העושים מעשי זמרי ודורשים שכר כפינחס

בס"ד

  העושים מעשי זמרי ודורשים שכר כפינחס / הרב אליהו קאופמן

         כמו כל יהודי שומר תורה ומצוות כך גם אני חרד מההידרדרות בענייניי ה"גיורים". למעלה מעשרים שנה אני נלחם כרב וכעיתונאי בכל קלות הראש הזו בנושא זה – אם מכוון רעיוני ואם כנגד עניינים פליליים בנושא. אבל הצרות הללו לא החלו מכמה רבני "צוהר" וגם לאוו דווקא מה"כיפות הסרוגות". ה"רבנות הראשית" – במסכה "חרדית", היא זו שכבר מראשית שנות ה-90 נותנת לגיטימציה ל"גיורי החלומות", ולאוו דווקא הנושא היהודי והרעיוני מעסיק אותה. מותם של הגאונים קריזוויסטה מאנטוורפן הבלגית וקולי'ץ מי"ם פתח פתח ענק לכל אלה שה"גיור" הפך לפרנסה חמה עבורם ו/או לאלה שחפצו להעלים את הקשר הדתי של הגיור. השניים עמדו שנים בפרץ אבל לאחר מותם לא נמצאו הרבנים העזים שיעמדו על משמר ההלכה והאמת. לחלל הזה לא נכנסו דווקא הרפורמים והקונסרבטיביים אלא רבנים אורתודוכסים בכירים ביותר – עד חרדים ממש בחזותם, והחלו לגרוף ממון וכוח מהנכונות המבוימת שלהם ל"התפשר "רוחנית" ו"ליבראלית" עם ההלכה. כבר למעלה מחמש עשרה שנים משתפים רבנים מה"רבנות הראשית" פעולה עם רבאיים רפורמים וקונסרבטיביים ועם תוכן "גיור" שהוא רחוק ממקורות היהדות. אבל הציבור מאמין שההגה הוא בידי האורתודוכסיה, כי כך רוצה השלטון שכולם יחשוב. שוב ושוב רבנים, בתחפושת    אורתודוכסית – עד כדי "רבנים ראשיים", נותנים יד, ממש בעצמם ל"גיורים" תמורת ממון, אבל התוית נשארת אורתודוכסית.

    ה"מרד" של רבני "צוהר" איננו מרד רעיוני משום שבדרכם שלהם מזמן הולכים אנשי ה"רבנות הראשית" ואף ביה"ד חרדי מבני ברק, שעד לא מזמן עמד בראשו הרב ניסים קרלי'ץ. המרד של הרב סתיו וחבריו הוא מרד כלכלי ומונופוליסטי ועל כך כועסים רבני ה"רבנות הראשית: המונופול יילקח מהם, ה"גיור השחור" – "גיור" רפורמי עם חותמת אורתודוכסית, יהפוך ל"גיור לבן", והלקוחות כבר לא יצטרכו לשלם דמי לא יחרץ כדי החותמת האורתודוכסית תיטבע על "גיור" רפורמי מבחינה מעשית.

     אבל דווקא בית הדין הפרוץ ביותר – מבחינת צחוק ולעג להלכה ולגיור האמיתי, הוא בית דין בחזות חרדית בעיר בני ברק ושממנו ברח לפני זמן קצר מי שעמד בראשו שנים רבות: הגר"ן קרליץ. כיום עומד בראש בית הדין הזה הרב שריאל רוזנברג ששליטתו על בית הדין לגיורים של אותו בית דין קרובה לאפס. בבית הדין הזה "מגיירים" את כל אלה ששליחי חב"ד בחבר העמים סירבו לגייר, שם "מגיירים" כל מי שרק מגיש בקשה ל"גיור", ושם עורכים "תהליך גיור" של קרוב לשנתיים – שלא עפ"י החוק הישראלי, גם לכאלה שאין להם תעודת זהות ישראלית אך לאחר שעברו את "תהליך הגיור" של השנתיים הללו הם מגלים ש"הכול נעשה לשם שמים בלבד", והם אינם מקבלים שום "תעודת גיור" אלא מתבקשים לחזור על המסלול שוב דרך ה"רבנות הראשית"! אחת מהפעילות בהטעיה הזו היא מזכירתו של ראש עיריית אור יהודה עד לא מכבר – דוד יוסף. ה"רבנות הראשית", ו"מנהל הגיור" עצמו, ביקשו שוב ושוב מבג"ץ לא להכיר ב"גיורי" ביה"ד הזה וכך למעשה הוא המצב. אז אני שואל – לאן נעלמה הבושה של ליצמן, גפני ושו'ת, כאשר הם מאשימים את אנשי "צוהר" בגרימת התבוללות עתידית?! התוכן הוא זה הקובע והתוכן של ה"גיורים הממלכתיים", ואף החרדים, הוא אותו תוכן שסתיו וחבריו רוצים להלבינו לעיני כל ולשמוט את פרנסת המתווכחים ה"חרדים".

    באשר לחילוניים הזועקים בעד תיקון חוק ה"גיור" של המהגרים, הרי שאינני מבין דבר וחצי דבר מטענותיהם. רוב רובם של המתנגדים ל"גיור" העכשווי הם חילוניים, ולכן פלא בעיני שהם בכלל מדברים על המושג "גיור". המושג הלה הוא מושג דתי ותמהני מה לו ולאפיקורסים גמורים. אדם חילוני צריך היה לבוז למושג "גיור, אבל בישראל ההפוכה הכול יתכן, וכשהרצון הוא לקבוע מסמרות דמוגרפיות, אזי, הכול מותר וגם אנשי שמאל אנטי דתיים פתאום מאמינים ב"גיור". אילו באמת ההנהגה החרדית – ורבניה, היו רואים ורוצים את טובת הדת והיהדות, הם היו נלחמים מזמן להפריד את הדת מהמדינה וכך גם מושג ה"גיור" היה מאבד כמעט את כל כוחו אצל החילוניים.

   לפני כמאה שנה החלו להגיע ראשוני היהודים הסורים – בעיקר מהעיר חלב, ליבשת אמריקה. רבותיהם דאז ראו את הנולד וכמו שמושג כמו "ייבום" הוצא מהחיים היהודים כך הם הוציאו את המושג "גיור" מקהילותיהם וגזרו חרם ויציאה מהעדה למי שיישא גר או גרה. התוצאות לא איחרו לבוא. זו העדה הגדולה ביותר בעם ישראל – שהגיעה מעיר ממוצעת וקטנה יחסית בסוריה, והעיקר שגם אלה המתקראים "חילוניים" בקרבם הם שומרי שבת, כשרות וטהרת המשפחה. וזו גם העדה העשירה והתורתית ביותר בתוך עם ישראל. אילו כל רבני ישראל היו נוהגים כך – לפני כמאה שנה, הרי שלא היינו מגיעים כיום לשוקת שבורה זו, שבה תורגם ה"שולחן ערוך" לשפה חילונית ונכרית כדי לקרטע בדת אש למו.

