותל המערבי בירושלים, מערת המכפלה בחברון, קבר רחל בבית לחם וקבר יוסף בשכם, כאילו בזכות הכיבוש הציוני. יתרה מכך, הרבי מסאטמר ראה בכל "מפעל ההתנחלויות" הציוני התגרות באומה הערבית וסיבה ברורה לסכנת שפך דם יהודי. והנה, בד"ץ הכשרות של ה"עדה החרדית", שהיה אמור לסור למצוותו של האדמו"ר מסאטמר, החל יותר ויותר לתת חותמת כשרותו ליותר ויותר מפעלים ומקומות מזון שהם פרי אותו כיבוש – מרמת הגולן הסורית ועד דרום הר חברון. אבל הסטייה הזו לא הסתיימה רק במתן כשרות יבש אלא הידרדרה להנפת הדגל הציוני ו"עצמאותה" של המדינה הציונית על שקיות החטיפים שה"עדה החרדית" העניקה להם כשרות, ובראשן חברות "עילית" ו"אסם". ואמנם, לפני כעשור התנוססו סיסמאות "60 שנה למדינה" על חטיפי "אסם", שבד"ץ ה"עדה החרדית" העניק להם הכשר. כששאלו את ראשי הבד"ץ הזה – ובמיוחד את מנהליו הפושרים, לשמע העניין הם טענו כי הדבר נעשה בלא ידיעתם וכי לא ניתנה להם אפילו זכות המחאה על כך. אבל שקר הוא הדבר. במבצע נוסף של חטיפי הבד"ץ בכל זאת הבד"ץ הסתייג ממה שהיה כתוב באותו מבצע - סמוך מאוד לפרשת "שישים השנה למדינה". כאן אני חייב לחשוף לראשונה שאלמלא כותב שורות אלה בהחלט שגם אותו מבצע שלילי של החטיף היה עובר בשתיקה ע"י מנהלי הכשרות של בד"ץ ה"עדה החרדית". זה אירע לאחר שנפל לידי חטיף שבתוך עטיפתו נמצאו לא רק צי'פסים צהובים אלא גם כתובות קעקע לאיסוף ולהגרלה עבור ילדי ישראל! לאחר שהרמתי טלפון למספר רבנים ב"עדה החרדית" – וגם למנכ"ל הבד"ץ של הכשרות (ר' גבריאל פפנהיים) הרי שבייצור שאח"כ נכתב בבירור כי "המבצע איננו על דעת בד"ץ ה"עדה החרדית". אבל ההסתייגות שנכתבה שם לא נכתבה מעולם על החטיפים שהצדיעו לכבוד שישים השנה למדינה הציונית. מסתבר שהפחד מפני תוית אנטי ציונית ברורה היה גדול יותר וכאן החליטו ראשי מערך הכשרות לסכור את פיותיהם. מספר לא קטן של שנים נערכו כינוסי המשגיחים והמפקחים של בד"ץ ה"עדה החרדית" ב"יום העצמאות" הציוני, עם תקרובת ואוירת "חגא". רק לאחר שיותר ויותר משגיחים יראי שמים הסתייגו מכך, גם בשל הצום ביום הזה, הרי שמערכת הכשרות ביטלה את הקורסים הללו. לימים – כאשר כל הטענות הללו עלו לראשי הבד"ץ עצמו, מיד הוסבר כי "מערכת הכשרות היא מערכת עצמאית ואין לרבני הבד"ץ שליטה עליה בענייני השקפה". לימים הסתבר לנו כל כי כל המערכות ב"עדה החרדית" הפכו ל"עצמאיות" וללא מורא רבני אמיתי, כפי שהיה נהוג מימי הגר"ח זוננפלד ועד לנפילתה הקשה בידי הציונים בעשור וחצי האחרון.

