יום שבת, 27 במאי 2017

שבירת הסטריאוטיפ

בס"ד
             שבירת הסטריאוטיפ / הרב אליהו קאופמן
     זה אירע בערך לפני כחודש. המקום: העיירה נתיבות, עירו של הבבא סאלי זצקו"ל. בסטריאוטיפ הישראלי המצוי וההזוי מצטיירת עיירה זו כקן צרעות פרימיטיבי וחרדי, מהצד המזרחי של המפה הדתית חרדית, וכמובן עם המון לאומנות ואנטי ערביות. אבל ממה שנגלה לעינינו ביום אביב שרבי – במשך מספר שעות, שוב נחשף כי כל התעמולה האנטי דתית והאנטי מזרחית במדינה ובתקשורת הישראלית הם עורבא פרח. שם נחשפה התמונה המוסתרת כי חרדים ודתיים – ובמיוחד ממוצא מזרחי, רחוקים מלהיות קיצוניים ולאומנים.
    אליהו – אחד מתלמידיו לשעבר של הרב מנחם פורמן ע"ה, הזמין את חבריו ומוקיריו לברית המילה של בנו הראשון, לאחר שלוש בנות. הלה עבר בשנה האחרונה להתגורר זמנית בעיירה נתיבות, לאחר מגורים ארוכים בירושלים. בית הכנסת שאירח – בשעת צהרים חמה, את טקס בית המילה, היה בית כנסת של יוצאי מרוקו שרוב מתפלליו חרדים הנמנים בעיקר על מצביעי ש"ס אך גם על מצביעי הליכוד, ואף על "יהדות התורה". הרב המקומי, בבית הכנסת, היה עטור זקן שחור וחרדי לכל דבר. המוהל היה אמנם עטור זקן שחור אך לראשו חבש כיפה סרוגה גדולה, ולאחר הברית הוא מיהר לברית מילה נוספת שערך, ברובע היהודי בירושלים. בקהל עמדו גם לא מעט תושבים חובשי כיפות סרוגות שנעו בין ש"ס, "ביחד", הליכוד", ה"בית היהודי" ו"יהדות התורה". אבל בקהל המוזמנים, שהגיעו מחוץ לעיירה, היו מוזמנים אחרים ואף "צבעוניים" יותר. היו שם חובשי כיפות סרוגות אמריקאיים שפעם היו מתלמידיו של הרב פורמן מהשמאל הדתי של המתנחלים והיו שם כאלה שחבשו כיסויי ראש אטרקטיביים והשתייכו לאנשי חוגו של הרב שלמה קרליבך המנוח. ואיכשהו גם אני נחתתי שם, מהיכרותי את בעל השמחה ממפגשי דו קיום יהודי – פלשתינאי עם הרש"פ. ואז הגיעו לשם עוד שלושה אורחים לא קונבנציונליים – שעפ"י תיאוריות "סוציולוגיות – גזעניות הם היו אמורים להפוך את השמחה למחלוקת, במקרה הטוב של העניין. חאג' איברהים – ערבי ממזרח ירושלים ( משכונת הר הזיתים ה"בעייתית"... ), הגיע אף הוא עטור בכפיה מסורתית אדומה ועימו אורחו, קאדי סנגלי החי בארה"ב, עם אשתו. זוג האורחים האפריקאי היה לבוש במיטב מחלצות וצבעי המסורת המוסלמית – האפריקאית, דבר שלדעת ה"מלומדים" הסוציולוגיים היה אמור ליצור קונפליקט נוסף עם החרדים המקומיים. כך לפחות היה חושב פר' סמי סמוכה, מאוניברסיטת חיפה. אבל מסתבר שהמציאות והאמת היו הפוכות ומלבבות יותר מכל דמיון ורוד. 
     חאג' איברהים חשש להיכנס לבית הכנסת – כמובן מפחד הסטריאוטיפים שלהם היה קרבן כמו כל אחד מאיתנו. בליל הכיפות השחורות והסרוגות של המקומיים הפחיד אותו, ועוד כשהוא עטור בכאפייה זוהרת וג'לביה ערבית. אותתי לו להיכנס ללא פחד ושאני ערב על שלומו. בצעדים כושלים הוא נכנס והתיישב ברעדה לידי. הזוג הסנגלי נכנס אחריו – בהיסוס מה, והתיישב מולנו. בעל השמחה עדיין לא היה שם. אבל – כמו בחלום טוב, שום תזוזה עצבנית לא ניכרה במתפללים המקומיים, שעפ"י פר' סמוכה וחבריו היו צריכים מיד להתמתח באי נוחות מכניסתם של "גורמים ביטחוניים בעיתיים". נהפוך הוא, בין הצדדים התפתחה שיחה נינוחה והמקומיים ניגשו להגיש לבאים מים צוננים כדי שיפיגו את חום המדבר. אח"כ הגיעה המשפחה המאושרת עם הרך הנולד ונשים דתיות מארה"ב התיישבו בצד השני של בית הכנסת, והן עצמן הקימו הפרדה כפי שעלה על רוחן מבלי שחרדי נתיבות ילחצו ויורו להן הלכה. אלמלא ביקשתי יפה מהגב' הסנגלית לתפוס את מקומה בעזרת הנשים המאולתרת ספק אם חרדי מקומי היה מעיר לה על כך. בסיום ברית המילה הסבנו לשולחן התקרובת ושיחה חופשית ונעימה התפתחה בין החרדים והדתיים המקומיים לכל האורחים. בין השאר גולל חאג' איברהים את קשריו עם יו"ר ה"רשות הפלשתינאית", מר מחמוד' עבאס (אבו מאזן הידוע...) ואילו המקומיים סחו לו על הימים היפים שהם ובני משפחותיהם זכרו וזוכרים מילדותם וחייהם כנתיני מלכות מרוקו. ואז עמד להגיע בקבוק היין שלנו, כנהוג בכל שמחה יהודית. הרב המקומי הביט בשי'ח איברהים ובקאדי הסנגלי ומיד החליף את בקבוק היין האלכוהולי למיץ ענבים משום כבודם ומצפונם של האורחים המוסלמים. האורחים זיהו את המהלך והודו לו בשמחה.

    כן, אפשר גם לזאת לקרוא בשם של "מזרח תיכון חדש", ואולי זהו בעצם מזרח התיכון הישן ש"מגדלי השן" האקדמאיים מנסים להסתירו במסגרת ההפרד ומשול, שלו שותפים הימין והשמאל הישראלים המנסים למצוא בדתות היהדות ובאסלאם את האשמים למתח ולקרבות שאותם הם זרעו בעצמם, כחלוצי ה"קידמה המערבית" ו/או ה"סוציאליזם והליבראליזם הנאורים".

