!לפטר את יוסי הרוש

בס"ד

               לפטר את יוסי הרוש! / הרב אליהו קאופמן

  איומיו של סגן ראש עיריית לוד – מר יוסי הרוש, על הגב' פאני ועקנין, היו בעצם עוד הוכחה מיהם נבחרי הציבור הישראלים ברמה המוניציפאלית. אין ספק שבעיר כמו לוד – שלא מכבר שוב קיבלה את האימון לבחור את נציגיה בעצמה לאחר ימי ה"וועדה הקרואה", צריכים ראשי העיר להיות זהירים כפל וכפליים במינויים מוניציפאליים, ועוד לסגנות ראש העיר ולאחריות על מחלקה יוקרתית כמחלקת החינוך. אבל כנראה שהפוליטיקה נשארת קטנה וראש העיר נכנע לאילוצים פוליטיים כדי לקיים שלטון קואליציוני. בשבוע שעבר התפוצצה שם – בלוד המשתקמת, פרשת איומיו של מר יוסי הרוש – סגן ראש העיר וראש מחלקת החינוך, על תושבת העיר. האיום היה כבד: לקיחת ילד מחזקתה רק משום שפרסמה ב"פייסבוק" טענות נגד מורי ביה"ס שבו הוכה בנה. נצא בהנחה שהטענות של הגב' ועקנין מופרכות מעיקרן, אבל זו עדיין לא יכולה להיות סיבה מספיק טובה לסגן ראש עיר להרים טלפון לאזרחית מן השורה ולאיים עלייה כמו אחרון בריוני השוק, בלקיחת בנה ממנה. אם הכול היה שקר בדבריה של גב' ועקנין הרי שאותו הרוש יכול היה להורות למחלקה המשפטית בעיריית לוד לפעול כחוק נגד הוצאת הדיבה הזו, כביכול. מנגד, כדי לקחת ילד מחזקת הוריו לא מספיק לתפסם ב"השמצת" עובד ציבור, בכיר שיהיה. שאם באמת הקריטריון ללקיחת ילדים, עקב השמצות הוריהם, היה קריטריון ללקיחת ילד מחזקת הוריו הרי שיותר משליש לפחות מילדי המדינה היו צריכים להילקח מהוריהם! מנגד, אם סגן ראש עיר מעיז לאיים באיום כזה, מסתמא שהוא יודע כי מחלקת הרווחה בעירייה תיענה לו, ואם כך הם הדברים בעיר לוד, אזי, יתכן שיש להרהר שוב בעניין החזרת ה"וועדה הקרואה" שם.

    גם התנצלותו המהירה של הרוש מוכיחה לנו כי מדובר באדם אימפולסיבי שאין לו "סוף מעשה במחשבה תחילה", וכי אילו לא היה מוקלט – אזי, לא היינו שומעים ממנו התנצלות אלא עוד הכחשה. פרשת הרוש היא לדעתי חמורה יותר גם מאישומיהם של ראשי רשויות מוניציפאליות בשחיתות, משום שגניבת ילד מחיק אימו חמורה שבעתיים מגזילת ככספים. כאן מתגלה כי לסגן ראש העיר אין שום רגש של חמלה אנושית משום שמסחר בחיי אדם חמור ממסחר בכספי ציבור. את האיש הזה – למרות התנצלותו (בעקבות פרסום הקלטתו...), יש לפטר לא רק מסגנותו ומהחזקת תיק החינוך אלא גם ממועצת העיר. הגיע הזמן שאמות מידה לקבלה לתפקידים לא ישודרגו רק למינויים מקצועיים אלא גם נבחרי ציבור יאלצו להשתדרג ולעמוד באמות מידה לפני שיציגו את מועמדותם לרשימה מוניציפאלית ולרשימות פוליטיות.

     אין ספק שמר הרוש הרגיש בנוח לאיים איום כזה משום שהשתוללות פקידי הסעד והרווחה – בהוצאת ילדים מרשות הוריהם, עברה מזמן את "גבול הטעם הטוב". הורים טובים ודואגים הופכים בישראל לקרבנות של צעירים וצעירות חסרי ניסיון של הורות ושל העמדת משפחה רק משום שאותם צעירונים קיבלו "תעודת הסמכה" תיאורטית בענייני ה"עבודה הסוציאלית", ובזכות חרב זו הם עוברים על "גונב איש ומכרו". ילד איננו כלי נשק או נכס שכל הוצאה לפועל אקדמאית ו"מקצועית" יכולים להוציאו מרשות הוריו מולידיו רק משום שלדעת הצעירון האחראי הרי שהחינוך וההשקפה של בית ההורים איננה לטעמו ואיננה תואמת את "לימודיו המקצועיים". מתוך 8000 מקרים ממוצעים בשנה, במשך השנים האחרונות, הוצאו כל שנה 7000 מקרים שלא כדין! זהו נתון האומר דרשני, ואם נוסיף לכך עיריות – כמו לוד הבעייתית למשל, ששם מחלקת הרווחה משתמשת בהוצאות האלה כמכשיר לאיומים ציבוריים, הרי שנבין עד לאן הדרדר מצב הפיקוח הסוציאלי על המשפחות בישראל.

הצד האחר של המטבע

בס"ד

            הצד האחר של המטבע / הרב אליהו קאופמן

   בסוף חודש נובמבר 2015 שודרה – בערוץ השני של הטלויזיה, תכנית על הניסיון לבנות לנוער החילוני בישראל מסלול הכרה חדש, למורשתו ולתרבותו בחו"ל, והטייתו מסיורי הדיכאון של אושביץ וטרבלינקה, לכוון ספרד. בשידור הובאו רשמי המסע החדש לספרד, ואמנם אוירה של פוזיטיביות עלתה מהמסע הזה, במיוחד ממה שנוער ישראלי יכול לשאוב לחיוב מביקור במקום שאיננו רק גיא של דיכאון שמוריש לך צוואה לחיות בארץ ישראל רק כדי לא להירצח, אלא שזו ירושה של תרבות יהודית שמבהירה לנוער הישראלי – יהודי כי עם ישראל איננו רק עם במותו, אלא בעיקר בחיותו התרבותית.

