מחלל שם שמים בפרהסיה

בס"ד

            מחלל שם שמים בפרהסיה / הרב אליהו קאופמן

 זכותו של כל יהודי לבחור לו את דרכו הרעיונית וגם להביע אותה בגלוי ולעיני כול. זכותו של כול אחד ואחת לשנות את אורח חייו ולהגן על דרכו החדשה בפרהסיה. מי שחושב שהיהדות כובלת איש, איש באזיקיו לדרך כפויה הרי שהוא טועה. לא לחינם נאמר ע"י חכמנו כי "בדרך שאדם רוצה ליילך מוליכים אותו". גם בשמים קיימת הסכמה לבחירתו של היהודי תוך לקיחת הסיכונים של תוצאות הדרך שבחר, אבל לבחור את דרכו רשאי כל אחד ואחד. הבעיה איננה הבחירה אלא הצביעות, ולזה יקרא ביהדות : חילול השם.

      לא לחינם הטביעו חז"ל את הפתגם המריע כי חילול השם הינו של "מי שעושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס". בהבנת פסוק זה לא צריך לנדוד למרחקים עצומים. יהודי הלבוש בצלם חרדי וחובש לראשו כיפה אך מופיע בכל בימות הסחי וניבולי הפה הוא הדוגמא למה שחז"ל המשילו, ולימים נאמר שאין עבירה גדולה שנעשית מזו ששמה חילול ה'. חילול ה' הוא המצב שבפרהסיה מוכיח אדם בחזות תורתית כי כל מאוייו הם לא רק גשמיים אלא טמונים בקרקעית הסחי והעבירה. והליצנות היא המראה הקודרת ביותר של עוברי עבירת חילול ה'. לא במקרה פותח ספר תהילים – שחובר בידי דוד מלך ישראל, ב"אשרי האיש". בתחילה זה "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים", ואח"כ זה ממשיך ב"אשרי האיש אשר לא עמד בדרך חטאים" ולבסוף ה"אשרי" הגדול מבין השלושה הוא כאשר האיש לא ישב במושב לצים. והכול משום שעצת רשעים עוד אפשר להפר ומדרך חטאים עוד אפשר להוריד את היהודי, אבל כשהוא יושב נינוח במושב לצים, אזי, כבר לא תועיל לו שום ביקורת והסבר כי הוא יהפוך הכול לשחוק ולעג. הליצנות היא הקליפה הקשה ביותר של האדם, כי מאחוריה אין יותר שכל ורגש אלא גיחוך שדוחה את הבינה והתחושה מחוץ להחלטה האנושית. יהודים חרדים – הלבושים בבגדי היהדות, ואשר הפכו את היהדות ואת חיי התורה ל"סאטירה" ומתארחים במאורות השחוק והלעג לאלוקי ישראל, הם הדרגה הנמוכה ביותר של חילול ה'. הליצן קובי אריאלי הוא בימינו גדול מחללי ה', והעובדה שאיש מרבני הדור אינו מנסה לצאת נגד האיש הזה ונגד שאר חבריו הא דוגמא לכך שדורנו נמצא בתחתית המשל המקראי של ספר "שופטים", שבו נאמר "ובימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". כלומר, כל אחד עושה את מה שהוא רואה בעיניו כישר, גם אם זה בעצם הדבר הכי עקום ביהדות.

   לא אכנס כאן לדיון על מהות הסטירה ועל הזכות של כל סאטיריקאי לפעול ללא "קוים אדומים", גם אם אלה פוגעים ברגשות רוב רובו של הציבור. הפעם הויכוח שלי איננו עם אותם אתאיסטים שמנצלים במה וערוץ אנטי דתי כדי לפגוע ברגשות רוב רובו של הציבור היהודי. הויכוח שלי הפעם איננו עם אלה שניבול הפה ותרבות השוק והסחי הפכו להם לדגל תרבותי שאותו הם רוצים לכפות על רובו של העם היושב בציון. הבעיה שלי היא עם יהודי הלבוש כחרדי והיושב עם מנבלי פיות ומשמיעי גסויות ומתבדח עימם גם על היהדות שאותה אמורים לפחות בגדיו וזקנו לייצג. ולאיש הזה- קובי אריאלי שמו, אין גבול של בושה כאשר הוא שומע מחבורת "גב האומה" – בערוץ הטלויזיה ששם את דגלו להוקיע את תורת ישראל, כיצד חבריו, ובמיוחד חברותיו ל"פאנל", שמים לשחוק וללעג כל דבר היקר ליהדות, בתוספת של ניבולי פה וגסויות כאלה שבשום רשת שידור אחרת בעולם לא היו נותנים לזוהמה הזו לעבור בשידור חי או מת. ועם הכיפה השחורה שלו ועם זקנו השחור – מאפיר הרי שאריאלי איננו מתבלבל אלא שהוא שופך עימם קיטונות של ליצנות, גם כשמדובר בלעג לילודה יהודית ולכל עניין חיי האישות, ובלשון הגסה והבהמית ביותר.

    הסיבה המרכזית שהתורה (בספר "שמות" ואח"כ בספר "דברים") יוצאת בשצף קצף ומבליטה את עמלק כהעם המוקצה ביותר ע"י הקב"ה היא בעצם היותו של עמלק העם הראשון ש"קרר" את מי האמבט של הקב"ה וקפץ לאמבט הזה כדי להילחם בישראל ולנסות לפגוע בקב"ה, שישראל הוא עם בחירתו. אמנם עמלק נכשל באותו ניסיון מדברי והוכה ע"י יהושע בן נון אך הוא "קרר" את מי המרד עבור שאר העמים ונתן להם תקווה לקפוץ אף הם למימי המרד בהשם, ולנסות להכות בישראל כדי להוכיח את נמיכותו של עם השם. וכך גם קובי אריאלי. עד שהלץ המתלוצץ הזה לא הופיע על אקרן הטלויזיה – בתוכניות ההומור נגד היהדות, הרי שאיש מבין חובשי הכיפות לא חלם להתמזג עם ליצני הדור, ועוד לסייע להם לספק בדיחות על תורתנו הקדושה ועל אבותינו ואימהותנו הקדושות. אבל אריאלי "קרר" לכל "שבבניק" וקל דעת, מפליטי הפליטים של היהדות החרדית, את אמבט הליצנות ונתן לכל זב ומצורע – בבגדי שחור ולבן, את ההיתר להפוך ערב של ליצנות ל"שיעור ביהדות".

      אריאלי יושב שוב ושוב – במסגרת "גב האומה", עם הקיצוניים שבאויבי היהדות ומספק להם לגיטימציה לעלוז ולשחוק על ערכי אבותיו, והכול כמובן תמורת פרסום ו"ליטרת הבשר". האיש הזה – שהפך את היהדות לליצנות, רק כדי לנסוק כלכלית, שומע את דברי הבלע האפיקורסים של אלה שמתגאים שהם נושאי דגל המלחמה בקב"ה, וצוחק עימם מלוא פיו מהלצותיהם האנטי דתיות ומהאפיקורסיות המושמעות לקהל הצופים בלשון המזוהמת ביותר ובגסות רוח שאין לה רע, ושימי תוכנית הסטירה ההיסטורית, "ניקוי ראש", היו ימים "פוריטנים", "שמרניים" ונקיים לעומתה.

