הקרב על ה"גיור"

 בס"ד

                  הקרב על ה"גיור" / הרב אליהו קאופמן

  כשקמה מדינת ישראל הסכימו החרדים, שהשתלבו בבחירות לפרלמנט ולרשויות המוניציפאליות, לכרוך את הדת והמדינה גם יחד כדי לנסות להציל אי אילו יהודים מטמיעה גלויה וכמו כן כדי להיות חלק ממנגנון פוליטי דומיננטי עתיר משאבים. המדינה החילונית רצתה מצידה לקשור את הדת אליה בעבותות – ועל כך כבר העיד בן גוריון כשדחה את הצעת מפ"ם ההיסטורית לחוקק "נישואים אזרחיים". בן גוריון גם לא הסתיר אז את דעתו שרצונו בשינוי הדת היהודית, וזה יתכן רק ע"י הכפפתה למדינה. כמו כן המדינה הייתה זקוקה ללגיטימציה הדתית כדי להצדיק בפני העולם את הקמתה, ובמיוחד את "חוק השבות", מנוף ההגירה היהודית שנהפך להתאזרחות אוטומטית. אבל גם היהדות החרדית וגם המדינה החילונית ידעו היטב כי המילים "יהודי" ו"יהדות" אינן שוות בהבנתן לשני הצדדים. היום זה מתפוצץ בפנינו היטב.

    החילוניות רואה בצירוף הסלאבים ושאר הלא יהודים עניין של מה בכך. עבורם זו אינה מהות אלא עניין של רווח ומחיר הרווח, ויש כאלה שאפילו רואים בעניין ה"גיור החילוני" דרך המערכת ה"דתית", אידיאל של ממש. הימין החילוני - וחלק מה"כיפות הסרוגות" דלייט, רואים בצירוף נכרים לעם היהודי הצלחה דמוגרפית וצבאית עתידית, ולא מעט עמים בעבר נהגו כך, להטמיע בפייה ואף שלא בכפייה מיעוטים אחרים ולגדול פוליטית, דמוגרפית וצבאית. הימין החילוני מבקש לשנות את הדת היהודית לצרכיו ולא לאבדה מהעולם אלא להשתמש בה כתירוץ לקיומה של ה"לאומיות היהודית החדשה". השמאל החילוני בכלל רואה בהתבוללות הזו ערך "אוניברסאלי" עליון, שדרכו אפשר להנחית מכה ניצחת לדת היהודית ולהעבירה מהעולם. באופן מעשי עבור היהדות האמיתית – זו ששרדה את האלילות העתיקה, זו שניצחה את מגמת ההתבוללות בימי עזרא ונחמיה, זו שניצחה את ההלניזם, זו ששרדה את מעללי הרומאים, זו שמסרה נפשה בגרמניה ובספרד, באירן ובמרוקו ובכל העולם ונלחמת עד היום נגד ההתבוללות של הרפורמים והקונסרבטיבים, הרי שעבור היהדות הזו גם הניסיון להכחידה כבקשת השמאל וגם הניסיון לשנותה לדת אחרת, הוא בעצם "סם המוות" שלה.

      הכוחות החילוניים – ציונים אינם מבינים מדוע יהודי הנאמן לתורתו אינו מספיק "גמיש" להכניס לתוכו כאלה שההתבוללות הפכה אותם ליצירי כלאיים, אבל היהודי הדתי – שמתפלל שלוש תפילות כל יום ולומד כי רק בזכות אי ההתבוללות הוא ואחיו החילוני שרדו יחדיו, הרי שאותו היהודי אינו מבין מדוע צריך לתת פרס למתבוללים היהודים ולהכניס עימהם לקהל ישראל נכרים גמורים שלפי "חוקי הגיור" של בנט, שטרן ושקד הם לא מתכוונים לחסות בצילה של דת ישראל האמיתית אפילו דקה אחת בלבד. הקונפליקט הזה – בין יראי ה' ומתפללי עמך ישראל לבין אלה שלמדו מהנכרים כיצד מתבוללים ונעלמים מהמקור, הינו קונפליקט שאינו ניתן לגישור ומתחתיו פעורה קרקע עולמית. מידי יום ביומו חוזרים חילוניים רבים לחיק היהדות ובועטים בדמיונות הימין החילוני ובשנאת השמאל החילוני ליהדות, ואילו מידי יום ביומו נכנסים נכרים חדשים לקהל ישראל בהתבוללות שרצופה מהמורות ששמן נע בין "גיור חילוני" ל"גיור אורתודוכסי לייט", עד שהחילוניים היהודים המקוריים נעלמים לתוך הנכרים שנטמעו בהם. צריך להודות כי לפנינו שני עמים החוגגים את שמות אותם חגים אך עם תוכן שונה, המדברים את אותה שפה אך למילים המשותפות יש תוכן שונה אצל כל "עם יהודי" מבין השניים. הסכמים קואליציוניים, ממשלות חדשות וסיסמאות ל"גישור" לא יועילו לגשר על מה שאי אפשר לגשר. רק לאבי האומה - אברהם אבינו היה מתכון אמיתי לפתרון הבעיה הזו.

