התרת דם רעיונית

בס"ד

                       התרת דם רעיונית / הרב אליהו קאופמן

         הניסיון לקשר בין החינוך הדתי לבין כל האפשרויות האלימות והוונדליות שבעולם שוב זכה בשבוע האחרון ל"קמבק" מצד אלה שטבעו על "דיגלם" את המלחמה בדת בכלל ובדת היהודית בפרט, והם אלה שמשתדלים בכל פעם להעלות את הטיעון כי ה"דת היא המכשול לשלום ולחיים טובים". המסיתים הללו – שועלים קטנים מחבלים כרמים, פורצים בכל פעם שאיזה בעל כיפה ו/או זקן ביצע מעשה טירוף פרטי, ובמיוחד רצח. או – אז, מיד הם מקשרים את המטורף הזה עם חזותו הדתית ועם משוואת הזדון של אחד ועוד אחד הרי שהם מציגים את משוואת הטיפשות שלהם לכך שהתהליך השחור נמשך בשל היותו של החינוך דתי במהותו חינוך לשנאה, לאלימות ולרצח. אבל כל המשוואה הזו היא כול כולה רק מחשבת זדון עם הרבה הכללות ועם התעלמות מהסטריוטיפיצזייה שהם מנהלים. כל זה אינו מפריע לאנשי תקשורת ואקדמיה להמשיך בדמוניזציה שלהם, ממש באותם רגעים שהם יוצאים להניף דגלי חרות וסובלנות עבור מיעוטים אחרים, שאינם מפריעים להם "אידיאולוגית".

    תהליך השנאה לדת היהודית מקיף לא מעט גורמים שבאותם רגעים ממש הם יושבים במפלגות משותפות עם בני דתות אחרות, מתוך "סובלנות" ו"אחוות עמים" ו"שוכחים" כי "הדת היא המכשול לשלום". ישנם לאומנים יהודים שמיד יקפצו על דברי ויטענו כי ה"ליבראלים" הללו הם "אוהבי ערבים". לא כך הם הדברים. ה"ליבראלים" הללו אינם "אוהבי ערבים" או "אוהבי הנצרות" אלא שהם שונאי היהדות, ולשם כך הם הגיעו לארץ ישראל, כדי למגר את היהדות, עם כל שותף פוטנציאלי ובכל רגע אפשרי. לשם כך הם הקימו "מכוני מחקר" באוניברסיטאות ולשם כך הם משווקים כל אירוע דמים כאנטי דתי מהצד היהודי. דר' ישראל שחק, עו"ד פליציה לנגר, שולמית אלוני, אורי אבנרי, זהבה גלאון, פר' סמי סמוכה  וחבריהם ישבו ויושבים במפלגות ובחזיתות עם גורמים דתיים מדתות אחרות אבל את "שפוך חמתך" הם עשו ועושים זאת רק על היהדות. הניתוחים ה"רעיוניים" שלהם על היהדות הם "מדעיים" להפליא בנוגע להכללה אולטימטיבית אבל כהם שמגיעים לדתות אחרות הם לפתע יודעים לסווג בין קיצוניות למתינות ובין פונדמנטליזם לתרבות רצויה. וכך הם פעלו גם בשבוע האחרון.

    אבל אם הם לא היו אכולי שנאה רעיונית ליהדות, ואם הם היו באמת בודקים ב"כלים אמפיריים" בין דת לחילוניות ובין יחיד למסגרת האתנית או התרבותית שאליה הוא משתייך, הרי שודאי שהם היו מגיעים לתוצאות אחרות לגמרי. אם באמת הדת היהודית – באשר היא דת, גורמת בחינוכה לאלימות ולרציחות הרי שמוזר הוא כיצד בתי הכלא מאוכלסים בקרוב לתשעים וחמש אחוז של עבריינים חילוניים במישור הפלילי. אם האלימות היא תולדת החינוך הדתי, אזי, מדוע דקירות וסחיטה הם דבר שכמעט ואינו קיים בחינוך הדתי והחרדי אבל בסקטור החילוני העקומה רק עולה? אם באמת אפשר להקיש מהרצח של הנערה האומללה, שירה בנקי שמה, על כל החברה החרדית – רק בגלל אותו רוצח מטורף ששמו ישי שליסל, אזי, מדוע אי אפשר להקיש על כל העדה האתיופית שגבריה הם מעני ורוצחי נשים, כאשר כמעט פעם בשבועיים אישה אתיופית אחרת נרצחת ע"י בעלה? מדוע למשל אי אפשר להקיש על עולי חבר העמים את כל הדברים השליליים שקשורים בסחר נשים ואפילו ברצח, לאחר שקוראים ושומעים על עוד אחד ועוד אחד מתוכם שרצח או סרסר בנשים? אבל את אלה שהדת היהודית היא מושא השנאה שלהם מבחינה פוליטית וחברתית לא מעניין באמת ה"מחקר האובייקטיבי" או בדיקת העניינים האמיתית. אותם מעניין לדעת רק אם הרוצח, האנס והמשוגע חבשו כיפה, כדי להוכיח "מדעית" שהדת היהודית היא אם כל הצרות. בדרך הזו הם גם מנסים לכפות

       בכל פרשת האלימות והרצח של שירה בנקי על המדינה לערוך את הבדיקה האמיתית בין מערכת השיפוט למשטרת ישראל. כיצד יתכן שעבריין מועד כשליסל שוחרר שלושה לפני קיומו של המצעד ששימש לו זירת הפשע לפני כעשור? האם כך הם היו נוהגים גם באסיר פלשתינאי לשעבר או באיש ימין ישראלי ששוחרר מהכלא בגין פגיעה בערבים? ויותר מכך, כיצד יתכן שהמטורף השני – זה ששמו קליינר והוא מקריית גת, ממשיך להסית לרצח יהודים וערבים וכל עונשו מסתכם ב"מעצר בית" ממנו הוא ממשיך להסית בתר שאת? משהו כאן מסריח ולא מכיוון האמונה הדתית של ציבור שלם שי דיו מגואלות רק בדם של ארגוני הצלה וחסד המצילים חיים באשר הם, ולא בדם נרצחים.

