הצד השני של המטבע

בס"ד

            הצד האחר של המטבע / הרב אליהו קאופמן

   בסוף חודש נובמבר 2015 שודרה – בערוץ השני של הטלויזיה, תכנית על הניסיון לבנות לנוער החילוני בישראל מסלול הכרה חדש, למורשתו ולתרבותו בחו"ל, והטייתו מסיורי הדיכאון של אושביץ וטרבלינקה, לכוון ספרד. בשידור הובאו רשמי המסע החדש לספרד, ואמנם אוירה של פוזיטיביות עלתה מהמסע הזה, במיוחד ממה שנוער ישראלי יכול לשאוב לחיוב מביקור במקום שאיננו רק גיא של דיכאון שמוריש לך צוואה לחיות בארץ ישראל רק כדי לא להירצח, אלא שזו ירושה של תרבות יהודית שמבהירה לנוער הישראלי – יהודי כי עם ישראל איננו רק עם במותו, אלא בעיקר בחיותו התרבותית.

    אבל מספר שאלות עולות מהסיור הזה ומרשמיו, במיוחד על העתיד של תכנית כזו. ראשית, בשידור עצמו רואיינה אחת התלמידות ובגילוי לב היא סיפרה כי רק בספרד היא הבינה שרחוב יהודה הלוי נקרא על שם ענק תורתי יהודי ולא על שמו של ה"בוהמיין" יהודה לוי (!). הסיפור של הנערה הזו צריך לזעזע את מערכת החינוך הישראלית – העסוקה במרדף הליב"ה אחר הנוער החרדי, עד לאן הידרדרה ההשכלה ההיסטורית והתרבותית של הנוער הישראלי. נוער צרפתי בוודאי שלא היה מפגין בורות כזו, כשהיה נשאל מי היה וולטר. והשאלה השנייה היא כיצד אירע שבמשך השנים אפילו שמו של הענק הרוחני הזה, רבי יהודה הלוי, נעלם מזיכרון הווית הנוער הישראלי? שלישית, שאלה אחרת מנקרת כשצופים בתכנית הזו, בה הנוער הישראלי דורך על אדמת ספרד ומגלה את התרבות הרוחנית האדירה שאותה לא הכיר מלימודיו בארץ הקודש. מדוע בארץ ישראל – בבתי הספר היסודיים והתיכונים, נעלמה מורשת יהודי ספרד ופורטוגל מהידע ההיסטורי שהיה פעם נחלה מרכזית של נוער ישראלי בשנות ה-80, ואף בשנות ה-90 המוקדמות, של המאה ה-20 ? רביעית, האומנם התכנית הזו תצליח בעתיד והאם לא ימצאו שועלים קטנים ממערכת החינוך שיחבלו כרמים, כי הרי המורשת של יהודי חצי האי האיברי איננה גם חילונית – כשל מרכז ומערב אירופה, אלא מורשת דתית נטו, וגם השירים והאקדמות הבאים משם הם דתיים בלבד? השידור ממחיש כיצד הנוער

הישראלי – בביקורו בספרד, דבק בשירת השמחה הדתית כמו "יגדל אלוקים חי" בלשון הקודש ו"אברהם אבינו" בלשון הלדינו, ואח"כ בא הביקור הספונטני של הנוער הזה בכותל המערבי בי"ם. צפוי שיקומו גורמים יהודים אנטי דתיים ועוד יטענו כי "זהו מסע לשטיפת מוח דתית". בעבר זה אירע בפרשת הביקורים בפולין, כאשר השרה לשעבר – שולמית אלוני, ביקשה להפסיק את הביקורים במחנות ההשמדה בפולין "משום שהנוער הישראלי הופך שם ללאומני". חמישית, בשיחה שהייתה במהלך הביקור בספרד עלתה השאלה של ספרדים מול אשכנזים. כל כך הרבה עשרות שנים עוצב הנוער הישראלי עפ"י מאורעות הדמים והתרבות של מזרח אירופה, והנה יוצאי ספרד והמזרח הצעירים גילו בספרד כי גם לעברם יש מעטן מלא ולא ריק. מה בעצם קרה כאן? והשאלה השישית – שלדעתי היא אולי המכרעת ושבה נמצאת התשובה לכל השאלות – נוגעת וחוזרת לפולין. עשרות שנים מוטסים בני הנוער למחנות השמדה במדינת פולין, אבל למדינה הזו יש גם תרבות יהודית אדירה שאיננה מצטמצמת בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, עם יסודות חילוניים שפנו לציונות. בפולין ישנן מאות ערים, עיירות וכפרים שבהן עמדו בתי כנסת פעילים (שחלקם קיים עד היום...) לצד מקוואות ובתי עלמין ובכל ישוב כזה כיהנו בפאר רבנים ואדמו"רים שהורישו לנו כל אחד לא פעם, עשרות ספרי חכמה יהודית כתובים בדיו הכסת שלהם. השאלה השישית שלי היא מדוע במשך אותן עשרות שנים לא נלקח הנוער הזה – שהובל לאושבי'ץ ולטבלינקה, גם לבובוב, ללישזנסק, לראדין, לצאנז ולכל שאר מאות מקומות הזיכרון לתרבות יהודית של מאות בשנים, ואפילו היה מובל לשם לכמה שעות לאחר ביקוריו במחנות ההשמדה? מדוע אותו נוער לא נשלח מעולם לבקר ב"ירושלים של ליטא", שהיא וילנא בירת ליטא או לציון הקבר של רבי נחמן מברסלב, בעיירה אומן שבאוקראינה?

