לימין שור

בס"ד

                     לימין שור / הרב אליהו קאופמן

       פליטת הפה של יאיר נתניהו – ביחס למהומות הניאו נאצים במדינת וורגי'ניה בארה"ב, חייבת להדליק "אור אדום" לכל מי שזכר השואה יקר לו. נתניהו הבן ניסה לרכך את התקפת הניאו נאצים האלימה בווירג'יניה בטענה כי "הם נעלמים מהעולם" ו"הם עבר", ואילו את אשמת הסכנה הוא הטיל בשמאל האמריקאי, שכביכול יצא "נגד המדינה שלי". עולם שלם ראה כיצד ניאו נאצים – על דגליהם וכלי נשקם,הגיעו לרמוס, ולהרוג ושעל הכוונת שלהם עמד ראש עיר יהודי, שהנאצים הללו הציתו נגדו את האנטישמיות ההיסטורית. אבל אצל נתניהו הצעיר הם היו בסה"כ רק "העבר"! עולם שלם ראה כיצד הניאו נאצי דורס את מפגיני היריב לאחר שההפגנה הסתיימה אבל אצל נתניהו הצעיר הדורס הנאצי היה רק דמיון ה"עבר"! נתניהו הצעיר ידע לסלוח לניאו נאצים על מאבקם האנטישמי אבל הוא מעדיף להתמקד כנגד אלה המבקרים את ממשלתו של אביו.

    בישראל יש חוק עונשין "נגד הנאצים" ועוזריהם, והחוק הזה איננו מתמקד רק נגד אלה הפועלים מעשית בשרות הנאצים ימ"ש אלא גם בברברנים המוצאים, כביכול, "צידוקים" למעללי נאצי זה או אחר. להאשים את מותקפי הנאצים ולא לגנות רצח נאצי, הרי זו הדרך לצדד בנאצים ובעוזריהם. כל יהודי שמשפחתו עברה את השואה חייב לקום ולהתקומם נגד הדה לגיטימציה שהימין הישראלי מעניק בשקט לניאו נאציזם בעולם.

     יאיר נתניהו לא המציא את חוסר ההסתייגות מהנאצים. גם אביו – ראש הממשלה, היה זקוק ליותר משלושה ימים כדי לגנות את הניאו נאצים מווירגי'ניה, ואת האנטישמיות שלהם נגד ראש העיר היהודי. אבל במבט קצר לאחור מסתבר שלא לחינם יש למשפחת נתניהו בעיה להדוף בפה מלא את הנאציזם העולה. בעשור האחרון מתרועעים אנשי הימין  הישראלים – ובראשם דיפלומטים בכירים מהליכוד, עם הניאו נאצים האירופאים. בטוחני כי ראשי הליכוד המנוחם, כמנחם בגין ודב שילנסקי, מתהפכים בקברם כאשר הם שומעים על הפגישות הללו. הימין הישראלי מקיים פגישות עם המפלגות הניאו נאציות של אירופה, ובראשם מפלגת "התחייה" האוסטרית, ממשיכת דרכם של היידר והיטלר. רוני פרושאור – השגריר הישראלי לשעבר בבריטניה ובאו"ם, נפגש עם נושאת הדגל האנטישמי בצרפת, גב' מארי לה פן, ואח"כ (לאחר 40 דקות של פגישה...) טען כי "טעיתי בחדר". אבל פר ' הלל וויס, שר התקשורת – איוב קרא, והח"כ לשעבר מש"ס, ניסים זאב, היו הרבה פחות חמקנים כשנפגשו עם ראשי הניאו נאצים בבריסל ובאוסטריה, למגינת ליבן של הקהילות היהודיות האירופאיות, הסובלות מהאנטישמיות של אותן מפלגות!. זאב חפץ היה אף לארח את מנהיגי הנאצים בפרלמנט הישראלי אך זקן הח"כים דאז (כיו"ר הזמני של הפרלמנט), בנימין בן אליעזר המנוח, מנע זאת ממנו. תחקיר קטן מגלה שהשפה המשותפת בין הניאו נאציזם לימין הישראלי עוברת דרך המלחמה באסלאם האירופאי בפרט, והעולמי בכלל.

    מכאן מסתבר לנו כי העמדת לקחי השואה והמלחמה בנאציזם איננה עוד מטרתה העליונה של ישראל – בשלטון הימין. האויב העיקרי הפך למוסלמי וגם תוצאות עליית האנטישמיות בעולם "יכופרו" לימין בעידוד העלייה לישראל, כתוצאה מאותה אנטישמיות. עוד סיבה טובה לברית לאומנית של ישראלים עם ניאו נאצים. אבל אם המצב הוא כך, אזי, היה צריך ליידע את הציבור בישראל שכל סיפורי "המלחמה בנאצים ובעוזריהם" אינם עוד מטרה ראשונה של המדינה ואילו הדמעות הנשפכות בביקורים במחנות ההשמדה לשעבר הן "דמעות תנין". כנגד התופעה הזו – של הענקת "לגיטימציה לאומית" לנאצים, היו צריכים לצאת כול אותם ארגונים אנטי נאציים בישראל ובעולם, ובראשם "יד ושם", אבל לפנינו "דום-שתיקה".

      בעשור וחצי האחרון – מאז החלה "ברית הדמים", תרתי משמע, בין הניאו נאציזם לימין הישראלי, כיהנו בראש "יד ושם" שני אישים שדחפו את עצמם לשם, ואת הקריירה שלהם הם בנו על היותם "ילדי השואה". היו אלה טומי לפיד המנוח והרב ישראל מאיר לאו יבדל"א. אם על לפיד אפשר לסנגר כי בימיו המפגשים הללו רק החלו והיו בהילוך נמוך, הרי שכיום – בימיו של הרב לאו, הזילות של הימין הישראלי בשואה הגיעה לשיא ונתניהו הצעיר כנראה שאיננו אחרון המוהיקנים בהצהרות הללו, אך הרב לאו שותק. גם ארגונים אחרים – שמתיימרים "לצוד נאצים" שותקים באופן מביש מול הפיכת הניאו נאצים ל"ידידי ישראל והציונות". כך הם הדברים לגבי אלי ויזל, ו"מכון שמעון ויזנטל". השניים האחרונים שתקו גם כשהציגו להם בעבר מעללים של סחר בעצמות קרבנות השואה ברומניה, ע"י הפדרציה היהודית שם. כול עוד האשמות הוטחו נגד הרומנים הרי ששני הארגונים הללו – עם ועדי הרבנים באירופה, הקימו קול צעקה, אך משהתברר כי הפדרציה היהודית היא הסוחרת בעצמות קרבנות השואה הרי שהארגונים היהודים נדמו.

      נתניהו הצעיר – עם גבנון השערוריות שלו, איננו מתבייש לומר את דברי ההבל ורעות הרוח שלו משום שהוא יודע כי מאחוריו נמצאת "בטונדה לאומית" שפתחה ערוץ חדש עם אלה  שעדיין שואגים "הייל היטלר". הייתי מצפה לא רק מניצולי השואה, אלא גם מבני הדור השני והשלישי שלהם לא לעבור בשתיקה על הברית של הימין הישראלי, ושל נאמניו בעולם עם אלה ששרפו את אבותינו רק משום היותם יהודים. משמרת מחאה יומית של ניצולי שואה וצאצאיהם מול בית ראש הממשלה (שם עדיין מתגורר מפעם לפעם אותו יאיר נתניהו...) נגד זילות השואה אולי תמתן לצעיר הגאוותן הזה את הפרובוקציות שלו. במקום שמר בנימין נתניהו יבקש לא לפגוע במשפחתו עדיף שיבקש מצאצאיו לא לפגוע ברגשות הציבור בכלל וניצולי השואה בפרט, בנצלו את גבו הרחב של אביו. אילו הוא לא היה בנו של... הרי שאיש לא היה מתייחס ברצינות לפרובוקאטור העילג הזה.

   

   

     

הסבתא רבא של המדינה

בס"ד

          הסבתא רבא של המדינה / הרב אליהו קאופמן

        מידי פעם בפעם – כאשר המצב הפוליטי אינו מוצא חן בעיני מען דהוא מה"שמנת" המקולקלת, מיד קם איזה ליצן תורן ומשמיע את "הגיגיו" לגבי מה שכן היה צריך להיות במקומותינו וכבר איננו. פעם זה היה דודו טופז ה"אגדי", שמנוחתו עדן, ואחריו צצו כפטריות מורעלות אחר גשמי זעף, ליצנים אחרים כגילה אלמגור, ענת ווקסמן, יאיר גרבוז, יהושע סובול ועד הסנונית האחרונה של הליצנות הישראלית – רבקה מיכאלי, שרוצה בחזרה את המדינה. על הבמה הזו – של הליצנים מהצגות הילדים ומסרטי הפורנוגרפיה ה"קלה", עולים גם בעלי דמיון וכישרון תעתועים הנקראים "סופרים" ו"משוררים" כא.ב. יהושע, עמוס עוז, נתן זך ואחרים, ומעל אותן במות הם משמיעים שוב ושוב את דעותיהם ה"נשגבות", שהמדינה חייבת לחזור לידי אלה שמהם היא נגנבה ע"י גנבים שבאו באישון הלילה מארצות ערב ו/או בדמות החרדים ממזרח אירופה.