    אבל מספר שאלות עולות מהסיור הזה ומרשמיו, במיוחד על העתיד של תכנית כזו. ראשית, בשידור עצמו רואיינה אחת התלמידות ובגילוי לב היא סיפרה כי רק בספרד היא הבינה שרחוב יהודה הלוי נקרא על שם ענק תורתי יהודי ולא על שמו של ה"בוהמיין" יהודה לוי (!). הסיפור של הנערה הזו צריך לזעזע את מערכת החינוך הישראלית – העסוקה במרדף הליב"ה אחר הנוער החרדי, עד לאן הידרדרה ההשכלה ההיסטורית והתרבותית של הנוער הישראלי. נוער צרפתי בוודאי שלא היה מפגין בורות כזו, כשהיה נשאל מי היה וולטר. והשאלה השנייה היא כיצד אירע שבמשך השנים אפילו שמו של הענק הרוחני הזה, רבי יהודה הלוי, נעלם מזיכרון הווית הנוער הישראלי? שלישית, שאלה אחרת מנקרת כשצופים בתכנית הזו, בה הנוער הישראלי דורך על אדמת ספרד ומגלה את התרבות הרוחנית האדירה שאותה לא הכיר מלימודיו בארץ הקודש. מדוע בארץ ישראל – בבתי הספר היסודיים והתיכונים, נעלמה מורשת יהודי ספרד ופורטוגל מהידע ההיסטורי שהיה פעם נחלה מרכזית של נוער ישראלי בשנות ה-80, ואף בשנות ה-90 המוקדמות, של המאה ה-20 ? רביעית, האומנם התכנית הזו תצליח בעתיד והאם לא ימצאו שועלים קטנים ממערכת החינוך שיחבלו כרמים, כי הרי המורשת של יהודי חצי האי האיברי איננה גם חילונית – כשל מרכז ומערב אירופה, אלא מורשת דתית נטו, וגם השירים והאקדמות הבאים משם הם דתיים בלבד? השידור ממחיש כיצד הנוער

הישראלי – בביקורו בספרד, דבק בשירת השמחה הדתית כמו "יגדל אלוקים חי" בלשון הקודש ו"אברהם אבינו" בלשון הלדינו, ואח"כ בא הביקור הספונטני של הנוער הזה בכותל המערבי בי"ם. צפוי שיקומו גורמים יהודים אנטי דתיים ועוד יטענו כי "זהו מסע לשטיפת מוח דתית". בעבר זה אירע בפרשת הביקורים בפולין, כאשר השרה לשעבר – שולמית אלוני, ביקשה להפסיק את הביקורים במחנות ההשמדה בפולין "משום שהנוער הישראלי הופך שם ללאומני". חמישית, בשיחה שהייתה במהלך הביקור בספרד עלתה השאלה של ספרדים מול אשכנזים. כל כך הרבה עשרות שנים עוצב הנוער הישראלי עפ"י מאורעות הדמים והתרבות של מזרח אירופה, והנה יוצאי ספרד והמזרח הצעירים גילו בספרד כי גם לעברם יש מעטן מלא ולא ריק. מה בעצם קרה כאן? והשאלה השישית – שלדעתי היא אולי המכרעת ושבה נמצאת התשובה לכל השאלות – נוגעת וחוזרת לפולין. עשרות שנים מוטסים בני הנוער למחנות השמדה במדינת פולין, אבל למדינה הזו יש גם תרבות יהודית אדירה שאיננה מצטמצמת בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, עם יסודות חילוניים שפנו לציונות. בפולין ישנן מאות ערים, עיירות וכפרים שבהן עמדו בתי כנסת פעילים (שחלקם קיים עד היום...) לצד מקוואות ובתי עלמין ובכל ישוב כזה כיהנו בפאר רבנים ואדמו"רים שהורישו לנו כל אחד לא פעם, עשרות ספרי חכמה יהודית כתובים בדיו הכסת שלהם. השאלה השישית שלי היא מדוע במשך אותן עשרות שנים לא נלקח הנוער הזה – שהובל לאושבי'ץ ולטבלינקה, גם לבובוב, ללישזנסק, לראדין, לצאנז ולכל שאר מאות מקומות הזיכרון לתרבות יהודית של מאות בשנים, ואפילו היה מובל לשם לכמה שעות לאחר ביקוריו במחנות ההשמדה? מדוע אותו נוער לא נשלח מעולם לבקר ב"ירושלים של ליטא", שהיא וילנא בירת ליטא או לציון הקבר של רבי נחמן מברסלב, בעיירה אומן שבאוקראינה?

     צריך להבין כי בנייתה של מדינת ישראל – על אדני הציונות, הייתה בעצם בנייתה של תרבות יהודית שהיא לא רק על שלילת הגולה אלא בעיקר על שלילית הדת, ומכאן שגם לנקודות תצפית יהודיות – היסטוריות בארץ הקודש אין הנוער הישראלי נשלח, כמו להר מירון, לקברי הצדיקים בטבריה, לערים צפת וטבריה אך גם לערים ולכפרים ערבים כפקיעין, סכנין, שפרעם, ואפילו בשעתו לחברון, שכם ועזה. מסתבר שהניסיון ליצור עם חדש דרך הבאת הנוער לביקור של שלילה ואמוציות בפולין של הצלמוות (ולא בפולין של האור הגנוז...), הייתה הדרך שהנחתה את כל קברניטי החינוך הישראלי עד היום. מצאנז, בובוב, וילנא ואומן נזהרו קברניטי החינוך החילוני מלהזכיר את המקומות הללו ולהביא לשם נוער רווי צימאון ערכי, ולא רק משום "שלילת הגולה" אלא בעיקר משום שלילת הדת היהודית, ובמיוחד מיוצאי מזרח אירופה שחונכו לשנוא את עברם הדתי. הדרך הזו הביאה לחוסר מוצא שממנו הנוער לא שאב רוחניות אלא תסכול, ולא פעם גילה שוב את האנטישמיות כשצעד עם דגלי המדינה מול הפולנים האנטישמים.

     אין ספק שחוסר המוצא הזה נובע גם מבורות בסיסית של נוער ישראלי שהשכיחו ממנו- ולא בכדי, גדולי רוח כרבי יהודה הלוי למשל. להבדיל מיוצאי אירופה – שכמעט מאתיים שנה, יש להם היסטוריה ותרבות לא דתית, הרי שתרבות המזרח, על שירתה וספרותה, הייתה תמיד דתית ולכן לא חפצו בישראל לשווק לנוער הישראלי – ולצאצאייהדות המזרח, יותר מדי מתרבות יהודי המזרח והמגרב כדי לא להחזירם לשורשים הדתיים, ובכך לכרות לעצמם את הענף הציוני עליו הם יושבים. זו גם הסיבה שבגללה אני צופה את שועלי הכרמים המחבלים ששירת "יגדל אלוקים חי" והביקור בכותל פרפרו להם את הבטן, ובעתיד הם ינסו, חס ושלום, לקבור את יוזמת הביקורים בספרד. צריך להבין כי ההיעלמות של התרבות היהודית המזרחית מספרי הלימוד בישראל לא באה רק מתוך "אפליה עדתית" צרה אלא מתוך הרצון החילוני להעלים תרבות שלימה המוכיחה שהעם היהודי הוא רק דת, וכדי שצאצאי יהדות הזרח יפסעו בשקט ובבטחה אל תוך ה"עם היהודי החדש", ובעיקר החילוני. ההעלמה הזו – של תרבות הדת היהודית מהמזרח, באה גם לבנות את הנוער הישראלי החדש – על יוצאי המזרח שבתוכו, לא רק כחילוני אלא גם כמערבי, ושיאמין כי כל מה שמגיח מאירופה הוא חיובי, על התועבות הקשות ביותר, לעומת כל מה שמגיע מהמזרח, שהינו ריק מתוכן.