        לפני כארבע שנים (1984) נפגשתי לראשונה עם הסבר עובדתי לכך שחלק מראשי ה"עדה החרדית" נשלטים ע"י הציוניות החילונית והאנטי דתית. זה אירע  בכנס יהודי – ערבי אקדמאי באוניברסיטת חיפה. בהפסקה שבין המושב השני לשלישי ניגש אלי אדם בשם אהוד (אודי) כהן – שנכח בסימפוזיון מטעם "משרד ראש הממשלה" ( יש הטוענים כי כך מכונה גם השב"כ – "המשרד שליד משרד ראש הממשלה"), וביקש לשוחח עימי בצד. הוא הציג את עצמו וטען כי הוא מטפל בענייני החברה הישראלית הנוגעים לערבים וחרדים. מיד אח"כ הוא ביקש לקיים עימי פגישה במשרדו שבירושלים. חשתי כי יתכן שמדובר בעניין שמריח לא טוב ולכן תחמתי מראש את הפגישה לענייני חרדים – ערבים. הוא הסבים בחצי פה ורק הוסיף כי הוא האיש שעמד במרכז פרשת הקברים בפסגת זאב בירושלים, שם הוכפש הרב דוד שמידל. את הנאמר שמרתי לעצמי עד הפגישה עצמה ותיארתי לעצמי שבפגישה ייוודעו לי פרטים נוספים. ואמנם כך היה. האיש התפאר וחשף בפני כי הוא הרוח החיה בהפעלת החרדים והערבים לטובת החברה הישראלית, נגד "הכוחות הדוגמטיים" בסקטורים הללו. אח"כ הוא פרש לפני סידרה של כרוזים ותמונות שבהם הובעה ביקורת והסתה נגד הרב דוד שמידל ו"אתרא קדישא", על מאבקיהם ה"אגרסיביים" נגד חפירות וחיטוטי שכבאי. אח"כ הוט הראה ל תמונות של שדלן העבר שלו בקרב החרדים – אותו דודי זילברשלג המפורסם (לפני שנתפס עם מכנסיו המושפלים...), כשזילברשלג נראה בתמונות עם אדמו"רים ורבנים ומשכנע אותם נגד ה"עדה החרדית" ונגד "אתרא קדישא". אח"כ הוא הרחיב בפני כי הרב אלישיב תקף את הרב שמידל "בזכותו" ו"בזכות" האנשים החרדים שהוא הפעיל, כמו אותו זילברשלג. הדבר התקשר לי לסיפורו של עיתונאי חרדי בכיר שדרכי ביקש סליחה – ערב ראש השנה (שנים מספר קודם לכן), מהרב שמידל על שהכפישו בעיתון חרדי מרכזי ותוך כדי כך טען אותו העיתונאי כי "זו הייתה הוראה ישירה של הרב אלישיב". בסיום ההסברים הללו הציע לי האיש (אודי כהן) משכורת חודשית נטו של 25 אלף ₪ אם אקים קבוצה של חרדים ע"י הגאב"ד של ה"עדה החרדית", הרב טוביה וויס, שתגרום לגאב"ד להסכים להוציא פסק הלכה בעד תרומת אברים ליהדות החרדית. אותו "אודי – חמודי" הסביר לי שלמדינה חשוב שגם ה"עדה החרדית" "תתמתן" וכרגע הבעיה היא עם הגאב"ד, משום שליד הראב"ד של ה"עדה החרדית", הרב משה שטרנבוך, יש כבר למדינה ולאנשיו של כהן אנשים שישנו לראב"ד את דעתו. מסתבר שהחריש הציוני האנטי דתי הוא עמוק יותר משחשבנו. את עלילת המעשה העברתי מיד לרב שמידל ואח"כ לגאב"ד ה"עדה החרדית", הגרי"ט וויס.

