שוקולד לבן

 בס"ד

                  שוקולד לבן / הרב אליהו קאופמן

     מסתבר שפסטיבל הגזענות איננו נפסק. עבורי הרעיון להתייחס בגזענות לכל ציבור באשר הוא – רק משום שהציבור הזה איננו עושה כרצונו של הגזען התורן, הריהו רעיון נואל ומקומם. זה קרה לפני למעלה משלושים שנה עם דודו טופז ב"פליטת הפה" שלו על ה"צ'חצ'חים של הליכוד", זה המשיך במשפט המקומם והאכזרי של יגאל תומרקין נגד היהדות החרדית בטוענו כי "כשאני רואה את החרדים אני מבין את הנאצים", זה חזר שוב ושוב בשנאה לחרדים רק משום קיום מצוות התורה – ובראשן הפריה והרבייה, זה לא נעלם כשאמנון דנקנר הוציא את סיפרו האנטי מזרחי "ברמן", זה עבר הלאה כשרפאל איתן קרא לערבים "גו'קים מסוממים בבקבוק" , ומידי מערכת בחירות זה חוזר נגד חרדים שהולכים עם הימין לקואליציה ונגד הערבים ש"מעזים" להצביע בהמוניהם וזה שוב התפוצץ עם יאיר גרבוז שונא המזוזות, עם אלונה קמחי מרעילת הבארות, עם חצרוני מרעיון ה"סלקציה" ועכשיו עם גב' ווקסמן שעבורה הספרדים הם "שוקולדים", ותנו לי לנחש שאנחנו החרדים כנראה מסמלים עבורה לא סתם "שוקולדים", אלא "שוקולדים מרים". לא מכבר הגב' אורנה בנאי הציעה גם דרך לחיסול החרדים בידי עצמם, והכול עבר בהומור. אילו חרדי היה מאחל לה זאת הכול היה נשמע אחרת.

    את הגזענות הזו צריך להפסיק ומיד. למרות הסתייגותי ממה שראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמר נגד הערבים, הרי שדבריו של נתניהו אינם בבחינת גזענות ממש אלא עוינות אנטי דמוקראטית. נתניהו החליק בלשונו נגד הערבים לא משום טענה למוצאם הנחות של הערבים  אלא משום סיווגם הפוליטי כמודרים, וזו גם מכשלה אבל לא אותה מכשלה שעלייה מעדו ומועדים מלכתחילה תומרקין, דנקנר, גרבוז , אורנה בנאי, אלונה קמחי, חצרוני סהרורוני ווקסמן. נתניהו גם הבין את המעידה ומיד הוא התנצל. אבל אלה שכל יום קמים בבוקר ובוכים עם מי הם צריכים לחלוק את הארץ , הם אפילו לא מבינים על מה בכלל כועסים עליהם. נתניהו החליק כמו שהרב שך זצ"ל החליק לפני כעשרים וחמש שנים ודיבר על אי בגרותם הפוליטית של הספרדים – בהתכוונו לראשי ש"ס, אבל בציבור הבינו אותו אחרת. הרב שך התנצל וגם נתניהו התנצל. אבל עם ההחלקות שלהם עוד אפשר להתמודד ולעקור אותן מהשורש, ואילו את הגזענות השורשית הזו – נגד חרדים וספרדים, זה כבר עניין אחר שספק אם אי פעם יעקר.