     אם אריאלי עדיין לא שכח משהו מתלמודו הישיבתי בעבר הרי שהוא יודע היטב כי מוצאי שבת קודש הוא הפתח להמשך השפע של השבת לכל השבוע שבא עלינו לטובה. והנה, מידי מוצאי שבת זו ו/או אחרת מופיע אריאלי בחברת חבריו האנטי דתיים ו"משפיע שפע" של גסות פה ורוח לכל עם ישראל. את ה"סעודה הרביעית" של מוצש"ק החליף הלה במטר של האזנה וסיוע לניבולי פה, ואילו את דוד המלך החליף הלה באפיקורוס המתלהם ששמו ליאור שליין, ושדוגמת חייו של האחרון היא בדיוק האנטי תזה היהודית לחיי תורה ומשפחה בריאים. תמהני כיצד יש לו – לקובי אריאלי, את העוז אח"כ לברך את בני ביתו ב"שבוע טוב"...

    אריאלי מנסה למכור את ליצנותו המסחרית ב"ציזבט" הנדוש כי הוא ה"דבק" שבין החילוניים לדתיים. אם באמת הוא סבור שהחרדיות האותנטית איננה מתאימה לחברה הישראלית החדשה, שאיתה, כביכול, כרת ברית הרי שזו צריכה להיות גם "ברית דמים". ואם כך, מדוע אריאלי איננו יוצא למילואים חודשיים מידי שנה בשנה, ואילו את בניו ובנותיו הוא בוודאי לא ישלח לצבא שבו הוא מנגח (בהומור כמובן...) את היהדות החרדית?

      אבל, כמו שכתבתי בתחילה הרי שהבעיה איננה רק אריאלי אלא במיוחד "גדולי ומאורי הדור". רק לפני כשלושים שנה לא היה מעז פרחח חרדי לעשות צחוק ממנהגי ומורשת ישראל. רבנות תקיפה הייתה מעמידה אותו על מקומו ומאלצת אותו לבחור בין "והיה מחנך טהור" לבין שליחתו "מחוץ למחנה". אבל בימינו אלה הפכה התקשורת החרדית לעיסה דביקה של הנהגה צפון קוריאנית עם הנפקת אפיקורסות בעלת כיסוי ראש, ואילו ה"גאונים" וה"צדיקים" הפכו ל"חותמות הגומי" של לבלרי העיתונות החרדית – הצפון קוריאנית.

      זו זכותו של אריאלי לעשות צחוק מכל מה שלמד וגם ממה שפעם האמין בו אבל כדי שיפסיק את חילול השם שלו ויהפכהו לקידוש השם הרי שעליו לגשת דחוף לספר הכי קרוב לביתו ולגלח את זקנו ואח"כ פשוט להסיר את כיפתו מעל ראשו עד שבאמת הוא יבין כי עליו לעשות תשובה על מעלליו ועזרתו לאפיקורסים ולגסי רוח.

ירדו מהפסים

בס"ד

                 ירדו מהפסים / הרב אליהו קאופמן

      למי ששכח הריני להזכיר כי ישראל היא מדינה קטנה במזרח התיכון שבמקום לקבוע את קיומה בתורת ה' הרי שהיא קבעה את קיומה בזכות מעצמת על ששמה ארה"ב. את הסגידה לארה"ב קבע דוד בן גוריון – ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. הוא עשה זאת גם על חשבון הכרת הטוב שהייתה צריכה להיות לו למעצמת על אחרת, לברית המועצות לשעבר. גם ההשקפה היהודית הטהורה מורה לעם היהודי לא למרוד באומות העולם, ובמיוחד לא לעשות כך כנגד המעצמה מספר אחת בעולם, עד בוא גואל צדק בע"ה. כך גם נהג רבי יוחנן בן זכאי, שאלמלא מעשיו – לפייס את רומי כנגד מעללי הסיקריקים, מי יודע אם היינו עוד קיימים. אבל מאז השמונה שנים האחרונות מסתבר שהגאווה הציונית – מימין ומשמאל גם יחד, שכחה את מה שההשקפה היהודית מצווה ואת מה שאף המנהיגים הציונים קבעו, ובראשם דוד בן גוריון. במקום להמשיך בקו של אי התגרות בגדולת האומות בדורנו הרי שלא רק שההתגרות החלה לנסוק אלא שהמדינה הקטנה מהמזרח התיכון, הממומנת ע"י ארה"ב, החלה גם להתערב בנעשה בתוך מעצמת העל, כאילו ישראל היא המעצמה ואילו ארה"ב היא מדינת הבת!...

         בטוחני שבמשך למעלה משישים שנה היו לישראל אי אלה טענות נגד ארה"ב למרות ה"ידידות הנפלאה" ששידרו השתיים, כלפי חוץ. אבל אפילו מנהיג לוחם כמו אריאל שרון לא העז לצאת נגד ארה"ב באופן גורף, ובוודאי שלא נגד נשיאה. המקסימום ששרון עשה היה לתבוע עיתון אמריקאי מוביל שכתב נגדו, אבל לקשר בין העיתון להנהגה האמריקאית הוא לא העז. מנגד, הרי שרק גורמי שמאל רדיקליים ביותר וקומוניסטים ישראלים העזו לצאת נגד ארה"ב בביקורת שמאלית. רוב השמאל המרכזי ידע לא למתוח את החוט יותר מדי עם מי שגם הוא הבין שזו מעצמת העל שבחסותה הוא פועל, אף אם ההשקפות הן שונות. אבל עידן ברק אובמה – ובמיוחד עידן דונלד טראמפ, הביא עימו כרסום אדיר בעניין הזה, בישראל. הזבוב הישראלי מדמה לעצמו – מימין ומשמאל, כי כוחו שווה לפיל האמריקאי.

        כבר בקדנציה הראשונה של ברק אובמה החלו אנשי הימין בישראל לרגום אותו בגסות של ביקורת שלילית והרסנית. היותו של אובמה נשיא שחור הביאה זאת עד כדי גזענות, וגם היהדות האמריקאית החלה להפריע לו בנאומיו. השאלה מה יהיה אח"כ – מבחינת האנטישמיות, פשוט נשכחה מחמומי המוח הללו, ויתכן שחלקם אף היו שמחים אם האנטישמיות הייתה גואה בארה"ב, עד כדי עידוד ה"עלייה" לישראל. לקראת הקדנציה השנייה של אובמה כבר העמיד נתניהו את עצמו בראש המתערבים בפוליטיקה האמריקאית ותמך במועמד הרפובליקני בגלוי, דבר שלא העז שום ראש ממשלה ישראלי לעשות בעבר. מסתמא שהייתה כאן תעוזה בלתי אחראית של נתניהו – שגם הפסיד בקרב, ויתכן שבעצם נתניהו (להבדיל משאר ראשי הממשלה בישראל) חש את עצמו יותר אמריקאי מישראלי, כדי להתערב במדינת האם שלו. אבל עם התקרב עידן סיום הקדנציה של אובמה החל גם השמאל – ובראשו התקשורת הישראלית שרובה שמאלית, לחבוט לכיוון השני, נגד דונלד טראמפ.

     ככל שהתקרבו הבחירות כך גם התפצל המחנה הישראלי בתמיכתו הבוטה באחד מהצדדים. הימין הישראלי תמך ללא סייג בטראמפ ו"על הדרך" הכפיש את אובמה היוצא לא מעט משום גזענות, וכך גם ידעו אנשי הימין לסנוט בגברת קלינטון, המועמדת של אובמה. מנגד, הרי שארגוני נשים ושמאל ישראלים החלו לצאת בגלוי נגד טראמפ, ובמיוחד יצאו נגד התבטאויותיו כפי נשים, אך גם כנגד מדיניותו במזה"ת ואהדתו לדת ישראל. סיום הבחירות לא הביא שום רגיעה במלחמה הזו. להיפך, הימין והדתיים בישראל יוצאים מגדרם ורואים בו את ה"משיח" ואילו השמאל – ואפילו המרכז הישראלי, חולמים בקול רם על נפילתו וחובטים בו כאילו היה זה ח"כ אורן חזן מהליכוד. עם ההשקפות הללו ועם המדיניות הפרועה הזו הרי שלא רק שנעודד את האנטישמיות בארה"ב אלא שלבסוף תימאס על ארה"ב, זו של טראמפ וגם זו של אובמה – קלינטון, כל ה"חוצפה הישראלית", עד שיחדיו הם יתאחדו לנגח את ההתערבות של הזבוב הישראלי בהחלטות הפיל האמריקאי, וגם קיני הזבובים היהודים בארה"ב עלולים לסבול בחומרה מכך.