   

תכלה שנה וברכותיה, תחל שנה וברכותיה

בס"ד

    תכלה שנה וברכותיה, תחל שנה וברכותיה / הרב אליהו                                              קאופמן

       "אודה את ה' בכל לבב, בסוד ישרים ועדה. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות – שגמלני כל טוב". לפני צאת השנה – שנת תשע"ה, אני חייב להיות מכיר טובה לבעל הנס, להקב"ה, ולנס של הגדולה בשנות חיי: לאחר 57 שנות חיים, כמעט שלושים שנות נישואין, שש הפלות של נשותיי וללא טיפולים רפואיים נולד לי בשנת תשע"ה בני הראשון שקראתיו יאשיהו זליג, שמסתמא נזרע בראש השנה תשע"ה. אני כולי תקווה כי השנה הקרובה נזכה – אני ומשפחתי לעלות בקודש של מתנות ה' יתברך ונזכה לשנת המשך בע"ה עוד יותר טובה. בעל הנס חייב להכיר בנסו, ולעת השנה – לאחר שהילד נולד בעירו של אליהו הנביא, חיפה, עלי להכניע את ראשי ולהשתחוות ל-ה' יתברך שמו לעד עולמי עולמים, על המתנה הגדולה שנתן לי בקיץ תשע"ה.

    אני מאחל לכל הקוראים ש-ה' ייתן להם את אשר ליבם חפץ, שהרי אין דבר שהשם הטוב מונע מיציריו בתנאי שהם מכירים בכוחו ובנסיו. ראש השנה היהודי הוא שונה מכל שאר ראשי השנה של אומות ודתות העולם, שהרי מידת השמחה שבו איננה ההוללות של ה"סילבסטר" או ה"סמליות" של לוח שנה יבש. ראש השנה היהודי הוא יום דין שכולו תפילה וסעודות מצווה עם הכנה רוחנית לשנה החדשה וחרטה על מה שעוללנו בשנה החולפת. בראש השנה היהודי אין השמחה מותחמת רק ליהודים אלא כל העולם נשפט, וככל שיותר יהודים יהיו מודעים דתית ליום האדיר הזה וישמרו מצוות בעקבותיו כך ינצלו ויחתמו לטובה יותר ויותר בני אומות העולם.

     מישהו המשיל את ראש השנה שלנו לחתונה – רגעי השמחה על הזיווג מהולים בדאגה ומחשבה לעתיד טוב, כדי שמה שהתחיל כחתונה יפרח למשפחה ול"ראה בנים לבניך, שלום על ישראל". זהו ההבדל בינינו כיהודים – בראש השנה שלנו, לראשי השנה של אומות העולם. ראש השנה שלנו איננו "ארוע"של שמפניה והתלהמות פיזית אלא תחילה של חשבון נפש ועשייה רוחנית.

      תכלה שנה וברכותיה- תחל שנה וברכותיה!

ה"ערב רב" בהשקפת גדולי ישראל

בס"ד

    ה"ערב רב" בהשקפת גדולי ישראל / הרב אליהו קאופמן

     המושג "ערב רב" נמצא בימים אלה בשימוש מסיבי בפי כל מחנה דתי וחרדי כדי לנגח את החילוניים – ובמיוחד את השמאל, אך גם כדי לנגח איש את רעהו. בעבר עניין ה"ערב רב" לא היה נמצא בשימוש כל כך תדיר ורק גדולי ישראל קבעו מסמרות לגביו, אבל כשקבעום הדבר היה תורתי, חד וברור וחייב את עמך ישראל ללכת לאורו. "וערב רב עלה עימם", כך דורש הפסוק ביציאת מצרים. הרקע הוא "התגיירותם" של המיעוטים השונים במצרים – שגם הם חיו תחת שלטון הדיכוי המצרי, המעצמה הראשונה במעלת העולם העתיק דאז. רבים מהמיעוטים הללו בכלל לא היו עמעמים ו/או שבטים מוגדרים אלא ערב של התבוללויות עממיות ולאומיות שאפילו זהות ממשית לא הייתה להם. זהו בעצם מצב הדיוטה התחתונה – מבחינה גשמית, אך בעיקר מבחינה רוחנית.

    ההתבוללות לא נאסרה רק על עם ישראל אלא נאסרה על כל עמי תבל. פרשת דור ההפלגה היא הדוגמא לכך. כאשר הקב"ה בלבל את האומות הוא בלל להם את השפות והכריתם לשבעים אומות עולם עם שבעים שפות. עניין קיומו של העולם בהפלגה הפך לטבע ולעובדה, ולראיה הרי שכל ניסיון ליצור מערכות אימפריאליות, מדינות רבות לאומים ואינטרנאציונאליזם נידון לכישלון. מרידות ופירוק מערכות רב לאומיות הפך למטבע היסטורי. הקב"ה החליט לאחר מרד דור ההפלגה כי איחודי עמים הינם נזק לבריאה וביחד יצרו הרס למעשה המרכבה. אי לכך טבע הקב"ה – מאז דור ההפלגה, נוגדני התחברות בין הלאומים שיפרצו מעת לעת ויפלגו שוב ושוב – כטבע העולם, את אלה שהחליטו לאחד מפרשי הרס. כדי ליצור מגדלור הכוונה לאומות העולם, כי רק הפילוג הוא דרך ה', הרי שבא לעולם עם ישראל בברכת "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". המטרה ביצירת עם הסגולה שלנו היא להוכיח לעולם כי לא ההתבוללות וה"אוניברסאליות" הן דרכי הפיתוח וההצלחה העולמית אלא דווקא הדרך שבה עם הסגולה מתבודד לבד היא הדרך להצלחתו. על עם ישראל מצווה לא רק לא להתבולל גשמית בעמי העולם – התבוללות שתעביר לו תכונות ומחשבות נחותות מגויי תבל עד ירידתו ברמה השכלית ובקדושתו, אלא שעליו גם לא לאכול כגויים האחרים אלא לשמור כשרות מהודרת, על עם ישראל לחנך באופן שונה את צאצאיו, על עם ישראל לסגל לעצמו התנהגות שונה בכל דרכי החיים מגויי הארצות, וכל זאת כדי ליצור מקסימום מחסומים לאי התערבות בתוכם, וכך דוגמת העם הסגולה הופכת למוחשית יותר לעיני הגויים, הרואים את העם המבודד מהם מצליח דווקא בשל בדידותו, ובכך מעניק עם ישראל זרקור לעמי תבל לשמור על דרך ההפלגה.