     כאשר חזרו אברהם אבינו ואחיינו לוט ממצרים הבין אבינו הזקן שהוא ואחיינו אינם יכולים לדור עוד יחדיו למרות היותם אחיינים ואף גיסים. המהות הרוחנית שלהם הייתה שונה מהזהות הגשמית שלהם. ואז הציע אבינו הראשון לאחיינו לפנות שמאלה או ימינה ואילו הוא, הדוד הזקן, יפנה לכיוון השני לגמרי. וכך אמנם היה ושני הצדדים רק הרויחו מכך. אברהם אבינו זכה שוב לשכינה ואילו לוט זכה להינצל מסדום והפך לאב של שתי אומות. הדת היהודית והמדינה החילונית אינן יכולות עוד לדור בכפיפה אחת וטוב יעשו השניים אם ייפרדו. כמו שלא מעט חובשי כיפות סרוגות "לייט" שיפנו ל"זרם האוניברסאלי" כך בטוחני שלא מעט יהודים מסורתיים – שאינם אפילו חובשי כיפות (בעיקר מיוצאי עדות המזרח, אך גם מיוצאי אירופה – אמריקה), יפנו לכיוון האורתודוכסי של היהדות ששרדה את שני בתי המקדש ועברה את כל צוררי ישראל בשלום. לשם כך לא מספיק שרוב החילוניים ירצו בכך אלא החרדים הציונים בעיקר יבינו שהפסיחה על שני הסעיפים והרצון ל"ממון ממלכתי" רק מגבירים את דיכוי היהדות. אולי רק אז – כשהמדינה תתנתק מהדת או להיפך, יתגלו בתי דין רבניים שבראשם יעמדו רבנים מרשימים, אז אולי יתגלו רבנים גדולים שאינם מסמאי עיניים שנתפסים בין הסדין לכיס ולעת מצוא עוסקים בקוסמות, ואולי בגלל כל זאת תיעלם ה"חזרה בשאלה"...  

   

"התיקון הכללי של חוק "הרבנות הראשית

בס"ד

 התיקון הכללי של חוק "הרבנות הראשית" / הרב אליהו קאופמן

     היבבות הדתיות – ובמיוחד החרדיות, לאחר כל פגיעה ופגיעה מתמשכת בדת ישראל ורמיסת ה"סטאטוס קוו" בענייני דת ככשרות, גיור ונישואין הינן יבבות עלובות שאין בהן כלל וכלל "סוף מעשה במחשבה תחילה" ואין בהן שום דאגה אמיתית לדת ישראל. רגעיו הגדולים של כל אדם – ובמיוחד מנהיג, הוא הרגע שבו הוא מודה בטעותו וניגש לתקנה. ההנהגה החרדית – על רבניה ופוסקיה, עדיין מרחפת בדוגמטיות שלה ופוסחת על שני הסעיפים בעניין "דת ומדינה", ואיננה מודה כי חוסר ההפרדה בין הדת למדינה היא בעיית הבעיות של הדת היהודית שהחוק האזרחי מפריד יותר ויותר חלקים דתיים מה"רבנות הממלכתית", שהומצאה בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 ע"י אתאיסטים להכעיס כמו חיים ויצמן, יצחק בן צבי וממשיך דרכם, דוד בן גוריון.

     הראשונים שנכנסו לפשרה שבין דת רוחנית למדינה חילונית היו אנשי ה"מזרחי" – קרי, המחנה הדתי – לאומי – ציוני. הללו האמינו מלכתחילה כי הדת היהודית והמדינה החילונית ידורו בדו קיום שיביא רק הרמוניה ויכניס תחתיו את החילוניים תחת תורת ישראל ע"י הורדת רף החומרה בדת ומנגד קיומה של פסיחה על כמה וכמה סעיפים ב"שולחן ערוך" היהודי. אבל לא רק שזה לא קרה אלא שקרה ההיפך הגמור: החילוניים – והיום גם הרפורמים, פרעו בשותפות הזו נגד עיקרי הדת שרבני אירופה והמזרח קבעום לדורות. חוקי נישואין שונו ו"דיינים רבניים" מטעם המדינה הוכרחו לימים לנהוג עפ"י החוקים הנכרים ולשמש למעשה שופטים חילוניים ולא דיינים דתיים, ושלא עפ"י תורת ישראל. גורמים לא דתיים הפכו פתאום למורי דרך ב"כשרות", שאותה הם עצמם לא מקיימים. כיום מדברים על "גיור חילוני" – למרות שאת ה"גיור" המקורי כבר קרעו מדרך ההלכה. אבל הרבנים הדתיים – לאומיים אינם מודים עדיין שהפרדת הדת מהמדינה היא המתכון האמיתי לחיים דתיים יהודיים שיהיו חופשים מטריפות ונבילות, מהתבוללות ומממזרים, באצטלה דתית. ילכו הללו וילמדו פרק בהודאה על חטא מהמלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, שעל ערש הדווי שלו ציווה על אשתו שלומציון – יורשתו לכתר המלוכה, ללכת בדרכי הפרושים ולהודות שדרך הצדוקים לא הייתה באמת דרכה של דת ישראל.

    אבל בעוד שהרבנים הדתיים – לאומיים מתעקשים להודות רעיונית כי דרכו של הרב קוק הייתה מוטעית כששינה ממקור רבותיו, הרי שהרבנים החרדים ציונים – של "יהדות התורה" ושל ש"ס, הם בעייתיים יותר. לאותה רבנות חרדית הייתה באמת "גרסא דינקותא" שהתווה להם הגר"ח זוננפלד בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, ובה קרא להתנגדות ל"רבנות ממלכתית" מתוך צפיית העתיד, ואילו הרב מבריסק טען להפרדת הדת מהמדינה במחיר חילולי שבת כמו תחבורה ציבורית בשבתות ובחגים. הגר"ח זוננפלד היה אז איש "אגודת ישראל" – בימים שה"עדה החרדית" ו"נטורי קרתא", היו חלק בלתי נפרד ממנה. עד היום הרי שרבני "יהדות התורה" טוענים להיותו של הגר"ח זוננפלד חלק מהם. אבל כשמגיעים למעשה הרי שהעובדות הן שונות, אך בעיקר משונות. אנשי "יהדות התורה" – וחלק מאנשי ש"ס, אינם רואים ב"רבנות הראשית" חלק מהם אך בוחרים בה ואנשיהם הם חלק מעשי ממנה. בחדרי חדרים מבכים החרדים הציונים את קשירת הדת למדינה אבל בקולי קולות הם מתנגדים לה, וכמו תינוקות מפונקים הם חפצים ומאמינים שהשותף החילוני ייכנע לכל תביעותיהם, למרות היותו רוב במדינה ועם השקפות הפוכות לדרך התורה, כשהרפורמים הם כבר מזמן חלק מהמערכת החילונית. הרבנים של "יהדות התורה" וש"ס טוענים להתנגדות לרעיון של הרב קוק אבל הם ששים להיות חלק ממנו יותר מתלמידי הרב קוק עצמו! להם כנראה התכוון המלך אלכסנדר ינאי שטען באוזני אשתו כי "אל תתייראי מהפרושים או מהצדוקים אלא מאלה העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפינחס".