יום רביעי, 3 במאי 2017

רוצי, אלונה רוצי

בס"ד
                 רוצי אלונה, רוצי.../ הרב אליהו קאופמן
    את העיר באר שבע אני זוכר ומכיר משחר ילדותי. בן דודי הגדול – עליו השלום, התגורר בעיר הזו, ושם עדיין מתגוררים גם צאצאיו. אבל את ההכרות ה"צבעונית"
באמת – עם בירת הנגב, עשיתי במחצית הראשונה של שנות ה-70 של המאה ה-20. ההיכרות הזו עברה דרך הכדורגל, דרך אצטדיון וורסמיל, שבאותם ימים נכנס לקטגוריה הגבוהה יותר של מגרשי הכדורגל בישראל, כי היו לו גם יציעי בטון. היינו צעירים משכונת רמת אליהו שבפאתייה המערביים דאז של ראשון לציון, כשמערבה של העיר היה עדיין רק חול וחול. אהדנו אז את מבי תל אביב בכדורגל. השתדלנו לא להחמיץ אפילו משחק אחד של מי שהייתה אז (ומסתמא שגם נשארה...) קבוצת העילית והראשונה במעלה של הכדורגל הישראלי. כך הגענו עם הקבוצה הזו גם למשחקי החוץ הרחוקים שלה כמו לאצטדיונים של חיפה (בקריית אליעזר של מכבי חיפה ובקריית חיים של הפועל חיפה), כמו למגרש בחדרה – בשנים שהפועל חדרה עוד שיחקה בליגה הראשונה, וכמובן שלא פסחנו על הקצה הדרומי של הליגה הראשונה, על העיר באר שבע. ושם גם למדנו משהו חדש מנוף הכדורגל הישראלי, בכל הנוגע לאוהדי כדורגל. הקהל הבאר שבעי היה לא פחות נוקשה ובעייתי מזה של בית"ר ירושלים אבל לכיוון הנגדי.
      הקהל הירושלמי – זה של בית"ר, ידוע בקנאותו לקבוצתו, וגם ברגעי הפיגור שלה הוא יעמוד על אצבעות רגליו האחוריות וייתן לה את כול העידוד, לפעמים יותר מדי עידוד. אבל בבאר זה היה ההיפך. זה היה הקהל הקשה ביותר במדינה, שברגעי פיגור קבוצתו – ועוד בבאר שבע, הוא כילה בה את כול זעמו ועודד את היריבה. לא לחינם זכתה שנים רבות הקבוצה הזו להצלחה מחוץ לבירת הנגב, כי שם היא הייתה משוחררת פסיכולוגית מאימת ביריונייה. הספקתי לראות פעם כיצד ראשו של אברהם נומה – כוכב עבר בעיר, נפתח מאבן שאוהדי הקבוצה פגעו בו. הספקתי לראות כיצד האוהדים הללו עודדו את מכבי תל אביב ואת הפועל ראשל"צ כשהללו הובילו בבאר שבע על קבוצתם האהודה, והספקתי לראות כיצד שריקות הבוז של הקהל הזה – נגד שחקניו, רק מלחיצות את הללו. כך זה נמשך עשרות שנים עד שנת 2007. ואז בא השינוי ששחקני באר שבע כל כך ייחלו לו מאוהדיהם. לגורם שהפך את הקהל הבאר שבעי למפרגן עבור קבוצתו קוראים אלונה ברקת...
    זהו סיפורה של אישה צעירה ושברירית, יוצאת תימן, שהגיעה לעיר שאוכלוסייתה מורכבת מעדות ולאומים עזים. להבדיל מירושלים למשל, הרי שבאר שבע חיה את הכדורגל 24 שעות, גם בחלומות הלילה של תושביה. אם תל אביב היא עיר ללא הפסקה ביחס לבילויים ובני ברק ביחס לתורה ומצוות הרי שבאר שבע היא עיר ללא הפסקה לעניין הכדורגל. וזאת משום שחוץ מהכדורגל אין כמעט משהו אחר שיהווה עיסוק פנאי לרוב רובם של התושבים המקומיים. בירושלים – זו של בית"ר הידועה, יש גם כדורסל ויש גם תורה ומצוות ויש גם חיי תרבות חילוניים אקסקלוסיביים, למרות בכיינות חילונייה. בתל אביב יש גם – לצד הבילויים, תרבות חילונית, וכמובן כדורגל וכדורסל. בחיפה – זו של מכבי הירוקה, בדרך כלל ישנים אבל בין תנומה לתנומה יש שם גם כדורסל, טכניון ואוניברסיטה. וכך הלאה וכך הלאה. אבל בבאר שבע כולם מתאחדים סביב הכדורגל וזהו גם הספורט היחידי בעיר. מרוקאים, גרוזינים, אשכנזים, רוסים ובדווים חיים ונושמים את הכדורגל, כמעט ללא שום תבלין אחר. ולא תאמינו, אבל הדתיים, ואפילו החרדים של העיר הזו צמודים לכדור הסמרטוטים הזה, שבערים אחרות הם מתרחקים מהעניין כמטווחי קשת. יש לי חבר בעיר הזו – רב ידוע שם, שבכל יום, בשנתיים האחרונות, הוא פשוט משתגע מהנוכחות החרדית בכדורגל הבאר שבעי. לעומת ירושלים – שאוהדיה החרדים הם בעיקר פליטי הישיבות, וחיפה – שלחרדים המנומנמים והעדינים שלה אין עניין בכל ענף ספורטיבי, הרי שבבאר שבע האוהדים החרדים כוללים את רוב האוכלוסייה החרדית ואת כל חוגיה: ספרדים, ליטאים ואף את חסידי חב"ד. כאשר הקבוצה הזו משחקת הרי ששיחת היום בבתי הכנסת היא על כדורגל כמובן. את אישי התורה מחליפים מאור בוזגלו, אליניב ברדה וחבריהם. כאשר