התאגיד של ש"ס

בס"ד

                התאגיד של ש"ס / הרב אליהו קאופמן

        דווקא בימים שכל המדינה סוערת נגד ראש הממשלה בפרט – בנימין נתניהו, וכנגד הליכוד בכלל, הרי שכמעט איש אינו נותן את ליבו ואת דעתו להמשך קיומה של תופעת שידור ציבורי בחסות פוליטית מוחלטת, עם תוית מפלגתית גמורה, כש"רשות השידור" והתאגיד העתידי הם פשוט שיעור בדמוקרטיה ובחופש דיבור לעומתה. מסתבר שהסקטור החרדי – ובמיוחד זה הספרדי, עדיין חיים מאחורי "הרי החושך" של הציויליזציה התקשורתית המודרנית כי שם לא רק שהסכר לא נפרץ אלא שמסביבו נבנים עוד ועוד סכרים חדשים ונוקשים.

    די בצנעה – אך בהחלטיות נוקשה, התגנבה הידיעה כי עם סיום פרשת התאגיד אמור הליכוד להתחייב להקים עבור ש"ס "רדיו חרדי", ואת ההתחייבות הזו חיזק השבוע ממלא מקום שר התקשורת – השר צחי הנגבי, כשהבטיח זאת שוב ליו"ר ש"ס,

     תארו לכם שראש הממשלה – בנימין נתניהו, ויו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, היו תובעים לעצמם "רדיו של הליכוד"! המדינה הייתה כמרקחה, ובצדק. גם שאר המפלגות היו נחסמות בבקשה כזו, ומנגד הייתה צונחת עליהם אש וגופרית. אבל אצל ש"ס הכול עובר בשקט כי גם במערכת הפוליטית הכללית מעוניינים שהתקשורת החרדית תהיה שקטה ותישמר ע"י כלבי השמירה של "יהדות התורה", ובמיוחד של ש"ס. שהרי אחרת אי אפשר להבין כיצד כולם – מהמערכת הפוליטית עד התקשורתית, שותקים על פרשה מושחתת כזו, שרק במדינות כמו צפון קוריאה, ויטנאם וכו' יש כמותה, ורק מטעם מפלגת השלטון.

    ש"ס – מימי אלי ישי ועד ימי דרעי החדשים, מנסה להתל בציבור ולצבוע את תביעותיה המפלגתית בתקשורת בצבעים "חרדים" ו"מזרחיים". זה החל עם הקמת ערוצי הרדיו האזוריים – לסטורים השונים. בעוד שהערבים, הדתיים הלאומיים והחרדים של "יהדות התורה" הסתפקו כל אחד ברדיו האזורי שניתן להם הרי שבש"ס מיד הניפו את "דגל הקיפוח" וטענו כי ב"רדיו החרדי" שהוקם ("קול חי") אין מספיק ייצוג לספרדים החרדים ולערכים ולהשקפות יהדות המזרח. הטענה הזו הייתה כמובן תלושה מהמציאות משום שב"קול חי" עבדו חרדים ספרדים והוגשו תכניות חרדיות – מזרחיות, אבל האמת הייתה אחרת. ש"ס חפצה רדיו מפלגתי משלה שייתן ביטוי לשטיפת המוח של המפלגה ולמגר כל אופוזיציה ספרדית – חרדית אחרת. מהעשור האחרון של המאה ה-20 ועד אמצע העשור הראשון של המאה ה-21 התקיימו מספר ערוצים חרדים עצמאיים – שרובם דווקא נטו לכיוון ש"ס ורוב רובם של המפעילים והעיתונאים היו שם ספרדים. חלק לא קטן מהללו קיבלו הבטחה שהם יהיו חוקיים כשהערוצים האזוריים יפעלו. אבל ש"ס דאגה שלא כך יהיה ושר התקשורת של ש"ס – באותם ימים, אריאל אטיאס, הוא האיש שניהל מלחמת חורמה (בגיבויו של אלי ישי) נגד הערוצים הללו, ובראשם "קול האמת", של שמואל בן עטר, עד שהאחרון מצא עצמו בשל כך בכלא בעיצומו של חודש אלול, "חודש הרחמים", שאצל אנשי ש" ואצל אטיאס וישי לא היה  קיים מושג כזה. לא לחינם לחמו אנשי ש"ס – עד חורמה, בכל הערוצים הללו , ובראשם ב"קול האמת" של בן עטר. כל הערוצים בללו – למרות קרבתם הרעיונית והאתנית לש"ס, הרי שהיו עצמאיים ולא רקדו לפי החליל של עסקני ש"ס. הגדיל לעשות זאת אותו "קול האמת", שמלבד הבאתו של הגר"ע יוסף לשידוריו הרי שגם הגר"מ אליהו הובא כ"פוסק הדור" הספרדי לכל דבר, ובאותה חשיבות כמו של הגר"ע יוסף. מפלגת ש"ס לא יכלה לסבול זאת עד שכמובן הערוצים הללו נסגרו, בן עטר נשלח לכלא וש"ס הצליחה להפוך ל"גורם הספרדי – החרדי הבלעדי" בכוח הזרוע הפוליטית שלה. אח"כ – בזכות היותו של אטיאס שר התקשורת, הוקם הרדיו האמיתי של ש"ס – "קול ברמה". אבל מאז הקמת "קול ברמה" עברו מים עכורים בתוך ש"ס וכידוע לנו שאלי ישי מצא את עצמו מחוץ לש"ס ואילו דרעי חזר להנהיג בלעדית ודיקטטורית את המפלגה הזו, שתמיד הייתה תיאטרון פוליטי של העומד בראשה. בשנים האחרונות גילה דרעי ש"קול ברמה" מזדהה יותר עם אלי ישי ואז באה תביעתו הנוכחית ל"רדיו חרדי", דבר שכבר קיים בשטח ועוד במהדורה ספרדית. ושוב מנסה דרעי לגנוב עוד סוס לא אציל ולהקים מחדש את הרדיו המפלגתי שאבד לה.

