בס"ד
גם
בארזים נפלה שלהבת / הרב אליהו קאופמן
המושג "העדה החרדית" בירושלים
הוקם כמושג תורתי – ארגוני, לכל יהודי שחפץ היה שהיהדות בארץ הקודש תמשיך ותלהט כבימי
קדם, כבימים שלפני הכיבוש הבריטי את ארץ ישראל. רבי יוסף חיים זוננפלד זצקו"ל
הקים את ה"עדה החרדית" לא רק עבור בני משפחתו או תושבי שכונתו, בעיר
העתיקה בירושלים, אלא עבור כל יהודי שומר תורה ומצוות שיחפוץ לא להיטמע
ב"רבנות" הציונית של דר' חיים ויצמן, שנציגה היה האיש שהתקרא "הרב
קוק". המטרה הייתה לשמור – מהיסוד עד הטפחות, על מורשת "ישראל סבא".
הכוונה הייתה להיבדל מהעדה הרעה של הציונות – ש"משרד הרבנות" הציוני פתח
בארץ ישראל. זה היה אמור להיות בענייני החינוך הטהור, זה היה אמור להיות בנושא
השחיטה וזה אמור היה להיות בכל עניין שיהיה עצמאי מכל השפעה ציונית הכי קטנה,
ובמיוחד עצמאות מכספי הציונות. בתחילת הדרך זה היה אמור להיות עצמאי גם בעניין הדו
שיח העצמאי עם אומות העולם בכלל ועם האומה הערבית בפרט, ועל המזבח הזה נרצח פר'
יעקב ישראל דה האן. ועל המלאכה הזו היו אמורים לנצח רבנים קנאים מגזע תרשישים ולא
עסקנים וינוקות, שהממון והגאווה הם עיקר משאת נפשם.
במהלך שנות תחילת קיומה של ה"עדה
החרדית" היא עברה מבחנים לא פשוטים, ובעיקר ערב הקמת המדינה הציונית. ההליכה
של "אגודת ישראל להכרה בזכות הציונים למדינה בשם היהודים הולידה את ההתנתקות
של ה"עדה החרדית" מ"אגודת ישראל". ה"עדה החרדית" גם
צידדה בבינאום ירושלים – בשנת 1948, ולא בהעברתה לידי הציונים. לאחר הקמת המדינה
נלחמו ראשי ה"עדה החרדית" נגד הליכתה של "אגודת ישראל" בתלם
הציוני. עסקני אגו"י היו עבור ראשי ה"עדה החרדית" מוקצים מחמת
מיאוס. שנים רבות נלחמו אנשי ה"עדה החרדית" לא רק נגד קבלת כספים ציונים
או נגד ההליכה לבחירות כלשהן אלא אפילו נגד קבלת "אדמות ציבוריות" לבניית
"מוסדות דת וחינוך" מידי הציונים, ואפילו מידי שותפי הציונים כמו
המפד"ל (הגלגול הפוליטי הקודם של ה"בית היהודי"), "יהדות
התורה" וש"ס. אבל מזה כעשור הכול רופס ומתמוטט. השלטון הציוני החל לעבוד
באופן מחושב כדי לשבור את המאחז האחרון של ההתבדלות מהציונות. מה שהמהרי"ץ
דושינסקיא קבע בתש"ח – כי ה"עדה החרדית" מחויבת לשיטתו של הגאון
מסאטמר זצקו"ל, החל מתכרסם, וזה החל בועדת הכשרות.
האדמו"ר מסאטמר – הרב יואל טיטלבאום
זצקו"ל, הוציא מיד לאחר מלחמת ששת הימים של 1967 את ספרו "על הגאולה ועל
התמורה" ובו הוא הורה לשומעי לקחו לא לבקר בשטחים שנכבשו ע"י הציונים
לאחר 1967 כדי לא לתת להם את הזכות הבסיסית להוקרה שבזכות הכיבוש הזה יכולים
יהודים בין השאר גם לבקר במקומות הקדושים ליהדות – ובראשם הכותל המערבי בירושלים,
מערת המכפלה בחברון, קבר רחל בבית לחם וקבר יוסף בשכם, כאילו בזכות הכיבוש הציוני.