הפטרנליזם הפוליטי

בס"ד

             הפטרנליזם הפוליטי / הרב אליהו קאופמן

    קל מאוד לסווג את דבריו של ח"כ זחלקה כ"לאומנים" ולקרא לנאומו "מופע האימים של זחלקה". אבל הזעקה האמיתית של זחלקה לא הייתה בנוגע ללאומנות אנטי יהודית, כאשר התעמת עם היינוקת סתיו שפיר. זו הייתה קריאה לשחרור הערבים מהפטרנליזם של "מפלגות הפועלים" שחושבות משום מה שהערבים צריכים להיות מונחים בכיסן הקטן, וסגורים בו הרמטית עם רי'ץ ר'ץ נעול. פטרנליזם כזה יש גם לליכוד כלפי המפלגות החרדיות – ובמיוחד כנגד ש"ס, ופטרנליזם דומה יש ל"דגל התורה" כנגד החרדים הספרדים. הפטרנליסטים הללו חיים עדיין בעידן של הקמת המדינה, כאשר ה"קולטים" התוו גם את הפוליטיקה עבור ה"נקלטים", ועד היום הם עדיין חושבים כי העידן הלה חייב להימשך לעולמים.

    לציבור הערבי בישראל יש את הזכות הפוליטית לנווט לצרכיו ולתקציביו גם עם הימין ולא רק עם השמאל. בימים שמפלגת העבודה שלטה בכיפת הברזל הפוליטית היא לא הטיבה במיוחד עם הציבור הערבי וכל תקציב הותנה בהתחייבויות פוליטיות ובקשיים, אף יותר מאשר עושה זאת כיום הליכוד. הגז של ישראל איננו חשוב עבור הערבים כמו חינוך ותעסוקה, ובמיוחד משום שהערבים חשים כי מחצבי ישראל אינם חלק מנחלתם. אבל הילדה המפונקת של ה"עבודה" נכנסה לנעלים הגדולות של מפא"י ההיסטורית וירשה משם את ההתנשאות, הפטרנליזם והכפייה הפוליטית של בן גוריון, אשכול וגולדה מאיר באשר ל"מיעוטים". הסיפור של סתיו

שפיר – למנוע הסכם פוליטי בין הערבים לליכוד, הזכיר לי את שר העבודה המנוח של   המער"ך – משה ברעם, שבשנת 1975 יצא לעיר נצרת כדי לאיים על תושבי העיר לא להחליף את איש המער"ך שם – סיף א-דין זועבי, ולא לבחור במקומו לראשות העיר את תאופיק זייד מרק"ח. במדינות מתוקנות ודמוקרטיות אין לפטרנליזם הזה מקום ובית המשפט נלחם נגדו בחורמה, אבל בישראל של המאה ה-21 הרי שהזמן קפא ובמיוחד מפלגת העבודה, זו שבנתה את מדינת האפליות והבוסיזם, חושבת שהזמן צריך להמשיך לעצור מלכת.

    דבריו של ח"כ זחלקה – על מה שתנועת העבודה עוללה לערבים, אינם צריכים רק להיבחן בעיניים לאומניות אלא צריך גם להקשיב להם במינון של הסרת לוט הצביעות ממפלגה שמעולם לא הייתה ליבראלית באמת אבל אוהבת להציג את עצמה בפוזה של צדיק. זחלקה העמיד במקום את אנשי העבודה והבהיר להם כי הם אינם טובים יותר לערבים מאשר הליכוד וכי למיעוט – באשר הוא, ישנה זכות לבחור את שותפיו הפוליטיים עפ"י הצרכים המשתנים.

      לאנשי השמאל – העבודה ומר"צ, יש מוסר כפול. כאשר מדובר באפליית הערבים ע"י הימין הרי שמדובר בפשיזם לשמו. כאשר מדובר בהפקעת קרקעות ובהתנחלות מעבר ל"קו הירוק" – על אדמות ערביות, הרי שמדובר ב"אפרטהייד, אבל כשמזכירים להם כי מפא"י ומפ"ם יצרו את ה"נכבה" וכן את מעללי קק"ל שבשליטתם, הרי שפתאום אין שם התנחלות ואין שם פשיזם ו/או קולוניאליזם, אלא זהו חלק מ"המפעל הציוני". המילים המכובסות הללו – "המפעל הציוני", הן מטהרות כל שרץ של אפליה , גזענות ונישול שאנשי תנועת העבודה עוללו לערבים. המילים הללו – "המפעל הציוני"- שכוונתם לאנשי תנועת העבודה בלבד, מצדיקים כל פעילות של כפייה והתעללות אנטי דתית בעבר נגד עולי המזרח והחרדים, והמילים הללו היו גם ההצדקה לקיומו של הממשל הצבאי על הערבים (עד שנת 1966), דווקא לנוכח התנגדות הימין.

   סוף כל סוף קם ח"כ ערבי שהחליט לא להתרפס עוד בפני מפלגת העבודה, זו שבנתה את המדינה הזו באופן הכי מעוות שיכול להיות, ומסרבת כיום להבין כי זמנה וקורבנה עברו מהעולם. סתיו שפיר הא תואמת הסובולים והגרבוזים, שחושבים שהמדינה שייכת להם מכוח הקולוניאליזם שלפני מלחמת העולם השנייה.

    

    

" בין הכשרות ל"רבנות

בס"ד

             בין הכשרות ל"רבנות" / הרב אליהו קאופמן

        זעקות ה"גיוולעלד" של ה"רבנות הראשית" ומטיבייה מש"ס ומ"יהדות התורה" נגד הפרטת מערכת הכשרות וביטול המונופול של ה"רבנויות" היו יכולות להיות מובנות אילו באמת ה"רבנויות" בארץ – ובראשן ה"רבנות הראשית לישראל", היו עשויות ללא חת מבחינה דתית והיושבים שם היו צדיקי הדור. אבל לא כך היא התמונה. למעשה דווקא הבדצ"ים החרדים היו צריכים להיות הראשונים שילחמו נגד הבלעדיות של ה"רבנויות" על הכשרות, והמפלגות החרדיות היו אמורות להילחם נגד ה"רבנות הראשית", שהחרדים התנגדו לה בראשית הקמתה בשנות ה-20 של המאה ה-20 ע"י החילוניים והציונות הדתית. והנה כיום הכול הפך ל"הפוך על הפוך". החרדים תומכים ב"רבנות הראשית" והציונות הדתית נלחמת לבטל את המונופול שלה.