     אין ספק שזו הונאה ציבורית – שגם ה"מחנה הציוני", השמאל , "כולנו", והימין כמובן שותפים לו כדי לרצות את דרעי. הימין צריך אותו לקואליציה עתידית, השמאל וחלק מה"מחנה הציוני" צריך אותו להסתדרות וכולם מעדיפים שדרעי ישלוט על התקשורת החרדית וזו לא תיפול לגורמים עצמאיים שיאבקו במסגרות וברעיונות החילוניים באופן חופשי.

   רבים מנסים לא פעם לערוך הקבלות בין הסטור הערבי לחרדי – וגם בתחום התקשורת. ההקבלה הזו איננה במקומה, ובוודאי שלא בתחום התקשורת. הסקטור הערבי הוא סקטור אתני שאיננו נשלט על כמה גורמים צנטראליסטים – כמו בסקטורים דתיים, ולכן אנשיו הם חופשיים מלחצים ולא פלא הוא שהתקשורת הערבית לא רק שאיננה בידי הפוליטיקאים הערבים אלא שהאחרונים די לחוצים ממנה. אבל הסקטור החרדי הוא בעל ציויון רעיוני – דתי והעסקנים המניפולטיביים שלו דאגו למנות כמה "רבנים" שהם כביכול ה"מחליטים הרוחניים הבלעדיים", אך למעשה הם אומרי ההן של העסקנים השליטים ולכן הדוגמא הצפון קואריאנית עדיין שלטת ברחוב החרדי. הבדל נוסף – בין הסקטור החרדי לשאר הסקטורים, הוא בכך שביהדות החרדית הכי פחות טובים הולכים לתקשורת והטובים ממשיכים בלימודי התורה והניהול,  ואילו בשאר הסקטורים הרי שתקשורת הוא מושג אליתיסטי ונוהרים אליו אנשים איכותיים. ולכן לדרעי, גפני, ליצמן, פרוש וחבריהם קל יותר לתמרן את כל הלבלרים האומללים שלהם, וכרצונם. הבעיה היא שמבקר המדינה מעולם עדיין לא חדר לתוככי המניפולציות החרדיות ולפרשה הזו, שמימון ציבורי לתקשורת אובייקטיבית ניתן למפלגות חרדיות, ובראשן ש"ס כמובן, כשוחד פוליטי.

       

הסביבון הלאומי

בס"ד

     הסביבון הלאומי ("דריידעל" באידיש...)/                              הרב אליהו קאופמן

    זה היה לפני כשנתיים, ערב הבחירות לפרלמנט הישראלי, בבחירות 2013. נכנסתי עם הרב חיים אפשטיין – סגן ראש עיריית ירושלים מטעם סיעת "בני תורה", לחדרו של האחרון. בחדר חיכה לנו (כלומר לרב חיים אפשטיין ולא לי...) אדם זר. לא ידעתי מיהו אבל פניו התכרכמו כשהוא הביט בי. הבנתי שמדובר בשיחה אישית והמתנתי בחדר הסמוך. לאחר פחות מעשר דקות נפתחה הדלת והאורח יצא החוצה בפנים חתומות ועזב את לשכת סגן ראש העיר. הרגשתי שיש בפגישה הזו משהו "פיקנטי" ושהזר מכיר אותי מאיזשהו מקום. שאלתי את ר' חיים מי האיש ומהו כל המסתורין. מששעתי את התשובה פרצתי בצחוק מתגלגל.