יתרה מכך, הרבי מסאטמר ראה בכל "מפעל ההתנחלויות" הציוני התגרות באומה
הערבית וסיבה ברורה לסכנת שפך דם יהודי. והנה, בד"ץ הכשרות של ה"עדה
החרדית", שהיה אמור לסור למצוותו של האדמו"ר מסאטמר, החל יותר ויותר לתת
חותמת כשרותו ליותר ויותר מפעלים ומקומות מזון שהם פרי אותו כיבוש – מרמת הגולן
הסורית ועד דרום הר חברון. אבל הסטייה הזו לא הסתיימה רק במתן כשרות יבש אלא
הידרדרה להנפת הדגל הציוני ו"עצמאותה" של המדינה הציונית על שקיות
החטיפים שה"עדה החרדית" העניקה להם כשרות, ובראשן חברות "עילית"
ו"אסם". ואמנם, לפני כעשור התנוססו סיסמאות "60 שנה למדינה"
על חטיפי "אסם", שבד"ץ ה"עדה החרדית" העניק להם הכשר.
כששאלו את ראשי הבד"ץ הזה – ובמיוחד את מנהליו הפושרים, לשמע העניין הם טענו
כי הדבר נעשה בלא ידיעתם וכי לא ניתנה להם אפילו זכות המחאה על כך. אבל שקר הוא
הדבר. במבצע נוסף של חטיפי הבד"ץ בכל זאת הבד"ץ הסתייג ממה שהיה כתוב
באותו מבצע - סמוך מאוד לפרשת "שישים השנה למדינה". כאן אני חייב לחשוף
לראשונה שאלמלא כותב שורות אלה בהחלט שגם אותו מבצע שלילי של החטיף היה עובר
בשתיקה ע"י מנהלי הכשרות של בד"ץ ה"עדה החרדית". זה אירע לאחר
שנפל לידי חטיף שבתוך עטיפתו נמצאו לא רק צי'פסים צהובים אלא גם כתובות קעקע
לאיסוף ולהגרלה עבור ילדי ישראל! לאחר שהרמתי טלפון למספר רבנים ב"עדה
החרדית" – וגם למנכ"ל הבד"ץ של הכשרות (ר' גבריאל פפנהיים) הרי שבייצור
שאח"כ נכתב בבירור כי "המבצע איננו על דעת בד"ץ ה"עדה
החרדית". אבל ההסתייגות שנכתבה שם לא נכתבה מעולם על החטיפים שהצדיעו לכבוד
שישים השנה למדינה הציונית. מסתבר שהפחד מפני תוית אנטי ציונית ברורה היה גדול
יותר וכאן החליטו ראשי מערך הכשרות לסכור את פיותיהם. מספר לא קטן של שנים נערכו
כינוסי המשגיחים והמפקחים של בד"ץ ה"עדה החרדית" ב"יום
העצמאות" הציוני, עם תקרובת ואוירת "חגא". רק לאחר שיותר ויותר
משגיחים יראי שמים הסתייגו מכך, גם בשל הצום ביום הזה, הרי שמערכת הכשרות ביטלה את
הקורסים הללו. לימים – כאשר כל הטענות הללו עלו לראשי הבד"ץ עצמו, מיד הוסבר
כי "מערכת הכשרות היא מערכת עצמאית ואין לרבני הבד"ץ שליטה עליה בענייני
השקפה". לימים הסתבר לנו כל כי כל המערכות ב"עדה החרדית" הפכו
ל"עצמאיות" וללא מורא רבני אמיתי, כפי שהיה נהוג מימי הגר"ח
זוננפלד ועד לנפילתה הקשה בידי הציונים בעשור וחצי האחרון.
לפני כארבע שנים (1984) נפגשתי לראשונה
עם הסבר עובדתי לכך שחלק מראשי ה"עדה החרדית" נשלטים ע"י הציוניות
החילונית והאנטי דתית. זה אירע בכנס יהודי
– ערבי אקדמאי באוניברסיטת חיפה. בהפסקה שבין המושב השני לשלישי ניגש אלי אדם בשם
אהוד (אודי) כהן – שנכח בסימפוזיון מטעם "משרד ראש הממשלה" ( יש הטוענים
כי כך מכונה גם השב"כ – "המשרד שליד משרד ראש הממשלה"), וביקש
לשוחח עימי בצד. הוא הציג את עצמו וטען כי הוא מטפל בענייני החברה הישראלית
הנוגעים לערבים וחרדים. מיד אח"כ הוא ביקש לקיים עימי פגישה במשרדו שבירושלים.