        החוק הנוכחי בענייני הכשרות קובע כי רק ה"רבנויות" הן אלה שרשאיות להעניק כשרות ועפ"י תיחום לאזורים גיאוגרפיים ברורים – עפ"י סדר מוניציפאלי ברור ועפ"י חלוקה למועצות אזוריות בהתיישבות העובדת. במצב הנוכחי נוצר מצב שנמשך כבר עשרות שנים רבות שעל פיו הכשר ה"רבנות" הוא חובה על כל מפעל ובית מזון עפ"י מפתח גיאוגרפי, ואם המפעל הזה נמצא באזור עם "רבנות" חלשה הרי שעליו להוסיף "מהדרין" מבד"ץ זה או אחר, ומדובר בהוצאה גבוהה וכפולה משום שבד"ץ באשר הרי שהוא אינו יכול לתת באופן עצמאי את כשרותו אלא לאחר שה"רבנות" המקומית נתנה אותו. המצב הבלתי נסבל הזה אינו קיים בעולם היהודי בחו"ל משום ששם כל מפעל ובית מזון יכולים לבחור את ההכשר הנוח להם ולהגיע דרכו לכל הציבור היהודי בארצם ללא הגבלה גיאוגרפית. המצב הישראלי יוצר עיוות נוסף. מאחר ולא פעם מדובר בכשרות כפולה משום החוק המחייב "רבנות" בכל מחיר, הרי שלמרות שהלקוח משלם כפול מסתבר כי שני או יותר של הכשרים החליטו להסתפק רק במשיח אחד ומאחר שרק משכורת אחת משולמת לאותו משגיח הרי שהכסף שמשולם עבור שאר המשגיחים שאינם קיימים הולכים לכיס ההכשרים הכפולים ומי שמשלם על איוולת זו הם היצרן והצרכן ואילו הכשרים פיקטיביים ממשיכים להתקיים ללא צורך מקצועי וכלכלי בם. זו אחת הסיבות שהבדצ"ים אינם מרימים קול צעקה למרות שהם לא מורשים לתת כשרות ללא ה"רבנות תחילה". סיבה אחרת שמונעת מהבדצי"ם להילחם בחוק הקיים – ולמרבה הפלא, לתמוך בהמשך בלעדיות ה"רבנות", היא העובדה שגורמים חרדים שנמצאים ו/או קשורים לבדצ"ים מכניסים את מקורביהם לעבוד בתוך מנגנוני ה"רבנות" הריקים מתוכן  וכך הם אינם רוצים לנסר את ענף הכוח והשררה שדרכו הם מעניקים פרנסה למקורביהם, למרות שציבור צרכניהם נפגע.

    עניין ההכשרים הפרטיים הוא דווקא רעיון טוב אבל האינטרסים של צרי שררה מונע את יישומו. רעיון כזה היה פוטר מתשלומים מיותרים יצרנים, רעיון כזה היה מוזיל מוצרים ושרות, רעיו כזה היה מעלה את רמת המהדרין לציבור הצורכים שלו, רעיון כזה היה מבטל משרות ותקנים מיותרים ומצמצם אותם עד רבע ופחות, ורעיון כזה היה מבטל כפילויות יקרות ופיקטיביות כמו "רבני מפעלים", "רבני מוסדות" ועוד מיני המצאות שבגללן רמת הכשרות היא נמוכה אך יקרה יותר.

    כל ההתגוששות החדשה החלה שוב לפני כשנה, כאשר "רבנות י"ם" הגישה למשפט כשרויות פרטיות שעברו על החוק הקיים, אבל אותה "רבנות י"ם - שהיא דווקא "רבנות מהודרת מבחינה כשרותית מקצועית, הייתה צריכה להיות האחרונה שתתקוף אחרים בעניין ה"הונאה בכשרות". ה"רבנות" הזו עברה בעשרות השנים האחרונות פעמים רבות בעצמה על החוק. במסגרת חוק הכשרות אסור ל"רבנות" זו או אחרת לתת כשרות באזור שאינו חלק מתחום שיפוטה אבל "רבנות י"ם" היא המובילה בעבירות על החלק הזה בחוק הכשרות. כך למשל היא העניקה ומעניקה כשרות באזורים המרוחקים ממנה כמו קיבוץ טירת צבי בעמק בית שאן, בעיר בית שמש, בעבר עשתה זאת גם בנמל התעופה בלוד ועוד. כמו כן הרי שחוק הכשרות קובע כיום כי רק ל"רבנות הראשית לישראל" מותר להוציא ציוותי שחיטה לחו"ל אבל רק "רבנות י"ם היא היחידה מכל ה"רבנויות" המקומיות העוקפת חוק זה וציוותי ה"מהדרין" שלה יוצאים לחו"ל באופן עצמאי תוך עלמת עינה של הרה"ר מכך. דווקא העבירות של "רבנות י"ם" מוכיחות כי החוק הנוכחי הוא מחסום ברמת הכשרות בגלל ההגבלות המקומיות והגיאוגרפיות ואילו מה שמוצע כיום – כשרויות פרטיות לכל הרמות, היא האלטרנטיבה האמיתית, כשאם הרעיון הזה יתממש הרי שהרבה "רבנויות" חלשות, ומנגד בדצ"ים חלשים, ייעלמו מהשטח וההכשרים עצמם יתנו את התשובה האמיתית לשיפור. אני דווקא הייתי מצפה מ"רבנות י"ם" שדווקא היא תוביל את הרעיון החדש בכשרויות העצמאיות וביטול המונופול האזורי, שהרי מי כמותה יודעת שרק כאשר היא עוברת על החוק הקיים הרי שהיא מצליחה להעניק כשרות איכותית ואמינה לאלה שהיא מעניקה להם זאת במסגרת העבירה על החוק הקיים.

היום המר והנמהר

בס"ד

               היום המר והנמהר / הרב אליהו קאופמן

     ביום ראשון – בשבוע הבא, ייפול שוב צום תשעה באב. זהו יום ה"יורצאייט" של בית מקדשינו, אבל במקום "הילולה" יש לנו קרוב לאלפיים שנה יום אבל. בית המקדש הראשון חרב משום קיומם של שלושת הלאווים: 1) עבודה זרה.2)שפיכות דמים.3) עבודה זרה. בית המקדש השני נחרב משום שנאת חינם, וחז"ל מפרשים זאת גם משום "ביזוי תלמידי חכמים". אבל במבט היסטוריוגראפי – דתי הרי ששני בתי המקדש נפלו משום שלית דין ולית דיין, וכך הגיעו עם ישראל לחטוא בעבירות המיוחסות לעיל, משום שפרקו עול תלמידי חכמים והחליפו גשמית בפריחת רוחנית ברצון לליטרת בשר גשמית זולה.

