בס"ד
סיפור העצמאות האמיתי / הרב אליהו קאופמן
בסיפור העצמאות הישראלי יש
הרבה מן הנסתר ומן ההפוך. הדברים הללו אמנם ידועים אבל גם נסתרים. הדברים הלוו
מועלים מפעם לפעם אבל אינם מלומדים באופן מסודר, ובודאי שאינם מועלים על נס דווקא
ב"יום העצמאות" הישראלי, מידי שנה בשנה. מי שמסתיר זאת איננו רק צד אחד
של המטבע הפוליטי אלא שני הצדדים גם יחד: אלה שמציינים את יום העצמאות כחג ואלה שחלק
לא מבוטל מהם מציין את "יום העצמאות" כ"נכבה". הסוד האפל הזה
מספר על "חתן וכלה" שנישאו למשך זמן קצר ומיד אח"כ התגרשו לעולמים.
החתן נפטר בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 אבל הכלה שהגיעה השנה לגיל הגמלאות עדיין
חיה. הצאצאים מעדיפים לא לזכור שהם בעצם אחים ואחיות לאותו שידוך מוזר, שהחל בסתר
בשנת 1943 ושהגיע לשיאו ב-29 לנובמבר 1947 אך לאחר שנולד הצאצא ששמו ישראל (ה'
באייר תש"ח) החל השידוך הזה לגווע עד לגרושים הרשמיים של יוני 1967, ומאז ועד
מות החתן (בשנת 1991) לא חזר הזוג לחיות יחד.
מדינת ישראל הייתה צריכה
להודות על תקומתה דווקא למי שהיה מיום הקמתו האויב מספר אחד של התנועה הציונית, עד
שהפך לאויב המעצמתי הגדול ביותר של "מדינת ישראל"! זה נשמע כפרדוקס הזוי
אבל זו האמת האמיתית היחידה. שמו של האויב – אוהב הוא לא אחר מאשר בריה"מ
הקומוניסטית! מה שהחל ברדיפת הישוב הציוני נגד הקמת ה-פ.ק.פ. הקומוניסטית בארץ
ישראל (1919) הסתיים בקול תרועת נאומו ההיסטורי של שר החוץ המיתולוגי של
בריה"מ לשעבר (אנדריי גרומיקו) במליאת האו"ם בשנת 1947, שהביא להחלטת
האו"ם להקים מדינה יהודית על אדמות ארץ ישראל – פלסטין, ואח"כ לווה
בתרועת יריות ציוניות מהרובים הצ'כים שנרכשו ע"י ישראל הצעירה ברובלים
סובייטים. את התסריט לסרט הזה – שיש בו הכול: אהבה ושנאה, הבטחות ובגידות, תמיכה
בסתר ולקללות בפומבי ועוד, את התסריט הזה איש עוד לא כתב ולא העלה על האקרנים. והכול
עדיין מוסתר משום שגם החתן וגם הכלה מסרבים להכיר שהילד הזה ששמו ישראל הוא בעצם
ילדם המשותף של שני האויבים הנצחיים הללו...
בשנת 1919 – שנתיים
לאחר מהפיכת אוקטובר הקומוניסטית ברוסיה הצארית, שלח השלטון הקומוניסטי החדש את
זרועות התמנון הרעיוניות שלו לכל העולם כדי לחולל את ה"מהפיכה הקומוניסטית
העולמית". לרשת ה"עכביש" הזו יקראו לימים ה"קומינטרן".
במסגרת ה"מהפיכה העולמית" הזו הוקמה גם בארץ ישראל (באתם ימים עדיין
"פלשתינה"...) מפלגה קומוניסטית שקיצור שמה היה פ.ק.פ. ("מפלגה
קומוניסטית פלשתינאית"). בראשה של המפלגה הזו עמדו כמה מהגרים צעירים שהגיעו
מרוסיה רק קודם לכן בתור פעילי "פועלי ציון שמאל". בראשם עמד יהודי –
שלימים יעבור בעצמו תנודות פוליטיות ואישיות קשות, בשם ברגר ברזילי.