    הגיוני שצד ישראלי, זה או אחר, יהיה יותר או פחות מרוצה מעמדת ארה"ב אך התגובות צריכות להיות מרוסנות. מחד גיסא יש לשנן כי כ"גודל הציפיות כך גודל האכזבות" (ולתזכורת אזכיר את פרשת יחסי הימין ואריאל שרון למשל...) ולהירגע מלתופף על תופי ה"טם – טם" כשטראמפ עובר ואח"כ לשרוק בוז סוחף ולקרא אנטישמי לאובמה, ומאידך גיסא, על השמאל להשלים כי בארה"ב נבחר טראמפ ולא לבזותו, גם אם עדיין יש כנדו אופוזיציה בארה"ב. על השמאל גם להבין כי מסוכן מדי לנהוג בבוז ולא לקבל את תוצאות הבחירות בארה"ב, כפי שהשמאל עושה זאת בישראלי לימין ולנתניהו. טראמפ איננו נתניהו ואילו ארה"ב היא מעצמת על ולא מפלגת הליכוד.

      ההתגרות באומות העולם וההתנהגות האימפולסיבית נגד מעצמת על מעולם לא הועילה לעם ישראל – שתפקידו רוחני ולא גשמי, ומימי המלכים יאשיהו וצדקיהו בבית ראשון דרך מעללי המרד הגדול בבית שני ועד ל"ליל הבדולח" הרי שעמינו שילם בעצמאותו ובמיוחד בדמו על עניין ההתגרות הזו, שבשמה היהודי היא נקרת "לא תעמוד על דם רעך".

    

באוזני אבישי בן חיים

בס"ד

              באזני אבישי בן חיים / הרב אליהו קאופמן

    מסתבר שאריה דרעי נמצא בלחץ אמיתי מחקירת המשטרה וממעצרי אנשי ש"ס שחשודים בסחיטת חבר לשעבר של מועצת עיריית י"ם – מטעם ש"ס, החבר סבן. כל זאת משום שמקורבו התקשורתי ההדוק ביותר של דרעי – אבישי בן חיים מ"ערוץ 10", היה חייב לצאת מהמסכה ה"אובייקטיבית" שלו ולהגן על ש"ס בפרהסיה, כאילו היה דוברה. קרוב לשני עשורים לערך משתדל דרעי להפעיל את ה"בובה" התקשורתית ששמה אבישי בן חיים בשקט "אובייקטיבי" כביכול, ודרכה לסנגר על מעללי ש"ס, ובמיוחד אלה של אריה דרעי. גם בימים שדרעי היה פעיל יותר, כל זאת גם בימים שדרעי היה פעיל – כביכול, פחות וגם לאחר שדרעי חזר רשמית לפוליטיקה שוב. לא לחינם נועדו השניים יחדיו, ולא לחינם מפעיל דרעי – מתוך ייאוש, את בן חיים, כשבן חיים יורה לכל עבר על "אפליה עדתית" ( בימים שאולמרט, הירשנזון ולופוליאנסקי הורשעו בפלילים...) ואף מנסה לפגוע ב"פורום תקנה" של החרדים האשכנזים, לו שותפה גם ש"ס.

     אין לי דבר אישי נגד אבישי בן חיים. זהו אדם חיובי ומקסים, איש מקצוע מעולה אבל מנגד – בהיותו ה"פודל" של דרעי, הוא חייב להיחשף כי תפקידו איננו פוליטי אלא תפקידו היה אמור להיות תקשורתי ואובייקטיבי, ובתור "כתב לענייני חרדים" הוא היה צריך להיות האחרון שיעז להגן על ש"ס במונחים פוליטיים וע"י "שטיפת מוח" אנכרוניסטית. נכון, ישנם עוד לא מעט כתבים ועיתונאים המכניסים – מי יותר ומי פחות, את דעותיהם האישיות למה שאמור להיות "מרקם תקשורתי אובייקטיבי", אבל בן חיים הוא שונה מכולם. הוא איננו עוד עיתונאי שמתוך התקשורת יורה את דעתו האישית, לאחר שהגיע אליה בזכות כישוריו. למרות שבן חיים אף הוא אדם מוכשר לא פחות מהעיתונאים האחרים הרי שכל כולו וכל הופעתו על במת התקשורת היא בעצם בהיותו יציר ה"גולם" של אריה דרעי. ל"מעריב" ההיסטורי – אך במיוחד לערוץ הטלויזיוני ששמו "ערוץ 10", יש את האחריות לביזיון הצפון קוריאני הזה.

       הסיפור החל אי שם באמצע שנות התשעים של המאה העשרים, כאשר אבישי עוד היה כתב אנונימי של מקומון ירושלמי בשם "ירושלים", של העיתון "מעריב". כמו כל כתב מקומי הוא היה חפץ לקפוץ קדימה. ככזה הוא דווקא התדפק על דלתו של לא אחר מאשר אריה דרעי. בשביל בן חיים היה דרעי של אז גיבור עדתי לאומי שמערכת המשפט התלקחה נגדו מ"סיבות עדתיות" כמובן. בן חיים חפץ היה בכול מאודו להגיע לגיבור שלו ולשרתו, כמובן במחיר קפיצה לגובה. עבור דרעי בן חיים התאים לו ככפה ליד. שנים חיפש דרעי עיתונאים שימרקו אותו וימכרו אותו על פי רצונו לציבור הישראלי- ובמיוחד דרך הטלויזיה. לא לחינם הוקם העיתון החדש של ש"ס – "יום ליום" שמו. שם העסיק דרעי עיתונאים חילוניים לא מעטים ולא כדי ללחום מלחמת דת או לייצג את "ישראל השנייה" אלא כדי שהללו, דרך משכורות נאות, יקפיצו אח"כ את דרעי לשמי המרומים של התקשורת הישראלית ולבסוף יביאו לזיכויו בדין. העיתון "מעריב" היה בסיס עיתונאי חשוב למשימה זו ואחד מעיתונאיו הפך גם לעורך ה"יום ליום" הלה, "ביטאונה של ש"ס". לא במקרה נבחרו עיתונאים כאלה מ"מעריב" דווקא, שהרי שמי שפתח לדרעי את "תיבת הפנדורה" שלו היה העיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות". אבל בכל זאת, דרעי רצה עיתונאי משלו. אחד כזה שמוצאו מעדות המזרח אך כמובן לא חרדי ואפילו לא דתי מדי, אחד כזה שיראה מודרני אבל עם איזה כיפה קטנה למסורת, והעיקר שיהיה נאמנו ומעריצו של דרעי ובעיניים עצומות בלבד. אבישי בן חיים היה עבור דרעי האיש הנכון במקום הנכון.

