יורה דעה · Postați

 Postați ca הרב אליהו קאופמן    

 

 

 

Normal

 

 

 

 

 

 

Link

 

 

 

 

 Setări pentru postări

 Etichete

 Programați

 Link permanent

 Locația

 Opțiuni

ועוד סיפור מהשב"כ

בס"ד

            ועוד סיפור מהשב"כ... / הרב אליהו קאופמן

     סיפורו של ח"כ יעקב פרי – ראש השב"כ לשעבר, חייב לטלטל לא רק מערכות פוליטיות אלא בעיקר מערכות ביטחוניות. ביה"ס "תלמה – ילין" וח"כ תמר זנדברג הם החזרה לדור המבול ואילו הרבנים החרדים מזמן נטשו את הביקורת התורתית והאמיתית שבה ימנעו מחרדים צעירים לעבור על כל התורה כשהאחרונים יאלצו להתגייס לצבא הישראלי.

        התגלית על יעקב פרי היא עוד עובדה מביכה עם הרבה מאוד שאלות אגב ולאו דווקא אגב כאחד. ראשית נתחיל בכך שהנה שוב התגלה מסית ומדיח הקורא ל"שיוויון בנטל" – ואף רכב על הגה החקיקה, כשהוא עצמו לא שרת, ובאותו זמן הוא הספיק לסיים את התואר האקדמאי הראשון שלו. פרי איננו המסית הראשון נגד ה"השתמטות" החרדית שנחשף עירום ועריה ממדי הצבא. לאנשים האלה חסר המצפון של הבושה והשכל שיורה להם להימנע מחשיפת קלונם האישי. בזאת לא חידש לנו סיפורו של פרי דבר על הצבועים הללו, השואגים "המלחמה היא חיינו אבל לא בשבילנו". אבל במקרה של פרי מדובר בראש השב"כ בכבודו ובעצמו! בגילוי האחרון הזה אנחנו שוב מתוודעים לעוד אמת שאיננה חידוש – השקרים בשב"כ מגיעים עד הראש ממש. אבל אז נשאלת עוד שאלה – כיצד הפך אדם שלא שירת בצבא, לראש השב"כ ? זו שאלה לא פשוטה על אף שתמיד אפשר למצוא טוענות לכך שבכול זאת זה אפשרי. זה אפשרי אבל לא מקובל. כשהממנה על השב"כ היה יצחק שמיר – איש מוסד לשעבר, שנודע בקשיחותו המיוחדת, אז מונה פרי לראש השב"כ. ואולי הייתה שם עוד סיבה מיוחדת שכדאי לגב' דיין להתאמץ ולערוך בעניינה תחקיר נוסף? תחקיר נוסף – לאחר התפטרותו של פרי מהפרלמנט הישראלי, אולי יטה מעט את הטענה כי כל התחקירים הקודמים סביב פרי היו פוליטיים כדי להפיל אלקטוראלית את "יש עתיד".

         אבל עכשיו עולה שאלה אחרת שדווקא מפנה לי את הפוקוס לעבר איש אחר ושמו אריה דרעי. עפ"י העובדה של אילנה דיין מסתבר כי פרי – האיש שלימים יצא בשצף קצף נגד החרדים ויחקוק חוק לגיוסם ללא תנאי, הוא גם האיש שכראש השב"כ הדליף לאריה דרעי על ציטוטי המשטרה לשיחותיו. המילה "חברים" איננה באה כאן במסגרת חברות אינטימית אלא יש לה יותר מובן תואם לתרגום הסובייטי לשעבר – קומוניסטי: "טובאריש" – חבר בלשון חברות לפעולות משותפות. אז מה באמת משותף בין דרעי החרדי לראש השב"כ דאז, של אמצע שנות התשעים של המאה העשרים? בשביל מה יתאמץ ראש השב"כ של מדינת ישראל למען ראש מפלגה חרדית שרק הרגיזה את מדינת ישראל ה"ישנה", ועוד הימים כל כך טרופים שבמרכזם הסכמי אוסלו הידועים? לכך יש אולי שתי תשובות.

       הכיוון הראשון מורה לכיוון המדיני. מדרכי גילת – האיש שעמד מאחורי התחקירים שפתחו את תחקירי דרעי, רשם לימים בספרו כי יצחק רבין הפעיל לחצים לא מעטים כדי לסגור לדרעי את התיקים משום תמיכתה של ש"ס בממשלת השמאל, בימים הכול כך טרופים של הסכמי אוסלו. בהחלט יתכן שההדלפה לדרעי – מצד פרי, באה מגבוה יותר: מהבוס של פרי באותם ימים – ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין. כיוון אחר מאמת את טענותיי במשך שנים רבות. השב"כ הישראלי איננו מיועד רק לפיקוח על הערבים אלא גם על החרדים – בשל ריבויים הטבעי, ואי לכך בעצם יצירת דמוגרפיה עוינת לחלום ולמגמה הציונית. דרעי סומן מלכתחילה ע"י החילוניים שבשמאל – ובעיקר אלה ששלטו בתנועת העבודה ובשמאל, כמי שיטה את החרדיות לפסים פרו חילוניים ופחות רדיקליים וכך יוכלו בעתיד בממסד הישראלי להיעזר בו כדי למתן ולהקטין את התנופה החרדית בילודה ובחזרה בתשובה גם יחד. מסתבר שראש השב"כ בעצמו עזר לדרעי, ואולי משום המגמה הזו. באותן שנים העיד בפני איש ליכוד בכיר כי לקראת בחירות 1999 יקים דרעי רשימה מעורבת של חילוניים (ספרדים ואשכנזים כאחד) וחרדים ואילו ש"ס תיעלם כמפלגה חרדית מזרחית. כמובן שסערות המשפט השפיעו אחרת על דרעי וכל הרעיון הלה נגוז עד לבחירות האחרונות, עת דרעי ניסה לעשות זאת שוב עם אנשי שמאל מזרחיים ועם גב' עדינה בר שלום.