     צריך להבין כי בנייתה של מדינת ישראל – על אדני הציונות, הייתה בעצם בנייתה של תרבות יהודית שהיא לא רק על שלילת הגולה אלא בעיקר על שלילית הדת, ומכאן שגם לנקודות תצפית יהודיות – היסטוריות בארץ הקודש אין הנוער הישראלי נשלח, כמו להר מירון, לקברי הצדיקים בטבריה, לערים צפת וטבריה אך גם לערים ולכפרים ערבים כפקיעין, סכנין, שפרעם, ואפילו בשעתו לחברון, שכם ועזה. מסתבר שהניסיון ליצור עם חדש דרך הבאת הנוער לביקור של שלילה ואמוציות בפולין של הצלמוות (ולא בפולין של האור הגנוז...), הייתה הדרך שהנחתה את כל קברניטי החינוך הישראלי עד היום. מצאנז, בובוב, וילנא ואומן נזהרו קברניטי החינוך החילוני מלהזכיר את המקומות הללו ולהביא לשם נוער רווי צימאון ערכי, ולא רק משום "שלילת הגולה" אלא בעיקר משום שלילת הדת היהודית, ובמיוחד מיוצאי מזרח אירופה שחונכו לשנוא את עברם הדתי. הדרך הזו הביאה לחוסר מוצא שממנו הנוער לא שאב רוחניות אלא תסכול, ולא פעם גילה שוב את האנטישמיות כשצעד עם דגלי המדינה מול הפולנים האנטישמים.

     אין ספק שחוסר המוצא הזה נובע גם מבורות בסיסית של נוער ישראלי שהשכיחו ממנו- ולא בכדי, גדולי רוח כרבי יהודה הלוי למשל. להבדיל מיוצאי אירופה – שכמעט מאתיים שנה, יש להם היסטוריה ותרבות לא דתית, הרי שתרבות המזרח, על שירתה וספרותה, הייתה תמיד דתית ולכן לא חפצו בישראל לשווק לנוער הישראלי – ולצאצאייהדות המזרח, יותר מדי מתרבות יהודי המזרח והמגרב כדי לא להחזירם לשורשים הדתיים, ובכך לכרות לעצמם את הענף הציוני עליו הם יושבים. זו גם הסיבה שבגללה אני צופה את שועלי הכרמים המחבלים ששירת "יגדל אלוקים חי" והביקור בכותל פרפרו להם את הבטן, ובעתיד הם ינסו, חס ושלום, לקבור את יוזמת הביקורים בספרד. צריך להבין כי ההיעלמות של התרבות היהודית המזרחית מספרי הלימוד בישראל לא באה רק מתוך "אפליה עדתית" צרה אלא מתוך הרצון החילוני להעלים תרבות שלימה המוכיחה שהעם היהודי הוא רק דת, וכדי שצאצאי יהדות הזרח יפסעו בשקט ובבטחה אל תוך ה"עם היהודי החדש", ובעיקר החילוני. ההעלמה הזו – של תרבות הדת היהודית מהמזרח, באה גם לבנות את הנוער הישראלי החדש – על יוצאי המזרח שבתוכו, לא רק כחילוני אלא גם כמערבי, ושיאמין כי כל מה שמגיח מאירופה הוא חיובי, על התועבות הקשות ביותר, לעומת כל מה שמגיע מהמזרח, שהינו ריק מתוכן.

     אבל לשוחרי הקדמה בישראל – יש לי הצעות קונסטרוקטיביות להמשיך בפרץ החדש, עד כדי צמצום השלילה לאפס. יש לבטל את הניסיון להציג את העם היהודי והיהדות עפ"י השביל הצר שמציג את החיים היהודיים – ועוד בארץ הקודש, כצורך קיומי משום רדיפות ונגישות אנטישמיות. גם בביקור בספרד הוכנס הרוע והוצגה שנאת היהודים בלהט האינקויזיציה וגרוש כספרד, כתרבות יהודית שיש לה רק סוף רע ומר. הנוער הישראלי מתחיל להאמין שכל הטוב התרבותי של חו"ל הסתיים רק ברע כמו בגרוש ספרד, בפרעות במזרח אירופה, בגרוש ספרד, במרד הגדול בתפוצה היהודית באימפריה הרומית וכו. מי שמחפש באמת את הדרך החיובית לצפות בתרבות יהודית – דתית שלא הסתיימה רק בהרס, מוזמן לפתוח דרך ביקורים חדשה בחו"ל – בארצות ששם הרוע לא ניצח, ואולי הפתח הזה יכול גם ללמד אותנו כי לחיי יהודים במזרח המוסלמי יש גם תקוות חיוביות.

       טיול כזה יכול להיות לכוון מרוקו – כהמשך לטיול בספרד. שם – במרוקו המעטירה, יפגשו הנערים והנערות מישראל את אחת המדינות העיקריות שקלטו את יהודי ספרד לאחר הגרוש ושם הם יכירו את המדינה היחידה בעולם, של ימי השואה, שמלכה הציל את כל יהדות ארצו. שם – במרוקו, הם יגלו שהסוף היהודי מעולם לא הסתיים ברוע ושגם היום, תחת משטר ערבי ומוסלמי, פורחת הקהילה היהודית. שם הם יכירו את ממשיכי הרמב"ם וגם את אלה שקדמו לו כמו הרי"ף, רבי עמרם בן דיוואן, ה"אור החיים" הקדוש, משפחת אבו חצירה ועוד רבים אחרים שהאירו מאורם על עם ישראל.

        כהמשך לקו הזה – של יהדות תרבותית שדמים בדמים לא נגעו, אפשר ליזום מסעות דומים גם לתוניסיה ולמצרים השכנות של מרוקו בצפון אפיקה. טורקיה יכולה ערש ביקור נוסף במסגרת החייים היהודיים שאינם מסתמיים באסונות. זוהי מרכז ההוויה של הצלת מגורשי ספרד עם היסטוריה של אלף וחמש שנה של רנסנס תרבותי יהודי – כולל בארץ הקודש, שהיה ברחבי האימפריה העו'תמנית. וכמובן שבארץ זו שוכן המרכז הקדום ממנו בא אבינו הזקן, אברהם אבינו, בימים שחרן הייתה מושבו.