הקבוצה הזו משחקת הרי שכל החרדים רתוקים בבתי הקפה למכשיר הטלויזיה – שאין להם בביתם. להבדיל מחרדי ירושלים- שנלחמו שאצטדיון הכדורגל לא יהיה בקרבתם (זוכרים את הרעיון של קולק לבנות אצטדיון בשכונת שועפט?...), הרי שדיירי השכונה החרדית בבאר שבע גאים ושמחים על כך שהאצטדיון ע"ש טרנר נבנה ממש בקרבם. כך הם מודעים מיד למתרחש במשחק מבלי הצורך להיות נוכח בו, ועוד בשבת. השנה למשל – כשבאר שבע אירחה את בית"ר ירושלים, במוצאי שביעי של פסח, היו בתי החרדים יוצאי מרוקו ריקים עד לסיום המשחק, ורק אח"כ החלו בבאר שבע את חגיגות ה"מימונה". דרך אגב, זו גם העיר היחידה בארץ שתושביה – כאיש אחד ממש, ביטלו את מצעד התועבה. בבאר שבע הזמן מזמן עמד מלכת והאליפויות הללו, של דור המדבר שלפני ארבעים שנה, נראות לתושביי העיר כתמול או מקסימום כשלשום. אפילו ארגון "לב לאחים", ארגון חרדי הפועל נגד התבוללות ומיסיון, כנראה שכבר אין לו עניין ופעילות בנושאים הללו, שאחרת קשה להבין כיצד שינס את מתניו רכז ויו"ר "לב לאחים" בעיר – הרב שמעון ביטון (בטח קרוב משפחה של החלוץ ביטון...), ונסע עם משלחת שחקנים ועסקנים (לפני יותר משנה) לבני ברק הרחוקה כדי לקבל ברכה לקבוצה מהרב חיים קנייאבסקי, ה"אדמו"ר הליטאי", ועוד הציג את הקבוצה ושחקניה כ"שומרי שבת" ואשר בעשור האחרון כלל לא שיחקו בשבת... אז עם עיר כזו – ובמיוחד עם קהלי אוהדים כאלה, לא פלא הוא שהאוהדים לא יהיו מוכנים לפחות מניצחון, כי אחרת הם ישרפו את המועדון על שחקניו, על מאמניו ועל עסקניו. אבל כאמור, הכול היה כך עד שנת 2007.
     אלונה ברקת קיבלה קבוצה שהתנדנדה בין התחתית החמה בליגת העל לבין הצמרת של הליגה הלאומית, קרי, הליגה השנייה. כולם - פרשנים, עיתונאים, אוהדים ושחקנים, היו בטוחים שברקת היא בעצם סתימת הגולל על ייצוגה של בירת הנגב בליגת העל ו"שירת הברבור" שלה. קשה היה להאמין שבמקום שבו נכשלו גדולי המאמנים והמנהלים בכדורגל הישראלי תצליח האישה השברירית והשקטה הזו, שעד אז בינה לבין כדורגל לא היה ולא דבר. ובמיוחד איש לא האמין שהקהל האגרסיבי הזה ייתן לה לעבוד יותר מחודש. אבל אז קרה הבלתי יאומן. הגברת הזו הצליחה במקום שכולם נכשלו, מאז אותן שתי אליפויות שהביא המאמן דאז, אמציה לבקובי'ץ, לבאר שבע (ושגם הוא לא הצליח לרסן ממש את הקהל....). תוך זמן קצר התייצבה הקבוצה עד שבארבע השנים האחרונות היא התמקמה בין המקומות שלוש לאחד בליגת העל עם שתי אליפויות רצופות, עם זכייה בגביע הליגה ובגביע "אלוף האלופים", עם הגעה לגמר גביע המדינה ועם הישגים חסרי תקדים בגביע אירופה, ובראשם הניצחון על אינטר מילאנו במילאנו! אבל מעל לכול הצליחה גברת ברקת לחנך את הקהל הבעייתי ביותר בישראל – זה שממנו פחדה הקבוצה כל השנים. הקהל הזה לא רק שהפך לסובלני ומעודד אלא שיהיה אשר יהיה את ברקת הוא לא יאשים מעולם בדבר שלילי איזשהו. ולא פלא הוא שלאחר הניצחון הבאר שבעי על מכבי תל אביב בנתניה הורמה הגברת על כתפי האוהדים, ובכללם גם חובשי כיפה.
      אבל כיום – לאחר שהיא כבר נגעה בתקרת ההצלחות בכדורגל הישראלי – ואולי רק גביע המדינה חסר לה, הרי שהיא צריכה להביט קדימה. אם בכדורגל – מקצוע גברי כל כך ושבו לא הבינה כמעט כלום עד שהיא נפלה לבאר המים המדברית, היא כל כך הצליחה, אזי, בוודאי שבנושאי חינוך, תרבות, חברה, עבודה סוציאלית וכמובן פיתח אורבני, היא מבינה הרבה יותר טוב ויכולה לתרום חזק יותר. כך היא אולי תוכל לקדם בעתיד את באר שבע מתלותה בכדורגל בלבד, לעניינים ולנושאים גבוהים הרבה יותר ועמוקים יותר. וזאת היא תוכל לעשות אך ורק ממרום כיסא ראש העיר. באר שבע היא כיום העיר השמינית בגודלה בישראל אבל עדיין היא זוכה לשריון (כמו בקרב מועצת ה"רבנות הראשית לישראל" למשל) כעיר הרביעית בארץ. בעוד קצת יותר משנה שוב יערכו הבחירות המוניציפאליות והיה זה יהיה שוב מאוד מביך לעיר כזו גדולה שרוביק דנילוביץ שוב יזכה בראשות העיר ללא מתמודדים נגדו, ועם למעלה מתשעים אחוז. היחידה שיכולה לשנות את פני העיר הזו – ובמיוחד תרבותית, היא אלונה ברקת. הקבלות שלה, מעולם