    נחלקו – כביכול, הנ"ך (נביאים וכתובים) עם הגמרא ביחס למלך יהודה האחרון – צדקיהו בן יאשיהו. בעוד שהגמרא גומרת את ההלל על המלך הלה וקוראת לו צדיק הרי שבמלכים ובדברי הימים צדקיהו מתואר כמלך רשע שהחטיא את ישראל ובגללו בא החורבן. הגישה החקרנית התורתית היא לקבל תמיד כתבי קודש כנכונים שהרי "אלה ולאה דברי אלוקים חיים", ואח"כ לבדוק מדוע בא החילוק. ואמנם כאלה הם הדברים – הנ"ך והגמרא צודקים גם יחד. וכיצד הדבר? צדקיהו אמנם היה מלך צדיק וישר בלבבו ובקיום המצוות האישיות שלו, כדברי הגמרא ממש, אבל כמלך הוא היה רך לבב ולמרות שהוא עצמו קיים את המצוות הרי שבממלכת יהודה הוא נכנע למרעים ולכוחות העבודה הזרה ולא כפה את דבר ה' על נתיניו. ואמנם התנ"ך עומד בחשיבותו על הגמרא וכך נדון צדקיהו לכליה על החטאתו את עמו משום שכמלך היה עליו לדעת כי חטאי הציבור הם על ראשו. צדקיהו לא כפף את העם לעבוד את ה' ולמגר את העבודה הזה וזה נחשב לו כאילו הוא עצמו עבד עבודה זרה. בכך הוא גם לא שעה לאזהרותיו של ירמיהו הנביא. אבל הייתה שם נקודה נוספת – שירמיהו הביא לפני צדקיהו בשם ה', וצדקיהו לא שעה לו מפחד העם ושריו. ירמיהו ביקש מצדקיהו לא למרוד בנבוכנצר מלך בבל משום שזו הייתה דרישת ה'. ירמיהו הבהיר לצדקיהו כי ה' בחר שיהודה תתחזק רוחנית אך השלטון יועבר לנבוכנצר, הרשע הגדול ביותר בעולם דאז. אלה היו חישובי ה' וצדקיהו נדרש לקיימם. אבל צדקיהו – למרות היותו נאמן ל-ה', פחד יותר מהציבור ומשריו מאשר מ- ה', וכך גם היה עיוור לסכנת המוות מנבוכנצר שריחפה עליו. וכך מרד צדקיהו במלך הבבלי, ששם אותו על כיסאו ביהודה, ושאחיינו ואחיו של צדקיהו כבר שילמו במלכותם על המרד בנבוכנצר. הקב"ה החליט להחריב את ביתו ולהגלות את יהודה, שהיא ומלכה בחרו בגשמיות עם עבודה זרה ולא ברוחניות של "עם לבדד ישכון". הכמיהה לשלטון גשמי, גם במחיר התאבדות, הם אלה שחיזקו את העבודה הזרה, את שפיכות הדמים המיותרת ואת גילוי העריות של תרבות הגויים ביהודה. המטרה של המורדים הייתה "ככל הגויים מחנה ישראל", ולא להותיר לגויים את השליטה בגשמיות ומנגד לדבוק ברוחניות התורתית. נבוכנצר היה שליח ה' ועם ישראל גלה לעשרות שנים. גם הניסיון של גדליהו בן אחיקם – לאחר החורבן, לתת כוח לרוחניות תחת שלטון בבלי סוכלה ע"י רציחתו ע"י ישמעאל בן מתניה.

      הקמת הבית השני הייתה על תנאי קיום הרוחניות התורתית  ועל חשבון ויתור על גשמיות שלטונית עד בוא גואל צדק. לא לחינם תבעו הפרושים מהחשמונאים לוותר על מלכותם, ואף טענו זאת בפני הרומאים. ואמנם בית המקדש השני חרב גם הוא כאשר אינשי דלא מעלי העדיפו מלחמת דמים והתאבדויות נגד השלטון הרומאי מאשר שיקום הרוחניות היהודית תחת השלטון הרומאי. הרצון להידמות לנכרים – שלטון עצמאי ומרד, הביאו את בריוני יהודה לעבור על מצוות חכמי דורם, ובראשם יוחנן בן זכאי, ולמרוד ברומיים תוך החרבת יהודה כליל ותחילת גלות, שאת האור בקצה המנהרה אנחנו עדיין לא רואים. שנאת החינם של בריוני ה"מרד הגדול" העבירה אותם על דעתם וביזוי תלמידי החכמים היה חלק בלתי נפרד מהשנאה הזו. כל מראה שמיימי וסימן, שחכמי ישראל פרשוהו ביראה ופחד, הרי שפורש ע"י בריוני המרד כסימן שמיימי להצלחה. התורה והחכמים היו מהם והלאה. בעוד שרבן יוחנן בן זכאי ביקש רק את "יבנה וחכמיה" – את המשך לימוד התורה וחיי הדת כעם סגולה, הרי שהבריונים ביקשו את השלטון בעולם ולחמו נגד המעצמה הגדולה ביותר. הם לא אבו לשמוע מחכמי ישראל כי ה' בחר ברומי לנהל את העולם ואילו ביהודים הוא בחר להיות הכוח הרוחני. בריוני הבית השני רצחו וחמסו חלשים, נשים ועוללים וכמעט גם דקרו את רבם, ולבסוף התאבדו כנגד חוקי התורה, והפכו את התאבדותם ל"תורה" בפני עצמה. החורבן של הבית השני הגיע בדיוק מאותו כיוון של חורבן הבית הראשון - העם ביהודה ובריוניו שהעדיפו להיות בעלי זרוע ושלטון עריץ כהגויים, ואי רצונם לשמוע לנביאיהם וחכמיהם להתרכז ברוחניות ולחכות למשיח צדקנו.

     חורבן בית המקדש איננו אסון רגיל אלא אסון האסונות היהודי. מאז ועד היום לא קמה תקומה רוחנית של אחדות ישראל במובן של "אור לגויים". מיום חורבן הבית השני החלה הגלות המרה והפיכת ארץ ישראל למדבר צייה. חורבן הבית אמנם הביא אח"כ להתקנת התורה שבעל פה אבל משום שאבדה הגרסה המקורית לעבודת ה' היהודית, ובמקומה באו רק מחלוקות ומחלוקות שייושבו עם בוא גואל צדק. חורבן הבית השני הביא לקיומן של כל נבואות הזעם שיסבול עם ישראל מאז ועד ימינו אנו, סבל של גטאות פיזיים ופוליטיים, סבל של מלחמות ופוגרומים ושל ירידה רוחנית תלולה עד כדי ירידה מעבודה זרה למינות וסבל של "ומלאה הארץ חמס". ועדיין קשות העורף קיימת – להעדיף להיות "ככל הגויים מחנה ישראל" ולבקש שלטון גשמי ללא רוחניות, מאשר להחזיר עטרה רוחנית לראשינו. אז ביזו את הנביאים ירמיהו, יחזקאל וברוך בן נריה ואת רבן יוחנן בן זכאי והיום מבזים את גדולי ישראל. אז העדיפו את ליטרת הגשמיות על פני הירושה הרוחנית וכך זה נותר גם היום.

      לפני כמאתיים שנה עמד מבחן הרוחניות מול הגשמיות שוב לפני גדולי ישראל. נפוליאון בונפרטה הבטיח לבנות את בית המקדש אם היהודים יסייעו לו לכבוש את ארץ ישראל. כמעט כל גדולי ישראל דאז עמדו לסייע לו אבל האדמו"ר הראשון של חב"ד – "בעל התניא", חשב אחרת". הבטחת ה"אמנציפציה" של הקיסר הצרפתי ליהודי אירופה הפחידה אותו. הוא ראה בכך פתח לבולל את העם היהודי וללוכדו ע"י "שיויון זכויות" שיהיה התבוללות בעמים הנכרים ודרך הקמת "סנהדרין" של מתבוללים. "בעל התניא" העדיף לסייע לרוסים האנטישמים – אך כאלה שלא סיכנו רוחנית את היהדות, מאשר ל"ידיד" שמבקש להעביר את עם ישראל על דתו ולהקים לו "בית מקדש מודרני". הסוף ידוע – חכמי ישראל התבטלו בפני האדמו"ר הזקן ואילו פרצופו של נפוליאון נחשף עם הניסיון לשנות את חוקי התורה שלנו דרך ה"סנהדרין" שהקים בצרפת. "בעל התניא" הוא עמוד האש של כל יהודי ירא שמים כשתשעה באב עומד בפתח.

