מפלגת השמד

בס"ד

                   

                מפלגת השמד / הרב אליהו קאופמן

     זה היה חייב לבוא. ה"גוש התנ"כי" שהוקם איננו אלא מפלגה מיסיונרית החפצה לסיים בנועם את מה שהכנסיה הקתולית והאינקויזיציה לא הצליחו: לשמד את עם ישראל,והפעם על אדמתו!

     זה היה חייב לבוא, אבל רבים וטובים – וגם רעים, לא האמינו שזה יקרה כל כך מהר. האוונגליסטים הולכים צעד אחד קדימה בהשקפתם המיסיונרית והאנטי יהודית – חדירה לפרלמנט הישראלי כדי להכניס חוקי שמד נוצריים ושבעתיד – רחמנא לצלן, יתנצרו עוד ועוד יהודים ואז יופיע יש"ו הנוצרי. מי שהאמין שהימין הישראלי והיהודים בארה"ב הם אלה שגרמו לשגרירות האמריקאית לעבור לירושלים פשוט תעה. הלחץ האוונגליסטי הוא זה שהכריח את טרמפ להעביר את השגרירות לירושלים. הם תמכו בו לנשיאות ועכשיו הם ביקשו את שלהם. ירושלים עבורם היא מקום הקבורה הדמיוני של האיש שלו הם סוגדים. מפלגת ה"גוש התנכ"י" היא מפלגת שמד נוצרית שמנסה לעשות ליהודים את מה שהכנסייה הקתולית והאינקויזיצייה לא הצליחו: להעביר את היהודים לנצרות ולבוללם, אך כמובן ב"דרכי נועם". למי שבאמת איכפת על "ציוויונה היהודי של המדינה" צריך היה לתפוס כי סכנת השמד של היהדות ושל היהודים איננה מגיעה מעזה, מאירן או מטורקיה אלא מאותו הזוי מהישוב קידר ששמו אבי דניס ליפקין, שמגדיר את עצמו כ"יהודי אוונגליסטי". זה בערך מזכיר לי את ההגדרה ההפוכה של פר' יהודה שנהב (שהרבני) המגדיר עצמו כ"יהודי – ערבי". אך בעוד שהגדרת שנהב נופלת על אוזניים ערלות הרי שסכנת ההתבוללות והשמד של ליפקין היא מוחשית ויש לה היסטוריה לא קטנה. מנדלסון שדיבר על "יהודים בני דת משה" ראה לבסוף את שלושת בנותיו משתמדות. הרצל – שחפץ היה להיות תחת הנצרות כיהודי, ראה אף הוא את צאצאיו מתנצרים. הרפורמים בארה"ב – המחתנים עם כמרים יהודים מתבוללים, גרמו להיעלמות של למעלה ממיליון יהודים. תשאלו בבקשה את גב' הילרי קלינטון- יש לה "חתן" כזה. וזו הדרך שאותו ליפקין מוביל – עוד סוג של מומרות שמטרתה למחוק את ה"ברית הישנה" ולהשליט בארץ הקודש את ה"ברית החדשה".

                        התשתית הנכרית של האוונגליסטים: עולי חבר העמים

       מראשית שנות התשעים של המאה העשרים החלה התשתית למפלגת העתיד של המומרים והמיסיונרים להיבנות. קרוב למיליון לא יהודים – עפ"י ההלכה, ונוצרים במקורם, (מבריה"מ לשעבר) הם נהפכו לתשתית של האוונגליסטים, החפצים לצרף אליהם גם ערבים נוצרים ויחד לבנות זאת בין השאר ב"כור ההיתוך" של הצבא הישראלי, שהשר איווט ליברמן וח"כ אלעזר שטרן בונים בו "מערך גיור" שכול כולו תשתית להתבוללות מהירה. הכנופיה הזו הצליחה לפרוץ לתוך העם היהודי דרך ההתגנבות מהחלון ה"לאומי" ולא לשבור את הדלת הקדמית. הליכוד – כיום אוסף של לאומנים בנוסח הנוכרי ושמאסו ביהדות ומחפשים מקור "דתי" נוח יותר, הוא בעצם הכלי ששונאי ישראל הנוצרים משתמשים בו. הם אינם חפצים כל כך להילחם באסלאם אלא מנצלים את הסכסוך של הציונות עם העולם מוסלמי – ערבי כדי לפגוע באמת ביהדות ולהעלים את היהודים בתוך הדת שהרמב"ם הגדול הגדירה כ"עבודה זרה". המפלגה הזו כבר תדאג להפוך את ישראל ל"מדינה נורמאלית" – ש"יום המנוחה" שלה יהיה יום ראשון. הם כבר ידאגו לאלץ את מוסדות החינוך הממלכתיים, ואפילו הממלכתיים – דתיים, ללמד באופן שווה את ה"ברית החדשה" כמו שמלמדים כיום את ה"ברית הישנה". השלב הבא שלהם יהיה להתחבר אח"כ גם לשמאל האנטי דתי ולפתוח מזללות חזיר.

וטרמפ – שנבחר על כידוניהם, ישב וישתוק. ואז נראה מה תהיה תגובת כל האורתודוכסים – ואפילו חרדים רבים וטיפשים, שחלמו שארה"ב רק תפריח את היהדות האורתודוכסית. ויש מי שלחש כבר כי גם נתניהו – מהימים שחי בארה"ב, הפך מזמן למשועבד להם. סגן השר

אורן – איש "כולנו", כבר מזמן פתח להם "שערי שמים" במדינה הזו. דני דנון מהאו"ם הוא עוד חייל שלהם. ואל תשכחו את הכרזתם – הם רוצים להביא לישראל את המוני הנוצרים מארה"ב. אלה הם הפרוטוקולים של זקני הנצרות המיסיונרית.

                             המפלגה שתביא את מלחמת הדת ביהדות

      הניסיונות של ממשלת נתניהו – ואף של האופוזיציה, לבנות "מערך גיור" שאיננו תחת ה"רבנות הראשית", הם עוד כמה שבילים בדרך להכניס לתוך העם היהודי ניצנים לא יהודים שיכו ביהדות הצרופה, זו שנשמרה אלפיים שנה מתימן והודו ועד הקוטב הצפוני. והיכן המפלגות החרדיות וה"בית היהודי" ? הם מעדיפים למלא פיהם מים כדי להיות מוצגים כ"מתונים". המפלגה המיסיונרית הזו מאיימת על המשך הכוח של ה"בית היהודי" ושל "יחד", אך גם מאיימת אלקטוראלית על "ישראל בתינו". עוד בימי קיומה של "ישראל בעליה" – מפלגה עדתית – סלאבית, כתבתי בעיתונות החרדית והדתית כי למרות כיתתיותה הסלאבית של אותה מפלגה (ושל ממשיכתה "ישראל בתינו") הרי שעוד יבואו זמנים שאנחנו נתגעגע למפלגות סלאביות כאלה, שלפחות העומדים בראשן הם יהודים, משום שלימים תצמח מפלגה סלאבית עם הנהגה נכרית. הימים לא רק שהגיעו אלא שחלום הבלהות הזה איננו מצטמצם לסלאבים בלבד אלא אמור להביא לארץ גל נוצרי מארה"ב עפ"י אותם "מכוני גיור" שליברמן ושטרן שוקדים עליהם ואשר נתניהו מאשרם בשתיקה ומתחת לשולחן. המפלגה הזו גרועה מהרפורמים. האחרונים רק מוציאים מכלל ישראל אבל אלה נכנסים לקהל ישראל כדי- רחמנא לצלן, למחוק אותו.

    ובמה עסוקים ליצמן, גפני ודרעי ? בהמשך ההישרדות שלהם וקבלת הדמי לא יחרץ, בתמורה לנאמנותם למסגרת שלפני מאה שנה העמידו ראשיה את המטרה להפוך את היהודים לנוצרים ולהקים לשם כך מדינה שתשמש אמצעי לכך. הם שכחו שאת ההלל אומרים בחנוכה ולא בפורים כי סכנת השמד הרוחני חמורה מסכנת ההשמדה הפיזית.

סיפורו של הרב דניאל ביטון

בס"ד

         סיפורו של הרב דניאל ביטון / הרב אליהו קאופמן

        פרשת ג'אפר פרח מחזירה אותי עשור אחורה – אל סיפורו של הרב המוכה, דניאל ביטון. סיפור האלימות המשטרתית אינו חדש והוא שוב ושוב חוזר על עצמו משום שארגוני "זכויות האדם" בשמאל מפקירים חרדים ומתנחלים ואילו הימין נותן תמיד גושפנקא להכאת ערבים בשל מוצאם.