                         המראה של החברה החילונית השלטת

        הסיפור של פרשיית ביה"ס "תלמה ילין" מעלה שוב מהאוב את המקדם ה"תרבותי" האמיתי של אלה המובילים את ישראל ל"קידמה תרבותית" של צחנה ועובש. סיפורו של המורה שהתאבד הוא עוד מקרה טרגי של אדם שפעל עפ"י "מוסכמות הדור" ועפ"י המגמה המתירנית ה"נורמאלית" עד שגם הוא גילה את הצביעות שבענין המוסכמות הכתובות לאלה שאינן כתובות בחברה מערבית – מתירנית הוללת. המורה האומלל איננו חריג בנוף המכוער של ישראל החילונית – המונהגת ע"י אנשי סחי, אך כמו אלה מהשלטון המוניציפאלי הוא שילם את מחיר ההתפסות בקלוקלתו. העלאת התיעוד כעל נאומו של המנהל לשעבר של ביה"ס הזה – דוויטשמן שמו, מוכיח כי הגישה ה"פתוחה" של החברה החילונית – מתירנית טבועה בכל מוסדות הנוער הישראלי האומלל ועיקר התוכן שם הוא בהפיכת האישה לאובייקט יצרי ושימורו כזה כזה כדי לענג את הגברים החילוניים.

        יפה תעשינה הגברות הנלחמות למען "מעמד האישה" אם במקום לנסוע לבית שמש ולנסות לכפות את רעיונותיהן ההזיים על נשים המשוחררות מפחד האונס והתאוות, הרי שהן תיסענה לבתי ספר כדוגמת "תלמה ילין" ולכל סוכניות הדוגמניות ותקרענה שם את המודעות המציגות את האישה כבשר תותחים גברי.

                                    המר"צ עלה לה לראש

    השבוע שמענו את הודעתה של ח"כ תמר זנדברג על כוונתה להתמודד לראשות מר"צ. אם אמנם תיבחר הגב' הזו, אזי, אפשר לומר שרק ים המלח יהיה נמוך יותר. הגב' הזה הזו מסמלת את מה שרק ההידרדרות הכי קשה – מבחינה חברתית, יכולה לסמל. הפיכת המרי החברתי לדבקות בלגליזציית הסמים, מלחמה נגד כל נורמטיביות חברתית עד לכדי טבעונות קיצונית, סתימת פיות לכל מחשבה מנוגדת והפיכת המתירנות החולנית ל"קידמה העולמית". בקיצור, כך בונים לעתיד את צפון קוריאה שבין הים התיכון לנהר הירדן. ולצד כל אלה פמניזם הזוי ומטורף שרק "יחידות סגולה" הזויות יכווית לדבוק בו. ההשקפה הרעיונית הבסיסית של האישה הזו היא החזרה לימי דור המבול ולמימוש ההמשך של מורשת סדום ועמורה. אם היא תיבחר לראשות המפלגה הזו – שמשמאל חברתי, מדיני ורדיקלי היא נהפכה למאורת הזיוית פטריית האנרכיזם, הרי שדבר טוב אחד יצמח מכך: המפלגה הזו תיעלם מהמפה הפוליטית בבחירות הבאות לפרלמנט הישראלי ואולי רק אז ילמדו משקמייה להתרכז בענייני מדיניות חוץ ובסוציאליזם ולא עוד בפירוק כל דבר מוסרי ויהודי.

     מי שמביט בארבעת המועמדים לראשות מר"צ – ובראשם לזנדברגית הזו, אינו יכול שלא להיזכר באישי שמאל קונצנזואליים ולוחמים לצדק אמיתי כמו מאיר פעיל, יוסי שריד ואפילו שולמית אלוני. הם אמנם גם תמכו לא פעם במיסוד הסחי כ"תרבות" אבל הם גם פעלו בנושאים אחרים והיו להם משפחות מסודרות וחיים טריוויאלים. זנדברג – ואף זהבה גלאון, הן אלה שבנו את מר"צ החדשה לפי המפה האנושית והמוסרית של דור המבול. כמו שבליכוד כל מי שהוא יותר קיצוני נגד הערבים הוא גם המקובל יותר שם הרי שכל זה קורה במר"צ כאשר כל מי שדוגל יותר ויותר בפירוק הנורמות החברתיות ומניף את השנאה לדת ולמוסר השמרני, הוא המקובל יותר. וזנדברג היא הדובדבן החמוץ שעל הקצפת המקולקלת של צפעוני מאורת מר"צ.