     אבל לשוחרי הקדמה בישראל – יש לי הצעות קונסטרוקטיביות להמשיך בפרץ החדש, עד כדי צמצום השלילה לאפס. יש לבטל את הניסיון להציג את העם היהודי והיהדות עפ"י השביל הצר שמציג את החיים היהודיים – ועוד בארץ הקודש, כצורך קיומי משום רדיפות ונגישות אנטישמיות. גם בביקור בספרד הוכנס הרוע והוצגה שנאת היהודים בלהט האינקויזיציה וגרוש כספרד, כתרבות יהודית שיש לה רק סוף רע ומר. הנוער הישראלי מתחיל להאמין שכל הטוב התרבותי של חו"ל הסתיים רק ברע כמו בגרוש ספרד, בפרעות במזרח אירופה, בגרוש ספרד, במרד הגדול בתפוצה היהודית באימפריה הרומית וכו. מי שמחפש באמת את הדרך החיובית לצפות בתרבות יהודית – דתית שלא הסתיימה רק בהרס, מוזמן לפתוח דרך ביקורים חדשה בחו"ל – בארצות ששם הרוע לא ניצח, ואולי הפתח הזה יכול גם ללמד אותנו כי לחיי יהודים במזרח המוסלמי יש גם תקוות חיוביות.

       טיול כזה יכול להיות לכוון מרוקו – כהמשך לטיול בספרד. שם – במרוקו המעטירה, יפגשו הנערים והנערות מישראל את אחת המדינות העיקריות שקלטו את יהודי ספרד לאחר הגרוש ושם הם יכירו את המדינה היחידה בעולם, של ימי השואה, שמלכה הציל את כל יהדות ארצו. שם – במרוקו, הם יגלו שהסוף היהודי מעולם לא הסתיים ברוע ושגם היום, תחת משטר ערבי ומוסלמי, פורחת הקהילה היהודית. שם הם יכירו את ממשיכי הרמב"ם וגם את אלה שקדמו לו כמו הרי"ף, רבי עמרם בן דיוואן, ה"אור החיים" הקדוש, משפחת אבו חצירה ועוד רבים אחרים שהאירו מאורם על עם ישראל.

        כהמשך לקו הזה – של יהדות תרבותית שדמים בדמים לא נגעו, אפשר ליזום מסעות דומים גם לתוניסיה ולמצרים השכנות של מרוקו בצפון אפיקה. טורקיה יכולה ערש ביקור נוסף במסגרת החייים היהודיים שאינם מסתמיים באסונות. זוהי מרכז ההוויה של הצלת מגורשי ספרד עם היסטוריה של אלף וחמש שנה של רנסנס תרבותי יהודי – כולל בארץ הקודש, שהיה ברחבי האימפריה העו'תמנית. וכמובן שבארץ זו שוכן המרכז הקדום ממנו בא אבינו הזקן, אברהם אבינו, בימים שחרן הייתה מושבו.

      אבל להצעה האחרונה שלי עלולים להיות שטנים מימין – אך גם משמאל. מימין עלולים לקום שועלים מחבלי כרמים שלא יחפצו יותר מדי להדגיש שדווקא בארצות האסלאם היהדות פרחה ולא הסתיימה בסוף מר ונמהר, כבאירופה הלבנה והמערבית, שמומלצת תרבותית ל"עם החדש". אך יהיו גם גורמי שמאל שיעדיפו לא לשבור את הסטריאוטיפי כי "לבן הוא יפה" ו"שחור הוא כהה". ובמיוחד אותם גורמים מהשמאל – עם חבריהם החילוניים מימין, לא יחפצו לחשוף כי דווקא בארצות שבהן הדת שלטה בעם ישראל ונכרים שמסביב, דווקא שם פרחה התרבות היהודית, ויותר מכל כי התרבות היהודית איננה אלא דת אש למו.

"מלך אשר לא ידע את יוסף"

בס"ד

           "מלך אשר לא ידע את יוסף" / הרב אליהו קאופמן

     מסביב לכל ה"פשטים" וה"דרשים" של הפסוק בפרשת "שמות" – "מלך אשר לא ידע את יוסף", ישנו גם הסבר דרש המתייחס לאי הכרת הטוב של המצרים כלפי יוסף, מנקודת מבט של תפקיד השתדלנות הציבורית והפוליטית של כל יהודי ויהודי תחת משטרי הנכרים. אותו דרש מסביר כי הכוונה היא שמה שלא יעשה איש ציבור יהודי למען הנכרים – הרי שהם לא יכירו לו אח"כ שום טובה, ובמיוחד לא יעשו זאת כלפי העם היהודי, ממנו בא השתדלן הזה. 

     על יסוד דרש זה עולה שאלה קשה: אם כך הם הדברים, אזי, מדוע בכלל לא לאסור כל התקדמות של יהודי בהיררכיה הציבורית הנכרית? את התשובה לכך אנו נמצא במגילת אסתר – כאשר מרדכי היהודי מבהיר לאסתר המלכה שכל בחירתה להיות מלכה, ומספר שתיים באימפריה הפרסית, ששלטה אז על כל העולם, היא רק לשם היותה שתדלנית מטעם העם היהודי עלי אדמות. ומבהיר מרדכי היהודי – גדול הדור דאז, לאסתר המלכה, עוד משפט משמעותי בעניין: "רווח והצלה יהיה לעם היהודי ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו". המשפט הנוסף מבהיר מה יקרה למי מהיהודים שיגע לגדולה בשלטון הנכרי אבל יחשוב שבזכות "כישוריו" הגיע לשם, ואח"כ יתנכר לאחיו היהודים ובמקום לקדש שם שמים עפ"י תורת ה' הוא יתבולל רוחנית ויתנכר לתורה לטובת העבודה הזרה,שבקרבה הוא חי ושלמרום פסגתה הוא עלה. הפסוק הנוסף – שמרדכי היהודי פורס לפני אסתר המלכה, בא להבהיר כי מי שיברח מייעודו השתדלני היהודי ויקדם את עצמו ואת המשטר של מדינתו בלבד ייכרת אח"כ זכרו וזכר משפחתו. ובסוף מסביר מרדכי היהודי כי הגורל האיום הזה ייפול על השתדלנים שאכזבו משום ששתדלנותם – כיהודים, יועדה רק לעם היהודי, ולכן סופם שיפלו כי כיזבו, וההצלה ליהודים, שהייתה אמורה לבוא דרכם, תבוא ממקום, שלא פעם גם יתכן ששורשו מהנכרים.

     ההיסטוריה היהודית מלאה בשתדלנים מעם ישראל שידעו כי נועדו לגדולה אצל הנכרים לשם מצווה עבור עם ישראל אך לדאבוננו ישנם לא מעטים שעלו לגדולה אצל הנכרים וחשבו כי בזכות עצמם עשו זאת, תוך התנכרות לעמם, ובמיוחד ליהדותם. מה מדהימה העובדה שדברי מרדכי היהודי התגשמו במלואם בכל מצב, ומצב כזה היה גם לטובה, אך גם לרעה.