      אבל להצעה האחרונה שלי עלולים להיות שטנים מימין – אך גם משמאל. מימין עלולים לקום שועלים מחבלי כרמים שלא יחפצו יותר מדי להדגיש שדווקא בארצות האסלאם היהדות פרחה ולא הסתיימה בסוף מר ונמהר, כבאירופה הלבנה והמערבית, שמומלצת תרבותית ל"עם החדש". אך יהיו גם גורמי שמאל שיעדיפו לא לשבור את הסטריאוטיפי כי "לבן הוא יפה" ו"שחור הוא כהה". ובמיוחד אותם גורמים מהשמאל – עם חבריהם החילוניים מימין, לא יחפצו לחשוף כי דווקא בארצות שבהן הדת שלטה בעם ישראל ונכרים שמסביב, דווקא שם פרחה התרבות היהודית, ויותר מכל כי התרבות היהודית איננה אלא דת אש למו.

הליכוד הפך לצל של עצמו

בס"ד

             הליכוד הפך לצל של עצמו / הרב אליהו קאופמן

    הויכוח סביב אמירותיו של יואב אליאסי – זה המכונה "הצל", מוכיח לנו עד לאיזה תהומות וביבים נחת הליכוד בשנים האחרונות. במקום לנהל דיון אובייקטיבי ולצאת להגנתו של ח"כ בני בגין – בנוגע לצנעת הפרט של משפחתו, הרי שבליכוד עסוקים בלהוכיח כי טענותיו של

אליאסי, כנד בנו וביתו של בגין, אינן נכונות. אבל לא זהו הדיון ומישהו היה צריך לומר לאותו פונדמנטליסט אלים כי עם בני בגין יש לנהל ויכוח ענייני, וכי בני משפחתו של ח"כ בגין אינם צד בדיון הזה, שבו בגין מבקש להרחיק את "הצל" מהשפעה פוליטית בליכוד. אותו אליאסי טען כי לבגין "אין זכות מוסרית" לתקפו בגלל ילדיו של בגין, וכאן היא טעותו היסודית. כמו שבני בגין לא טען שיש להרחיק את "הצל" המפחיד הזה בגלל הוריו של הלה אלא בגללו עצמו הרי שכך אסור לאליאסי לערב את ילדיו של בגין, שהם מזמן בוגרים וזכותם לחשוב ולפעול כדרכם, ללא קשר לאביהם. אבל בליכוד – כולל במשפחת בגין, לא מעזים לדבר עקרונית אלא ל"טהר" את בגין במקום שאין בכלל צורך ל"טהרו".

     בשנות השמונים של המאה העשרים כיהן שר בכיר בממשלות הליכוד והאחדות דאז בתפקידי שר החוץ והביטחון ועם הסיווג הביטחוני הגבוה ביותר דאז. אלמלא תעלוליו של הפוליטיקאי הצעיר דאז, בנימין נתניהו, הרי שאותו שר היה הופך בראשית שנות התשעים של המאה העשרים ליו"ר הליכוד ולימים אולי גם לראש הממשלה. האיש הלה בנה את התעשייה הצבאית ורומם את התעשייה האוירית ואיש לא ערער על סמכויותיו, ובודאי שאיש לא ערער על נאמנותו למדינה. כל זאת למרות שלאיש הזה היה אח בארה"ב שהיה אנטי ישראלי, אנטי ציוני ואף רבים סיווגו אותו כאנטישמי. בנו של האיש היה מראשי הארגון הרדיקאלי של השמאל דאז, ארגון שנקרא "מצפן". הבן ירד לארה"ב ומשם ניהל תעמולה נגד המדינה ונגד הציונות. אבל איש לא העיז אז – בליכוד ומחוצה לו, לערער על נאמנותו של האיש בגלל מעללי אחיו ובנו. לאיש הבכיר הזה קראו משה ארנס ובנו נקרא יגאל ארנס. לארנס היו לא מעט יריבים פוליטיים בליכוד, כשהבכיר בהם היה השר וסגן ראש הממשלה דאז, דוד לוי. הקרבות בין ארנס ללוי הגיעו לטונים גבוהים ואף להאשמת ארנס, ע"י לוי, בגזענות אנטי יוצאי מרוקו. אבל לא דוד לוי ואף לא אנשיו – כולל אותו פרובוקאטור בשם גסטון מלכה מפ"ת, לא העזו לשלול את סיווגו הגבוה של ארנס משום מעללי בני משפחתו. לכולם היה ברור כי ה"קו האדום" בהתקפות פוליטיות אינו חוצה ופוגע בבני המשפחה של היריב, האחראים למעשיהם בלבד.

    בשנות השבעים של המאה העשרים כיהן עוד איש מרכזי בתפקידי שר החוץ ושר הביטחון של ישראל, ממש כמו משה ארנס. האיש זכה להיות ה"נץ" של המער"ך וה"יונה" של ממשלת הליכוד הראשונה. האיש כיהן קודם לכן כרמטכ"ל ישראלי. אבל גם לאיש הזה היו צאצאים סוררים וצבעוניים ביותר ואף גרושתו יצאה פוליטית נגד השלטון הישראלי, שהוא היה מראשיו. גם לאיש הזה ניבאו כי יהפוך לראש הממשלה הבא. אחד מבניו של האיש היה תסריטאי, במאי ושחקן קולנוע שנחת בשמאל הרדיקאלי ולא פעם הסתבך בפרשיות של שכרות, אלימות וסמים. בן אחר הסתבך בפלילים וביתו הייתה בעלת עמדות רדיקליות בשמאל. גם גרושתו יצאה לא פעם נגד השלטון והממשלה שייצג בעלה לשעבר. לאיש הזה קראו משה דיין, לגרושתו קראו רות דיין ושלושת ילדיו ה"סוררים" היו אסי, אהוד ויעל דיין. אבל איש לא העיז לבטל את הלגיטימציה של משה דיין כדמות ביטחונית בגלל מעללי צאצאיו. גם במער"ך וגם בליכוד נמצאו יריבים כחול אשר על שפת הים אבל הם לא חצו את ה"קו האדום" ולא פגעו בו בגלל צאצאיו וגרושתו. כי כולם הבינו כי הצאצאים – ובודאי הגרושה, הם אנשים מבוגרים שאחראים למעשיהם ללא קשר למשה דיין הפוליטיקאי.