הכדורגל – בעיר שהכדורגל הוא הכול, יכולות בהחלט לתת לה את הניצחון על רכז התרבות לשעבר שהפך לראש עיר. במקום שגיידמק נכשל במרוץ לראש עיריית ירושלים יכולה האישה הזו להצליח, ובגדול. היא לא צריכה למכור "לוקשים" לדתיים וחרדים משום שאלה כבר מזמן לצידה. האהבה שיש לה כיום לא הייתה מעולם בבאר שבע לשום ראש עיר – שבדרך כלל כל ראשי העיר שלה היו אפורים ומטה. היא תיבחר לא בגלל היותה אישה אלא בזכות מעשייה וכישוריה, ועוד בתחום שרוב רובן של הנשים נמצאות מחוץ לו. ומי יודע אם ראשת העיר תהיה התחנה הפוליטית האחרונה שלה אם היא תצא בקרוב לקרב. לדנילוביץ יש בהחלט ממה לדאוג...

יום שני, 1 במאי 2017

השובך והיונה

בס"ד
                  השובך והיונה / הרב אליהו קאופמן
       ביום ב' בבוקר – ערב יום העצמאות השישים ותשע של מדינת ישראל, ננעלו דלתות כלא "מעשיהו"  ברמלה על ה"רב הראשי" לשעבר, יונה מצגר. מספר שנות המאסר שירצה כבר לא ישנו את המהות העגומה. הבעיה היא עצם ההרשעה. עבורי נפילת כניסתו לכלא של מצגר, בערב יום העצמאות הישראלי, איננו עניין מקרי אלא חלון ההסתכלות לנפילתה של ה"רבנות הממלכתית", פרי הצמיחה של תנועת ה"מזרחי". משנות העשרים המוקדמות של המאה העשרים, ועד היום נטוש הויכוח על הצורך בקיומה של "רבנות ממלכתית".
          עד ימיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק הרבנות בישראל הייתה עוברת מאב לבן ומגדול הדור למשנהו. הרבנות היהודית – מהולנד ומרוסיה ועד תימן והודו, הייתה פרי יראת שמים וידע תורתי ואילו התערבות שלטון נכרי או של אינטרסנטים יהודים חלשי דת הייתה מרבני ישראל והלאה. אבל הבשורה של הרב קוק בישרה לנו כי "אפשר גם אחרת". וה"אפשר גם אחרת" כלל את הקמתה של "רבנות" ש"רבניה" לא יבחרו ע"י גדולי ישראל, ואף לא יבחרו בהכרח ע"י תלמידי חכמים ושומרי תורה ומצוות אלא ע"י כל דכפין דפקיר, ולו רק בזכות היותו של הבוחר יהודי. תילי טילין של התנגדויות תורתיות באו בעקבות הרעיון אך המנגנון הציוני – בריטי, ומצוקת הרעב בבתי רבנים לא מעטים, הכריעה את הכף לטובת קיומו של המנגנון החדש, ובשורותיו נמנו גם לא מעט רבנים גאונים. הרבנים זוננפלד ואלפנדרי צפו את הסוף המר והנמהר- שהקשר בין מדינה לרבנות, לא יצליח להביא כבוד לרבנות היהודית.ואשר יגורנו בא.
    אשר יגורנו לא בא ביום אחד ולא קרה במכה אחת. התהליך לקח למעלה ממאה שנה! אבל הסדקים נתגלו שוב ושוב. עוד בשנת 1911 הוציא הרב קוק – אז רבה של יפו והרב המאומץ של התנועה הציונית, מכתב המלצה שעליו היה חתום גם הרב בן ציון חי עוזיאל, ליהודי חילוני בשם שמואל יבנאלי וכינהו הרב אליעזר בן יוסף, כדי שהלה יגנוב את דעת יהודי תימן כ"משיח בן יוסף" ויביאם לארץ ישראל במרמה כדי לשמש עבדים במושבות הישוב החדש דאז. זה המשיך בכפייתו של הרב יעקב מאיר כ"ראשון לציון" ע"י הפקידים היהודיים והציוניים של השלטון הבריטי. זה לא תם, כאשר השלטון החדש בישראל ניסה לאלץ (ללא הצלחה...) את הרב יצחק ניסים לקבל את האפיפיור עפ"י שיטת קנוסה. גם קיצורי הכהונה ל"רבנים הראשיים" – ע"י השלטון בישראל, לרבנים יצחק ניסים ואח"כ עובדיה יוסף, לא הוסיפה כבוד. והכול עד הקריסה של 1993, כשהרבנים ישראל מאיר לאו ואליהו בקש דורון נבחרו ואילו הרב שלמה גורן זעק "לפרק את המוסד הרבני כי אין עוד תלמידי חכמים בראשו".
       בשיטה, ש"אפשר גם אחרת", נבחרו כל מיני מען דהוא ללא קשר ליכולתם התורתית ובטח שלא עפ"י יראת השמים שלהם. הימין והשמאל החילוני דווקא היו מרוצים על שהעלימו את סרחון נבחריהם אבל לא לעולם חוסן. גם מחשיפת מעשיו של הרב בקשי דורון – בפרשת הענקת תעודות "רבנות" לכל דיצריך, וגם מחשיפת פרשת הכאתו של נער חרדי ע"י שליחים שהיו חשודים כשליחי הרב עמר, לא הוסיפה כבוד ל"רבנות הראשית", שנירמסה ע"י עצמה, אבל פרשת הרב יונה מצגר ושליחתו לכלא הייתה ה"תחתית של החבית". זה באמת הוכיח מה קורה ל"רבנות ממלכתית" שנבחרת ב"דרך אחרת" ושערב יום העצמאות ה-69 היא קורסת בקול רעש גדול, ומתחננת להפריד את הדת הקדושה מהמדינה אליה היא אסורה. וזהו רק קצה הקרחון שעל פני הכישלון לכפוף את הדת היהודית למדינה האתאיסטית.

      חשבון הנפש – מפרשת מצגר, איננו בלעדי למצגר אלא לכל אלה שעדיין מאמינים כשוטים כי ה"הנהגה הדתית והרוחנית" של ישראל היא ה"רבנות הראשית לישראל", על שלוחותיה העירוניות והאזוריות.