    אחד מאלה שבן חיים דפק על חלונם היה כותב שורות אלה. בן חיים צלצל אלי שוב ושוב – בהיותי עיתונאי בעיתון החרדי דאז, "יום השישי", וביקש קשר עם דרעי. האחרון ידע אז לעטוף את עצמו ברשת של כאלה שסגרו על הקשר עימו. היו אלה בני ה"גוורדיה האשכנזית" של דרעי ובראשם צביק'ה יעקובסון ויוסי שווינגר. יעקובסון היה אף הוא חולה במחלתו של בן חיים – הערצה עיוורת לדרעי, שלא פעם השפיל את מעריצו לעיני כול. אבל רק כך הפך לימים אותו יעקובסון למזכיר סיעת ש"ס בפרלמנט הישראלי, עד לקדנציה האחרונה ממש, כאשר אשר מדינה החליפו. אי לכך יעצתי אז לאבישי להפנות את נדנודיו לגברת יפה דרעי, רעייתו של אריה דרעי, ובכך לעקוף את ה"גוורדיה האשכנזית" של אריה דרעי, שחלקם היו עיתונאיי החצר שלו, שלא אהבו מתחרים – ועוד מבני עדות המזרח. אלה היו בין השאר צביק'ה יעקובסון ויום טוב רובין. אבישי קיבל ממני בשמחה את מספר הטלפון של הגברת הראשונה ואילו דרעי הבעל כבר ידע לקדם את בן חיים ולהשתמש בו בערמומיות.

     דרעי דחף את בן חיים עמוק וחזק לתוך "מעריב" האגדי וכ"כתב לענייני חרדים" ידע בן חיים להחזיר למטיבו. בן חיים מכר את ש"ס הצייתנית והעבריינית לציבור קוראיו כ"מפלגה מודרנית וציונית", כדי להנמיך את זעם הציבור נגדה, בימים שאישים כטומי לפיד יצאו נגדה בחנית ובכידון. הרב עובדיה תואר כ"מקל" ו"ליבראלי" מול רבני החרדים האשכנזים ה"קיצוניים". בן חיים טיפח את הבלוף של דרעי ושל האקדמיה החילונית, בדבר ה"ספרדי המתון" מול ה"חרדי האשכנזי הקיצוני", למרות שבארצות ערב האמת הייתה הפוכה במלחמת רבני המזרח נגד מחללי השבת היהודים שם. אבישי בן חיים מכר את "שטיפת המוח" הזו, שניסתה להסביר לקהל החילוני שנלחם במושחתי ש"ס, כי עדיף להם מושחתים מש"ס אך מתונים בדתם מאשר "צדיקים" חרדים אשכנזים אך קיצוניים בדתם. משהו כמו הניסיון של לא מעט שמאלנים להגן על שחיתויות אולמרט ושרון רק משום הפיכת השניים ל"מתונים מדינית".

    בעורמה שקטה דאג דרעי לפלס לבן חיים את הדרך לטלויזיה עד שהאחרון הגיע ל"ערוץ 10",  זה היה המקום שעבור דרעי היה חלון הראווה לו ציפה שנים רבות. גם בימים שדרעי היה בגלות פוליטית (רשמית בלבד ...) הוא שמר קשר הדוק עם בן חיים ולא רק שדאג לקידומו אלא הפכו לדוברו הלא רשמי. מנגד בן חיים פעל ב"ערוץ 10" ללא ליאות למכור את החרדים כמשהו מפחיד את משתנה, שכמובן מי אם לא דרעי עומד מאחורי השינוי ה"ליבראלי" הזה. בתמורה קיבל בן חיים רשות בלעדית לראיין את הגר"ע יוסף וב"ערוץ 10" סיפרו כי מבטיו של בן חיים בגר"ע יוסף, בעת אותו ריאיון, היו כשל גבר מאוהב. השאלה הנשאלת היא כיצד "ערוץ 10" – פודל "השמירה על הדמוקרטיה" וה"אובייקטיביות העיתונאית", הרשה לאב טיפוס צפון קוריאני כבן חיים לערוך את ה"ניתוח הפלסטי" הזה לש"ס ולדרעי? אין ספק שבערוץ הזה – וקודם לכן ב"מעריב", ידעו היטב כי בקרבם יושב עיתונאי שאינו אלא הנציג הצפון קוריאני של אריה דרעי. וכאן התשובה היא פשוטה. חבורת "מעריב" – ואח"כ אנשי השמאל של "ערוץ 10", נתנו לבן חיים ולדרעי להשתולל סובייקטיבית בתקשורת מתוך הרצון לקדם את פרחחי ש"ס – ואת דרעי בראשם, רק משום היות האחרונים "חרדים לייט" שבעתיד עשויים למוטט את החברה החרדית מחרדיותה ואפילו לפגוע ברמת דתיותם של הדתיים הלאומיים האדוקים יותר.

     דרעי הוא בדיוק ההיפך ממה שש"ס מנסה להציג. ש"ס מוכרת את עצמה כמפלגה מזרחית, ימנית וחרדית אך בפועל דרעי, שהוא בלבד הוא למעשה ש"ס, הוא איש שמאל עם הוויה מעשית חילונית ועם אשכנזיות שורשית. המצב הזה הוא מצוין עבור התקשורת השמאלית הכול כך שמחה לאמץ אל ליבה את ש"ס הניראת "חרדית", "מזרחית" ו"לאומנית", ולתרגמה לתכנים ההפוכים כדי להכות ב"יהדות התורה" במישור הדתי ולדחוק את ה"בית היהודי" לפינה. אבל עיקר העיקרים של השמאל הוא לקעקע את היהדות, ולכן דרעי – שתמונת מירי רגב המניחה ראשה על כתפו עדיין מהדהדת, הוא האמצעי הטוב ביותר של השמאל נגד דת ישראל. ואת התבלין הזה רקח ורוקח בן חיים עם הקוקו והסרפן ועם כיפת השקל לראשו. אלה הם החרדים העתידיים של השמאל האנטי דתי ולכן כדאי לאפשר לבן חיים לעבוד בגרסה הצפון קוריאנית ב"ערוץ 10".

     בעצם כל יציאתו להגנת דרעי – של בן חיים, איננה אלא פיו של דרעי. האחרון הוא המשחק בחוטי הנענוע הבובתיים של בן חיים. דרעי יודע שאם המשטרה תגיע אליו בפרשת סבן, אזי, הוא לא רק שיבעט ממשרד הפנים אלא שהוא עלול לחזור לרמלה ובנותיה ומשם חזרה שנייה לפוליטיקה כבר לא תהיה. ולכן חייב דרעי להפעיל את בן

חיים – שאותו הוא מוכר כ"עיתונאי אובייקטיבי". חבל רק שבן חיים מוכן לשחק את המשחק המכור הזה עבור האיש שמוכר את הדת ואת בני עדות המזרח, מידי יום ביומו, עבור נזיד העדשים של השררה.