     האיש לא היה אלא גיסו האשכנזי של אריה דרעי (כן, יש גם דבר כזה...). האיש – נשוי לאחותה של גב' יפה דרעי, הגיע לבנין העירייה כדי לספר, ואח"כ לבקש שכר על מה שלא הובטח לו. האיש סיפר לרב אפשטיין כי יום קודם לכן השתתפו צעירי ש"ס בהפגנת "בני תורה" נגד הגיוס, וצוידו ע"י אריה דרעי בשלטים שנאמר בהם "כך ציווה לנו מרן", ועם תמונות של הגר"ע יוסף זצ"ל על ראש כל שלט כזה. כמו כן הדגיש הגיס היקר כי נערי וצעירי ש"ס לא נפלו בעזותם, נגד השוטרים, מבחורי וצעירי "בני תורה". בסיום פריסת הפרשה הדרמטית הזו ביקש הגיס של שליטה האדיר של ש"ס, שהרב חיים אפשטיין יבקש מהרב שמואל אוירבך, רבם של "בני תורה", שיורה לאלפי חסידיו להצביע לש"ס כי דרכה של ש"ס הוא להתנגד לגיוס בחורי ישיבות, ואף של חרדים שאינם עוד לומדים תורה במסגרת רשמית. השליח הנסתר וידא גם שאמנם החלטת "בני תורה" היא לא להצביע בבחירות 2013 ל"יהדות התורה", בגלל שלא זכו לייצוג ברשימתה. כמו כן הוסיף שליח הסתרים כי אם אמנם יצביעו אנשי "|בני תורה" לש"ס הרי שדרעי ידע לתגמל אותם כספית וציבורית. קשה לומר שהרב אפשטיין השתכנע מבליל סיפורי ה"אלף לילה ולילה" של שליח הסתרים. הרב אפשטיין – ביודעו היטב את קשרי ש"ס עם הממסד הצבאי ומה שיקרה בבוקר שלאחר הבחירות, ידע להעביר את ההכרעה לרב אוירבך, אך יחד עם זאת הוא הכין את השליח הנסתר על תשובה פסימית ביחס להחלטה חיובית של רבו. הגר"ש אוירבך כמובן שדחה מיד את ההצעה על סף, ובשתי ידיו.

      והנה השבוע חוזר דרעי לזירה – ועימו משה גפני מ"דגל התורה", ויוצא חוצץ נגד הפגנות "בני תורה"! לא מן הנמנע שכנס "בני תורה" – ב"בבנייני האומה" בי"ם, בוטל בהשתדלות דרעי וגפני, שחוששים שזעם החילונים יקצץ גם בכיסם הכללי אך בעיקר בכיסם הפרטי גם יחד. אבל התרתי דסתרי של דרעי – בהתנהגותו ההפכפכה והשקרית, איננו חדש. לפני מספר שנים עלתה בית שמש החרדית על הבריקדות. מנגד, מנהיגי הקיצוניים החילוניים – ובראשם גב' ציפי לבני, יצאו למסע הסתה נגד כל חרדי בית שמש. דרעי מיד הצטרף ללבני ומרעיה ומיקד את מאבקו ב"חרדים הקיצוניים", וכמובן ב"נטורי קרתא". אבל מה שדרעי לא סיפר באותן השתלחויות הוא כי כבר בראשית שנות התשעים של המאה העשרים נחקר הרב ראובן זליג קצנלבויגן – ראש מוסדות "תורה ויראה" של "נטורי קרתא", על קבלת כספים למוסדותיו באופן "לא רשמי" מדרעי כשתמורה שמנה לדרעי מונחת בצד ה"מענק" הזה. לימים פגשתי בלונדון – בחתונת נכדתו של הרב יעקב ישראל ירמיאל דאמב, את הרב קצנלבויגן ושאלתיו כיצד העיז לקחת כספים אלה בזמן ש"נטורי קרתא" הם נושאי דגל ההינזרות מכספי שלטון המדינה. הרב קצנלבויגן טען באוזניי כי "הרב דאמב אישר לקיחה זו כדי לחזק את דרעי נגד "יהדות התורה", שנואי נפשו של הרב דאמב". הרב דאמב ו"נטורי קרתא" היו גם אלה ששכנעו את מאיר בראון – גביר יהודי בבריטניה שהעניק מתנות לדרעי עבור טובות הנאה ציבוריות, לא להעיד נגד דרעי, במשפט המפורסם שהתנהל כנגדו בארץ.

       הרב דניאל ביטון – מ"נטורי קרתא" בבית שמש, ישב בכלא על ענייני מחאת קברים, בימים שדרעי ריצה באותו בית כלא את עונשו. מששמע דרעי כי הרב ביטון נמנה על "נטורי קרתא" הוא חשף בפניו את הקשרים עימם ועוד טען כי "הדעות שלי זהות לשלכם אבל הטקטיקה שלי שונה. גם אני בעד ביטול המדינה הציונית".