יום ראשון, 30 באפריל 2017

מורשת פפנהיים

בס"ד
                מורשת פפנהיים / הרב אליהו קאופמן
        זה אירע לפני פחות משלוש שנים. בחדרו של מוחמד אל מדאני ישבה קבוצה של למעלה מעשרה יהודים חרדים, ובראשם נשיא ה"עדה החרדית", הרב שלמה פפנהים. כמו כן היו שם גם רבנים נשואי פנים, אברכים, עורכי עיתונים חרדים ועבדכם הנאמן והקטן, הכותב את השורות הללו. זו הייתה עוד אחת מהפגישות החשאיות שניהלנו עם וועדת האינטראקציה של הרשות הפלשתינאית בראשות מוחמד אל מאני, לשעבר מושלה של בית לחם. הרב שלמה פפנהים היה אז כבר כבן 88. לפני הפגישה הוא התבדח עימי שבעבר הוא הצליח להסתיר את גילו משום שתמיד סיפר לכולם על סיפרה אחת בלבד בגילו אבל מה לעשות והפעם הספרות זהות שמונה לצד שמונה, וההסתר כבר לא יתכן. מחוץ לכל הנושאים שדנו בהם הרי שהתפעלותם של אנשי הרשות הפלשתינאית הייתה מהגעתם המשותפת של הרב שלמה פפנהיים עם נכדו. שלוש דורות של יהודים חרדים שקדמו לציונות, ואשר לא איבדו את האמון בדו קיום עם הערבים, דו קיום שהופר בשנת 1918, עת הבריטים הביאו עימם לארץ הקודש, על חניתותיהם, את הציונים. מהצד הפלשתינאי ישבו שם בכירי הפת"ח ובכירי יועציו ושריו של אבו מאזן (יו"ר הרשות), ובראשם שי'ח עבאש, שר הדתות דאז בממשלת פלסטין. ראש הצוות הפלשתינאי היה כאמור מוחמד אל מאדני יו"ר וועדת האינטראקציה עם הציבור הישראלי, שהחל להבין כי מלבד השמאל והחילוניים יש בישראל שותף חרדי אמיתי לדו קיום, וכי הדת היהודית איננה מכשול לשלום, כפי שהציגו אותה לפניו אנשי השמאל והרפורמים. היה שם גם שגריר בכיר לשעבר ביבשת אמריקה, מטעם הפלשתינאים וכמו הייתה שם אישיות פוליטית ערבית בכירה שנשאה בעבר בתפקיד ממלכתי בכיר בישראל. לאחר כשלוש שעות קמנו לצאת חברי המשלחת החרדית שהורכבה מאנשי ה"עדה החרדית", ואף מאנשי "יהדות התורה". ואז ניגש נכדו של הרב פפנהיים ועימו המעיל העליון כדי לשמש את סבו ולהלבישו לדרך. הנכד לא הספיק להגיע לסב, כשלפתע הוא הוזז בעדינות הצידה ע"י מוחמד אל מאדני והאחרון לקח מהנכד את המעיל והלבישו בעדינות על גבו של הרב שלמה פפנהיים. "אל הראיס" קראו לו הפלשתינאים בחיבה והחמיאו לו על כך שהוא מחנך כבר חמש דורות (עד לנכדי נכדיו ממש) למתינות ולדו קיום עם הערבים, בים של לאומנות ציונית, שהחרדים הם לא פעם, לצערינו הרב, חלק בלתי נפרד ממנה.
      כמו שהורדת הטבעת של המלך אחשוורוש עשתה רושם יותר מנבואותיהם של ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות, הרי שכך היה לגבי כל אותן פגישות, שעשו רושם גדול יותר מכל ה"פשקווילים", העלונים ומשדרי האינטרנט ה"קנאי". הרב פפנהיים הסכים ללא שום היסוס שאשתמש בשמו לעתיד, בגיוס אישים חרדים נוספים לפגישות כאלה. עד לפני מספר שנים לא האמינו הערבים שמעבר ל"קו הירוק" כי משלחות חרדיות תעזנה להגיע אליהן, לדו קיום, ובראשן יעמדו נשיאי החרדים. הרב שלמה פפנהים "שבר את הקרח" הזה, בדמותו העדינה אך הנחרצת. זו גם הייתה גם התשובה לשמאל היהודי ולמסיתים הרפורמים על השקר הזה, שהחרדים הם הקיצוניים ביותר נגד הערבים, וכי דת ישראל היא המכשול לשלום. הרב פפנהיים קיבל זמן קצר לפני נסיקתו של יו"ר ה"רשימה המשותפת", איימן עודה, את האחרון בביתו שבירושלים. שם הבין גם עודה כי המרחב לדו קיום רחב יותר מאשר השמאל והציונות מציינים בפניו. בבריסל, במדריד, בירושלים וברמאללה כיתת הרב פפנהיים את רגליו כדי להעביר את המסר הזה. כשחסידות "תולדות אהרון" פנתה לעבר העיר חריש טען הרב פפנהיים כי אין זו דרכם של שומרי אמוני ישראל להפוך לחוד החנית נגד הערבים, כאשר אדמות האחרונים הופקעו בואדי ערה לטובת עיר חרדית, פרויקט שבסופו של דבר נכשל במיוחד בגלל נמהרותם של מאיר פרוש, מרדכי קרלי'ץ, אריאל אטיאס, ניסים דהן, אלי ישי ותחכומו של אריה דרעי, שמשך בחוטי שני הצדדים לכישלון העניין רק משום שהוא היה מחוץ לתמונה הפוליטית. הרב פפנהיים היה אולי זיק האש האחרון מימי הגר"ח זוננפלד ומצוואת האדמו"ר זצקו"ל מסאטמר, על שיחות ישירות עם הערבים, תוך הצגת היהדות כחלק הפוך מהציונות, וכי הציונים אינם מייצגי היהדות והיהודים.
     מורשתו של הרב פפנהיים תלויה על הקיר. אסור למחוק את הכתובת הזו מקיר האמת ההשקפתית שעליו נרצח דה האן. אי אפשר לערוך הפגנות רחוב נגד הגיוס ולהציל את המפגינים בלבד ולא לומר כי את מרחץ הדמים הזה עשו ושפכו הציונים. אי אפשר לאחוז בעמדות לאומניות ו/או להתחמק מלנקוט עמדה ברורה נגד צבא שהוא כל כך טמא, שיש לאחוז בדגל ההידברות הישירה והנפרדת עם הערבים. הרב מבריסק כבר טען בשנת תש"ח כי אין להתגייס לצבא הציוני - שהוקם אז מבריוני המחתרות, "משום שלא אנחנו יצרנו את הבעיה עם הערבים". הוא לא דיבר על כך ש"אנחנו מתפללים והם הטמאים מנצחים בזכות תפילותינו". עצוב היה לראות באחד בניסן תשע"ז, כיצד הרב הציוני של ההתנחלות ביתר (שגם הרב שאך אסר את המגורים בה), יעקב תאופיק, מדבר מעל בימת ה"עדה החרדית" דברי כפירה ומינות, תוך כדי תמיכה בציונות וראיית מלחמת 1967 כ"מלחמת ניצחון מהשם". עצוב שאיש מהעסקנים ובמיוחד מהרבנים, לא מחא על כך ולא היסה אותו. הלחינם כתב הרבי מסאטמר את "על הגאולה והתמורה"?!
     בימים אלה נכנס טראמפ נשיא ארה"ב, לעובי הקורה ויתכן מאוד שהציונים יאלצו להתקפל משלטונם הכופר בחלק משטחי ארץ ישראל, המטומאים על ידם. כשהאדמו"ר מסאטמר דיבר על הפגנות נגד הציונים ארצות הגויים הוא לא תחם זאת רק ל"הגנת קברים" או להגנת מסרבי הגיוס של "בני תורה", הוא דיבר על אמירה מפורשת לעולם ולערבים ובאופן הפגנתי וגם ישיר, כי הציונים אינם מיצגים את היהדות, וכי מלחמתם על ארץ ישראל איננה מלחמתם של יהודים ושל היהדות. המחנה של סאטמר, ה"עדה החרדית" ותומכיהם חייב להרים את הדגל הזה ולצאת להידבר עם הערבים, תוך גינוי שליטת הציונים בחלקי ארץ הקודש, כדי לטמאה. בבקשה לא לשכוח שעמדתו של הגר"ח זוננפלד הייתה להשאיר את המקומות הקדושים בידי ה"וואקף המוסלמי" ולא להעבירם ל"רבנות" הציונית". קללות אנטי ציוניות באינטרנט ועלונים נסתרים, או חוברת צבעונית – אחת לארבע שנים, אינם חלק ממה שהגר"ח זוננפד, הקדוש דה האן והרבי מסאטמר ציוו בחייהם ובמותם את ממשיכי דרכם. את דרכו של הרב שלמה פפנהיים שידע לשלב את מורשת הגר"ח זוננפלד, את צוואת הרבי סאטמר ואת ירושת הרב שמשון רפאל הירש, צריך להמשיך וביתר שאת. לא הוא ובטח שלא גדולי ישראל, רצו להשאיר את ענייני פיקוח הנפש והאחריות למקומות הקדושים בידי הציונים הפוקרים והטמאים.
      יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.

        