      מיד עם כניסתה לתפקיד אמרה שרת התרבות החדשה – גב' מרים רגב, כי כל נושא ה"תרבות" אינו אלא "לחם ושעשועים" שצריך לספק אותו לאזרחים כחלק מחילוץ העצמות שלהם לאחר יום עבודה מפרך. אני חושב שאפילו גב' רגב איננה יודעת עד כמה היא צדקה. המילה "תרבות" מיוחסת בטעות לכול עניין הסרטים, ההצגות וההופעות הליצניות שכוכביהם היו מאז ומתמיד "הוגי הדעות" של ה"שמנת" המקולקלת בישראל. המונח האמיתי ל"תרבות" – עפ"י השפה הסוציולוגית, הוא שונה. "תרבות", בלשון החברתית – המדעית, היא אוסף של ערכים ונורמות המתווים דרכי התנהגות וחינוך חברתיים. זוהי התרבות האמיתית ואילו מה שמכונה בטעות כיום כ"תרבות" הרי ששמה הסוציולוגי האמיתי הוא לא אחר מאשר "פולקלור". דהיינו, כל אותם אמנים, שחקני בידור וכו' אינם אלא משווקי הפולקלור של ה"לחם והשעשועים" לאוכלוסיה הישראלית. וכך מתרחשת האיוולת הפוליטית של ישראל – שבחו"ל יש לה משמעות פחות כבדה. אותם משווקי הליצנות והפולקלור הם גם אלה המתיימרים להנהיג את הדרך המדינית, התרבותית והפוליטית של ישראל. ומשום כך הללו גם מעוניינים בהמשך כינוי הפולקלור שלהם בשם היומרני "תרבות". אין להם ניסיון של ממש בחינוך, בביטחון, בעשייה חברתית וכו' אבל יש להם ניסיון בהפקת דמיונות והפיכתם ל"ריאליזם". ההתנשאות והגזענות שלהם באה מתוך אי הכרת המציאות האמיתית ומתוך ההיבט הפסיכולוגי המביא כל בעל דמיון להאמין כי הדמיון הוא המצב המציאותי האמיתי וכול השאר עורבא פרח.

      איננו חפץ לזלזל, חס ושלום, בכותבי השירה והסיפורת אבל למעשה גם העולם הזה, של כתיבה "יוצרת", איננו אלא עולם דמיון המבטא יותר את מה שהחולם רוצה שתהיה זו מציאות מאשר את המציאות עצמה. וכך מתחברים חולמי החלומות מהשירה והסיפורת לחולמי החלומות של הפולקלור וביחד טווים חלום של הנהגה. אבל מה לעשות ומידי בחירות ובחירות העם איננו מוכן שחולמי החלומות ינהיגו עפ"י שיטה שאין לה קרקע במציאות?! אבל במציאות הישראלית לבעלי החלומות יש מיגרעה נוספת, ואולי זוהי המיגרעה הבעייתית ביותר שלהם.

     הסבתא רבא של הפולקלור הישראלי - רבקה מיכאלי שמה, ביטאה שוב, לפני כשבועיים, את המגרעת הזו כשזעקה ש"אנחנו צריכים להחזיר אלינו את המדינה". המדינה הציונית לא קמה כמו כול מדינה נורמאלית, של עם המקים את מדינתו כתהליך של שחרור לאומי משותף של כול חלקי העם והחברה. המדינה הזו קמה ע"י קבוצה פוליטית – עדתית – תרבותית – פולקלוריסטית מוגדרת שרתמה את כול שאר בני ישראל והמהגרים הלא יהודים שבאו אליה, לעגלתה המיוחדת במטרה לבנות ממלכה חילונית – מערבית וסוציאל דמוקרטית – צנטרליסטית לעולמי עד. בן גוריון כבר זיהה את הבעיה הזו עם קליטת העלייה שלו, כששאל בקלם רם מה יהיה ציוויונה של המדינה בעוד דור ושניים אח"כ, כאשר ליוצאי אירופה יגדלו שנים עד שלושה ילדים ואילו לעולים המזרחיים יגדלו אותם עשרה ילדים ומעלה. בשנות השבעים של המאה העשרים שאלו פקידי משרד הפנים של המפד"ל את אותה שאלה רק ביחס לערבים. את השאלה הזו שואלים כיום כול החילוניים – מימין ומשמאל, לגבי החרדים. ומאז 1977 מנסים שוב ושוב מנהיגי הפולקלוריסטים ההזויים לצרוח כי יש להחזיר את המדינה למקימיה הסוציאל דמוקרטים הלבנים – חלונים. וכאן עולה הבעיה האמיתית, שרבים מזהים זאת עם התנשאות וגזענות.

         אין לי בעיה עם חילופי שלטון. אדרבא, הגיע באמת הזמן להחליף את הליכוד ואת נתניהו. מהיכרותי את ח"כי הליכוד – ובמיוחד את שרי הליכוד, הרי שיש לזעזע את המערכת השלטונית הזו לא רק מסיבות מדיניות אלא בעיקר מסיבות תרבותיות וחברתיות. אבל אלה הדוחפים לשינוי אינם חפצים בשינוי אמיתי אלא מעוניינים בהחזרת האבידה לעריץ ההיסטורי שלו שייכת האבידה, ושהוא יעשה בה אח"כ כרצונו. מאחורי ההשקפה הזו עומדים ליצני הפולקלור והבידור בישראל, ובהתנשאות של עניים הם מוכנים שהחברה הישראלית תתפורר ותירקב והעיקר שבני השכונות והעיירות עם החרדים והמתנחלים יחזרו להיות מיעוטים תרתי משמע. זו טעות לחשוב שאותם ליצני ולבלרי פולקלור רדוד הם באמת יביאו את השלום ויצרו "אחווה  יהודית – ערבית". הגב' מיכאלי למשל הייתה גב' לאומנית ומחרחרת מלחמה כאשר לפני מלחמת 1967 ביקשה מנעמי שמר להכניס לשירה את הבית השני – על הכאב שהעיר העתיקה בי"ם נותרה אצל הירדנים. דהיינו, עפ"י מיכאלי היה צריך לכבוש את ירושלים העתיקה רק לשם כיבוש ובלי קשר להגנה כלשהי. מיכאלי, גרבוז, סובול, ווקסמן וחבריהם היו מעדיפים לקום בוקר אחד ולמצוא שהתרבות והפולקלור המזרחיים – יהודים נעלמו יחד עם החרדים והיהדות, אבל הם היו גם שמחים לראות את כול הערבים נמצאים מהעבר המזרחי של הירדן בלבד. אבל מבין כול הגזענים הללו מבטא זאת הכי טוב דווקא פר' אמיר חצרוני.

     לומר את האמת, הרי שאינני מבין על מה הכעס על האיש הזה. להבדיל ממיכאלי, מגרבוז ומפוליטיקאים ומאחרים הרי שחצרוני אומר את המילים ביושר ואולי גם נוהג פרקטית לרוחי. חצרוני איננו מיתמם והוא איננו מסתתר מאחורי "מילים מכובסות" כמו "תרבות אוניברסאלית", "חברה ערכית" וכו' אלא חושף את האמת הכואבת לו. להוריו ולהורי הפולקלוריסטים היה חלום לבנות מדינה אירופאית וחילונית, וגם ללא ערבים. ללא יהודי המזרח וללא החרדים. את זאת חושבים גם כל גרבוז, ווקסמן ומיכאלי למיניהם אבל רק לחצרוני יש את האומץ לומר זאת בגלוי, ובעיקר לקרוא להגר מהמדינה הזן כשהמצוי כבר איננו הרצוי. את המסקנה האחרונה של חצרוני – בעניין ההגירה מהארץ מתוך אמונה עקרונית בהשקפתו הגזענית, הייתי מציע לכל העמוס עוזים, הגרבוזים, הווקסמנים וחבריהם לעשות, וכמה שיותר מהר.

     

   

אור תקשורתי אדום

בס"ד

             אור תקשורתי אדום / הרב אליהו קאופמן

    הקלטת השיחה בין החקיין יוסי וידר לעיתונאי אמנון אברמובי'ץ מעלה יותר מסתם תהיות אתיות על מי זו התקשורת הישראלית – ובמיוחד העיתונאים הוותיקים שלה. במדינה דמוקראטית ומתוקנת הרי שאחד כמו אמנון אברמובי'ץ לא רק שהיה מתנצל על דבריו אלא שמעבידיו היו שולחים אותו הביתה עם מכתב פיטורין, ואלתר. אבל בישראל כמו שבישראל הכלבים אפילו לא נובחים, אז למה שהשיירה לא תעבור חלק?!