                           החרדי המכור והדתי המסור

     זה נראה כמו תיאטרון אבסורדי. מפקד "חרדי" מכריח חייל דתי – לאומי להיכנס לטנק עם אישה והדתי הלאומי מוכן להיכלא והעיקר בל יעבור על איסור הייחוד. אבל האמת שאותי זה לא הפתיע. ראשית, משום שה"חרדים" שמתגייסים לצבא הם הנפל החברתי של היהדות החרדית – כאלה ששום ישיבה או כולל אינם מוכנים לקלוט אותם. ה"חרדים" הללו הם בעצם שבבניקים מקולקלים שמקווים לפרוק את יצריהם בצבא, ולא במקרה הפעם פוקדים גם על אחרים לעשות דברים המנוגדים ליהדות, כי זו דרכם עוד מלפני גיוסם ולשם כך הם התגייסו. שהרי חרדי אמיתי לא יעז לדרוך בצבא כזה. לעומת ה"חרדים" המקולקלים הללו הרי שהדתיים הלאומיים שמתגסיים לצבא הם ברובם בעלי השקפה דתית מוצקה ומה"שמנא וסלתא" של המגזר הדתי – לאומי. הללו מתגייסים מתוך אמונה ורצון להדגיש את דתיותם ולא לוותר על היהדות שלהם. ולכן לא פלא הוא שהמפקד ה"חרדי" הורה לחייל הדתי לעשות את הדבר כנגד הדת ואילו הדתי – לאומי סירב.

      אבל ישנה סיבה נוספת ונילוות. הרבנים החרדים משקרים לעצמם ולציבור בכלל, זה עשרות שנים, כי התנגדותם לגיוס נובעת אך ורק מלימוד התורה ותו לא. ע"י טיעון זה הם מסתירים את הסכנות האמיתיות שבצבא, ומנגד נותנים לגיטימציה למי שאיננו לומד תורה להתגייס לצבא קלוקל עם סכנות כפירה וצניעות. בעוד שרבנים דתיים – לאומים מזכירים השתי והערב את סכנת הפריצות, בלחימה המשותפת עם נשים, הרי שהרבנים החרדים אינם מדברים כך וע"י זאת נופלים חרדים לא מעטים בפח הזה, כשהם מתגייסים בכפייה, מבלי שהוכנו מראש לכך ע"י רבניהם. אולי אחרי המקרה הזה יבנו הרבנים החרדים שלא מפקירים את החרדים הצעירים לצבא הנשים הזה, ללא הכנבה מראש לאילו סכנות נחשף המתגייס הדתי.

החוק הישראלי

בס"ד

                               החוק הישראלי / הרב אליהו קאופמן

        חוק כזה ישמש הרתאה לכל פוליטיקאי קטן ומתחיל מלהיפגש עם הניאו נאצים בעולם. אם בעבר חוק כזה חוקק בעניין המפגשים עם הפלשתינאים הרי שאין שום סיבה שבעולם שהוא לא יחוקק נגד המפגשים עם הניאו נאצים.

       תמיכתו הקולנית של רפי איתן – שר לשעבר בממשלת ישראל ומבכירי ה"מוסד" לשעבר, במפלגה הניאו נאצית הגרמנית היא עוד סטירה מצלצלת לזכר השואה. יש מן האמת בטענות הפולניות שישראל ממקדת את מאבקה בנאציזם באומות משניות ומתחמקת ממלחמה בגרמניה עצמה – האומה שביצעה את השואה וכפתה אותה גם על בעלות בריתה. אבל תמיכתו של איתן בניאו נאצים הגרמנים איננה רק התחמקות ממאבק נגד גרמניה והנאציזם הגרמני אלא מהווה תמיכה בריש גלי בממשיכי מסורת ההצדעה ל"וורמאכט" ולפלוגות הסער של ה-אס.אס. מאחר ומנהיגי הימין הישראלי – שבעבר נלחמו למען "זכור את עשה לך עמלק" הגרמני, הלכו לעולמם הרי שהעכברים הפוליטיים – ברובם מהימין הישראלי, יצאו מהחורים והחלו לתמוך בגלוי בנאצים האירופאים, ובראשם בנאצים הגרמנים במסגרת ה"גי'האד" נגד האסלאם. אינני מצפה מאיתן החילוני לאמץ את מה שהגמרא כתבה (במסכת "מגילה") על "גרממיה של אדום" כממשיכתו של עמלק, אבל אני מצפה מאיש כזה לסכור את פיו ולא להעלות דעות כאלה שיתנו לגיטימציה להפחית במעללי הנאציזם לטובת מלחמה פוליטית בערבים ובאסלאם. איתן – שר לעבר בממשלת ישראל, הצטרף לעוד חברים שוטים מהימין הישראלי המיישרים קו עם הניאו נאציזם האירופאי נגד המוסלמים והיודעים היטב כי הניאו נאצים הללו אינם פוסחים בלאומניותם ובגזענותם האקטיבית על יוזמות אנטישמיות נגד יהודים בכל רחבי אירופה. כל שנה הופכת זילות השואה ע"י הפוליטיקאים הקטנים הללו – שאחד מהם אף אינו יהודי, לחמורה יותר ויותר. הדור הצעיר שלנו מתרגל לעובדה שאפשר לסלוח לחיה הגרמנית במחיר גירוש ערבים. הדור הצעיר מבין כי בין ההצהרות הישראליות לטובת זכר השואה לבין התמיכה בנאציזם העולמי בכלל והגרמני בפרט פעורה תהום של צביעות פוליטית. והדור הצעיר הזה, כשיגיע לעמדות עשייה והנהגה, הוא כבר ינהג בחמלה פוליטית באלה שעדיין לומדים את דרכם הרעיונית מ"מיין קאמף" של היטלר ימ"ש, וייתן לספר הזה לגיטימציה בתנאי שמה שכתוב שם יוחלף מהמילה "יהודים" לשם של עם אחר ו/או דת אחרת. את הטירוף הזה צריך לעצור בחוק של ממש.