   פרשת ה"משגיחים הפרטיים" וה"אנונימיים" באולמות החתונה שתחת ה"רבנויות" השונות וגם המשונות, היא חלק מבעיה זו – של חוסר הצלחה ב"שידוך" בין הדת למדינה. הניסיון להמציא "דת יהודית חדשה" נולד כתוצאה מה"חתונה" בין הדת היהודית למדינה החילונית. ההיבטים והעובדות הללו הם עמוקים אך היריעה כאן קצרה מלהסביר עמוקות יותר את הבעיה. היניקה של ה"דת היהודית החדשה" להמשך התרוממותה לגבהי האבסורד וההתעמרות בדת ישראל המקורית, יונקת מהקשר עם הדת היהודית המקורית, תחת גג המדינה החילונית. דרך הפרלמנט הישראלי ובית המשפט החילוני יוצקים החילונים והרפורמים תכנים חדשים שלא שיערום אבותינו לדת אש למו. ברגע שהדת היהודית תשתחרר מכבלי המדינה לא יוכלו עוד אותם גורמים אפיקורסים להמציא "שולחן ערוך חדש", ואילו הציבור הכללי והמסורתי יאלץ לבחור בין הדרך היהודית  האמיתית לבין ההשקפה המבולבלת וההזויה, ובטוחני כי רובם של המסורתיים בישראל יבחרו בדרך העולה בית אל כמו שבחרו בדרך הזו יהודים חילוניים רבים באירופה ובאמריקה בעבר ובהווה, ולא פנו לרפורמה ולקונסרבטיביות. ברגעים הללו המשגיחים ימשיכו להיות יראי שמים עם מתכון השגחה תורתי, דיני האשות ידיינו עפ"י תורת ישראל והגרים יהיו רק שומרי תורה ומצוות. אבל העקשנות של הרבנים החרדים לא להודות כי הם הולכים בדרך לא להם, וכי חמדנות הממון ה"ממלכתי" מביאה אותם לשותפות עם המהרסים בכרם ישראל, היא הרועץ האנטי דתי האמיתי.

    ובאשר לטענה כי הפרדת הדת מהמדינה תביא ליציאת יהודים מכלל ישראל הרי שעדיף ש"תפוחים מקולקלים" יצאו מדת ישראל מאשר הללו יקלקלו את כל כלל ישראל. 

קונפליקט הקברים

בס"ד

                   קונפליקט הקברים / הרב אליהו קאופמן

    זכותו של כל אדם להעריץ מנהיג משלו, ולא פעם גם מנהיג מהעם שמנגד. זה קרה לא פעם וזה קורה לא פעם בהיסטוריה העולמית, וגם בזו היהודית. זו זכותו של כל אדם לעלות לקברו של מנהיג הנערץ עליו, גם אם הלה היה שנוי במחלוקת בקרב עמו של העולה לקברו. הזכות הזו קיימת ותתקיים, אבל עד הרגע שהעלייה הזו מנוצלת בבוטות לא לשם הערצת הנקבר אלא כדי להשתמש בנקבר כאמצעי ניגוח נגד נקברים אחרים, ובמיוחד קדושי עליון.

    יאסר ערפאת – הנשיא הראשון של הרשות הפלשתינאית ומי שמשמש סמל למאבק הלאומי הפלשתינאי במותו כבחייו, הוא אמנם דמות הרואית שבאמת לא מעטים עולים לקברו, ובהם גם ישראלים ויהודים. הללו עולים לקברו של המנהיג הפלשתינאי הזה לא מעט כדי לתת לגיטימציה לדרישה הפלשתינאית להשיג סופית מדינה לפלשתינאים, שעלייה לחם וייחל המנהיג הזה. אבל ביקורה של ח"כ תמר זנדברג ממר"צ האנטי  דתית – בקברו של ערפאת, היה שונה מהביקורים הרגילים של כל שאר אישי הציבור, ובמיוחד היהודים והישראלים, על קבר זה. גב' זנדברג לא ביקשה – בהצהרתה על הקבר הלה, לעודד נטו את המאבק הפלשתינאי אלא רצתה לבזות את דת ישראל, ובדרך אגב גם ביזתה בעקיפין את  העלייה לקברו של עראפאת עצמו, כשהכריזה כי היא עולה לקברו של עראפאת "כמו שאחרים עולים לקברו של בר יוחאי".

       מהיכרותי מנהיגים ערבים ומוסלמים לא מעטים הרי שאיש מהם לא היה משווה למשל את העלייה לקברו של ערפאת כעליה לקברו של קדוש מוסלמי, מנביאם מוחמד ועד קברם של שיחים מוסלמים שכל חיותם הייתה רוחנית. אף מנהיג ערבי – ובמיוחד מוסלמי אדוק, לא היה מעז להשוות את קיברו של ערפאת ואת העלייה אליו לעלייתם של יהודים לקברות צדיקים יהודים, שגם האסלאם מעריצם ומעניק להם כבוד, ובראשם קבר רבי שמעון בר יוחאי, שתמונות עבר מציגות ערבים, דרוזים וצ'רקסים חוגגים ביום ההילולה שלו בהר מירון לצידם של יהודים רבים. אבל זנדברג – אנטי דתית מוצהרת ממפלגת הדגל של האנטי דתיות והאנטי יהדות ששמה מר"צ, עשתה את מה שגם לא יהודים לא היו מעזים לעשות: להשוות בין מנהיג באשר הוא מנהיג פוליטי בלבד לקדוש עליון.