     אם באמת ה"אפליה העדתית" מעניינת את בן חיים, אזי, מדוע לא שמענו את קולו כשאדם חולה – כהרב פינטו נזרק לכלא, ואילו ללופוליאנסקי, שהורשע אף הוא, ניתן לו לרצות את עונשו ממשרדו המרווח והממוזג? מדוע קולו של בן חיים לא נשמע מעולם כאשר דרעי סייע ליזמי העיר מודיעין עילית ולראש הממונה שלה (שמונה ע"י דרעי כמובן...), יוסי שווינגר, להפלות את הספרדים לרעה ולנסות לשלול מהם את הצפייה בלווינו של הגר"ע יוסף? מדוע בן חיים לא סיקר מעולם את העובדות המצביעות שראשי ש"ס לא נלחמו אי פעם באפליית הבנות הספרדיות – ובמיוחד בפרשת העיר עמנואל, ומנגד שלחו את צאיצהם רק למוסדות חרדים – אשכנזים? בן חיים טוען ל"אפליה עדתית" של אנשי ש"ס לעומת אנשי "פורום תקנה", אבל האמת היא קצת אחרת. לא לחינם יורה הדובר הסמוי של דרעי לעבר "פורום תקנה". הדובר הסמוי של דרעי רוצה לרמוז להם כי אם לא יתגייסו לטובת דרעי הרי שנפילתם תהיה כמו בפסוק המקראי של "תמות נפשי עם פלישתים". ולזה דרעי מסוגל, ועוד בגדול. אבל בכל זאת "פורום תקנה" – בו שותפים גם רבנים ספרדים מש"ס, איננו בית דין שדה כפי שהתמונה מצטיירת מפרשת העצורים, שבראשם עומד מקורבו של דרעי. ב"פורום תקנה" פועלים אמנם נגד מפירי מוסר אבל לא עפ"י הזמנה של "דון קורלאונה" פוליטי. לא קראתי ולא שמעתי בעבר כי דרעי וש"ס פעלו נגד מסירי מוסר ועריות מבין מקורביו של דרעי. לא אזכיר כאן שמות אבל ההיפך הוא הנכון. לא מעט עברייני מין מש"ס – שהיו מינויים ומקורבים של דרעי, לא "זכו" ל"פוטש" כמו ש"זכה" סבן, כאשר נתפסו בעבירות מין כאנשי ציבור בכירים. בכלל, ש"ס כמפלגה דתית, עברה כל גבול בניפוק עברייני מין. זהו חילול ה' שאין כמותו ולא היה כזה עד שדרעי לא תפס את ההנהגה הבלעדית של ש"ס. כול זה קורה על רקע שלטונו הבלעדי של דרעי הממנה רק ליצנים וקשיי יום לתפקידים ממלכתיים מרכזיים ואילו את בני התורה ואת רבני ש"ס האותנטיים הוא דוחק לשוליים.

      ואם כבר מדברים על "אפליה" הרי שהיא רחוקה מלהיות נגד דרעי אלא דווקא בעדו. תמצאו לי עוד איש ציבור אחד שחזר לתפקידו לאחר שהורשע, ועוד ישב בכלא. הירשנזון איננו עוד שר ואולמרט לא יעז לחזור לפוליטיקה. גם חבריו של דרעי לש"ס לא יוחזרו על ידו לאחר הרשעתם כמו יאיר לוי, יאיר פרץ, שלמה דיין ושלמה בניזרי. גם יונה מצגר לא יהיה עוד "רב רשמי" ואילו משה קצב לא יעז לחלום על עתיד פוליטי. אבל דרעי חי וקיים ובועט לכול הצדדים, ועוד מעניין הוא שהוא חזר למקום הפשע – תפקיד שר הפנים. בן חיים בטח יאמר על כך שזו "אפליה מתקנת". את "ערוץ 10" צריך לא רק לחקור על קשריו הטלפוניים עם בנימין נתניהו אלא כיצד איפשר הערוץ הזה לתועמלן בלתי רשמי של ש"ס לעשות כבשלו בערוץ תקשורת "אובייקטיבי" המחזר על פתחי מיסי הציבור להמשיך ולהתקיים.

      

כן גם להם מותר

בס"ד

          כן, גם להם מותר... / הרב אליהו קאופמן

   הרעיון המשותף של הח"כים יהודה גליק וחג' יחיא – לפיקוח דתי על ההפלות, הביא עימו תגובות חריפות ומתנגדות, ובמיוחד מ"אבירי הקדמה וחופש המחשבה", שמשמאל למפה הפוליטית בישראל. ממבט ראשון הכול נראה "הזוי": הנאמן הקיצוני ביותר לעליות הפרובוקטיביות להר הבית – מהצד היהודי, חבר למתנגדו מהתנועה האסלאמית, המגנה בגופה ממש נגד העליות הללו. הסמן הימני והלאומני של הליכוד חבר לסמן הרדיקאלי של התנועה האסלאמית בישראל, זו הממוקמת בקצה הרדיקלי של ה"רשימה הערבית המשותפת", שאפילו אנשי חד"ש חורקים שיניים כשהם יושבים עימה באותה רשימה "משותפת". אם זה היה תקדים פוליטי בישראל – להתחברות של התנ"ך לפלמ"ח, אזי, גם אני הייתי נבעת. אבל מסתבר שלא כך הדברים. מסתבר גם כשלהתחברויות משונות – שכבר היו נחלת העבר, יש "קונצנזוס לאומי" ו"ממלכתי" הרי שהן מותרות, ובמיוחד אם הן על רקע אנטי דתי. אבל כשהדתיים פורצים את גבולות המוסכמות הפוליטיות הרי שזה כבר עניין אחר, ושאותו חייבים לחסום כי הרי הדת היא הסכנה למדינה הזו...

    למר"צ מותר היה תמיד להתחבר לימין החילוני – ואפילו למתנחלים הכי קיצוניים, רק כדי לחוקק חוקים נגד החרדים ונגד עולם התורה. למר"צ הייתה גם הזכות לצדד בעבר באיש הימין הקיצוני והסרוג – הרב שמואל אליהו ל"רב הראשי" של ירושלים, רק כדי לעצור ממועמד חרדי זה או אחר להיבחר לתפקיד הזה. לרב שמואל היה מותר לדרוך ולתמוך ב"בית הפתוח" של אנשי התועבות של השמאל בירושלים, רק כדי לאפשר התנגדות להתנגדות החרדית למצעד התועבה.

     לח"כ חנין זועבי ולשאר חילוני ה"רשימה המשותפת" היה מותר להצטרף לקולות ההצבעה של הימין הקיצוני רק כדי להעלות את גיל הנישואין לשמונה עשרה, כנגד הנהוג בחברה הדתית היהודית והאסלאמית.

    לחד"ש – מה"רשימה הערבית המשותפת", תמיד מותר לחבור לימין הלאומני רק כדי לחסום חוקי דת ולקדם חוקי תועבה.

        אז אם מותר לכל הצבועים הללו ל"זגזג" נגד הדתות בישראל (ובמיוחד הדת היהודית...), אזי, למה אסור ליהודה גליק ולחג' יחיא להגן על המשך חיי העוברים שהינם כבר בבחינת ילוד חי עוד בבטן אימו, ולהילחם יחדיו למען פיקוח נפש, כאנשים דתיים נגד רצח עוברים?!...

קרב נגד גיוס ולא נגד הציונות

בס"ד

       קרב נגד גיוס ולא נגד הציונות / הרב אליהו קאופמן

  הערב – יום שני ב-ו' חשוון תשע"ז, התקיימה הפגנה נגד האיש שאחראי לגיוס החרדים לצבא הציוני, בבסיס הקליטה ב"צל השומר" שבמרכז הארץ. האיש מתגורר בשכונת רמת בית שמש א', ברחוב נחל דולב ומארגני ההפגנה נגד המשך הגיוס מצאו את מקום מגוריו כתחנת ההפגנה הרצויה. הרחוב ממוקם רק מספר רחובות ליד הרחוב שבו אני מתגורר, נחל מיכה. אבל הדרתי את רגלי מהפגנה זו ושכנעתי גם לא מעט יהודים משלומי אמוני ישראל האמיתיים לא להגיע לשם. ומדוע?

    אתחיל בעניין העקרוני הפשוט. הגמרא מלמדת אותנו שאין הגרזן יכול לחטוב את העצים ללא קת העץ שלו. כל הרעש – של גיוס החרדים, לא התחיל בגלל איזה רשע חובש כיפה סרוגה או איזה חרדי מודרני מרמת בית שמש א'. הכול התחיל כאשר לפני למעלה מחמש עשרה שנים כשהותר הממזר ששמו "צה"ל" לבוא בקהל החרדי, ולפני שנים מועטות אישרו את הממזר הזה ואת הגיוסים שלו בתוך היהדות החרדית, מפלגות "יהדות התורה" וש"ס. אבל אם נלך עפ"י שיטת "חד גדיא" הרי שנגיע לכך ששתי המפלגות הללו לא היו נותנות קולן לכך אלמלא "סמכות רבנית" שהייתה חותמת להן כי הגיוס הטרף הזה הוא "כשר למהדרין". האיש שחתם על כך היה הרב לייב שטיינמן מרחוב ה"חזו"ן אי"ש" 5 בבני ברק. זה כבר התחיל בימיו של הרב אלישיב, כאשר הרב שטיינמן העניק גושפנקא לחזיר ששמו ה"נח"ל החרדי".

