בס"ד
סיפורו של הרב דניאל ביטון / הרב אליהו קאופמן
פרשת ג'אפר פרח
מחזירה אותי עשור אחורה – אל סיפורו של הרב המוכה, דניאל ביטון. סיפור האלימות
המשטרתית אינו חדש והוא שוב ושוב חוזר על עצמו משום שארגוני "זכויות
האדם" בשמאל מפקירים חרדים ומתנחלים ואילו הימין נותן תמיד גושפנקא להכאת
ערבים בשל מוצאם.
פרשת שבירת רגלו של
ג'אפר פרח – ע"י שוטרי חיפה, הזכירה לי נשכחות לא כל כך רחוקות ולא כל כך
נעימות. אני באמת מתפלא על אותם אנשים – ביניהם עיתונאים בכירים ואובייקטיביים,
שמפקפקים באפשרות שבאמת שוטרי תחנת המשטרה בחיפה שברו את רגלו של פרח ללא סיבה
מוצדקת וללא התגרות מצידו. לפני שאעבור לשורה של אירועים – בהם אני זוכר כיצד
שוטרים נתפסו ב"הפעלת כוח בלתי סביר" (עובדות שהתפרסמו בכל התקשורת
הישראלית, ואף העולמית), אפרוש לכם סיפור שארע בבית שמש רק לפני מספר שנים, מקרה
שהוא כמעט תאומו של פרשת פרח וטענותיו.
פרשת שבירת הרגלים הקודמת
זה אירע לפני פחות מעשור. המשטרה – בעידוד
גורמי שמאל וימין אנטי דתיים, החליטה להסיר בכוח את מודעות הצניעות שהיהדות החרדית
תלתה בשכונותיה, ובמיוחד בשכונת רמת בית שמש ב'. היו אלה ימיו האחרונים של דני
ועקנין מהליכוד – כראש העיר. החרדים שמחו נגד ההסרה הזו לא הפעילו אלימות (למרות
שכמובן שה"כתבים המשטרתיים" דיווחו על "אלימות חרדית"...) אבל
זה לא הפריע לשוטרים להכות באלות ולבעוט בעוברי האורח החרדים ללא שום סיבה מיותרת.
ואז אירע שיא הברוטאליות. במרכז המסחרי של רמת בית שמש ב' הועפו – ע"י
השוטרים, לכל עבר המודעות שנתלשו ע"י המשטרה. הרב דניאל
ביטון ( לא זה
שמוסדותיו נמצאים בשכונת "הר נוף" בירושלים), מרבניה הספרדים של
ה"עדה החרדית", ניגש לאחת הפינות של הקירות וניסה לקחת לידיו את אחת
המודעות שנתלשו והועפו לאותה הפינה. האיש כלל לא הבחין בקבוצת השוטרים שמאחוריו,
ובוודאי שלא הפעיל כנגדם כוח והוא אפילו לא מחה על מעלליהם. ואז – כשפניו לקיר,
החלו השוטרים שמאחוריו להפילו ולבעוט בו בכל אבריו, ובמיוחד ברגליו עד שהצליחו
לשבור את שתי רגליו. גם זעקותיו הקולניות לא הפסיקו את ההתעללות בו וזו הסתיימה רק
כשהשוטרים הבחינו שהוא שרוע על הקרקע בלא אפשרות להלך. הרב דניאל ביטון אושפז למשך
מספר שבועות ואח"כ עוד היה מרותק לביתו – עם תפרים וגבס, למשך למעלה
מחודשיים. מאחר והמקרה הזה כל כך מוכר לי, ומאחר שאני מכיר היטב את ג'אפר פרח –
איש פעילות ומנגנון פוליטי הרחוק מאלימות כלשהי, הרי שאני יכול להאמין כי מקרהו של
ג'אפר פרח הוא בעצם הישנות מקרהו של הרב דניאל ביטון, ויפה ביקש השר גלעד ארדן (
השר לביטחון פנים) שייבדק האומנם הופעל במקרהו של פרח "מעל לכוח סביר".
אני רק תיקווה שמח"ש ושות' יעשו את העבודה ביעילות וללא משוא פנים.
ערבים וחרדים
בשורה הראשונה
שני צבורים הם אלה שחשופים בעיקר ל"כוח
הבלתי סביר" של המשטרה: הערבים והחרדים. כנגדם קל מאוד להביא סברות – ההופכות
ל"ראיות" בלתי מבוקרות, ולטון כי הצבורים הללו הם האלימים והם אלה שתמיד
האשמים באלימות המשטרה, גם אם עברו שם לתומם. תמיד הימין הישראלי יגן על המשטרה
שתכה ותירה בערבים ותמיד השמאל הישראלי יגן על המשטרה כאשר זו תשלח חרדים לבתי
חולים עם מספר איברים שבורים. האלימות המשטרתית לא החלה אתמול ולעולם לא נפסקה.