להבדיל מרוב רובן של
המדינות – בהן נחתו "קורע העכביש" של ה"קומינטרן" הסובייטי
החדש, הרי שבפרשת המפלגה הקומוניסטית בפלשתינה היה סממן שונה. בשום מדינה אחרת –
בתקופה ההיא, לא נבחרו ראשי המפלגה הקומוניסטית מבין בני המיעוטים של אותה מדינה
אלא רק בפלשתינה. כאשר בפלשתינה – שנה לאחר מלחמת העולם הראשונה, רוב רובה של
האוכלוסייה היה ערבי עם מיעוט של יהודים חרדים ודתיים אנטי קומוניסטים, הרי שהשליחים
של לנין בחרו דווקא ביהודים שיהיו אלה שינהיגו את המפלגה החדשה שהוקמה. למעשה היה
זה צעד מאוד תמוה ואפילו בגדר התאבדות פוליטית. באותם ימים החל הקרע בין היהודים
לערבים כאשר בחירת יהודי – שהיה שייך למיעוט הקטן ושרוב בני עמו היו אז דתיים
וחרדים, לא הייתה לה שום סיכוי תיאורטי ומעשי להצמיח כוח קומוניסטי שההמונים ינהרו
אחריו. מנגד, הרי שבכל המדינות האחרות ה"קרמלין" החדש לא לקח סיכונים
ותמיד הוא הכתיר בראש הקומוניסטים המקומיים בן לקבוצת הרוב האתני. ובכלל,
הקומוניסטים הסובייטים היו די פקחים מלעשות בפלסטין שגיאה כזו שקופה. ולכן הייתה
צריכה להיות סיבה טובה לצעד מהפכני כזה, שכולו הימור ותו' לא. אבל זה לא היה הימור
בלבד.
בדיחה יהודית – קומוניסטית
ישנה מספרת על כך שלקראת סיום ישיבת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרוסית
שלח אחד מהחברים פתק לחברו ובו כתב "חכו עד שהגוי (הכוונה ללנין – א.ק.) יצא
ואח"כ נקיים את המניין". זה היה לערך המצב במפלגה הקומוניסטית הרוסית
בראשית ימייה, ואף בשנתיים שלאחר המהפיכה הבולשביקית. הצמרת שם הייתה יהודית , ולצידם
כאלה שהפכו לקומוניסטים ממש לאחר המהפכה בשנת 1917, לאחר שעברו למפלגה הקומוניסטית
הרוסית ממפלגות ה"בונד" ו"פועלי ציון" הסוציאליסטיות –
יהודיות, שפורקו עם סיום המהפכה הבולשביקית. ככאלה הם ידעו והכירו את המחשבות
והרעיונות הציונים – סוציאליסטים שפעלו בקרב חבריהם לשעבר למפלגות הציוניות –
סוציאליסטיות, שירדו למחתרת או שהפליגו לפלשתינה לאחר עלייתם המוחלטת של
הבולשביקים לשלטון בבריה"מ החדשה, מחשבות ורעיונות שכל כולן פעלו לכיבושה של
פלשתינה. אותם ראשי הבולשביקים – כולל היהודים הרבים שהיו שם, לא היו מעזים להעמיד
באופן נחרץ יהודים בראש מפלגות קומוניסטיות אחרות בעולם מהעיקרון שתמיד עדיף שבראש
המפלגה המקומית יעמוד נציג הרוב, וכמו כן מתוך ההנחה הוודאית שהיהודים לא יהוו
לעולם רוב במדינה זו או אחרת. אבל בפלשתינה השיקול היה שונה.