    אבל שקריו של דרעי אינם מצטמצמים לרחוב היהודי ו/או לסקטור החרדי אלא שהם חודרים עמוק לרחוב הערבי. לפני בחירות 2015 הוא הרצה לפני פעילי ש"ס בחיפה והנחה אותם להודיע לכל אדם כי מי שלא יצביע ש"ס, אזי, הקול שלו הולך נטו לאויבי המדינה, לערבים. מנגד, ברחוב הערבי טען לא פעם דרעי כי היה שמח אילו נולד מוסלמי. כבר בסוף שנות השמונים של המאה העשרים החל ה"זיגזג" שלו עם הערבים. בעיר אום אל פחם הודח ראש העיר דאז (אז איש חד"ש), האשם מחמיד, ובמקומו עלה שי'ח ראד סלח, שהיה אז מנהיג כל התנועה האסלאמית, ולימים הקים את הפלג הצפוני שלה, עד שלא מכבר הוצא מחוץ לחוק. כאשר סלח נבחר לראש העיר שם, טען דרעי – אז שר הפנים, כי יבואו ימים קשים שהיהודים עוד יתגעגעו לחד"ש. חודש אח"כ נערכה פגישה סודית בין דרעי לסלח ואח"כ החלה התנועה האסלאמית של סלח לקבל מדרעי כספי עתק, ששום גורם ערבי לא קיבל ממנו כמותם...

      אין ספק מהי המרמה ומיהו הרמאי. אבל דבר אחד הוא באמת נכון – בדברי גיסו של דרעי לרב אפשטיין, מרן הגר"ע יוסף באמת התנגד לגיוס חרדים צבא ואילו דרעי ניצל בציניות את ההתנגדות הזו כדי לנסות לקבל אלפי קולות חרדים ולימים לתעלם לטובת שלטון החילוניים. הניסיון כמובן שלא צלח, כי רבנים, כהרב אוירבך, והעסקנים, כהרב חיים אפשטיין, עדין לא לקו בתסמונת השכחה, והם ידעו ויודעים היטב כי דרעי רחוק מהשקפה חרדית ואף דתית, כמטחווי קשת.

       דרעי וגפני – שרתי השמאל והימין החילוני, אינם מיצגים בדבריהם נגד ההפגנות של "בני תורה" ולו דבר מדעת היהדות החרדית ורבניה. ועובדה כי הגראי"ל שטניימן והגר"ח קנייאבסקי – רבני הליטאים, לא יצאו נגד ההפגנות הללו, ואילו חכם שלום כהן והרבנים שמעון בעדני וראובן אלבז הביעו לא פעם את התנגדותם לגיוס החרדים, והביאו את הגר"ע יוסף כחיזוק לדעתם. חכם שלום כהן אף טען – במפגש רבני מועצות גדולי התורה והחכמים של אגו"י, דגה"ת וש"ס, כי יש להינזר מכספי המדינה והעיקר לא להיגרר לצבאם.

     יפה עשה הרב יעקב נח ליצמן – שר הבריאות ונציג "אגודת ישראל" ב"טריומוורט" ההנהגה החרדית, שלא הצטרף לדעתם של דרעי וגפני נגד ההפגנות, ובכך מנע מעצמו ליצנות וחילול ה'.

      

