בס"ד
מלחמת ה' האמיתית / הרב אליהו קאופמן
ריקוד הכלולות סביב
הפרקצייה ששמה "בני תורה" הוא מוקדם מדי. אין לי ספק
שריקוד – המבוצע ע"י ה"עדה החרדית", ואף ע"י חסידות
סאטמר, הוא גם ריקוד הודיה לכך שמה שנראה כפירוק ה"עדה החרדית"- לפני לא
יותר משנתיים, נמנע בזכות גזירת הגיוס הציונית שהביאה ל"עדה החרדית" את
ה"נדוניה" ששמה "בני תורה", ובאמתחתה כמה ציונים שלא ישתנו
לעולם כמו יהושע פולק ויענקי לבין, ועם עיתון ציוני ולאומני כשל "הפלס".
ישנה אמרה ציונית ש"הצבא צועד על קיבתו" ובמקרה דנן אפשר לטעון כי
ה"עדה החרדית" עדיין צועדת על קיבתה בזכות קיומו של הצבא הציוני.
ההתנגדות לצבא הציוני היא
חשובה ביותר אך ורק בתנאי שהתנגדות זו איננה רק לרצון לאי השרות בו באופן נקודתי
אלא משום שהשרות בו הינו חלק בלתי הפיך מטמיעה בחברה הציונית, ויש בו נתינת
לגיטימציה לקיומה של מלכות המורדת בקב"ה. ההתנגדות לצבא הציוני – עפ"י
השקפתו של הרבי מסאטמר זצקו"ל, הייתה קיימת תמיד משום שהצבא הזה שרת ומשרת את
המלכות הציונית המורדת, ומרד באומות העולם כדי לדחוק את הקץ. גם בימים
שה"חזו"ן אי"ש" וה"רב מבריסק" לחמו בקנאות נגד
הגיוס בצבא הציוני לא העז הרבי מסאטמר לצעוד עימם שלוב זרוע, גם במערכותיהם נגד
הגיוסים השונים לצבא הזה. ההשקפה של סאטמר נבדלה כל השנים אפילו מהשקפת ה"עדה
החרדית", כמו בנוגע ל"עלייה" לארץ ישראל. לא כל מה שנראה
"קנאי" מהעין החרדית הרגילה היה באמת קנאי
ל-ה' מצד סאטמר ורבניה. האדמו"ר מסאטמר – בעל ה"ויואל
משה", הגאון רבי יואל טיטלבאום זצקו"ל, שלל את עניין ה"עלייה"
לארץ ישראל עד בוא משיח צדקנו אפילו אם ה"עלייה" הזו הייתה רק לשם
התיישבות וללא קשר לציונים – כפי שנבנה ה"ישוב הישן" של האשכנזים
בארה"ק עד שנת 1918 (ומסתמא שלולי קיומו לא היו מגיעים הציונים לארץ
הקודש...). ממש לפני מלחמת העולם השנייה טען האדמו"ר מסאטמר כי אך ורק חסידותו
מקיימת את מצוות ה' ואם לא יחול שינוי, אזי, תיתכן – חס ושלום, השמדת יהודי אירופה
בשל כך. לאחר מלחמת העולם השנייה יצא הגאון דב בר וויסמנדל בזעקה נגד הציונים, על
השתתפותם בהשקט עם הנאצים ימ"ש בהשמדת יהדות אירופה, והרב וויסמנדל זעק – שאל,
כיצד יהודים יכולים לעולל כזאת. מנגד, האדמו"ר מסאטמר אמנם יצא אף הוא נגד
שיתוף הפעולה הציוני – נאצי אך שאלתו של האדמו"ר מסאטמר זצקו"ל הופנתה
גם לרב וויסמנדל, בשאלו אותו כיצד הרב וויסמנדל יכול היה לבקש הסברים מהציונים,
ומדוע הוא, הרב וויסמנדל, רואה פלא בהתנהגותם ועוד מגדירם כ"יהודים",
שהרי אין להתפלא על מעשי הציונים משום היות האחרונים חלק מהסיטרא אחרא ומשליחי
השטן, וכל המבקש מהם להתנהג כ"יהודים" אינו אלא טועה ומטעה. אדמו"רי
סאטמר ומרמורש ידעו תמיד לסווג את עצמם גם מה"קנאים" שנלחמו בציונות שלא
מתוך מלחמה אמיתית בשטן. אדמו"רי סיגט וסאטמר ידעו תמיד כי בכל מלחמה נגד
הציונות יש למצוא את הקשר לא רק בנושא המלחמה דנן אלא כנגד עצם קיומה של הציונות,
ובהיותה מורדת בדרך ה' ודוחקת את הקץ.