   יוסף הצדיק היה השתדלן הראשון של עם ישראל אצל הנכרים. כמשנה למלך המצרי הוא פשוט הציל את קיומה של ארצו בפרט ושל העולם דאז בכלל, וכך גם העלה גם את המוניטין של אותה מצרים, כמעצמת העל הראשונה במעלה של אותו עולם קדום. אבל דור אח"כ איש לא זכר לו – ליוסף הצדיק ולבני עמו, את צדקתו של יוסף. צאצאיו ובני עמו של יוסף הצדיק שועבדו בפרך ורק ה' בעצמו ממש חילצם מריקבון עד. אבל מעשיו למען עם ישראל – הבאת משפחתו למצרים ובניית תשתית מחיה כדי להפכה לעם, היו אלו שלימים יוסף הצדיק נזכר בזכותם בתורה הקדושה. הבאת אביו לקברו במערת המכפלה בחברון זיכתה את יוסף הצדיק בהבאתו לארץ ישראל – לקבורה בעיר שכם. דהיינו, השתדלן הישראלי הראשון זכה להכרה ולחסד רק בקרב בני עמו, משום שמעשיו היו לשמם ולא לשמו. האומה המצרית – בה פעל נצורות, לא זכרה את מעשיו הטובים.

     והיו עוד שתדלנים ישראלים רבים שההיסטוריה זכרה אותם בזכות השתדלותם למען עם ישראל, אך אם היו משתדלים רק למען האומה שבה עלו לגדולה ושבה פעלו למענה הרי ששמם לא היה נזכר, וגם לא הוזכר לימים באותה אומה. הנביא דניאל היה שתדלן יהודי בחצרות הבבלים והפרסים. אבל כאשר הגיע לגדולה בחצרות הללו הוא ידע כי יהודי הינו ופעל למען עמו לצד לוייאליותו לחצרות שאותן שירת. כך נזכר שמו בתנ"ך, ומשום כך גם ניצל ע"י הקב"ה מגוב האריות. בהיסטוריוגרפיות של הבבלים והפרסים הוא לא נזכר. מרדכי היהודי הפך לימים למשנה למלך פרס ואילו אסתר המלכה הייתה השנייה בחשיבותה באותה פרס (ממש כמו יוסף הצדיק במצרים!) אבל שניהם נכנסו לתנ"ך אך בקושי הוזכרו בהיסטוריה הפרסית. לא לחינם הוכיח מרדכי היהודי את אסתר המלכה שתדע כי תפקידה הוא אך ורק עבור בני עמה ולא מכוח "כישוריה" היא נבחרה, ולא לשם ה"ממלכתיות" של האימפריה הפרסית. נחמיה היה שר גדול וחשוב, אף הוא בחצר הפרסים, ומה שנותר לנו לזיכרון ממנו היא בנייתו של בית המקדש השני, כשהקב"ה ממלטו ממארבי המוות של סנבלט החורוני, טוביה העבד העמוני וגשם הערבי. שמעון הצדיק היה השתדלן היהודי אצל אלכסנדר הגדול – מלך יוון והעולם דאז. הוא לא עשה לעצמו אלא רק לעמו, וכך הציל את היהודים מעלילות השומרונים. לימים אף הוא נזכר רק בהיסטוריוגרפיה היהודית, ובכבוד גדול ורב. גדולי עולם – כרבי האי גאון ורבי סעדיה גאון, היו שתדלני היהודים בימי שלטון האימפריות הערביות של בית אומיה ובית עבאס, וגם הם עשו זאת למען עמם ונזכרו אצלו בלבד, למרות העצות והסיוע שהעניקו לבתי המלוכה בהם פעלו. דון יצחק אברבאנל היה דור שני ליועצי מלכות יהודים בחצי האי האיברי. תחילה הוא המשיך את דרכו של אביו והיה ליועץ הכספי ושר האוצר הפורטוגזי ואח"כ הפך לשר האוצר של ספרד השכנה. הוא היה האיש שייצב את פורטוגל ועשאה למעצמה והוא האיש שהאדיר את ספרד למעצמה, לאחר האיחוד בין ארגון לקסטיליה. הוא היה האיש שיזם את המסע של קולומבוס לאמריקה והרחיב את המעצמה הספרדית לשטחי ענק מעבר לאוקיאנוס הגדול, למשך מאות בשנים. אבל את גירושי היהודים מספרד (1492) ומפורטוגל(1497) הוא לא מנע. ולכן, כשהוצע לדון יצחק אברבאנל – ע"י מלכי ספרד, פרדיננד ואיזבלה, להיוותר כיהודי בודוד (עם משפחתו...) בספרד ולהינצל מהגירוש של 1492, אזי, החליט השר היהודי – שהיה שר האוצר הספרדי, לצאת בראש אחיו לגלות. וזאת משום שדון יצחק אברבאנל ידע כי תפקידו הרם בספרד היה למען אחיו ולא למען ספרד. ואמנם מה שנותר מענק תורתי זה הוא הפרוש שלו לכתבי הקודש היהודים ורישומו בהיסטוריוגרפיה היהודית, ואילו אצל הספרדים והפורטוגזים אין לו זכר. השר משה מונטיפיורי היה שר גדול וחשוב בבריטניה אך בכל רגע שהכבוד והשררה היו מנת חלקו הוא ידע כי הוא זכאי להם רק משום היותו שליח העם היהודי, הרבה, הרבה מעבר לגבולות בריטניה מדינתו, ואף מעבר לגבולות האימפריה שלה. הוא נסע לרוסיה כדי להציל יהודים ממות, הוא עצר את הוצאתו להורג של המלבי"ם ברומניה ומעל לכל הוא החל את בניית הישוב החדש בארץ הקודש, אז עוד תחת שלטון העו'תמנים הטורקים. לימים זכרה אותו כמובן ההיסטוריוגרפיה היהודית, והיהודים הם אלה שנלחמים על שמירת זכרו וקיברו ברמסגייט שבמרכז לונדון, בירת בריטניה, כשהבריטים חפצים לפנות משם את קיברו. ועוד רבים וטובים היו שתדלני ישראל שהגיעו לראש השלטון במדינותיהם וידעו כי "לעת כזו הגיעו למלכות".