קנאות ציונית

בס"ד

                קנאות ציונית / הרב אליהו קאופמן

 בערב ראש חודש ניסן תשע"ז נוכחנו שוב עד לאיזה שפל השקפתי הידרדרה ה"עדה החרדית". זה זמן רב שכותב שורות אלה טוען כי עמוד ההשקפה של אתמול – ה"עדה החרדית", מכר את עצמו ואת רעיונותיו תמורת נזיד העדשים של "חזרה לתקשורת ההמונים", לקבוצה קיקיונית ופרו – ציונית כמו אנשי "בני תורה". רבי יוסף חיים זוננפלד ורבי ירוחם דיסקין הקימו את ה"עדה החרדית" לא רק כדי להיבדל מקוק ומרעיו אלא גם כדי למנוע מחובשי כיפה להוליך את עם ישראל להתגרות הדמים מול האומה הערבית. הגר"ח זוננפלד לא היסס לצאת לירדן כדי לחתום הסכם שלום עם האמירים פייסל, חוסיין ועבדאללה ואף ללחוץ את ידו של שי'ח אמין אל חוסייני. הגר"ח זוננפלד תמך בגלוי בפר' ישראל דה האן וביוזמותיו ועימו חתם עם הערבים המוסלמים נגד כניסת ההשפעה הציונית והמערבית לחיי יהודים וערבים בארץ הקודש. הגר"ח זוננפלד נלחם בכל מאודו ששריד בית מקשינו לא יעבור – בשנת 1918, לידי הרבנות הציונית של קוק אלא יישאר בידי הווקף המוסלמי. הגר"ח זוננפלד, הגר"י דיסקין ושאר רבני ירושלים הקימו את ה"עדה החרדית" לא רק כדי להדר בבשר ו/או בעתיד כדי להשתמט מהצבא הציוני אך לתמוך בפעולותיו, אלא כדי להילחם בהתגרות הציונית שתביא להקמת מדינת טריפה ולשפך דם יהודי ללא הפסק. אותה ה"עדה החרדית" – בראשות המהרי"ץ דושינסקיא, קיבלה עליה בתש"ח את השקפתו של האדמו"ר מסאטמר זצקו"ל כדרכה שלה לכל דבר ואילו בתשכ"ז – לאחר מלחמת ההתגרות הציונית בערבים, קיבלו ראשי ה"עדה החרדית" את הקונטרס ששמו "על הגאולה ועל התמורה" (ש ל האדמו"ר זצקו"ל מסאטמר) כבסיס השקפתם נגד מלחמת הציונים דאז, בערבים. הרבי מסאטמר גם קבע כי אין לבקר בשטחי הכיבוש הציונים, משנת 1967. ואם בעניין הצבא עסקינן הרי שגם דעתו של הרב מבריסק – הגרי"ז סולובייצי'ק זצ"ל, לא הייתה נוחה מהתגייסות, והוא נימק זאת בטענה כי "לא אנחנו אחראים ליצירת הסכסוך עם הערבים אלא הציונים". אבל מכל זאת לא נותר סימן אחד ב"עדה החרדית" של היום, גם כשהם כביכול יוצאים למלחמה נגד הגיוס.

   בראש חודש ניסן הוכיחו ראשי ה"עדה החרדית" עד לאיזה שפל של התבטלות הם הגיעו בהשתחוותם לפני ה"פלג הירושלמי" של הליטאים הציונים, המתקרא משום מה "בני תורה".

      כשהחל החיבור הזה – של ה"עדה החרדית" ל"בני תורה", הרי שקויתי שה"עדה החרדית" – בעלת ההשקפה והמאבקים למען ה', תדע לסחוף את הליטאים הציונים הללו (שמרדו רק בעבור "כופתאות" וכדי להשתמט מהגיוס לצבא אותו הם מעלים על ראש שמחתם) לדרך השם האמיתית תוך ניתוקם מהציונות. אבל היפכא מסתברא. העסקנים הציונים הממולחים הללו – בראשות יהושע פולק ה"אגדי" ויעקב לבין הציוני, גררו את ה"עדה החרדית" למרכז המפה של הציונות החרדית. לא כאן המקום לחזור ולהרחיב כיצד ולמה ניראת ה"עדה החרדית" כיום כסניף משנה ומפולג של אגו"י גדול ורב, אבל ניתן היה לצפות לאיזה "קו אדום" בינה לבין הציונות החרדית, אבל המפגש שלה עם "נערי אוירבך" רק עשה לה רע. העיתון הלאומני של פליטי שכונת "שערי חסד", "הפלס" (בעריכתו של נתן גרוסמן – העורך לשעבר של "יתד נאמן" הציוני...), הפך לעיתון של ה"עדה החרדית" ואילו נערי השוליים המחויטים קצר הפכו לדוברי ה"מאבקים המשותפים". בהפגנות הללו כבר לא דברו על ההתגייסות כ"עבירה חמורה" אלא כמה שזה שמפריע ללימוד התורה תוך המשך הרעיון הכפרני הנואל, שבזכות לומדי התורה הרי שהמדינה הכופרת וצבא הזנות שלה מתקיימים. אבל בראש חודש ניסן תשע"ז הגיעה הפתעה חדשה בזכות השתרבבותו של אחד הנואמים (או יותר נכון הנוהמים...) לקדמת במת הדרשנים בהפגנה. היה זה הרב יעקב טופיק – רבה של ההתנחלות ביתר, לה אמנם התנגד הרב שך אבל דווקא חוג חרדי, מה"עדה החרדית" הלך להתנחל שם.

    דבריו של אותו טופיק, ב"הפגנת ההמונים", הם דברי מינות והוא יכול להיות קרוב יותר ל"מזרחי" מאשר אפילו לרבני ש"ס. האיש הלזה הזה הובא לעצרת ע"י הליטאים הציונים של "בני תורה" – בסימן של "חרדי – ספרדי מאליתת ההשקפה הספרדית". כל זאת משום שבעבר נטה לטובת "דגל התורה" ונגד ש"ס, ואצל הליטאים כל מי שמלקק פינכתם בקרב הספרדים ויוצא נגד רבני ש"ס הריהו "בעל השקפה", למרות שהוא יכול להיות גם רפורמי". ואותו טופיק – רב ציוני ל"מהדרין", קרא מעל הבמה לא לשרת "משום שהם לא צריכים אותנו, יש להם מספיק חיילים". אח"כ הוסיף משפט נוסף – שבו הבהיר את כפירתו בהשם יתברך, וטען כי "הנה במלחמת ששת הימים ניצחנו, עם פחות חיילים, שלוש מדינות יריבות". מילא שנתי גרוסמן, יהושע פולק, יעקב לבין וכנופייתם לא זעו ולא הסמיקו כשהלץ הזה דיבר אבל היכן היו "מרנן ורבנן" של "העדה החרדית" כשהציוני הזה השמיע הבלי נבלים שרבני ש"ס לא היו מעזים לומר אותם?!