     כאשר אדם משקר "טאקטית" כדי להסתיר את עקרונותיו הרי שבסופו של דבר הוא גם יאמין עם הזמן בשקריו. הרבנים החרדים הציונים (לעניין זכויות ולא חובות...) ניסו להסתיר את הסיבה האמיתית לאיסור הגיוס לצבא הציוני, וזאת כדי שהלגיטימציה שלהם וכספיהם לא יפגעו ע"י ה"קונצנזוס הלאומי" של הציונים, שנגדו נלחמו בשצף קצף גדולי ישראל. האיסור להתגייס לצבא הזה הוא מדאורייתא. אין הצבא הזה נשמע לתורת ישראל, לא מלך יהודי ולא כהן גדול עומדים מאחוריו ובודאי שה"אורים והתומים" אינם נר לרגליו. זהו צבא ערב רב של פריצים ופרוצות, מהגרועים שבצבאות הגויים עלי אדמות. זהו צבא שתפקידו גם "חינוכי": להעביר על הדת כל שומר מסורת שנכנס אליו, ובמיוחד ע"י התרת הזנות והעריות בתוכו. אותם ליצנים אגודאים – ולימים הש"סניקים העלובים, ידעו היטב שאת האמת אסור לומר לציבור החרדי – ובוודאי שלא בפרהסיה בפני החילונים, ולכן אותם בדאים אוהבי שלמונים המציאו את הסיפור של "לימוד התורה" וקשרו את הבדותא הזו להצלחת הציונים ולצבאם המטונף. הטענה החלה לצמוח שאם באמת החרדים ישוחררו וילמדו תורה עבור החזיר הזה הרי שצבא הפרוצות יצליח. לאט, לאט החלו הבדאים להאמין בשקריהם, וכשלומדי תורה סרחו מעט והיה צריך לחזקם הרי שהבדאים הללו, רבנים ועסקנים חרדים, הקריבו את האומללים הללו על מזבח הגיוס, והעיקר שבני הבדאים לא יגויסו. מכאן החלה התיאוריה הליטאית – ציונית – שמקורותיה עוד בהתנשאות ההיסטורית הליטאית על המוני היהודים במזרח אירופה, שמי שלא לומד יתגייס לצבא. העסקנים האגודאים הנאלחים הפכו לסוחרי הקנטוניסטים של ימינו, לצבא הצאר הציוני. על בסיס רעוע וציוני זה הוקם ה"נח"ל החרדי" ורבני הליטאים הציונים, ובראשם הרב שטיינמן, תמכו ברעיון הזה. עפ"י השיטה שלהם הרי שהבעיה איננה עם הצבא הטמא הזה אלא עם לימוד התורה של הנער החרדי, ולכן אותם בדאים לקחו על עצמם לחרוץ לשבט את דינם של חרדים רבים לשמד ציוני בצבא הציוני. הכול החל במחשבת פיגול זו, ולימים המחשבה הזו הולידה את ההסכמה לגיוס החרדים לצבא בהסכמת "יהדות התורה" וש"ס הרפורמית.

        לראשי המפגינים מול ביתו של ה"פוליטרוק" מרמת בית שמש א' אין את האומץ להפגין ולצאת נגד האיש שהתיר את השמד הזה ולכן הם מפגינים לא במקום שאבד להם הכסף אלא ע"י הפנס שיש בו אור. ה"פוליטרוק" מנחל דולב לא ישקר אם יתגונן ויטען כי עשה זאת בהכוונת ובהסכמת "גדולי ומאורי הדור" (שדרך אגב, הם היום על תקן של גבאי צדקות לקרנות שגנבים מסתובבים שם וגונבים את כספי התורמים לעניי ישראל...). את ההפגנה הזו היו צריכים מארגניה לערוך מזמן מול ביתו של הרב שטיינמן, ברחוב ה"חזו"ן אי"ש" 5, בבני ברק. במיוחד לאחר פגישתו עם הפרס הטמא. אנשים שמפחדים לקיים את הפסוק "לא תגורו מפני איש" אינם מסוגלים לנהל קרב אמיתי נגד הצבא הציוני. אנשים כאלה אינם מעוניינים במלחמת ה' – אותה ציוו לנו גדולי ישראל, אלא שהם מעוניינים רק לשחרר את צאצאיהם מגיוס לצבא בדומה לחילוניים לא מעטים.

    סיבה אחרת שהרחיקה אותי מעדת צבועים אלה היו המודעות והכרוזים שחולקו לפני ההפגנה. מלחמתו של האדמו"ר זצקו"ל מסאטמר ומלחמתם של ראשי ה"עדה החרדית" עד לפני דור, כנגד הגיוס לצבא הציוני, כללו מלחמה כוללת נגד הישות הציונית הברברית שבאה להתגרות באומות העולם ונגד צבא הפרוצים שלה, שהוא האמצעי לכך. במודעות נגד הגיוס ב"מאה שערים" מעולם לא הופיעו סיסמאות ציוניות – לאומניות נגד הערבים, עוד אלמנט דיכוי של הציונים. להיפך, אי הגיוס לצבא הודגש ע"י שלומי אמוני ישראל כנקודה נוספת המפרידה את החרדי מהציוני בכך שהוא איננו משתתף בהתגרות באומה הערבית. הגרי"ז מבריסק זצקו"ל טען כי אסור להתגייס לצבא משום שלא החרדים יצרו את הסכסוך עם הערבים. אבל במודעות ובכרוזים של מארגני ההפגנה בבית שמש הוכנסו רעיונות לאומניים וכהניסטים שמעולם יהודי שלם לא היה מעז להוציא תחת ידיו כתב פלסתר כזה. כך נאמר שם כי החרדי שמגוייס איננו "אחמד בן שרה" אלא בן להורים חרדים, ולכן יש להצילו מהצבא הציוני. המילה "אחמד" כיכבה בכרוז הזה כדי להביא עוד כמה חרדים לאומנים להפגנה וליצור להפגנה תדמית "חרדית – לאומית" של לומדי תורה ש"מגנים בתורתם על עם ישראל" ועל צבא הפרוצות של הציונים. יתרה מכך, במודעה התווספה הטענה כי הגיוס לצבא רוצה "להפוך את משה למוחמד". זו הרי קלישאה לאומנית – ציונית אנטי מוסלמית של חרדים ציונים ואשכנזים תלושי המציאות שכל כוחם בהסתה לאומנית נוסח אמנון יצחק, בן ציון מוצפי ועוד מספר אופורטוניסטים עם זקן ופאות. הצבא הציוני והציונים שונאים כל אמונה ב- ה' באשר היא ולראייה הרי שהציונים מנהלים מסע התקרבות לנצרות המיסיונרית ומלחמה באסלאם. אבל מאז שאנשי הפלג הירושלמי של ממשיכיו של הרב קוק, התחברו ל"עדה החרדית" הרי שהציוויון של שלומי אמוני ישראל נעלם כלא היה ובמקומו הגיעו הטריקים והשטיקים של נתי גרוסמן וצעצועיו מה"פלס" – תואם "יתד נאמן". להם אין עקרונות אלא רק טקטיקה. אצלם מקדשים את ההתלהמות של הרחוב כדי להרויח עוד כמה מצביעים לאומנים. אצלם לוחמים בעיתון בעד הציונות בדיוק כמו ב"מבשר" וב"יתד נאמן" את "המודיע", אבל כשצריך לגייס את הלאומנים האלה הרי שמיד הם מגיבים בהפגנות של פרזיטים בדיוק כמו הצ'חצ'חים החילוניים של הליכוד.