           ההקלטה חושפת לנו כיצד "עיתונאי אובייקטיבי" – מהבכירים בישראל, מבטיח לפוליטיקאי ידוע לא פחות עזרה סובייקטיבית במסווה "אובייקטיבי"! אין זה סוד שיחסים בין אנשי תקשורת לפוליטיקאיים מתאפיינים לא פעם בהזדהות וחברות הדדית אבל מי שאיבד כול בושה והפך את החד צדדיות לשיטה אינו אלא שרלטן הרודה בציבור הקוראים והצופים ורואה בהם חבר מטומטמים. ואחד כזה חייב היה לעוף מעמדת התקשורת. ההשלכה הזו איננה רק על הפריימריס במפלגת העבדה אלא בכל סיקור וסיקור של החברה הישראלית.

    התקשורת אמונה לפקח על הגינות הפוליטיקה, החברה, הכלכלה, התרבות והספורט בישראל, וככזו היא הייתה חייבת לשלוח לסיקורים לא רק את ה"מקצועיים" שבין עובדיה אלא ש"מקצועיות תקשורתית" היא בעצם ההגינות והאובייקטיביות עצמה. והנה מגיח עיתונאי בכיר וכמו ששולח אצבע משולשת לציבור צרכני האמת שלו, ובעצם מטעה אינפורמטיבית את קוראיו וצופיו. הסיפור איננו נעצר בקרבות הרחוב של מפלגת העבודה אלא קיים בכל תחומי החברה הישראלית – מהפוליטיקה ועד הספורט. ולנו מסתבר שהמילה הכתובה והאמירה ה"אנפורמטיבית" איננה אלא מניפולציית שקר של פרסומאי סובייקטיבי המנצל כלי אובייקטיבי כדי לתמרן עליו שיווק שיקרי, מפוליטיקה עבור בענייני מדיניות, חינוך, רווחה, ספורט, דת וכו'. מועצת עיתונות אמיתית הייתה נפטרת מאיש כזה אבל אצלנו הוא בטח רק "יחטוף" נזיפה קלה בנוסח: "טיפש, למה נתפסת"?

     אז רבותי, ככא ניראת התקשורת הישראלית – קצת פחות חשוכה מזו של צפון קוריאה, אבל רחוקה שנות אור מזו של מערב אירופה, קנדה וארה"ב. כך נראות גם הכתבות על מצב התרבות, הכלכלה, הרווחה וכמובן כתבות פליליות ופוליטיות. הבוס בוחר עיתונאי והאחרון מיחצ"ן מרע לטוב ושלום ולהיפך על ישראל, תרתי משמע. כך מוצגים פוליטיקאים רפויים כמצליחנים (במיוחד בתקשורת המקומית) וכך הופכים מקצוענים ומצליחנים לדמויות מאוסות, כך מוצגים כשלים ברפואה וברווחה כדוגמא למקצועיות והצלחה וכך מטויחים פשעי המשטרה והצבא ומערכת השיפוט, והאשם מוצג כנרדף. אז אם לתקשורת הזו מותר לסובב את הציבור בחוסר אמינות אז למה שהציבור לא ישנא אותה?!

  

האישה שאיתו

בס"ד

                האישה שאיתו / הרב אליהו קאופמן

     להמולה סביב פרשת נתניהו ואשתו ישנם היבטים שונים. יש הרבה מאוד מן האמת בכול מה שטוענים בליכוד – כי השמאל והתקשורת מנסים לחולל ב"פוטש" פלילי, ואת מה שהם לא מצליחים לעשות בבחירות הם מנסים ליישם דרך מערכת המשפט. אבל מנגד, מסתבר שנתניהו ורעייתו הם גם אלה שהעניקו לתקשורת – שמאל את הנשק נגד עצמם. יהיו טענות הליכוד צודקות באשר יהיו – נגד העליהום הפוליטי (שאולי גם יעבור דרך הדרג השיפוטי...), הרי שזו לא הפעם הראשונה בישראל שזה קורה, ובעבר זה אפילו העלה את הליכוד לשלטון. אל לליכוד לשכוח כי שר המשטרה – העומד בראש מערכת אכיפת החוק, הוא גלעד ארדן, שנתניהו עצמו מינה. גם מפכ"ל המשטרה – רוני אלשייך, רחוק מלהשתייך לתקשורת – שמאל, וגם את המינוי הזה אישר נתניהו עצמו, ואילו היועץ המשפטי

לממשלה, אביחי מנדנבליט שמו, אף הוא מונה ע"י נתניהו, ומקורות משפחתו ב"משפחה הלוחמת" של הרויזיוניסטים. כך זה גם אירע בקדנציה הקודמת כאשר שרים, סגני שרים וח"כים מ"ישראל בתינו" נחקרו והואשמו בשחיתויות ואילו שרי המשטרה והמשפטים היו שרי המפלגה הזו, ועוד מונו לאחר מאבק אובססיבי של היו"ר ליברמן שחפץ היה שאלה יבחרו מתוך מפלגתו בעיצומן של החקירות נגדו (דבר שלא היה לו אח ורע בעולם הדמוקראטי בכלל, ובישראל בפרט!). מסתבר שמשהו בכל זאת חורק לשלילה גם בגלגלי עגלת המאשימים את כל העולם, מאפליה ועד גזענות.

     יואילו נא ראשי הליכוד – ישנים כחדשים, לעלעל בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל ולגלות כי המהפך ההיסטורי של 1977  – שבו הם עצמם עלו לשלטון, היה תוצאה של תקשורת – שמאל ומערכת משפט שחברו יחדיו והורידו למען מנחם בגין הימני את המער"ך השמאלי מהשלטון, תוך מציאת נקודת התורפה ב"אישה שאיתו". לראש הממשלה דאז – שספג מה"תקשורת השמאלנית" דאז את חיצי הרעל קראו יצחק רבין ולרעייתו, שאותה סיבכו כדי להדיחו, קראו לאה רבין. לימין לא הייתה אז עיתונות משלו והעיתון השמאלי ביותר דאז – "העולם הזה" בראשות איש שמאל רדיקלי בשם אורי אבנרי, הוא זה שירה מטר של כתבות תחקיר על מושחתי המער"ך עד שהציבור מאס במשפחת רבין, באשר ידלין, באברהם עופר ובשאר חבריהם, וההמשך בקלפי ידוע והוא נרשם על גבי דברי הימים ההיסטורי. היועץ המשפטי לממשלה דאז לא היה איש ימין אנטי מער"כניק אלא מי שלימים סימל את חוד החנית של אהדת השמאל, ב"אקטיביזם השיפוטי" שלו: פר' אהרון ברק. אייך שגלגל מתגלגל...

      אבל בכול זאת הפעם ישנה "הארה" חדשה בכול פרשיות החקירה נגד ראש

הממשלה – ולא רק נגדו, אלא גם כנגד שר הפנים שלו, אריה דרעי. הפעם החקירות אינן מצטמצמות ב"בכיר הממשלתי" בלבד או באיזה חשבון דולרי בחו"ל של אשתו. הפעם החקירות מגלות כי החשדות הן גם כנגד ה"אישה שאיתו", שבענייני נתניהו ודרעי היא פעילה כמעט כמו ה"בכיר הממשלתי" שאיתה. סיפור כזה לא זכור לנו מעולם. עם לאה רבין זה היה בסה"כ משהו שולי וזעיר שלא היה לו חלק בפעילות היום – יומית של יצחק רבין. אצל השרים אהרון אבו חצירה, אריה דרעי (במערכה הראשונה...), אברהם הירשנזון, שלמה בניזרי ואצל רוה"מ לשעבר אהוד אולמרט וה"רב הראשי" לשעבר, יונה מצגר, הרי ש"האישה שאיתו" נותרה בצל ותו' לא. כך זה גם היה אצל כול הח"כים שהורשעו (מלבד פרשת גאולה לוי – אשת הח"כ הנדון לשעבר, יאיר לוי מש"ס). אבל הפעם – אצל שרה נתניהו ויפה דרעי מסתבר שהפרשיות הפליליות לוקות גם בנפוטיזם משפחתי חמור.