חשתי כי יתכן שמדובר בעניין שמריח לא טוב ולכן תחמתי מראש את הפגישה לענייני חרדים
– ערבים. הוא הסבים בחצי פה ורק הוסיף כי הוא האיש שעמד במרכז פרשת הקברים בפסגת
זאב בירושלים, שם הוכפש הרב דוד שמידל. את הנאמר שמרתי לעצמי עד הפגישה עצמה
ותיארתי לעצמי שבפגישה ייוודעו לי פרטים נוספים. ואמנם כך היה. האיש התפאר וחשף
בפני כי הוא הרוח החיה בהפעלת החרדים והערבים לטובת החברה הישראלית, נגד
"הכוחות הדוגמטיים" בסקטורים הללו. אח"כ הוא פרש לפני סידרה של
כרוזים ותמונות שבהם הובעה ביקורת והסתה נגד הרב דוד שמידל ו"אתרא
קדישא", על מאבקיהם ה"אגרסיביים" נגד חפירות וחיטוטי שכבאי.
אח"כ הוט הראה ל תמונות של שדלן העבר שלו בקרב החרדים – אותו דודי זילברשלג
המפורסם (לפני שנתפס עם מכנסיו המושפלים...), כשזילברשלג נראה בתמונות עם
אדמו"רים ורבנים ומשכנע אותם נגד ה"עדה החרדית" ונגד "אתרא
קדישא". אח"כ הוא הרחיב בפני כי הרב אלישיב תקף את הרב שמידל "בזכותו"
ו"בזכות" האנשים החרדים שהוא הפעיל, כמו אותו זילברשלג. הדבר התקשר לי
לסיפורו של עיתונאי חרדי בכיר שדרכי ביקש סליחה – ערב ראש השנה (שנים מספר קודם
לכן), מהרב שמידל על שהכפישו בעיתון חרדי מרכזי ותוך כדי כך טען אותו העיתונאי כי
"זו הייתה הוראה ישירה של הרב אלישיב". בסיום ההסברים הללו הציע לי האיש
(אודי כהן) משכורת חודשית נטו של 25 אלף ₪ אם אקים קבוצה של חרדים ע"י
הגאב"ד של ה"עדה החרדית", הרב טוביה וויס, שתגרום לגאב"ד
להסכים להוציא פסק הלכה בעד תרומת אברים ליהדות החרדית. אותו "אודי –
חמודי" הסביר לי שלמדינה חשוב שגם ה"עדה החרדית" "תתמתן"
וכרגע הבעיה היא עם הגאב"ד, משום שליד הראב"ד של ה"עדה
החרדית", הרב משה שטרנבוך, יש כבר למדינה ולאנשיו של כהן אנשים שישנו
לראב"ד את דעתו. מסתבר שהחריש הציוני האנטי דתי הוא עמוק יותר משחשבנו. את
עלילת המעשה העברתי מיד לרב שמידל ואח"כ לגאב"ד ה"עדה החרדית",
הגרי"ט וויס.
אי לכך ובהתאם לזאת אינני מופתע מכל הצרות
שהחלו ליפול בשנים האחרונות בתוככי ה"עדה החרדית", ושבסיסם בירידה
השקפתית נוראית. ביקורו של הרב משה שטרנבוך אצל עסקן האשפתות מ"דגל
התורה" של בית שמש – משה מונטג, היה עוד הידרדרות במדרון הזה. גילו המבוגר של
הרב שטרנבוך הפך למשחק לחצים של נכדיו ומקורביו הציונים, שאדמות מוסדותיהם וכספיהם
מהשלטון הציוני הינם דבר ידוע. משה מונטג – צינור העברת הכספים לאותם נכדים
ומקורבים, הוא מתחתית סולם העסקנים של "דגל התורה". לפני כעשור – ממש
לפני הבחירות שבהן נבחר משה אבוטבול לראש העיר בבית שמש, ביקש הרב מרדכי גולדשטיין
מ"דגל התורה" (דאז... היום מקורב יותר ל"בני תורה"...) שלא
להכליל שוב את מונטג ברשימת המפלגה לחברות בעיריית בית שמש. הנימוקים היו מגוונים -
מהיות מונטג "חרדי לייט" בחייו האישיים ובהשקפותיו האישיות, דרך אי
אמינותו בנושאי הגינות וממון ועד לרצונות לא להעניק את ראשות העיר לחרדי. אבל
מנגנון ה"שבבניקים" של "דגל התורה" בבית שמש היה חזק יותר
מדעתו של רב אמריקאי טירון, שהרי המנגנון הציוני יודע להפעיל את מקורביו. רב
מעללים הוא האיש הזה, הרדוד רעיונית, ששמו משה מונטג. בין השאר גם הופצו תמונותיו
ותמונות אשתו, כשהם "מבלים" באחד מאיי הים באופן בלתי צנוע, ואף פרוץ
ביותר ועם ביגוד מינימאלי, לצד פריצים והוללים. כל בקשה ממנו לסיוע לחרדים –
בענייני עיריית בית שמש, לא פעם נענתה על ידו בבקשת "תשר" מצידו, במיוחד
בענף הבנייה. ולבסוף הנה נתפס האיש בקלקלתו, ויש הטוענים כי מתוך מפלגתו הודלף
הדבר למשטרה, כי הם לא יכלו עוד לסבול את חמדנותו וסחטנותו. ה"קש ששבר את גב
הגמל" היה החשד שמונטג דאג להסב תכנון של תלמוד תורה ב"קריה
החרדית" של בית שמש לבנין דירות, כשמכל דירה הובטח לו "תשר" ראוי.