    "הצל" הזכיר לבני בגין כי ביתו של האחרון התאסלמה. לא אכנס לפרטי האמת הזו כי היא איננה חשובה וזאת משום הטיעון הבסיסי שלי, שצאצאי בגין אינם באחריות אביהם כבר מגילאי המצוות. בטוחני כי טענתו של אליאסי – כנגד הבת המתבוללת לדבריו, הינה משום זיקתה לאסלאם ולערבים ולא משום עניין ההתבוללות עצמו. בטחוני שבויכוח עתידי של אותו "הצל" הנורא הזה עם נתניהו למשל הרי שהראשון לא יזכיר לאחרון כי האחרון היה נשוי לגויה אמריקאית בשם פלייר וכי בנו של האחרון אף הוא בגדר של מתבולל, עם איזו גב' נורבגית. אבל מזמן כתבתי כבר במדור זה כי מעלליו של נתניהו הצעיר אינם מחייבים את אביו.

    יכולתי להביא כאן עוד רשימה ארוכה של אבות, בנים, אימהות ובנות שהלכו בדרך הפוכה למולידם ולשאר בשרם, כולל בסקטור הערבי (חנין זועבי, שי'ח ראד סלח ועוד לא מעט אחרים כמותם), אבל מספיק לנו עם הדוגמאות המרכזיות שהבאתי. ההבדל בין ימיהם של דיין וארנס לימיו של בגין היא העובדה שהרמה הפוליטית – ובמיוחד בליכוד, צנחה לגובה הרפש ואף מתחתיו. זה כבר החל כבר לפני מספר שנים בנוגע להכפשתו של אהוד אולמרט בגלל צאצאיו ואילו וכיום הקרבן החדש של ה"צללים" הללו הוא בני בגין. "הצל" המאיים הזה מוכיח כי הליכוד הפך לצל של עצמו. יפה יעשו בליכוד – ובמיוחד בני משפחת בגין - אם במקום לעסוק בהכחשות לא מועילות, הם יצאו נגד העיסוק בבני משפחה של פוליטיקאים ובמיוחד של דר ח"כ בני בגין. רק על ההכפשות הללו היה צריך לפסול את מועמדותו של אליאסי לליכוד.  

סיפורה של סינדרלה

בס"ד

                    סיפורה של סינדרלה / הרב אליהו קאופמן

   רק עכשיו – בשובי לארץ, נזדמן לי לצפות בהיקף ה"שערורייה" שהתרחשה בפרלמנט הישראלי לאור דבריה של ח"כ חנין זעבי מ"הרשימה הערבית המשותפת", בסוף יוני 2016. אבל כשאני מקשיב לדבריה של ח"כ זועבי אני בעצם מגלה שלהד"ם. אין שם שערורייה ואין שם כל הקצנה. אין שם הצגה קיצונית של חיילי הצבא הישראלי כרוצחים ואין שם תמיכה בשום טרור. אבל יש שם הרבה מן האמת שגם יהודים יכולים להיות שותפים לדברים, ואף מהצד היהודי. ההסכם עם טורקיה וההתנצלות הישראלית היו יכולים להימנע אילו ישראל הייתה מתייחסת – לפני כשש שנים, בפרופורציות נכונות למשט ההומניטארי הזה. ההתלהמות הישראלית – זו שלפני שש שנים, נגד הטורקים הייתה מיותרת, ועוד כנגד מדינה שלמעלה מאלף וחמש מאות שנה שימשה אכסניית חסד ומבטח ליהודים. מכל ההסתה וההפגנות האנטי טורקיות בארץ הוכיח ההסכם החדש עם טורקיה כי ההתלהמות הישראלית של שנת 2010 הייתה יותר ממיותרת ורק הביאה לחימום יצרים אנטי יהודי גדול יותר בעולם המוסלמי. ועל כך ביקשה ח"כ זועבי מהח"כים להתנצל, ובמיוחד בפני אנשי המשט. אילו את הדברים הללו היה אומר אפילו ח"כ אחמד טיבי הרי שבטוח שהמהומה הזו הייתה הרבה יותר מינורית, אם בכלל. אבל כשזועבי אומרת את אשר על ליבה מיד מתחיל העליהום הימני שמתפשט ל"מחנה הציוני", ל"יש עתיד" ולעב"מים של כחלון. על חשבון זועבי מצטלבים גם חיליק בר ויאיר לפיד ל"קונצנזוס הלאומי".

      זו כבר מסורת שכשח"כ זועבי נואמת מיד נפתח עליה עליהום פרובוקטיבי, ובפעם האחרונה ניצח עליו לא אחר מאשר ח"כ הצבעוני ביותר בתולדות הפרלמנטריזם הישראלי, אורן חזן, דור שני לח"כים מפוקפקים. הליכוד מצליח גם – בעזרת חיליק בר, יאיר לפיד ודומיהם, לזרוע גם מבוכה ופילוג בתוך "הרשימה הערבית המשותפת", ובמיוחד בעזרת ה"גזר" של התב"רים (תקציבים בלתי רגילים למישור המוניציפאלי). בכל אופן, ח"כ זועבי משמשת שק אגרוף לימין המורחב כדי להזהיר ח"כים ערבים אחרים לא ללכת בדרכה אלא להיכנע לאופורטוניזם. ח"כ זועבי תירשם בהיסטוריית הח"כים הערבים בפרט והכלליים בכלל כמי שרק עקרונות רעיוניים ואינטרסי בני עמה עומדים לעיניה והיא איננה יראה להניף את דגל "לא תגורו מפני איש", מאחר והיא איננה מעגלת פינות עם השלטון ואיננה מתחנפת ל"קונצנזוס הלאומי". ולכן ךא לחינם שהשלטון הישראלי הכריז עלייה – ולא על שאר ח"כי "הרשימה הערבית המשותפת", גיהאד.