    פרשת שבירת רגלו של ג'אפר פרח – ע"י שוטרי חיפה, הזכירה לי נשכחות לא כל כך רחוקות ולא כל כך נעימות. אני באמת מתפלא על אותם אנשים – ביניהם עיתונאים בכירים ואובייקטיביים, שמפקפקים באפשרות שבאמת שוטרי תחנת המשטרה בחיפה שברו את רגלו של פרח ללא סיבה מוצדקת וללא התגרות מצידו. לפני שאעבור לשורה של אירועים – בהם אני זוכר כיצד שוטרים נתפסו ב"הפעלת כוח בלתי סביר" (עובדות שהתפרסמו בכל התקשורת הישראלית, ואף העולמית), אפרוש לכם סיפור שארע בבית שמש רק לפני מספר שנים, מקרה שהוא כמעט תאומו של פרשת פרח וטענותיו.

                                  פרשת שבירת הרגלים הקודמת

     זה אירע לפני פחות מעשור. המשטרה – בעידוד גורמי שמאל וימין אנטי דתיים, החליטה להסיר בכוח את מודעות הצניעות שהיהדות החרדית תלתה בשכונותיה, ובמיוחד בשכונת רמת בית שמש ב'. היו אלה ימיו האחרונים של דני ועקנין מהליכוד – כראש העיר. החרדים שמחו נגד ההסרה הזו לא הפעילו אלימות (למרות שכמובן שה"כתבים המשטרתיים" דיווחו על "אלימות חרדית"...) אבל זה לא הפריע לשוטרים להכות באלות ולבעוט בעוברי האורח החרדים ללא שום סיבה מיותרת. ואז אירע שיא הברוטאליות. במרכז המסחרי של רמת בית שמש ב' הועפו – ע"י השוטרים, לכל עבר המודעות שנתלשו ע"י המשטרה. הרב דניאל

ביטון ( לא זה שמוסדותיו נמצאים בשכונת "הר נוף" בירושלים), מרבניה הספרדים של ה"עדה החרדית", ניגש לאחת הפינות של הקירות וניסה לקחת לידיו את אחת המודעות שנתלשו והועפו לאותה הפינה. האיש כלל לא הבחין בקבוצת השוטרים שמאחוריו, ובוודאי שלא הפעיל כנגדם כוח והוא אפילו לא מחה על מעלליהם. ואז – כשפניו לקיר, החלו השוטרים שמאחוריו להפילו ולבעוט בו בכל אבריו, ובמיוחד ברגליו עד שהצליחו לשבור את שתי רגליו. גם זעקותיו הקולניות לא הפסיקו את ההתעללות בו וזו הסתיימה רק כשהשוטרים הבחינו שהוא שרוע על הקרקע בלא אפשרות להלך. הרב דניאל ביטון אושפז למשך מספר שבועות ואח"כ עוד היה מרותק לביתו – עם תפרים וגבס, למשך למעלה מחודשיים. מאחר והמקרה הזה כל כך מוכר לי, ומאחר שאני מכיר היטב את ג'אפר פרח – איש פעילות ומנגנון פוליטי הרחוק מאלימות כלשהי, הרי שאני יכול להאמין כי מקרהו של ג'אפר פרח הוא בעצם הישנות מקרהו של הרב דניאל ביטון, ויפה ביקש השר גלעד ארדן ( השר לביטחון פנים) שייבדק האומנם הופעל במקרהו של פרח "מעל לכוח סביר". אני רק תיקווה שמח"ש ושות' יעשו את העבודה ביעילות וללא משוא פנים.

                                    ערבים וחרדים בשורה הראשונה

       שני צבורים הם אלה שחשופים בעיקר ל"כוח הבלתי סביר" של המשטרה: הערבים והחרדים. כנגדם קל מאוד להביא סברות – ההופכות ל"ראיות" בלתי מבוקרות, ולטון כי הצבורים הללו הם האלימים והם אלה שתמיד האשמים באלימות המשטרה, גם אם עברו שם לתומם. תמיד הימין הישראלי יגן על המשטרה שתכה ותירה בערבים ותמיד השמאל הישראלי יגן על המשטרה כאשר זו תשלח חרדים לבתי חולים עם מספר איברים שבורים. האלימות המשטרתית לא החלה אתמול ולעולם לא נפסקה. מימי ההפגנות ב"ואדי סאליב" בחיפה ומתקופת ה"פנתרים השחורים" אנו מודעים לאלימות המשטרה – אז גם נגד בני העדה המרוקאית. גם מימי הפגנות השבת של החרדים בירושלים – מימי שנות השישים ועד שנות התשעים של המאה העשרים, לא חסרו פרשיות של אלימות לשמה וללא סיבה שבראשה אף עמדו ראשי המשטרה בירושלים. מסיפוריהם של הח"כים לשעבר – סעדיה מרציאנו המנוח וצ'רלי ביטון יבדל"א, למדתי כיצד מפקד מחוז י"ם דאז, תורג'מן, הורה להכות שוב ושוב במנהיגי ה"פנתרים השחורים", גם אם הללו לא התפרעו בפועל. הכוונה הייתה פוליטית: לשבור את ההפגנות הללו בכול מחיר.

                                      להכות חרדי מזרחי בכל מחיר

      הרב בצלאל יוסף המנוח היה יהודי חרדי ממוצא פרסי שהיה מצטרף קבוע להפגנות השבת של הרב עמרם בלויא זצ"ל. הרב יוסף היה מזכיר ה"עדה החרדית הספרדית", שבראשה עמד אז החכם יעקב מוצפי, שנתן לבני עדתו את האישור להצטרף להפגנות הללו. באחת ההפגנות הללו התנפלו שוטרים – החמושים באלות, על הרב יוסף, והכוהו עד זוב דם. חבריו יעצו לו לשכב על האדמה ללא נוע, ומניסיונם יעזבוהו השוטרים, וכך אמנם היה. כשהגיע  הרב יוסף לבית החולים בירושלים הסתבר שהוא הוכה מעל ומעבר, גם לעומת חבריו האשכנזים מ"נטורי קרתא". הרופא הזדעזע מהפגיעות וכשקצין משטרה בכיר נכנס לחדר הטיפולים הוא שאלו מדוע הרב יוסף הוכה כל כך חזק. הקצין לקחו הצידה ותוך כדי הסתודדות מעין הבישה הוא לחש לאוזנו כי "חרדים אשכנזים קיצוניים זה דבר רגיל, אך גם נתפס כקוריוז אצל אחיהם החילוניים וה"סרוגים" ולכן זה לא יתפשט בציבור אבל קיבלנו הוראות לדכא קשה יותר כל חרדי קיצוני מעדות המזרח כי הצרה שלהם יכולה להתפשט לעבר שאר בני עדות המזרח המסורתיים והממורמרים". 

                                      הפרובוקאטור המשטרתי

       לפני מספר שנים הודה בפני קצין משטרה לשעבר – שלימים שינה את דעותיו ואת השקפותיו, כי בימי ההפגנות הגדולות למען השבת  בירושלים – בשנות השבעים של המאה העשרים, הפעילה המשטרה פרובוקאטור ממשפחה חרדית מיוחסת ב"עדה החרדית" והלה היה זורק בכוונה ביצים על קציני המשטרה ועל אותו קצין עצמו. חצי שעה לאחר מעצרו היה מופיע שוב אותו פרובוקאטור – בעיצומה של שבת קודש (!) ושוב משליך ביצים על השוטרים. מששאל הקצין – במכשיר הקשר, לפשר העניין הוא נענה כי "אתה תעשה את העבודה שלך והמודיעין שלנו יעשה את עבודתו נאמנה". החרדים הצעירים שנסחפו אל אותו פרובוקאטור כמובן שהוכו עד זוב דם...

                                    פרשת אריה עמית ופריזנט העצור

       בשנות ה-90 של המאה ה-20 התגוררתי ברחוב אלקנה בירושלים – סמוך ממש לרחוב בר אילן, שבמשך שנים היה הרחוב זירת הקרב על השבת. הייתי אז עיתונאי בעיתונים החרדים "יום השישי" וה"מחנה החרדי" – של חסידות בלזא. המראות שראיתי והסיפורים שחוויתי אינם מתירים בליבי ספק כי יש לבדוק לא רק את המשטרה אלא גם את מח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים). ואתחיל דווקא במפקד המחוז המשטרתי דאז, בירושלים: אריה עמית. אני חתום על תלונה כנגד האיש הזה לאחר עדות צפייה קשה שצפיתי באיש שהיה אמור "להשליט סדר". באותם ימים הפגין עמית – כמפקד המחוז המשטרתי של ירושלים, חד צדדיותו נגד החרדים ולא פעם עודד ממש שוטרים להכות בחרדים. היחסים בינינו היו מתוחים משום שהייתי העיתונאי החרדי היחיד שעקב אחריו ממש ולא רק פרסם את מעלליו אלא התלונן עליו שוב ושוב במח"ש. באותה שבת מדוברת שוב נכחתי ליד עמית – ברחוב שמואל הנביא, פינת רחוב בר אילן. שוטרים על סוסים היו מפוזרים באזור, ואלות עץ קשות היו בידיהם, מונפות באיום לכל עבר. לפתע עבר במקום יהודי חרדי בשם פריזנט – הוא היה בדרכו לחצות את הרחוב. סוס משטרתי – שעליו רכב שוטר, לפתע ירק עליו את הבל פיהו, היישר אל גלימת השבת המהודרת שלו. השוטרים התמוגגו מנחת – ובראשם עמית, שצחוקו הדהד חזק יותר מכולם. פריזנט – מושפל ובוכה ממש, ניגש לעמית ושאל אותו: "למה אתם צוחקים, אני כלב" ? השאלה התמימה הזו הספיקה עבור עמית לצרוח לעבר השוטרים: "שמעתם ? הוא קרא לי כלב! לעצור אותו מיד"! ופריזנט אמנם נעצר. הסיפור המשיך בקבילה מטעמי נגד עמית והעניין כמובן הועבר למח"ש ומשם למגירה.