    לא לחינם נאמר ש"אין פורענות באה לעולם אלא בשל ישראל". כשישראל מועלים בתפקידם הרי שהעולם אינו מודרך נכון וכל מעשה המרכבה עובר טלטלה שלילית ולכן הפורענות נופלת לעולם כדי שישראל יתעוררו ואם – חס ושלום, ישראל אינם מתעוררים הרי שהפורענות הבאה באה עליהם. כך זה היה משנות דור בכל העולם וכך זה היה במאה השנה האחרונות, ולראיה מרכזית ניתן להביא את מלחמת העולם הראשונה כפורענות לעולם בשל מגמת ההתבוללות של עם ישראל שיצאה מגרמניה ואח"כ מרוסיה, ואח"כ – משלא למדו ישראל את הלקח, באה פורענות מלחמת העולם השנייה בעיקר על עם ישראל. בין המלחמות הללו – בשנת 1935, ניתנה לעם ישראל הזכות לערער על הגזירה ולחזור בתשובה. הרב שמשון פינקוס כותב בספרו "נפש שמשון" כי "חוקי נירנברג" היו הרגע לתשובה בדמות "גזרות". החוקים הללו – אם עם ישראל היה מבין את כוונתם, היו מונעים את השואה המרה. החוקים הללו באו למדר את עם ישראל – והפעם עמלק הגרמני היה שליח ה' שהביא את החוקים הללו כגזירת ה', מכל ההטמעות שלו בעמי העולם ובראשם ההתבוללות שמקורה היה גרמני. אבל עמידתם העקשנית של היהודים על רצונם להמשיך להתערבב בגויים ובתרבותם, הביאה את השואה המרה.

       בפרשת "ראה" מסביר ה"אור החיים" הקדוש כי הברכה והקללה הינם דבר אחד: החוכמה והגאונות היהודית. ומסביר ה"אור החיים" הקדוש, הוא רבנו חיים בן עטר, כי כאשר יהודים שומרים מצוות הרי שגאונותם היא בבחינת ברכה לעצמם וברכה לעולם אבל כאשר יהודים סוטים מדרך הישר הרי שגאונותם אמנם נשמרת אבל הופכת לרועץ ובה הם מחטיאים את העולם עד שצומחת נגדם שנאת יהודים בקרב הגויים. ואמנם כמו שהיהדות והתורה האירו את העולם והערכת הגויים לישראל היא בשל היותם עם הסגולה ו"עם הספר" הרי שכך גם בהיפכא מיסתברא. כל הטומאות שירדו לעולם ירדו ע"י יהודים פוקרים ולימים סבל כל עם ישראל מאנטישמיות גויית בשל הנפקת אותם ערכים פוקרים. קרל מרכס, רוזה לוכסמבורג, לאון טרוצקי, בוכרין, קמינייב, זיגנובייב,לאון בלום, אנה פאוקר , דני "בנדיט" כהן הם רק ממעט השמות שהביאו לעולם את צרת הקומוניזם כנגד הציווי התורתי "כי לא יחדל אביון מהארץ", והללו מילאו באנטי דת ובכפירה כל פינה בעולם. ימים ספורים אח"כ סבלו יהודים ככלל מאותן אומות שהקומוניזם פגע בהן וזוהה כ"רעיון יהודי". בנדיקוס שפינוזה, אוריאל דה קוסטה, חואן דה פרדו ואנשים אחרים בנו את החילוניות המודרנית בטרם פרצה והיוו השראה חילונית ללוק, מונטסקייה וולטר. דרווין יצר את תיאוריית הכפירה במוצא האדם והיינה הפך למוביל הכפירה בהגות וברוח העולמית. את הארס וההרס שיצר יש"ו קטנה היריעה מלהזכיר וגם הנביא המוסלמי מוחמד היה בן לאם יהודיה בשם פטמה, משבטי חייבר שבערב הסעודית. "אטה טורק" הטורקי היה מצאצאי כת ה"דונמה" של שבתאי צבי ימ"ש, והוא הביא לטורקיה את האנטי דת ואת הרצון להתנער מכלל אמונת ה'. ועוד הרשימה ארוכה. לא לחינם נאמר "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" כתרתי משמע – ממך יצאו ויחריבו בכפירה את העולם, והם יהיו אלה שגם יהיו הראשונים שיפגעו בעם ישראל.

       דהיינו, המושג "ערב רב" איננו רק פיזי או גלגול נשמות אלא גם רצון רוחני וגשמי להתערבב במה שהקב"ה אסר לא רק על ישראל אלא גם על אומות העולם. מכאן שמושג ה"ערב רב" יכול בהחלט לכלול לא רק עמי ארצות, "גרים" מפוקפקים וכו' אלא גם תלמידי חכמים, רבנים גדולים ואדמו"רים. כל מי שסוטה מדרך "עם לבדד ישכון" הינו בגדר           "ערב רב" – תכונה שהוטבעה בתוך עם ישראל לאחר יציאת מצרים והצטרפות העמעמים הללו. החיים לצד ה"ערב רב" ממצרים הביאו להתעברות מחשבות ותאוות שאח"כ עברו לכל עם ישראל, וברגע שעמינו בא במגע עם גויי הארצות, אזי, התכונות החבויות הללו שוב מכרסמות בכל איש ואישה מבני ישראל.

     אבל לא רק גויי הארצות הם בבחינת מחלה ממארת שיש לגדור את היהודי ממנה אלא גם כל מי שיצא מכלל שומרי התורה והמצוות. יתרה מכך, כפי שה"ערב רב" ממצרים היה קשה לישראל מהמצרים עצמם, משום היותם זרועים בו ומשום שכוונתם הייתה להוציא לשמד את ישראל כדי לקיים עם ככל הגויים במקומו, כך הם הדברים לגבי פורקי העול שחפצים לעקור תורה מישראל, ובמיוחד הציונים, שקמים עלינו לכלותינו כדי לרשתנו, ובסיס יניקתם הטמאה היא מקדושת ישראל והפיכתה לחולין. ומי שטוען לקירוב גופות ולבבות עם הציונות, עם ראשייה ובמיוחד לשלב חרדים ויראים במוסדות החינוך ובצבא שלהם הוא מן ה"ערב רב" גם אם מדובר בגדולי ישראל למראית עין, שהרי גדול בישראל הוא זה שהופך את לימוד התורה למסר העברת קודש, וכל כולו אש ושרעפים להמשיל את מגמת ההפלגה שאותה הטביע הקב"ה בעולם והעניק לנו את שרביט קיומה. אבל כאלה ה"מלאים מצוות כרימון" ובעזרת אותו לימוד תורה ומצוות שוברים את מגמת ההפלגה בינינו לפוקרים ולעולם הגויי שלהם, הרי הם כנבלים ברשות התורה וכל תורתם וידיעותיהם כחמורים נושאי ספרים ההופכים ספרי רוח יהודיים לחומריות של התעשרות ושררה על חשבונם.