     אי לכך ובהתאם לזאת אינני מופתע מכל הצרות שהחלו ליפול בשנים האחרונות בתוככי ה"עדה החרדית", ושבסיסם בירידה השקפתית נוראית. ביקורו של הרב משה שטרנבוך אצל עסקן האשפתות מ"דגל התורה" של בית שמש – משה מונטג, היה עוד הידרדרות במדרון הזה. גילו המבוגר של הרב שטרנבוך הפך למשחק לחצים של נכדיו ומקורביו הציונים, שאדמות מוסדותיהם וכספיהם מהשלטון הציוני הינם דבר ידוע. משה מונטג – צינור העברת הכספים לאותם נכדים ומקורבים, הוא מתחתית סולם העסקנים של "דגל התורה". לפני כעשור – ממש לפני הבחירות שבהן נבחר משה אבוטבול לראש העיר בבית שמש, ביקש הרב מרדכי גולדשטיין מ"דגל התורה" (דאז... היום מקורב יותר ל"בני תורה"...) שלא להכליל שוב את מונטג ברשימת המפלגה לחברות בעיריית בית שמש. הנימוקים היו מגוונים - מהיות מונטג "חרדי לייט" בחייו האישיים ובהשקפותיו האישיות, דרך אי אמינותו בנושאי הגינות וממון ועד לרצונות לא להעניק את ראשות העיר לחרדי. אבל מנגנון ה"שבבניקים" של "דגל התורה" בבית שמש היה חזק יותר מדעתו של רב אמריקאי טירון, שהרי המנגנון הציוני יודע להפעיל את מקורביו. רב מעללים הוא האיש הזה, הרדוד רעיונית, ששמו משה מונטג. בין השאר גם הופצו תמונותיו ותמונות אשתו, כשהם "מבלים" באחד מאיי הים באופן בלתי צנוע, ואף פרוץ ביותר ועם ביגוד מינימאלי, לצד פריצים והוללים. כל בקשה ממנו לסיוע לחרדים – בענייני עיריית בית שמש, לא פעם נענתה על ידו בבקשת "תשר" מצידו, במיוחד בענף הבנייה. ולבסוף הנה נתפס האיש בקלקלתו, ויש הטוענים כי מתוך מפלגתו הודלף הדבר למשטרה, כי הם לא יכלו עוד לסבול את חמדנותו וסחטנותו. ה"קש ששבר את גב הגמל" היה החשד שמונטג דאג להסב תכנון של תלמוד תורה ב"קריה החרדית" של בית שמש לבנין דירות, כשמכל דירה הובטח לו "תשר" ראוי. אם נכון הדבר הרי שמדובר ברשע מרושע ובשונא דת. והנה, מי אם לא הראב"ד של ה"עדה החרדית" בא לבקרו ?! הטענות אומרות שבתחילה הראב"ד סירב הראב"ד לבקר את העסקן הירוד הזה אבל נכדיו של הראב"ד, קטני קומה האוהבים שלמונים ציוניים למוסדותיהם, הם שאילצוהו. צריך להבין כי מונטג איננו מנחם פרוש ואפילו רחוק להיות מאיר פרוש. זהו אדם עם זיפי זקן קצרים ואשר היה שמח להיוולד כהולל חילוני. הראב"ד – בבקרו את מונטג, בעצם קרע סופית את מפעל החיים של זקני ה"עדה החרדית". הרבנים פינחס עקשטיין ודוד יונגרייז לא היו מעזים לבקר בשעתו אפילו את מנחם פרוש, אם היה נתפס על "עסקי קש ותבן". בכך הכשיר הראב"ד את הטענות כי ה"עדה החרדית" הינה בעצם "אגודת ישראל" ב', וכי עברו הימים שראשיה בנו את ההתבדלות מהחברה הציונית והחרדית – ציונית.

        מעשהו של הראב"ד מצטרף לתמיכתו בחילול הקברים בבית שמש ולעוד צרות שעברו על ה"עדה החרדית" בשנים האחרונות, כמו הפיכת חסידות "תולדות אברהם – יצחק" לחסידות של מתנחלים בביתר, כמו הפיכת חסידות "תולדות אהרון" למכניסי פריצים ופרוצות ל"מאה שערים" במסווה של "קירוב לבבות" וכמו הפיכתם של "קמבצ"י העדה החרדית" ועורכי עיתוניה למשתפ"י המשטרה ולחברים בחזיתות האנטי דתיות הכי קיצוניות. וכמו הפיכתו של הרב קופשיץ לאיש ש"ס לכל דבר ומאלה שמוחקים את מורשת ההתבדלות לטובת הבחירות הטמאות בבית שמש. וכמו גם התחפשותם של שבבניקים מקרב ה"עדה החרדית" וה"סיקריקים" ללוחמים נגד הצבא הציוני תוך חבירתם לשונאי ישראל ממר"צ ומהקומוניסטים והתרועעותם עם נשים חילוניות פרוצות ועם אנשי תועבה במסעדות טריפות בגוש דן. ובראש הללו עומדים חיים אליעזר היימליך ושמואל וויס – שהוא בכלל חסיד נדבורנא. אין ספק שאנשי הציונות החילונית – מבית ה"משרד שליד ראש הממשלה", הם אלה שמנחים את כל לובשי המדים של ה"עדה החרדית" לרדת מדרך ההיבדלות של הגר"ח זוננפלד. והרי מר אודי כהן כבר העיד בפני שע"י הראב"ד שטרנבוך יש לו ולציונים החילונים אנשי חרש המתווים את פעולותיו של הראב"ד...