יום שבת, 29 באפריל 2017

ואריה כי ימעל

בס"ד
                  ואריה כי ימעל / הרב אליהו קאופמן
    פרשת מעצרו של אריה כהן סגן ראש עיריית ראשל"צ לשעבר, היא פרשה מתמשכת בת כמעט שני עשורים. הוא נעצר אמנם באפריל 2017 אבל "כוכבו דרך" כבר בשנת 1998, כאשר נבחר לעיריית ראשל"צ כיו"ר סיעת ש"ס, ובכלל כחבר מועצת העירייה. כבר לפני כן הייתה לאיש חטוטרת ציבורית, משנשלח אחר כבוד חזרה מתפקידו ב"חברת קדישא" בת"א משום האשמות שקשורות לכספי ציבור. אבל סיפורו של אריה כהן ממחיש יותר מכול את הידרדרות העסקונה החרדית לשפלי הפסדו – יהדות, ובמיוחד את זו של ש"ס, שיאנית העבריינות וחילול השם מאז 69 שנותיה של המדינה. סיפורו של אריה כהן מראשל"צ חושף גם את עליבותה של ה"רבנות הראשית לישראל" ואת שלוחותיה המקומיות. הסיפור הוא של  עסקן אלים ורדוד תורתית והשכלתית שהפך ליו"ר מפלגה חרדית בעיר מרכזית ומתפתחת, ואף למועמד ל"רב העיר" הוא הגיע, בעיר שרבניה היו והינם באמת בעלי שיעור קומה! מכל סדרת עברייני ש"ס – כולל אריה דרעי, הרי שאריה כהן היא הצבעוני ביותר ברמתו הירודה, במעלליו ובתעוזתו ובדמיונו.
     אריה כהן לא נעצר – בסוף אפריל 2017 לבדו. יחד עימו נעצרו "שועי" ש"ס בראשל"צ. גם חבר מועצת העיר השני של ש"ס (שבנתיים הספיק לעבור לאלי ישי ....) – מאיר עקיבא, היה בין העצורים, וכך גם מזכיר המועצה הדתית לשעבר בראשל"צ , דוד גבאי, היה בין העצורים (מה שגנז לו את החלום לרשת את אריה כהן כיו"ר ש"ס בראשל"צ). והיה שם גם בלן "צבעוני" לא פחות העונה לשם אדרי. היה שם גם אשר יגאל- עוזרו של אריה כהן, ואפילו סגן ראש עיריית בת ים מש"ס (ברנס שמו) היה בין החשודים. וכמובן עוד מספר פעילי ש"ס. הפרשה מתמקדת בעיקר בארגון אירועים פיקטיביים מהקופה הציבורית. אירועים שלא היו ולא נבראו אבל סיפקו כספי עתק לכיסי החשודים. המשטרה חוקרת האם גם בכירים יותר בעיריית ראשל"צ – עד דרגת ראש העיר, דב צור, היו מעורבים בעניין. 40 עמודי ביקורת של מבקרת עיריית ראשל"צ נרשמו בפרשה זו והועלו כבר לפני כשנתיים במועצת העירייה – עוד בימים שאריה כהן שימש כסגן ראש העיר לצידו מי שמכהן כיום כיו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן מהליכוד. אבל משום מה העניין שקט. יש הטוענים כי הפעם דווקא ראש העיר יזם את פתיחת החקירה המשטרתית הזו. ומדוע?
     למבקר המדינה הגיע מסמך שבו עיריית ראשל"צ העבירה אלפי ₪ למוסד בעיר שמזוהה עם ש"ס. שני פרטים במכתב העלו בקרב מבקר המדינה גבות: 1) שם משפחתו של המעביר היה יגאל ואילו הכסף הועבר לרב ששם משפחתו יגאלי. בדיקה חשאית חשפה כי אותו
יגאל – עוזרו של אריה כהן, איננו אלא אחיו של הרב שאליו הועברו הכספים, יגאלי! 2) הכסף לא הועבר מקופת העירייה אלא מ"קופת ראש העיר". "קופת ראש העיר" היא קופה ציבורית באחריות בלעדית אך ורק של ראש העיר ופחות בשליטת ובפיקוח מועצת העירייה. ה"נורות האדמות" הללו הועברו לאן שהועברו וגם מבקרת העירייה בראשל"צ הפכה לפעלתנית בנושא. אט, אט הסתבר כי על כל העברות הכספים של אריה כהן ומקורביו היה אחראי ראש העיר עצמו. כאן המקום לציין כי נסיקתו של אריה כהן – מחבר עירייה זוטר לסגן ראש עיר, החלה מאז היבחרו של דב צור לראש העיר במקומו של מאיר ניצן, בשנת 2008. בשנה זו נערכו הבחירות המוניציפאליות ואריה כהן העביר את תמיכת ש"ס לדב צור. ואמנם בסיום הבחירות הללו הסתבר שמצביעי ש"ס הם אלה שהכריעו את הכף, ולאחר 25 שנה הודח מאיר ניצן ובמקומו עלה דב צור. צור – שזוהה שנים באנטי דתי והיה מיוצאי מפלגות העבודה ואח"כ "שינוי" של לפיד האב, עמד בהבטחתו טרום אותן בחירות ומינה את כהן לסגנו למרות שחבר העירייה השני של ש"ס, ג'מילי שמו, הקים סיעה עצמאית והותיר את כהן לבדו כנציג ש"ס. גם לאחר בחירות 2013 חזר כהן להיות סגן ראש עיר למרות ששוב התפלג חבר העירייה השני של ש"ס – מאיר עקיבא, ממנו, והקים את סיעת "יחד", של אלי ישי, בראשל"צ. פריצת האשמות הללו נגד כהן עברו עד מהרה להתקפה על ראש העיר, שנודע כמטיבו. צור ניסה לפני מספר חודשים להעביר את כהן לתפקיד יו"ר המועצה הדתית בעיר, תוך התפטרותו מהעירייה, ולקוות שכשפרשיותיו של כהן יגיעו למשטרה הן כבר ימצאו את כהן מחוץ לעירייה והמוכפשת תהיה המועצה הדתית בעיר. אבל כאן עמד אריה דרעי בפרץ והגן על מקורבו ישעיהו מלכה, ראש המועצה הדתית, לבל יודח. דרעי גם הבין שתזוזה נוספת של כהן רק תעמיק לש"ס את בעיותיה עם זיהויו השלילי. אי לזאת הרי שמסתבר שבכירי עיריית ראשל"צ והעומד בראשה הבינו שעדיף שהפרשה תתפוצץ כרגע, כי אח"כ היא רק תגרוף קרבנות בכירים ביותר גם מעיריית ראשל"צ.