    אבל בבקשה לא לטעות ולא להיסחף ללאומנות – כי את זאת רצתה הגב' זנדברג בפרובוקציה שלה, שהרי גב' זנדברג לא אמרה את מה שאמרה משום אהדת יתר למאבק בפלשתינאי של ערפאת ו/או משום הוקרתה את דמותו, אלא דווקא מהכיוון ההפוך: להשפיל את דת ישראל ואת קדושי העליון שלה, ובראשם את האיש שכתב את ספר ה"זוהר" הפלאי, רבי שמעון בר יוחאי. היא רצתה להשוות מנהיג פוליטי זר ורגיל לקדוש יהודי ובכך להשפיל את דמות הקדוש ל"דמות רגילה", כפי שעושים זאת חבריה המרצים בשיעורי ההיסטוריה המדומיינים שלהם במסווה של "מחקרים אקדמאיים".

    גב' זנדברג לא הייתה מעזה להשוות את קיברו של עראפת לקברם של הנביא המוסלמי מוחמד או לקברו של יש"ו, ולא משום היותם מוערצים על ידה אלא משום שמאבקה איננו נגד דתות באשר הן (כפי שמפלגתה מר"צ מנסה להציג בתרמית הכזב שלה...) אלא כנגד הדת היהודית בלבד. מפלגה זו – ובכללה גב' זנדברג, איננה תומכת ברפורמים ובקונסרבטיביים מתוך רצון ל"פלוריאליזם דתי" אלא משום התקווה שדרך התמיכה בפלגים ההזויים הללו היא תצליח למוטט את דת ישראל. לימוד היסטורי מהיר מצביע כי השימוש החשמונאי בצדוקים ובבייתוסים נגד חכמי ישראל הפרושים, לא רק שלא צלח אלא ששושלת החשמונאים נעלמה יחד עם אותם צדוקים ובייתוסים, ואילו הפרושים הם כיום היהדות הנאמנה של האורתודוכסיה שנגדה נלחמת מר"צ. אבל מה לעשות והיסטוריה אובייקטיבית ומר"צ הם תרתי דסתרי...

    אבותיה ו"רבותייה" של זנדברג – מהשמאל הלאומני – סוציאליסטי של "מפלגות הפועלים" הלאומניות, באו לארץ ישראל לא כדי לעקור ממנה את האסלאם והנצרות

( רק כדי לגרש פיזית את הערבים אבל לא כדי לעקור דתם...) אלא באו להחריב את העולם הישן והנושן היהודי ועבורה כל סממן דתי יהודי הוא מושא למלחמה. בבורותה היא איננה מבחינה בין דתיים לחרדים, והשרה איילת שקד כבר חשפה את הבורות הזו בשידור טלויזיוני ישיר. זנדברג מנצלת כל הזדמנות ללחום בתדמית הדת היהודית וכדי להשפיל קדושי עליון יהודים היא מוכנה להשוותם לפוליטיקאים מהשורה, ובדרך אגב גם לגרור לעוד מתיחות בין יהודים דתיים, חרדים ומסורתיים לערבים ולפלשתינאים, וכך להוכיח שוב בהזיות שלה כי "הדת היהודית היא המכשול לשלום".

    אבל כמה גזענית היא גב' זנדברג תוכיח עובדה נסיבתית נוספת. לא רק שהיא איננה משווה את קיברו של עראפאת לקברי קדושי האסלאם והנצרות אלא שהיא איננה מעזה להשוות קבר זה לקברו של פוליטיקאי ציוני מהשורה ומאלה שנאמנים על ראשי "קדושיה": קיברו של יצחק רבין. גב' זנדברג יודעת היטב כי השוואה כזו תקומם מיד את כל צבועי ה"שלום" ממפלגת העבודה וממפלגתה שלה (ממר"צ), שיכעסו כיצד אפשר להשוות את ערפאת לרבין?...

    

דני האדום

בס"ד

                  דני האדום / הרב אליהו קאופמן

     דני פתר (פתרזייל) שהלך לעולמו ביום שלישי (ה-23 ליוני 2015) לאחר 87 שנות חיים, היה אולי אחד האחרונים לדור של ענקים אידיאולוגיים שאינם עוד איתנו. דני פתר גילם בתוכו תכונות הרואיות ואישיות שאין כיום בנמצא אצל הפוליטיקאים בימינו אלה. ראשית, אצלו המשפט "דרך ארץ קדמה לתורה" היה כותרת התנהגותו היום יומית. משנות השבעים של המאה העשרים זכיתי להכירו, ועודני נער צעיר ותיכוניסט. האיש הזה – שעד שנת 1975, עבר ניסיון פוליטי שלא היה מבייש גדולי עולם, לא התנשא ולא חש עצמו מעל כל תיכוניסט וצעיר שפגש, כיאה למורה מוצלח ולימים למפקח חינוכי ברשת "עמל" העממית. דני דיבר והתווכח עם צעירים ממנו בגובה העיניים ולרגע לא ניסה לנצל את יתרון גילו וניסיונו כדי לכפות את רעיונותיו על האחר. הוא היה ישר וכנא עם כל מי שחשב אחרת מננו או כמותו. הוא היה אדם לבבי וחברי, וספק אם אפשר היה לנחש שפרנסתו של האיש הנחמד והפתוח הזה באה מפיקוח חינוכי קשוח של משרד החינוך והתרבות של אז.

     שנית, האיש הזה עבר תפקידים רבים בימייה הקשים והסוערים יותר של מק"י המאוחדת, ולימים של מק"י המפולגת, אבל מעולם הוא לא נהנה מהשררה של הפוליטיקה. הוא היה איש חינוך שתפקידיו בוועדים המרכזיים ובלשכות הפוליטיות היו לשם שמים ולא לשם משכורת או כוח פוליטי שייתן לו אח"כ שררה. להבדיל מרבים מחבריו דאז הרי שהוא לא עשה את הפוליטיקה כקרדום של פרנסה כדי לחפור בו גם כבוד וכוח. בימינו הוא היה נקרא "פרייר".