    זהו איננו כתב פלסתר נגד מפלגת "בני תורה". יש במפלגה זו יהודים יקרים ויראי שמים כמו הרב זיכרמן, כמו משפחות דביליצקי ושולדינר ועוד. אבל ישנם שם כמה עסקנים המונעים השפעה תורתית על ציבורם ומנגד הם מנסים להשפיע ציונית על ה"עדה החרדית" ועל סאטמר. אם יעקב לבין ויהושע פולק הם "קנאים" הרי שאני חובש כיפה סרוגה. ה"פלס" מסקר כל תועבה וכל רימה ותולעה וגם נותן עצות לצבא הציוני כיצד להילחם בערבים, אבל את קרבן העבודה הזרה שלו הוא לא מוכן להקריב לצבא הציוני. בעיריית י"ם אנשי הסיעה של "בני תורה" העניקו תקציב ל"שיעורי תורה" לרפורמים!  זו בושה וחרפה לראות אברכים עם הכובעים הירושלמים ועם תלבושת הפסים של חסידויות "תולדות אהרון" ו"תולדות אברהם יצחק" כשהם מחזיקים תחת בית שחיים את עיתון ה"פלס" הציוני שאותו עורך האיש שבעיתונו הוא ביזה את הגאון דוד שמידל ותמך בחילוי שבת במרכז השכונות החרדיות. אם "בני תורה" חפצים להילחם את מלחמת החורמה נגד הצבא הציוני, אזי, עליהם לקבל את מרותו של ה"יואל משה" עד לניתוקם מהציונות ומכל מוסד נבחר שבו נשבעים אמונים לעגל הזהב של המדינה הציונית. קהל היראים יותר ב"בני תורה" צריכים להקיא מקרבם את אלה שמחר יחזרו בגאון לחיקו של הרב שטיינמן אם יזרקו להם איזו עצם פוליטית וכופתאה של שררה.

פוליטיקה של עקרונות ולא של עסקנות

בס"ד

פוליטיקה של עקרונות ולא של עסקנות / הרב אליהו קאופמן

        את ח"כ דוד ביטן אני מכיר משחר נעוריי. גדלנו יחד בשכונת רמת אליהו בראשל"צ, בימים שמאחוריה השתרעו רק חולות, לכוון הים שבמערב. מצעירותו חפץ היה להיות ח"כ. בילדותינו – כשכל החבר'ה שלשלו אסימון עם חוט כדי לשוחח חינם בטלפון הציבור, דוד הינוקא שלנו הצהיר כי לא יאה לו לעשות כן שאחרת ידבק בו רבב שיכשילו מלהיות ח"כ. שם משפחתו המקורי י היה ביטון אבל בחוש העסקני שלו הוא קלט כי שם כזה – ועוד בימים שעדיין ההגמוניה המערבית הייתה חזקה בפוליטיקה פי כמה מהיום, רק יגנוז את חלומו הפרלמנטארי ולכן הוא דאג לשנות לכל בני משפחתו הרחבה, מחיפה ועד באר שבע, את שם משפחתם מביטון לביטן. הרצון לנקיות הכפיים היה אצלו ערך מוסף וכך יצא ללמוד משפטים באוניברסיטת ת"א ואמנם הפך לימים למשפטן ועו"ד מצליח, שלא פעם סייע חינם ללקוחות דלי אמצעים. אבל בעיקר הוא היה תמיד מתון ומחושב, קונצנזואלי וסימפטי. עד שהגיע לפרלמנט הישראלי והפך לח"כ...

    במשך שלושים ושתיים שנה של עסקנות ציבורית ומוניציפאלית בעיר ראשל"צ הוא היה הדבק הפוליטי של כולם. כאיש ליכוד הוא תמיד שידר מתינות, חבריו לא היו רק ממפלגתו אלא גם ממפלגות העבודה, ש"ס ואפילו ממר"צ. כסגן ראש העיר הוא היה אדם ממלכתי ומנגד היה מאוד מינורי בתקשורת המקומית והאזורית. הוא היה מעין כחלון או אולמרט של מחוז השפלה בליכוד, משם נבחר להיות ח"כ. העשייה הייתה תמיד העיקר אצלו וכשהסתבך כיו"ר קבוצת הכדורגל של עירוני ראשל"צ הוא לא היסס להוציא כספים מכיסו כדי לחסות את חובותיה של הקבוצה. קדנציה אחר קדנציה נגוז חלומו ומישהו אחר – בהפרש קולות קטן, נשלח ממחוזו לייצג את הליכוד כח"כ ואילו הוא נותר כ"סגן ראש העיר הנצחי" של ראשל"צ, אפילו אחרי עידן הדינוזאור ששמו מאיר ניצן. הוא היה נקי כפיים עד כדי כך שמעולם לא נבחר לראש העיר משום שסירב לתקוף את יריביו לתפקיד. הכול היה ורוד ויפה עד שהוא נבחר לח"כ...

      עם היבחרו שמחתי בשמחתו למרות הבדלי ההשקפות התהומיים שתמיד שררו בינינו. תמיד זכרתי כיצד גדלנו יחד, סייענו איש לרעהו, קידמנו יחד פרויקטים שכונתיים ולימים גם עירוניים. מגילאי העשרים המוקדמים שלנו היינו מסובים על סיר הבשר שהותיר לנו אביו מידי יום ביומו. גם כשלא הייתי בארץ ומערכת בחירות התרחשה, אזי, אבי המנוח היה ניגש ומביא את חבריו לקלפי כדי לתמוך בבחירות המוניציפאליות אך ורק בדוד ביטן, אם בליכוד ואם ברשימה העצמאית שהקים לא פעם. אז באמת למה שלא אשמח בשמחתו של מי שאני חייב לו הכרת הטוב?! אבל משהפך לח"כ קיויתי כי המסלול שלו, להמשיך את הסמן של הפשרה בליכוד, ימשיך ביתר שאת ככל שיתקדם. אבל לצערי הרב הוא בחר במסלול עוקף אורן חזן ומירי רגב וחבל, וכל זאת דווקא בימים שדני דנון ביקר בדובאי ואילו איוב קרא הופיע, ברוב פיקחותו, על במת הזיכרון לרצח רבין.

      מהיכרותי את אחי – חברי דוד ביטן הרי שאינני מתפלא על שינוי סגנון המשחק הפוליטי שלו. אבל גם כשמשחקים כסופה באגפים אסור לשכוח שאסור לעבור את קווי המגרש, אל מחוץ לתחום. ואת זה שכח דוד ביטן כשטען כי רצח רבין לא היה פוליטי. בעשרות שנות פעילותו המוניציפאלית הוא שיחק על מגרש עירוני בעיר גדולה שבה מצביעי הליכוד לא היו יותר ממחצית התושבים. במגרש כזה הוא ידע להיזהר וגם כלא דתי הוא הקפיד להיראות רק במסעדות כשרות והופיע בכול "תפילת נעילה" של יום הכיפורים בבית הכנסת הקרוב לביתו. בעיר כמו ראשל"צ ידע ביטן כי בבחירות המוניציפאליות לא מצביעים למען ארץ ישראל השלימה ולכן צריך להיות מתון כדי שגם אנשי מרכז ושמאל יצביעו עבורו למען עשייה מוניציפאלית נטו. אבל כהוא הגיע לפרלמנט הישראלי – דרך המחוז, הוא הבין כי עתידו הפוליטי יעבור דרך מרכז הליכוד ודרך הרשימה הארצית של מפלגה זו, ושם הבוחרים הם ימינה יותר מהח"כים, מהשרים ואפילו מראש הממשלה. ביטן הפנים היטב מה קרה לאנשים כמו דן מרידור, בני בגין, אסעד עסעד וכל אנשי "קדימה" שערקו מהליכוד והפכו את עורם הרעיוני לכוון השמאל. מנגד צפה ביטן בעלייתם המטאורית של דני דנון, ציפי חוטובלי, מירי רגב, אופיר אוקוניס ויריב לוין רק משום התבטאויותיהם הקיצוניות. ביטן תמיד היה פרגמטיסט פוליטי והמילה "פוליטיקה" לא סימלה עבורו רעיון אלא עסקנות ותככים. ולכן לא פלא הוא שהאיש המתון מראשל"צ – ידידה של עו"ד עדי גיסיס ממר"צ ושל ראש העיר דב צור שעבר כבר במפלגת העבודה וב"שינוי", יהפך כח"כ לרוח הגבית של החייל עזריה ולשולף החרב מנדנה נגד התקשרות שמשמאל. אבל עם רצח רבין הרי שביטן החליק על בננה דביקה.