      אבל אם הרב שטרנבוך יכול לבקר את מונטג – מחלל שם השמים, אזי, מדוע ששמואל וויס לא יוכל להצמיד את ידו הטמאה לידה של העו"ד הקומוניסטית, נועה לוי, מול ח"כים חילוניים משתוממים בכנסת המינים ?!

   ה"עדה החרדית" הפכה למשפחתולוגיה כיתתית ומשפחתית שהרעיון הקנאי למען ה' ממנה והלאה. עדיין החוג הזה מלא יהודים טובים ויראים החפצים בדרך הגר"ח זוננפלד זצקו"ל אבל לשם כך עליהם להסיר מעליהם את הרבנים והעסקנים שהפכו לאגודאים ולש"סניקים לכל דבר.  

תכנית ההתנתקות

בס"ד

                     תכנית ההתנתקות / הרב אליהו קאופמן

      ההיסטוריה הקשה שבין משפחות הרבנים ניסים ליוסף הייתה חייבת להאיר כנגד אלה שהחליטו לתת נשק פוליטי בידי משה ניסים נגד הרב יצחק יוסף.

       הרעיון החדש של הממסד החילוני – להקים "מערכת גיור נפרדת", הוא בעצם קריאה מעשית לניתוק המערכת הדתית הרשמית מהמדינה. חבל רק שהציבור הדתי – ובמיוחד החרדי, איננו קורא את המפה החדשה כפי שליברמן – נתניהו וחבריהם שירטטו אותה ביחסי דת ומדינה. הזזתה של ה"רבנות הראשית לישראל" הצידה – בנושא ה"גיור", היא בעצם הזזת המערכת הדתית המפקחת מהנושאים הדתיים שאמורים היו להיות תחת פיקוחה. נכון שההצעה החדשה באה רשמית מאדם חובש כיפה כמו השר לשעבר, משה ניסים, אבל הוא רק האיש שמוציא לנתניהו הפרו רפורמי ולליברמן ממפלגת המתבוללים, את הערמונים האנטי דתיים מהאש הציבורית. עם כל הכבוד לעברו ולתאריו של מר משה ניסים – ואף להיותו בנו של ה"רב הראשי" לשעבר, הרב יצחק ניסים, הרי שלמגיש ההצעה יש להתייחס גם בחשדנות.

                                    התקיף שבין ה"רבנים הראשיים"

        למשה ניסים – מבחינה אתית, היה אסור להיות ה"בורר" בפרשה דתית כלשהי, בימים שהרב יצחק יוסף מכהן כ"רב ראשי לישראל". הסיבה לכך היא נגיעות בענייני מחלוקת בין משפחות ניסים ליוסף. עוד לפני שאבוא להסביר את טענתי הריני לציין שאילו אביו של משה ניסים היה חי הוא היה עושה הכול כדי למנוע מבנו להעלות רעיון כזה. הרב יצחק ניסים היה ידוע אולי כה"רב הראשי" התקיף ביותר בענייני דת, שכיהן מאז שהוקמה ה"רבנות הראשית לישראל", מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. בימי כהונתו הוא סירב לפגוש את האפיפיור, יוחנן פאולוס – שביקר אז בארץ, מאחר והוא היה אמור ללכת ולפוגשו במגידו ולצאת לקראתו, עפ"י דרישת האפיפיור. הרב ניסים עמד על כך שהאפיפיור יגיע למשרדו בירושלים כיאה לדת היהודית, שהיא אם הדתות והאמונה בעולם. גם איומי הממסד לפטרו – כ"פקיד ממלכתי", לא הועילו והוא טען ש"אדרבא, שיפטרו אותי ואני אקדש שם שמים ברבים". הרב ניסים עמד במרכז פרשה אחרת עם פאולוס אחר. הוא סירב לפגוש – בשנת 1965, את שגריר מערב גרמניה בישראל, פאולוס שמו גם כן. לא עזרו הניסיונות הממלכתיים לכופפו ואף גם כה"רב הראשי" האשכנזי, הרב איסר אונטרמן, הגיע לפגישה עם השגריר הגרמני, הרי שהרב ניסים טען כי "לא אתן את ידי ל"פיוס", כביכול, בין הקורבן היהודי למרצח הגרמני". בימיו התנגד הרב ניסים לכל פשרה בנושא דתי, ובמיוחד בהכרת גויים כיהודים עפ"י אמות מידה מקלות, וכן התנגד להקל בעניין הממזרות. גם בפרשת ההכרה בקבוצת "בני ישראל" מהודו הוא חקר ודרש רבות עד שהללו אושרו כיהודים, ואילו בשבט ה"פלשים" מאתיופיה הוא סירב להכיר כיהודים. שני המאבקים הגדולים שניהל – ולימים גם אלה שהביא להדחתו, היו סביב פרשת ילדיו של רב סרן בנימין שליט  וסביב פרשת שאלת הממזרות של האח והאחות. שני ילדיו של שליט סורבו להירשם כיהודים מאחר ואימם הייתה סקוטית נוצרייה בשם אן גאדס. האיש הגיש – ב-1964, בג"ץ נגד שר הפנים ובית המשפט הורה לרשום את הילדים כ"יהודים" גם לאחר שאימם הזדהתה כ"חסרת דת"  (מזכיר משהו ?....). המפד"ל חוללה משבר קואליציוני ובשנת 1970 הוכנס תיקון ל"חוק השבות" ובו נקבע כי "המושג "יהודי" הינו מי שנולד לאם יהודיה או התגייר עפ"י ההלכה". אי לכך דחה אח"כ בג"ץ את בקשתו הנוספת של שליט (ב-1972) לרשום את ילדו השלישי כיהודי, והוא ירד מהארץ עם משפחתו בשל כך. הרב יצחק ניסים נלחם נגד ההכרה בילדים הללו כיהודים. אבל המלחמה הגדולה שלו הייתה בפרשת הממזרים.