    הגאון מוילנא הרהיב עוז – בימים שההסכלה הברלינאית נתנה אותותיה, וטען כי מי שמחטיא את ישראל אינו אלא מזרע עמלק. והרי ממתי עמלק הפך לחלק מישראל? בהחלט ישנו ההסבר שעמלק היא גם ההתעברות של גלגולים, אבל המפגש הגשמי עם עמלק היה לראשונה ביציאה ממצרים, במדבר סיני. נאמר שם כי עמלק פגע במזדנבים והפירוש של ב"קרך בדרך" הוא שעמלק קירר את עבודת ה' של אותם "מזדנבים", שלא היו אלא ה"ערב רב" שיצא ממצרים רק למען הצלחות גשמיות ולא לשם סיבולת והתעלות רוחנית. לא במקרה ישנו ציווי ברור על ישראל להשמיד את עמלק , משום שהאויב הזה הכניס קרירות רוחנית בעם ישראל דרך ה"ערב רב". מאז אותו קרב – במדבר סיני, העביר עמלק לחלק מה"ערב רב" לא רק תכונות גוייות של היטמעות שהיו בהם קודם לכן אלא גם את הרצון להעביר את ישראל על דתו, דבר המיוחד רק לעמלק. מכאן טבע ה"גאון מוילנא" את ההבנה שיהודים המחטיאים את ישראל "זכו" לכך לא רק מהיותם שרידי ה"ערב רב" אלא משום היותם חלק מגלגול המלחמה של החטאת ישראל לשמה, אותה קיבלו מאלה שמקור יניקתם מעמלק. ולכן לא פלא הדבר שעד היום שום ח"כ חילוני, שום שר וסגן שר חילוני, שום שופט חילוני, שום ראש עיר חילוני ושום חבר מועצת עיר חילוני לא חזרו מעולם בתשובה ולא הפכו ליראים ושמים בעוד שאפילו אנשי תועבות הפכו ליראים ושלמים. ואילו אותם אישי ציבור חרדים – על ח"כיהם, סגני שריהם, שריהם ואנשי המערכת החרדית המוניציפאלית הינם מגולגלי ה"ערב רב" שרק עימו עמלק חייב להתחבר מקרב עם ישראל.

   הרבי הקדוש מסאטמר כבר ציין כי לא פלא הוא שרבנים ותלמידי חכמים יכולים להיות חלק מה"סיטרא אחרא" ביונקם תורה שאיננה לשם שמים וכוחם – בממון לרכישת התורה הזו, מגיע מכוחות השאול של הכפירה. פרשת דתן ואבירם – אנשי ההנהגה הפרו – פרעונית במצרים, היא הדוגמא כיצד ה"סיטרא אחרא" הופכת פנייה ובניסיון של "נביא שקר ו"חולם חלום" היא  הופכת להנהגת עם ישראל, ולא רק בידע המצוות והתורה אלא בהידורים כמו הצניעות, כשהללו לא הביטו בפני גב' בן פלת. המונח האמיתי למבחנו של רב בישראל היא היפרדותו מהרשע ומהעולם בו הרשע חי את חייו.

    פרשת "כי תישא" מלאה מעשים טובים ומצוות לדורות כמו פיטום הקטורת, כיור הברזל, מחצית השקל, שמירת השבת ועוד אבל בסיומה בא חטא העגל ועוד ע"י אהרון הכהן. מכאן שאם לא נפרדים באופן ברור וחד כתער מרשעים הרי שכל צדיק יכול לקיים את כל המצוות אבל לבסוף לרדת לדרגת עבודה זרה.

     ולכן אין להזדעזע אם נתפסים תלמידים חכמים וכאלה המוחזקים כ"גדולים" ע"י אחרים כ"ערב רב" למרות "גאונות" הנתפסים, שהרי כאלה המכשילים יראים ושלמים ומנסים לפרוץ את גזירת ההפלגה של הקב"ה בהקימם "מכללות ליראי ה' ולנשותיהם לפגוש את הכופרים, והפותחים את שורות הצבא הטמא לילדי החמד, הריהם צאצאי ה"ערב רב" גם אם הם יודעים בע"פ את הש"ס ושומרים את "שמירת העיניים" ההדוקה ביותר בעולם.

     ולימינו אנו הרי שאלה שרבניהם , עסקניהם ולבלרי עיתוניהם הביעו ומביעים תמיכה באחד כמו שמואל אליהו מצפת שפתח פתח תועבה למאמינים כשרים, או שמביעים תמיכה בדוד    לאו – דור שני לקלים וארחי פרחים, הרי שהם בבחינת ה"ערב רב" בימינו, וככל שתורתם ניראת מרובה כך גם יש לברוח מהם כמאש חיה.

התיאטרון הכפול

בס"ד

                  התיאטרון הכפול / הרב אליהו קאופמן

       פרשת התיאטרון הערבי מחיפה חשפה לדידי עניין אחר לגמרי, המעיד על "שטיפת מוח" ממסדית בישראל, בכל הנוגע למימון "תרבותי" כפוי. נעזוב לרגע את הויכוח הפוליטי – על זכותו של תיאטרון לזכות במשאבים, למרות דעותיו החריגות ונעבור לעניין המימון עצמו. כשפרצה הפרשה הזו החוצה – לפני זמן קצר, הוצגו תקציבי המימון והסבסוד הממלכתי לתיאטרונים באשר הם, ואז התגלה מחזה מעניין. מעל תשעים וחמש אחוז של התיאטרונים ה"מסחריים" חיים על המימון הממלכתי שלנו, גם אם מדובר בכשל מסחרי! מילא, אם מדובר בתיאטרון למוסדות חינוך או תיאטרון קהילתי, אזי, הטענה תהיה כי "זהו סל תרבות נצרך". לא אכנס כאן למהות "תרבות יוון" – שעלייה קיימת מחלוקת לשמה. אוקיי, אני מקבל את העובדה שישנם צבורים שלגביהם הצגות ודמיונות הם דרך מחשבה ופעולה, אבל כאשר התיאטרון מתגלה ככשל מסחרי בשוק החופשי, אך מישהו החליט לממנו כי כך הוא חושב שצריכים האחרים לחשוב, הרי זוהי כפייה תרבותית ורה סוציאליזציה. כך זה בתיאטרון, כך זה עם ערוץ עשר בטלויזיה וכך זה עם "גלי צה"ל", שמזמן איננו מיצג מסר צבאי אלא חיים על חשבון אותו "תקציב ביטחון" שממנו מפטרים אנשי מעשה אך ממנים את אנשי "ויטמין פי" של "אצולת האינטלקטואלים", שמנציחים את צאצאיהם אחריהם בעמדות הנהגה וביקורת למרות היותם מיעוט. כך צומחים לנו גרבוזים, ותומרקינים ושאר גזעני החצר, שרוצים לקבוע לנו מי כשר ומי טרף, מה יאמר ומה ייאסר.