     הגזענות נגד ה"שוקולדים" איננה עניין פוליטי אלא גזענות מתנשאת בדרגת הלבנים בדרום אפריקה וברודזיה נגד הרוב השחור. זוהי גזענות מיובאת מאירופה של הפשיזם הברוטאלי של ה"גזע העליון" ושל הקומוניזם המתנשא באיצטלה של "כוחות הקדמה". לא במקרה ישראל – כמדינה מלאכותית להקמת עם מלאכותי, היא עולם הפוך מול כל מדינה נורמאלית. כאן השמאל הוא המתנשא והגזען ובמיוחד המיליטאריסטי. כאן שר הפנים מהימין תומך בזכויות אנשי התועבה, כאן שנים על שנים דיכא "איגוד העובדים" את מעמד הפועלים וכאן האתאיסטים דורשים זכות על הארץ מסיבות דתיות. את המיונז המלאכותי הזה יצרו כאלה שאינם ה"שוקולדים" השחורים והמרים אלא כאלה שהם ה"שוקולדים הלבנים". הם אמנם אינם צועקים בוז כשהם שומעים את נתניהו מוציא את המילה "ערבים" אבל הם צועקים בוז חזק יותר כשהם שומעים את לבני ואת לפיד בהזכרת המילה "חרדים". זוהי גם גזענות של ייאוש. זהו ייאושם של אלה שבנו לעצמם השקפה על היותם בני "כוחות הקדמה" שבאו למזה"ת כדי להקים ציויליצזיה חדשה ובמסגרתה לשחבר מחדש את הילידים הערבים והחרדים ואת הפליטים מארצות המזרח, אך בנתיים הגולם קם על יוצרו והסוס עלה על גב רוכבו. וכשאותם מיואשים נמצאים ב"דאון טאון" של הייאוש, הרי שאז נכנס לראשם יין פטישים מר והגזענות מיד יוצאת מפיותיהם כמו שלשול.

     אם זה לא היה עצוב וכואב אז באמת שהייתי צוחק. הייתי צוחק מכך שציבור כל כך רציני מתייחס ברצינות למה ששחקני חצר וליצני תיאטרון וסרטים חושבים. שהרי מיהם בכלל התומרקינים הללו עם הווקסמנית הזו ובתוספת "יהושע – פרוע" חצרוני?! אלה הם בעצם ה- ג'י.אם.גי'. הישראלי – "גורנישט מיט גורנישט". אבל כולנו יודעים שתומרקין, טופז, קמחי, גרבוז, ווקסמן וחבריהם אינם מיצגים רק את עצמם אלא שמאחוריהם עומד לפחות חצי מציבור האזרחים בישראל. הליצנים הללו לא היו מעזים לומר דבר וחצי דבר מהשטויות הגזעניות שפיהם פלט אלמלא ידעו מראש כי יש להם גב "תרבותי" ופוליטי לומר את מה שהקיאו. וכאן נעוצה הבעיה האמיתית. ה"שוקולדים הלבנים" אינם רק פיסות שוקולד קטנות אלא הרבה מאוד חפיסות שוקולד גדולות שמאמינות כי ביחד הם הקימו עוגת שוקולד לבנה שהשחירה.

      לומר את האמת , בדבר אחד אני מסכים עם הגב' ווקסמן , ואפילו הייתי מעלה את טענתה בכמה דרגות. בתוך הציבור הישראלי – שאיננו ערבי, דרוזי וצ'רקסי, אין עם אחד שהוא יהודי אבל גם אין שם "שני עמים" בלבד , כהגדרת ה"ווקסמנית". יש שם כמה וכמה עמים, ומיום ליום הם מתרבים לעוד קבוצה אתנית ולעוד קבוצה תרבותית ועוד ועוד. יש כאן יהודים דתיים ויהודים חילוניים, יש כאן יהודים חרדים ויהודים מסורתיים, יש כאן יהודים ספרדים ויהודים אשכנזים – שחלקם חילוני וחלקם דתי ו/או חרדי, יש כאן יהודים אתיופים מתבדלים ויש כאן עדות יהודיות שכל אחת עדיין חיה את עולמה העצמאי ויש כאן גם לא יהודים מחבר העמים – חלקם אירופאים וחלקם אסייתים, ויש כאן לאומים אחרים שאינם יהודים אבל נראים כמותם ולאחרונה נוספו גם סודנים , אריתראים ופיליפינים לא יהודים. מישהו רצה ליצור עם חדש ובטעות הכין צו'לנט אנושי שגם במגדל בבל לא היה כמותו.