                                             פרשת הממזרים

        הפרשה התפוצצה במחצית השנייה של שנות השישים של המאה העשרים. אח ואחות ביקשו להתחתן – כל אחד עם בן זוגו, אך ה"רבנות" סירבה לחתנם. הסתבר כי השניים נולדו לאם שהייתה נשואה קודם ללא יהודי פולני שלא ברור היה אם התגייר ממש או לא, אבל כשנפרד מאימן של השניים זה היה ללא גירושין ממשיים, כדת משה וישראל. האם התחתנה עם אחר (האב של האח והאחות) והשאלה שריחפה הייתה האם השניים ממזרים? מחד גיסא, טענו האם והאב כי הבעל הראשון היה לא יהודי וכי לא התגייר ממש ומעולם לא שמר מצוות ולכן ה"נישואין" עימו – של האם, לא היו באמת נישואין מבחינה יהודית. מנגד, הרי שהבעל הראשון טען כי התגייר וכי בפולין אף שמר חלק מהמצוות. אם אמנם היה מדובר בגיור אמיתי הרי שמדובר היה גם ביהודי ולכן אי קבלת הגט ממנו הופכת את ילדיה החדשים, מהבעל השני, לממזרים. העדויות לא היו ברורות – מצד שני הצדדים. לצד הבעל השני, האם וילדיהם התייצב מי שהיה הרמטכ"ל לשעבר ואח"כ שר הביטחון, משה דיין. הבעל השני היה מקורבו של דיין. לחץ אדיר הופעל על ה"רבנים הראשיים" – ובמיוחד על הרב ניסים, להכיר בבעל הקודם כלא יהודי כדי להכשיר את שני הילדים הללו כלא ממזרים. אל הלחץ הזה הצטרף ה"רב הצבאי" דאז (ואח"כ גם כ"רבה של תל אביב") – הרב שלמה גורן. אחת הטענות שהרב גורן החליט לסייע לדיין טוענת כי הרב גורן חפץ היה לשנות את דעתו של דיין בעניין פתיחת הר הבית לפני מתפללים יהודים והוצאתו מידי ה"וואקף המוסלמי", לאחר שבסיום מלחמת ששת הימים העביר דיין את השליטה בהר הבית באופן חד צדדי למוסלמים. הרב יצחק ניסים סירב להיכנע ללחץ החילוני ועמד מאחורי בית הדין בפתח תקווה, שקבע כי הילדים הם ממזרים. או – אז התארגנה נגד הרב ניסים קנוניה "ממלכתית" שעיקרה היה להביא לבחירות מהירות ל"רבנים הראשיים" ולהדיח את הרבנים ניסים ואונטרמן. במיוחד הקצף יצא כנגד הרב יצחק ניסים – שהוא משל בהחזקת האח והאחות כממזרים והתיק היה בטיפולו. מנגד, הבטיח הרב גורן לדיין שאם יבחר ל"רב הראשי" הוא יכנס "בית דין מיוחד" להכרה באח ובאחות כלא ממזרים. בעוד שהיהדות החרדית לא ייחסה למאבק על תפקיד ה"רב האשכנזי הראשי" חשיבות – ולכן הרב גורן נבחר בקלות בבחירות 1972 לתפקיד הזה במקומו של הרב אונטרמן, הרי שיהדות המזרח