    ברוב מדינות העולם החופשי והקפיטליסטי הרי שמי שלא מצדיק את קיומו המסחרי פשוט "עף" מהתחרות, ובודאי שאיננו מקבל מימון ממלכתי לכישלונותיו. כך זה בתחומי הבידור, הקולנוע, הבימה התיאטרלית, הספורט וכו', אבל בישראל שלאחר 1948 הנהיגו שיטה אחרת, שהייתה לקוחה ממשטרים קומוניסטים במיוחד, ובהם המימון למקצועות ול"תרבות" ניתן עפ"י קריטריונים "ממלכתיים" – קרי, דרך הממסד הטוטליטארי שהיה חפץ דרך האומנות, הבימה והספורט להנציח את עצמו. לימים נהגו כך מדינות מזרח אירופה הקומוניסטיות – ובריה"מ לשעבר בראשן. ה"ספורט החובבני" שלהן סופסד בדמי כספי הפועלים, התיאטרונים והסרטים המגויסים שווקו כ"תרבות על" וכך הלאה. בעוד שבדיקטטורה קומוניסטית קל לעשות דברים כאלה הרי שבדמוקרטיה הישראלית השיטה הייתה מתוחכמת יותר ותחת מסווה של "תרבות לעם" ותחת עוד מיני קלישאות משחברות שמנגנוני "מפלגות הפועלים" ידעו להנציח את עצמם, את צאצאיהם ואת מה שהם רצו שתהיה ה"תרבות השלטת". וה"תרבות השלטת" הותאמה היטב עפ"י מנהגי המשחברים. מי שערער על תכניהם סומן כ"בן בלי תרבות", כ"פרימיטיבי" ועוד. וכך הפכו סקטורים מסחריים מובהקים לנתמכי סעד פרזיטיים במסכה של "אליתא".

   הליכוד – כמפלגה עממית, ושותפיה הדתיים והחרדים, לא הצליחו מאז 1977 ועד היום לקעקע את שטיפת המוח הזו ולהפסיק את הרה שיחבור הזה, וזאת מתוך הפחד שבעשותם כן הם יראו "בלתי מתקדמים". וכך נוצר לנו מצב שליצני תיאטרון וקולנוע זוכים לתקציבי ענק ולהישרדות מסחרית שאיננה מצדיקה את עצמה כלכלית, ומבעד להנצחה הזו הופכים אותם ליצני בימה למתווי הקו הפוליטי, התרבותי, הערכי והרעיוני של עמך ישראל. גם שרות התרבות, לבנת בעבר ורגב כיום, פוחדות לשים סוף לחיים הפרזיטיים של אותם אלה שעלבו ועולבים גם בהן. שטיפת המוח בישראל – בימים שהימין והדתיים כביכול בשלטון, עדיין ניזונה ונשלטת ע"י אלה שטבעו את המושג הגזעני ששמו "ארץ ישראל הטובה והיפה" – זו שלפני שעדות המזרח הגיעו, וכאשר החרדים עוד היו במתי מעט.

דור הולך ונעלם

בס"ד

                    דור הולך ונעלם / הרב אליהו קאופמן

      מותו של ח"כ לשעבר מאיר (מאירק'ה) פעיל היא עוד נקודת היעלמות של דור שהולך ונעלם, ובמיוחד משמאלה של המפה הפוליטית. הייתי נער ותיכוניסט כשהכרתי את האיש הזה, וימים מועטים אח"כ הצטרפתי לתנועת "מוקד" ועד שנת 1977 כבר ריכזתי את נושא הנוער בתנועה הזו. הייתי בן שכונת רמת אליהו שבראשל"צ ותלמיד תיכון בעיר רמלה. הורי המנוחים היו שומרי מסורת וכך גם רובם של חברי לשכונה ולתיכון. אבל עמדותיי הפוליטיות היו שונות מרוב רובם של חברי. דגלתי כבר באותם ימים בפשרה טריטוריאלית טוטאלית עם העם הפלשתינאי וכבן לפועל מהיקב בראשל"צ הייתי סוציאליסט רדיקאלי. למרות הרקע החברתי ואף המסורתי השונה הרי שדווקא השתלבתי יפה מאוד בשמאל הציוני דאז עד לראשות הצמרת הצעירה ממש. ח"כ מאיר פעיל - מנהיג "מוקד", ושכמותו היו עבורי גם מודל חיקוי. גם הוא היה בן לפועל ורעיונותיו היו ברורים ובהירים ולא הכריזו מלחמה רעיונית על המטען היהודי – מסורתי שהבאתי עימי. אבל מאז ועד היום עברו הרבה מי שופכין בתעלת המים ששמה "שמאל ישראלי", עד הפיכתה למים עומדים.

     עקרונות השמאל הישראלי – ציוני דהיום, זה שנקרא מר"צ ושבלע את אותה "מוקד" ההיסטורית, השתנו ללא הכר. המלחמה בדת הפכה לעיקר, המאבק למען הפיכת המוזריות והתועבות ל"תרבות הישראלית" הוא העיקר של אלה הקוראים לעצמם "שמאל ציוני". הבעיטה בערכי המשפחה ובנורמטיביות הם המפלס הפוליטי של תעלת המים העומדים של מר"צ. נכון אמנם שעניין השלום נותר אחד הדגלים של מר"צ אבל הוא מזמן לא העיקרי ואילו המילים  "סוציאליזם" ו"שיויון מעמדי" מזמן משמשות במר"צ כ"כינור שלישי" ואפילו רביעי וחמישי. האנשים שירשו את מאיר פעיל, רן כהן ויאיר צבן בצמרת מר"צ הם מייצגי השוליים הסהרוריים של החברה הישראלית בעוד שגנרלים כמו פעיל וכהן ולוחם חברתי כצבן יכלו למשוך אליהם גם בני שכונות ופועלים ואת בני עדות המזרח.

      מאיר פעיל היה אדם עממי, בעל משפחה נורמטיבית וכזה שראה את החברה הישראלית מתוך עין מרכזית ולא שולית, ומתוך מבט יהודי ולא "אוניברסאלי" – תימהוני. גם שנים אח"כ – משעבדתי בעיתון "המחנה החרדי" של חסידות בלזא וערכתי כתבה על "יום העצמאות", הרי שפעיל ידע – בריאיון עימי, לתת כבוד לעמיתיו הדתיים ב"הגנה" ובפלמ"ח, ולימים בצבא הישראלי. הוא היה בן אדם פתוח ולא מתנשא ובטוחני כי אין בכלל מה להשוות כיום בינו לבין גלאון וזנדברג. פעיל הוא אולי אחרון המוהיקנים של גלריית השמאל שנכחדה ולחמה למען השלום עם הפלשתינאים ולמען הסוציאליזם נטו ולא הרימה מעל הדגלים הללו רעיונות של זוהמה חברתית ושנאה למגזרים רק משום היותם יהודים שומרי תורה ומצוות. את ההגה – להפיכת השמאל מכוח שלום ומעמדי לנושאי דגל התועבות וההתנשאות, לקחה הגב' שולמית אלוני לידיה מידי פעיל ודומיו ואת התוצאות הללו אנו רואים וחשים היום.