הבולשביקים הסובייטים
כאמור ידעו היטב – ובמיוחד היהודים שבהם, כי הכיוון הציוני הוא להיאחז בפלשתינה
ולהפוך ממיעוט של מהגרים הזויים לרוב ברור, בעזרת האימפריאליזם הבריטי. אותם ראשי
הבולשביקים גם ידעו היטב כי הציונים הסוציאליסטים שמהגרים לפלשתינה יאבקו על
ההגמוניה הסוציאליסטית של התנועה הציונית, ומאחר והללו היו ברובם חניכי המפלגות
המהפכניות שכבשו את השלטון ברוסיה הרי שבמסגרת המהפכה העולמית הם יכולים להיות
הסייענים הראשונים במעלה לכיבוש הקומוניזם בעתיד בפלשתינה, ולסילוק הבריטים משם. הם
גם ידעו שככל שיתחזק המשטר הקומוניסטי בבריה"מ כך יותר ויותר יהודים
סוציאליסטים שלא ימנו על הבולשביקים יהגרו מבריה"מ לכוון אחד בדרך כלל:
לפלשתינה. כך נולדה הדיאלקטיקה של אהבה – שנאה בין הקומוניזם הסובייטי לציונות. שנאה
מניגוד אינטרסים בבריה"מ – שבה אין מקום לציונות ואף לא לציונות סוציאליסטית,
ומנגד אהבה שמתבטאת באינטרס המשותף של הסובייטים הקומוניסטים ושל הציונים
הסוציאליסטים בפלשתינה: אוריינטציה סוציאליסטית ופרו סובייטית בפלשתינה, תוך שליחת
יהודים סוציאליסטים מבריה"מ לפלשתינה.
ומנגד צצה אחדות נוספת.
המזרח התיכון הערבי נשלט באותה תקופה ע"י פאודאליות ערבית רודנית וע"י
מלכים ונסיכים שרדו בנתיניהם כבימי הביניים באירופה. גם התיעוש במזרח התיכון עדיין
לא היה בממדים של הקמת "מעמד פועלים מהפכני" ואילו הבריטים, הצרפתים
ואפילו האמריקאים היו מעצמות העל הקפיטליסטיות שמשלו בערבים. היהודים הסוציאליסטים
– אותו מיעוט שבמיעוט, היו התקווה האימפריאלית של המעצמה האדומה העולה. וכך הפכו
היהודים הקומוניסטים – בעלי ה"תודעה המעמדית", לראשי הקומוניזם
בפלשתינה.
לא יותר מעשור החזיקה
ההגמוניה הקומוניסטית היהודית בקומוניזם הפלשתינאי. בשנת 1929 החלה נדנדת
הדומיננטיות הלאומית בקרב הקומוניסטים הפלשתינאים, נדנדה שתימשך עד שנת 1947, ערב
הכרזת מדינת ישראל. משנת 1921 ועד 1929 החלו מאורעות ערבים אנטי בריטים – ובמיוחד
אנטי יהודיים, בארץ ישראל. מנגד, מאמצע שנות ה-20 תפס יוסף ויסרונובי'ץ
דגו'גאשווילי – הלא יוסף סטאלין, את השלטון בראשות המפלגה הקומוניסטית הסובייטית
והוא האיש שעקב כך משל בבריה"מ וב"קומינטרן". סטאלין "ניקה"
את ההנהגה הסובייטית מהפוליטרוקים והתיאורטיקנים היהודים. סטאלין גם הפך פניו
למהפכנים היהודים שהשתלבו בתנועה הקומוניסטית העולמית. וגישתו של סטאלין –
קומוניסט למיעוט הלאומי הגרוזיני, הייתה לתת אוטונומיה גדולה יותר לנושא ההגדרה
העצמית של הלאומים על חשבון ה"מהפיכה העולמית האינטרנאציונאליסטית". וכך
– לאחר כמעט עשור של סערה לאומנית ערבית בארץ ישראל הבין סטאלין כי עליו לחתוך
לכוון הערבי , באותם רגעים שהערבים נלחמו נגד הבריטים ונגד שותפיהם הציונים. מנגד
הרי שסטאלין התאכזב מכוחם הדל של הקומוניסטים היהודים גם בקרב אחיהם הסוציאליסטים