    אז אני מאחל לליצן מההתנחבלות ביתר שבבוא העת יגויסו צאצאיו לצבא הציוני. אם הלץ הלה רואה בצבא הנשים והזנות הציוני את צבא השם שיכול להגן עליו, עם מיטב הנכרים והכופרים, אזי, ילך הדל הלה בעקבות חברי הד"לים ויגויסו צאצאיו. מי שתומך בציונים ובהתגרותם בערבים אך מסרב להתגייס ומנסה לגרום לצאצאיו להשתמט, הריהו כשופך דמים ובבחינת "לא תעמוד על דם רעך", בדיוק כמו ראשי "ארץ ישראל השלימה" בחב"ד, החפצים לסרב לשרות הצבאי. רק כדי להראות "מאוחדים" ולפרסם את עצמם היו מוכנים ראשי ה"עדה החרדית" למכור ולשכוח מהגר"ח זוננפלד, מהמהרי'ץ דושינסקיא, מהאדמו"ר מסאטמר ומהרב מבריסק, ובמקום זאת להתרפס לרב אוירבך, שאבותיו היו שומעי ליקחו של קוק, ועד כדי הבאת בור ועם הארץ ורב ציוני לבמת ההפגנה.

     תופיק איננו הציוני הראשון שמוצג כ"חרדי סופר" ע"י ה"עדה החרדית" ומובא על במותיה חלל. לפניו היה "ספרדי תורן" אחר בשם בן ציון מוצפי – עוד לאומן ציוני, שלבסוף נבלע בש"ס והותיר את זקני ה"עדה החרדית" בושים ונבוכים. זו ה"עדה החרדית" ש"קמבצייה" הפכו לציונים גלויים ואף חברים במפלגות שמד כ"יש עתיד", אך מעולם לא הוצאו ממנה בגלל השתייכותם ל"משפחות מכובדות", ובעיקר בגלל שלא זנחו את לשונם (האידיש...) ואת מאכלם (ה"גפילטע פיש"). כל מי שסומך על צבא הציונים, כל מי שעובר בשתיקה על בעלות הציונים על מקומותינו הקדושים וכל מי שמסרב לדבר עם הערבים עצמאית (כדברי אוירבך – "השב""כ לא ירשה ואני לא אעשה כנגד רצון השב"כ) הריהו כציוני, כרודף וכשופך דמים נקיים של אלה שכן מתגייסים לצבא השמד הציוני, שאותם "צריכים" הציונים לדעת הלץ מההתנחבלות ביתר, אותו טופיק שמופיק.

                                         סאטמר כמשל...

   נאומו של הרב אהרון טיטלבאום נגד ההפגנות של ה"עדה החרדית", ובעיקר נגד הפלג הירושלמי של הליטאים הציונים, טומן בחובו יותר מהנסתר מאשר מהגלוי. אין ספק שאת ההפגנות הללו היו צריכים מתנגדי הגיוס לערוך מול בתיהם של הגרי"ל שטיינמן והגר"ח קנייאבסקי, שהרי השנים הללו הביאו לגזירת הגיוס יחד עם אריה דרעי, ה"אדמו"ר" של ש"ס. אבל כאשר הרב טיטלבאום יוצא נגד הפלג הירושלמי הזה הוא איננו מציע חילופין של הפגנות מול ראשי "יהדות התורה" או קו לוחמני אחר נגד הגיוס ונגד הציונים. אני מקווה שנזיפותיו של הגר"א טיטלבאום אינן באות מגרונות שני גיסיו – האדמו"רים מויזני'ץ ומבלזא, שחוששים לכספם וליחסיהם עם הציונים בגלל תדמית ההפגנות הללו, ולכן הם שלחו את הגר"א טיטלבאום במסכה סאטמריסטית, שיצא אף הוא נגד המפגינים וכך הציונים יחזרו לחיק ויזני'ץ ובלזא...   