      אבל אם אלה שחיים במדינה הזו – אם לפי השקפת "מדינת הלאום היהודית" ואם לפי השקפת "מדינת כל אזרחיה", רוצים להמשיך לחיות כאן בשלום ובשקט הרי שיש לחוקק חוק נגד גזענות שייאכף בתקיפות. המצב הזה – שחרדים וספרדים נותרים אדישים לגזענות נגד ערבים ושחלק מהחרדים עם הערבים נותרים אדישים לגזענות אנטי ספרדית ושספרדים חילוניים וערבים נותרים אדישים נגד הגזענות האנטי חרדית, חייב להיפסק. בשום מדינה נאורנ לא היה ממשיך פר' כחצרוני ללמד במוסד להשכלה כלשהו. בשום מדינה בעולם לא היו ממשיכים להעסיק באירועי תרבות כאלה כמו ווקסמן, קמחי וגרבוז. בשום מדינה בעולם גם לא היו מעמידים למכירה ספרים כמו "ברמן" או פסל של אחד שהעניק למעללים הנאצים לגיטימציה. ובמדינות מתקדמות באמת הייתה עומדת לדין כל "אשת תרבות" שהייתה מסיתה לרצח ציבור גם זה היה "בצחוק". כך זה בבריטניה, כך זה בארה"ב, כך זה בגרמניה וכך זה בכל העולם התרבותי.

         אילו הליכוד, ש"ס, יהדות התורה , "כולנו" וה"רשימה הערבית המשותפת" היו יוזמות חוק כללי נגד כל ביטוי גזעני שעל פיו מודר הגזען ממקום עיסוקו , הרי שהכול היה נראה אחרת. הצעת חוק כזו דרושה כאויר לנשימה. אולי אז היו חצרוני וכמותו מוצאים את עצמם מחוץ לישראל ולאוו דווקא משום שהם רצו בכך. בטוחני שלהצעה כזו היו מצטרפים גם ח"כים בעלי מצפון מאותן מפלגות שמהן יוצאים ערבים לבקרים כל גזעני החצר הללו. אם לא תחוקק הצעת חוק כזו הרי שהדמוקרטיה הישראלית בסכנת, שהרי לא מה"שוקולדים השחורים" באה הסכנה הזו אלא מה"שוקולדים הלבנים", שמערערים שוב ושוב – בגזענותם, על תוצאות הבחירות החופשיות. ושלא תיטעו רבותי, ה"שוקולדים הלבנים" אינם כל כך חרדים לזכויות המיעוט הערבי אלא שהם חרדים לעובדה שמזמן הם עצמם לא הנהיגו את השליטה על אותם ערבים, שבעבר כבר חשו האחרונים את נחת זרועם של ה"שוקולדים הלבנים".

מצעד הפרובוקציה

בס"ד

            מצעד הפרובוקציה / הרב אליהו קאופמן

      האירוע ששמו "מצעד החיים" הוא בעצם בבחינת המצאה של ה"ישראלים החדשים" שהפך לתהלוכת התגרות בעמים כדי להסתיר את חשבון הנפש האמיתי של כל יהודי ויהודי ושל כל היהודים יחד על מה שקרה בשואה המרה. חשבון הנפש הזה הוחלף בצעדים של כאילו איום על עמי העולם בהקמת מדינת ה"שפוני ננס". לא מעט מהאנטישמיות העולה במזרח  אירופה – ובמיוחד בפולין, באה משום החוצפה הישראלית להכריח שוב ושוב את המדינות שבמזרח ובמרכז אירופה להודות בחטאיהן כלפי היהודים, ולא פלא הוא שההמון שם מגיב בריאקציה אנטישמית כלפי היהודים המקומיים. אבל בעלי ה"חוצפה הישראלית" ששים על ריאקציה זו כמוצאי שלל רב בכל האמור בצורך לזעוק ליהודים המקומיים כי צריך "לעלות דחוף לישראל". על רקע זה צצו המפלגות האנטישמיות של פולין, הונגריה, רומניה, אוקראינה, ליטא, רוסיה, אוסטריה וגרמניה. חשבון הנפש – על השואה המרה, צריך היה להיערך בתוך העם היהודי ולא כלפי אומות העולם.