                                        הפוגרום ברחוב עמינדב

      בפעם אחרת התרחש פוגרום משטרתי ממש בבית אחד התושבים באזור רחוב בר אילן בירושלים. מאחר והאירוע אירע כבר במוצאי שבת הרי שהסיפור תועד בוידיאו ממש. הפרשה הייתה ברחוב עמינדב 29 – היוצא מכביש בר אילן. השוטרים נכנסו לתוך ביתו של מר פרג'ון והכו אותו ואת משפחתו ללא שום סיבה מוכחת, בטענה כי בביתו הסתתרו כאלה שזרקו ביצים על השוטרים. לא עזרו לפרג'ון הטענות כי איש זר לא היה בביתו באותה שבת. רהיטי הבית נופצו וכלי זכוכית נשברו. ברקע נראה שוטר – הר אדם ממש, כשהוא מנצח על הפוגרום. הקלטת הועברה לפרלמנט הישראלי והח"כ המנוח – דוד טל מש"ס, צרח מעל הבימה הכיצד יתכן שישנה קלטת עם השוטר הפורע ואילו המשטרה איננה מזהה אותו ?! ימים ספורים אח"כ גילה לי בסוד ממש אחד מאנשי מח"ש כי השוטר הלה אמנם זוהה והוא חי במושב בצפון הארץ, ולאחר הצגת הקלטת ביקשה ממנו המשטרה לא להגיע יותר לירושלים, ואפילו לא להתקרב למרכז הארץ. איש המח"ש טען כי ההוראה המשטרתית הייתה בתיאום עם שר המשפטים דאז, צחי הנגבי. הפרשיות של אותם ימים הן ארוכות וקצרה היריעה מלהציג אפילו פרומיל מהן אבל כל הסיוט הזה נגמר כאשר השר לביטחון פנים החדש דאז – אביגדור קהלני ממפלגת "הדרך השלישית" (שהחליף את משה שחל ממפלגת העבודה), החליף את אריה עמית באלי יצחקי המתון והסובלני.

                                 שלושת דרגות ההתעללות עפ"י מפתח ציבורי

       רק לפני כשבוע – בהפגנת השבת של ה"עדה החרדית", הגיע מפגין לבית החולים לאחר שהוכה ע"י שוטר. המפגין החרדי טען כי השוטר אמר לו – בעת הכאתו, כי "עשיו יש לי את האפשרות לפרק על חרדים כמוך את כל העצבים שלי עליכם". בדיחה לא כל כך מצחיקה טוענת כי שלוש דרגות של הכאה והתעללות יש לשוטרים. כשמדובר בבני העדה האתיופית הרי שיש קודם להכות בהם ורק אח"כ לבדוק את אשמתם. לגבי הטיפול בחרדים הדרגה קשה יותר ומותר לפרק להם את העצמות ואילו בערבים אפשר גם לירות. לצד זאת ראיתי גם צילומים בהם שוטרים הכו ילדי מתנחלים ומשכו בפאותיהם לעיני אימותיהם שצרחו מאימה. כולנו זוכרים את סיפור הבדואי שנורה ושהמשטרה טענה כי היה "מחבל חמאס", ורק אח"כ הסתבר כי סטה עם רכבו בגלל אותה ירייה. פרשת ג'אפר פרח חייבת להביא לאיחוד של וועד נגד אלימות המשטרה, ללא הבדלים פוליטיים. פרשת השוטרים המכים והמתעללים קשה יותר מפרשת אליאור עזריה. סביב האחרון הייתה השאלה האם ירה מתוך סכנה לחייו או שזה היה וידוי הריגה. סביב השוטרים המתעללים אין כלל שאלה של היותם בסכנת חיים, חס ושלום. הם מכים לא פעם אזרחים חסרי הגנה ונעדרי אלימות ולא פעם הכול מתוך "שעשוע". השוטרים הללו יודעים היטב – כמו מפקדיהם, שארגוני "זכויות האדם" של השמאל לא יסייעו לחרדים ולמתנחלים ואילו ארגונים דומים בימין לא יסייעו לעולם לערבים.

       אני כולי תקווה שהפעם אולי באמת ידאג השר גלעד ארדן לעשות סדר בקרב אלה שידם תמיד על העליונה בעזרת האלה, הסוס ולא פעם גם האקדח.

vpruyueukho ak zebh vmhubu,

בס"ד

         הפרוטוקולים של זקני הציונות / הרב אליהו קאופמן

    מופע הראווה של היהודים האמריקאים המהלים את ארה"ב עלול להסתיים במהפך עתידי, מיד לאחר שטרמפ ישוב לעסקי ה"קש ותבן" שלו.

    אחד הדברים שחז"ל אסרום בתלמוד היא ההתערבות בענייניהם הפנימיים של הנוכרים, קרי – אי בחישה פוליטית במריבות שבין אומות העולם, גם כשזה נוגע ליחסיהם עם עם ישראל. ההיסטוריוגרפיה היהודית יכולה להביא שלל דוגמאות מנוגדות באשר להזהרת חז"ל: גם רווח יהודי כתוצאה מהליכה "בין הטיפות" המדיניות בקרבות בן העמים אך גם תוצאות הרות אסון כאשר היהודים נהגו בעזות לטובת גוי אחד נגד משנהו. כבר בימי המלך הצדיק יאשיהו (היה אמור להיות המשיח של דורו) אנו קוראים כיצד הלה לא שמע לדבר

ה' – מפי הנביא ירמיהו, ויצא לקראת מלך מצרים, שהיה בדרכו למלחמה נגד בבל. יאשיהו היה בטוח בניצחונו לנוכח משטר היהדות שהנהיג אך הוא לא ידע כי מאחורי גבו חלק מהעם עבד עבודה זרה. הסוף היה שיאשיהו נהרג בקרב מול פרעה, במגידו, ובגסיסתו פלט: "צדיק ה' בכל דרכיו". סופה של ממלכת החשמונאים היה רע ומר ומידי הרומאים – איתם כרת יהודה המכבי ברית נגד העולם היווני. אחד ההסברים לפרעות ת"ח ות"ט היא הטענה כי היהודים השתתפו חזק מדי – לצד האצילים הפולנים השליטים, בלחץ הכלכלי על האריסים האוקראינים והטאטרים. מנגד ידוע כי לפני מאות שנים ניצלה יהדות תימן מכליה כאשר עזבה את הבירה צנעה לנוכח המרד באימאם התימני ( כדי לא לנקוט עמדה לצד זה או אחר) וחזרה לעיר רק לאחר שנתיים, בסיום דיכוי המרידה ע"י האימאם.