אם נכון הדבר הרי שמדובר ברשע מרושע ובשונא דת. והנה, מי אם לא הראב"ד של
ה"עדה החרדית" בא לבקרו ?! הטענות אומרות שבתחילה הראב"ד סירב
הראב"ד לבקר את העסקן הירוד הזה אבל נכדיו של הראב"ד, קטני קומה האוהבים
שלמונים ציוניים למוסדותיהם, הם שאילצוהו. צריך להבין כי מונטג איננו מנחם פרוש
ואפילו רחוק להיות מאיר פרוש. זהו אדם עם זיפי זקן קצרים ואשר היה שמח להיוולד
כהולל חילוני. הראב"ד – בבקרו את מונטג, בעצם קרע סופית את מפעל החיים של
זקני ה"עדה החרדית". הרבנים פינחס עקשטיין ודוד יונגרייז לא היו מעזים
לבקר בשעתו אפילו את מנחם פרוש, אם היה נתפס על "עסקי קש ותבן". בכך
הכשיר הראב"ד את הטענות כי ה"עדה החרדית" הינה בעצם "אגודת
ישראל" ב', וכי עברו הימים שראשיה בנו את ההתבדלות מהחברה הציונית והחרדית –
ציונית.
מעשהו של הראב"ד מצטרף לתמיכתו
בחילול הקברים בבית שמש ולעוד צרות שעברו על ה"עדה החרדית" בשנים
האחרונות, כמו הפיכת חסידות "תולדות אברהם – יצחק" לחסידות של מתנחלים
בביתר, כמו הפיכת חסידות "תולדות אהרון" למכניסי פריצים ופרוצות
ל"מאה שערים" במסווה של "קירוב לבבות" וכמו הפיכתם של
"קמבצ"י העדה החרדית" ועורכי עיתוניה למשתפ"י המשטרה ולחברים
בחזיתות האנטי דתיות הכי קיצוניות. וכמו הפיכתו של הרב קופשיץ לאיש ש"ס לכל
דבר ומאלה שמוחקים את מורשת ההתבדלות לטובת הבחירות הטמאות בבית שמש. וכמו גם התחפשותם
של שבבניקים מקרב ה"עדה החרדית" וה"סיקריקים" ללוחמים נגד
הצבא הציוני תוך חבירתם לשונאי ישראל ממר"צ ומהקומוניסטים והתרועעותם עם נשים
חילוניות פרוצות ועם אנשי תועבה במסעדות טריפות בגוש דן. ובראש הללו עומדים חיים
אליעזר היימליך ושמואל וויס – שהוא בכלל חסיד נדבורנא. אין ספק שאנשי הציונות
החילונית – מבית ה"משרד שליד ראש הממשלה", הם אלה שמנחים את כל לובשי
המדים של ה"עדה החרדית" לרדת מדרך ההיבדלות של הגר"ח זוננפלד. והרי
מר אודי כהן כבר העיד בפני שע"י הראב"ד שטרנבוך יש לו ולציונים החילונים
אנשי חרש המתווים את פעולותיו של הראב"ד...
אבל אם הרב שטרנבוך יכול לבקר את מונטג –
מחלל שם השמים, אזי, מדוע ששמואל וויס לא יוכל להצמיד את ידו הטמאה לידה של
העו"ד הקומוניסטית, נועה לוי, מול ח"כים חילוניים משתוממים בכנסת המינים
?!
ה"עדה החרדית" הפכה למשפחתולוגיה
כיתתית ומשפחתית שהרעיון הקנאי למען ה' ממנה והלאה. עדיין החוג הזה מלא יהודים
טובים ויראים החפצים בדרך הגר"ח זוננפלד זצקו"ל אבל לשם כך עליהם להסיר
מעליהם את הרבנים והעסקנים שהפכו לאגודאים ולש"סניקים לכל דבר.