                                    חידוד החוק החדש בנוסח הפולני

      אחד הדברים שיש לבדוק כבר כיום הוא האם לפי החוק הקיים – המלחמה בנאצים ובעוזריהם, האם ישנה עילא לתבוע בבית המשפט אנשים כרפי איתן, ניסים זאב, יהודה גליק, הלל וויס ואיוב קרא. אבל לדעתי יש למקד את החוק החדש ולחדדו כפי שהפולנים למשל חידדו את חוק ההתנערות שלהם מהשואה. חוק ישראלי חדש צריך להיחקק בעניין תמיכתם של אותם פוליטיקאים קטנים והזויים במפלגות, בראשים ובקבוצות נאציות. חוק כזה יאסור פגישות והשתתפות של כל אזרח ישראלי באירועים של קבוצות וארגונים פוליטיים המזוהים עם זיקה כלשהי לנאציזם. החוק החדש יעמיד עונש של מאסר ממושך למי שיעבור עליו עם קנס שמן בצידו. כמו כן יקבע החוק החדש כי מפלגה שנציגיה יפגשו רשמית – ואף יופיעו, עם נאציים באירועים פומביים, הרי שתיאסר התמודדותה לפחות למערכת בחירות אחת לפרלמנט הישראלי ולרשויות המוניציפאליות בישראל, לצד קנס "מכובד" על עבירה כזו. כמו כן יאסור חוק כזה את כניסתם למדינה של פעילים פוליטיים מחו"ל שחברים ומזוהים עם המפלגות הניאו נאציות בעולם, ובמיוחד בגרמניה ובאוסטריה, שם היה ערש הרעיונות האנטישמיים הללו שהולידו את הנאציזם העולמי. בעידן שמדינות נכריות בורחות מאחריותן בעבר לשיתוף פעולה עם הנאציזם הרי שראוי יהיה אם ישראל תהדק את המצוד נגד הנאציזם הקיים ונגד עוזריו היהודיים, המסתתרים מאחורי המלחמה ברעלה המוסלמית.

                                         גם הם היו חותמים עליו

      בטוחני שעל חוק כזה היו חותמים בשתי ידיהם מנהיגי הימין הישראלי המנוחים כמנחם בגין, אלימלך רימלט, שמחה ארליך, אסתר רזיאל – נאור, דב שילנסקי, איתן לבני, יעקב מרידור וחבריהם.

התשובה הפולנית

בס"ד

                      התשובה הפולנית / הרב אליהו קאופמן

        ה"חוק הפולני" עלול לעבור למדינות שכנות כמו רומניה והונגריה אם לא יתרחש איזון ושיקול דעת בפעילות הנצחת השואה במדינות מזרח אירופה, ולאו דווקא דרך ההתגרות בהן ועמן.

       הסיפור הפולני – על חוק כנגד הגדרת מדינה פלונית כנאצית, עלול להמשיך להתגלגל במהדורה רומנית, אבל לטווח ארוך יותר, עד שתימצא שם מפלגת ימין (במקום מפלגת "רומניה הגדולה" שנעלמה פוליטית) שתעז לשבור את הלחץ הישראלי – ציוני על הרומנים, להודות באשמה שהיא אולי נכונה אבל מרגיזה. ההבדל בין פולין לרומניה הוא שרומניה הייתה באמת בעלת בריתה של גרמניה הנאצית ואילו ממשלת פולין ברחה לבריטניה ומשם היא ניהלה מלחמה אנטי נאצית לצד בעלות הברית. הסיפור הפולני הוא אחר במקצת. זו איננה המדינה הרשמית שהייתה פרו נאצית אלא שהעם הפולני היה אנטישמי בו בזמן שהוא נלחם בנאציזם. יתרה מכך, הפעילות האנטישמית האמיתית והרשמית של הפולנים החלה דווקא לאחר המלחמה ובמדים אדומים דווקא, ולא חומים. פולין הייתה למדינה הקומוניסטית היחידה, שלאחר מלחמת העולם השנייה נערכו בה שני פוגרומים: אחד התרחש בשנת 1945 כאשר שרידי ניצולי יהדות המדינה הזו חזרו לבתיהם וגילו כי הפולנים פלשו לתוכם בחסות המשטר הקומוניסטי ה"שיוויוני". הפוגרום השני היה בשנת 1968 ובעקבותיו ברחה שארית הפליטה היהודית ממדינה זו. אבל כל זאת היה דווקא לאחר השואה המרה. זה לא היה רק חלקה של פולין בהנחלת מורשת האנטישמיות. הונגריה, אוקראינה, קרואטיה, סלובקיה וליטא מתחרות אף הן על דירוגן הגבוה בהפקת האנטישמיות במלחמת העולם השנייה, וכולן היו משת"פיות פרו נאציות, יותר מאשר פולין, באופן הרשמי. אם ישראל או הארגונים הציונים בעולם יתחילו לגלגל לפתחן של מדינות אלה את הטענות בדבר היותן משת"פיות פרו נאציות אני מניח שגם שם יעלו בפרלמנטים שלהן את ה"חוק הפולני", ובמיוחד בהונגריה. אז כדאי לרגע לקחת כוס מים קרים ולנסות להבין כיצד נולד "חוק פולני", שפירושו לא רק התנערות מאחריות אלא הגבלת הפעילות היהודית במדינה זו לזכר השואה.