      מזה מספר שנים שכותב שורות אלה הזהיר בטוריו מהאיש הזה וממעלליו. עד שנת 1996 כיהן דוד טל – הח"כ המנוח של ש"ס, "עם אחד" ו"קדימה", כיו"ר ש"ס בראשל"צ ובעירייתה, מאז הקמת ש"ס. עם היבחרו של טל לפרלמנט הישראלי (בשנת 1996) הוא התפטר מחברותו בעירו ועד שנת 1998 כיהנו בעירייה זו אשר העליון וחיים עמית כנציגי ש"ס. בשנת 1998 נבחר לראשונה אריה כהן כיו"ר ש"ס בעיריית ראשל"צ לצד אשר העליון. או אז החלו עלילותיו. סדרה של אירועים אלימים מצידו הוכיחו כי מדובר בבריון ממש. בשנת 2003 הוא כבר הדיח את אשר העליון ומינה במקומו את מאיר עקיבא. אחד האירועים האלימים הללו התבטא בניתוק החשמל בישיבת מועצת העירייה ובנפנוף שרשראות נגד חברי מועצת העיר. פרשה אחרת הייתה סביב הכאתו של זכי וג'ימה – יו"ר לשעבר של המועצה הדתית ביהוד, במהלך חתונה של אחד מבכירי ש"ס. כהן טען כי וגי'מה גרם להתפטרותו מיו"ר המועצה הדתית ביהוד, שאליה מונה במקום וג'ימה (שגם הוא הסתבך בפלילים – בעניין מכירת חלקות לנפטרים ביהוד...). ביהוד כיהן כהן תקופה קצרה (מונה ע"י יצחק כהן, אז שר הדתות מטעם ש"ס) עד שפעילים מקומיים הביאו להדחתו עקב התעמרותו במבקרי המקווה ובגבאי בתי הכנסיות בעיר. פרשה אחרת שהגיעה לכותרות, וגם למשטרה, היא פרשת הכאתו של הבלן אדרי, במקווה בראשל"צ. כהן טען כי כחבר עירייה זכותו לאי תשלום ומשסירב אדרי להכניסו הוא הוכה על ידי כהן באכזריות. אדרי גם הקליט את השיחה ביניהם ובה ניבל כהן את פיו בגסויות ובהאשמות מילוליות שהנייר אינו סובלן, נגד אדרי, מה שכונה "נאום החתולים". אדרי מצידו פנה למשטרה ובידו ההקלטה. גורמים המקורבים לכהן הצליחו לשכנע את אדרי למשוך את התלונה. פרשה אחרת שכהן הסתבך בה הייתה פרשת משפט הדיבה שהגיש נגדו חבר עירייה אחר, בשם משה יהושע. יהושע היה איש ש"ס עד שבשנת 2000 הדיחו כהן מש"ס בראשל"צ. לקראת הבחירות המוניציפאליות של שנת 2003 עבר יהושע והשתלב ברשימת המפד"ל לעיריית ראשל"צ, במקום השני שלה. כהן שידע כי מדובר בלמעלה מאלף מצביעים שינטשו את ש"ס, הוציא כרוזים ובהם טען כי יהושע גנב עשרות אלפי ₪ מעיריית ראשל"צ כעובד העירייה. מנגד הגיש יהושע משפט דיבה כנגד כהן ובו הפסיד כהן, ואף נחשף כי כהן הכפיש את רשויות השיפוט של המדינה וקראן "ערכאות עכו"ם", כדי לעצור את יהושע, דרך בתי דין חרדים, מלהגישו לערכאות. לא פעם ולא פעמיים הסתבך כהן בקטטות ציבוריות, ובראשל"צ הוא כונה ה"בריון מהעירייה".
       המשטרה חוקרת כרגע כיוון נוסף בחקירתה. בעשור הקודם קיבל כהן אישור ל"רב שכונה". הטענה היא כי מאחורי האישור עמד הרב הראשי של י"ם דהיום ואז ה"רב הראשי לישראל"- שלמה עמר, שבאפשרותו אז הייתה להעניק "אישור רב" ללא בחינות. לפני כמה שנים קיבל כהן אישור להתאמתו ל"רב עיר" – כביכול, לאחר בחינות שעבר ב"רבנות הראשית". חשוד נוסף בפרשיות כהן הוא הממונה על הבחינות ב"רבנות הראשית", והמשטרה חוקרת את החשד כי מעולם כהן לא נבחן. בפרשה זו הועלה גם שמו של הרב יונה מצגר כחשוד בהתערבות לטובת כהן. בראשל"צ כהן לא היה ידוע מעולם כ"תלמיד חכם" גדול, וזאת למרות הצגת עצמו כ"רב" כשהוא עורר גיחוך ולעג. גם אחיו הבהירו לו שלא יעזרוהו אם יתמודד ל"רבה הספרדי של העיר" משום אי היותו תלמיד חכם. אבל כהן עצמו הכריז כי יתמודד לתפקיד, שהתפנה לפני שנים – עם מותו של הרב יוסף עזרן, רבה הספרדי האחרון של העיר. אין ספק שבמי שהכיר את הרב עזרן ז"ל עוברת כיום צמרמורת רק על המחשבה שכהן היה עלול להחליפו...
     דווקא למי שנגולה אבן מעל ליבו – עם מעצרו של כהן, הוא שר הפנים ויו"ר ש"ס, אריה דרעי. כהן נחשב שנים רבות – גם בימי יו"רותו של אלי ישי, לאיש של אריה דרעי. לא פעם ניצל דרעי – בהיותו ב"גלות", את בריונותו של אריה כהן כדי לנסות ולערער את מעמדו של אלי ישי כיו"ר ש"ס. ישי טען לא פעם כי "אני לא יכול עם אריה כהן, הוא חיזבאללה".
באחרונה – מאז חזר דרעי לש"ס, קשה לומר שלאחרון הייתה קורת רוח מזיהויו של אריה כהן עימו. לפני כשנה – באירוע של ש"ס, משנכנס אריה כהן לאולם חמד לו לצון סגן שר האוצר, יצחק כהן, וקרא לקבל בשירת "ימים על ימי מלך תוסיף" את אריה כהן ולכנותו "רבה של ראשל"צ". אריה דרעי – ששמע את ההכרזה, תקע ביצחק כהן מבט חמור וכהן מיד חזר בו וטען כקול רם כי "זו הלצה בלבד". דרעי נגש ליצחק כהן ולחש על אזנו כי "אל תעז לומר עוד פעם דבר כזה, אפילו כבדיחה"! דרעי עצמו יודע שאילו אריה כהן לא היה מסתבך כרגע עם המשטרה הרי שלפני הבחירות המוניציפאליות – בשנת 2018, היו לדרעי כאבי ראש לא קטנים אם להעמיד שוב את אריה כהן בראש רשימת ש"ס בראשל"צ לאור שמו השלילי של כהן ולאור הפירוד והפילוגים שזרע הלה בתוך ש"ס המקומית. גם יו"ר המועצה הדתית בראשל"צ – ישעיהו מלכה (שגם הוא נחשב לאיש בעייתי בלשן עדינה...), כבר לא יסבול מנדודי שינה על עתידו הפוליטי במועצה הדתית לאחר מעצרו של אריה כהן.