היהודים בפלשתינה, עד כדי היות הקומוניסטים נרדפים ע"י כאלה שרק תמול שלשום
ישבו בכלא הצארי על היותם שותפים במהפכת הנפל של 1905, נגד הצאר כמו למשל דוד
גרין, לימים דוד בן גוריון. ואז החליט סטאלין להחליף את ההנהגה הקומוניסטית
היהודית ב-פ.ק.פ. לערבית. ראשי ה-פ.ק.פ. היהודים חזרו ברובם ל"אימא
רוסיה", ובראשם ברגר ברזילי, שלימים גלה לסיביר עד שלאחר המלחמה העולמית
השנייה חזר בתשובה ועלה לארץ ישראל תוך סיום חייו כיהודי חרדי ב"שטיבל"
של חסידי ויזני'ץ במרכז ת"א. בשנת 1931 הסתיים המהפך הלאומי הזה, בראשות
ה-פ.ק.פ., במיניו של רדואן חילו מיפו למזכ"ל החדש של ה-פ.ק.פ., כנציג
ההגמוניה הערבית. שנים עשרה שנה בלבד החזיקה הגמוניה ערבית זו ב-פ.ק.פ. וצלחה את
מאורעות ה"מרד הערבי" בשנים 1936 – 1939. המהפך החדש הגיע בשנת 1943,
בעצומה של מלחמת העולם השנייה. במוסקבה הסובייטית הורו למנות שוב יהודי בראש
ה-פ.ק.פ. במקום חילו הערבי. שחקן התיאטרון הצעיר של "הבימה" – שמואל
מיקוניס, מונה למזכ"ל החדש בשנת 1943 ואילו הקומוניסטים הערבים פרשו
מה-פ.ק.פ. והקימו את ה"ליגה לשחרור לאומי" בראשות הצעיר תאופיק טובי. הפילוג
הזה הואץ גם בעקבות כניסת הקומוניסטים היהודים ל"הסתדרות העובדים
העבריים", למרות שה"הסתדרות" הזו הייתה סגורה בפני פועלים ערבים.
גם כאן הייתה זו בריה"מ הסטאלניסטית שדחפה לכניסת הקומוניסטים היהודים לארגון
יהודי לאומני.
המהפך של 1943 אירע לא
מעט משום פרוץ מלחמת העולם השנייה ומשום שינוי הכוחות הגלובאלים במזה"ת.
מלחמת העולם השנייה מצאה את התנועה הלאומית הפלשתינאית פונה לכיוון הגרמני –
הנאצי, בראשות שיח אמין אל – חוסייני. התקפת הנאצים הגרמנים כנגד בריה"מ –
בשנת 1941, האיצה את ההתנתקות של הסובייטים מהלאומנים הפלשתינאים הערבים שחברו
לגרמנים, וכמו כן הקמתן של מדינות ערביות בחסות בריטית ( עירק וירדן), צרפתית
(סוריה ולבנון) ואף אמריקאית (ערב הסעודית ונסיכויות הנפט הערביות) החזירו את
סטאלין לגישה הסובייטית של שנת 1919 לתמוך בברירת המחדל של הציונות הסוציאליסטית
בפלשתינה, שנראתה כמי שהולכת להפוך את הקערה הדמוגרפית על פיה: מרוב ערבי לרוב
יהודי.
למרות החילופים שנערכו בהנהגת
ה-פ.ק.פ. כבר בשנת 1931, בהעברת ראשות המפלגה מהיהודים לערבים, הרי שהקשרים בין
בריה"מ לציונות בארץ ישראל נשמרו על "אש קטנה" ודווקא עם
הסוציאליסטים היהודים הלא קומוניסטים. הקמת הקיבוצים של מפא"י ומפ"ם
(ולימים גם של "אחדות העבודה") והאוריינטציה התרבותית – רוסית של הישוב
הציוני נתנו לסובייטים אמונה כי בכל זאת
תיתכנה שותפיות פוליטיות עתידיות בין הקומוניזם לציונות בארץ ישראל. בימים שברגר
ברזילי וחבריו ארזו את המזוודות וחזרו לבריה"מ כדי לפנות את מקומם בהנהגה
הקומוניסטית של ה-פ.ק.פ. לרדואן חילו ולחבריו הערבים, הרי שבריה"מ שלחה בלאט
(בסוף שנת 1929) משקיף לאחת מועידות האיחוד של המפלגות הסוציאליסטיות הציוניות.