אנטישמיות ואנטי ישראליות לא חד המה הם

בס"ד

אנטישמיות ואנטי ישראלית לא חד המה/ הרב אליהו קאופמן        כאשר העולם גינה את דרום אפריקה ואת רודזיה על האפרטהייד שניהלו שנים על שנים בדרומה של יבשת אפריקה, הרי שאיש לא העז לטעון כי הביקורת העולמית נובעת מגזענות עולמית נגד העם ההולנדי, שצאצאיו ניהלו את שלטונות החושך באותן שתי מדינות. כשהעולם המערבי נלחם בעבר נגד הקומוניזם איש לא העז להאשים את הלוחמים הללו בגזענות אנטי סלאבית נגד עמיה הסלאבים של בריה"מ לשעבר ושאר מדינות מזרח אירופה הקומוניסטיות דאז. גם הביקורות העולמיות נגד אירן אינן מסע של הסתה נגד העם הפרסי. וכך הלאה וכך הלאה. אבל למדינת ישראל – ובמיוחד לשלטון הימין (שלאחרונה חלק מראשיו חברו לאינטרנציונל הניאו נאצי באירופה!...), ישנה תכונה להפוך כל ביקורת פוליטית נגדם לאנטישמיות ולגרור את יהודי העולם למערבולת של סכנה מיותרת. בדיוק כמו שברטולד ברכט טען ש"מפלטו האחרון של הנבל הוא הפטריוטיזם". הביקורת של צירי ה"לייבור" הבריטי – שחלק מהם בכלל יהודי (לעומת חלק גדול מהאוכלוסייה הישראלית שאיננו יהודי אלא סלאבי...), נגד ישראל איננה אנטישמית אלא פוליטית גרידא. יתכן שיהיו כאלה שיטענו כי אותם צירים מבקרים לשווא את ישראל, וגם אם זה נכון הרי שזה עדיין לא עושה את הביקורת נגד ישראל לאנטישמיות. אבל מי שגורר את היהודים לסכנה אנטישמית בשל כך הם השלטונות בישראל שכורכים אנטי ציונות ואנטי ישראליות פוליטית באנטישמיות ומתירים את דמם של יהודי העולם בשם "כורך" לא כשר זה.

   אנטישמיות היא הלחימה נגד היהדות ונגד היהודי משום הדת היהודית ומשום המוצא היהודי. האנטישמיות היא הגבלתו של יהודי – וגם הפרודוקטיבי ביותר לחברה ולמדינה שלו, רק בשל מוצאו היהודי. אנטישמיות היא הכללת כל היהודים בפשעים משותפים ובכל מיני סטיות ומוזריות. אבל הביקורת כנגד מדינת ישראל איננה בשל היותה יהודית – משום שמעלליה מפורשים בשלילה בדיוק כמו שמעללי הקומוניסטים בבריה"מ לשעבר והשיעים באירן דהיום, מפורשים באופן שלילי. הביקורת נגד ישראל – בכל רחבי העולם, אין לה חלק ונחלה בהאשמת היהודים שם בפשעים משום יהדותם, אלא אם הם עצמם מזדהים בגלוי עם ישראל ובכך הם עצמם מביאים על עצמם את הצרה הזו.

      היה טוב ויעיל אילו ישראלים אחראים – וגם מקרב אלה שהמדינה היא עבורם כל עולמם, היו לוחמים להפרדת הערפל הזה, של כריכת אנטי ישראליות באנטישמיות, ולו רק כדי שיהודי העולם לא יפגעו מהבומרנג הזה שממשלת נתניהו מביאה על יהודי העולם משום ה"פטריוטיזם" המזויף הזה. הכריכה המעוות הזו – של אנטי ישראליות פוליטית באנטישמיות לשמה, כבר הביאה לכמה מהלכים פוליטיים מעוותים שעל פיהם התחברו מנהיגים מאנשי הימין בישראל לניאו נאצים עולמיים כמו מארי לה פן מצרפת, שטראכה מאוסטריה ואחרים. עפ"י הראש המעוות הזה הרי שאם גב' לה פן איננה מגנה את הכיבוש הישראלי בגדה המערבית הרי שמותר לה למנוע אוכל כשר מילדי צרפת בבתיה"ס שלהם, ואם שטראכה מגיע ל"יד ושם" ותומך בישראל נגד האסלאם הרי שמותר לו אח"כ להסית נגד יהודי אוסטריה ולהציגם כ"מוצצי הדם של העם האוסטרי".

      בקיצור, "על ימין תאמר שמאל ועל שמאל תאמר ימין".

ההחלקה הפוליטית של גב' זועבי

בס"ד

   ההחלקה הפוליטית של גב' חנין זועבי / הרב אליהו קאופמן

    מרגע הופעתה על הבמה הפוליטית והפרלמנטארית הרי שרחשתי לגב' הזו הרבה כבוד. אישה ערבייה אמיצה שצמחה בביתם של משת"פים ערבים, ואשר דווקא בשל כך היא הבינה כי התיאטרון הזה – של ה"סוס ורוכבו", חייב להפסיק. היא הייתה לח"כית ערביה הראשונה, ולאו דווקא מתוך חד"ש ה"מתקדמת" וה"שמאלית". היא החלה לומר בפרצוף לרוכבי הסוסים כי היא מסרבת להיות החמור שלהם. דבריה לא היו לאומנות אלא לחימה לשחרור לאומי לשמו. אבל במדינה הגזענית הזו הרי שדבריהם של ניאו פשיסטים מהימין נתפסים כמייצגי ה"קונצנזוס הלאומי" רק משום היותם יהודים, ואילו דבריה של הגב' מנצרת נחשבים ל"גזענים" רק משום ערביותה. כן, כוונתי לח"כית חנין זועבי מה"רשימה המשותפת", שבל"ד היא ביתה הפוליטי. אבל בחול המועד פסח תשע"ו היא מעדה מעידה שהממסד הלאומני בישראל רשם והקליט לפניו, בתקווה למנוע ממנה בבחירות הבאות ליצג את בוחריה מבלי שראשי הפלשתינאים יעמדו הפעם לצידה, אך בעיקר גם כדי לגרום לסכוך פנימי בפוליטיקה הפלשתינאית שמעבר לשני חלקי ה"קו הירוק".