      אבל לדאבוננו היו גם דוגמאות הפוכות שאגע רק במקצתן. היו אלה אישים יהודים שהגיעו להשפעה במדינותיהם ולא פעם תוך כדי התנערות מעמם וממורשתו, בחשבם שמוצאם ודתם היא רק הפרעה להתקדמותם. סופם היה רע ומר, ובהיסטוריוגרפיה הנכרית - או שאינם נזכרים או שהם נזכרים רק בשלילה ובמעט, וקלון וסבל המיטו על בני עמם היהודי. הדוגמא הראשונה ל"שתדלני" כזב אלה באה אף היא ממצרים, ומיד בדור שלאחר יוסף הצדיק. היו אלה דתן ואבירם שעלו לגדולה במצרים על גבי דיכוי עם ישראל ואף רדפו אחרי עמם לצד פרעה. לימים הם גמרו במעמקי האדמה שבלעה אותם לצד קורח ועדתו שהוחטאו מהם. במצרים ובהיסטוריוגרפיה שלה הם לא זכו לאזכור כלשהו על משת"פותם ואילו ביהדות הם ידועים כצרים וצוררים. הקומוניסטים היהודים הם הדוגמא הקשה היותר לאותם יהודים שברחו מיהדותם וחשבו כי בכך הם ירוויחו את עולמם. ליאון טרוצקי – מפקד ה"צבא האדום" של הקומוניזם הסובייטי, הוא דוגמת העל ליהודים הקומוניסטים שלא רק שנפלו שדודים לרעיונותיהם, אלא שהמיטו אסון על היהודים והיהדות, ולימים סבלו מהתדמית הרעה שהיהודים הביאו לעולם את טומאת הקומוניזם ואת הסבל של עמי העולם שנאנקו תחתיה. הילד לייב דוידוביץ בראונשטיין – תלמיד "חיידר" יתום, הוא אותו ליאון טרוצקי. האיש הזה הפך ממספר שנים בהיררכיה הסובייטית – אחרי לנין, לגולה נרדף עד שנרצח בגרזן ע"י שליחו של סטאלין האיום, שהשיגו במכסיקו הרחוקה. ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה הנכרית כאחד זוכרים את האיש הזה באור שלילי ביותר ורק מתי מעט הזויים עוד דבקים בהשקפותיו. לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעה לרומניה – ארץ מולדתה, גולה בשם אנה פאוקר. היא הייתה בת של שוחט יהודי שגדלה בבית דתי. אחיה הפך לימים לשוחט בישראל. אבל את האישה הזו – ששמה היהודי היה חנה, לא עניינה היהדות אלא שהיא הפכה לקומוניסטית וגלתה לבריה"מ, שם זכתה לאימונו של הרודן סטאלין. לימים – כאמור, היא חזרה לרומניה עם קבוצת מהפכנים יהודים – קומוניסטים כדי להנחיל את הקומוניזם ברומניה שלאחר שנת 1945. היא הייתה אדוקה כל כך ב"דתה" הקומוניסטית עד שאפילו את בעלה היא כלאה בכלא הרומני על היותו לא מספיק "מהפכן". בגלל אותו סטאלין היא זכתה להפוך לשרת החוץ של רומניה וגם הנשיא הרומני דאז, גו'רגו' דש, פחד ממנה. היא אפילו ארגנה עליה מרומניה לישראל – כדי להיפטר מיהודי רומניה, ובמיוחד מהחרדים שבהם, שחיו בחבל טרנסילבניה ההונגרי לשעבר. אבל לימים התהפך הגלגל במהרה כאשר סטאלין התנער מגב' פאוקר וכך הגב' הזו הודחה ונכלאה לשנים רבות, ולאחר שחרורה היא חיה חיים מרים ועלובים עד יום מותה. הרומנים רואים בה בוגדת ובתולדות ישראל היא רק חרפה. סימטה קטנה בלונדון עדיין מנציחה את שמו של ראש ממשלת אנגליה בימייה של המלכה ויקטוריה – את בנימין די'זרעלי. זה היה מומר יהודי למשפחת מומרים יהודים מאיטליה שהיגרה לאנגליה. למרות חרטות בליבו לא היה לו העוז לחזור לדתו ולימים נשכח כמו כל ה"שתדלנים" היהודים שעל פי דוגמת דתן ואבירם. עוד   ארוכה – לצערי הרב, רשימת "שתדלנים" מרעים אלה, מהעם היהודי, שרק צרות הביאו לעצמם ולעמם גם יחד.

     אבל מה שמתאים בדרש הזה – של שתדלנות למען בני ישראל אצל הנכרים, מתאים גם לאלה שרואים בעצמם "שלוחא דרבנן" בפרלמנט הציוני ובמוסדות הציונים. אין פלא כי הפלילים והצרות החלו לדבוק בעסקנים החרדים רק מאברהם שפירא המנוח והלאה. מאוד יתכן שאיצ'ה מאיר לוין, מנחם פרוש, שלמה לורניץ וחבריהם היו לא פחות – אם לא יותר, מושחתים מאריה דרעי, שלמה בניזרי, אברהם שפירא, אורי לופוליאנסקי, דוד יפרח, חוגי, שמחיוף, פרץ וחבריהם אבל היה שוני אחד בין הוותיקים לחדשים: הזהות היהודית. פרוש הזקן, לורינ'ץ, אברמוביץ, לוין וחבריהם לא ניסו לטשטש את מוצאם החרדי ולא ניסו להתחנף לחילוניות. הם ייצגו חרדים ולא שאפו להפוך ל"ממלכתיים", ובדרך לשנות את יהדותם ודתם. הם היו ""גלותיים" ודיברו בשפת האידיש, הם לא שינו מלבושם וחתונותיהם היו חתונות יהודיות כשרות. אבל מאברהם שפירא החל הסגנון החדש - הרצון להיות "ממלכתי" ולהצליח בחברה החילונית, תוך השלת הסממנים החרדים. שפירא החל לבנות לעצמו מערכת יחסי ציבור והתחנפות בימין, ובמיוחד בשמאל הציוני, עד כדי הופעה בקיבוצים האנטי דתיים ביותר והעברת מסרים של התבטלות. באותם ימים כתב באוזניו של שפירא עיתונאי חילוני מהשמאל בשם אדם ברוך, שצמח בתחילה כחרדי בשכונת "מאה שערים" בי"ם, מאמר ובו תקף את שפירא על דרכו הנלוזה וביקש ממנו לקחת דוגמא מהגאון המנוח, הרב אהרון קוטלר. אדם ברוך טען במאמרו כי שפירא מתחנף לחילוניים במחשבה שכך יזכה ליתר כבוד בחברה החילונית אך אינו יודע כי אלה שהיום הוא מאכילם כבדים בשמחותיו יאכלו לו את הכבד מחר , בעוד שהרב אהרון קוטלר היה יהודי בביתו אך גם בצאתו, ולכן זכה להערכת יהודים ונכרים גם יחד. ואמנם לימים נקלע שפירא לצרות כלכליות ומשם לבריאות לקויה ולא עזרו לו התחנפויותיו בעבר, כשהשלטון פשט לו את עורו הכלכלי. משפרש מהפרלמנט הישראלי הוא חזר מעט לאיתנו אך משחזר אל הפרלמנט הישראלי הרי שהוא שוב התמוטט כלכלית ובריאותית עד שנפטר חולה ורחוק מהשררה.

     מיד אחריו זינק "מטאור" חדש: אריה דרעי. בשיא יוקרתו – כשר הפנים של סוף שנות השמונים של המאה העשרים, הוא טס למדינות העולם מלווה אך ורק בעיתונאים חילוניים. הוא רצה את היוקרה החילונית שתביא אותו ל"ממלכתיות". הוא מאס בחרדיותו ובדתו. באותם ימים אמר לו ישראל אייכלר המאוכזב כי "יבוא יום שאנחנו – העיתונאים החרדים, נצטרך לנקות את הדם שישפכו ממך אותם עיתונאים חילוניים שמלווים אותך". כששאל דרעי מה הסיבה שתהיה לשפיכת דמו הרי שאייכלר ענה לו בפשטות ש"את זה אתה יודע כבר, ואנחנו רק נגלה אותה בהמשך". ולימים כך היה. דרעי נתפס בגזל, מרמה ושחיתות, העיתונאים החילונים רקדו על דמו והעיתונאים החרדים ניסו לנקותו. אבל כניראה שלדרעי זה הכלא לא הספיק והוא ממשיך לפגוע בדת ישראל, מקיים חתונות פרוצות וחילוניות לצאצאיו, והכול כדי לחזור ל"מרכז הממלכתיות". לא נתפלא מה יהיה סופו, ולא נשכח מה הייתה אחריתו הראשונה.