הסובייטים אמנם נואשו מלסמוך על הקומוניסטים היהודים בפלשתינה להבאת שינוי בהגדלת
הקומוניסטים שם ולכן פנו להנהגה ערבית קומוניסטית, אבל אותם סובייטים הבינו כי
ימים יבואו והארץ תיכבש ע"י היהודים וע"י המפלגות הציונית –
סוציאליסטיות ולכן הקשר עם הציונים בארץ ישראל חשוב בדיוק כמו גרוש ציונים
סוציאליסטים מבריה"מ ל...ארץ ישראל, כדי לשנות לטובה את הדמוגרפיה היהודית שם.
הסובייטים גם העדיפו את הציונים החילוניים והאנטי דתיים היהודים על פני עולם ערבי
מוסלמי שה"אחים המוסלמים" עלו על בימתו ושבעיקר רק ערבים נוצרים הצטרפו
לקומוניזם. המשקיף הסובייטי הלה חזר מהוועידה וכולו מלא שבחים
ל"קולחוזים" הסוציאליסטים של הציונות ששמם היה בעברית "קיבוצים".
המשקיף הלה גם התרשם כי הציונים הסוציאליסטים הם הרוב הציוני וכי הימין הציוני
אינו אלא מיעוט. בריה"מ אף העריכה כי לימים יחזירו הבריטים את המנדט ובארץ
ישראל תתחולל מלחמה רעיונית שבה הסוציאליסטים היהודים יהיו הרוב בתנועה הציונית.
ואז - כאמור, הגיעה מלחמת העולם השנייה והחישה את אמיתות הערכות הללו.
פרוץ הקרבות בין הנאצים
לסובייטים החישה צעד סובייטי נוסף. הסובייטים הבינו כי לאחר המלחמה העולמית יחולק
העולם ע"י בעלות הברית ובריה"מ– אם באמת תובסנה גרמניה, איטליה ויפן.
ההבנה הזו גרמה לסובייטים להבין גם כי בחלוקת עולם זו יישארו שטחי מריבה פנויים
ולא מחולקים והמזה"ת יהיה אחד מהם, כולל פלשתינה. הקרב בפלשתינה יעבור להיות
בין המשך ההשפעה הבריטית לבין הרצון הקומוניסטי – סובייטי להיאחז שם. לסטלין –
לעומת ימי לנין, לא הייתה חשובה ה"מהפיכה העולמית", של שלטון קומוניסטי
בכל העולם. להיפך, סטאלין דגל ב"סוציאליזם בארץ אחת", וככזה הוא ראה
סכנה בתפיסת מפלגות קומוניסטיות את השלטון במדינות העולם, אלא שהמפלגות הקומוניסטיות
שם היו עבורו רק סוכנות סובייטית להמרצת כוחות כלליים באותן מדינות כדי להפוך
לשלטון שם בתנאי שהשלטון החדש יהיה פרו בריה"מ במלחמה הגלובלית נגד המערב. זו גם הייתה מטרת הסובייטים בפלשתינה
והם בעיקר סמכו על מפלגת מפ"ם שעם הימים תהפוך לכוח השליט בישראל החדשה ועד
אז היא תסייע למפא"י הסוציאל דמוקראטית לנוע לכיוון בריה"מ ונגד המערב.
כניסתם של קומוניסטים יהודים ל"הסתדרות פועלים" ציונית שירתה את המאחז
הגלובלי הסובייטי והפרו ציוני, ועוד בימים שהערבים פנו לכוון הגרמנים והאמריקאים.
כדי להאיץ עוד יותר את המאבק הציוני נגד הבריטים עקפה בריה"מ מימין וגרמה
לפילוג באצ"ל – בימים שהאצ"ל הפסיק את מאבקו בבריטים לשם אחוד כוחות נגד
גרמניה הנאצית. הלח"י – שקם בשנת 1942, המשיך בארץ ישראל את מאבקו בבריטים
וחלק מראשיו היו פרו סובייטים שלימים פנו שמאלה כשהלח"י פנה ימינה. היו אלה
בין השאר נתן ילין מור , פינחס גינוסר, המשורר ייבי , עמוס קינן ואחרים.