     ביום המר הזה נזכור כולנו את מיליוני ההרוגים – שחלקם בכלל נרצחו ע"י בריוניהם של אבא סיקרא, יוחנן מגוש חלב , אלעזר ה"קנאי" ושמעון בר גיורא. ביום האבל הזה נזכור כי מרגע חורבן הבית השני ואילך כבה האור הרוחני של בית המקדש – שהיה המגדלור שהאיר את הרוחניות בעולם. ביום הזה נתפלל בדמעות כי נחזור לבסיס ה"עם הנבחר" מבחינה רוחנית ונראה בנפילת מלכות הרשעה ובירידת הנס שיבנה את בית מקדשינו השלישי, שאותו ניבא יחזקאל הנביא. והכול לאורו של יוחנן בן זכאי שביקש את "יבנה וחכמיה".

הגטו המודרני

בס"ד

                הגטו המודרני / הרב אליהו קאופמן

     כשפרצה התנועה הציונית להיסטוריה היהודית והעולמית כאחד, היא הצהירה על בשורה חדשה: הוצאת העם היהודי מהגטו. ראשי הציונות ולבלריה הביאו כמשל עצוב את קיומו של העם היהודי בגטו דתי רוחני, שהניב גם גטאות גשמיים עקב כך. הציונות הבטיחה שהשלת הדת היהודית מהיהודים תשיל את הגטו הרוחני והגשמי כאחד. הקמת המושבות, בנייתה של ת"א, הקמת מחתרות יהודיות – צבאיות, ובמיוחד הקמת המדינה היו עבור הבשורה הציונית הזו תמרור דרך חשוב להוכיח כי הגטו מאחורינו. אבל לא כך חשב יהודי צנום וחיוור בשם ישעיהו קרלי'ץ – שנודע יותר בכינויו ה"חזון אי"ש".

    בפגישתו המפורסמת של ה"חזון אי"ש" עם רוה"מ דאז בישראל, דוד בן גוריון (בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20), הוכיח ה"חזון אי"ש" את בן גוריון כי בשיטה הציונית החדשה הרי שהציונות הולכת להכניס את עם ישראל לגטו, אבל הרבה יותר חמור מזה שהעם היהודי שהה בו כישות דתית. ה"חזון אי"ש" טען כי פריחתה של "לאומיות" יהודית ככל העמים תביא ריאקציה עולמית עד שה"לאומיות" הזו תבודד פוליטית ע"י העולם כולו, שמטבע בריאתו אינו רואה את היהדות כ"גוי ככל הגויים" אלא כדת שמובילה אותו רוחנית. בן גוריון כמובן שלא קיבל את הטענה הזו אך מתוך נימוס של אורח הוא שתק. עשרות שנים לאחר הפגישה הזו – ובצל ההסכם העולמי עם אירן, הנבואה של ה"חזון אי"ש" התגשמה.

    לא כאן המקום לטעון ולנתח כי הפיכת העם היהודי ומדינתו לחלק מהעולם – כחלום הציונות, הייתה כנגד הטבע. הטבע של הקב"ה – עד ביאת גואל צדק, הוא שהעם היהודי אמור להיות סמל רוחני לעולם. הטבע של הקב"ה הוא שארץ ישראל מסמלת עבור עמי העולם טריטוריה רוחנית שעלייה רק קדושה בזכות הדת קיימים וניצבים. ותמיד הטבע של העולם הוא שכאשר יהודים פונים מדרכם הדתית למשבצות הרעיוניות של הגויים, אזי, מתעוררת נגדם שנאת היהודים משום פלישתם לקרקע רעיונית שלא שלהם. את המסר הזה העביר ה"חזון אי"ש" לבן גוריון אבל האחרון וממשיכיו לא הפנימו זאת לתוכם.

    ההסכם של העולם המערבי – כנגד דעתה של ישראל, הוא עוד אבן דרך שנקבעה בקיר הגטו הפוליטי שנבנה עבור ישראל ועבור העם היהודי מצד אומות העולם. את הגטו הזה – שמסביבו יהום הסער של דם, יזע ודמעות, חזו גדולי ישראל מהיום שהתנועה הציונית הבטיחה ל"חלץ" את העם היהודי מהגטו הפיזי והרוחני שלו. אבל ערב ההסכם עם אירן אפשר היה עוד לנסות להיחלץ מהגטו הזה, אילו...

    לא מכבר – לאחר סיום כהונתו של הנשיא האירני מחמוד אחמינאג'ד, פנה הנשיא האירני החדש רוחני וברך את העם היהודי ב"שנה טובה". נתניהו כמובן פירש זאת כ"גניבת דעת". אצל נתניהו המושג היהודי של "שלא לשמה יבוא לשמה", לא קיים. נתניהו התחנך בבית אביו על "קירות הברזל" של מסכילי אודסה, אותם היהודים האנטי דתיים. עוד בימי אחמינאג'ד הרי שהאחרון פגש את המשלחת הישראלית באו"ם וברך את ח"כ דאז, כרמל שמה – הכהן, לשלום. אבל כבר אז התגובה הישראלית – שנבעה מתוך אבני "קיר הברזל" של הגטו הפוליטי, הייתה לשלילה. מי שמקים גטו פוליטי וממשיך את "העולם כולו נגדינו" – רק שעם תוכן נכרי, לא יכול להיות בעל מעוף. ועל אירן יש קונצנזוס ציוני – ישראלי לא להושיט לה יד לשלום. זהו קונצנזוס מהימין הסהרורי ועד לשמאל ההזוי. הימין הישראלי אחוז שרעפי לאומנות נגד האירנים ואילו השמאל הישראלי אחוז שרעפים אנטי דתיים נגדה. וכך גם שהרצון הישראלי להיוותר בגטו הפוליטי מול כל העולם, מייצג לראשונה "קונצנזוס לאומי" של טיפשים.

     אילו באמת היו לישראל מנהיגים בעלי מעוף ואחריות – שרצונם היה באמת ובתמים להשתחרר מהגטו המודרני והפוליטי, הרי שהם היו עונים ב"עליכם השלום" למחמוד אחמינאג'ד, וגם מאחלים בחזרה "שנה טובה" לעם האירני. אילו המנהיגים הישראלים היו בעלי מעוף הם היו מבקשים להצטרף למו"מ הגרעיני עם אירן ולא קוראים למלחמה בה בכל מחיר. וכשיושבים כבר יחדיו לשולחן השלום הרי שרק הקב"ה יודע כיצד יכולים העניינים להתפתח לטובה. אילו השמאל הישראלי היה יותר צבוע בצבעי השלום מאשר בשנאה לדת באשר היא, הרי שכמו שהוא נלחם בחירוף נפש למען חידוש השיחות עם הפלשתינאים כך הוא היה מעודד את שיחות השלום עם האירנים.