    היהדות עצמה – כתשובה דתית, יש לה בהחלט הסברים ברורים למה זה קרה אבל גם יהודי חילוני צריך לתת את דעתו על מה שהיה ועל השגיאות שהביאו לאסון הנורא. לפני השואה המרה היהודים היו מפולגים ולחמו איש נגד רעהו מתוך הצגת השקפה זרה אחת נגד השנייה. החוגים היהודים הקומוניסטים צהלו והרימו את דגל המהפכה הפיננסית שאיימה על הבורגנות העולמית. מנגד, היהדות הבורגנית שכחה כי כמיעוט לאומי אסור לה דהור קדימה ולרמוס את המעמדות הנמוכים בכל אתר. מכאן ועד לתיאוריה של "הפרוטוקולים של זקני ציון", הרי שהדרך הנכרית הייתה קצרה. לציונות הסברים משלה ומקומם נמצא בהחלט בפסיפס אמיתי של יום שבו כל הקונצנזוס היהודי צריך לערוך חשבון נפש. אבל לבוא ולאטום אוזניים תוך כיסוי העיניים זה המצב הקשה ביותר שמתאים רק לשלושת הקופים. "מצעד החיים" הזה – הנערך באירופה, רק מחזיר את השנאה ליהודים וכמו לפני השואה, הרי שיש למישהו כאן אינטרס לעורר את השנאה הזו שסופה שוב לכיוון ההגירה לארץ ישראל, ובמשנה תוקף.

     כדי להבין את האבסורד בגישת "מצעד החיים" צריך לחזור כאלפיים שנה אחורה- אל חורבן הבית השני. מיליוני יהודים נרצחו ונשחטו ע"י הרומאים בארץ ישראל, ובמיוחד בירושלים. ערים שלמות וכפרי סביבתן נרמסו תחת הקלגסים הרומאים – מעצמת העל של אותם ימים, ואילו בתי מדרש ובתי כנסיות נשרפו. שדות נשרפו ורכוש נבזז. ולבסוף עלה הכורת הרומאי על בית המקדש ושרפו תוך החרבתה של ירושלים הבירה לדורי דורות. עשרות ומאות אלפי יהודים נמכרו לעבדים בכל אגן הים התיכון וצפון אפריקה ואילו אחרים הולכו לרומי ושמשו כעבדי העבדים. אם תרצו, זה "קצת" יותר מזעזע ממה שלימים קרה לעם ישראל עד ימינו אנו.

    והנה היהדות באה ותיקנה – לזכר האסון הזה, קינות וימי הספד ואבל עם צומות מרים. המסר חדר לעצמות ובמשך אלפיים שנה הוא מחזיק מעמד ונוסך ביטחון לעתיד אחר. אבל אם גדולי ישראל היו הולכים עפ"י ה"היגיון" הציוני הרי שהם היו אמורים לתקן לחורבן הבית השני "מצעד חיים" שבו אלפי ועשרות אלפי יהודים יערכו תהלוכות דרמטיות בערי איטליה- ובמיוחד בעיר הבירה רומא, שיסתיימו באותו "יום השואה" בעצרת מרכזית בקולסיאום הרומאי החרב של בירת איטליה, עם שלטי ה"לא  נשכח ולא נסלח" ואיומים כי "השואה לא תחזור" וכי "אין עוד איטליה אחרת". ובמקביל יפנו עשרות ומאות יהודים ברחבי העולם – מול השגרירויות האיטלקיות, בתביעה להתנצלות ממלכתית – איטלקית. התסריט הזה הוא אמנם  הזוי, ואוי לנו אם היה מתרחש במציאות, ולכן מי יודע כיצד יגיבו עמי אירופה בעוד מספר שנים ל"מצעדי החיים" של מדינת ישראל...

      

    

   