    דגם שולמית אלוני – להפוך את הזב והמצורע לעיקר הפוליטי של השמאל, אומץ היטב ע"י מנהיגי מר"צ ואף חד"ש (היהודים בעיקר...) ולכן קשה שלא להתגעגע לשמות עבר כמו מאיר וילנר, עוזי בורשטיין, דני פתר, ויקטור שם טוב ומעל לכולם למאירק'ה פעיל. האשכנזים שבהם לא התביישו באידיש שלהם והגיעו לפוליטיקה מהמפעל שבו עבדו הם או הוריהם ולא מה"סלון הקומוניסטי", ואילו יוצאי עדות המזרח שבהם היו אף הם בני מעמד הפועלים ויוצאי שכונות מצוקה, ולא עוד אריסטוקרטים מזרחיים של צווארון אוניברסיטאי לבן. אילו הייתי אותו תיכוניסט של שנות השבעים דאז אבל כזה שחי בימים אלה בודאי שלא הייתי דורך במר"צ של היום, ויותר מכך הייתי מתרחק מהנהגתה, וכך כנראה עושים זאת כיום לא מעט צעירים, גם אם פניהם מועדות לשלום עם הפלשתינאים ולסוציאליזם. היום זו יותר מאגדה ודמיון להאמין שבן שכונת פועלים שאיננו אנטי דתי וחייו הם חיים שמרנים ונורמטיביים, יבחר לרכז את חוג הנוער של צעירי מר"צ אף אם יהיה הרדיקאלי שברדיקאלים בענייני השלום והשיויון המעמדי. אם השמאל מחפש פעם לערוך בדק בית להיוותרותו כזעיר אנפין, אזי, מומלץ לו לקרא את מאמרי. בכל אופן, זהו גם ההבדל בין השמאל האריסטוקראטי וההזוי בישראל (שבמדינות העולם זוהי משבצת ה"רדיקליזם הליבראלי" ולא משבצת השמאל) לבין השמאל המעמדי במדינות העולם.

נבל ברשות התורה

בס"ד

               נבל ברשות התורה / הרב אליהו קאופמן

    כמידי שנה בשנה – לאורך העשור האחרון, יודיע ראש ישיבת משכבי הזכור לשעבר, הר אליקים שלזינגר, כי בליל ראש השנה חלם שוב כי כל המתים שהציל את קברותיהם באו והשתחוו לפניו כהכרת תודה. המחבל הזה – מרחוב סנט. קילדס רואד 45 בשכונת "סטאמפורד היל" בלונדון הבריטית, איבד מזמן את הבושה, ובמיוחד כשרבני תבל נמנעים לצאת נגדו בגלוי גם כשהם מבקרים את מכירת בית העלמין בוילנא הליטאית על ידו לגויים אנטישמים וגסים. הרב מלכיאל קוטלר וחבריו מארה"ב אמנם יצאו נגד העוולות שבנטישת ישני וילנא אבל מרוב פחדנותם הם לא הזכירו מי היה האיש שכבר לפני יותר מעשור מכר את ישני וילנא לאנטישמים הליטאים, צאצאי אלה שטבחו ביהודים הליטאים משנכנסו הנאצים ימ"ש לוילנא. הרב קוטלר – כמו בפרשת הזמנתו של ה"רב" המפוקפק לאו ל"סיום הש"ס בארה"ב, שוב גמגם בתגובתו. סבו הגדול לא היה פוחד מה"רב מעללים"  לאו וגם לא מהר שלזינגר. על זה כבר נאמר: ירידת הדורות.

      זה אירע בתפילת מנחה של ערב יום הכיפורים, בשנים שלפני השואה המרה. המקום: בית הכנסת המרכזי בעיר התורה בריסק. הרב מבריסק – הגאון והלוחם למען השם, זאב וולוולע סולובייצי'ק, דיבר כנגד הציונות והציונים. אחד המתפללים – ציוני מחוצף, שאלו כיצד מעז הרב לדבר סרה ביהודים בערב היום הקדוש. הרב לא נשאר חייב לאיש הלזה הזה ושאלו בעקיצה "האם לפי שיטתך אין מקום לבטל בתפילת מנחה הקרובה את הקללה למינים ולמלשינים, שהרי בערב יום הכיפורים עסקינן וביהודים מדובר? החוצפן נבוך והשתתק וה"בריסקר רוב" המשיך במסעו נגד הציונות והציונים. את הסיפור הזה סיפרתי לכם כדי למנוע מכם את השאלה הכואבת – למה אני מעז לכתוב נגד הר שלזינגר וכת הממון שלו, דברים כל כך בוטים דווקא ערב ראש השנה תשע"ו...

     שמעתי שכאשר רבני ארה"ב פנו הפעם לראש עיריית וילנא כדי להעמידו על האסון שהעירייה מבצעת לקברי ישראל, אזי, הגוי המגושם הזה ענה כי "אני מדבר בנושא קברים רק עם הרב אליקים שלזינגר מלונדון". כשסיפרו לי זאת הבטתי במספרים בנחת ורק טענתי כי לגבי זה איננו דבר חדש. כבר למעלה מעשור אנחנו עדים לכך שראשי מדינות אירופאיות – הרומסים את קברות אבותינו ובונים עליהם מגדלים וזוהמות, עונים כך בדיוק לכל רב ועסקן יהודי שפונה אליהם להצלת קברי ישראל מהרס זדוני. הגויים המגושמים – שהחליטו לפגוע בקברי הצדיקים שלנו, מפנים את כולם לכתובת אחת בלבד: הר אליקים שלזינגר, האיש שהוא, בניו ונושאי כליו עסוקים למעלה מעשור למכור את קברי ישראל לכל גוי שרק מרבה במחיר. כך ענו לרבנים ולעסקנים ראשי הגויים בספרד, ברומניה, בגרמניה, בסלובקיה, בצ'כיה, בטורקיה, בפולין, באוקראיה, באיטליה ועוד הרשימה ארוכה. לא לחינם קיבל שודד הקברים הנלח ששמו אליקים שלזינגר פרס ממלכתי מהממשל הרומני ומהפדרציה המתבוללת שם – כשהוא יושב ושעון על גופה של נכרייה. לא לחינם ענו ראשי הפדרציה המתבוללת ברומניה למצילי קברים יהודים כי הם מנהלים מו"מ רק עם הנוכל שלזינגר. לא לחינם בחר ה"איחוד האירופאי" רק בשלזינגר כנציג הקברים היהודי היחיד. והכול משום שהאיש הוא משת"ף מצורע שמציע את שירותיו – לאשר "חיטוטי שכבי", לכל המרבה במחיר, וברגעים שארגוני קברים יהודים אחרים נלחמים נגד העוולה הזו.