     גב' זועבי האשימה - בכנס אינטלקטואלים ואנשי תקשורת ערבים בנצרת, את הרשות הפלשתינאית בבגידה בעם הפלשתינאי, ובמיוחד יצאה כנגד שיתוף הפעולה הצבאי של ראשי הרשות הפלשתינאית עם ישראל. ההחלקה הפוליטית של גב' זועבי נובעת מכך שהיא החלה לא להבין כי הרשות הפלשתינאית חייבת להוכיח לעולם כי המדינה שתוקם לפלשתינאים לא תהיה עוד מדינת טרור אלא שזו תהיה מדינת שלום. הבקשות היומרניות של גב' זועבי מהרשות הפלשתינאית הן בעצם חיכוך השמחה הלאומני של ממשלת ישראל לנוכח הקרע בין זועבי ובל"ד לראשי הרשות הפלשתינאית. את דבריה של גב' זועבי עוד ינצלו תועמלני הימין הישראלי כדי להוכיח כי התמיכה הפלשתינאית באבו מאזן רדודה, וכי אם תקום מדינה פלשתינאית הרי שהוא לא ישלוט בה כראוי, ולכן הכיבוש הישראלי הוא אבן ההצלה היחיד במזה"ת. אם באמת הרשות הייתה קוטעת את השיתוף עם ישראל הרי שמחד גיסא דווקא החמאס היה הופך לכוח המנצח ברחוב הפלשתינאי, על רקע התיאומים שלו עם הצבא הישראלי, ומנגד ממשלת הימין הייתה נותנת הוראה ברורה להפסיק את האוטונומיה ככוח מדיני עתידי לפלשתינאים.

     ח"כ זועבי איננה עוד אחת שיורה מהמותן ולכן כנראה שמישהו דאג להחלקה הזו. בתוך תומכי בל"ד היהודים קיימים לא מעט גורמים הזויים השייכים לקצות המערכת הפוליטית ושהכיתתיות היא דרכם הפוליטית, ושם גם קיימים פרובוקאטורים שהשלטון הישראלי שלח לשם כבימי "מצפן" ההיסטורית על כל פלגיה, כדי להקצין ולפלג. בשנים האחרונות לא מעט מעוזרותיה של הגב' זועבי הן נשות שמאל קיצוניות והזויות שרק ה"אידיאולוגיה" חסרת הפשרות היא מנת חלקן ולאוו דווקא מצבו הריאלי של העם הפלשתינאי, והצורך שלו להגיע להבנה עם כל הציבור הישראלי. בעבר גורמים דומים בשמאל הקיצוני ריסקו שוב ושוב את מחנה השלום, ולא פעם באופן מתוכנן. גב' זועבי – לוחמת חרות אמיתית, תעשה טוב לעצמה ולמאבק המאוחד לשלום ולעצמאות פלשתינאית, אם היא תדע להתנער מאלה שנשלחו להוציאה בעורמה "מחוץ למחנה". הרשות הפלשתינאית איננה האויב של הפלשתינאים אלא דווקא הכיתתיות של השקפות הזרות למזה"ת הן, הן האויב של השחרור הלאומי הפלשתינאי.

על סובלנות בינתית

בס"ד

               על סובלנות בינדתית / הרב אליהו קאופמן

     שמחתי לקרוא כי שר האקדמיה הרומני אישר ראשון – באירופה, להכליל את החגים היהודיים כחלק ממועדי פטור לבחינות וללימודים עבור סטודנטים יהודים. כמי שהחל את המהלך המבורך הזה לפני כשבע עשרה שנה, ברומניה, הרי שחשתי כי המעגל נסגר לפחות במדינה אירופאית אחת. הפנייה הזו – להכיר במועדי ישראל באופן שווה למועדי המדינות שבהן לומדים הסטודנטים היהודים, היא ברוכה ואני גם שמח שארגוני הרבנים באירופה מובילים את המהלך הזה. אבל לשם ההגינות הרי שמבקשי הסובלנות חייבים להפגין בעצמם סובלנות כשהם עצמם הופכים לרוב, מול מיעוטים דתיים אחרים.

      לפני כשנתיים אישר נשיא אוניברסיטת חיפה דאז – מר שפירא, להכליל בחוברת המידע האוניברסיטאית של האוניברסיטה, להכליל את המועדים הדתיים של הנוצרים, המוסלמים והדרוזים כחלק ממועדי חגים מוכרים של האקדמיה החיפאית. לא מעט יהודים קמו כנגד ההכללה הזו, ובכללם אנשי אקדמיה ואף אנשי דת יהודיים. כשהעניין עלה אז לכותרות כתבתי מאמר בזכות ההחלטה החיובית הזו, של הנשיא החיפאי. במאמר גם הצעתי לתנועת חב"ד – כזו שנהנית ולוחמת למען הדת היהודית באקדמיות ובמשרדי החינוך במדינות העולם (ובכללן גם מדינות מוסלמיות כתוניסיה ומרוקו ששם קיימים מוסדות חינוך חב"דיים), להרים את קולה לטובת מה שנעשה בקמפוס החיפאי. והנה, אחד האנשים שפעלו ופועלים ליישום זכויות הדת של הסטודנטים היהודים באירופה הוא מנחם מרגולין איש חב"ד, מ"מרכז רבני אירופה", המסונף לחב"ד. גם מרגולין וגם אחרים כמותו חייבים להבין כי מי שמבקש סובלנות דתית ליהדות במדינות לאומיות זרות איננו יכול, ואסור לו, להתנגד לדרישות זהות של מיעוטים דתיים במדינת ישראל בנימוק ש"זו מדינה יהודית", שהרי הרומנים למשל יכולים היו לענות כי "זו מדינה רומנית ונוצרית" ובכך לא להיענות לתביעה היהודית. יתרה מכך, אותם חוגים יהודיים חייבים גם להיות רגישים ופוזיטיביים כאשר מיעוטים, כמוסלמים באירופה ונוצרים בארצות האסלאם, מבקשים זכויות דומות. "אור לגויים" פירושו גם להיות מאיר הסובלנות כלפי הדתות האחרות. המאבק האמיתי של יהודי צריך להיות כנגד הכפירה, ועל כך כבר גרסו חכמינו שאתאיזם גרוע מעבודה זרה.