והנה לפנינו קבוצה חרדית –
ציונית שעד לא מכבר תלה רבה בביתו את תמונתו של ה"רב" קוק(!), אותו
הגדיר האדמו"ר מסאטמר כ"איש צר ןאייב לדת תורתנו הקדושה". אביו של
הרב שמואל אוירבך – הרב שלמה זלמן אוירבך, היה תלמיד מושבע של ה"רב" קוק
ופסיקתו בעניין דרום הערבה ואילת תעיד על כך גם היא. הויכוח על גבולות הארץ ידוע
ומעל לכל השקט בהתרת חילולי יום טוב שני של גלויות בעיר אילת – מצד הרבנים החרדים הליטאים,
הפוחדים לומר את האמת, כי אילת וחלק לא קטן מהנגב הם בעצם חו"ל. הפחד של
הרבנים הללו נובע מכך שהציונים וה"מזרחי" יציגום כ"בוגדים"
בגבולות מדינת הכיבוש הציונית. הגר"ש אוירבך – בפסיקתו בנושא, הביא נימוק
ציוני למהדרין על כך שדרום הערבה ואילת הם "ארץ ישראל". בפסקו הוא כותב
כי "אסור לקרוע חבל ארץ ממלכות". כלומר, הרב אוירבך קבע שהמלכות הציונית
היא זו שמקדשת עברנו בכיבושיה הטמאים את חבלי הכיבוש שלהם ומעניקה להם מימד של
"קדושת ארץ ישראל"! גם קוק וגם הרב עובדיה לא העזו להרחיק לכת
בלגיטימציה לציונים כפי שעשה זאת אביו של "ראש הפלג הירושלמי".
אבל דע עקא כי לא רק עברו
של אביו והתמונה של קוק הם אלה שמעוררים שאלות על עמדותיו האמיתיות של הגר"ש
אוירבך. לפני כשנתיים – לאחר הפילוג ה"הרואי" של "בני תורה"
ממפלגת האם החרדית – ציונית שלה, ניגש אל הגר"ש אוירבך אחד מהעסקנים החרדים
הירושלמים הפועלים למפגשים בין ערבים לחרדים (במטרה להציג לפני הערבים כי החרדים
אינם מן הכוחות הקיצוניים בישראל) ושאלו מה דעתו של הגר"ש אוירבך על השתלבות
אנשיו במפגשים אלה. תשובתו של הרב אוירבך היממה את העסקן הלה (שבעבר היה ממקורביו
של הרב שך...). הרב אוירבך השיב כי ה"שב"כ לא יסכים לכך"...
דהיינו, דעתו ופעולתו של ראש ה"קנאים החדשים" נגזרת ומשועבדת לשב"כ
הציוני! בנושא החרדי – ערבי המשיך הגר"ש אוירבך להתחמק גם כשעסקני ה"עדה
החרדית", ש"ס ו"יהדות התורה" ביקשו ממנו לתת אישור לאנשיו להיפגש
עם נציגי הרשות הפלשתינאית כדי להציג באור אחר את היהדות החרדית. לא עזרו לעסקנים
הללו גם ציונים של רבנים חשובים מה"עדה החרדית" ומ"יהדות התורה"
וש"ס שכבר נפגשו עם ראשי הפלשתינאים בסתר. הגר"ש אוירבך היה צמוד
להוראות השב"כ הציוני – בימים בהם הציג את עצמו ואת אנשיו
כ"קנאים"!
אין ספק שכל מלחמת האי
גיוס של ה"קנאים החדשים" יסודה בהשתמטות פרזיטית מחובות המדינה הזו,
אותה הם רואים כ"מלכות" לגיטימית ולה הם נשבעים אמונים ברשויות
המוניציפאליות של י"ם, בני ברק ומודיעין עילית. שוב ושוב חוזר הפזמון שלהם
ושל סרבניהם, כי הם חפצים ללמוד תורה ולכן הם מסרבים להתגייס. כלומר, ל"בני
תורה" אין שום דבר וחצי דבר נגד המדינה הציונית אלא שכל מטרתם – מורשתם היא
פרזיטית ממש: הם – המפונקים, רוצים ללמוד תורה ולכן מי שצריך למות עבורם הם
החילוניים, הכיפות הסרוגות, הסלאבים
והדרוזים. כלומר, מי שלא לומד תורה צריך להתגייס כירק התורה שומרת על קיומה של
הציונות. לא יעזרו לאנשי ה"עדה החרדית" הזעקות נגד הגיוס של כל יהודי
שומר מצוות באשר הוא, שהרי ה"בני תורה" הם אלה הממשיכים לצייץ את הטענות
החרדיות – ציוניות ההיסטוריות, שלומדי התורה שומרים בלימודם על המדינה הטמאה כדי
שזו תמשיך בשמד הציוני.