      שלמה בניזרי היה חנפן לשמאל החילוני, פרץ התחנף לאקדמיה הפוקרת, אורי לופליאנסקי שיסה את  הרב אלישיב ב"אתרא קדישא" ושלח פלוגות שוטרים כרש"ע י"ם נגד מפגיני השבת ברחוב בר אילו (מה שלא עשה שום ראש עיר בי"ם לפניו!), שמחיוף התחנף לרשויות החילוניות בשפת השוק האוילית שלו, ועוד רשימת הסוררים ארוכה. כל העסקנים וה"רבנים" החרדים שממרום מושבם משרתים את הציונות החילונית והסרוגה לתועלתם העתידית, שידעו כי סופם יהיה רע ומר ואותם ציונים חילוניים יכירו להם תודה בערך כמו שהקומוניסטים ברוסיה וברומניה הכירו תודה לאנה פאוקר, לליאון טרוצקי וחבריהם, וכמו שהמצרים הכירו תודה לדתן ואבירם.

      לבד מהרבנים עמרם בלויא ועוזי משולם זצ"ל, הרי שכל שאר החרדים שישבו בכלא הישראלי ישבו שם על תקן פאפוס השודד ולא על תקן רבי עקיבא שנתפס על דברי תורה. ולכן הרשעתם של לופוליאנסקי, שמחיוף ורבין באה להם על שום שנהגו כדתן ואבירם וממשיכיהם הקומוניסטים היהודים.      

      

ריקוד מושחת

בס"ד

                              ריקוד מושחת / הרב אליהו קאופמן

        "חתונת הזוועה" – שבה הונפו חרבות ונשק חם, היא ה"טופ" של הכפירה ביהדות. אחד המונחים המרכזיים שהיו קיימים ביהדות מאז ומעולם היה יסוד "אמונת החכמים" שגרס "ככל אשר יורוך, על ימין תאמר שמאל ועל שמאל תאמר ימין". זו הייתה הסיבה להקמת ה"קהילות הנפרדות" באירופה, זו הייתה הסיבה לפילוג היהדות מהרפורמה וזו הייתה סיבת פרישת "חובבי ציון" מבריתם עם הציונות, בנוגע לישוב ארץ ישראל. העיקרון היה שדעת החכמים והרבנים היא המכרעת, וללא הליכה בדרך חכמי ישראל – בשביל הדתי, יתקיים בנו המשפט "ובימים ההם אין מלך בישראל, איש הטוב בעיניו יעשה".

     הבקע הראשון הגיע כאשר תנועת ה"מזרחי" החלה ללכת בדרך "איש הטוב בעיניו יעשה", אך טענה כי היא עדיין אורתודוכסית. לקבוצה הקיקיונית הזו דאז – בסוף המאה ה-19, סייעו כוחות חילוניים ובראשם הנהגת הסוציאליסטים הציונים. האחרונים שמחו שהנה קמו כאלו – מבין האורתודוכסים, שאינם נשמעים לחכמי ישראל ועל ידם יהיה קל יותר לחילוניות היהודית למגר את היהדות. גם לאחר קום המדינה, וגם בימינו אלה ממש – כנגד השקפת הרבנים החרדים, מעודדים לא פעם לאומנים דתיים קיצוניים, אפילו ע"י השמאל, רק משום שאותם לאומנים דתיים הם קלים שבקלים במצוות הדת.

    אבל התוצאות של עידוד הלאומנות הדתית הן כבומרנג. אי השמיעה לחכמי ישראל הביאה את המטורפים הללו לעלות להר הבית, אי השמיעה לחכמי ישראל הביאה לרעיון של הקמת מחתרות פסדו דתיות עם רעיונות כמו עליית האנרכיזם הלאומני דתי – למרוד בשלטון, ולשים במקומו מלך לאומני-דתי, ועוד מיני המצאות שהכהניזם בראשן. והכול בגלל הרעיון למרוד בגדולי ישראל – ובמיוחד בכל האמור לאי מרידה באומות העולם.

    קחו למשל את הח"כ הבא בתור של הליכוד: יהודה גליק. הוא נולד למשפחה דתית לאומית אמריקאית שבאה ממחנה "מימד". שם הוא למד לזלזל ברבנים החרדים האורתודוכסים עד בוש, ולימים – כשעבר לימין, הוא אמנם שינה עמדות רעיונות אך את דרך הפעולה, של זלזול ברבנים של הדורות הקודמים, הוא המשיך לאמץ, וכך הוא עלה על הדרך שעולה להר הבית כנגד ההלכה. גם פייגלין, חוטובלי, אלקין וחבריהם הם חביבי השמאל כנגד החרדים ומעודדים בשל "השקפתם הדתית המתונה" אבל זו גם השקפתם הדתית הלאומנית והקיצונית.

     כדאי לשמאל הישראלי לערוך חשבון נפש מה עדיף לו: "חוקי שבת עירוניים" (שגם אני מתנגד להם...) ואי גיוס החרדים שמחמירים במצוות ההלכה אך נלחמים נגד ההתגרות באומות העולם ובאומה הערבית, או רוצחים לאומנים עם כיפות סרוגות וסכינים, שמקלים במצוות ומחמירים בלאומנות.

מלחמה על לבבות ולא על חנויות

בס"ד

       מלחמה על לבבות ולא על חנויות / הרב אליהו קאופמן

       בשנות השלושים של המאה העשרים יצא קצפו של האדמו"ר מסאטמר – הרה"ג יואל טיטילבאום זצקו"ל, על אחד מתלמידיו שנתפס על ידו מאזין להתכנסות ציונית, שבמרכזה עמדו דברי שבח והלל ל"עיר העברית" הראשונה בארץ ישראל, לתל אביב. המרצה הציוני – שהגיע מארץ ישראל לעיירה סיגט שבמחוז מראמורש שברומניה, פאר ושיבח את אלה שמקימים "עיר עברית כדרך העולם הנאור". קרי, עיר בלי דת ישראל ועם כל הפריצות ותועבות העמים. למרות שהחסיד ניסה להצטדק בפני רבו כי הגיע לשם רק במסגרת "הכר את האויב", הרי שהרבי זעם וטען כי שביבי הכפירה נאחזו גם בחסיד הזה, ובמיוחד כשהמרצה פיאר את העיר ת"א ואת מטרותיה. בסוף דבריו טען הרבי מסאטמר כי לפני בוא הגאולה תיעלם ת"א, אם ראשייה לא יביעו חרטה על רעיון הקמתה.