     אנחנו לא שופטים, ועד שלא יפסוק בית המשפט את מה שיפסוק הרי שאין לאף אחד זכות להפליל את האחר/ת אבל גם המשפט "אין עשן בלי אש" צריך להילקח בחשבון. ב"להב 433" לא מזמינים לחקירות חוזרות ונשנות – ועוד תחת אזהרה, רק מתוך "נקמנות" או "מסיבות פוליטיות" בלבד. מלבד לאה רבין הרי ששאר נשות ראשי הממשלה בישראל היו תמיד בצל בעליהן. כך זה היה גם אצל נשות השרים או אצל בעלי השרות. אבל גב' נתניהו השתחלה יותר מדי למרכז התמונה הפוליטית למרות שבעלה הוא זה שנבחר לשם כך ולא היא. אם נתניהו באמת יורשע הרי שיש מי שאומרים שלשרה אשתו יש חלק לא קטן בצרות שבאו עליו מההיבט המשפטי. גם יפה דרעי – מרגע שובו של בעלה לפוליטיקה, הפכה לפעילה פוליטית ממש ואף מונתה לתפקיד ההזוי ביהדות החרדית – לחברת "מועצת החכמות" של ש"ס. וכדי להנציח את הנפוטיזם הפוליטי של יו"ר ש"ס הרי שבנו, יעקב דרעי, נבחר לא פחות ולא יותר אלא ל..."מבקר תנועת ש"ס! להבדיל מנשים אחרות של ראשי ממשלה או שרים הרי שפעילותה ה"חברתית"  של גב' דרעי לא המטמצמה בפילנטרופיה בלבד אלא עברה לענייני פיננסים ממש ולקיום עמותות פעילות ועשירות בכספי ציבור, שבעלה היה קרוב לברז המים הכספיים שזרם אליהן. אמנם מדובר בשני מקרים בלבד, אבל הנפוטיזם הזה מפחיד מאוד, וגם בשאר העולם הדמוקראטי קשה למצוא לו אח ורע.

     ולסיום, אם בנשים עסקינן, הרי שקשה לפסוח על האישה הציבורית הנוספת שבאחרונה נחשף קלונה הפלילי: גב' פאינה קירשנבאום מ"ישראל בתינו", שבקדנציה

אחת, כסגנית שר הפנים בסה"כ, היא הצליחה לחולל מהפיכה פלילית מדן ועד אילת. שרות וסגניות שר כבר היו לפנייה אבל היא הראשונה שהגיעה למימדים פליליים כאלה, וגם פרשיית נעמי בלומנטל מהליכוד עדיין מחוירה לעומתה. וגם שם מסתבר שעניין הנפוטיזם היה חלק ממעלליה לכבוד טיפוחם ועליית קרנם של צאצאיה. אם בפרשת נתניהו, דרעי וליברמן נשמעו האשמות כי כול המלחמה הפלילית נגדם היא מיגזרית הרי שלפחות אצל גב' קירשנבאום בנתיים אין עדיין טענות על מלחמה נגד "הציבור הרוסי".

      כשפרצה פרשת הרב לאו האב – בשנת 1993, על רקע האשמות נגדו בעניין הדוגמניות וכו', כתב אז אמנון דנקנר המנוח בעיתון המנוח "חדשות" ש"גם אם הכול שקר הרי שללאו זה נדבק, אם היו כותבים דברים כאלה על הרב שך או על הרב עובדיה כולם היו צוחקים". זו התמצית שלי בפרשת משפחות נתניהו ודרעי...

    

הערמונים עדיין בסלים

בס"ד

             הערמונים עדיין בסלים / הרב אליהו קאופמן

     לדידי, הרי שהחלטתו של השופט סלים גו'בראן, בעניין הפונדקאות של זוגות התועבה, הייתה צפויה. זו איננה הפעם הראשונה שהשופט גו'בראן – ערבי נוצרי במוצאו, מתבקש להוציא לחברה הישראלית את ערמוני המחלוקת הבוערים, אף בנושאים יהודים – ערבים (פרשת שי'ח ראד סלח מהתנועה האסלאמית הצפונית). אבל בנושא זוגות התועבה ידע גובראן היטב כי לא רק שהחלטה חיובית בעיניינם תהיה בלתי הפיכה לדורות אלא שהוא עלול להסתבך גם בתוך החברה הערבית, כי הפעם אין מדובר במשמעות של מקרה בודד אלא זו תהיה התווית נורמה חדשה לטווח ארוך, שלא רק תשפיע על החברה הישראלית אלא גם תשפיע על הגטו הערבי בישראל, ובמיוחד זה שבסיר המוסלמי הרותח בלאו הכי. פסיקה של גו'בראן לטובת אותם זוגות הזויים הייתה מקוממת עליו את הערבים המוסלמים במדינה, ואף את הדרוזים והצ'רקסים, ומעלה מחדש את קונפליקט המיעוטים בחברה הערבית: האסלאם השמרני מול הנצרות המתירנית.

       יהיו שיטענו כלפי כי גם אם התועבות – באימוץ ילדים, יכנסו לחוק ע"י ההזויים הרי שהחברה המוסלמית – ובוודאי הדרוזים והצ'רקסים, יהיו מוגנים מהשפעה כזו כי ברוב המקרים הם בונים חומת מסורת מפני חידושי המערב בישראל. אבל הטענה הזו כבר לא כל כך מדויקת. בשנים האחרונות חדרו ההשפעות הישראליות החילונית לא רק לחברה המוסלמית בכלל אלא גם לסניף הבדואי שלה, ובמיוחד בעניין מעמד האישה. התועבות הללו – של "נישואי זוגות"מדור המבול, שאינם זוגות, הם ה"קו האדום" שהחברה הערבית תוכל לספוג, וברור להם שאם החוק יאפשר זאת ליהודים ולסלאבים הר שגם ערבים לא מעטים יטרפו לכך, ולזאת גם הערבים הנוצרים אינם מוכנים מכול הבחינות. גובראן הבין היטב כי בפסיקה שלו הוא יעורר נגדו הר געש בתוך ביתו שלו. זה היה רגע לפני שפשט את מדי השופט, ואם היה פוסק לטובת אותם זוגות תועבה – ועוד ב"יום אידם", הרי שהיה זה גול עצמי בדקה ה-90.

        ובאמת , ההחלטה שלא להחליט ובמקום זאת לצאת לגמלאות שמהם הוא לא ידרש עוד לעולם להוציא את ערמוני התועבות, הייתה ההחלטה האידיאלית שלו, ואולי החכמה ביותר שהחליט כשופט בכלל. גם גורמים משפטיים ישראלים שמחו על ההחלטה הזו פחדו לתת לכך לגיטימציה, שהרי מי ישורנו את האנדרלמוסיה שהייתה מתחוללת בחיי עוללים בפרט והחברה הישראלית בכלל אם וכאשר, חס ושלום, תאושר הפונדקאות לאתום "זוגות" קלוקלים. אילו היה יושב בראש הרכב ההחלטה שופט יהודי – ועוד שופטת "ליבראלית", בטוחני כי הפור היה נופל ואימוצי העוללים – ל"זוגות" האומללים, הייתה מתבצעת ואילו "יום האיד" של התועבות היה נגמר בקול תרועת שמחה, שאח"כ הייתה גם קורעת ושוסעת את החברה הישראלית באופן בלתי הפיך.

          התגובה המוזרה ביותר לפרשיית התועבות באה מהיהדות החרדית בארץ ובעולם. מי ששנה ולמד יודע היטב שעניין התועבות הוא החזרה לדור המבול ומעמיד בסכנה קיומית – מבחינת שמעיה, את עם ישראל על אדמתו. חילול קברים, גיוס לצבא או מלחמהנגד אפליה זו או אחרת אינם אלא כאין וכאפס לעומת המלחמה שהכריזו אנשי התועבות בכול סדרי בראשית של הקב"ה, אבל כבר שנים לא מעטות שהיהדות החרדית עוברת לסדר היום בנושא, והפסיקה את מחאותיה בנדון, כולל אנשי ה"עדה החרדית" החוץ פרלאמנטרים. כשהתחילו המצעדים הללו – מצעדי התועבות, עוד יצאו להפגנות לא מעט חרדים, ובמיוחד בעיר הקודש ירושלים אבל עם הזמן הכול דעך ודווקא הקיצוניים שבקרב הכיפות הסרוגות עדיין מתמידים בעניין אך במתי מעט. אין ספק שכמו שראשי השמאל השתיקו את הרחוב הערבי – ובכללו את התנועות האסלאמיות, בנושא המחאה, ולו רק משום היות אנשי השמאל לצד העניין הפלשתינאי, הרי שכך הם גם השתיקו את ראשי החרדים אך מכיוון "ברית חברתית", וכך הפכו דרעי, גפני וליצמן למשתיקי המחאה הכול כך חשובה, רק משום אינטרסים אישיים שהרבה מהם הם בעיקר כלכליים.

     הבושה היא שלעומת מדינות כמו רומניה ורוסיה שדחו את עניין חוקיות ה"זוגות" ("משום שהם פוגעים ומשנים את דמות המשפחה המסורתית  מהתנ"ך...) הרי שבישראל זה לא רק עומד על הפרק אלא שציבור שומרי התורה והמצוות מחריש, למרות היותו "עם הסגולה" ההיסטורי. הבושה היא שלולא שופט ערבי – ועוד נוצרי, היו כבר נשלחים עוללים לניבול עתידם בעולם הזה ובעולם הבא.     