                               פולין כ"שק חבטות" פוליטי לא רצוי

       עוד לפני נפילת "מסך הברזל" הקומוניסטי הרי שפולין הפכה ל"שק חבטות" ישראלי – ציוני בכל הנוגע לשואה המרה, וכל זאת דווקא בזמן ההתקרבות הפוליטית והתרבותית של ישראל לגרמניה. נכון שישנה היסטוריה לא יפה לעם הפולני – עוד מלפני השואה המרה, המצביעה על אנטישמיות, אבל ישנה גם היסטוריה רשמית המצביעה על פולין כמדינת כיבוש אנטי נאצית שמיערותיה נלחמו בנאצים הגרמנים לא מעט פרטיזנים פולנים. ההיסטוריה הזו איננה מעמידה את פולין כבעלת ברית עם הנאצים כפי שהיו אוקראינה, ליטא, הונגריה, בולגריה, רומניה, קרואטיה וסלובקיה. ועל זה התקוממו הפולנים. אבל התנועה הציונית – על אגפיה הישראלים, לחצה באופן ברוטאלי מדי על דוושת דלק ההודאה הכפויה ודרסה שוב ושוב את העצמאות הפולנית, ביחס להגדרתם העצמית על השואה. בפולין – להבדיל משאר מדינות אירופה, התרכזה השמדת היהודים ולכן מיד לאחר המלחמה העולמית השנייה נבנו בה רוב האנדרטאות והפסלים לזכר השואה. הפולנים חשו שהם בעצם המוצגים כאשמים העיקרים בשואה – יותר מגרמניה ואוסטריה, שמהן יצאה הרעה. משלחות נוער ומבוגרים ישראליות נשלחו בזו אחר זו לפולין כדי לחוות את הזוועה ההיסטורית והפולנים חשו שוב כי גבם מופנה אל הקיר. הלחץ הזה גבר במיוחד לאחר נפילת הקומוניזם במדינה זו, לאחר שנת 1989. המורשת הדתית היהודית בנויה מעניין האיסור להתגרות באומות העולם, ועוד בכאלה שהאדרנלין האנטישמי שם זורם כדם בוער. אבל הציונות בנתה ובונה עם חדש – "ככל הגויים מחנה ישראל", ואם ככל הגויים מחנה ישראל, אזי, שהמחנה הציוני החדש הפך ללאומני ומתגרה יותר משאר אומות העולם. והשואה הפכה לתירוץ מסיבי ואובססיבי להתגרות זו, ללא שכל והבנה כי הכול עוד עלול, חס ושלום, לחזור כבומרנג. ואלי זו הייתה אחת ממטרות ההתגרות הזו – להביא לתבערה נגדית שתוכיח כי החיים בחו"ל מסוכנים ליהודים ואי לכך יש להגר לישראל.

      במשך עשרות שנים – שנה אחר שנה, ניסו הפולנים להמשיך לשתף פעולה עם הצגת מיידניק, אושבי'ץ, טרבלינקה וביקרקנאו כמלתעות הרשע. זה בהחלט הגיוני שהפולנים ירצו להציג את המלתעות הללו כמלתעות גרמניים ולא כאלה שהם עצמם היו ממייסדיהם. שנה אחר שנה הגיעו לשם "צעדות החיים" מישראל ומהעולם, וקשה לומר שהצועדים התנהגו עפ"י ההלכה היהודית – שלא להתגרות בפולנים, שהיו שטופי אנטישמיות בלאו הכי. שנה אחר שנה הביא לפולין האיש אלי ויזל מנהיגים עולמיים – לא תמיד רק כדי להתנצל על מה שעוללו לעם היהודי, אלא בעיקר ליישר קו פוליטי עם ישראל. גם נשיאי וראשי המדינה הפולנית נקראו שוב ושוב ל"יד ושם" כדי להתנצל בעקיפין על מה שגם הם עוללו – בעקיפין כמובן, לעם היהודי. אבל ממש באותו זמן הגזרות בגרמניה ובאוסטריה היו שקטות. המשלחות היהודיות לגרמניה רק הטיפו עסיס על המושג "גרמניה האחרת" ואילו ערים בישראל התחרו מי תהיה האחות של עיר זו או אחרת באותה גרמניה, שלעולם לא תהיה "אחרת. גם קיברו של המנהיג הפרו נאצי מהונגריה – הורטי, נותר שומם ממחאות יהודיות. לאוקראינה נסעו רק חרדים ואק לקברות צדיקים. לשם לא אורגנו משלחות כדי לחוות את "באב אייאר" מקרוב או כדי לראות את היערות שבהם נורו יהודים חיים – ולאו דווקא ע"י הגרמנים הנאצים, אלא ע"י העם האוקראיני. אם המטרה של כל ההתלהמות הזאת הייתה להוכיח כי פולין הייתה ונותרה אנטישמית וכי בכל אירופה יש ללמוד על כך שיהודי מקומו בישראל, אז יתכן שמטרה זו הושגה חלקית. אבל אם המטרה הייתה להנציח את מורשת השואה בלבב העמים – כדי שלא תחזור עוד אנטישמיות, הרי שהמטרה הזו לא רק שלא הושגה אלא שהוחמצה באופן בלתי הפיך.