                                      קלות הראש כנגד אומות העולם

      מאז הקמתה של התנועה הציונית נהגו ראשיה בקלות דעות בציווי התורתי הזה ולא פעם שילמו היהודים – שלרובם לא היה קשר עם הציונות, את מחיר ההתערבות הזו. ומנגד גם הקומוניסטים היהודים נקטו בקו דומה וגרמו לשפך דם ולעלילות דם אנטישמיות נגד היהדות והיהודים, ובראשן קונספירציית האנטישמים ששמה ה"פרוטוקולים של זקני ציון". התערבותם של הציונים – מחד גיסא, ושל הקומוניסטים היהודים – מאידך גיסא, בפוליטיקה העולמית חידשה את הטענה על השלטון היהודי העולמי והסמוי שכביכול שותפים בו צדדים רעיוניים שונים אך בעצם הללו הם רק מסיכה פוליטית לתיאום סמוי יהודי לשלוט בעולם. פרשה נעלמה – שאיננה מסופרת היסטורית, היא פרשת התמיכה הלאומנית של הליטאים בהשמדת יהודי ארצם נגד הנאצים ימ"ש. להבדיל מאוקראינה, סלובקיה, פולין, קרואטיה, הונגריה ואפילו רומניה הרי שליטא לא הייתה מדינה אנטישמית – עד לכיבושה ע"י בריה"מ, במהלך מלחמת העולם השנייה. הליטאים אפשרו ליהודים לקיים את דתם בנינוחות ולראיה הרי שבירתם וילנא פרחה והפכה לדגל התורתי והישיבתי של כל עולם התורה העולמי. לא לחינם כינוה מאות בשנים – גדולי ישראל, "ירושלים של ליטא". גם בתחילת מלחמת העולם השנייה עדיין שימשה ליטא עוגן של הצלה ליהודים בעצם שמירת עצמאותה. אבל עם הכיבוש הסובייטי הכול נגמר והעם הליטאי הפך לאנטישמי לא פחות מאלה שציינתי קודם לכן. הכול החל בכיבושה של המדינה – בשנת 1941, ע"י בריה"מ האדומה. בראש גדודי הקומיסרים הסובייטים עמדו יהודים קומוניסטים שהתעמרו אידיאולוגית באוכלוסיה המקומית עד כדי מיסיונריות קומוניסטית קיצונית. ראשי הקהל היהודים – חרדים וחילוניים גם יחד, התחננו לקומיסרים היהודים מבריה"מ לפנות את תקיפותם לקומיסרים רוסים כדי שאח"כ לא יתנקמו הליטאים ביהודים אבל הקול והכול נפל על אוזניים ערלות. הקומיסרים היהודים מבריה"מ לעגו ל"יהודונים" הליטאים וטענו כי "הגיעו זמנים חדשים. אין יותר לאומים אלא מעמדות". הסוף היה שבכיבוש הנאצי מידי הסובייטים הצטרפו הליטאים וסייעו לגרמנים לטבוח ביהודים ואת הנותרים לשלוח לכבשנים.

                                 ההתגרות הציונית בעבר ותוצאותיה

       לאורך כול ימי הציונות – ובמיוחד לאחר הקמת המדינה, התערבבו ראשי הציונות, מכל החוגים, בתככים עולמיים שרק הביאו יותר ויותר סכנות ליהודי העולם, אבל עפ"י הגרסה ההרצלייאנית הרי שהאנטישמיות הייתה תמיד הידיד הטוב ביותר של הציונות, שהרי קיומה הביא לעליית יהודים לארץ ישראל. גם נציגי השלטון הבריטי בארץ ישראל, היהודים בנטובי'ץ וסמואל, הזכירו לעולם את "זקני ציון" ההיסטוריים. אבל בנימין נתניהו וחבורת הימין האופפת אותו עברו להילוך מסוכן יותר. הם עושים זאת בראווה ומציגים בגלוי את סוכניהם בראשות השלטון האמריקאי. אולי כדי להגיד לעולם הנכרי כי אמת הדבר שהיהודים מנהלים את העולם, ובמיוחד את ארה"ב, זו שלפני אובמה וטרמפ הייתה המעצמה העולמית הראשונה במעלה. כך זה נראה היה לפחות בחנוכת השגרירות האמריקאית בירושלים. היו שם – מטעם ארה"ב ה"אובייקטיבית", כאלה שבשקט אפשר להציגם כ"זקני הציונות" של ימינו. הפעם זו מהדורה חיה של "זקני ציון" האגדתיים. בקיצור, שיתפוצץ העולם. שר האוצר האמריקאי היה שם - יהודי בשם מנוחין, והיה שם עוד יועץ יהודי בכיר בשם אנגלמן, והיה שם כמובן החתן היהודי של טרמפ, ג'ראלד קושניר, עם הבת המגוירת של טרמפ, גב' איוונקה, וניצח על כולם השגריר האמריקאי, דיויד פרידמן, שאפילו נפתלי בנט נחשב ונשמע כאש שמאל לידו. ועכשיו מי עוד יעז לטעון שה"פרוטוקולים של זקני ציון" הם שקר כאשר "זקני ציון" עצמם אינם מסתירים את עצמם ואת מעלליהם ?!

                                                       קיסינג'ר

        הפרוטוקולים שנחשפו לאחרונה – על מה שאירע סביב מלחמת יום הכיפורים וממשל מדיניות החוץ במזה"ת, עד בואו של אנוואר אל סאדאת לישראל, חשפו כי יהודי אמריקאי פיקח מאין כמוהו עשה למען מדינת ישראל יותר מכול ממשלות ישראל דאז. זה היה באמת דמות של אחד מ"זקני ציון" החכמים יותר. הוא דילג על פני בירות ערביות וזכה לאמונם, בימים שבישראל לא הכיר כמעט חצי עולם. אבל מנגד הוא באמת ניסה להביא שלום ורגיעה לאחיו היהודים בציון. הוא היה חוד מדיניות החוץ האמריקאית בימים שארה"ב הייתה באמת ארה"ב ובבית הלבן ישבו נשיאים שהעולם כרע לרגליהם מתוך כבוד. לאיש הזה קוראים הנרי קיסינג'ר. והיו לו לא מעט סייענים יהודים מהשדולה היהודית בארה"ב אבל ראשי המדינה בישראל העדיפו שלא להציגם לעולם הרחב מפחד הסטריאוטיפ האנטישמי של...."זקני ציון" האבודים. אח"כ הגיע סאדאת ועד היום – למרות הירצחו, ישראל קוטפת את פירות הימים ההם בדמות מצרים ידידותית המשפילה את הפלשתינאים בכלל ואת החמאס בפרט. סאדאת – ואח"כ מוברק, ידעו היטב לצד מי עומדת ארה"ב ומיהו באמת קיסינג'ר אבל מאחר והלה לא היה ברוטאלי מדי עבור ישראל, אזי, הם ראו בו גורם שישרת גם אותם. יש לציין כי גם היהודייה והדיפלומטית האמריקאית – מדליין אולברייט, דמתה לקיסינג'ר ולא למשפחת טרמפ ואנשיה.

                                      הברוטאליות של אנשי טרמפ

      אבל בירושלים של 2018 הקסם הזה כבר לא היה. כל אנשי הנשיא האמריקאי נחשפו כפרו ישראליים – ואפילו יותר מכך. אי אפשר היה לסלוח להם – כפי שהערבים סלחו לקיסינג'ר, כי היה ברור שפניהם אינם לשלום. מי שמשלה את עצמו שה"אביב" היה ימשך לנצח טועה בגדול. אם טרמפ יסיים את הקדנציה הזו הרי שזה כבר יהיה די והותר ואח"כ כבר יבוא המבול הפוליטי וישראל תחזור אחורה – אל לחץ אמריקאי שיפעיל נשיא חדש, שירצה להוכיח כי עידנו של טרמפ לא יחזור עוד לעולמים. הבעיה של טרמפ בעולם ובארה"ב איננה רק יחסו היותר מדי חיובי ושקוף לישראל אלא כל התנהלותו הפרובלמאטית, שאפילו הרפובליקנים מצפים לנפילתו כדי להיפטר ממנו סופית. נכון אמנם שטרמפ רק ביצע החלטה נושנה של ממשל ארה"ב אבל אם נשיאים כמו בוש – האב והבן, קלינטון, ריגן, פורד או ניכסון היו מבצעים העברה כזו הם היו סוחפים איתם עוד עשרות מדינות, ולאו דווקא מסיבות התלויות באהדה עולמית לישראל אלא משום שהנשיאים הללו היו אנשים מאוזנים שהעולם הלך אחריהם בעיניים עצומות ואילו כל מה שטרמפ מבצע נתפס כקוריוז של קוריוז. נתניהו – ביצירת "חיבוק הדוב" של טרמפ לישראל רק הביא לנזק עתידי קשה לשתי המדינות שהוא טוען כי הן "מולדתו הראשונה". הסיפור הזה מזכיר לי את הסכם השלום שכפה שרון על לבנון בראשית שנות השמונים של המאה העשרים, ובמיוחד את חשיפתו של אמין גומאייל (נשיא לבנון דאז) כבובת שעוות ישראלית. אבל הנזק שעלול להיות הפעם לא יסתיים רק באיבוד שלום עם מדינה אבודה בלאו הכי כלבנון אלא באיבוד המשקל בכל רחבי הדיפלומטיה העולמית.

  

     

vnkfv vghrunv uvtuvsho vnxunnho

בס"ד

   המלכה העירומה והאוהדים המסוממים / הרב אליהו קאופמן

       מוצאי שבת "בחוקותיי" תשע"ח הוכיחה כי שני עמים חיים בקרב העם היהודי. אלה עם התורה והיהדות ואלה עם התת תרבות הנכרית. שמירת המצוות והנאמנות לקב"ה מול הפועל באר שבע ונטע ברזילי.