      אריה כהן והסתבכויותו– אך בעיקר נסיקתו כסגן ראש עיר ומועמד ל"רב העיר", מעידים עד לאן הידרדרה המערכת החרדית, מפלגת ש"ס וראשיה, ה"רבנות הראשית לישראל" והעומדים בראשה ובעיקר מעמד ה"רבנות הממלכתית" בישראל. טוב היה אילו מבקר המדינה היה מקים אגף מיוחד לטיפול בכל נושאי מערכות הדת בישראל – מבחינת קיומן הפוליטי והציבורי.

יום חמישי, 27 באפריל 2017


על זה אפילו הרצל לא חלם

בס"ד
          על זה אפילו הרצל לא חלם / הרב אליהו קאופמן
     הקמת המגמה לסחר בנשק – בטכניון בחיפה, היא אולי הכתובת המכוערת ביותר של קיר הפשיזם הישראלי. מדינה שמקימה בציניות מגמה לסחר בנשק – לכל דכפין, איננה יכולה להיחשב עוד בבחינת מדינה שכל מאווי חייה הם "ביטחוניים" בלבד, ועיסוקיה בנשק הם מתוך "הגנה עצמית" בלבד. ערב יום העצמאות ה-69 של מדינת ישראל מסתבר כי סחר הנשק באשר הוא, אינו אלא עוד כתם דם שמרחף על המדינה שטענה כי קמה למנוע שפך דם.
     אצל סוחרי הנשק תמיד ה"עסקים הם כרגיל". לימוד הסחר בנשק איננו תוחם את שיווקו. הרקטות יכולות להימכר לצפון קוריאה ולדרום קוריאה גם יחד. כדורי קרב יכולים להיות מופצים לכל "משפחת" פשע- ויהיו קרבנותיה החפים ביותר מכל פשע. הסחר בנשק מגביר רווחים לטובת הסחר עם מחרחרי המלחמה ופחות מתחשבים בקרבנות המחרחרים. כמו שלכסף אין ריח כך גם לתוצאות הקטל אין לב. הכול עניין של "תן וקח", על חשבון השכול. ומי שמקים מגמת למודים לשם רצח הוא כמו רוצח ממש.
     המגמה לסחר בנשק בטכניון החיפאי מסבירה רבות. היא מסבירה את פרשת נפילת מטוסו של עמירם ניר – מעל ארה"ב, כשהתנגד לעסקאות הנשק הישראליות לטובת מחתרת ה"קונטרס" הפשיסטית, נגד משטר הסנדיסטים בניקרגוואה. היו אלה ימי שמעון פרס כראש ממשלה ועזר ויצמן כשר אחראי על ה"משרד שליד משרד ראש הממשלה". הקמת המגמה הזו מסבירה יפה מכל את הידידות הגדולה ששררה בין ישראל למדינות החושך של ה"אפרטהייד" בדרום אפריקה וברודזיה לשעבר. מגמת סחר הנשק הזה מאששת את הטענות הכי קיצוניות, שישראל היא חוליית ההוצאה לאור של השתלטות האימפריאליזם המערבי על עמי המזרח. האימפריאליזם הישראלי הזה איננו רק מחלת הקדחת של הימין הישראלי אלא ששותפה בו כל התנועה הציונית, עד השמאל הציוני המחופש ל"יפה נפש". מדינה המלמדת צעירים כיצד לסחור בנשק, שמגיע לרוצחי ילדים, איננה מדינה דמוקראטית והומנית, ובוודאי שאיננה ראויה לשמש מטיפת מוסר נגד מדינות שכבר סרחו כמו אירן, לוב, עירק וכו'.
     הרבה ביקורת אפשר היה להעלות על הרעיונות הציוניים לייסד "עם חדש" עם "גנב יהודי" ובלי תפילין, אבל גם הפוחזים שבין הוזי הרעיונות הללו לא היו מאמינים, וגם לא היו מייחלים לכך שהמדינה החדשה הזו תהיה ספקית נשק לכל דכפין ותיתן את הדחיפה לרצוח בכל מקום בעולם. זו איננה יהדות אורתודוכסית (שאיננה מתירה התגרות האומות העולם או התערבות בין אומות העולם) , כל זאת לא נכתב במוסר של נביאי ישראל, ואפילו הרפורמים והקונסרבטיביים לא חלמו על זה. ה"גאווה הישראלית" הזו החלה בייצור ה"עוזי" לעולם הרצח והיום כבר מדובר בסחר עולמי במטוסים ותותחים. אבל כמו שביהדות ידוע כי האדון הופך לבסוף לעבד לעבודה הזרה שלו כך זה קורה לכל סוחרי הנשק, סיפורים שמתחילים בהון וממטו טנגמרים, רחמנא לצלן, באסון. ולהלן סיפורו העצוב של שמעון נאור (הרשקוביץ), סוחר נשק ישראלי ממוצא יהודי - רומני.
     משנות ה-90 ואילך פעל ברומניה סוחר נשק ישראלי בשם שמעון נאור – שתרם ממונו לליכוד ואילו אשתו תרמה למפלגת העבודה. הלה – יליד רומניה, קיבל אזרחות רומנית כיוצא ארץ זו, אזרחות שלימים רק הזיקה לו משום שהרומנים טענו, עם מעצרו, כי מאחר והוא אזרח רומני הרי שכל גורם זר כישראל למשל, אינו יכול להתערב (למרות שהייתה לו גם אזרחות ישראלית...), ונכנס עמוק לפוליטיקה הרומנית עם הרבה חיזוק מראשי הליכוד ומפלגת העבודה. הנשק הועבר למחתרות בדרום אמריקה – שע"י הנשק של נאור, הן רצחו זו את זו. האיש ורעייתו התגוררו בבית מטופח בכפר סבא וגידלו שתי בנות. בראשית שנות האלפיים התחלף נשיא רומניה, איליאסקו שמו, ובמקומו עלה קונסטנטינסקו. נאור נזרק לכלבים, כשאנשיו של קונסטנטינסקו החליטו להיפרע ממנו משום תמיכתו באיליאסקו. כל עסקאותיו השחורות – תרתי משמע, נחשפו בבית המשפט הרומני ונאור נשלח לכלא. גב' נאור הגיעה לרומניה וכך הכרתי את הפרשה וסייעתי לבעלה באופן הומניטארי. כולם התנערו ממנו. הליכוד ברח ראשון, מפלגת העבודה – ושמעון פרס בראשה, ברחה שנייה ואילו השגריר הישראלי דאז ברומניה, חברו הטוב ביותר מתמול שלשום (אבי מילוא שמו), טען כי בכלל הוא לא שמע את השם שמעון נאור מעולם...
     הגב' נאור פעלה למען בעלה בכל דרך אפשרית ופקדה גם את קברו של האדמו"ר משטפנשט, הקבור בבית העלמין של גבעתיים. ואז אירע הנס. בית המשפט הרומני – ללא שום סיבה הגיונית, החליט לסגור את התיק ונאור נסע עם אשתו לישראל. לפני אותו הנס הבטיח לי נאור – כשהבאתי לו את התפילין לכלא, כי הוא למד מהפרשה על קדושת חיי אדם וכי הוא יחזור בתשובה אם ישוחרר, ואילו את עסקי הרצח הוא ינטוש לעולם ויתמסר לעולם התורה בלבד.
     לאחר זמן מה – בחופשתי בישראל, ביקרתיו בכפר סבא. הבית נותר חילוני, וכששאלתיו על כך הוא רמז לי כי אשתו התנגדה למהפך הזה – יחד עם שתי בנותיו. כך גם הסתבר לי כי גם גב' נאור הבטיחה הבטחה דומה על קברו של הצדיק משטפנשט. ניסיתי – מאוד בעדינות, להסביר להם כי הבטחה דתית שלא מקוימת היא בעצם נדר מופר ומי יודע מה, חס ושלום, עלול לשלם המפר על כך. הם הקשיבו לי בנימוס אך אורח חייהם לא השתנה. עבר מאז כמעט עשור. הבנות גדלו ונישאו ורומניה הפכה חלק מהאיחוד האירופאי, עם צווי הסגרה אירופאים. משנישאה ביתו השנייה של נאור הוא יצא עם הזוג הצעיר לצרפת. ושוב באורח פלא – אבל הפעם במומנטום שלילי, נעצר נאור ע"י הצרפתים משום בקשת רומניה, שבנתיים החליפה מאז מספר נשיאים חדשים, לעצרו על עבירותיו בעבר. נאור נשלח לרומניה, ישראל כמובן לא עזרה לו ושם הוא נשפט למאסר ממושך. לא הועילו לו בקשותיו הרפואיות לרצות את המאסר בישראל. הצרפתים לא שעו לטענה כי מדובר בפלילים טרם איחוד אירופה והרומנים לא סלחו לו למרות חילופי השלטון שכבר עברו שם. כשגב' נאור שוב פנתה אלי טלפונית הרי שהזכרתי לה בעדינות את הבטחתה לצדיק משטפנשט ואת הבטחת בעלה בכלא, הבטחות שלא קוימו. הגב' הודתה בכאב על כך, אך אז כבר היה מאוחר ולא הייתה לנאור עוד דרך חזרה.
     סיפורו של שמעון נאור הוא סיפורם של כל אלה שברגע גדולתם הרגעית פונים עורף לכל מוסר יהודי וכללי עד שהם נענשים ואז פורץ סכר בקשת הרחמים שלהם לכל הכיוונים, סכר שהיה סגור כשהם מכרו נשק ששימש לרצח חפים מפשע.
       לסיום, הייתי מציע שביום עצמאות הבא יזמינו בישראל את מר סרוסי המיליארדר – סוחר הנשק מימי עזר ויצמן, ויתנו לו להדליק אבוקה "לתפארת מדינת ישראל". זה יהיה אולי סגירת המעגל של שבעים שנות קיומה של ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"...