                        ואיפה הטלת אחריות על השואה מצד גרמניה?

      ה"חוק הפולני" – על מאסר למי שיאשים את פולין בהשתתפות מדינית בשואה, איננו מיצג אנטישמי ו/או פרו נאצי אלא דווקא מורה על כך שהפולנים רואים בשואה היהודית דבר איום ונורא ולכן הם מבקשים לא לקחת אחריות כממשל מדיני עליו ועל מעלליו באדמתם, שהייתה אז כבושה. הודעת הגרמנים – על אחריותם הבלעדית לשואה, מזכירה שוב את הודעתם הקודמת כי הם ולא המופתי הירושלמי היו אחראים לשואה המרה. אבל מדיניות הבת יענה וההתחנפות של ישראל לגרמניה – מובילת הפוליטיקה האירופאית, גורמת לכך שישראל והתנועה הציונית יחפשו את השואה לאו דווקא בהטסת קבוצות לבתי הכנסת שנשרפו ב"ליל הבדולח" או לברגן בלזן אלא שיחפשו את השואה לאור הפנס הפלשתינאי והאור הבוקע מפולין.

                                          הסיפור הרומני

      למעלה מחמש עשרה שנה אני עד לדברים דומים ברומניה. נכון אמנם שהרומנים היו שותפים לברית עם הנאצים – בראשות הרודן הרומני דאז, המרשל יון אנטונסקו. אבל גם נכון שבולגריה - ובמיוחד איטליה, היו שותפות בכירות יותר בברית עם הנאצים. נכון אמנם שבשנת 1941 נערכו בבוקרשט וביאסי שני פוגרומים אכזריים ע"י הרומנים עצמם – שברחבי מדינתם הו פזורים מחנות עבודה, אבל גם נכון שמנגד כשהונגריה השכנה (בשנת 1944) חזרה לרוב חלקי שטחה של טרנסילבניה הרי שמאות אלפי יהודים נשלחו למחנות המוות ממש. ישראל והתנועה הציונית הוציאו מפות שבהן צוין כמה יהודים נהרגו בכל מדינה אירופאית בשואה המרה, ועל מפת רומניה נכתב כמיליון לערך, אבל בפועל היה מדובר בלמעלה משש מאות אלף נרצחים מאזור טרנסילבניה, כשהאזור היה בשליטה הונגרית ולא רומנית, ועל כך הרומנים התקוממו. מרומניה אמנם נשלחו למחנות עבודה אבל רומניה – ובעיקר הבירה בוקרשט, היו גם פתח הצלה ליהודי פולין ואוקראינה, ואח"כ ליהודי הונגריה. אבל מאז נפילת צ'אושסקו – כמעט במשך שלושה עשורים, עסוקים ראשי הפדרציה היהודית המתבוללת ברומניה – יחד עם ארגונים ציונים וישראלים, לטפול שוב ושוב את האשמה על הרומנים בלבד ולבקש שוב ושוב להקים אנדרטאות לזכר השואה תחת כל עץ רענן. לשיא הצביעות הגיעו הארגונים הישראלים – על ועידת ומרכז "רבני אירופה", בסוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת. בעיר יאסי התגלה מסחר בעצמות קרבנות השואה והרומנים הואשמו בארגון העניין אך משנחשף כי מאחורי הסחר האיום הזה עמד ראש קהילת יהודי יאסי – פינקו קייזרמן, מיד השתתקו כולם ואיש לא ביקש למצות עם הפושע את הדין. ארגון "בני ברית" שתל ברומניה אדם בשם מקסימילאן כץ אשר מחפש בנרות כל זיז אנטישמי וכל שיר היסטורי רומני הפך אצלו לעילא להגשת תלונה על "פעילות נאצית". מנגד הרי שמאלי ויזל המנוח ועד לאחרון "פעילי השואה" איש אינו מעז לצאת ולחשוף את הפעילות ההונגרית הניאו נאצית, וברומניה – זו שיחסיה מתוחים עם הונגריה, הדבר מהווה הצגת "בד אדום" כנגדם, ולטובת יריביהם ההונגרים. אבל לישראל ולארגונים הציונים קל יותר לסנוט ברומנים, שקשריהם הפוליטיים בארה"ב עוברים דרך הלובי היהודי שם, מאשר לסנוט במדינות עצמאיות וששות אלי קרב כהונגריה ובולגריה. בעבר היה זה ואדים טודור המנוח – ראש מפלגת "רומניה הגדולה", ששוב ושוב יצא נגד ההתנפלות הציונית על רומניה והוא אף ניסה לחוקק "חוק רומני" כדוגמת החוק הפולני, אך נכשל. כיום אין ברומניה ימין ממשי אבל ה"חוק הפולני" בהחלט יכול לשמש עילא בעתיד ל"חוק רומני", ואלי גם ל"חוק הונגרי".