    אירן לא הייתה מאז ומעולם שונאת ישראל והאנטישמיות לא בערה בה  כמו שלמשל היא בערה ובוערת באוקראינה ובליטא שמייצאות לישראל "עולים חדשים" נכרים שמתבוללים עימנו. לעם הפרסי יש היסטוריה של תמיכה בעם ישראל, מיום עלות הפרסים על במת ההיסטוריה. זהו העם שהוציא מתוכו את כורש הגדול שנתן את האישור לבניית הבית השני. זהו העם שאליו נמלטו – בימי בית שני, אותם יהודים שברחו מחרב הרומאים. שם – תחת שלטון הפרסים, פרחה יהדות בבל בימים שהכיבוש הרומאי חנק את ארץ ישראל ואת שאר תפוצותיה במזה"ת ובאירופה. זו  פרס – שמלבד הכתם של אנוסי משהד, חיו נתינייה היהודים בהשקט ובבטחה גם תחת האסלאם שהשתלט עליה. וזו פרס שמשנת 1979 ועד היום הפכו יהודייה לשומרי מצוות בכללות של כמעט מאה אחוז לעומת אחיהם בעולם. וזו גם פרס שאף כיום – תחת המתח עם ישראל, מתפרנסים שלושים ושש אלף אזרחיה היהודים בכבוד ואף בעשירות ורשאים לצאת ולחזור אליה כבדרך עולם . בימים שבגרמניה ובארה"ב גוזרים נגד המילה ושבצרפת גוזרים נגד כיסוי הראש ושבאירופה פוגעים בשחיטה הכשרה הרי שב"אירן הטוטאליטרית" קיימים שלושה עשר בתי כנסת שוקקים בבירתה טהרן. שם – בבירה טהרן, קיימות גם שתי מסעדות כשרות ומשמשים בקודש שני מקוואות טהרה, ובכל עיר במדינה זו קיימים אמצעי דת יהודים עבור היהודים שנותרו שם. וזו אותה אירן שמטפחת את קברי מרדכי ואסתר המלכה כ"אתר לאומי מועדף".

    יהדות אירן העולמית מקיימת מסחר חופשי עם מולדתה ובניה מבקרים שם ומתקבלים כתיירים רצויים, גם אלה שמגיעים לשם מישראל! אבל מישהו כאן – שמורשת הגטו הפוליטי דבקה בו עם ה"גלותיות" הפוליטית, ממשיך לראות צילי הרים כהרים ואולי גם שכח כי את אותו הכור האירני בנתה ה"דמוקרטיה היחידה של המזרח התיכון"...

נשות המלך דרעי

בס"ד

                 נשות המלך דרעי / הרב אליהו קאופמן

    לפני כשבוע פורסמה מודעה מטעם "מפלגת הנשים החרדיות" – זו שאת החרדיות שהצביעו עבורה אפשר היה לספור על האצבעות, בעיתון של ש"ס, ב"יום ליום". הרעש בעיתון הוא לא כל העניין, שהרי גם מעט המנויים שלו אינם קוראים בו. אבל הנקודה היא שמפלגה שנוגדת את ההשקפה החרדית, ושקוראת תגר על המשך מעמדה של האישה החרדית כ"בת מלך" יהודייה, זכתה להכרה בעיתון של המפלגה החרדית שטעונת ל"החזרת העטרה ליושנה". צריך ללמוד מהי השקפתו של ה"בן איש חי" ב"חוקי הנשים" ומה כתב מרן ה"בית יוסף" על צניעותן של בנות ישראל, כדי להזדעזע ארבע מאות פרסה כיצד עיתון כ"יום ליום" נותן במה לאחת כזו שהכפישה את היהדות שממנה היא באה ואפילו את מפלגת ש"ס, ועוד בחייו של הגר"ע יוסף. אבל אצל דרעי הגבול לחילול השם הוא השמים.

     בדרך הטבע וההיגיון הרי ש"מפלגת הנשים החרדיות" הוכתה שוק על ירך והייתה אמורה למות פוליטית בגסיסה מהירה. אבל דרעי – שהפך את הרבנים שלו לבובות שעווה, מושיט לנשים הללו חבל הצלה למרות שכשלו ולמרות שפגעו גם בש"ס וגם את דרעי עצמו כיתה הראש שלהן, אותה רות קוליאן, בתואר המשפטי "עבריין". אבל מסתמא שדרעי פורע כאן חוב לא רק לגב' זכייה בר שלום – היועצת של "יש עתיד" האנטי דתית, אלא שהוא פורע חוב לשמאל האנטי דתי, שמבקש להכות בצניעותן של בנות ישראל כשלב מרכזי להחרבת היהדות והחברה החרדית. דרעי עדיין לא זנח את חלומו בן עשרות השנים, לעמוד בראש תנועה חילונית בעיקר שתסחוף אליה חילוניים אנטי דתיים מהשמאל עם חרדים ספרדים תמימים ועם "חרדים לייט" אשכנזים. הכנסתה של אשת השמאל זכייה בר שלום – ל"מועצת החכמות", היה תחילתו של השלב הזה וההמשך היה בצירופה של אשתו, גב' יפה דרעי, ל"מועצת החכמות" הזה. קבלת תיק הכלכלה היה עוד נדבך בשליטה על אמצעי תשלום לקורסים להטיית    חרדים – ובמיוחד חרדיות, מכל פוסקי ישראל, ספרדים כאשכנזים, אל העולם החילוני ולעקוף אף את ה"כיפות הסרוגות"..

     לאחר הבחירות לפרלמנט האחרון הרי שלא לחינם טענה שוב ושוב גב' בר שלום כי "בקדנציה הבאה תכהן אישה חרדית כח"כית". לפני כשבוע וחצי צעד דרעי צעד אחד קדימה כאשר הודיע כי בר שלום ואשתו תתחלנה להיות נוכחות ושותפות במסגרת דיוני סיעת הח"כים של ש"ס. הכול כדי להכין את בר שלום ואת אשתו להיות ה"חכיות החרדיות הראשונות". המודעה של קוליאן וחברותיה רומזת לנו יותר מאלף עדים כי "מפלגת הנשים החרדיות" תשולב ברשימת ש"ס הבאה, ואילו קוליאן תקבל שם מקום לא ריאלי עם תפקיד ביצועי לעתיד, וכמו שאומרים: שלום על ישראל.

    דרעי הוא אמנם איש שמאל בעמדותיו בענייני דת ומדינה אבל אצלו מסירות הנפש איננה נודעת מטעמים רעיוניים. דרעי חפץ כבר שנים רבות להפוך את ש"ס למפלגה לא דתית או לחילופין לפרוש ממנה ולהצטרף לגוף חילוני שממנו הוא יהפוך לרוה"מ. החלום הזו התנפץ בראשית שנות האלפיים בעיר רמלה, בין כותלי בית הסוהר שם. אבל לימים הוא קרם שוב עור וגידים. שותפיו לחלום הזה היו מימין ומשמאל וכולם היו בעלי זהות אנטי דתית כחיים רמון, אורי אבנרי, מר"צ בהסתדרות, ציפי לבני, איווט ליברמן ועוד דומים להם. באחרונה הוא חש כי הוא בשל להפיל את הליכוד בחבירתו לגוף מרכזי – חילוני – שמאלי. העניינים המדיניים והפשרה הטריטוריאלית איננה דווקא המבחן הגדול שלו אצל אלה שחפצים לפגוע בדמוגרפיה החרדית, אלא אמת המידה של נאמנותו של דרעי אליהם נמדדת יותר בשינוי החברה החרדית והורדתה מפסי ההשקפה התורתית, ובמיוחד ביטול מעמד האישה החרדית כ"בת מלך" והפיכתה ל"אישה רגילה", ככל החילוניות. אל ייפלא בעיניכם אם לקראת הבחירות הבאות הרי שש"ס תהיה חלק מה"מחנה הציוני" המורחב (ואולי אפילו עם "יש עתיד"...) ודרעי ישובץ באחד משני המקומות הראשונים שם.