סיום מלחמת העולם השנייה
הצליב שוב אינטרסים סובייטים וציונים גם יחד – במזה"ת. את מקום הגרמנים – אצל
הערבים, עמדו לתפוס האמריקאים , שערב הסעודית הייתה המשמשת שלהם. ירדן, עירק
ומצרים המלוכניות המשיכו בקו הפרו בריטי שלהן ואילו בריה"מ הייתה חייבת לסמוך
רק על הציונים כדריסת רגל פוליטית במזה"ת. לבד מהברית עם הציונים והשלטת
היהודים על המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית הרי שגם בעירק העדיפו הסובייטים הנהגה
קומוניסטית יהודית (איברהים נאג'י ואשתו) ואפילו במצרים ובאלגי'ריה היוו היהודים
מרכיב קומוניסטי חשוב. קיומם של פליטי שואה רבים באירופה הביא את הסובייטים
והציונים למכנה משותף נוסף. בן גוריון היה חסיד שליחת כל יהודי לארץ ישראל ולא
לארץ אחרת ואילו סטאלין העדיף אף הוא שהפליטים הללו יפנו לארץ ישראל, הן כדי לבסס
רוב יהודי שם והן כדי שבריה"מ וגרורותיה הקומוניסטיות החדשות שצצו אח"כ
במזרח אירופה לא יאלצו להתמודד עם הכנסת הפליטים הללו לתחומן. בשנת 1947 נערכו
האירוסין בין התנועה הציונית לסובייטים וב-ה' באייר תש"ח הפכה הכרת
בריה"מ בישראל (הראשונה שהכירה "דה יורה" בישראל, דהיינו, באופן
רשמי) להנחת טבעת הנישואין לרשמית בעצם הקמתה של מדינת ישראל.
בשנת 1947 הסתיים המהלך
הסובייטי הפרו ציוני סופית. בריה"מ כבר לא הייתה מדינה קומוניסטית בודדת אלא
שלצידה עמדו מספר גרורות נוספות ממזרח אירופה כמזרח גרמניה, בולגריה, הונגריה,
רומניה, יוגוסלביה, פולין וצ'כוסלובקיה ואילו בריה"מ עצמה הייתה שווה
באו"ם לא רק קול אחד אלא שלושה (אוקראינה ורוסיה בהלבנה הוכרו אז
כ"מדינות עצמאיות" למרות היותן חלק מבריה"מ). השלב הראשון של
בריה"מ היה בכפיית האיחוד בין ה-פ.ק.פ. היהודית ל"ליגה לשחרור
לאומי" הערבית , כ"הר על גיגית". כך הוקמה מק"י – המפלגה הקומוניסטית
הישראלית, ובראשה הנהגה יהודית בראשות שמואל מיקוניס. השלב הבא היה לשלב את
הקומוניסטים הישראלים החדשים – כולל הערבים, במאבק להקמת מדינת ישראל הציונית,
בימים שארה"ב עדיין סירבה להכיר בזכות להקמת המדינה החדשה. המזכ"ל שמואל
מיקוניס נשלח למזרח אירופה – ובמיוחד לצ'כוסלובקיה, לגייס כספים למאמץ המלחמתי
ובעיקר נשק. לימים תיחרט העזרה בנשק של הצ'כוסלובקים כאחד מצירי הסיוע המרכזיים לניצחון
הבזק הציוני על צבאות שבע מדינות ערב. כמו כן גייס מיקוניס כספים רבים לרכישת נשק
נוסף עבור הקמת המדינה שבדרך. מנגד, באופן בלתי יאמן סייעו הקומוניסטים בישראל
לזרז את אותה "נכבה" ערבית, כאשר תאופיק טובי עצמו עמד בראש פינויים של
ערבים מבתיהם ובראשם הכפר "כבביר" בהר הכרמל, ממנו נותרו כיום משפחות
בודדות עם מסגד לזיכרון עד. לימים יטען טובי כי היה צעיר מדי ולא הבין את מגמת
הגירוש. הכרזת המדינה ע"י בן גוריון מצאה את מאיר וילנר חותם עליה באופן ברור
(מיקוניס היה אז בחו"ל...) כנציג מק"י, ומיד אח"כ החל מסע הסיוע
הפוליטי והדיפלומטי של בריה"מ למען כינון המדינה החדשה. בין השאר – בתוך שנת
המלחמה (1948), עלתה שאלת הפליטים הערבים שנפוצו מישראל לכל עבר. כאשר האצבע
המאשימה הונפה נגד ישראל הצעירה מיד עמד לצידה אותו אנדריי גרומיקו – הנציג
הסובייטי באו"ם ולימים שר החוץ הסובייטי האגדי שלה במשך עשרות שנים, והסביר
כי למול בעיית הפליטים הערבים שנגרמה בגלל מדינות ערב ובריטניה הרי שבעיית פליטי
היהודים מהשואה המרה קשה יותר ושלא באשמתם ויש לשלחם לארץ ישראל, מקומם הטבעי.