     רב אחר שסלד מהקמת העיר ואסר על עצמו לישון בה אפילו לילה אחד, היה הרב מבריסק- הגאון זאב סולובייצי'ק. כאשר אחד מתושביה החרדים של ת"א, רב ומנהיג קהילה חרדית, שאל את הגר"ז מבריסק האם עליו לעזוב את העיר בגלל המשך חינוך ילדיו הרי שהגרי"ז טען כי "גם בשביל המשך קיום המצוות שלך עצמך טוב יהיה אם תברח מהעיר!".

     אבל היו גם תפיסות אחרות ובראשן זו של האדמו"ר הקודם מבלזא – הצדיק רבי אהרון רוקח. משכנו של האדמו"ר הלה נקבע על ידו בת"א והנימוק שלו היה די מעניין. האדמו"ר זצקו"ל מבלזא טען כי "בת"א אין בתי עבודה זרה כמו ביפו השכנה או בירושלים עצמה". לא מעט אדמו"רים פעלו בת"א כאדמו"רי בלזא, ויזני'ץ, ביאלה, הויסטין, קוזני'ץ, מודזי'ץ, סדיגורא, ואסלוי ועוד רבים אחרים, אבל עד העשור הראשון של המאה ה-21 הם ברובם ערקו ממקום מושבם לבני ברק השכנה, למרות השגשוג בפעילותם הרוחנית.

      יהיה הויכוח על ת"א כשיהיה אבל גם המתנגדים לה וגם המחייבים בה פעילות תורתית לא האמינו מעולם בחקיקת חוקי פרלמנט ועירייה כדי ש"ציויונה הדתי ישמר". שולליה גרסו להתרחק ממנה ובזו לרעיון שחיזוק הדת והאמונה אצל כופריה יבוא בעזרת חוקי מדינה, כשהיא עצמה תישאר לא דתית. הגדיל לומר זאת הגרי"ז מבריסק שטען כי "אסור לתת לעיר הזו לגיטימציה של עיר יהודית ע"י כפייה שלא יועילו אלא רק יורידו, ומנגד הם יטעו טובים ותמימים לקבוע בה את מושבם. יהדות מוקמת מרצון ומדרך הקדושה. העיר הזו תיוותר כופרת גם אם יחוקקו שתושביה חייבים לומר "קריאת שמע". הרב ירחמיאל דאמב – מגדולי קנאי הדור (נפטר לפני כשלוש שנים בלונדון, בגיל מופלג) טען כי "המפלגות החרדיות מחוקקות חוקי כפייה הלכתיים שאינם ברי ביצוע רק כדי להצדיק לפני קהל בוחריהם את הצורך בקיומן ובהצבעה לפרלמנט הישראלי".

     מנגד, אלה שחיו בת"א – מבין האדמו"רים והרבנים, ידעו היטב כי חוקי כפייה על חילוניים לא רק שלא יסייעו לקירוב היהדות אלא ירחיקו גם את אלה שהתקרבו אליה. להיפך, היו רבנים שממש בליל שבת הם הסתובבו ברחובות ואספו לסעודות השבת חילוניים טועים. הרבנים הללו מעולם לא יזמו "חוקי שבת עירוניים".

     אבל לא רק בת"א לא יעזרו חוקי הכפייה, אלא בכל מקום חילוני שבו יושתתו. ביהדות התורתית – זו העוברת מדור לדור ע"י פוסקיה, אין ולא הייתה מציאות של "סטאטוס קוו" שבו לחלק מהיהודים מותר לעבור על התורה כולה אבל בסתר. המסורה היהודית איננה מאמינה ב"ציויון יהודי" – שפירושו מסיכה דתית של משחק ה"נדמה לי". יתרה מכך, החוקים האוסרים למכור בשבתות ובחגים אמורים לחול גם על עסקים לא יהודים כמו ביפו למשל, והתורה בודאי שאוסרת על גוי לשמור שבת. אין ספק שסגירה "חוקית" של עסקים בשבת, ועוד רק בת"א, לא תתרום דבר ליהדות. מי שמחפש – מבין היהדות החרדית, לקרב חילוניים, בודאי שרק יגרום בחוק כזה להרחקתם. מי שמחפש - מבין היהדות החרדית, ליצור גשר בינו לבין העולם החילוני הרי שבחקיקת חוק כזה הוא רק יעניק לגיטימציה לעיר ההוללת של ת"א להפוך ל"עיר יהודית" ב-ש.ק.ר. ומי שמחפש – מבין המפלגות החרדיות, להגדיל את כוחן בת"א, רק יחטוף תבוסה פוליטית בבחירות המוניציפאליות הבאות.

   המלחמה על שמירת השבת בת"א ובשאר הערים והישובים שהוקמו כחילוניים לשמם איננה כמלחמה על ירושלים למשל, או על ערים וישובים שהיהדות הייתה שם העיקר לפני בוא הציונות. המלחמה בירושלים – על ציויונה הדתי, החלה לאחר שהעיר הזו הייתה, עד לפני מלחמת העולם השנייה, עיר שרוב רובה היה דתי, ולכן המלחמה בה היא לשמירת ציויונה ההיסטורי ולשמירת האזורים שבהם חיים שומרי שבת מימים ימיה. אבל המלחמה בת"א ובשכמותה היא מלחמה לכפות חוקים על אנשים שהקימו את המקומות הללו כדי לא לחיות עפ"י היהדות, ולכן זו איננה מלחמת רשות ומלחמת מצווה אלא מלחמת כפייה אבודה.      

היועץ מטעם

בס"ד

                                היועץ מטעם / הרב אליהו קאופמן

       אינני נסחף אחר ה"קונצנזואליות" של עו"ד אביחי מנדלבליט, כמועמד האידיאלי ליועץ המשפטי לממשלה. הרבה, הרבה סיבות ונקודות חושך חסויות גורמות לי לפחוד כי זה יהיה ה"יס מן" הגדול ביותר בהיסטוריית היועצים המשפטיים לממשלה. פרשת הרפז היא הגבנון הבולט והמוכר בעמדת הנגד לאיש הזה, אבל זה לא הכול. במדינה שדורשים מאיש צבא או מאיש תקשורת לעבור "תקופת צינון" – למרות שלמעשה אין ניגוד אינטרסים בין הקריירה הקודמת שלו לעיסוק הפוליטי העתידי, בודאי שיש לדרוש "צינון" מאדם שחפץ להפוך לסכין המשפטית של הממשלה אבל רק שבוע קודם לכן היה בעצמו מינוי מוחלט מטעם ותחת הפיקוד הממשלתי. נכון שחשוב למנות יועץ משפטי שרואה עין בעין את המתרחש במדינה עם הממשלה שעימה הוא עובד אבל לא אחד כזה שהיה שכיר שלה וחלק ממנה ממש, ומחר הוא עומד אולי לבקר את ממניו. זה די מזכיר לי את הימים שליברמן – עם תיקים פתוחים במשטרה, מינה כרצונו את שרי המשפטים והמשטרה. כולם ידעו שזו בדיחה וגם המינוי ה"בלעדי" הזה – של מזכיר הממשלה ליועץ משפטי, הוא בדיחה.