     בהצהרתו על רצח רבין הבהיר ביטן כי בעניין הבנת הפוליטיקה כרעיון ולא כעסקנות כיס הרי שהוא לא עלה כיתה, אלא אולי אפילו ירד כיתה. אצל אנשים נהורים ולוחמים הפוליטיקה איינה רק אמצעי אלא בעיקר דרך רעיונית. יגאל עמיר – רוצח קיצוני, ירה ביצחק רבין לא משום תככים עסקניים אלא משום ניגודים רעיוניים. אבל אצל דוד ביטן – שבמשך עשרות שנים שימש השם "פוליטיקה" כשם נרדף לעסקנות של קידום אישי זוטא, הרי שהמילה פוליטיקה נותרה במשמעות השכונתית, כמילה נרדפת לתחכום של מוביליות ותו לא. פעם – לפני שנים רבות, שאלתי את ביטן מה לו ולהפגנה שצעירי הליכוד ניהלו מול ביתו ח"כ לשעבר, אל – וואב דרוושה, שפרש ממפלגת העבודה והקים את מפלגתו הערבית העצמאית. תשובתו של ביטן הייתה די מחויכת וללא שום הסבר רעיוני אלא פשוטה: " צריך להתקדם בחיים". אבל מה שעבד עם דרוושה בשנות ה-80 של המאה ה-20 כבר איננו עובד עם רצח יצחק רבין בשנות האלפיים. רבין לא נרצח על רקע רומנטי וגם אם עסקנים פוליטיים קטנים לא רצחו את רבין (למרות שהסיתו נגדו השתי והערב...)  הרי שהוא נרצח מסיבות פוליטיות וע"י אדם פוליטי ורעיוני.

     דוד ביטן הוא אדם שקול ומתון, לא נתניהו הוא זה שעומד מאחורי "חוכמותיו" החדשות אלא זהו ביטן עצמו. הכעס שדברי השטות שלו – ברמת הפוליטיקה של וועד שכונה, עוררו חייבים לשמש לו "תמרור אדום". ילמד דוד ביטן מחברו השר ישראל כ"ץ – ובמיוחד מהשר צחי הנגבי, כיצד צריך לא פעם לרסן את הריצה המטורפת ימינה, רק לשם הצגה. כל זאת לפני שהוא ימצא את עצמו מחוץ למגרש הפוליטי כמו שלמשל מצאו את עצמם מיכאל בן יאיר, אריה אלדד וסמני ימין אחרים. ושוב, אני באמת מאחל לו הצלחה ציבורית ומבטיח לכל הקוראים כי מדובר באדם מתון יחסית ובעל חסד שפשוט ירד מפסי הרכבת הפוליטית הטריוויאלית.

ההגמוניה ההיסטורית של השופטים

בס"ד

 ההגמוניה ההיסטורית של השופטים / הרב אליהו קאופמן

     בישראל עולה שוב ושוב הויכוח על זכותה של מערכת השיפוט להתערב בנושאים עקרוניים. יתרה מכך, זכות הווטו של השופטים על ממשיכיהם רק יוצר הגמוניה נוספת לקבוצה מצומצמת ורעיונית שהפכה את הרשות המחוקקת לרשות המבצעת שלה. בחו"ל– ולא כל כך משנה היכן שם, הרי שהבעיות הללו אינן עולות לסדר היום בתדירות כל כך גבוהה כמו אצלנו. ומדוע?

     הסיבה לשוני בין ישראל לעמים – בתחום הקונפליקט על השיפוט, היא מאוד פשוטה. בחו"ל ידוע לכולם כי מערכת השיפוט העליונה היא מערכת שיפוט נטו וללא יומרות רעיוניות לשינוי החברה וההשקפה המקומית. זוהי מערכת האמורה לשרת כל משטר במדינה, שהציבור יבחר בו. אם בכל זאת מערכת השיפוט האמריקאית או הבריטית למשל מתערבת בנושאים רעיוניים הרי שהיא עושה זאת רק כדי להמשיך להחזיק את החוק מעל לויכוח רעיוני זה או אחר, ולהפריד בין מבנה המשטר ורעיונותיו לבין ענייני החוק. אבל בישראל תמיד המצב היה שונה. המדינה קמה על מהות רעיונית ברורה – מדינה חילונית ומערבית עם צבעי הסוציאליזם הרדוד שלה. השופטים שקמו אח"כ היו אמורים להיות "כלבי השמירה" של העיקרון הזה, במיוחד כנגד שינוי הציוויון של מדינה סוציאל דמוקראטית – חילונית – מערבית. גם השופטים הלא אקטיביסטים דגלו ודוגלים בשיטה הזו. "זכות הווטו" של השופטים הללו היא בעצם האפשרות ההיסטורית להנציח את מערכת השיפוט המיוחדת הזו, שעומדת מעל המדינה ושומרת שהמדינה "לא תברח" לכיוונים "בלתי רצויים" להקמתה ההיסטורית. במדינות האחרות מערכת השיפוט עושה ההיפך: שומרת על המדינה מפני התערבות בתכניה הרעיוניים. זה כל ההבדל.

    שעתה הגדולה של השרה איילת שקד – ואולי של ממשלת נתניהו, היא לכרות את הענף שעליו יושבת מערכת השיפוט הישראלית, שמנציחה את עצמה מדור לדור כדי למנוע שינויים דמוקרטים במדינה, עפ"י רצון העם. אם באמת – ולא לשם מיקוח פוליטי זעיר, מעוניינים גב' שקד, נתניהו וחבריהם להפסיק את "זכות הווטו" של השופטים הרי יפה יעשו זאת שעה קודם לכן ויובילו בישראל את המהפך הדמוקרטי האמיתי שעדיין לא התרחש בה מאז כינונה של מדינת בן גוריון ומפא"י ההיסטורית. השופט הישראלי צריך להיבחר עפ"י כישוריו המשפטיים אבל אלה אינם מעניקים לו זכות פטרייאכלית לקבוע את ממשיכיו לדורות, כדרך המונרכיה. כמו שהעדפת בן של רופא על פני אזרח כישרוני אחר – בקבלה לפקולטה של הרפואה, הוא עניין של אפליה הרי שבוודאי שהענקת הזכות לשופט נבחר לקבוע מי יהיה ממשיכו מעלה אפליה זהה ואף קשה יותר. ברגע ש"זכות הווטו" תבוטל ותילקח מהשופטים הרי שממשיכיהם לא יבחרו עוד מקרב אלה המעזים להתערב בשיפוטם בתכנים רעיוניים לא להם כ"כלבי השמירה" ההיסטוריים של מנגנון פוליטי ורעיוני. ועכשיו נותר לנו רק לראות האם השקד פורח?