מצדה נפלה בשנית

בס"ד

            מצדה נפלה בשנית / הרב אליהו קאופמן

     המונח "יום השואה" היה צריך להיות קונצנזואלי לכל עם ישראל אבל זה לא קרה משום שמייסדיה של המדינה הזו – מיעוט בתוך העם היהודי, הם אלה שהתוו כיצד יראה וישמע הטקס שינציח את המוות הקולקטיבי של למעלה משישה מיליון יהודים מאירופה ואף מצפון אפריקה. עפ"י ההיגיון הרגיל והנורמאלי הרי שהיו כמה אפשרויות לקביעת "יום השואה" הקונצנזואלי:1) יום הקדיש העולמי בי' בטבת, עפ"י החלטת ה"רבנות הראשית". ביום זה מונצחים כל קרבנות העם היהודי וזהו היום המסמל את נפילת י"ם בידי הכובשים הבבלים, בדרכם להחרבת הבית הראשון. 2) פרוץ מלחמת העולם השנייה – בספטמבר 1939, תאריך שממנו ואילך נולדה גם השואה המרה.3) תאריך הוצאת ה"טרנספורט" הראשון של יהודים להורג – הרגע שבו נגנזה "תוכנית מדקסקר" , להגליית היהודים לאפריקה, ונהפכה מתוכנית הגליה לתוכנית השמדה. 4) תאריך סיום מלחמת העולם השנייה. 6) תאריך שחרור מחנה ההשמדה הראשון ע"י בעלות הברית. 7) תאריך שחרור מחנה ההשמדה האחרון ע"י בעלות הברית. 8) תאריך כניעתה של גרמניה הנאצית. אבל התנועה הציונית – שחלקה בזוועות פשוט מועלם היסטורית במדינה זו בפרט ובעולם בכלל, העדיפה את התאריך השנוי ביותר במחלוקת : מרד גטו ורשא. המרד שמראש היה בבחינת "מצדה נפלה בשנית". אבל לא לחינם נקבע התאריך הזה ולא נקבע תאריך קונצנזואלי באמת. אלה שקבעו אותו רצו למחוק את האמונה באל , הם רצו למחוק את האמונה בשכר ועונש – בעניין השואה, ולמקד את כל העיקר בהקזת דם ל"שחרור לאומי" גם במצב של התאבדות. זהו ה"רעיון הלאומי". בימי הבית השני זו הייתה המחלוקת בין רבן יוחנן בן זכאי, יוסף גוריון (יוסף בן מתתיהו...) וכל ראשי עולם התורה לבין הבריונים של כתות הקנאים והסיקריקים, שלאחר ששדדו את ירושלים ורצחו זקנים ועוללים הם היו מוכנים להתאבד, רק כדי לא לסבול עול גלות, ומצדה הייתה פסגת הרעיון הנורא הזה. הפרדוכס הוא  שאנשי השמאל יודעים תמיד לבקר את פרשת מצדה ההיסטורית אך כשהם מגיעים לפרשת המרד בגטו ורשא, אזי, הם מקדשים את ההתאבדות הזו. הסיבה לצביעות הזו ברורה: במצדה ההיסטורית המורדים היו לאומנים - דתיים (כמו המתנחלים הקיצוניים כיום...) אבל בגטו ורשא המורדים היו חילוניים , ובמיוחד סוציאליסטים – ציונים. זו כל הסיבה לצביעות.

    ל"יום השואה" הנוכחי ישנה גם בעיה נוספת: הוא נופל בחודש ניסן, בו אסורה – עפ"י ההלכה, ההתאבלות, אבל עבורם זו דווקא סיבה נוספת לקיים אותו , משום שכך הוא נכפה כהר על גיגית על היהדות הדתית. סמליו של היום אינם יהודיים. הקדיש, ה"אל מלא רחמים", המשניות וכל השאר פונו לטובת סמלים נכרים כמו הצפירה, הדום ושאר סמלים ריקניים, ולא רק שהכופים הללו אינם מתביישים בהם אלא שהם כופים אותם על כלל ישראל! התכנים החדשים הללו נועדו למחוק את העבר היהודי ולכפות את מנהגי הגלות של הנצרות עם התערובת של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".