אנטישמיות יש מאין

בס"ד

           אנטישמיות יש מאין / הרב אליהו קאופמן

 לא במקרה החלה האוירה האנטישמית בארה"ב לפרוח. אוירה כזו – אנטישמיות שמה, תמיד התקיימה בארה"ב למרות היותו של המשטר האמריקאי משטר סובלני ופתוח יותר משאר משטרי מדינות העולם. המילה אנטישמיות מייצגת מעשית אך ורק שנאה ליהודים. אפשר כמובן גם ללמוד ממנה על יחס גזעני ומפלה כלפי מיעוטים ועמים אחרים בעולם, אבל הכוונה המעשית עולה מיד עם קונטקס שנאת היהודים. הדברים אינם מקריים וכמו כל דבר שמתקיים בעולם הרי שגם עניין האנטישמיות נקבע והוטבע ע"י הקדוש ברוך ולא ע"י משתנים אחרים כמו אומות העולם למשל.

        כבר בתורה נכתב כי כל מכה ושנאה מאומה זו או אחרת באה מהקב"ה, שהרי האומות אינן אלא מבצעות דברו נגד ישראל אלא רק כאשר האחרונים סרים מדרך המלך, שאיננה אלא קיום התורה והמצוות. בנביא נאמר במפורש כי "אשור שבט אפי". במקום אחר נאמר כי "לב מלכים ורוזנים ביד ה'". חצייה של פרשת "כי תבוא" – בספר "דברים", עוסק בנבואת העתיד של חורבן ירושלים בימי בית שני ע"י הרומאים, רק משום שהעם זנח את דרך השם, ואילו בפרשת "וילך" מוזהרים ישראל כי "וביום ההוא הסתר אסתיר פני ואמרת אין אלוקים בקרבי, ומצאוך תלאות רבות והיית לאכל". ויש שרואים במשפטים האחרונים, של פרשת "וילך", את נבואת השואה, רחמנא לצלן. אבל כשהתורה מתכוונת לדרך השם הרי שהיא איננה עוצרת רק בקיום המצוות המעשיות אלא גם בדרך ההשקפה היהודית, ובכללה היחס בין ישראל לאומות העולם. יעקב אבינו היה האיש החזק ביותר בעולם – שניצח בקרב מגע גם מלאך, אך מנגד היה זה יעקב אבינו שהשתחווה לאחיו עשיו שבעה פעמים וכך הותיר בידי האחרון את ההגמוניה על העולם הגשמי. והיה זה יעקב אבינו שנזף והוכיח את שמעון ולוי בניו על כך שהרגו בחרב את תושבי העיר שכם, בפרשת ביתו – אחותם, דינה. אך לא הפחד מהגויים הוביל את יעקב אבינו לקבוע לדורי דורות את ההשקפה שבני ישראל צריכים להיות אך ורק יושבי אוהלים ולא אוחזי חרב ופגיון. יעקב אבינו ויתר על מה שהורישו לו אבותיו – את כוח הזרוע של אברהם ואת "פחד יצחק", ובמקום זאת הוא ביקש לעצמו אך ורק את ההגמוניה הרוחנית. יעקב אבינו הבין שכל פיסת גשמיות שאותה הוא קיבל מנעה ממנו פיסת רוחניות ולכן גם התערטל מכל גשמיות וזכה להיות הבכיר שבאבות, בזכות רוחניותו המלאה. ובמסגרת זו גם נקבעה לימים ההשקפה היהודית על יחסי ישראל עם אומות העולם.

     דורות על דורות – ובמיוחד מימי בית שני ועד הופעת משיחי השקר, המסכילים היהודים והציונות, הרי שההשקפה היהודית הייתה ברורה וחד משמעית: לעם ישראל אסור לחרחר ריב ומדון בין אומות העולם, לעם ישראל אסור למרוד באומות העולם (הגמרא במסכת כתובות חוזרת על כך במאמר "שלושת השבועות"), עם ישראל – בכל גלויותיו, חייב להיות נאמן למלכות בה הוא יושב ואילו שתדלני ישראל חייבים ליצג את עם ישראל בלבד בכל תפקיד ממלכתי, רם ונישא שאליו יגיעו שם ולא לנצל את תפקידם כדי להתערב בענייני הממלכה בה הגיעו לגדולה. בימי מלכות רומי הרי שהתנאים שיצאו לרומי כדי להשתדל עבור עם ישראל שיננו לעצמם בדרך את פרשת "וישלח", בה יעקב משתחווה שבע פעמים לעשיו ומותיר בידי האחרון את ההגמוניה הגשמית עד בוא גואל צדק. ב"מעיינות הנצח" מוסבר היטב תפקיד השתדלן היהודי באשר הוא, ביחס לפרוש הפסוק בספר "שמות" – "מלך אשר לא ידע את יוסף". הפסוק מפורש בטיעון שכל מה שלא יעשה יהודי שהגיע לגדולה במלכות זרה הרי שהעם באותה מלכות לא יזכור ליהודים לעולם טובה זו ולכן ההגעה לתפקיד נכבד של יהודי היא אך ורק לשם סיוע לבני עמו. לפני כשלוש מאות שנה זיהה גם ה"אור החיים" הקדוש (רבנו חיים בן עטר ממרוקו) את תסמונת האנטישמיות, כאשר היהודי יעבור על ההשקפה שהורתה לו התורה, להיוותר רוחני ולא גשמי. בפרוש לפסוקי ראשית פרשת "ראה" מסביר ה"אור החיים" כי ה"ברכה" וה"קללה" הינם היינו הך. גם הברכה וגם הקללה מיצגים את הגאונות היהודית אבל כאשר הגאונות הזו מנוצלת לרוחניות ועפ"י התורה הרי שהיא לברכה אבל כשהגאונות הזו באה בלבוש לא תורתי, ובמיוחד כשהיא מתערבת בממשלות ובענייני הגויים, הרי שהיא הופכת למפגע נגד היהודים עד כדי שנאת היהודים ע"י הגויים.