יתכן שבשנים האחרונות חלק
מ"בני תורה" אולי באמת השתנה אבל רובם – על רבניהם, נותרו ציונים ולאומנים
יחד עם עיתון ציוני ולאומני כשל "הפלס" ועם עורך העיתון הזה, שרק לא
מכבר דקלם את קשקושי הליטאות הציונית, וגם כיום הוא עדיין כותב באהדה על הצבא
הציוני הטמא, כשמדובר בכיבוש הציוני. רק בקשה אחת יש לחבורת הפרזיטים הזו: לא
לגייסם לצבא כדי שדמו של אחר ישפך על ההגנה על אלה שהשב"כ הציוני הוא מנהיגם
הרוחני. על אנשי ה"עדה החרדית" – אך במיוחד על אנשי חסידות סאטמר, להבין
כי אמנם חשוב לתלוש חלקים מהיהדות החרדית – הציונית ולהובילה לדרך ה' הנכונה אבל
הדרך הזו לא תושג כאשר רבני, עסקני ועיתונאי ה"פלג הירושלמי" הם
המובילים את אנשי ה"עדה החרדית" ואת בני חסידות סאטמר ולא להיפך. לא מעט
מעסקני ה"עדה החרדית" – שהעובש ההשקפתי עולה מריר פיותיהם, מפנים כל חבר
בעדתם לעיתון "הפלס", משהם נשאלים על אינפורמציה זו או אחרת בנושא
המלחמה בגיוס לצבא הציוני. דרך זו היא בעצם נחיתות השקפתית ומעשית לפני החרדים –
הציונים, שהרבנים אלישיב ושלמה זלמן אוירבך הם עדיין נשואי נפשם. לא לחינם הזהיר
הרמב"ם כי מעט מהרע משפיע על רוב הטוב כאלה דרים עם אלה, ולכן הזהיר את כלל
הטובים מלדור אפילו עם מעט מהרעים. ברגע שיבטיחו ל"בני התורה" הללו מקום
ריאלי ב"יהדות התורה" הם יתעופפו ויחזרו לשיטת ה"להציל מלוע
הארי" ושוב יהפכו לתרנגול שמקרקר מבטן השועל כי "אני נלחם מבפנים".
כספים תמיד טוב להציע לאלה
שמוכנים להתנזר מכספי הציונים אך בתנאי שהנזירות הזו תהיה באמת תמידית. כמו שחסידי
סלונים הגזענים מההתנחלות עמנואל לא התכוונו באמת להלחם בציונים ונותרו גזענים
ומלשיני המשטרה כך גם לגבי ה"בני תורה" המתנחלים ממודיעין עילית וביתר קיים
יותר מספק אם פנו כי פסעו, ולו פסיעה אחת, לכיוון האנטי ציונות האמיתית של
ה"ויאל משה" ו"על הגאולה ועל התמורה". אבל לאחרונה ההיסחפות
התמימה של חסידי סאטמר לאנשי "בני תורה" גובלת בעיוורון השקפתי – פוליטי
ממאיר. כדאי קצת לרענן את הזיכרון ההיסטורי ולראות כי בעצם התנועה של הרב שמואל
אוירבך מחוץ לגלקסיה הפוליטית של "דגל התורה" לא החלה לפני שנתיים ושלוש
ולא החלה בגלל הסירוב לשרת בצבא הציוני. ההתנתקות הקודמת של הגר"ש אוירבך –
מ"דגל התורה", הייתה כבר בשנת 1996 ועוד בחייו של הרב שך. היה זה בזמן
תמיכתו ברשימתו ("תלם אמונה") העדתית – ספרדית של הרב יוסף עזרן שפרש
מש"ס (ודרך אגב, באותה עת הוא ביקש להיות המועמד ל"רב הצבאי הראשי
לישראל"...) יחד עם הרב יהודה דוד וולפה מראשל"צ (אדם שהוקיע ומוקיע את
חסידות סאטמר בכל פורום) ועם יחזקאל אסחייק, משמשו דאז של הרב שך. היה זה תרגיל של
"דגל התורה" להקים רשימה ספרדית שכביכול נועדה לגנוב קולות מש"ס,
אך למעשה גנבה קולות מ"יהדות התורה" משום שאנשי אגו"י העדיפו לא