         לפני עשרות שנים שמעתי – בהרצאה באוניברסיטת חיפה, כיצד הרב מרדכי ("פופיק") ארנון מגלה את הרגע בו החליט סופית לחזור לתורת ישראל ולזנוח את עולם הסחי של הבוהמה וה"בידור" הישראלי. הרב ארנון טען אז כי ה"קש ששבר את גב הגמל" – כדי להכניסו לעולם היהדות, התרחש בהופעתו הבידורית האחרונה כחילוני. באותה הופעה געש הקהל סביב כל בדיחה עלובה ששמע ממנו והוא המשיך והשמיע דברי הבל גדולים יותר עד שייווכח עד לאן ייפול הרף הכי נמוך של הקהל שלפניו. לבסוף – משנגמרו לו המילים, הוא השמיע גיהוק וולגרי ולפתע התרומם "הר הגעש" האנושי והרעים במחיאות הכפיים שלו, יותר מבכול שאר רגעי הבדיחות העלובות ששמע מארנון, קודם לכן. ארנון החליט באותו רגע שעליו פשוט לברוח מהעולם התת תרבותי הזה לאוהלה של תורה. באותו רגע חש ארנון מה נמוך השפל ה"תרבותי" של העולם החילוני. בסיפורו של הרב ארנון נזכרתי במוצאי שבת האחרונה – פרשת "בחוקותיי תשע"ח, כאשר נטע ברזילי זכתה באירוויזיון האירופאי והקהל הישראלי פתח בשאגות הידד וצהלה שנמשכים בחגיגות מטורפות עד רגע כתיבת שורות אלה.

                               מדינת מכבי תל אביב ו"דנה אינטרנשיונל"

       בהרצאות רבות שלי ובהופעותיי בתקשורת האלקטרונית הישראלית – אך במיוחד העולמית, אני נוהג לטעון ש"מדינת ישראל" כל ייעודה אינו אלא לשמש אכסניה להעלאת הצלחתם של מכבי תל אביב בכדורסל ודנה אינטרנשיונל בזמר. מה שאירע במוצאי שבת "בחוקותיי" תשע"ח רק חיזק את דעתי, אך במקום מכבי תל אביב בכדורסל ודנה אינטרנשיונל בזמר הופיעו על משבצת הסחי שלהם הפועל באר שבע בכדורגל ונטע ברזילי בזמר. זה היה פשוט טירוף. באמצע פרשיות פוליטיות מסובכות כמו למשל העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, הרג עשרות פלשתינאים ברצועת עזה והסיבוך עם אירן וטורקיה הרי שהחברה הישראלית קופצת לאויר ולתוך המים יחד רק משום שאיזו בחורה לא כל כך אטרקטיבית ולאו דווקא מהמוכשרות בזמר הישראלי זכתה במקום הראשון בתחרות זמר נלוזה עם שיר שבכלל לא הושר בעברית ושכול כולו לא היה אלא פעלולים אלקטרוניים ולאו דווקא מילים נכבדות או לחן נעים לאוזן. פעם היו קוראים לכך "אופיום להמונים".

          פרשת "בחוקותיי" היא לב מסמר היהדות. זוהי ההתניה בין הקב"ה לעם ישראל על עתידו של עם ישראל. הפרשה מבהירה באופן בלתי משתמע לשתי פנים שאם שומרים את מצוות התורה ומשפטי ה', אזי, החיים יהיו קלים וישרור שלום בארץ אך אם לאו הרי שרק אסונות וצרות תבואנה עלינו, רחמנא לצלן. ובמוצאי השבת הזו ממש – שבוע לפני חג השבועות שלו, חג מתן תורה, הרי ששאגות תרבות יוון האגרסיבית עלו מבאר שבע ואילו מנגד שיר לא יהודי ובשפת הגויים, עם פעלולים אגרסיביים וילדותיים, הצליח להקפיץ את ההמונים הפוקרים בישראל למרות כל הצרות האופפות אותנו. אין ספק שמדובר כאן בשני עמים בתוך עם אחד. כאלה הצמודים ל"בחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו" ואלה אשר הולכים אחרי ההבל ויהבלו - מלשון ה"אהבלים". זה לא מתחלק בדיוק לחילוניים מול

חרדים – ואולי גם מול דתיים. זה פשוט מתחלק בין ה"חונטה" התת תרבותית השלטת לבין אלה שעיניהם בראשם, ובתווך נמצאים המוני ישראל הרואים מציאות עירומה ומפחד ה"חונטה" התת תרבותית הם מפארים את בגדי המציאות העירומה הזו, כאילו מלך ומלכה גם יחד עומדים לפניהם.

                                   תת תרבות הסחי כעצם קיומה של המדינה

        כישראל יורדים הם יורדים מתחת לאומות העולם. לפני למעלה מעשור הפסידה נבחרת הכדורגל הישראלית לנבחרת דנמרק בישראל, בתוצאה 5:0. מיד לאחר התבוסה הסתברה הסיבה המבישה: לילה קודם למשחק היו עסוקים שחקני הנבחרת הישראלית ב"מרתון" של זנות בחדריהם שבמלון שבו התאכסנו, עד כלות כוחותיהם הפיזיים ממש. העיתונים הישראלים לא יצאו מגדרם  בביקורת מוסרית - שלילית מדי אך דווקא העיתונות הדנית יצאה בכותרות של הפתעה ובראשן הכותרת : "זנות בארץ הקודש" ?! כן, אומות העולם תוכנתו ע"י הקב"ה להבין ולהאמין כי ייעודו של עם ישראל קודש הוא וכי ארץ הקודש צריכה להיות המקום הנקי ביותר מבחינה מוסרית עלי אדמות. אבל ככל שחולפות השנים מוכיחה המדינה הזו כי פנייה הפוכות: לרדת לתת התרבות הנמוכה ביותר ולטמא את ארץ ישראל כפי שאפילו סדום ועמורה לא הצליחו. מעניין הוא שדווקא בשבוע שכל הישראלים – כמעט מקיר אל קיר, צהלו על העברת שגרירות ארה"ב לי"ם, וכאשר הם חגגו את יום כיבוש ירושלים המזרחית כ"יום ירושלים", העדיפו אוהדי התת תרבות של סחי האירוויזיון לרקוד ולזמר הלל לשיר ולזמרת ברזילי דווקא בתל אביב. על כך כבר נאמר בהפטרת "רני ושמחי" כי "יגער בך ה', יגער בך השטן הבוחר בירושלים כאד מוצל מאש". ומפרשים חז"ל את הפסוק הלה באומרם כי הדבר משול ואמור לגבי אלה המנצלים את קדושתה של ירושלים לשם מטרותיהם הטמאות.

                                        בין שירה יהודית לשירת הגויים

           בארבעה אירוויזיונים זכתה ישראל, אבל שני האחרונים היו באמת אומללים, והזכירו לי את מהות שאלת העיתונות הדנית. אם ה"אבניבי" של יזהר כהן (1978) היה אטרקציה עם תוכן ילדותי ישראלי ואילו ה"הללויה" של גלי עטרי (1979) היה ניצוץ מספר הספרים היהודי הרי שעשרים שנה לאחר הזכייה הראשונה (1998) שלחה ישראל איש – אישה, תקדים היסטורי לרעיון התועבות, והגבר – גברת זכה/תה. ההבדל בין המילה "הללויה" להופעה של "דנה אינטרנשיונל" היה ההבדל התת תרבותי שעברה ישראל במשך 19 שנה. מימים של ניסיון לא לסטות מהמורשת היהודית – גם בתחרות זמר נכרית, לימים של הפקרות גרנדיוזית שגם השפלות שבאומות אינן מעיזות לבצע. שלושת המבצעים הזוכים הללו היו בני העדה התימנית, זו שבמשך אלפיים שנה – עד עלייתה הכמעט טוטאלית לארץ ישראל, שמרה יותר מכל שאר העדות על זהותה התורתית האבסולוטית. מי חלם שם – בקצה חצי האי ערב, מקרב זקני חכמי תימן, כי בנייה במיוחד בנותיה יפרקו עול דווקא בארץ הקודש ויתמכרו יותר מכל שאר הזמרים היהודים לשירי עגבים, ועד כדי הופעת איש/ת תועבה מקרבם?! זכרו של המשורר האלוקי רבי שלום שבזי חולל עד עפר. מתימן ועד ספרד היו שירי היהדות הודיה ל- ה' יתברך ונקשרו בשמו של דוד המלך. משורר יהודי במזרח ובמערב המגרבי היה חייב להיות רב ותלמיד חכם וכאלה היו רבי שלום שבזי, רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי חסדאי אבן שיפרוט ואחרים. הופעת הנציגות הישראלית בארוויזיונים – ובמיוחד הזוכים, קברה סופית את מושג הקודש שהתלווה למשוררי היהדות מהמזרח. ההשפעה ההרסנית של כופרי אירופה כביאליק, שטרניחובסקי ורחל שטפה גם את יהודי המזרח והריקה את זמריה מתוכן רוחני.