      לא אפרט שוב את כל מעלליו בענייני הקברים בעשור האחרון, שהרי הרשימה ארוכה מדי ומי שיחפוץ במידע גדוש יכנס לאתר שלי – "יורה דעה", ויקרא שם את כל מעללי המשפחה הנוכלת ביותר בדור האחרון, בתוך היהדות החרדית. והכול בליווי מסמכים ותמונות. אבל המצב הגיע למה שהגיע בגלל שתיקתם ופחדנותם של רבנים ועסקנים – שבחדרי חדרים הם משמיצים את שלזינגר ושותפיו אך מעולם לא ביטאו זאת בפרהסיה. הרבנים ה"גיבורים" הללו ידעו תמיד להאשים גויים, ציונים וחילוניים אך כשנודע להם כי מאחורי כל מכירה ופגיעה בקבר יהודי באירופה עומדים שלזינגר וקלגסיו, הרי שהם נרתעו מלכוון את ההדק. זה בערך כמו שרבנים ליטאים-ציונים, ובראשם ליצן בשם יצחק פישר מראשל"צ, התארגנו ללחום נגד "גיורי" ה"רבנות הראשית" בישראל ונגד "גיורים" רפורמים אבל נגד ה"בית דין" ש"מגייר" בעקמומיות קשה יותר כל גוי נאלח – בית הדין של שריאל רוזנברג מבני ברק (ממנו ברח הגר"ן קרלי'ץ), הם אינם מעזים לפצות פה. הצביעות והשקר הזה – בעולם החרדי החדש, היא זו המביאה להפקרות ב"גיורים", להצפת טריפות ונבילות בשוק ה"כשר" ובמיוחד בחילול קברי קדושינו ואבותינו. למה בדיוק מצפים רבנים כקוטלר וחבריו – לכך שקברי הגאון מוילנא וה"חתם סופר" יעקרו, חס ושלום, ממקומם ובאישורו של שלזינגר, ורק אז אולי יזכירו את שמו המפורש כנוכל קברים? ואולי גם אז ימשיכו ה"רבנים המכובדים" מארה"ב, מאירופה ומארץ הקודש למלא פיותיהם מים...

   הרשע הזהה – נכד לנוכל רוזנהיים (שניסה להתל ברב חיים מבריסק) וחתנו של המשת"ף משה בלויא (שכנראה שיתף פעולה עם ה"הגנה" ברצח פר' דה האן...), כבר נחשף במערומיו מזמן אך איש אינו מעז לצאת נגד שבתאי צבי של דורנו, בחנית ובכידון, כפי שנלחמו בשעתו הרבנים ששפורטאש וחכם צבי נגד הש"ץ ימ"ש. שלזינגר כבר צולם ותועד יושב ומתחכך באישה, הוא נתפס שוב ושוב כבן בריתו של מייקל שודריך מפולין (המצולם לוחץ יד לאישה חצי מעורטלת בכנסיה קתולית ומהלל את האפיפיור הטמא שהתפגר כ"מורו ורבו"!), הוא נתפס מתיר לארכיאולוגים רומנים לחפור באתרי קבורה של קברות אחים יהודים הי"ד, אנשיו נתפסו ברומניה בחברת גויות ואחרים מהם השתתפו בסעודה של טריפות ונבילות, הוא תומך בכל זב ומצורע המציק ליהדות, הוא כבר חיתן כאלה שיהדותם הייתה בספק ואיש לא רצה לחתנם, והוא עומד מאחורי הכפשת טובים ויקירים באתרי האינטרנט ה"חרדיים" תוך הוצאת שם לרע להם ולבני משפחותיהם. אם היה מדובר בחובש כיפה סרוגה, ברב ספרדי או בחוזר בתשובה הרי שמיד מלכיאל קוטלר וארגוני ה"רבנים" האירופאים היו מכלים בו את זעמם בתקשורת הצפון קוראנית שנקראת ה"תקשורת החרדית" ובמודעות רחוב ברחבי תבל. אבל כשמדובר בחובש שטריימל עם פאות לבנות מפרשת "מצורע" הרי שאיש אינו מזכיר את שמו גם כשגאוני וילנא מתגוללים ברחובות הגויים שם. ב"שולחן ערוך" – "חושן המשפט", נפסק להלכה כי מותר לירוק בפני רבנים שבעטיים נגרם חילול השם. את הפסיקה הזו יש לקיים בפני כל רב ועסקן שמוחה בביתו נגד שלזינגר אך מחוץ לביתו הוא נמנע מלהזכיר כי מדובר ברשע הקברים הגדול ביותר שצמח לעם היהודי אי פעם. אני מקווה שאחד המתים – בגלגול של כלב, ינקום בשלזינגר הזקן כמו שהכלבים עשו זאת לאיזבל.

      

בנצי בום

בס"ד

                      בנצי בום / הרב אליהו קאופמן

     הסערה החדשה שעורר בנצי גופשטיין – סביב קריאתו לשרוף כנסיות, היא עבורי עוד הוכחה (בנתיים נסיבתית...) כי אמנם מדובר באיש מסוכן מאוד אבל לא רק במונח שמיד עולה לכם לראש. הפרובוקציות של גופשטיין כבר אינן נעצרות בערבים אלא ממשיכות גם לכוון הנצרות האירופאית הלבנה, זו שישראל כל כך אוהבת לחבק אותה והיא מחזירה לישראל חיבוק לא פעם חיבוק של דב. ולמרות הכול בנצי איננו נקרא לסדר, המשטרה איננה דופקת על חלונו ובית המשפט מחריש. גם האיום הזה – של הקתולים, יעבור לו מעל הראש כמו שעברו לו מעל הראש כל המלחמות נגדו כאשר איים על הערבים, כאשר הכה בפראות אנשי שמאל, כאשר אמר בפנים למגישה ערבייה כי מקומה איננו כאן וכאשר שוב ושוב הוא מתגרה בשלטון החוק, בחסות עו"ד שפעם היה בדיוק כמותו, וגם כיום הוא איננו קוטל קנים באלימות מילולית למרות היותו עו"ד.