       נתניהו מנסה הפעם להערים על הציבור עם מועמד שמשתדך לכל הזרמים וההשקפות הפוליטיות. היועץ המוצע גדל בבית בית"רי מובהק אך כיום הוא אדם החובש כיפה שחורה, ובודאי שב"יהדות התורה" ובש"ס ירקדו איתו משמחה. גם שרת המשפטים מימין לא יכולה – יחד עם הבוס שלה, בנט, להתנגד לאיש ימין חבוש כיפה, על אף שישנם חוגי ימין קיצוניים ששוללים אותו, אבל כרגע חלק מהם נמצאים בחקירות השב"כ ואיש מהימין הממוסד, ואף ה"סרוג", אינו חפץ להזדהות עימם. אבל גם לשמאל זרק נתניהו – במינוי הזה, "עצם פוליטית". היועץ המוצע שיתף פעולה עם "בצלם" והיה נוח כפרקליט צבאי גם לאלה שלחמו נגד עוולות הכיבוש, ובראשם ארגון "בצלם". וכאן זה מחשיד עוד יותר, מדוע שנתניהו יהיה מוכן להתפשר על "יועץ ליבראלי" בענייני הכיבוש, כשהשלטון נמצא בידיו באופן אבסולוטי?

    התשובה היא מאוד פשוטה ומזכירה אצת פרשת ה"התנתקות" ומשפחת שרון. לזוג נתניהו – ובמיוחד לרעייתו שרה, יש תיקים פתוחים, או כאלה שהם כבר בקנה, עם פרשיות שחיתות שמהם נודף ריח רע של נהנתנות, שאולי חרגה לפלילים. מי שהיסס – בפרשת הרפז, מול גבי אשכנזי, יכול גם להסס חזק יותר מול שרה נתניהו. אין ספק שבמצב הזה מעדיף נתניהו "יס מן" משפטי שקודם כול יסגור לו את התיקים הללו בעתיד, וזאת גם אם יצטרך להתפשר פה ושם עם השמאל בנוגע לענישת פירות הבוסר של הכיבוש. עד היום יש הטוענים שללא חשיפת השחיתות במשפחת שרון, הרי שה"התנתקות" לא הייתה יוצאת לפועל.

    

השב"כ מזוית אחרת

בס"ד

            השב"כ מזוית אחרת / הרב אליהו קאופמן

      קול הייסורים העולה מימין למפה הפוליטית – על עינויי השב"כ ועל רמיסת קטינים וזכויותיהם, איננו עולה מאום של שקר בהוייה הישראלית, אבל משמעיו הם שקרנים וצבועים. כאשר אותו שב"כ – שכיום אף נשלט ע"י אנשיהם גופא, עינה ומענה קטינים פלשתינאים ומכה ערבים – גם "ישראלים", שלא עפ"י החוק, הרי שהם שותקים שם, באגף הימני של המשחק הפוליטי. לא פעם הם אפילו טוענים שהברוטאליות השב"כית נגד הערבים "איננה מספיקה". אין לי ספק שאריאל, מועלם – רפאלי, בן גביר – שמבריון נטו הפך לעו"ד של בריונים, וחבריהם הם צבועים ללא בושה ואפילו חבל על התוכחה שיש לשגר להם, כי היא תיפול על אוזניים ערלות וגזעניות שמחייבות התרת דם ערבי והגנה על דם יהודי. אבל פטור ללא כלום אי אפשר, כי השב"כ ושיטותיו הם באמת חייתיות, בלשון המעטה.

   השב"כ נהנה מהפילוג הזה שבין הימין לשמאל כי הוא יודע היטב שכאשר הוא מפעיל "יד קשה" מעבר למותר על הערבים, הרי שהוא קבל את כל הגיבוי מראשי השלטון בישראל שהם אנשי ימין גזעניים ואנטי ערבים. ומנגד, כשהוא מפעיל את אותן שיטות ברוטאליות על מתנגדיו מהימין הרי שעמותות "זכויות האדם" וזכויות האזרח" תידומנה מעצם אי רצונן לסייע לגזענים באשר הם. אבל בזכות ה"דום שתיקה" הזו אנו עלולים מחר להידרדר למדינה פשיסטית באמת, שעוד נתגעגע לשלטון הימין של היום.

    עינויים ועבירות על החוק אינן רק שיטות של השב"כ אלא גם במשטרה ובצבא משתמשים בהן. השיטות הללו מופעלות כשרמת החוקרים נמוכה והאינטליגנציה שלהם איננה יכולה להוכיח את אשמת החשודים, ולשם כך הם מפעילים "כוח סביר" – שברוב הנקרים איננו סביר, וכך הם גם מרשיעים חשודים שלא הוכחה אשמתם. כך למשל הורשעו עמוס ברנס וחבורת מע"ץ בשנות ה-70 של המאה ה-20 וכך מורשעים כיום אסירים פלשתינאים יום, יום. "ישראל ללא מצוות הם העזים שבאומות", אומר המדרש ולכן אני בהחלט יכול להאמין שהמצב בארץ – באלימות ה"חוק - צחוק", הוא מבין הגרועים בעולם. לפני שנים מספר העיד בפני עבריין ישראלי לשעבר – שנתפס בבריטניה בפשעים קשים בעיר מנצ'סטר, כי הכלא האנגלי בו ישב היה "בית הבראה" לעומת בתי הכלא הישראלים. יש כבר לא מעטים שטוענים כי "השב"כ מנהל את המדינה", ובשנה האחרונה למדנו לא מעט על "מוסריות" קציני המשטרה. נכון שזה כמעט בלתי אפשרי לאחד את הימין ואת השמאל על זכויות האדם והאזרח בישראל, אבל האלטרנטיבה היא המשך עינויי החושך והסלמתם, כשהציבור ואף שופטיו הם הקורבן למניפולציות "ביטחוניות".

    ישנו לדעתי רק איש אחד בחברה הישראלית שיכול – בפתיחת פיהו, לשפוך אור עד כמה מצב העינויים וההתעללות בחשודים הוא קשה. לאיש הזה קוראים יובל דיסקין, כי הוא היה פעם בעבר השני של הרי החושך. אבל כנראה שמ"סיבות ביטחוניות" הוא חושש לומר את האמת.

       לפני כשנתיים – בדרכנו מחיפה לאירוע השנתי לזכר נרצחי כפר קאסם, שאלני ח"כ איימן עודה – ראש ה"רשימה המשותפת", מהי הסיבה שרבים מראשי השב"כ וה"מוסד" פונים למחנה השלום, עם השתחררותם מהשירות. תשובתי הייתה פשוטה:"מסתמא שרק הם יודעים כי הפלשתינאים והערבים בישראל הם מתונים יותר ממה שמיחסים להם, וזאת משום שרק ראשי שירותי הביטחון הישראלים יכולים לדעת כי הקיצוניות הערבית היא לא פעם תוצאה של פרובוקציות חיצוניות המגיעות מהביטחון הישראלי". מי שמחפש עדות מסייעת לדברי שיקרא את הספר "בן החמאס". ולכן הייתי מצפה ממר דיסקין ללכת עד הסוף במאבקו לשלום, וכנגד השיטה שלה היה אחראי מאונס בעצמו, ולומר את הידוע לו. ולכן גם יש להתנגד לכל עבירה על החוק נגד חשודים, גם כשהם באים מהימין.