      ונחזור לרומניה. גם נפילת הקומוניזם במדינה זו – בשנת 1989, עדיין לא מחק את הרושם המוטעה כי מדובר במדינה שהאנטישמיות בה היא מהגבוהות באירופה. ההיפך הוא הנכון. אותי לא מפתיעה העובדה שרומניה הייתה לראשונה באירופה להכרה במועדי ישראל כשווים בזכויותיהם האקדמיות למועדים הנוצרים במדינה זו. כבר בימי הקומוניזם האפל של הרודן הרומני – ניקולאי צ'אושסקו, הותרו ברומניה הזכויות לשמירת דת יהודית יותר מאשר בכל מזרח אירופה הקומוניסטית (להוציא הונגריה שבה התקיימה גם בימי הקומוניזם הקהילה החרדית היחידה של מזרח אירופה הקומוניסטית). ברומניה של אז התקיימה שחיטה כשרה, שם התקיימו חתונות, בר מצוות ובריתות ליהודים וגם ענייני הקבורה היהודיים זכו ללגיטימציה. על ההישגים הללו פיקד הרב משה דוד רוזן, שנפטר בשנת 1994, כמעט ארבע שנים לאחר נפילת הקומוניזם שם.

      לאחר נפילת הקומוניזם ברומניה קמה התעוררות דתית – נוצרית ולצידה החלה הטלויזיה הרומנית לפרסם סרטים על יציאת מצרים מהנקודה היהודית, ואף הוצגה בטלויזיה הרומנית סידרה על התנ"ך ועל ארץ הקודש, בשם "הישראלים". להבדיל ממה שרבים טועים הרי שברומניה שלאחר הקומוניזם לא היו שום אירועים אנטישמיים נגד לבוש יהודי ונגד מקומות דת יהודיים. מנגד, הרי שההכרה במועדים היהודיים כשווים בזכויותיהם באקדמיה הרומנית התעכבה דווקא משום היהודיים המקומיים שם, ובראשם הפדרציה היהודית המתבוללת של מדינה זו.

       כבר בשנות ה-90 המוקדמות ביקשו סטודנטים ישראלים לרפואה באוניברסיטת בוקרשט לפטרם מבחינות בשת ובמועדי ישראל אך האיש החזק באוניברסיטה זו – פר' ניקולאי קאזל, יהודי קומוניסט אנטי דתי, סירב לבקשה הזו בנימוק ש"כאן זו רומניה ולא ישראל". הוא עשה זאת גם לאחר שנבחר ליו"ר הפדרציה היהודית ברומניה ועד מותו, בשנת 2004, הוא מנע זאת. הפדרציה היהודית המתבוללת מנעה שנים רבות – מאז נפילת הקומוניזם, מיהודים דתיים וחרדים ללבוש לבוש דתי מלא בטענה שזה יביא לאנטישמיות", בזמן שכל מטרת ראשייה האנטי דתיים והקומוניסטים לשעבר הייתה למנוע החדרת יהדות של ממש לרומניה. אבל הניצוץ הראשון – של סובלנות רומנית אמיתית, היה בעיר האקדמית הצפונית, ביאסי.

    משנת 1998 החלה שם מהפיכה שקטה שלימים הבשילה להיות חוקית בכל רומניה. קבוצת סטודנטים ישראלית לרפואת שיניים בעיקר, יוצאת אוזבקיסטן, החלה לפעול שם בחיי דת יהודים. כשהגעתי לשם בשנת 1998 נפגשתי עם הדיקן של הפקולטה לרפואה באוניברסיטת יאסי- פר' ואסילי בורלוי (לימים נשיא האוניברסיטה), ונוכחתי כי מדובר באדם פילושמי מדהים ובעל הבנה יוצאת דופן לסובלנות דתית בכלל ולמען היהדות בפרט. האיש העניק לסטודנטים הישראלים שלי חדר לימוד תורה ובית כנסת בתוככי האוניברסיטה הרומנית, מקום שבו חגגנו את כל חגינו ועם שיעורי תורה. ואז הגיע יום הכיפורים של שנת תש"ס. בחינת הבקיאות לרפואת השיניים – לאחר שבע שנות לימודים, נפלה ביום הכיפורים. הטלפון בביתי בבוקרשט הבירה צלצל ועל הקו היה סטודנט צעיר מיאסי שביקש ממני לפנות לפר' בורלוי לדחות את הבחינה לחבריו, שהרי עפ"י החוק הייתה אי הגעתם במועד הנקוב מחייבת לדחותם בשנה לפחות, אם לא לפסילת שבע שנות הלימוד! הסטודנט ידע על קשרי עם פר' בורלוי אך מנגד הרי שכישלונות הבקשות בבוקרשט הציבו אותו בעמדה די פסימיסטית. שוחחתי עם פר' בורלוי והנה הרומני הנכרי מיאסי נענה מיד למה שהיהודי מבוקרשט סירב שנים קודם לכן לאשר! מאז אותה דחייה הפכנו את הדחיות הללו לקבע באוניברסיטת יאסי, ולפני מספר שנים ננזפה שם מרצה, ע"י הנשיא החדש של האוניברסיטה,  שחפצה לא להיענות לבקשת הישראלים. לצערי הרב דווקא יו"ר הקהילה היהודית לשעבר ביאסי (שבנתיים הלך לעולמו...), פינקו קייזרמן שמו, הוא היה האיש שניסה ביאסי לטרפד את פעילות בית הכנסת באוניברסיטה, ובמיוחד את קביעת המזוזה שם, בטוענו לפר' בורלוי כי "זה יביא לאנטישמיות". פר' בורלוי כמובן שלא שמע לו...