אז מי כאן הנשיא?

בס"ד

                  אז מי כאן הנשיא? / הרב אליהו קאופמן

      לדונלד טראמפ אין חיים קלים בפתח נשיאותו, וזה היה צפוי. הגוורדיה השלטת איננה מוכנה להכיר בבחירת הציבור משום שלדעתה האיש הזה איננו חלק ממנה. אבל אילוצו של טראמפ לחתום על עיצומים נגד רוסיה מעלה גבה. בכלל, כול פרשת טראמפ – רוסיה מעלה שתי גבות. מלכתחילה הואשם טראמפ ב"ידידות טובה מדי" לרוסיה. טראמפ גם הואשם כי העביר "מידע חסוי" לאותה רוסיה – יריבתה העיקרית של ארה"ב מאז 1917 (אם כי בממדים ובפרצופים שונים...), ועל כך טראמפ דווקא ענה בהיגיון, שמותר לנשיא ארה"ב להחליט בעצמו מה חסוי ומה לא חסוי, כשהוא מתנהל כנשיא. אבל מסתבר כי הנימוק הזה איננו משכנע את האמריקאים. לדידם הנשיא איננו ה"פרסונה" הראשונה במעלה ב"דמוקרטיה מספר אחת בעולם". אז לכול הרוחות, מי באמת השליט בארצו של הדוד סם?

     שנים רבות – עד התמוטטות הקומוניזם בבריה"מ לשעבר, ניזון העולם כולו מהרעיון כי הקומוניזם הסובייטי – מלווה בלווייני המפלגות הקומוניסטיות שלו בעולם ומאובטח במדינות הקומוניסטיות של "ברית וורשה" המזרח אירופאית, הוא הדמון האנטי דמוקרטי המאיים לכבות את אור הליבראליזם בעולם. הזרקור התקשורתי האיר לכיוון הצגת התוקפנות הפוליטית והאנטי דמוקרטית אך ורק כלפי הסובייטים בפרט, והקומוניזם העולמי בכלל. מנגד, הרי שארה"ב הצטיירה תמיד כאבירת החופש והקדמה, כשבמושב הקדמי שלה יושב חוד הליבראליזם העולמי, נשיאה הנבחר של מעצמת העל הראשונה במעלה. בריה"מ הייתה תמיד שם נרדף למנגנוני חושך שקובעים את עמדתה ולא הבובות הפוליטית שעמדו בראשה. ה-ק.ג.ב. וה-א.נ.ק.ו.ד. היה אלה שבעולם הצטיירו כמכריעי העל באותה בריה"מ האימתנית. גם לאחר נפילתה של בריה"מ האגדית (בשנת 1990) המשיכו ההנחות והטענות הללו לרחוש בעולם שחי מעבר ל"מסך הברזל" הקומוניסטי.

     בוריס ילצי'ן – ואחריו ולדימיר פוטין, לא הותירו רושם שפירוק בריה"מ ונפילת הקומוניזם ברוסיה אמנם הביאו מנהיגים דמוקרטים וליבראלים שיעמדו בראש "רוסיה החדשה", זו שמיכאיל גו'רבצוב כל כך הבטיח לעולם המערבי. השניים הללו ירשו את גורבצו'ב – שרצה לפרק את בריה"מ בשלבים שקטים יותר, והזכירו לעולם שברוסיה ממשיכה השושלת ההיסטורית של מנהיגים דיקטאטורים, החל מדמויות הצארים המלכותיים דרך האבסולוטיסטים של לנין, סטאלין, חרושצו'ב וברזנייב. הכול הבינו כי ה-ק.ג.ב. לא מת אלא שהוא החליף את נאמנותו מתמיכה במנהיגים קומוניסטים דיקטאטורים למנהיגים דיקטאטורים ואימפולסיביים שהתחפשו ל"ליבראלים". ואילו ארה"ב נותרה זו החייכנית, עם נשיאים נאים ומצוחצחים כבוש האב והבן וקלינטון. אובמה היה המפץ ההיסטורי הגדול ביותר להוכחה שלדמוקרטיה ולליבראליזם האמריקאי יש רק גבול אחד ששמו השמים. אבל מה שקורה כיום עם טראמפ מתחיל לפזר לנו את ערפל האוטופיה המתקתק סביב ארה"ב ומול סמל החירות שלה.

      הנה מסתבר לנו שהנשיא האמריקאי לא רק שאיננו כול יכול אלא שמכופפים לו את היד כשהוא מושיט אותה לשלום למדינה שהייתה מאז ומתמיד היריבה מספר אחת של ארה"ב. טראמפ מואשם בכך שרוסיה סייעה למערכת הבחירות שלו. אבל אני עוד לא ראיתי מדינה אחת בעולם ומנהיג אחד בעולם שאיננו מתערב לטובת הבחירות במדינה אחרת. רק שלא יעמידו את טראמפ למשפט נוסף: על תמיכתו של נתניהו בטראמפ (...). תמיד ציפינו שה"דוב הרוסי" ירכין ראשו לשלום עם ארה"ב, וכשזה קרה פתאום ארה"ב בועטת ביוזמה האוטופית, גם כשנשיאה הוא נושא דגל השלום! כולם האמינו (וגם אני...) כי טראמפ ופוטין יעמדו לפני עימות (לאחר בחירת טראמפ), והנה כשהם לוחצים ידיים באה יד נעלמה ומכופפת את ידו של הנשיא האמריקאי. לכולנו סיפרו (וגם לי...) שהסכנה מטראמפ היא שמדובר באיש מלחמה, ופתאום מסתבר שאנשי השלום - אובמה וקלינטון, הם אלה ששולחים את שליחיהם לחבל בסדר העולמי שיכול היה להביא שלום אמיתי. ולנו מסתבר שבעצם האינטרס של אובמה – קלינטון היה בהמשך המתיחות ה"קרה" בין ארה"ב לרוסיה. אחרי כול כך הרבה סיפורים על מנגנוני חושך חשאיים רוסים (בכול הצבעים...), החפצים אך ורק במלחמות עולמיות, הרי שמסתבר לנו שדווקא בארה"ב חיים וקיימים מנגנונים כאלה.

      פתאום אנו שמים לב להרבה דברים שלא נתנו עליהם את דעתנו. בשנים האחרונות רבו הסיפורים כי עוד בימי נשיאי ארה"ב הרפובליקנים כבר צפצפו אנשי הדממה בארה"ב ודאגו להדליף כי ב"בית הלבן" ישב אח"כ נשיא שחור. גם לערבים ולמוסלמים זה הודלף. דהיינו, יתכן שבכלל הייתה כאן הצגה אמריקאית של כוחות שמאחורי המסך הפוליטי שהביאו לבחירת ברק אובמה, רק כדי ליצור תקדים היסטורי ותו' לא, ואילו אובמה עצמו היה רק "סטטיסט" בהצגה. פתאום שוב עולות פליטות הפה של גב' קלינטון הרומזות שדעא"ש הייתה יציר אמריקאי רצוי בסוריה אך גלשה ללא היתר אמריקאי לעירק. פתאום אנחנו נזכרים כי לא פעם מופעיות ידיעות "אינטרנטיות" על כך שלואי אמסטרונג לא דרך כלל על הירח אלא נחת במדינה אמריקאית נידחת רק כדי לעצור לסובייטים לשעבר הישג חלל משלהם. פתאום אנחנו נזכרים בפלישה האמריקאית לגרנדה הקטנה ואח"כ עולה לנגד עינינו אותה מלחמת ויטנאם הנוראה ומשם אנו מפליגים לזיכרון האי ההכרה האמריקאי בסין העממית והחלפתה בהכרה באי קטן כפורמוזה, כתחליף לסין הגדולה. כמו שפלישות בריה"מ לשעבר להונגריה, צ'כוסלובקיה המנוחה, לפולין ולאפגניסטן היו לשם תוקפנות כך זה כנראה היה גם בגרנדה, צי'לה, ניקרגואה וכמובן ויטנאם, אבל רק מהכיוון האמריקאי... פתאום אולי מובן לנו יותר כיצד רק בעידן טראמפ יוצאים אזרחים אמריקאים לרחובות נגד הבחירה הדמוקרטית, ואילו כנגד המדינות האירופאיות – היוצאות נגד נשיא אמריקאי נבחר, איש בממשל האמריקאי, לא יוצא בתגובת (מהכוחות השולטים באמת בארה"ב). וזה מפחיד מאוד...