                               פתיחות אקדמאית בלימוד השואה המרה

         הגיע הזמן שהשואה תהפוך לנושא יהודי רגיש באמת ולא לחומר יוצר אובססיבי שמונהג בחוסר אחריות ומביא בעקבותיו לאנטישמיות חדשה ולרצון נכרי להתנער מהיסטוריית השואה. ומעל הכול הרי שמר בנט, כשר חינוך – לפני שהוא רוכש כרטיס לפולין, יזום בבקשה את לימוד השואה בבתי הספר ובמוסדות האקדמאיים תוך הדגשת אחריות התנועה הציונית ללא מעט אסונות ואוזלת יד בחוסר ההצלה שאירעה בשואה. כי הרי נאה דורש אך נאה יותר מי שמקיים. כמו שפרשת ילדי תימן והפליית יהודי המזרח מודגשת כיום בחומר הלימוד הישראלי הרי שכך טוב יהיה אם לימוד השואה והאחריות הציונית לכך יעברו אף הם שינויים. כמו למשל הכנסת סיפור משפטו של רודולף קסטנר לתוך חומר הלימוד והבחינות בבתי הספר התיכוניים, על הספרים והתעודות בנושא, שעד היום היו מוסתרים מהציבור הרחב.   

     

הדרכון המועדף

בס"ד

               הדרכון המועדף / הרב אליהו קאופמן

           לאחר שהתחמקתי שוב ושוב משאלת הדרכון המועדף הרי שלאחר השבעת ממשלת רומניה החלטתי בעצמי ליזום את תשובתי בעניין, לעני מיליוני צופים.

    הם עלו בזה אחר זה ובזו אחר זו להישבע אמונים לממשלה הרומנית החדשה. זה אירע ביום שני – ה-29 לינואר 2018, בבירת רומניה, בבוקרשט. הם צעדו – לאחר שבועתם, ומסרו את כתב השבועה לנשיא רומניה , יוהניס שמו. אבל רגע אחד לפני שכל אחד מהם חתם על כתב השבועה ומסרו לנשיא הרומני הוא גם הוסיף ברגש את המשפט הבא בע"פ, לקול מחיאות הכפיים של הפרלמנט הרומני: " שכך יעזור לי הקב"ה". ותשעים אחוז מהנשבעים גם הצטלבו לאחר שאמרו את המשפט הזה, ורק אח"כ הם חתמו ופנו עם נייר ההתחייבות לנשיאם. צפיתי בשידור הזה ורעד עבר בגווי. האמונה שלהם בקב"ה הייתה אמיתית ונאמרה מכול הלב. כמעט שדמעתי. הם גם לא התביישו להצטלב – כאקט דתי ברור, מחשש שאיזה פרלמנטר אחר יאשים אותם ב"הדתה", ב"קלריקליזם" וב"שטיפת מוח דתית". הם לא נמנו על מפלגה דתית או דמוקראטית – נוצרית, ואף לא ייצגו איזשהו זרם ימני. הם היו חברי המפלגה הסוציאל דמוקראטית והשמאלית של רומניה – זו ששורשיה באים מפליטי הקומוניזם של ניקולאי צ'אושסקו, שלאחר הפלת האחרון הקימו את מפלגת השמאל הזו, שבמשך כמעט שלושים שנים היא המפלגה הבכירה במדינה, ואשר אפשר כיום להשוותה למפלגת העבודה הישראלית!

                               אבל בארצנו הקטנטונת העניין הוא הפוך

     המופע הזה סחף אותי במהירות לארץ קדשינו – לארץ ישראל, ואח"כ להשבעות השונות והמשונות של הפרלמנטרים וחברי הממשלות בישראל. אין שום קשר בין אלה לאלה. בישראל הפרלמנטרים וחברי הממשלות נשבעים לקונית על "הצהרת אמונים" שהס ממנה מלהזכיר את הקב"ה. הם בוודאי שלא יעזו – ואפילו החרדים ביותר, להניח ספר תנ"ך כבסיס לשבועתם. גם ח"כ מוסלמי – שיחפוץ להישבע על הקוראן יחטוף פגזי סירוב. בשנת 1984 ניסה ח"כ אחד בלבד להכניס מומנט דתי להצבעתו אך לאחר זמן מה נתגלה העניין ע"י שליפת סרט הצבעתו והוא חויב לחזור על שבועתו הלקונית וה"אזרחית", בה האמין פחות, רק כדי להוציא את שמו של הקב"ה מחוץ לחוק הישראלי. היה זה ח"כ מאיר כהנא המנוח ש"העז" להישבע על התנ"ך. לימים הוא חויב לחזור על הצבעתו ללא ספר הספרים, שבו הציונים מנופפים על "זכותם ההיסטורית" על ארץ ישראל. אנשי ה"מזרחי" הסרוגים ועמיתיהם החרדיים מעולם לא ביקשו להכניס מומנטום דתי להצבעתם. הם יודעים היטב שבמדינת ישראל האנטי דתית זהו קרב אבוד.