עד כמה הקומוניסטים
הישראלים סייעו להקמת המדינה אפשר היה להיווכח שנים אח"כ. בשנת 1953 תבע דוד
בן גוריון – אז כבר ראש ממשלת המדינה הצעירה, את ביטאון מק"י, "קול
העם", לתביעת דיבה. ב"קול העם" הואשם בן גוריון כ"בוגד"
משום התחברותו לארה"ב. במשפט זה עלתה פרשת השליח האמריקאי פרד האריס – שנשלח
מארה"ב ע"י הממשל האמריקאי, כדי לאיים על בן גוריון לא להכריז על הקמת
המדינה במועד שקבע בן גוריון (ולימים אמנם זה היה מועד ההכרזה) ואלמלא העמידה
הסובייטית מאחורי בן גוריון הרי שהלה היה נכנע ללחץ ולאיום האמריקאי וישראל לא
הייתה מוכרזת כמדינה. בית המשפט הישראלי זיכה את עיתון "קול העם" מאשמת
הוצאת דיבה...
מאז עברו מים רבים מגדות
הוולגה דרך הים השחור והים התיכון ועד נחל הירקון ונהר הירדן. משנות ה-50 של המאה
ה-20 פנה בן גוריון לברית עם המערב , מפ"ם איבדה את הרדיקליות שלה מימי משפטי
הרופאים ברוסיה והאשמת חבר מפלגתה בריגול באותה צ'כוסלובקיה של הנשק ההירואי,
בארצות ערב עלו מפלגות הבעת הסוציאליסטיות (בסוריה, בעירק ובמצרים) והחליפו שם את
המלוכנות והפיאודליות הערבית הפרו בריטית ובמקום בריטניה וארה"ב הן אימצו את
בריה"מ כהסייעת הפוליטית הבלתי מעורערת שלהן. כך הורעו היחסים בין ישראל
לבריה"מ, וגם על רקע משפטי הרופאים ופרשת אורן למול המרגל הסובייטי שנתפס ושמו
ישראל בר. ביוני 1967 נכתב ונחתם הסופית הגט בין בריה"מ וגרורותיה המזרח
אירופאיות (להוציא רומניה) לאחר מלחמת ששת הימים, בה כבשה ישראל את הגולן מסוריה,
את הגדה המערבית מירדן, את מדבר סיני ואת רצועת עזה ממצרים. בריה"מ נהפכה
סופית לאויבת הראשונה במעלה של המדינה שבשנת 1948 היא הייתה המשענת היחידה שלה מול
העולם המערבי שעדיין התלבט בזכותה להגדרה עצמית. בשנת 1991 שבקה סופית חיים אותה
בריה"מ, ללא קרב וללא דם, והתפרקה לחמישה עשר גורמים בצורת מדינות עצמאיות.
אייך שגלגל מסתובב לו...
ביום העצמאות – כאשר
בישראל ה"ממלכתית" יניפו את דגלי הכחול לבן הרי שספק אם מישהו מהנואמים
המרכזיים והזוטרים גם יחד יזכיר את אותה בריה"מ האדומה שבלעדיה אף נואם לא היה
זוכה לגשת למיקרופון. ואילו בגליל התחתון – כאשר חד"ש הקומוניסטית, תוביל את
תהלוכת ה"נכבה", הרי שספק אם מישהו מהצועדים – ובמיוחד מהנואמים, יעיז
להאשים את בריה"מ המנוחה כגורם העיקרי ל"נכבה" הפלשתינאית. זהו
ה"זיג זג" הפוליטי הגדול ביותר בתולדת הפוליטיקה הישראלית.