וספרד ראתה עדיין בתפקיד ה"ראשון לציון" תפקיד רבני של מנהיגות וכבוד, ועוד בימי הרב יצחק ניסים, שלא נכנע לניסיונות להפכו לעוד "פקיד מדינה". אי לכך התארגנו הרבנים המזרחיים ודרשו מעמיתיהם לא להתמודד מול הרב יצחק ניסים,  שהרי זו תהיה בושה ליהדות המזרח שמתמודדים לראשונה נגד רב מכהן, ועוד כשהשלטון עומד מאחורי ניסיון ההדחה הזה. הכול עמד להיות כפי שרבני המזרח חפצו עד שהרב עובדיה יוסף הגיש את מועמדותו. לימים הסתבר שהשלטון הישראלי עמד מאחורי המהלך הזה. בין הרב ניסים לרב יוסף כבר הייתה פעורה תהום עוד מימי הניסיון של הרב יוסף לערער על פסיקותיו של ה"בן איש חי", מאור יהדות בבל והמזרח, שהרב יצחק ניסים התחנך ופסק לאורו. למרות מחאות חכמי המזרח הגיש הרב יוסף את מועמדותו ובסיוע נציגי הציבור החילוני בגוף הבוחר הוא ניצח את הרב ניסים עם 81 קולות נגד 68 שקיבל הרב ניסים. הרב יוסף אמנם טען כי דעתו היא לראות באח ובאחות ממזרים אך הוא העביר את התיק לרב גורן, והאחרון כינס שנה אח"כ (1973) עוד שמונה רבנים (שנותרו אנונימיים מחשש ללחצים) והתיר את ממזרותם של האח והאחות, תוך קבלתם בקהל והתרת נישואיהם לבני זוגם כדת וכדין. בעוד שהרב יוסף שלום אלישיב פרש עקב הספיקה הזו מ"בית הדין הגדול" הרי שהרב עובדיה יוסף נותר חבר בו למרות הפסק של הרב גורן. אלמלא הגיש הרב יוסף את מועמדותו נגד הרב ניסים הרי שהאחרון היה נבחר והתיק לא היה עובר לרב גורן. אבל בכך לא הסתיימה מלחמת משפחות ניסים – יוסף.

                                             הנקמה הראשונה

      לאחר עליית הליכוד לשלטון – בשנת 1977, הפך משה ניסים, בנו של הרב יצחק ניסים, לשר בכיר בממשלתו של מנחם בגין. בין השאר הוא כיהן כשר אוצר ושר המשפטים באותם ימים. בתקופת כהונתו כשר הביא ניסים הבן הצעה לאישור הממשלה – ואח"כ של הפרלמנט. היה זה תיקון בבחירת ה"רבנים הראשיים", שעד אז לא תוחם זמן כהונתם. התיקון החדש תחם את כהונתם לעשור בלבד ומהקדנציה הקרובה. המשמעות המעשית הייתה שבשנת 1983 נאלצו הרבנים גורן ויוסף לפנות משרתם ולא יכולים היו עוד להתמודד שוב על מעמדם, וכך נבחרו במקומם הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו. לאחר שהתיקון עבר בפרלמנט הישראלי הרי שהרב ניסים נסע לקברו של אביו המנוח ו"בישר" למנוח כי "נקמתי את נקמתך".