    השאלה היא רק מדוע רבנים חשובים כשלום כהן, שמעון בעדני, ראובן אלבז ובן ציון מוצפי מסכימים לראות בחורבן הדתי שדרעי מעולל ועדיין הם כפותים מתחת לסינר שלו, של בר שלום ושל גב' דרעי?...

     

" השר האבוד של "יהדות התורה

בס"ד

  השר האבוד של "יהדות התורה" / הרב אליהו קאופמן

    החלטת בית המשפט כנגד ההיתול ששמו "סגן שר במעמד שר" מצאה את "יהדות התורה" נבוכה. ואמנם ההיגיון של החלטת בית המשפט נכונה לחלוטין – לא יתכן שסגן שר יהיה במעמד שר רק כשנוח לו, ואילו במה שלא נוח לו הוא יפיל את התפקיד והמעמסה על ראש הממשלה. גם הרעיון הזה – שמותר לנהל כל משרד ממשלתי במדינה החילונית, אבל לא כחבר רשמי בממשלה כדי להיות פטור מעונשו של הקב"ה על העבירות של השלטון שאתה משתתף בו, הרי שזהו רעיון נואל שכל כולו בדיחה וכפירה. לרבים גם נדמה שהרעיון הזה מחובר ל"יהדות התורה" מיום הקמתה – ובמיוחד מיום הקמת המדינה, מ"סיבות עקרוניות" ו"אידיאליסטיות". אבל לא כך הם הדברים, ולא תמיד ההתנגדות לשר בממשלה הייתה קיימת ב"אגודת ישראל" – זו שממנה הורכבה לימים "יהדות התורה".

     במשך שלוש ממשלות של ימי כהונת ה"כנסת הראשונה", ואף בתחילת כהונת ה"כנסת השנייה", כיהן שר חרדי מטעם "אגודת ישראל" בשם הרב יצחק מאיר לוין. הלה היה יו"ר "אגודת ישראל" העולמית ובעברו היה גם חבר פרלמנט ב"סיים" הפולני בין השנים 1937 – 39. הוא היה חתנו של האדמו"ר מגור, ה"שפת אמת", וגיסם של האדמו"רים מגור ה"בית ישראל", ה"לב שמחה" וה"פני מנחם". הרב לוין כיהן כשר הסעד במשך למעלה משלוש שנים והתפטר מהפרלמנט הישראלי לאחר שהוחלט על גיוס הנשים לצבא הישראלי. התפטרותו של הרב לוין לא באה דווקא משום ש"מועצת גדולי התורה" החליטו לפרוש מתפקיד השר כדי לא להיות שותפים כשרים למדיניות הממשלה החילונית. הפרישה של הרב לוין הייתה משום הנושא הספציפי ולא משום ההתנגדות לרעיון "שר חרדי" כרעיון בפני עצמו. ויתכן מאוד שהפרישה הזו לא הייתה מתקיימת אלמלא התנגדותו של הגאון מבריסק להמשך שותפותה של אגו"י בממשלה, ולא רק מסיבת תמיכת הממשלה בגיוס בנות לצבא הישראלי.

   בשנים 1960/61 כיהן שר חרדי נוסף בממשלת ישראל ושמו בנימין מינץ. מינץ היה השר מטעם פא"י החרדית והמודרנית יותר ("פועלי אגודת ישראל") והוא כיהן כשר הדואר. כהונתו זו הייתה לצנינים בעיני "אגודת ישראל" ורבניה – שהיו עימו אז כסיעה ב"חזית תורתית מאוחדת", בפרלמנט הישראלי. כשנה לאחר מינויו לשר ניפטר בפתאומיות השר מינץ ורבים טוענים כי ה"פולסה דנורא" של רבני "אגודת ישראל" הביאה למותו. גם ההתנגדות של אגו"י למינץ – כשר, לא הייתה משום התנגדותם העקרונית לכהונת שר חרדי משום היותו שותף לדרכה של ממשלה חילונית אלא ההתנגדות הזו הייתה התנגדות רעיונית לחבירה בכלל לממשלה ולקואליציה עם תנועת העבודה. ההתנגדות לעניין שותפות שר חרדי, כקובע מדיניות בממשלה חילונית, הופיעה הרבה יותר מאוחר, אך מנגד ההתנגדות הזו לא שללה את השתתפות אגו"י בקואליציה עם חילוניים. הפרשה החדשה הזו הופיעה בשנת 1977, עת מנחם בגין הכניס את אגו"י לקואליציה שהקים. ובכן, מה הייתה הסיבה לקו החדש?

    לאחר 25 שנות אופוזיציה של אגו"י הוליך הרב מנחם מן שך קו של התנגדות לעניין שר חרדי בממשלה אף אם אגו"י הפכה לשותף קואליציוני. ההתנגדות הזו נבעה מהחשש ששוב יעלו פרשיות מפוקפקות ששר חרדי היה שותף להן בגלל לחץ הממשלה החילונית. מנגד הישיבה בקואליציה הייתה יותר למען קבלת כספים והשפעה על חוקים ועקרונות לטובת הדת, ואת זאת חשב הרב שך, כי אפשר לבצע ללא צורך בשר אלא הסתפקות בראשי וועדות ובסגני שרים, שיפעלו אדמיניסטרטיבית אך לא יושפעו כשרים ממש. את ההחלטה הזו הובילו עלעולים בהיסטוריה של הרב לוין, השר החרדי הראשון בישראל. משנות החמישים ואילך החלו עולות תלונות בעניין החשדות כי ילדי העולים מתימן נחטפו במאות ובאלפים. וועדות חקירה קמו בעקבות כך והאצבעות לא רק שהופנו אל המדינה ואל הממשלות השונות אלא למשרדים שהיו אחראים על ענייני האימוץ וההיעלמות בראשית דרכה של המדינה, ואלה היו משרד הסעד (אימוצים והחלטות עקרוניות על הוצאת ילדים), הבריאות (בתי החולים) והדתות (קבורה תמוהה). והנה שלושת המשרדים הללו היו בימי שלוש הממשלות הראשונות ועד ראשית הכנסת השנייה בידי מפלגות דתיות וחרדיות! משרד הסעד היה בידי הרב לוין מאגו"י ואילו משרדי הבריאות והדתות היו בידי השרים הדתיים לאומיים כחיים משה שפירא, יוסף בורג והרב פישמן – מימון. אבל בעיקר משרד הסעד עורר את התרעומת העיקרית. זה היה המשרד שהאצבע המאשימה הונפה כנגדו ביתר שאת משום שממנו הונפקו האימוצים ואם אמנם התרחשה גניבת ילדים הרי ששם הייתה החוליה האחרונה בשרשרת הגניבות שאישרה אימוצים של ילדים חטופים לארץ ולחו"ל גם יחד. ושם ישב הרב לוין – השר החרדי היחיד בממשלת ישראל של ראשית היעלמות התינוקות יוצאי עדת תימן. הרב שך זכר את הימים הללו ואת מה שבא אחריהם ומהסיבה הזו הוא החליט לא לאשר עוד שר חרדי אף אם החרדים יחזרו לקואליציית השלטון. הרב שך הבין שבחסות משרת השר תחת ממשל חילוני אפשר, חס ושלום, לבצע את הדברים הנוראים ביותר מכוח הנאמנות לשלטון ולשותפות המיניסטריאלית – קואליציונית. בימי שלטון 1977 עדיין אגו"י ייצגה גם את החרדים הספרדים והפסיקה של הרב שך קבעה גם לגביהם.