      ההצלחה והסובלנות ביאסי פתחו צוהר להבנה ולסובלנות רומנית בכל רחבי  רומניה. גם מותו של אותו ניקולאי קאז'ל (ב-2004) סילקה מכשול יהודי אנטי דתי, ואילו דר' אאורל ווינר, יו"ר הפדרציה היהודית שבא במקום קאז'ל, היה פתוח יותר לדת היהודית בעצם אי הערמת קשיים בכיבוד ההיענות לסטודנטים הישראלים והיהודיים.

     

    

נתן העזתי

בס"ד

                      נתן העזתי / הרב אליהו קאופמן

      לא במקרה מצבה של ה"עדה החרדית" מעורר רחמים אם אחד מרבניה בבית שמש הוא זה ששמו בישראל הינו נתן קופשיץ. זהו האיש שהושתל בבית שמש ע"י הליטאים הציונים מ"בני התורה" – ורבם שמואל אוירבך, בימים שהללו היו חלק בלתי נפרד מהמחנה הציוני – חרדי. השלטון הציוני צופה תמיד קדימה כאשר היהדות החרדית מנסה באמת להיות עצמאית. פוקרי ישראל הם הגרועים מכל באומות העולם ולכן הם זוכים לסיעתא דנוקבא חזקה יותר מהשטן ושליחיו. יש גם להוסיף ולציין כי לרשעי ישראל יש את מתנת החכמה היהודית, שעם התפקרותם היא הופכת לעזר נגדם בדמות עורמה שלילית, ועל כך מרחיב ה"אור החיים" הקדוש בפרשת "ראה" על הברכה והקללה שהינה אחת: הגאוניות היהודית שפועלת לחיוב אצל שומרי המצוות והיא גם פועלת לשלילה בקרב המהרסים בכרם ישראל. אי לכך כבר הזהיר הרמב"ם שגם מיעוט שלילי מישראל יכול להרע לרוב שומרי מצוות בעיר מגורים משותפת, ולכן יש להדיר רגלים ממקום מגורים שבו חיים רשעי ישראל.

     כאשר הציונים הבינו כי "מאה שערים" ומורשתה מתרחבים לבית שמש הרי שהם מיד אצו-רצו למצוא "רב מטעם" ובלי טעם שיסתנן לתוך היהדות החרדית בבית שמש העתידית  וימשוך את חרדי "מאה שערים" שיגיעו לשם לקו הציוני – חרדי הסטנדרטי, של ה"ליטאים הציונים(להבדיל מליטאי י"ם ה"פרושים"). כך הגיע לשם אותו "רב קופשיץ", היישר ממחנה "דגל התורה", מהאגף של הרב שמואל אוירבך, שהיה אז אגף חרדי – ציוני לכל דבר, ועוד עם נטיות "קוקיסטיות". קופשיץ זה הצליח להשתחל לתוך ה"עדה החרדית", בימים שהקו התורתי נוסע הפוך: להכניס יותר ויותר "סוסים טרויאנים" ולהחניף לעוקרי הדת עם הצגת רבנים של "שליש" ו"רביע". ומאז הרב נתן קופשיץ רק מכה בקו ההיסטורי של שלומי אמוני ישראל מימי הקמת ה"עדה החרדית".

         כך למשל הוא תומך ללא דופי בבחירת ראש עיר "חרדי" לעיר שבה חיים חילוניים, והאחרונים "זוכים" להחטאתם ע"י ה"הידור" של "ראש עיר חרדי", ועוד ראש עיר ממפלגת ש"ס הרפורמיסטית. כך הוא משקר במצח נחושה שאין הוא שולח מצביעים להצביע בבחירות המוניציפאליות, וממש באותן שניות הוא סוגר על הקמת קלפיות לאנשי ה"עדה החרדית" בשכונת "רמת בית שמש א'" המודרנית, כדי שאיש לא יתפוס את מורדי ה' בקלקלתם. כך הוא מאשר לקרוא את עיתונם הציוני והרפורמי של אבוטבול וחסידי גור, ששמו "חדש" ואח"כ הוא טוען שמעולם לא התירו. וכך הוא נהנה להתחכך בציבור המודרניים שבשכונת "רמת בית שמש א'" כשהם מזמינים אותו שוב ושוב להופיע לפניהם על תקן "קנאי לייט". לא הייתי מרחיב את הדיבור על הקונפו- אופורטוניסט הזה אלמלא חלה פרשה חדשה של הלה, בחול המועד פסח תשע"ו.

        במסגרת "שיעורי התורה" בשכונה המודרנית החביבה על הקופשיצון הזה, ב"רמת בית שמש א'", הופיע הלה ללא בושה במודעה משותפת ובמעמד משותף עם רב מהכיפות הסרוגות, שבעבר שימש ב"רבנות הראשית" הציונית כעוזרו של ה"רב הציוני הראשי". שמו של נתן קופשיץ התנוסס יחד עם שמו של שלמה זעפרני, הרב של ה"סרוגים" משכונת "הר נוף" המודרנית בי"ם ושל הסרוגים מ"רמת בית שמש א'". חבל לגולל כאן את כל מה שהורו לנו רבותינו על הקשר עם ה"מזרחי", ועוד מה שהורו לנו זקני ה"עדה החרדית" ואדמו"רי בית סאטמר בעניין. פרצופו של קופשיץ נחשף שוב אך ירידתו לרמת גועל נפש וכפירה כזו מתאפשרת "בזכות" פחדנותם של רבים ותמימים שחוששים מ"חילול השם" אך שכחו ש"במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב". את השתול הזה – של השב"כ הציוני, צריך להעיף בבעיטה אחת החוצה מהבד"ץ של ה"עדה החרדית"!