    ושלישית, לאורך כל ההיסטוריה הפוליטית שלו הוא לא התבייש להודות על טעויות שעשה קודם, ואף לעשות צעדים אחורה וקדימה עפ"י אמונתו הרעיונית. דני פתר היה בנו של קונסול התרבות הראשון של ישראל בפולין, פתרזייל שמו. לימים פרש דני פתר מבית הורתו הרעיונית – מפ"ם ההיסטורית, ויצא לדרך קומוניסטית ושמאלית עם מהמורות לא מעטות. תחילה הוא יצא לדרך הזו עם דר' משה סנה, ועם הפרקצייה הזו שפרשה ממפ"ם הציונית הם מצאו את עצמם לבסוף במק"י ההיסטורית. עם דר' סנה הוא התמקם – בשנת 1965, באותה מק"י שקרעה את עצמה מהציבור הערבי הישראלי – הקומוניסטי בטענה כי הציבור הלה הפך ללאומני ערבי. אבל בשנת 1968 הוא לא התבייש פתר להודות כי טעה בבחירה הזו וכי בעצם הלאומנים האמיתיים היו אנשי אותה מק"י – ובראשם דר' משה סנה, פטרונו לשעבר, שפנו ללאומנות היהודית. באמונתו התמימה הוא יצא – בשנת 1969, להרפתקאה הפוליטית ששמה "רשימת נס", ובה חברי שי"ח ("שמאל ישראלי חדש"), שלא מהאגף האנטי ציוני. בשנת 1973 המשיך עם אותם חברי ש"יח שנכשלו ברשימת "נס", ויחד הם הקימו את תנועת  "תכלת – אדום", ציונות שמאלית רדיקאלית. ממש לפני בחירות 1973 התאחדו "תכלת אדום" ואותה מק"י שלאחר מות דר' סנה, ל"מוקד". פתר ידע כי הללו לא השתנו מלאומנותם היהודית אבל הוא גם הבין שלאיחוד כל כוחות השלום שבין המער"ך לבין רק"ח והאנטי ציונות, הרי שעליו לסתום את האף מהריח ולחרוק שיניים, והעיקר לבנות אלטרנטיבה שתסחוף אחריה יהודים מהמרכז שמאלה, לכיוון השלום. גם חבריו ישראל לף ושמואל אמיר עשו כמותו ואמנם "מוקד" זכתה במנדט אחד, ח"כ מאיר פעיל. שנים רבות אח"כ המשיך פתר לנוע בין האגף השמאלי של הציונות לבין הקרבה לקומוניזם שנותר רק בדמות רק"ח ולימים חד"ש. לבסוף לא התבייש פתר להודות כי האמת בכל זאת איננה נמצאת באגף השמאלי של הציונות אלא בחד"ש, כאלטרנטיבה יהודית, וכך לפני כעשור הוא נחת שוב בחיק המפלגה ממנה פרש בשנת 1965.

    דני פתר היה שייך לאותם אנשי שמאל שהמעמדיות והשלום היו עיקר המלחמה שלו כאיש שמאל וכקומוניסט ואילו נושאים כמו דת, מאבק ליבראלי – רדיקלי ואחרים הוא הניח בצד אם הם היו יכולים להפריד את לוחמי השלום והשיויון המעמדי. מהדור   ההוא – של מאיר וילנר, דני פתר, אליעזר פיילר, נעים גלעדי – סעצ'י, אסתר וילנסקה, שמואל מיקוניס, תאופיק טובי, ישראל לף, עוזי בורשטיין, ואחרים שאולי נותרו רק מעטים מאוד, שיבדלו לחיים ארוכים, כראובן קמינר, בנימין גונן, לטיף דורי, תמר גוז'נסקי ושמואל אמיר. זה היה דור של אנשים שאולי גם הם האמינו ב"הגנת הסביבה" ובליבראליזם רדיקאלי אבל הם לא היו מתחברים לשם כך עם אנשי ימין ציונים על חשבון האחדות היהודית – ערבית או על חשבון מלחמת המעמדות. אצלם היה המכנה המשותף הקטן ביותר עיקר לברית הגדולה והרחבה ביותר.

 יהי זכרו של דני פתר ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.

ברית עולם

בס"ד

                   ברית עולם / הרב אליהו קאופמן

      "אודה את השם בכל לבב, בסוד ישרים ועדה. ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב". כעשרים ושנים שנה – מיום נישואי, וכעשרים ושש שנה מיום תחילת שמירת המצוות ציפיתי ליום שבו אחבוק בן. ביום ב' – כ"ח בסיוון (שעתיים לפני כניסתי ל"יורצייט" של אימי המנוחה) תשע"ה ( 15 ליוני 2015) זכיתי לכך, כשאני בן למעלה מחמישים שנה ואשתי שתחיה, בת למעלה מארבעים שנים. הילד – בן זכר, נולד, ברוך ה', ללא טיפולים מלאכותיים ובברכת השם יתברך שמו לעד עולמי עולמים ולא ע"י מלאך או שליח אלא בדיוק כפי שהוציאנו ה' ממצרים, הוא לבדו וללא מלאך ושליח. הילד נולד – ברוך ה', בריא ושלם וללא פגע ומום, חס ושלום. זו הייתה שמחה גדולה לי, לרעייתי, למשפחתי ולכול סובבי. ההתרגשות אחזה במאות אלה שידעו והכירו את המצב לאשורו. שש הפלות שעברו נשותיי (אחת מהן של היולדת..), ובמצב שאולי אחרים היו מאבדים את התקווה, חס ושלום. אבל מי שמאמין כי ה' נותן הוראה לשמן לדלוק חייב גם להאמין כי הוראה דומה נותן ה' גם למים לדלוק. הנס היה גדול ומרשים אבל מי שהיה המעמד הר סיני יודע שזו בעצם "דרך הטבע" של הקב"ה ומי שהוא מאמין ומתפלל לדרך זו, הריהו זוכה בה.