מימי ההפגנות ב"ואדי סאליב" בחיפה ומתקופת ה"פנתרים השחורים"
אנו מודעים לאלימות המשטרה – אז גם נגד בני העדה המרוקאית. גם מימי הפגנות השבת של
החרדים בירושלים – מימי שנות השישים ועד שנות התשעים של המאה העשרים, לא חסרו
פרשיות של אלימות לשמה וללא סיבה שבראשה אף עמדו ראשי המשטרה בירושלים. מסיפוריהם
של הח"כים לשעבר – סעדיה מרציאנו המנוח וצ'רלי ביטון יבדל"א, למדתי כיצד
מפקד מחוז י"ם דאז, תורג'מן, הורה להכות שוב ושוב במנהיגי ה"פנתרים
השחורים", גם אם הללו לא התפרעו בפועל. הכוונה הייתה פוליטית: לשבור את
ההפגנות הללו בכול מחיר.
להכות חרדי מזרחי בכל מחיר
הרב בצלאל יוסף המנוח היה יהודי חרדי ממוצא
פרסי שהיה מצטרף קבוע להפגנות השבת של הרב עמרם בלויא זצ"ל. הרב יוסף היה
מזכיר ה"עדה החרדית הספרדית", שבראשה עמד אז החכם יעקב מוצפי, שנתן לבני
עדתו את האישור להצטרף להפגנות הללו. באחת ההפגנות הללו התנפלו שוטרים – החמושים
באלות, על הרב יוסף, והכוהו עד זוב דם. חבריו יעצו לו לשכב על האדמה ללא נוע, ומניסיונם
יעזבוהו השוטרים, וכך אמנם היה. כשהגיע הרב יוסף לבית החולים בירושלים הסתבר שהוא הוכה
מעל ומעבר, גם לעומת חבריו האשכנזים מ"נטורי קרתא". הרופא הזדעזע
מהפגיעות וכשקצין משטרה בכיר נכנס לחדר הטיפולים הוא שאלו מדוע הרב יוסף הוכה כל
כך חזק. הקצין לקחו הצידה ותוך כדי הסתודדות מעין הבישה הוא לחש לאוזנו כי
"חרדים אשכנזים קיצוניים זה דבר רגיל, אך גם נתפס כקוריוז אצל אחיהם
החילוניים וה"סרוגים" ולכן זה לא יתפשט בציבור אבל קיבלנו הוראות לדכא קשה
יותר כל חרדי קיצוני מעדות המזרח כי הצרה שלהם יכולה להתפשט לעבר שאר בני עדות
המזרח המסורתיים והממורמרים".
הפרובוקאטור המשטרתי
לפני מספר שנים הודה בפני קצין משטרה
לשעבר – שלימים שינה את דעותיו ואת השקפותיו, כי בימי ההפגנות הגדולות למען השבת בירושלים – בשנות השבעים של המאה העשרים, הפעילה
המשטרה פרובוקאטור ממשפחה חרדית מיוחסת ב"עדה החרדית" והלה היה זורק
בכוונה ביצים על קציני המשטרה ועל אותו קצין עצמו. חצי שעה לאחר מעצרו היה מופיע
שוב אותו פרובוקאטור – בעיצומה של שבת קודש (!) ושוב משליך ביצים על השוטרים. מששאל
הקצין – במכשיר הקשר, לפשר העניין הוא נענה כי "אתה תעשה את העבודה שלך
והמודיעין שלנו יעשה את עבודתו נאמנה". החרדים הצעירים שנסחפו אל אותו פרובוקאטור
כמובן שהוכו עד זוב דם...
פרשת אריה עמית ופריזנט
העצור
בשנות ה-90 של המאה ה-20 התגוררתי ברחוב
אלקנה בירושלים – סמוך ממש לרחוב בר אילן, שבמשך שנים היה הרחוב זירת הקרב על
השבת. הייתי אז עיתונאי בעיתונים החרדים "יום השישי" וה"מחנה
החרדי" – של חסידות בלזא. המראות שראיתי והסיפורים שחוויתי אינם מתירים בליבי
ספק כי יש לבדוק לא רק את המשטרה אלא גם את מח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים). ואתחיל
דווקא במפקד המחוז המשטרתי דאז, בירושלים: אריה עמית. אני חתום על תלונה כנגד האיש
הזה לאחר עדות צפייה קשה שצפיתי באיש שהיה אמור "להשליט סדר". באותם
ימים הפגין עמית – כמפקד המחוז המשטרתי של ירושלים, חד צדדיותו נגד החרדים ולא פעם
עודד ממש שוטרים להכות בחרדים. היחסים בינינו היו מתוחים משום שהייתי העיתונאי
החרדי היחיד שעקב אחריו ממש ולא רק פרסם את מעלליו אלא התלונן עליו שוב ושוב
במח"ש. באותה שבת מדוברת שוב נכחתי ליד עמית – ברחוב שמואל הנביא, פינת רחוב
בר אילן. שוטרים על סוסים היו מפוזרים באזור, ואלות עץ קשות היו בידיהם, מונפות
באיום לכל עבר. לפתע עבר במקום יהודי חרדי בשם פריזנט – הוא היה בדרכו לחצות את
הרחוב. סוס משטרתי – שעליו רכב שוטר, לפתע ירק עליו את הבל פיהו, היישר אל גלימת
השבת המהודרת שלו. השוטרים התמוגגו מנחת – ובראשם עמית, שצחוקו הדהד חזק יותר מכולם.