       זה מפחיד כי לפתע מתגלה לנו שגם כשאפשר להגיע לשלום עולמי אז בכול זאת מישהו בארה"ב ה"נאורה" מונע זאת גם כנגד הנשיא האמריקאי הנבחר. ואם כך הדבר, אזי, גם השלום במזה"ת איננו תלוי בטראמפ, וארה"ב איננה כלל מעוניינת בו. ואולי צדקו הסובייטים לשעבר, שתמיד טענו כי סחר הנשק האמריקאי והיותה של ארה"ב המעצמה מספר אחת בעולם, מונע ממנה להגיע למצב שבו תחפוץ בשלום עולמי. איש כאן איננו רוצה להפוך את האימפריאליזם האדום לשעבר ל"טלית שכולה תכלת" אבל מסתבר שארה"ב הייתה תמיד המכסה הנכון לסיר הקומוניסטי האדום. אבל בישראל יש מי שעדיין לא מבין את העניין, ואולי ישנו אחר – אפל מאוד, שדואג שהוא לא יבין את העניין.

     לא לחינם השמאל הישראלי – ואף המרכז הישראלי, פוצה פה ומצפצף נגד טראמפ. מישהו דואג להזין אותם שטראמפ הוא אויב הקדמה, אך במיוחד השלום. אבל אחרי פרשת כיפוף ידו של טראמפ ע"י כוחות אמריקאים מסתוריים כדאי ל"ליבראלים" הישראלים לשאול שוב פעם האם אובמה וקלינטון הם אמנם שליחי השלום – ובמיוחד למזה"ת ? מי שהכשיל ומכשיל את ההסדרים בין טראמפ לרוסיה הוא בעצם מכשיל את הסדר העולמי לשלום ולפיוס דרך שלום בין שתי המעצמות הגדולות, ומכאן שהוא גם מכשיל את השלום במזה"ת. הסיפור הזה – של כוחות אפלים המכופפים את ידו של מנהיג עולמי מלכרות שלום עם יריבו העולמי, כבר אירע בעבר.

      לפני כמעט 52 שנה (1962) הושגה הבנה עולמית בין גו'ן קנדי – אז נשיא ארה"ב, למנהיג בריה"מ לשעבר, ניקיטה חרושצו'ב, להסרת הטילים הסובייטים מקובה, שהיו מכוונים לחופי ארה"ב, ומנגד התחייבו האמריקאים לא לפלוש לקובה הקומוניסטית ואף לפרק את טיליהם מגרמניה ואיטליה, שכוונו נגד "ברית וראשה" הקומוניסטית. אבל באוקטובר 1964, שנתיים בדיוק לאחר הסכם קנדי – חרושצו'ב, הודח האחרון מראשות בריה"מ ונשלח להתגורר בפאתי פרבר ממערב למוסקבה הבירה, על אשר הביא להפשרה ביחסי בריה"מ לשעבר עם ארה"ב, ולריכוך ה"מלחמה הקרה" ביניהן. המדיחים הוסיפו וטענו כי גינוני הכבוד של חרושצו'ב למנהיגי ארה"ב ואירופה – בדרך לפיוס גדול יותר, אינם "האינטרס הפטריוטי והביטחוני" של בריה"מ בפרט ושל הקומוניזם בכלל. לכול העולם הסתבר שבבריה"מ "מנהיג העל" איננו באמת השליט, ועוד כשהוא שואף לשלום, ובעצם בריה"מ איננו מעוניינת בשלום. בשבועות האחרונים זה קרה שוב אבל בכיוון ההפוך, אם כי בנימוס אמריקאי, של כיפוף היד לנשיאם, ולא בברוטאליות הרוסית הנודעת, של שליחת מנהיגם לפאתי הפרבר המרוחק ביותר בבירתם הגדולה, בבעיטה ישירה בישבן.  

      

פיקוח נפש דוחה הכול

בס"ד

             פיקוח נפש דוחה הכול / הרב אליהו קאופמן

     בסוף שנות החמישים – כשירושלים העתיקה הייתה עדיין תחת השלטון הירדני, הגיע יהודי מסורתי אל הרב מבריסק – רבי זאב סולובייציק, ומתוך תמימות תינה לפניו את חלומו: שהעיר העתיקה תיכבש ע"י הציונים כדי שיוכל לבקר בכותל המערבי. ה"בריסקר" הביט ביהודי המבולבל ברחמים אך לא הסתיר את דעתו. ה"בריסקר" שלל את הרעיון על הסף והוסיף "אז, חס ושלום, עוד יעברו על האיסור הנורא של כרת ויעלו יהודים להר הבית ומזאת רק תהיינה לנו צרות ודם של הרוגים". אפילו האדמו"ר האחרון מחב"ד – שהיה ידוע בתמיכתו הלאומנית בציונים, שלל את העלייה להר והדגיש בפני הפרובוקאטור החילוני, גרשון סלומון, כי "יש לחכות למשיח לשם כך". בראשית המאה העשרים – עוד בימי השלטון הטורקי בארץ הקודש, ברח מהנדס יהודי מארץ ישראל מהפחד שהשלטון העותומ'ני יאלצו לעלות להר הבית כדי לשפץ את המסגדים, וכול זאת למרות שהגר"ח זוננפלד נתן לו אישור על כך, משום עניין של "מוראה של מלכות". עשרות שנים לפני כן קיבל לידיו השר משה מונטיפיורי "כתב סירוב" מבית הדין של ירושלים על שעלה להר הבית והתגלגל בחבית עד למקום שיפוצו העליון של הכותל המערבי. גדולי ישראל – מכול החוגים, ידעו היטב כי כל עלייה המונית של יהודים להר הבית תביא בעקבותיה רק דם והרג (ודי אם נזכיר את מאורעות תרפ"ט ואת תחילת האינתיפאדה השנייה, עד לרצח השוטרים הנוכחי), והדברים אמנם כך, אבל כשכול זה קורה וכאשר יהודים חרדים נסחפים אחר תימהוניים ולאומנים חילוניים הרי שאין פוצה פה ומצפצף. בדבר שהוא העניין ראשון במעלה של פיקוח נפש, משום חילול קודשי ישראל, הרי שגדולי הרבנים מותירים את המו"מ על כך בידי הציונים הפוקרים ובידי ההזויים מהימין ה"סרוג". בעוד שה"וואקף" המוסלמי עומד בגאון על אינטרסי אמונתו המוסלמית הרי שאצלנו מנהלים את המו"מ איתו פוקרים, מחללי שבת וכאלה הלוחמים להורדת היהדות ממסילתה. אין בספק שזהו הרגע המביש ביותר בדור שלנו, כאשר אלה הקוראים לעצמם "גדולי ישראל" מותירים את הדור לסכנת רציחות ושפך דם רק משום כניעתם כלפי הציונות.

     אבל הביקורת שלי איננה מצטמצמת רק לראשי "אגודת ישראל", "דגל התורה" וש"ס אלא גם לאנשי ה"עדה החרדית" וחסידות סאטמר. בכל העולם צופים בהסברים שבארץ הקודש מתחוללת "מלחמת דת" וכי היהודים הדתיים מעוניינים להחריב את המסגדים בעלייתם להר הבית. בכל האקרנים העולמיים צופים בחובשי כיפות המתלהמים מול המצלמות, וכמובן שכול הצופים הללו אינם מבדילים בין חובשי הכיפות הסרוגות לשחורות. יתרה מכך, הטלויזיה הציונית מצלמת בכוונה בעיקר את החרדים המעטים שעולים להר ונותנת להם פתחון פה הזוי ואלים ואת הצילומים הללו היא מקרינה בארץ ומשווקת לחו"ל, ולכך נוסף גם אלמנט הסכנה לחרדים בחו"ל בעקבות המצגים הללו.

      כאשר מדובר בעניין גיוסם של חרדים ציונים ולאומנים – מקרב "מפלגת "בני תורה", הרי שסאטמר מגייסת בחו"ל עשרות אלפים להפגנות. כאשר מדובר בעניין פרטי של אברך או אישה מול בתי החולים בארץ הרי שה"עדה החרדית" מגייסת אלפים לרחובות, כדי לנפץ רמזורים ובלי לחשוש לתדמיתה. אבל כשמדובר בסכנת הכרת החמורה בדורנו, עם הרוגים, מהומות וסכנת חיים ליהודים אין קול ואין עונה. החשבונות הציוניים – מה יגידו הציונים וקהלם, הוא זה שקובע להחריש. האדמו"ר מסאטמר זצקו"ל – הרב יואל טיטלבאום, כבר כתב שכשהלמות ואלמות הרחוב שולטים הרי שגם ברבנים הגדולים ביותר יכול להתקיים "וידום אהרון". אבל הצרה היא שבדור הזה זה קרה גם לאלה המתיימרים להמשיך את דרכו. לגבי הגר"ש אוירבך הרי שאין לי הרבה תלונות כי דינו אצלי כראשי החרדים הציונים מהמפלגות שבכנסת המינים, שהרי זהו חלומו: ח"כ ב"יהדות התורה", ולראיה שהוא שותף לקואליציה הירושלמית – ציונית – רפורמית.