                                                הנקמה השנייה

         אין ספק שמבחינה אתית היה אסור למנות את משה ניסים ל"בורר" בענייני מעמד ה"רבנים הראשיים", בעניין ה"גיורים", כאשר על כס ה"ראשון לציון" יושב הרב יצחק יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף. אין ספק שהממצאים של משה ניסים – להוצאת ענייני הגיור מידי הרב יצחק יוסף, יכולים להיראות כה"נקמה השנייה" של משה ניסים במשפחת הרב יוסף, שהדיח את אביו. לא לחינם כעס משה ניסים כשנשאל בשידור חי ב"רדיו מורשת" של רשת ב' האם לא פגע ברב יצחק יוסף בדוח" הזה, ומיד אח"כ צווח וניתק את השיחה. מי יודע אם דווקא בכל כך מונה ניסים לתפקיד מטעם נתניהו, ליברמן והאחרים, כדי לחתוך בסמכות ה"רבנים הראשיים" ללא סייג. אבל משה ניסים צריך לעשות חושבים עם עצמו. לכאורה, זו עוד נקמה במשפחת יוסף לדורותיה אבל מנגד הרי הרב יצחק ניסים, אביו של משה ניסים, מתהפך בקברו לנוכח הרעיון שה"גיורים" יפלו לידיים לא דתיות לגמרי וכל זב ומצורע מבין גויי הארצות יהפוך ליהודי. על "נקמה" כזו היה מוותר הרב יצחק ניסים – התקיף הלכתית מבין כל ה"רבנים הראשיים". אילו היה חי היום הרב יצחק ניסים היה יוצא חוצץ נגד בנו, משה ניסים, ונגד מפעיליו החילוניים, ובראשם ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו.

                                       התנתקות הדת מהמדינה

         המסקנות של מיסמכו של משה ניסים קובעות בעליל כי מדובר כאן ברעיון להקים עם חדש ע"י "גיור חילוני". זוהי שיטה רפורמית באופן מעשי אך מתוחכמת יותר. במצב הזה – ש"מיהו יהודי" נקבע ע"י מחללי שבת ועוברי כל העבירות, הרי שעל היהדות הדתית והחרדית להתנתק ולהקים את מוסדותיה בנפרד תוך כדי אי הכרה בשום "גיור" שהמדינה והצבא יכשירו. אפילו הצדוקים, הבייתוסים והקראים לא הגיעו לרמת שפל כזו. רבים יטענו כי "כך אנחנו מאבדים את עם ישראל החילוני" אבל האמת היא הפוכה. ההתנתקות מה"פורים שפיל" החילוני – הקיצוני יקבע כי שתי ברירות עומדות זו מול זו, וכך רבים מהמסורתיים היהודים יבינו לפתע את תעתועי הרפורמה הישראלית ויעדיפו להיות סמוכים תחת המחנה האורתודוכסי האמיתי. כך עושים יהודים רבים בחו"ל – כאשר הם פונים בענייני הדת לבתי דין אורתודוכסים עם רבנים חרדים, והם אינם מצטרפים לחוגים הקונסרבטיביים והרפורמים. ארגוני "יאנג יזראעל" בארה"ב, ה"קונסיטוטייה" בצרפת וה"יוניטד סינגוג" ו"חברת בני ישראל" ("פדריישן") בבריטניה הם הוכחה לדברי. המילה "יהודי" היא קודם כול עניין דתי ולא "לאומי", כגויי הארצות.

פרי הבאושים

בס"ד

                             פרי הבאושים / הרב אליהו קאופמן

       מעלליה של פר' פנינה פרי – להפריע להנחת תפילין בנמל התעופה לוד, די בהם לסווג כל מי שמעולל כזאת, כאנטישמי, אבל רק ב...חו"ל. בישראל נחשבת פשיסטית כזו ל"נאורה", ולראיה הרי שהגב' הזו איננה אלא מרצה בכירה בנושא "החיים ברב תרבותיות". לאמיתו של דבר זה לא חדש. כבר כמאתיים שנה לפני הספירה קמו "נאורים" כאלה – וגם אז מתוך בני עמינו. הם היו בעד האלילויות השפלות ביותר ואילו ה"רב תרבותיות" הייתה העבודה הזרה מתחת לכל עץ רענן או סחי נע. רק נגד היהדות והתורה לחמו הפשיסטים הקדמונים הללו. הם שכנעו את השלטון הנכרי ששלט בארץ ישראל לרדוף את היהדות ולא להכלילה ב"רב תרבותיות" ההיסטורית הזו, ואמנם כך היו. הפשיסטים הללו נקראו מתיוונים והם עמדו מאחורי ממלכת ההלניזם הסלווקי נגד היהדות, עד למרד החשמונאים.