פריזנט – מושפל ובוכה ממש, ניגש לעמית ושאל אותו: "למה אתם צוחקים, אני
כלב" ? השאלה התמימה הזו הספיקה עבור עמית לצרוח לעבר השוטרים: "שמעתם ?
הוא קרא לי כלב! לעצור אותו מיד"! ופריזנט אמנם נעצר. הסיפור המשיך בקבילה
מטעמי נגד עמית והעניין כמובן הועבר למח"ש ומשם למגירה.
הפוגרום ברחוב עמינדב
בפעם אחרת התרחש פוגרום משטרתי ממש בבית
אחד התושבים באזור רחוב בר אילן בירושלים. מאחר והאירוע אירע כבר במוצאי שבת הרי
שהסיפור תועד בוידיאו ממש. הפרשה הייתה ברחוב עמינדב 29 – היוצא מכביש בר אילן.
השוטרים נכנסו לתוך ביתו של מר פרג'ון והכו אותו ואת משפחתו ללא שום סיבה מוכחת,
בטענה כי בביתו הסתתרו כאלה שזרקו ביצים על השוטרים. לא עזרו לפרג'ון הטענות כי איש
זר לא היה בביתו באותה שבת. רהיטי הבית נופצו וכלי זכוכית נשברו. ברקע נראה שוטר –
הר אדם ממש, כשהוא מנצח על הפוגרום. הקלטת הועברה לפרלמנט הישראלי והח"כ
המנוח – דוד טל מש"ס, צרח מעל הבימה הכיצד יתכן שישנה קלטת עם השוטר הפורע
ואילו המשטרה איננה מזהה אותו ?! ימים ספורים אח"כ גילה לי בסוד ממש אחד
מאנשי מח"ש כי השוטר הלה אמנם זוהה והוא חי במושב בצפון הארץ, ולאחר הצגת
הקלטת ביקשה ממנו המשטרה לא להגיע יותר לירושלים, ואפילו לא להתקרב למרכז הארץ.
איש המח"ש טען כי ההוראה המשטרתית הייתה בתיאום עם שר המשפטים דאז, צחי הנגבי.
הפרשיות של אותם ימים הן ארוכות וקצרה היריעה מלהציג אפילו פרומיל מהן אבל כל
הסיוט הזה נגמר כאשר השר לביטחון פנים החדש דאז – אביגדור קהלני ממפלגת "הדרך
השלישית" (שהחליף את משה שחל ממפלגת העבודה), החליף את אריה עמית באלי יצחקי
המתון והסובלני.
שלושת דרגות ההתעללות עפ"י מפתח ציבורי
רק לפני כשבוע – בהפגנת השבת של
ה"עדה החרדית", הגיע מפגין לבית החולים לאחר שהוכה ע"י שוטר.
המפגין החרדי טען כי השוטר אמר לו – בעת הכאתו, כי "עשיו יש לי את האפשרות
לפרק על חרדים כמוך את כל העצבים שלי עליכם". בדיחה לא כל כך מצחיקה טוענת כי
שלוש דרגות של הכאה והתעללות יש לשוטרים. כשמדובר בבני העדה האתיופית הרי שיש קודם
להכות בהם ורק אח"כ לבדוק את אשמתם. לגבי הטיפול בחרדים הדרגה קשה יותר ומותר
לפרק להם את העצמות ואילו בערבים אפשר גם לירות. לצד זאת ראיתי גם צילומים בהם
שוטרים הכו ילדי מתנחלים ומשכו בפאותיהם לעיני אימותיהם שצרחו מאימה. כולנו זוכרים
את סיפור הבדואי שנורה ושהמשטרה טענה כי היה "מחבל חמאס", ורק אח"כ
הסתבר כי סטה עם רכבו בגלל אותה ירייה. פרשת ג'אפר פרח חייבת להביא לאיחוד של וועד
נגד אלימות המשטרה, ללא הבדלים פוליטיים. פרשת השוטרים המכים והמתעללים קשה יותר
מפרשת אליאור עזריה. סביב האחרון הייתה השאלה האם ירה מתוך סכנה לחייו או שזה היה
וידוי הריגה. סביב השוטרים המתעללים אין כלל שאלה של היותם בסכנת חיים, חס ושלום.
הם מכים לא פעם אזרחים חסרי הגנה ונעדרי אלימות ולא פעם הכול מתוך "שעשוע".
השוטרים הללו יודעים היטב – כמו מפקדיהם, שארגוני "זכויות האדם" של
השמאל לא יסייעו לחרדים ולמתנחלים ואילו ארגונים דומים בימין לא יסייעו לעולם
לערבים.
אני כולי תקווה שהפעם אולי באמת ידאג השר גלעד
ארדן לעשות סדר בקרב אלה שידם תמיד על העליונה בעזרת האלה, הסוס ולא פעם גם האקדח.