                      ההבדל בין הדולר וההמנון הבריטי לעיר תל אביב

     בארה"ב רשום בבירור על הדולר האמריקאי כי העם האמריקאי בוטח בקב"ה. בבריטניה מבקשים כולם, בהמנונם הלאומי, שהקב"ה ישמור על מלכתם אבל בישראל הס מלהזכיר את שמו של מלך מלכי המלכים. ברומניה ובעוד מספר מדינות מזרח אירופאיות דחו בשאט נפש את רעיון ה"נישואים החד – ימיניים" משום שהם הרס החברה ההיסטורית אבל תל אביב דורגה במקום הראשון ע"י בני התועבה במקום הראשון כבירת ההוללות שלהם, לפני לוס אנג'לס ופריז. בישראל של היום אי אפשר לחלום שמפלגת העבודה – מקבילתה של המפלגה הסוציל – דמוקראטית מהשמאל הרומני, תוציא במקרה אפילו ח"כ אחד שיזכיר את הקב"ה בנאומו. להיפך – זו המפלגה עם רוב רובם של שוללי שמו של הקב"ה, ממירב מיכאלי וציפי ליבני ועבור דרך סתיו שפיר ויוסי יונה ועד לחלק ה"שמרני" של המפלגה הזו, ששמו של מלך מלכי הלכים מהם והלאה.

                                        ההחלטה הגורלית

       עד לאותו ערב הופעתי במספר תכניות טלויזיה רומניות ונשאלתי שוב ושוב על הדרכון המועדף שלי – זה הישראלי או זה הרומני, ברגע של ניגוד אינטרסים משמעותי בין שתי המדינות. עד לליל ההשבעה הלה העדפתי להתחמק מתשובה ברורה למרות שהייתה לי כזו ולמרות שאינני חושש לחשפה. רק תהיתי האם תשובתי לא תתקבל ע"י הרומנים כניסיון להתחנפות או כאי הבנה לתשובתו של יהודי. אבל לאחר הצפייה בהשבעת הממשלה הרומנית החלטתי כי בלילה שלמחרת – בהופעתי האחרונה בערוץ טלויזיה מרכזי, לא רק שלא אברח מהתשובה אלא שאני אזום אותה. ובאמת, למחרת בערב – כשב"פאנל" שלנו דיברו על השבעת הממשלה הרומנית מקרן הזוית הפוליטי, ביקשתי להאיר את הנושא מכיוון לא פוליטי והבעתי את הערכתי לסממנים הדתיים של השבעה זו תוך כדי הדגשת העובדה שבישראל הרגש הדתי נמנע גם משומרי המצוות, ולכן אני גאה באמת ובתמים בדרכוני הרומני ולא בזה הישראלי, שניכפה עלי כיהודי דתי בארצו הקדושה משום כיבושה ע" מדינה אנטי דתית.

                                    בשורה אחת עם צפון קוריאה

        ישראל איננה רק מדינה אנטי דתית במובן הדת היהודית אלא מדינה שכל הקמתה הייתה והינה נגד הקב"ה בפרט ונגד כל אמונה דתית בכלל. הכופרים שביהודים הגו והקימו אותה, מתיאודור הרצל עבור בזאב ז'בוטינסקי וכלה בדוד בן גוריון ובחיים וויצמן. הניסיון לטעון שיש בישראל "הדתה" וכוח רב לדת הוא "פטה מורגנא" תעמולתי. הקב"ה הופך לציונים שוב ושוב את פעילותם האנטי דתית למאומה ויותר ויותר יהודים שבים לדת ישראל ולכן הציונות החילונית, משמאל אך גם מימין, איננה יכולה להוציא לפועל את זממה עקב הברכה הדמוגרפית של הקב"ה. אבל המוני ישראל המאמינים אינם יכולים באמת לקיים את דתם – כמו בחו"ל למשל, עפ"י מה שהתורה באמת מצווה משום שהמדינה החילונית השתלטה על מערכת הדת ועל ה"רבנות" והפכה אותן לחלק מהמדינה החילונית. מערכת המשפט האנטי דתית מתערבת שוב ושוב בהלכות הדת כפי ששום מערכת נכרית לא עושה זאת לדתות השונות בעולם כולו. בעניין המאבק נגד הדת עומדת ישראל בקו ישיר אחד עם מדינות כמו צפון קוריאה וויטנאם. זו המדינה היחידה בעולם המתערבת בגיורים דתיים ובמינוי דיינים וקאדים דרך הפרלמנט החילוני שלה וע"י פרלמנטרים שאינם בכלל שייכים למוצא הדתי הנדון. זה מה שמסמל הדרכון הישראלי – לא את הקב"ה, אלא את הסמלים הכי אנטי דתיים והכי תועבתיים.