                                        אפילו הגויים השמרנים נדהמו

       אבל ה"זכייה" האחרונה – זו של נטע ברזילי, הייתה חילול השם הקשה ביותר ליהדות בעולם הנכרי. חברים אינטלקטואלים , אנשי תיקשורת  - ובמיוחד כמרים וקאדים, צלצלו אלי לאחר הזכייה של אותה ברזילי והודו בפני כי "רק עכשיו אנחנו מבינים מה אתה מסביר לנו בהופעותיך הטלויזיוניות ברומניה, בבריטניה, בטורקיה וגם בארצות המזרח, לגבי מה שאירע ליהדות ומדוע אתה טוען כי ה"ישראלים" והיהודים אינם עם אחד". קשה לומר שחשתי גאווה על כך שחברי הנכרים הצדיקו אותי. מה שהנכרים ראו באירויזיון האחרון היה מופע של שיר אגרסיבי וילדותי ללא קשר ליהדות ואפילו ללא קשר לשפה העברית (איפה ה"ציונות" ?...), עם הרבה רעש ושיגעון שבטח לא מייצג את "עם הספר" עליו למדו בשיעורי ההיסטוריה והדת בארצותיהם.

                                             שני עמים בעם אחד

     אנחנו שני עמים – ואינני מתכוון לערבים וליהודים. אנחנו שני עמים – כאשר עם אחד, שרובו מקרב אחינו, חפץ למחוק אותנו ואת המורשת היהודית שלנו ולשם כך הם בנו מדינה. בדיוק כמו שרבי חיים מבריסק טען: המדינה איננה מטרת הציונות אלא רק אמצעי להעביר את היהדות מהעולם, רחמנא לצלן. אנחנו שני עמים שונים – עם ציבור מסורתי גדול החי בינינו ואיננו מבין כיצד עובדים עליו בעיניים. אנחנו שני עמים עם שמות חגים משותפים אך עם תכנים הפוכים. מה שאנחנו מכניסים לקודש הם הופכים לחול. ראש השנה שלנו הוא יום הדין ואילו שלהם הוא מעין סילבסטר נוצרי. יום הכיפורים שלנו הוא אימת הדין ושלהם הוא רק יום חופשי לבטלה ולעוונות. סוכות אצלנו הוא זכר לענני כבוד ועבורם הוא חופשה ארוכה לפיקניקים. שמחת תורה הוא עבורנו חג של תחילת וסיום לימוד התורה ועבורם הוא יום תיירות כדי לחזות בנו כ"ילידים פרימיטיביים". חנוכה שלנו הוא ניצחון הרוחניות על העבודה הזרה היוונית ועבורם הוא חג לאומני משולל יהדות. פורים שלנו הוא חג הודיה ל-ה' על הנס שהותיר אותו חיים כעם ועבורם הוא רק קרנבל ברזילאי ותו לא. פסח הוא עבורנו ראשית זמן גאולתנו ועבורם הוא בבחינת חופשה פרוצה בחו"ל. ואילו שבועות הוא עבורנו חג מתן תורה ואילו הם שופכים בו, זה על זה, מים וזוללים גבינות. בשביל מכבי תל אביב, בית"ר ירושלים, הפועל באר שבע, מכבי חיפה והפועל תל אביב הם התאמצו כל כך להקים מדינה ושפכו דם נקיים. בשביל דנה אינטרנשיונל ונטע ברזילי מוכן כל מטורף מהם להשתכר ואח"כ לרוץ עם הנשק ולירות היישר בערביי עזה. כאשר הם רוקדים בכיכר מלכי ישראל בתל אביב אני מקיא בשירותים. כאשר הם צוהלים ומכים זה את זה באצטדיוני חיפה, ירושלים, באר שבע ונתניה הרי שאני מכה בראשי וחפץ להאמין שבעצם הכול הינו בבחינת חלום רע ותו לא, שממנו עוד נתעורר.

                                         ליצמן ושותפיו

       תמהני על יעקב נח ליצמן מאגו"י. האם כל הבעיה עם הארוויזיון בישראל תהיה רק בעניין חילולי השבת שלה, ואם חילולי השבת ימנעו מהארוויזיון הבא האם ליצמן ישמח להשתתף בו כצופה לצד אשתו וצאצאיו ? האם זו זכות לירושלים הקדושה – שאותה הוא קורא "מאוחדת" ועבורה הוא מוכן שאחרים ימותו בעימות עם ערבייה, לארח אירו - ביזיון עם שירים, תלבושות, נכרים ותת תרבות שנגדה נלחמו קדמונינו ? האם לא תרעד ידם של ליצמן וחבריו ה"חרדים" כאשר יאשר בתקציב המדינה את הכספים לחילולה של ארץ ישראל וירושלים ע"י תת התרבות הנכרית של מופקרי אירופה ?

                                              ואיפה הליכוד ?...

       במדינות אחרות מפלגות הימין החילוניות הן אלה הנלחמות על ערכי מוסר דתיים מינימליים ועל שמרנות ומלחמה נגד התועבות אבל בישראל אין כך הדבר. הליכוד היה צריך להיות כזה אבל יהודים טובים כמנחם בגין, דוד לוי, דב שילנסקי, עובדיה עלי, מאיר כהן – אבידוב ואחרים כבר אינם בראשה. זו המפלגה הימנית היחידה בעולם שח"כ מקרבה מייצג את אנשי התועבות ואשר שרה מתוכם יוצאת למאורות הפריצות והתועבות לחזר על קולות אותם אנשי התועבה! לא מכבר הודה גיל סמסונוב – מקורבו של נתניהו בימי ממשלתו הראשונה של האחרון, כי הוא זה שיזם את שליחת דנה אינטרנשיונל לארוויזיון של שנת 1998, ולא משום ששירה היה הטוב מבין המתחרים הישראלים אלא משום סטייתה התועבתית של הנשלחת, כמומנט הפתעה באירופה, שבגלל היותה אשת התועבה הראשונה שתייצג מדינה כלשהי הרי שגם שירה יבחר וזה היה לדידו "אינטרס ישראלי". והוא אמנם הצליח בהימורו.

       לתפארת מדינת ישראל...       

בית השמש הבוערת

בס"ד

                 בית השמש הבוערת / הרב אליהו קאופמן

         העיתונות החרדית – תאומת העיתונות הצפון קוריאנית, היא זו שמסייעת להשתקת פרסום מעללי השחיתות בעיריית בית שמש. על אגודת העיתונאים להוציא מקרבם את אלה שעושים את עבודתם העיתונאית כפלסתר ונותנים לגיטימציה להמשך השחיתות על חשבון הציבור המרומה.

     מעצרם של 11 חשודים בשחיתות בעיריית בית שמש – ובראשם משה מונטג מסיעת ח"ן, היא "דגל התורה" בבית שמש, הייתה צריכה להדליק את כל האורות האדומים עבור הציבור החרדי בעיר בית שמש. אבל מסתבר שעדר נשאר עדר - ובראשו תיאטרון בובות ששמו "מרנן ורבנן". עיריית בית שמש מעולם לא עברה מהפך של אמת אלא בסה"כ המושחתים שינו את פרצופם וזהותם הפוליטית. מאז מותו של בן זאב – ראש העיר ההיסטורי של בית שמש הוותיקה, הרי שרק נאשמי שחיתות ניהלו אותה. לדני ועקנין מהליכוד – ראש העיר שהפסיד את השלטון לחרדים בשנת 2008, היה באמת מזל גדול שהוא הפסיד את הבחירות אחרת הוא היה מודח מכיסאו ע"י בית המשפט. אבל אלה שבאו בעקבותיו לא היו טובים ממנו – החל ממי שהחליפו (משה אבוטבול מש"ס) ועד אחרון חברי מועצת העיר החרדים. פשוט, במקומם של ליכודניקים ועצמאיים שעשו בעיר כבשלהם באו חרדים ועשו בקופה ובעיר גם כבשלהם. זה היה מהפך של רוטציה בשחיתות.