        מימי עליית הכופרים – המסכילים בעם ישראל, ואח"כ עליית הציוניות, הרי שגם הופיעה תופעה היסטורית בשם "האנטישמיות המודרנית". המסכילים חשבו שעם התבוללותם באומות הרי שהאנטישמיות תיעלם אך למעשה קרה תהליך הפוך: האנטישמיות רק גדלה מעצם עלייתם של יהודים בראשות הממלכות שבהן חפצו להתבולל. כך זה היה בגרמניה עד בוא הנאציזם, כך זה היה בימי עליית הקומוניזם – שהיהודים שימשו בו כינור ראשון, כך זה היה גם בימים שיהודים הפריזו בתמיכה באצילי מדינת פולין כנגד הטאטרים והאוקראינים וכך זה ממשיך כיום בכל מקום שהחוגים הישראלים והציונים תומכים בנכרי זה או אחר נגד משנהו. דווקא בימי גלויות האסלאם והקווקאז הצליחו היהודים לנוע בין שליט זה או אחר ולא להיגרר לשתדלנות סוחפת מדי באופן חד צדדי. בעירק, בפרס, בספרד המוסלמית ובשאר ארצות האסלאם ידעו שתדלני היהודי לא לתת כוח חד צדדי לגוי אחד על פני משנהו ומנגד הם לא לקחו לעצמם כוח מיותר כדי לשנות אורחי ממלכתם. בתימן לא פעם נעלמו למשך שנים קבוצות של יהודים מאזור אחד למשנהו עד שיוכרע מיהו השליט הנכרי באזורם, ורק אז שבו למכורתם.

         אבל בעידן מדינת ישראל נחצו כל הקוים בעניין ההשקפה של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", מדינת ישראל מעניקה רוח גבית לכל הפזורה היהודית בעולם – על החרדית שבה, להתנהג כ"כל הגויים מחנה ישראל", ולהרבות בתככים והתנשאויות על אומות העולם. ועכשיו הגיע תור ארה"ב לרתוח. מאז שעלה ברק אובמה בארה"ב הרי שהפזורה היהודית שם – והשלטון הימני פה, איבדו את הבלמים עד כדי הפרעות לנאומיו כנשיא ויציאת ראש הממשלה בישראל כנגדו, בהתערבות בבחירות הקודמות בארה"ב. והנה משנבחר דונלד טראמפ עלה ברומטר הטירוף הפוליטי במדינת ישראל ובפזורה היהודית בארה"ב. הימין הישראלי צרח כמטורף על שמחתו בבחירת טראמפ, ואילו יועציו היהודים של האיש הכינו את חליפותיהם לשררה ביושבי ארה"ב, ללא קשר לעניין יהודי כלשהו. מנגד, הרי שהשמאל הישראלי החל להשמיץ את טראמפ ושכח כי ארה"ב היא המעצמה ולא השמאל האופוזיציוני של ישראל. הישראלים והיהודים שכחו כי מאחורי אובמה עומד ציבור שחור גדול ואילו לטראמפ יש אופוזיציה גדולה לא רק מקרב המוסלמים אלא גם מקרב ההיספנים, הסינים ועוד מיני מעוטים אחרים. כל הללו החלו אף הם לטפח שנאת יהודים אנטישמית מעצם ראותם את היהודי האמריקאי ואת הישראלי כמחובר לאויבם. אנני חושב שהיה צריך להסתייג מטראמפ אבל התמיכה בו הייתה צריכה להיות הרבה פחות צעקנית ומעוררת מיעוטים – כהיספנים והסינים, שבעבר לא ידעו ולא שמעו על מושג ששמו "אנטישמיות". ולישראל מה איכפת?! הממסד כאן משוכנע שהאנטישמיות בארה"ב תביא מיידית ל"עלייה" של "יהדות איכותית". על הדם – שחס ושלום ישפך ממדיניות זו, כבר יאשימו בישראל ובארה"ב את האחרים, קרי – את האנטישמים...  

ccc