   במדינה נורמאלית איש כזה היה כבר מזמן עצור, ואמנם גם בישראל הוצא הרב כהנא מחוץ לחוק ונכדו נעצר לא מכבר במעצר מינהלי. נכדו של כהנא הוא בדיחה עלובה במגרש ההתלהמות האנטי ערבי לעומת בנצי גופשטיין, אבל מסתבר שהבדיחה בפנים והאימפולסיבי בחוץ. במדינה נורמאלית ממדרים איש קיצוני שבריונותו היא סכנה לציבור, וכך גם קרה בישראל ללא מעט רדיקאלים הרבה פחות ממנו. אבל בנצי'לה שלנו מקבל שעות שידור על שעות שידור ויחס המראיינים אליו הוא יותר מסימפאטי. כדאי לא להיות תמימים, אבל התקשורת הישראלית היא באמת לא כל כך פרוצה ופתוחה כמו שחושבים ו/או מנסים להציג, ויש עלייה פיקוח כבד. אבל בנצי'ל'ה כלל אינו סובל מנדודי פיקוח: קולו נשמע היטב ברמה ובעוצמה מוגברת, תרתי משמע. למרות שלהב"ה הפכה מזמן לסיכון ביטחוני הרי שבנצי שלנו זוכה לחסינות תמוהה ביותר, משהו שמזכיר מישהו מאמצע שנות ה-90 של המאה העשרים...

    כדי שלא להיות קונספיראטיבי הרי שאמנע מלרמוז כי אולי מדובר כאן ב"שמפניה" תוססת נוספת, והפעם מזן משובח יותר. אבל בנצי איננו הראשון – ולצערנו הרב הוא גם לא יהיה האחרון, שסימני שאלה יעלו במחשבתנו כאשר ניתקל במעלליו, לצד מעצר מינורי זה או אחר, בסגנון מעצרי "בן החמס". היו ימים שעל פגישה עם אנשי אש"ף נעצרו לא מעטים, וכך למשל ישב אייבי נתן המנוח בכלא ואילו ויקטור אלוש נאלץ לברוח לצרפת מפחד הכלא הישראלי. אבל אורי אבנרי – מלווה בעיתונאית ענת סרגוסי, נכנס ל"בור" של אש"ף בלבנון, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, ונפגש עם ערפאת, ואח"כ אף פרסם באין מפריע את הריאיון עם ערפאת. את הכלא הוא ראה ולחו"ל הוא לא ברח. גם פרשת בריחתו של עזמי בשארה מעוררת תמיהות, אבל לא אכנס לכך. מה שיש לנו ביד זו רק פרשת אבישי רביב, וגם זו כבר מזמן הושתקה. בכל אופן, בנצי גופשטיין הוא אדם מסוכן וזאת משום שמי שנמצא בסביבתו הוא יעד למעצר, ובדרך כלל חוץ...ממנו!

    הקרב האמיתי בישראל איננו על ימין ושמאל וגם עניין ההתנחלויות כבר הוכרע מזמן. הקרב האמיתי – שעליו מבוזבזים כספי עתק ונערכים מחקרים דמוגראפיים, הוא על ציוויונה של מדינת ישראל העתידית. לרויזיוניסטים ולסוציאליסטים נשמטת הקרקע הדמוגראפית מתחת לשטיח הציוני – החילוני. החרדים מתרבים ובכיתות א' ו-ב' הם כבר הרוב, ואילו הדתיים הלאומיים כבר מתחילים להשתלט על הצבא. את החרדים רוצים לגייס לצבא כדי להפכם לחילוניים ואילו את הדתיים הלאומיים רוצים לגרש מהצבא כדי שלא ישתלטו על הקצונה הבכירה. פרדוכס הנובע מפחד דמוגראפי – פוליטי- תרבותי. אחד האמצעים להרתיע מפני הדת היא  הצגת הדמוניזציה של הדת וטשטוש ההבדלים בין הקבוצות הדתיות השונות. העליהום החילוני מתבטא בכך שהוא מציג שהדת היא קיצונית וכי רק הדת מביאה למלחמה. כאילו שמעולם לא היה כאן סוציאליסטים אקטיביסטים ורויזיוניסטים מקסימליסטים. ע"י תעמולה כזו מאמינים שם למעלה – בקרב "מתווי המדיניות", כי המדינה תישאר בידיים חילוניות. לא פלא הוא שלפתע צצות תנועות דתיות – חרדיות שחוברו גם יחד, ושהמכנה המשותף שלהן היא הקיצוניות הנובעת מהדת. כשצריך הם לאומנים יותר מהימין החילוני וכשצריך הם לוחמי קנאות דתית חזקים יותר גם מ"נטורי קרתא". החוגים הכהניסטים – שלאחר מות הרב כהנא, מפלגות "עוצמה" ו"יחד", ובמיוחד ארגון להב"ה הן אותן תנועות קיצוניות שאמורות להוכיח כי אין הבדל בין דתיים לחרדים וכי אין בדת מתונים וקיצוניים אלא שכולם היינו הך, קיצוניים לאומנים וקנאי דת חשוכים גם יחד, שכמובן הדת, ורק הדת – וזו היהודית בלבד, אשמה בכך.

  ואסיים בסיפור שהדיו עדיין מרחפים עלינו. מאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים דרך כוכבו של אדם בשם משה אריה פרידמן, בשמי האנטי ציונות החרדית. לפתע הוא נחת במרחב הפתוח ששמו "נטורי קרתא", למרות ששורשיו לא היו בחסידות סאטמר וב"טורי קרתא". האיש הזה – תושב אוסרי באותם ימים, הפך מהר מאוד ל"כוכב" תקשורתי שרק מושכי החוטים יכולים לסדר רייטינג כזה. הוא גם התיידד במהרה עם היידר, המנהיג הניאו נאצי דאז של אוסטריה. במקביל הוא ארגן משלחות לאירן – של חרדים, היישר לנשיא האירני דאז, אחמניאגאד, גם כשזה אירע במהלך שבת קודש. כאשר הרהיב הלה עוז וסחף עימו את רעיו למפגש עם ניאו נאצים באירן, להכחשת השואה, מיד עלה חשד בראשי ולמחרת כתבתי בביטאון ה"עדה החרדית" (תחת הכותרת "בכנס אלופי עמלק") כי יש להתרחק מהאיש הזה וכי המטרה שלו הייתה להעניק דה ליגיטימציה ל"נטורי קרתא" בפרט ולכל מפגש ערבי –    מוסלמי – חרדי בכלל. כמו כן הוספתי כי אני מעריך שלאחר שהלה יסיים את שליחותו הוא יכריז כי חזר להיות ציוני. ואמנם מספר שנים מועט אח"כ הצהיר הלה קבל העולם כי חזר בו מדעותיו האנטי ציוניות. כיום הוא חי בבלגיה ורודף שם את היהדות החרדית...