       אילו היו מתקיימות – בעליה להר הבית, משמרות של ה"עדה החרדית" (כפי שהן מתקיימות על קברי אבות למשל...) נגד העלייה להר הבית, אזי, מזמן העולם היה מבין שאין כאן מלחמת דת של החרדים להשם נגד האסלאם. אילו בניו יורק – מול האו"ם, ובלונדון, מול הגרירות הציונית, היו עומדים מאות ואלפים של מפגינים נגד העלייה להר הבית הרי שאומות העולם היו מבינות שהציונים הם אלה המתגרים בערבים ולא דת ישראל. תמהני לאן נעלמה "נטרונא" האנטי ציונית? יתכן שהם מפחדים להיתפס כ"פרו ערבים" מדי, אבל הרי האדמו"ר מסאטמר ציווה כי יש לומר לאומות העולם ואומה הערבית שאין הציונים מייצגים את היהדות ואת היהודים, והפגנות נגד הציונים היו משאת נפשו של האדמו"ר הקדוש...

      אבל לא רק במחלאות הר הבית נאלמים ונעלמים אלה הקוראים לעצמם "שלומי אמוני ישראל", וכמובן שגם החרדים הציונים מתאדים עימם. בימים אלה קדושת ארץ ישראל נמצאת בדרגת סיכון גבוהה יותר מאי פעם בעבר, אולי כמו בתקופת עמי כנען. בעיר תל אביב המצב מדרדר משנה לשנה. לא לחינם טען בשעתו האדמו"ר מסאטמר זצקו"ל – רבי יואל טיטלבאום, כי "לפני בוא משיח צדקנו תל אביב תעלה באש". היו אלה דברים שהאדמו"ר הקדוש טען לפני תלמידיו עוד לפני מלחמת העולם השנייה. אבל האדמו"ר מסאטמר לא היה היחיד שתיעב את תל אביב. בשנות החמישים של המאה העשרים הגיע לרב מבריסק – הרב זאב סולובייצי'ק זצ"ל, יהודי חרדי מתל אביב ושאלו האם עליו לעזוב את תל אביב משום חינוך ילדיו. ה"בריסקר" השיר אליו מבט חד ופלט כי "גם למענך טוב אם תעשה את זה". ה"בריסקר" גם הקפיד לא לישון אפילו לילה אחד בתל אביב. שוללי העיר הזו – מבין גדולי ישראל, טענו כי מה שנולד בחטא ובא ממקור טומאת הס"מ לא יוכל להצמיח קדושה גם אם כל גדולי התורה יבואו לגור בת"א. להבדיל מעיר גוית בעולם, ומסתם ישוב עירוני פוקר בארה"ק, הרי שתל אביב הוקמה כסמל לחדש התועבתי עם הפנים לא רק להוללות אלא בעיקר כאנטי תזה ליהדות, ולמה שערי הקודש בישראל ייצגו. ירושלים, טבריה, צפת וחברון היו ערי הקודש שהרימו על נס את דגל הקדושה והמשכיותה מדור לדור. תל אביב הוקמה כנגד זאת: כדי לכרות את היהדות ולסמל את העיר הציונית הפוקרת הראשונה במעלה. לא סתם מושבה או קיבוץ אלא מטרופולין אנטי דתי ואנטי יהודי, במובן הרוחני של המילה. ומדור לדור הכול שם נעשה חשוך יותר. אילייה קפיטולינה הרומאית – שאותה הרומיים בנו על חורבות ירושלים הקדושה, רחוקה היתה מלהיות כה טמאה כתל אביב בימינו. קיסרי, אתונה, פריז וסן פרנצ'יסקו מחווירות מול טומאת העיר הזו, שכונתה "העיר העברית הראשונה". גם התקשורת הנכרית מדרגת את תל אביב – מידי שנה בשנה, כהעיר הראשונה במעלה של בני התועבה ועינוגיהם בעולם. האדמו"רים והרבנים שפעם חיו בעיר הזו ברחו ממנה כמו מנחש פתן, למרות שבתחילה תלו תקוות גדולות ורבות ל"חיזוקה". ועכשיו הגענו לתחתית של החבית. הבעיה בתל אביב איננה רק התחבורה הציבורית שחפצה לחלל את כל יום השבת, ולא רק "מקצתו". הבעיה איננה רק מרכולים הפתוחים בה בשבת ובחג. צרות כאלה לא חסרות גם בהרצלייה, בכפר סבא, בחיפה ובכל רחבי המדינה הציונית. הבעיה היא במצעדי התועבה שהפכו אותה לבירת הסחי של העולם כולו! ממנה יוצאו כול שאר מצעדי התועבה בארץ, כולל לירושלים. ובאחרונה, הגידול הממאיר הזה תפח להיות בסיס ההפגנות והמחאות של אנשי התועבה להקמת משפחות תועבה שרק תהרוסנה עוללים ותינוקות של בית רבן. והכול על אדמת הקודש של ארץ הקודש! אבל את ראשי היהדות החרדית זה לא מעניין, הם אינם עסוקים בכבודו של מלך מלכי המלכים אלא בכבודה של הפילגש הציונית מהגבעה.

       התחבורה בשבת, גיוס לאומנים חרדים ואפילו מלחמת קודש על חיטוטי שכבי עדיין מחוירים לעומת מלחמת ה' נגד הטמאת היהודי וארצו הקדושה בתועבות שמשמעותן החייאת דור המבול, רחמנא לצלן. אם בפרשת הר הבית מובנת לנו העובדה כי ראשי היהדות החרדית פוחדים מתדמית של "תבוסתנים פרו ערבים", ולכן כבוד גדולי ישראל שלחמו על אי העלייה להר הבית נזנח מהם והלאה, והרי שבעניין התועבות והמלחמה נגדן עולה סימן השאלה על עניין ה"דום-שתיקה". מדוע אין הרבנים מרעישים עולם כאשר ארץ ישראל מחוללת וכל סדרי בראשית של הקב"ה נרמסים ע"י הציונים, במסכה "יהודית"?! הפחד של החרדים הציונים על רבניהם, הוא מהתגובה הכספית של מטיבייהם הציונים ולכן הם נופלים עוד מדרגה לרגלי השטן. אבל מה עם ה"עדה החרדית" וסאטמר? מסתבר שהאגודאים והש"סנקים הציונים ידעו במשך השנים להוריד את פרופיל המלחמה בתועבות ל"עדה החרדית" עד שבשנים האחרונות אפילו "פשקווילים" של ה"עדה החרדית" נגד מצעדי התועה" בירושלים אין אנו רואים. מסתמא שגם המאבקים בתוך ה"עדה החרדית" – הנעשים ע"י "גורמי הביטחון" הציוניים, הן סיבה נוספת לאנמיה הפוליטית וההשקפתית של אלה שאמורים היו לייצג את רוח הקרב של הגר"ח זוננפלד ומהרי"ץ דושינסקיא זצקו"ל. וה"עדה החרדית" – בצורתה כיום, היא גם זו שמקררת את חסידות סאטמר. יתרה מכך, חסידי האדמו"ר אהרון טיטלבאום כבר מכרו את נפשם לציונות, ובמיוחד לחסידויות הציוניות, ובראשן חסידות בלזא הראוותנית ותו לא.

       המושג "עם סגולה" איננו עניין שבסמנטיקה. "אור לגויים" איננה קלישאה. עם ישראל הוא בעצם הדוגמא הרוחנית לעולם הגויים וכשהוא נופל גם העולם נפגע, שהרי נאמר "אין פורענות באה לעולם אלא בשל ישראל". וכשעם ישראל איננו צועד רוחנית כדוגמא לאומות העולם הרי שהעולם הופך לעיסה טובענית של תועבה אנדרלמוסית ולכן עם ישראל מקבל את עונשו מאותן אומות עולם, שבמקום לשמש להן דוגמא הוא מחקה אותן. זה היה בימי השופטים, זה אירע בימי ממלכות ישראל ויהודה, זה קרה בימי היוונים והרומאים, זה המשיך בימי ההסכלות השונות וזה קורה גם כיום. אילו חסידות סאטמר הייתה מפגינה מול השגרירות הציונית בארה"ב, כנגד הפיכת תל אביב לבירת התועבה העולמית וכנגד הניסיון לקיים נישואי תועבה בישראל והפיכת תינוקות לאומללים, הרי שהעולם הנכרי היה מצדיע ליהדות החרדית בכול מקום, אבל הפחד ממה יגידו החרדים הציונים פשוט גונז את צוואתו של האדמו"ר מסאטמר, למחות בפני אומות העולם נגד הציונות ונגד התיימרותה להיות נציגת העם היהודי עלי אדמות. חבל רק שכולם שוכחים כי משמים עלול להיות לכך מחיר דמים קשה.