    וישנו אלמנט נוסף והוא אותו "מצעד החיים". מצעד החיים האמיתי שלנו היא היהדות והמשך דת אש למו, אבל אצל ה"ישראלים החדשים" הפך "מצעד החיים" לתהלוכת התגרות בעמים כדי להסתיר את חשבון הנפש "על חטאינו גלינו" ולהחליפו בצעדים של כאילו איום על עמי העולם וכאילו אין דין ואין דיין, חס ושלום. לא מעט מהאנטישמיות העולה במזרח  אירופה – ובמיוחד בפולין, באה משום החוצפה הישראלית להכריח שוב ושוב את המדינות שבמזרח ובמרכז אירופה להודות בחטאיהן כלפי היהודים, וההמון שם מגיב בריאקציה אנטישמית כלפי היהודים המקומיים. אבל בעלי ה"חוצפה הישראלית" ששים על ריאקציה זו כמוצאי שלל רב בכל האמור בצורך לזעוק לאחרים כי צריך "לעלות דחוף לישראל". על רקע זה צצו המפלגות האנטישמיות של פולין, הונגריה, רומניה, אוקראינה, ליטא, רוסיה, אוסטריה וגרמניה. חשבון הנפש – על השואה המרה, צריך להיערך בתוך העם היהודי ולא כלפי אומות העולם. תארו לעצמכם שבמקום הצום והקינות של תשעה באב היינו עורכים כל שנה "מצעד החיים" ברומא ומפגינים מול כל השגרירויות האיטלקיות בעולם כנגד חורבן בית המקדש...

     וכשם שהיהדות עורכת טקסיה הדתיים – באסונות ובחורבנות , בתוך תוכה, כך היה צריך להיראות גם "יום השואה".

   

רגעי האמת הכואבים

בס"ד

               רגעי האמת הכואבים / הרב אליהו קאופמן

  בליל יום רביעי שלאחר חג הפסח יתחיל שוב הקרב השנתי על מעמדו של "יום השואה" בקרב העם היהודי, ושבוע אח"כ יחלו הקרבות על מעמדם של "יום הזיכרון לחללי צה"ל" ו"יום העצמאות" בקרב עם ישראל. זהו איננו קרב בין יהודים לנכרים או בין יהודים לערבים נטו. זה איננו קרב של סתירה רגשית ושכלית - כמו שמתנהל בין יהודים לערבים, במישור ההכרה בסמלים המיוחדים שמייצגת "מדינת הלאום היהודי". זהו הקרב על המהות היהודית האמיתית: הקרב על מראה היהדות ומובן תוכנו של העם היהודי. זהו הקרב בין היהדות שניתנה על הר סיני לבין ה"יהדות" שרשמית נתנה את קולה בשנת 1897, בקונגרס הציוני הראשון בבאזל השוויצרית. ומאז שנוסדה המדינה הזו הפכו יוצאי באזל לרודפים ואילו  בני השקפת הר סיני הפכו לנרדפים. מי שחושב שאני עומד לתקוף - במאמר זה, רק את החילוניות הציונית ואת ניגררייה (ה"דתיים הלאומי") טועה בהחלט.