                                     העסקנים האפורים ו"רבני" הבובות

          להבדיל ממה שהעיתונות העוינת – החילונית אוהבת להציג הרי שבאמת מדובר בעיר מצליחה ובשכונות חרדיות משגשגות עם אחוות חיים משותפת – כולל עם בני העיר הוותיקה, שמעורבים בה חילוניים, דתיים וחרדים כאחד. שכונת רמת בית שמש א' למשל מאוכלסת באברכים חרדים ספרדים ואשכנזים כאחד לצד אנשי עסקים ומנהל אמריקאים, בריטים, צרפתים ואוסטרלים, ועם קהילת אנשי הכיפות הסרוגות. השכונה הזו – על מרכזי הקניות שלה ומוסדות החינוך שם, היא האליתה של העיר. גם בשכונות רמת בית שמש ב', "קנה הבושם", ה"קריה החרדית" ורמת בית שמש ג' חי ציבור חרדי נינוח, איכותי ומשגשג אבל הנהלת העיר, מקרב החרדים, איננה משקפת פרומיל של אותם יהודים חרדים מוצלחים. ראשית – בדומה לערים אחרות ושונות בארץ, הרי שהמוצלחים מבין אנשי העסקים והמנהל החרדים בורחים מניהול מועצת העיר הזו ומותירים את המגרש לכול העסקנים האפורים והמושחתים ביותר. שנית – וזו אולי הסיבה העיקרית לבעיית שלטון המושחתים בעיר הזו, היא העובדה שכמה עסקנים – פרחחים מנציחים את עצמם בראש הציבור החרדי ע"י מפלגות חרדיות נוסח צפון קוריאה ובעזרת עיתונות חרדית צפון קוריאנית, תוך השתלטות מניפולטיבית על רבנים קשישים שהשקר הוא האמצעי לכך, ואח"כ זורעים טרור בקרב אלה שמחפשים ניהול ופוליטיקה חרדית אחרת. משה מונטג הוא סיפור ישן של אבק פוליטי עם ריחות לא נעימים של שחיתות. כבר לפני בחירות 2008 ביקש הרב מרדכי גולדשטיין – רב קהילת "קהילות יעקב" ברמת בית שמש א', להדיח את מונטג אבל האחרון הוכיח לכול שרבנים אינם מוליכים מאומה קדימה אלא נרמסים ע"י עסקנים שלא הצליחו ללמוד תורה לשמה. הכתובת ששמה משה מונטג הייתה מזמן רשומה על הקיר אבל משה אחר – משה גפני מ"דגל התורה", דאג שמשה מונטג יונצח שוב ושוב עד שהמונטג הזה הגיע לאחריות על הבניה המקומית, שבעיר בית שמש היא עיקר החיים. גם דמותו החרדית של המונטג הזה לא זהרה. תמונות מהנופשים של מונטג באיי העולם הנידחים הציגו איש שהצניעות הדתית המינימאלית ממנו והלאה. אבל משה גפני, בצלאל קאהן ועוד מיני עסקנים של "דגל התורה" הדועכת עצמו עיניים, אטמו אוזניים ונעלו שפתיים. מונטג היה שם נרדף לשחיתות ולבערות גם יחד אבל אפילו הכלבים לא נבחו אז למה שהוא לא ימשיך קדימה, ועוד בראש שיירה מושחתת כמותו ?!

                                              אבוטבול הבא בתור ?

      אבל מונטג לא היה לבד. בבית שמש מספרים כי בסוף עוד יגיעו גם לראש העיר – משה אבוטבול, שלמרות זיהויו עם ש"ס הוא בעיקר חברו של משה גפני, והאחרון טען לא פעם כי "משה אבוטבול הוא נציג "דגל התורה". דווקא אריה דרעי הוא האיש – שעם חזרתו לפוליטיקה, מחכה לנפילתו של אבוטבול. בבחירות האחרונות דאג אבוטבול שש"ס לא תכניס את המנדט השלישי שלה משום שירון לוי – האיש שהיה במקום השלישי בש"ס, היה נאמנו של דרעי. ויש גם כאלה שיודעים לספר כי דווקא אבוטבול הוא האיש שדרדר את מונטג לחקירות המשטרה – הן משום שלפני מערכת הבחירות של 2008 ביקש מונטג לתמוך בהמשך שליטתו של דני ועקנין, והן משום שלפני הבחירות הקרובות מוביל מונטג מהלך למנות את עצמו לראש העיר החרדי הבא במקומו של אבוטבול, משום צמיחת הציבור האשכנזי – החרדי בעיר. תהיינה הסיבות למעצרים אשר תהיינה אבל הרי שברור שלא מדובר כאן על "רדיפה פוליטית" כשלהי אלא על סירחון שמזמן היה אמור להתפוצץ.

                                            מיכל מוזס: ה"נסיך" והצפרדע

       גם אבוטבול איננו יכול לישון בשקט – הן משום אחריותו העירונית, אך גם משום סיפורים קשים שבית שמש מדברת עליהם קרוב לעשור. אחת הבעיות הקשות היא דחייתם של ילדים מתלמודי תורה - שרק לאחר מאמצים קשים נמצא להם סידור הולם. מסתבר שבבית שמש הבעיה איננה רק באפליה עדתית אלא בעיקר במניפולציות כספיות. בעבר התגורר בעיר החרדית ( עבר כמה וכמה שכונות...) יהודי בשם מיכל מוזס. זהו בנו של ח"כ אליעזר מוזס מ"אגודת ישראל", ואחיה של היידי מוזס, העוסקת בציד חרדים וחרדיות לטובת העולם החילוני, ובעיקר העברתם לכת התועבות. לא מעט הורים נפחדים – לילדים רכים, סיפרו לי כיצד מוסדות חרדים חרדיים סירבו לקבל את ילדיהם והם בצר להם פנו ישירות לראש העיר, משה אבוטבול. האחרון הפנה אותם למוזס וזה – לאחר "תשורה" מתאימה, סידר את העניין ע"י... משה אבוטבול עצמו (!), שלחץ על המוסדות לקבלם. ההורים הללו טענו שמוזס הצעיר שימש ככיס מעבר לכספים לאבוטבול. כששאלתי אותם מדוע הם אינם פונים למשטרה הרי שהם טענו בפני כי המפלגות החרדיות תתלנה עליהם "חרם רבנים".

                                    העיתונות החרדית בשרות השחיתות

    אבל כל מעשי הנבלה הללו לא היו מתרחשים כל כך בקיצוניות אלמלא מעורבותה – או אולי יותר נכון שתיקתה, של העיתונות החרדית, ובראשה העיתון "חדש", מקומון השופר של אבוטבול בבית שמש, שגם בצפון קוריאה לא היו מתביישים בו. למרות הרעש והמהומה סביב מה שמתרחש בבית שמש הרי שהתקשורת החרדית – ברובה, כלל איננה מפרסמת דבר על כך. העיתון המקומי "חדש" החל כמקומון הכתוב החרדי הראשון בעיר, והונהג ע"י חסידים שזוהו עם חסידות גור. עד לאחר הבחירות של 2008 עדיין לא תמך העיתון הזה באבוטבול (חסידי גור תמכו אז במועמדם של הכיפות הסרוגות) אבל לאחר הבחירות הללו חל מהפך בעיתון הזה, שהפך לשופרו של אבוטבול. מעיתון דל וקטן הוא הפך לעיתון עב כרס והחל לצאת כחינמון שבועי בשתי שפות : עברית ואנגלית. מנכ"ל העיתון, רוזנצוויג שמו, הפך לדוברו של אבוטבול ואת המנכ"לות ירש אדם בשם יצחק אלתר. מאותו הרגע הפך העיתון לעב כרס, מלא במודעות העירייה וכמובן בכתבות אוהדות בלבד לאבוטבול ושות'. אם המשטרה קצת תתאמץ היא בוודאי תחשוף נסתרות בעניין, ומדוע למשל סיעת "טוב" האופוזיציונית – החרדית  (שבנתיים נעלמה) ואלה שאינם מצביעים בבחירות מסיבות רעיוניות (וכאלה ישנם הרבה מאוד בבית שמש) לא הוזכרו כמעט בעיתון הזה. ולכן לא פלא הוא שמעצרם של 11 החשודים – ובראשם המונטג של "דגל התורה", כלל לא הוזכר בעיתון הזה, מאז החלה הפרשה.

       אבל גם בשאר העיתונות הצפון קוריאנית – החרדית לא הוזכר דבר על המעצרים הללו – שאנשי "דגל התורה" מככבים בם. שישה עיתונים מפלגתיים – ובראשם ה"יתד נאמן" ה"לוחמני", הצטרפו ל"שתיקת הכבשים" של "חדש". בימים שהעיתונות הכללית משגשגת בתחקיריה הרי שבעיתונות החרדית טומנים הלבלרים האומללים את קולמוסם בבור השחיתות. את העיתונות הזאת – מלאת שטיפת המוח, צריך היה הציבור החרדי להקיא. גם העיתון "משפחה" – שבועון "בלתי תלוי" כביכול, הצטרף לשתיקה הרועמת הזאת. מטרת הקמת העיתונות החרדית הזו הייתה באופן רשמי להעביר את היהודי החרדי לקרוא את ה"אמת" מתוך עיתונות נקייה ומפוקחת רוחנית אבל למעשה נבנתה כאן עיתונות דמונית ודיקטטורית שתפקידה להעלים את האמת ולתת לגיטימציה להמשך השחיתות במסווה "תורתי". על אגודת העיתונאים בישראל לפעול לסגירתם של תאומי התקשורת הצפון קוריאנית.