   "עת ללדת" כותב החכם באדם – שלמה מלך ישראל, ומפרש רש"י הקדוש כי הכוונה שהוראת הלידה ניתנת משמים ע"י ה' הטוב, ובמיוחד לאחר תפילות ותחנונים של היולדת ובעלה. ואז, ה' הטוב מעניק לאחד מעובדיו היקרים את הזכות לבשר על ההולדת הקרובה של הרך הנולד. וכך הוא העיקרון בכל דבר שה' החליט לחיוב ושיתרחש בקרוב. אבל  למי שזכה לבשר את הבשורה הזו הרי שזהו מבחן משמעותי – זהו המבחן לבדוק האם המבשר מאמין שמה שהצהיר זהו ה"מופת" שלו או שהוא בסה"כ כלי של ה'. וזהו גם מבחן למקבלי הבשורה, האם הם מאמינים עדיין שהם קיבלו את הבשורה ישירות מ-ה' או שהתחילו להאמין שזהו "מופת" של המבשר? דבריו הברורים של שלמה המלך, ובתוספת פירושו של רש"י הקדוש, חייבים להיות מצגת אמת לכל מי שזכה לחסדי ה', ולא לגרום לו לנוע לאמונה כי בשר ודם הביא לו את הברכה, ולפעמים גם עבור מזומנים. ולאמונה הזכה הזו גם אני חייב את בני.

    שש הפלות של נשותיי הו מנת חלקי בעשרים ושתיים השנים האחרונות, אבל ידעתי כי מי שדבק רק ב-ה' יזכה לבסוף בפרי בטן. בחודש הרחמים תשע"ד הגעתי למערת אליהו הנביא בצלע הר הכרמל. לפתע חשתי שם כי באמת הבשורה קרובה להתגשם. המערה של מלאך הברית היא הפתח לתפילות שמים, אבל גם כל מקום אחר שהמתפלל נמצא שם, רק שבמערת מלאך הברית יש את תחושת הקדושה לבשר את ההיענות השמימית לבקשות. ובאמת, בפתח שנת תשע"ה התעברה אשתי. לא אכחד כי לא מעט אנשים בירכו אותנו שוב ושוב בברכת פרי בטן אבל ברור לי מכל כי הנס הזה היה רק מריבונו של עולם ישירות אלינו, ובזכות התפילות ששלחנו אליו ישירות מכל מקום שבו היינו, כי הרי כבודו מלא עולם. מי שמחפש את האל ורוצה את ברכתו הרי שימצאנו בכל מקום ובכל עת, והרי ה' הטוב יודע מה בליבו של כל אחד, ומי שמכוון רק אל ה' ימצא מזור לבקשתו.

   רבים התרגשו מהנס הזה – גילי המבוגר, ובעיקר גילה של אשתי, וכי לא בעבור טיפולים מלאכותיים זכתה אשתי בפרי בטן זה אלא בהריון רגיל כב"דרך הטבע". רבנים ואדמו"רים רעדו מהתרגשות כששמעו על ההיריון הזה. ואז שאלו אותי רבים מדוע אני דווקא מתנהג בטבעיות למראה הפלא. תשובתי היא אחת ומאוד פשוטה. לא שאינני מתרגש, אבל התרגשותי היא על הזכות ששם ה' התקדש בי וברעייתי, וכמו כן על כך ש-ה' נענה לנו. אבל אינני מתרגש על עצם הנס כי דרכו של הקב"ה הינה טבעית וכ"בדרך הטבע" גם לגבי מה שאנחנו זכינו, אבל רק במקרים נדירים יותר מאשר ריבונו של עולם לידות כאלה, ועל כך התרגשותי, שזכיתי לזכות נדירה זו ממנו. לאחר שהלידה עברה בשלום והאחות בביה"ח "כרמל" בחיפה בישרה לי כי לאם ולתינוק שלום, אזי, באמת בכיתי מהתרגשות אבל רק על כך ש-ה' הטוב אישר לבסוף את הלידה בשלום וחנן אותי על פשעי.

   אני יודע שרבים התרגשו מעצם ראיית הנס והתחזקו באמונתם בקב"ה וטוב שזה כך אבל למען האמת אותם אלה שהתחזקנו כך צריכים לעשות חשבון נפש עם עצמם, כי מי שאמונתו בידו חייב היה לדעת שזהו איננו "נס" במובן של החוסר מוסבר "הגיונית" אלא זהו בעצם עוד מהלך אלוקי רגיל, שהשם מעורב בו ישירות וללא מתווכחים. לא ידעתי לצחוק או לבכות כששמעתי לא מעט אנשים – הלבושים "דתית" ו"חרדית" ואפילו עם אצטלא "רבנית" ואדמו"רית", ששאלו אותי בערך כך "אוקי, זה מהקב"ה אבל מי נתן לכם את הברכה"? שאלה כזו היא על סף העבודה הזרה והיא מזכירה לי את אותם בורים השואלים בעלי תשובה "מי החזיר אותך בתשובה", וכוונתם שרק ארגון ממוסד ו/או בשר ודם יכול להחזיר אדם לאלוקיו, והם אינם מבינים שעיקרון "עת ל..." נמצא גם כאן, וכי רבים וטובים זכו לחזור בתשובה ללא מתווכחים, ואנוכי בתוכם. הבדיחה של הגר"א שנייבלג מבריטניה – שמסרה לי בטלפון לאחר הלידה, די קולעת למצב:"הקב"ה יכול להסתדר לבד".

    ועצתי לכל מי שמחפש ישועה שלא ירוץ לאיזה "מקצוען" בברכות וישלם הון עתק עבור "ברכה", ושלא יצטער אם לא הגיע לקבר זה או אחר בזמן המיועד כדי להשתטח לבקשתו, ושלא יבטל התחזקות במצוות וביהדות תמורת ברכת בשר ודם אלא יתחזק באמונתו בקב"ה ויבקש ממנו – בכל מקום בעולם ובכל שעה וברציפות, את בקשתו וכך יוושע, שהרי ש"בדרך שהאדם רוצה ליילך, מוליכים אותו" רק משמים.