         בכל מדינה בעולם היו נוקטים באמצעים מיידים נגד מי שמבזה קודשי דת אחרת, כמו גם כנגד תוכניות טלויזיה כדוגמת "ארץ נהדרת", שפגעה בקדושת התפילין. פגיעה בתפילין הייתה מתפרשת במדינה אחרת כ"אקט אנטישמי", ובטח שמרצה שהיה מתנהג כך הייה מודח, ובמיוחד אם עיסוקו היה ב"רב תרבותיות". אבל בישראל לא כך הם הדברים. מי שבזה את קדשי ישראל עולה לדרגת "נאור" ו"אביר". כמדומני שבישראל קיימת ממשלה ששרי החינוך ומשפטים שלה חברים המפלגה "דתית לאומית" ואילו שרת התרבות שלה מעידה על "מסורתיותה", ולכן הייתי שמח אם שר החינוך הדתי לאומי יתערב באמת בנעשה בחינוך הישראלי – כפי שמייחסים לו, וידיח את הגב' פרי מתפקידיה החינוכיים וממעורבותה בתכני ההרצאות ה"תרבותיות" שלה. טוב תעשה שרת המשפטים אם תיזום חוק עונשין נגד כאלה המבזים את סמלי הדת של האחר. ואילו שרת התרבות נדרשת אף היא להקיא כאלה המלמדים "רב תרבותיות" כדי לעקור את התרבות היהודית, מעין מהדורה חדשה של המתיוונים.

        התפילין הפך להיות סמל מלחמת שונאי הדת היהודית – בתוך עם ישראל, נגד מורשתם. כל הנבזות הזו לא החלה ב"ארץ נהדרת" או אצל גב' פרי. זה החל עוד בדוד בן גוריון שהאמין כי "התפילין יונחו לבסוף במוזיאון". מצוות התפילין קדמה למעמד הר סיני ולקבלת עשרת הדברות ולכן נשתרשה בעם ישראל – מיד לאחר יציאת מצרים. התפילין מסמלים את הקשר הישיר – עם הקימה בבוקר, בין עם ישראל לבוראו, וקהל מניחיו איננו מצטמצם בהגדרת "דתיים" או חרדים" אלא זהו קהל רחב יותר. אצל אנשים כמו בן גוריון, פר' פרי וליצני "ארץ נהדרת" בערה ובוערת ההתנגדות שיהודים המוגדרים על ידם כ"חילוניים" ימשיכו לשמור קשר יומי עם היהדות, ולימים יחזירו את הדת היהודית למרכזו של העם היהודי, וכך גם יקרוס חלום הכפירה של שלהם המתבטא ב"עם יהודי ללא דת יהודית". פר' פנינה פרי היא אחת מ"חלוצות דורנו" בשנאה הזו, לתפילין הקושרים את עם ישראל לאלוקיו שבשמים.

         לא פלא היה בעיני כי בעלה של גב' פרי שימש בעבר בראש ה"קרן החדשה לישראל". הקרן הזו – מימי בואה לישראל (באמצע שנות השמונים של המאה העשרים) עסוקה במלחמה נגד דת ומורשת ישראל. האנשים הללו הם סניף של הרפורמים האמריקאים ששמו למטרה להעביר את דת ישראל מעם ישראל. לאו דווקא המלחמה למען המיעוט הערבי היא עיקר פעילותה של הקרן הזו, משום שכאשר מדובר בזכויות המיעוט הערבי שמתנגשות עם שנאת הקרן הזו לדת ישראל הרי הקרן הזו תוותר על מאבק כלשהו לטובת המיעוט הערבי בישראל. ולראיה הסיפור הבא. לפני מספר שנים אורגן כנס אחווה בין ערבים לחרדים – ללא שייכות פוליטית, בנצרת, ובחסות עיריית נצרת וראש העיר שלה, עלי סאלם, שאיננו שייך היום לזרם פוליטי מוגדר. נעשתה פנייה – מצד עיריית נצרת, ל"קרן החדשה לישראל", כדי לקבל מימון לכנס. בתחילה טענה הנציגה הערבית של הקרן כי ה"מימון יאושר", אך מנהליה היהודים והרפורמים סירבו לאשר את התקציב, ואחד מהם אף פלט כי "חרדים אינם יכולים להיכלל המגוון הפלורליסטי שלנו".

         לא במקרה הלך הזרזיר אל האורב.