    והייתה עוד פרשה עלומה לשכוח את ימי היותו של הרב לוין שר בממשלות ישראל, שאף היא הייתה קשורה לעולי תימן. בבואם של עולי תימן לארץ עלו עימם לא מעט נשים צעירות – שהיו ילדות ממש, ולעיתים הן היו אף האישה השנייה והיותר של הבעל, שלא פעם יכול היה להיות הסבא של אשתו. סיבה אחת נעוצה בכך, שבגלל גזירת היתומים של הממשל הערבי בתימן היו חייבים לחתן יתום או יתומה ליהודי או ליהודייה זקנים ורק, כדי להצילם משמד של התאסלמות, שהרי כל יתום יהודי בתימן נועד להתאסלמות. סיבה אחרת לנישואי הילדות הללו הייתה משום שיהודי תימן – כרוב יהודי המזרח, לא קיבלו עליהם את "חוק דרבינו גרשום", ולכן נשאו יותר מאישה אחת. במשרד הסעד החליטו כי הללו הם "נישואי בוסר" ולכן גם שלחו פקידים לבתי יהודי תימן להוציא משם בכוח את הנשים הללו ולשלחן לקיבוצים, תוך ציינם שאלה "נישואי בוסר". א.ג. חי כיום בשכונת "סטמפורד היל" שבלונדון, כשהיה צעיר ובן ישיבה הוא לימד תורה וחיזק את בני עדת תימן בישובים אשתעול, ישוי ואחרים שבפרוזדור י"ם, בדרך העולה לעיירת העולים דאז, בית שמש. אביו של הלה היה הרב י.ג. ששימש ראש ישיבה בי"ם, שקלטה לתוכה ילדי תימן שברחו מהחינוך החילוני, ושרובם היו יתומים. אחד מסגני ראש עיריית ראש העין בעבר היה אחד מהם ולימים הפך למפקח של משרד החינוך והתרבות. א.ג. הבן ראה במו עיניו כיצד הפקידים של הרב לוין נכנסים לבתי העולים מתימן – בחסות המשטרה ובחתימת השר הרב לוין, ומוציאים את הילדות הללו ללא עריכת גיטין כדת משה וישראל, ושולחים אותן לקיבוצים חילוניים, כשלימים הללו התחתנו עם חילוניים ללא גיטין כדת משה וישראל, והכול תחת הכותרת של "נישואי בוסר". הרב שך ידע גם מהעניין הזה ולכן עמד מול גדולי התורה החסידיים על העניין שלא לקבל משרת שר כלשהי. לימים ניסה הרב מנחם פרוש – בהיותו סגן שר הרווחה, להפוך לשר ממש אך הרב שך חסם אף אותו.

    בשנת 1984 הוקמה ש"ס ע"י הרב שך, כנגד אגו"י החסידית (לאחר הפילוג בתוך "אגודת ישראל" באותה שנה) ורבנים ספרדים החלו לטעון כי אי הכנסת שרים מטעם ש"ס לקואליציה תתפרש ע"י כל הציבור הספרדי, ולא רק הדתי והחרדי, כהמשך האפליה העדתית בישראל בלגיטימציה חרדית – אשכנזית. לטיעון הזה נכנע הרב שך והרב יצחק פרץ היה לרב החרדי הראשון ששוב מונה לשר מיום מותו של השר החרדי בנימין מינץ. מנגד, החרדים שהתנגדו לרפורמה הזו, של מינוי שר חרדי שוב פעם, טענו כי ההסכמה של הרב שך למינוי שר חרדי ספרדי והשארת האיסור על כהונת שר חרדי אשכנזי, הופכת את החרדים הספרדים לסוג של חרדים קלים יותר בדת והיא דווקא זו שמנציחה את האפליה העדתית ברחוב החרדי, ואף ברחוב הכללי. הללו טענו כי הרמב"ם הרי"ף, ה"בית יוסף", ה"בן איש חי" ואחרים לא היו פחות חרדים ביהדותם ובפסיקותיהם ובהדרתם מהעולם החילוני והנוכרי מאשר רבני אשכנז ומזרח אירופה ואילו ההקלה במינוי שר חרדי – ספרדי מבטאת זלזול בגדולי ספרד והמזרח לעומת עמיתיהם באירופה.

   עם השנים ניסו שוב ושוב עסקני "יהדות התורה" (ממשיכי אגו"י ופא"י) לפעול אצל רבניהם לחזור לתפקידי השרים בראותם כי בעצם תפקודם כסגני שרים איננה שונה מתפקודם של חבריהם החילוניים כשרים, ומנגד הרי שאי חברותם ליד שולחן הממשלה רק מפלה אותם לרעה בקביעת מדיניות המדינה ובחזקת השררה והכבוד  לעומת עמיתיהם החילוניים וה"סרוגים". אי לכך הרי שב"יהדות התורה" קיבלו דווקא בשמחה את ההליכה לבג"ץ של "יש עתיד", ומסתבר שעוד לפני החלטת בית המשפט כבר סוכם עם הרבנים הגדולים כי לא תהיה מניעה לא להתנגד למינויו של ליצמן כשר בממשלת נתניהו. אין פלא כמובן להסרת ההתנגדות כי כבר מימי חוליו – ובמיוחד לאחר מותו, של הרב שך צנחה ההתנגדות הרעיונית של רבני "יהדות התורה" להשתלבות החרדים במדינה בנוסח של היהדות הדתית לאומית, הרואה במדינה "אתחלתא דגאולה". הרב יוסף שלום אלישיב היה בעצמו איש ה"רבנות הראשית", כדיין ב"בית הדין הרבני הגדול" של המדינה, ואף חשב בעברו להיבחר ל"רב הראשי לישראל". הוא היה בעברו גם תלמידו של הרב קוק. הגראי"ל שטיינמן – עוד בימי חייו של הרב אלישיב, הסכים לענייני ההשתלבות במדינה ואף בצבא כמו ה"נח"ל החרדי", ושניהם (הרבנים אלישיב ושטיינמן) הסכימו לבחירת ראשי עיר חרדיים בערים חילוניות (לופוליאנסקי בי"ם ואבוטבול בבית שמש) ולסיפוק צרכים אנטי דתיים ליהודים. והרי מה ששר חרדי רשמי יעשה לטובת הערכיםומה שראש עיר עם חילוניים עושה הרי זהו כהיינו הך. ולכן, לא ייפלא בעינינו אם אמנם ליצמן יהפוך לשר חרדי בהסכמת מועצות גדולי התורה" של אגו"י ודגה"ת.