לשלב ליטאי ספרדי ברשימתם. אח"כ חזרו הסוררים ל"דגל התורה" כאילו
לא קרה דבר. דהיינו, מהלך פוליטי של הרב אוירבך (אולי בהסכמת הרב שך...) שלא היה
בו שום דבר חיובי מבחינה השקפתית אלא מבחינה כיסאולוגית. גם הפילוג האחרון – שבו
מצאו את עצמם אנשי הרב אוירבך בחוץ, לא החל בגלל ההתנגדות לגיוס הציוני, ובודאי
שלא בגלל ההתנגדות לציונות. הכול החל לפני בחירות 2013 כאשר מר כרמל, בעל צרכניה
המפורסמת, נזרק ברגע האחרון ממקום ריאלי ברשימת "יהדות התורה". גם יהושע
פולק – עסקן ציוני שלו ול"קנאות" לא היה מעולם קשר כלשהו, הועף ממחיצתו
של מאיר פרוש. יתכן שהרב זיכרמן – לוחם אמיתי למען ההשקפה התורתית, ודומיו העניקו
נופך "קנאי" לרשימה של "בני תורה" אבל הם בהחלט אינם מהוים את
הכוח המרכזי בה. לא מעט עסקנים זוטרים חברים ברשימה הזו ומנהלים אותה אך מגמתם
איננה אנטי ציונית אלא דווקא הפוכה: השתלבות בתוך הציונות, כבימים עברו, ולצורך כך
הם מגייסים את ה"עדה החרדית" ואת הכסף של חסידות סאטמר, כתפאורת רקע,
שאותה יגנזו ברגע שהחיק הציוני החם שוב יקבל אותם. ועיריית י"ם היא דוגמא
לכך.
בימי מלחמת 1948 נדרש הרב
מבריסק לשאלת הגיוס של חרדים לצבא הציוני. הרב מבריסק לא גמגם בעניין, הוא לא דיבר
על "מכסות" וגם לא טען כי ה"תורה שלנו תגן על הלוחמים". הוא
פשוט התנגד לגיוס הזה בטענה שאיש מהחרדים הציונים של היום וגם איש מה"עדה
החרדית" של היום לא היה מעז להתנגד: "אנחנו לא יצרנו את הבעיה עם הערבים,
הציונים הם אלה שיצרו את הבעיה והם אלה שצריכים להלחם בגלל מה שבישלו". לימים
הטענה הזו הועלמה וגם ה"חזו"ן אי"ש", והרב שך לא השמיעוה. גם
הרב אוירבך לא משמיע קריאה זו, ומנגד הרי שלאדמו"ר מסאטמר זצקו"ל גם
קריאה כזו לא הספיקה. האדמו"ר זצקו"ל טען בפירוש כי כל ההתנחלות הציונית
משוללת יסוד וכי הצבא הציוני הוא שרת הכיבוש האנטי דתי הזה ולכן יש להתנגד לו,
ובודאי שלא ללמוד תורה לזכותו ולא להוליך שולל יהודים חרדים, שיהדות וציונות יכולים,
חס ושלום, לדור יחד ב"סטאטוס קוו". אנשי "בני תורה" חייבים
לנתק את קשריהם עם מלתעות הציבור הציוניים, כמו השאיפה להתמזג ברשימה תורתית –
ציונית לפרלמנט הציוני, עליהם לפרוש מהרשימות המוניציפאליות הציונית, עיתון
"הפלס" חייב לשנות את הזמירות הלאומניות והציוניות שלו – כמו הענקת
לגיטימציה לכיבוש הציוני (אותו שלל האדמו"ר מסאטמר) וכן לשים סוף פסוק לבדיחת
"לימוד התורה" למען הצבא הציוני ומדינתו. רק אז נוכל להאמין כי משהו
באמת השתנה אצל "בני התורה" והם זנחו את ה"ציונות המעשית" של
"רבניהם – עסקניהם" מהעבר. טוב יעשו אנשי סאטמר אם ילבנו היטב את הנאמר
כאן על רקע ההתנגדות ההיסטורית של האדמו"ר זצקו"ל וקודמיו להתחבר דורות
קודם לכן ל"קנאים" מדומים.