                     "דגל התורה" : המפלגה המובילה בשחיתות החרדית

       המפלגה המובילה כיום בשחיתות החרדית איננה עוד ש"ס אלא "דגל התורה", ש"כוכבי הגדל" שלה הם אורי לופולייאנסקי ומשה מונטג ומאחריהם לא מעט עסקנים ולבלרים ממפלגה זו, שהשלטון אוהב להציגה כ"קיצונית חרדית" כדי שהחרדים ימשיכו לציית לתיאטרון הבובות של רבני המפלגה, שבאחרונה הפכו לשואבי כספים עבור קופות צדקה לא פחות מריחות ריח רע כ"קופת העיר" בבני ברק ומאכלסות בתי דין "חרדים" מפוקפקים עם דיינים שהם איילי הון, כמו למשל בית הדין בבני ברק, שממנו ברח הרב ניסים קרלי'ץ כול עוד נשמתו באפו. כך מצליחה המדינה החילונית לשלוט ביהדות החרדית ללא קול זעקה אמיתי.

         לפני כמעט שלושים שנה טען הרב שך המנוח – מיסד "דגל התורה", כי לאור פרשיות השחיתות של ש"ס דאז הרי שהספרדים החרדים עוד לא הגיעו אז לבגרות שלטונית. האם הוא היה טוען כיום את אותם הדברים גם לגבי הליטאים האשכנזים ?...     

         

שמיל דו איז פלשתינה

בס"ד

                שמיל, דו איז פלשתינה! (שמיל, כאן זה                         פלשתינה!) / הרב אליהו קאופמן

    עוד לא קם התסריטאי שיעז להכין סרט דוקומנטארי לטלויזיה הישראלית (וזו גם תשדר אותו...) על שיתוף הפעולה הנאצי – ציוני או על עקירת הדת היהודית, באופן מכוון, ע"י ראשי הממסד הציוני עם הקמת המדינה.

    לאחר שבחודשים האחרונים הודתה מדינת ישראל ב"נכבה" נגד העדה התימנית – בנושא גניבת ילדי תימן, ומנגד עלתה הסדירה "סלח, כן זה ארץ ישראל, על אפלייתם המכוונת של ראשי הממסד הציוני נגד העדה המרוקאית, הרי שהגיע הזמן לעבור לעוד שתי "נכבות" אנטי יהודיות שעוללה המדינה במתכוון לניקלטייה. אחת מהן היא ההעברה על הדת בכוח של מאות אלפי בני עולים החדשים – מגזיזת פאות והאכלת טריפות ונבילות בכפייה ועד לשיכונם של אותם בני העולים בבתי ספר כפרניים תחת הכותרת "ממלכתי". ה"נכבה" השנייה – ואולי הקשה ביותר שאיזה ציבור עבר מידי הציונות, מתייחסת לשיתוף הפעולה של התנועה הציונית עם הנאצים ימ"ש, בהשמדת יהדות אירופה כדי לבנות בדם החללים את מדינת העתיד הציונית. ההבדל בין "נכבת התימנים" ו"נכבת המרוקאים" היא בכך ששתי ה"נכבות" האחרות לא נעשו רק לעולי המזרח אלא גם יהדות אשכנז ומזרח אירופה היו קרבנותיה, ולא פעם בני המשפחה הציוניים עצמם עוללו זאת לבני משפחותיהם ממש!

            הרעיון הציוני שהמדינה איננה מטרה אלא אמצעי לעקירת הדת

       התנועה הציונית שמה לה למטרה להרוס את היהדות ההיסטורית ולבנות על חורבותיה "עם יהודי חדש". בקיצור, הגשמת שיר ה"אינטרנציונל": "עולם ישן עדי היסוד נחריבה". רבי חיים מבריסק טען – בראשית המאה העשרים, כי "מטרת הציונות איננה הקמת מדינה אלא שהקמת המדינה הוא רק האמצעי למען המטרה האמיתית: להרוס את היהדות ולבולל את היהודי הדתי והמסורתי בתרבות הגויים". הבנת הנקודה הזו היא בעצם הבנת כל עניין התרחשות ה"נכבות" הציוניות נגד עולי המזרח, נגד הדת ולשיתוף הפעולה בשואה המרה עם הנאצים ימ"ש. סיפור ה"נכבות היהודיות" לא היה עניין של "טעויות קליטה" אלא עניין של השקפה יציבה שפשוט רצתה לבצע ניתוח של רה סוציאליזציה בעם היהודי, ובמקום הרעיונות היהודים – הדתיים של היהדות להשתיל רעיונות נכרים. והמטרה הזו קידשה את כל האמצעים. מהרצל, ז'בוטינסקי דרך חיים ויצמן, בן גוריון ועבור בכל השרים והפקידים הרי שעדיף היה להם לא להקים מדינה מאשר לגלות לימים כי החלפת העם היהודי בעם נכרי לא הצליחה וכי הדת היהודית חזרה לאלה שמאבותיהם נעקרה. ראשי הציונות לא חלמו על כך שנצח ישראל לא רק שינצח אלא ישלוף מהארכיונים את האמת על מזימת הציונים.

     אבל אם את ה"נכבות" נגד המזרחיים בכלל והתימנים והמרוקאים בפרט אפשר "למרוח" בהתנצלות רפה וקשקושים הסברתיים על "טעויות אנושיות" הרי שאת מה שעוללו הציונים בעקירת היהדות אי אפשר לפטור כ"טעויות" גרידא, ואילו את האמת על שותפות הציונים עם רצח העם בשואה אי אפשר להסביר כ"טעויות של אנשי עבודה" כי השותפות הזו נעשתה לפני הקמת המדינה ומורה באופן ברור כי המטרה הייתה לשפוך דם יהודי כדי להקים מדינה כופרת. לא לחינם עדיין לא קם שום תסריטאי שיצור סרט ממשי כמו "סלח, כאן זה ארץ ישראל ", על עקירת הדת ו/או על הקשר בין השואה, הנאצים ימ"ש והציונות. בהקשר לעקירת הדת הרי שכל הממסד החילוני – מימין ומשמאל גם יחד, איננו מעוניין בהתרגשות יותר מדי של מרד תורתי במדינה שהחילוניות נלחמת על חייה מול הרנסנס הדתי שהקב"ה מסייע בעדו. ואילו בנוגע לשואה הרי שהימין, המרכז והשמאל הציוניים יודעים שיום אחרי פרסום סדרה טלויזיונית כזו הם יאלצו לגנוז מעצמם את הכותרת "ציונות", שבה הם כל כך מתפארים. סרט על השואה והציונות לא יוותר בסלוני האזרחים כאן אלא יצא לחו"ל וכל העולם יראה ויחשף לצביעות הציונית שמזילה "דמעות תנין" על נרצחי השואה בזמן שהם, הציונים עצמם, השתתפו ברצח הזה. סדרה טלויזיונית כזו תספר את סיפורה של הציונות בנוסח הבן שרצח את הוריו ואח"כ בכה על יתמותו. ולכן שום ישראלי – ויהיה הכי ליבראלי שיהיה ואפילו יהיה קצת טבול ב"פוסט ציונות", לא ירצה לעשות (למרות שהעדויות הן רבות למכביר....) סרט כזה כי כך הוא יכרות לעצמו את הענף הציוני ו/או ה"ישראלי" שעליו הוא יושב ומטיל ביצי זהב.

          פתיחה מצמררת וסוף איום לסרט על עוללות הציונים בשואה

     את הסיפור הניאו נאצי – ציוני הייתי מתחיל ב"פולו – אפ" על כתבה בטלויזיה הישראלית – בשנת 2012, המספרת על הסרט הישראלי המדבר הראשון שיצא בארץ ישראל באמצע שנות השלושים של המאה העשרים ובו מתוארת ההתנחלות הציונית ברוב הדר ופאר לעומת ימי הזוועות שבאו אז על יהודי אירופה, כשהנאצים כבר שלטו בלעדית בגרמניה. המעניין בסרט הזה הוא שהופעות הבכורה שלו היו בגרמניה הנאצית ורק יהודים הורשו לראות את הסרט. אז מי אמר שלא היה קשר של שיתוף פעולה בין הציונים לנאצים ימ"ש?!

         והייתי מסיים את הסרט הזה במותם של ניצולי השואה בחזית לטרון (גם עפ"י עדותו של אריאל שרון המנות, שלחם שם) מכדורי הלגיון הירדני כשבידיהם אין בכלל נשק. הניצולים הללו קיבלו אשרות כניסה לארץ – דרך הציונים, בתנאי שישלחו לחזית המלחמה בארץ ובכלל לא צוידו בנשק. הם היו "בשר התותחים" של הישוב הציוני ו"מגש הכסף" האדום שעליו הוקמה המדינה הזו. זה היה "קצת" יותר חמור משפיכת בני עדת מרוקו ממשאיות לחולות הלס של המגב הבוער, והקרבנות הפעם לא היו מזרחיים אלא יוצאי אשכנז ומזרח אירופה, שלא פעם נשלחו לדמם בלטרון ע"י בני משפחותיהם ממש!