    

חוק שבות דרוזי

בס"ד

              חוק שבות דרוזי / הרב אליהו קאופמן

     ל"חוק השבות" הישראלי מתלווה זה עשרות שנים ההסבר כי מדובר ב"זכותו של העם היהודי לשוב לארצו". אבל בפועל "חוק השבות" הזה מעיקרו איננו יהודי כלל – עפ"י ההלכה ומורשת הדורות. עפ"י החוק הזה – שנוסח כנגד דעת ההלכה היהודית, הרי שלמעשה גם לא יהודים לא מעטים נהנים ממנו מבלי לבדוק אפילו את דעתם ואת תחושתם כלפי יהדות ו/או יהודים, כפי שמשרד הגירה במדינה אחרת היה בודק לגבי כל הרוצה להתאזרח (מהי דעת מועמד האזרחות על העם השליט ועל תרבותו...). אי לכך ובהתאם לזאת הוצפה ישראל – ובמיוחד משנות ה-90 המוקדמות, בכמעט קרוב למיליון לא יהודים שחלקם (אמנם מיעט קטן...) אפילו נוהג באנטישמיות. אבל הכיוון הישראלי הוא להכניס את האנשים הללו –סלאבים ברובם, לחיק ה"ממלכתיות הישראלית" , ל"גייר" אותם עפ"י אמות מידה חילוניות ולא דתיות, להתעלם לא פעם מגחמות אנטישמיות שלהם ואפילו מעולם פשע שהגיע דרכם כסרח עודף. במיוחד מצליחים הלא יהודים הללו להתבול בקרב יהודים רבים, שאבותיהם וזקניהם שמרו אמונים בארצות מוצאם לתורת ישראל. אבל ב"מדינה היהודית" הזו הכול "ברוך". כשמעלים איזושהי טענה נגד המהגרים הללו מיד עולה עניין שירותם הצבאי כסיבה ותירוץ להאדרתם.

    מנגד, חי בארץ זו מיעוט שהוא מיעוט אתני – דתי שמבנה "לאומיותו" כמעט זהה ממש לעם היהודי, ושאביו הרוחני היה לפי מסורתם אותו יתרו חותן משה רבנו. המיעוט הזה חי חיי הבדלות לכל דבר והוא אינו חפץ להתבולל בנו או להיקבר בתוכנו למרות שהוא מקיז את דמו לא פחות – ואולי יותר באחוזים, מהיהודים והסלאבים גם יחד. אם המושג "ציונות" צריך להיות ממלכתיות ולא לאומנות וגזענות הרי שהדרוזים הם ציונים לכל דבר. המדינה הזו טענה ביום הקמתה כי "חוק השבות" שהיא חוקקה ליהודים ולבני משפחותיהם, חוקק לשם פיקוח הנפש של כל יהודי בעולם משום האנטישמיות. זוהי הציונות הישראלית. כיום הדרוזים – שותפים מלאים לעשייה וללא חטורטרות של אנטישמיות וכתובות נאצה ניאו נאציים, נמצאים במצב של ישראל ה"ממלכתית" בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים. האחים הדרוזים שלהם נמצאים בסכנה השמדת של ארגון מטורף (דעא"ש) שעד היום איננו יודעים באמת מי עומד מאחוריו. כל השנים הדרוזים בישראל לא רק שהוכיחו את נאמנותם לישראל ולעם היהודי – אלא שעלו בנאמנותם הזו על לא יהודים ועל יהודים כאחד. גם הנימוק שאיש אינו יודע מיהם האחים הדרוזים מסוריה ומלבנון, וכי הללו היו נאמנים בעבר לצד שמנגד, איננו רלוונטי משום שמאות אלפי הסלאבים שהפכו ל"ישראלים" בן לילה היו חלק מה"צבא האדום" ומבריה"מ הקומוניסטית שהייתה בעימות עם ישראל. שנית, לדרוזים יש עיקרון שאת נאמנותם הם מעבירים לכל שלטון שליט וברור כי הצלתם ע"י ישראל רק תחזק את הגישה הזו בעתיד, גם אצל המהגרים שיקלטו כאן.

     המומנטום העצוב הוא שהדרוזים שנאמנים לשלטון בישראל ואינם מעוניינים להטריד את העם היהודי, ואינם מתבוללים בו – ורואים בשירותם הצבאי חובה ולא מטרד לפריבילגיות של קבורה וכו', הם אלה המופלים לרעה למרות שהם ילידי הארץ הזו ובאמת כרתו ברית דמים ואף עומדים בקונפליקט עם חברת המיעוטים שמסביבם בשל כך. לא אתעכב על אפלייתם הממארת – ככלל וכפרטים, אבל היום אם מישהו זכאי באמת להצטרף לפריבילגיות ה"ציוניות" שהמדינה הזו טוענת כי יש לרכשם בזכות הנאמנות למדינה, הרי שהדרוזים הם הראשונים לכך. מי שקיבל בשלוות נפש קריאות אנטישמיות וכתובות נאצה של אלה שהגיעו בתוך כמעט מיליון מתאזרחים לא יהודים, רק משום קרבת דמם ליהודים, הרי שהיום הוא גם צריך להסכים לקבל מספרים הרבה יותר נמוכים של מהגרים בפיקוח נפש, רק משום היותם קרובי הדם של אזרחים שווים אחרים במדינת ישראל, של הדרוזים.

    ולכן יש לחוקק חוק שבות דרוזי.