                                גניבת הדעת הרומנית

      גניבת דעתם של יהודים מסורתיים – בטיוליהם לרומניה נמשכת. לאחר "טיולי גשר" הגיע זמנה של חברת "טיולי מסורת" לגנוב את דעתם של יהודים תמימים וחובשי כיפה. שוב יוצאת המודעה ומספרת על "מסעדות כשרות" ברומניה מטעם הפדרציה המתבוללת שם והיהודים התמימים מאמינים לסוכני "טיולי המסורת" מהעיר הטמאה תל אביב כפי שהאמינו לסוכנים של "טיולי גשר" חובשי "כיפות השקל". העובדות לא השתנו ורק הורעו. בעיר ברשוב למשל – עיר תיירות רומנית מרכזית, עומד נשיא חדש בראש הקהילה המתבוללת המקומית ורוב "משפחתו" בכלל נכרית. האיש אחראי על אותה "מסעדה כשרה" שתמימי התיירים מישראל מובאים אליה. ה"משגיח" החדש שלו הוא ליצן רווק מבוגר ששמו דוד גלנטר, מהעיר דווה. האחרון עובר כל יום את כל העבירות האפשריות מבחינת היהדות. הוא קופץ מנכרייה לנכרייה, אוכל בעצמו חזיר ושאר טריפות ונבלות ובעבר היה "משגיח" באתר הפדרציה על חוף הים השחור, שם קיבל הוראה ממנהל האתר לא להיכנס כלל למטבח אלא תמורת הסכמתו יקבל לכך יקבל מנת אוכל נוספת בחדר האוכל, וכך אמנם עשה. לפני מספר שנים הגיע הגלנטר הזה לישראל והשתכן בבית בת דודתו בראשל"צ, לה הוא הביא ערב פסח ממש את כל שיירי הלחם של ה"סעודה השלישית" בבית הכנסת הגדול של ראשל"צ, למרות בקשתה הקודמת שלא יכניס לביתה חמץ. על הליצן הזה סומך גם "רבה" של הפדרציה המתבוללת, מר רפאל שפר ולו חלבן בשם צביקה כפיר שהפך ל"רבה של ברשוב". ישנם כמה מלחכי פינכא מישראל – כמו אלחנן גוטמן מבני ברק, אשר מנסים לטעון כי "הרב שפר משקיע חזק בכשרות ברומניה", אבל כשאני מציג לו כי כול סגל ה"משגיחים" של שפר הוא על "טהרת" מתבוללים ונכרים הרי שהוא טוען כי לא ידע מכך, למרות שאכל שם וגם את אביו הזקן , הרב אפרים גוטמן, הוא החטיא באותה אכילה. ברומניה אין מקום קבע כשר אחד – כולל בית חב"ד בבוקרשט הבירה, שגם שם תלויה לנפתלי דוייטש, רכזו, קופת שרצים מהבילה.

                                             שימו עליו קרוס

      עכשיו הגיע תורו של יואל קרויס להפוך לציוני התורן לאחר יהודה משי זהב, שמואל חיים פפנהיים ומשה אריה פרידמן. מ"מהפכנים" אנטי ציונים הם הפכו לפרו ציונים, ובעצם הם מכים על חזם וטוענים כי השמיכה הציונית היא החמה ביותר. ראשית, כבר שנים שאני טוען כי כאשר חרדי מגיע והופך לכוכב תקשורת אצל התשחורת הציונית – גם כביכול לשלילה, הרי שהוא בעצם משת"ף, שאחרת הוא לא היה מגיע לאקרנים ולמיקרופונים הציוניים. להבדיל מהערבים למשל הרי שהחרדיות איננה רק אויב חזיתי לציונות, שיש להדבירו בכל מחיר תחת ההוראות הציוניות, אלא שזהו אויב שיש למחוק אותו כדי שהציבור הציוני – חולני לא יעלם ולכן הם שוב ושוב מבליטים ובונים דמויות חרדיות מטעמם שילחמו נגד היהדות והחברה החרדית או לחילופין ייצגו "קיצוניות חרדית" שתמאיס את היהדות בעיני עם ישראל. יהודים חרדים בעלי השקפה מייצגת או לוחמת אמיתית לא ייראו מעל מסכי הציונים כי כאלה יאכילו רק בסם מוות את הציונות. לאחר שאותם משת"פים (במודע או לא במודע) מצטרפים לפתע לצד השלטוני הרי שהציונים מצפים שהם יביאו איתם את החברה החרדית הרדיקלית ויהרסו את את החברה שאותה הם ייצגו, אבל זה לא קרה וגם בע"ה זה לא יקרה. משה אריה פרידמן (עליו כבר כתבתי בעבר בביטאון ה"עדה החרדית", כי יהפוך לציוני...) לא הביא אחריו את "נטורי קרתא" לציונות, לאחר חזרתו לציונות (אם כי הרס את תדמיתם...), יהודה משי זהב לא הביא את שכונת "מאה שערים" בירושלים לזרועות הממסד הציוני, שמואל חיים פפנהיים לא הביא את חסידות "תולדות אהרון" ל"חיק הציוני החם" של "יש עתיד" וכך זה יהיה גם עכשיו, כאשר יואל קרויס משבח את המשטרה וקיבל חנינה מוזרה מהנשיא הציוני, ראובן ריבלין.

     לבד משמואל חיים פפנהיים – שאני מאמין שהוא אמנם שינה את דעותיו, הרי שלגבי שלושת השמות האחרים הייתי עורך בדיקה האם הם לא היו שליחיו הישירים של הממסד עוד לפני ימי "קנאותם". אבל מה שמעניין כאן היא השאלה כיצד זה קורה ב"עדה החרדית" ? כיצד הקמב"צים שלה הופכים לסייעני השלטון לאחר שהתמחו בהסתה "קנאית", שאיש לא ביקש מהם? ראשית, המושג "קמב"ץ" זר לשפת הקודש ומקורו מהמיליטאריזם הציוני. זוהי המצאת התקשורת הציונית כדי להשחיר חרדים רדיקלים. אבל מנגד הרי שה"עדה החרדית" עצמה לא עשתה דבר להזים את השם הזה ואת המשתמשים בשם הזה. פה ושם יצא איזה "פשקוויל" לשם יציאה לשם חובה וזהו. כבר למעלה משני עשורים שה"עדה החרדית" איננה עוד מניפת הדגל ליהדות אמיתית - שתחתיו מוזמנים יראי ה' להגיע, אלא זו כת משפתולוגית שהעיקר אצלה היא הכשרות ( שגם זו רוקנה מההשקפה של פעם...) ושלמינוי תפקידיה המרכזיים לא נבחרים באמת כאלה המתאימים לשם, ושיראת ה' והשקפה היא למולם, אלא כאלה שהם בני דודים ראשונים עד שלישים של פקידי ה"עדה החרדית" המזקינים. לא לשם כך הקים הגר"ח זוננפלד זצקו"ל את ה"עדה החרדית" ולא לשם זאת מסר ר' יעקב ישראל דה האן את נפשו. המינויים הללו הם רק חילול ה' והם אינם מסתיימים ב"קבצי"ם המפוארים" או בעורכי העיתון הרדוד והמסכן שלה , ב"עיתונאים" של הביטאון שלא יודעים לכתוב מילה מחוברת אחת, אלא גם בכאלה שהם אחראיים על המלחמה בגיוס, על המלחמה למען החינוך הטהור, ואף במערכת הכשרות המפוארת נכנס הנגע. ההשקפה של הגר"ח זוננפלד זצקו"ל תעמוד לנצח אבל ה"עדה החרדית" המפולגת והמוכה חייבת לעבור רענון השורות.

                                       "הישיגוה בין המיצרים"  

       משרד הדתות וכמה "רבנונים" בעיר בית שמש הוכיחו עד כמה הם מאמינים בלקח הגלות והחורבן ולכן הם קבעו את הבחירות ל"רב העיר" בבית שמש ביום שלאחר תשעה באב, ואילו כול תעמולת התככים והוצאות "לשון הרע" וה"שם רע" נותרו להישפך בשלושת השבועות של "בין המיצרים".  יותר נכון הרי שהללו מתאימים למושג הנכרי של חודש ניסן: "בין המצרים".

      ואם כבר בית שמש אז רק אספר שבשנה האחרונה מלא רחוב נחל עין גדי בשכונה "רמת בית שמש א'" בגדודי כלבים אימתנים. ה"זוהר" מגלה שרשעים שלא סיימו את תיקונם מתגלגלים בכלבים רעים. ממש בצמוד לרחוב הלה עומד אתר הבניה של "גולובבי'ץ, הנבנה על קברי ועצמות הקדמונים. הכלבים הללו- מסתמא, הם שליחי המתים שהוטרדו ע"י חברת הבניה ומשת"פיה, שפעלה כנגד גדולי ישראל, ובראשם גאב"ד ה"עדה החרדית", הרה"ג טוביה וויס, והרה"ג דוד שמידל מ"אתרא קדישא", שאסרו את הבניה ואת החפירות שם.