אוניברסיטת בר מינן

בס"ד

           אוניברסיטת בר מינן / הרב אליהו קאופמן

   למעלה ממאה שנה מנהלים גדולי ישראל ויכוח ומאבק בשיטת "המזרחי". המהרי"ל דיסקין – שנפטר בשנת 1898, ביקש כבר עם צמיחת הרעיון הציוני והתמקמות "דתיים ציוניים" לצידו, להוציא את מה שהוא קרא "כת הציונים", מחוץ לעם ישראל ולגזור על פיתם כפת עכו"ם ועל יינם כיין נסך, כולל אלה של ה"דתיים הציונים". גדולי ישראל דאז אמנם צידדו בדעתו של המהרי"ל דיסקין מבחינת הקו הכללי אך לתומם הם חשבו כי גזירתו קשה מדי וכי הם עלולים להרחיק כאלה שאפשר היה לקרבם בחזרה לחיק ההשקפה הסדורה. המהרי"ל דיסקין – רבה של בריסק בתחילה ולימים עמוד ההשקפה התורתית של ירושלים, ביקש לקיים פגישה עולמית דחופה בנושא, וטען שאם לא יוטל החרם הזה, אזי, זו תהיה בכייה לדורות. הפגישה לא נתקיימה מסיבות טכניות ובנתיים נקרא המהרי"ל דיסקין לישיבה של מעלה ולימים הפכה ה"בכייה לדורות" לעובדה מוגמרת. החוגים החרדים היותר נאמנים לימי קדם טוענים כי ה"בכייה לדורות" היא על כך שהרצל ומרעיו החילוניים – ציוניים לא הוצאו מכלל ישראל בזמן. אבל גאוני עולם כמו ה"מנחת אלעזר" ממונקטש וה"סבא קדישא" אלפנדרי מי"ם הורישו לשומעי לקחם כי ה"בכייה לדורות" היא דווקא על ה"ציונות הדתית" משום היותה לא רק חוטאת אלא במיוחד מחטיאה, ועוד ברגעים שאת הבגידה ביהדות היא עושה כשכיפה מונחת על ראשה ואילו היא קוראת לעצמה "אורתודוכסית". התהליך העמוק הזה – לחתוך במורשת ישראל סבא, מתוך המחנה הדתי, כשיטה ולא כטעות עממית, באה השבוע לשיא חדש אבל לדעתי גם סופי, מכדי לראות בראשי הציונות הדתית "דתיים". אוניברסיטת "בר אילן" – שחרתה על דגלה את עיקרי הדת, הכירה בתועבות האסורות מהתורה כחלק מהזכות לקיימן לצד "מורשת עם ישראל", כאילו אין מדובר בנלחמה של  חיים ומוות רוחנית!

    כאשר קמה אוניברסיטת י"ם – בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, היא הוחרמה ע"י בד"ץ ה"עדה החרדית" ועי הגר"ח זוננפלד. הם החרימו את האוניברסיטה הזו ואסרו את הכניסה לבנייניה. הם עשו זאת מתוך הרצון להציל יותר ויותר צעירים יהודים לא להיסחף לכפירה וכדי שלא ירדו מהיהדות הצרופה, ומלימוד התורה. אבל ספק גם אם אותם מחרימים היו מאמינים כי פחות ממאה שנה אח"כ תבוא אוניברסיטה בארץ הקודש – ועוד כזו המתקראת "דתית" (!) ותעניק שטח ואולם בתוככייה, לקיום טקס מיסיונרי הדוחף יהודים לעשות את כל התועבות שמפניהן נגזר על שבעת עמי כנען למות בחרבו של יהושע בן נון. וכשאמרתי טקס מיסיונרי לא טעיתי, חס ושלום.

    ה"אור החיים" הקדוש הסביר את הפסוק "בשגם בשר הוא, בפרשת "בראשית", כשיא נבזותם של אלה החיים חיי עבירה ותועבה ולא רק שהם אינם עושים תשובה על כל אלא שהם הופכים את הסחי הזה ל"דגל תרבותי"! "מצעדי הגאווה" אף גרועים מכך. הם לא רק שהופכים את הסחי ל"תרבות" אלא שבכל ההזמנות – ולפחות פעם אחת בשנה הם מנסים לכפות אותה תעמולתית על כל מדינת ישראל, ועוד עוברים לשם כך מעיר לעיר. תארו לעצמכם אילו זה היה להיפך, ולהבדיל – אילו היהדות החרדית הייתה מארגנת "מצעדי יהדות" בת"א, בכ"ס, ברמת השרון, בשכונות החילוניות בי"ם וכמובן בקבוצות ובקיבוצים. המילה מיסיונרית הייתה יושבת לגוורדיה האנטי דתית בתוך פיותיהם האנטי דתית כמו שיניים ועל האלימות שלהם אין מה לדבר. אבל לכל אלה שמקדשים את האסור כמובן שמותר לכבוש עוד יעד ועוד יעד כבדרך המיסיונריות הטריוויאלית. ועכשיו הם כבשו גם "יעד דתי" - את אוניברסיטת "בר אילן"!

    הסכמתם של ראשי אוניברסיטת "בר אילן" להיות חלק מהקונצנזוס האנטי דתי הזה ולתת לגיטימציה למיסיונריות החדשה הזו, מוציא את האוניברסיטה הזו ואת ראשייה מבסיס האורתודוכסיה ודת אש למו ומעבירה אותם לרפורמה ולקונסרבטיביות (שגם הללו הם חובשי כיפות סרוגות...). על מה שהסכימו יהודים חובשי כיפה – ששיטתם היא לחתוך ביהדות כבנקניק ה"סלמי" יותר ממאה שנה, לא יסכימו יהודים מסורתיים שאינם חובשי כיפה. אי לכך הרי שהסכמתם של ראשי אוניברסיטת "בר אילן" בר"ג הזו יכולה להחטיא טובים ותמימים שעד היום התרחקו מאנשי התועבה כמאש. ולכן אסור ליהודי דתי באמת – ובטח שלא לחרדי, להיות בקשר וללמוד ו/או ללמד באוניברסיטה זו, משום שזה יהיה בבחינת הענקת "הכשר" להסכמה על מתן לגיטימציה להפוך את דת ישראל לבדיחה. ולכן עדיף ללמוד, ללמד ולפעול באוניברסיטאות חילוניות מאשר ללמוד וללמד באוניברסיטת "בר אילן" ולהמשיך לתת לאוניברסיטה הזו לגיטימציה להיקרא "דתית", כשהיא מחטיאה צעירים נגד הדת באופן חמור יותר מאשר אותן אוניברסיטאות שאת חטאיהן הן חוטאות ללא חבישת כיפה, ובכך לפחות הן אינן מחטיאות את קהל יראי ה'.