    ההתגמדות של היהדות החרדית בפני ה"ערכים" הציונים - התלושים מההיסטוריה היהודית, הביאה את העיוות הזה ל"פתח חטאת רובץ". הבחירות האחרונות הראו בעליל כי בארץ הקודש חיים יהודים רבים שהיהדות והאמת לנגד עיניהם אך מחוסר ידע ובגלל ניתוק ממקורות היהדות והרבנות האותנטית הרי שהם חיים בשני עולמות : עדיין מחוברים לקב"ה בליבם ובתפילתם אך מנגד גם מחוברים לאינפוזיית השקר החילונית, של המצאת ה"עם החדש". אילו היהדות החרדית לא הייתה קשורה לעטיני הממון של המדינה ומרעיה בחו"ל, אזי, לא רק שההסברה החרדית הייתה עוברת מדור לדור ומלמדת את הדורות הבאים מהי האמת היהודית הצרופה, אלא שההסברה הזו הייתה גם מגיעה למאות אלפי ויותר לבבות ומוחות של יהודים מסורתיים (בעיקר יוצאי עדות המזרח...) שהיו מודעים לאמת היהודית הצרופה בכל הנוגע למה מותר ומה אסור על פי ההלכה היהודית, ומתי מותר ואסור לחגוג או להתעצב. אבל הכניעה לממון הציוני - חילוני הביאה את ההיפך. בתי ספר חרדים ודורות חדשים לומדים "עפ"י תוכנית משרד החינוך" את ההשקפות החדשות שהיהדות אסרה לפני פרוץ השואה המרה. יתרה מכך, ההסברה העצמאית הייתה נכנסת גם לכל אותם מאות אלפי יהודים מסורתיים שכנגדם יצאו גזעני מערכת הבחירות האחרונה. אותם יהודים היו מבינים אז מדוע הם בגדר "מנשקי מזוזות", ומה הסיבה לכך, ואז גם היו מתחזקים באמונתם ויודעים להשיב מלחמה שערה ואולי גם כל הדמוגרפיה - בתוך העם היהודי בארץ הקודש, הייתה משתנה. אבל השלטון החילוני - ציוני מחזיק לא רק בריבונות הטריטוריאלית של הארץ הקדושה אלא ברוב רובה של היהדות החרדית ובעזרת משת"פים באצטלה "רבנית" המלחמה שערה נמנעת. לא פלא הוא שכשמגיעים ה"ימים הנוראים" באביב של כל שנה הרי לפתע יהודים לא מעטים מסרבים לעטות את הסמלים החילוניים החדשים וחוזרים למורשת היהודית האוסרת אותם. אבל בגלל השתקתה של היהדות החרדית ע"י השלטונות - בעזרת המשת"פים ה"רבניים" והעסקנים של ש"ס ו"יהדות התורה", הרי שהציבור הרחב, ובמיוחד אותם המוני "מנשקי מזוזות", אינם מבינים כי הסיבה לחוסר הרצון החרדי לנכס את "יום השואה", לעמוד בצפירות ולחגוג את "יום העצמאות" אינו משום שהיהדות החרדית בוגדת בעם ישראל אלא משום שהסמלים החדשים הם הבוגדים ביהדות. וכך, מידי שנה בשנה, הופכים יהודים שלמים ויראים ואוהבי ישראל לנרדפים על דתם ועל דעתם בידי כאלה שבמשך כל השנה לועגים בע"פ ובכתב לעם ישראל, ליהדות ולקדושתה של ארץ ישראל.

    אלה שהנציחו את יום המרד ההתאבדותי של גטו וורשא - כ"יום השואה", לא התכוונו באמת ליצור סולידריות יהודית אנטי נאצית ואנטי פשיסטית, ולהלחם בכתף יהודית אחת נגד האנטישמיות בעולם. היום המצוין נכפה על עם ישראל לנגד מסורתו היהודית. כל חודש ניסן הוא חודש שבו אסורות תעניתות ושבו אין אומרים תחנון בתפילה. זהו חודש הניסים - של ההכנה והיציאה ממצרים. יהודים מאמינים אינם עולים בתקופה זו לקברות בני משפחותיהם. והנה דווקא בזמן הזה - בסוף חודש ניסן, קבעו הציונים - מהשמאל האנטי דתי, את "יום השואה", וכפו אותו על עמך ישראל. כל זאת רק משום המרד בגטו וורשא- שהיו עוד כמה כמותו. ליהודי מאמין בתורת ה' - ולא רק חרדי או דתי, אסור להתאבל בחודש שבו נגאלו אבותיו רק משום איזה מרד הזוי שאת תוצאות ההתאבדות אפשר היה לצפות מראש, וזו עוד נקודה האוסרת ביהדות את ציונו. אם אלה שקבעו את היום הזה היו באמת ובתמים חפצים לקבעו כיום זיכרון קונצנזואלי הרי שהם היו קובעים אותו בתאריך מוסכם לכל עם ישראל - ובמיוחד מתחשבים באמונת המאמינים הדתיים. לא מעט תאריכים קיימים לשם הזכרת היום הזה. ה"רבנות הראשית" הציעה את יום י' בטבת , יום הצום על נפילת חומת העיר י"ם, בימי הבית הראשון. מי שחפץ להפריד את המומנטום הדתי - של חורבן הבית מהשואה המרה, היה יכול למצוא גם תאריכים אחרים כמי ימי הפתיחה והסיום של מלחמת העולם השנייה, כמו יום תחילת ה"פיתרון הסופי" באופן רשמי או באופן מעשי של הנאצים נגד העם היהודי, כמו "ליל הבדולח" הגרמני , כמו היום בו שוחררו מחנות הריכוז האחרונים של הנאצים ועוד לא מעט תאריכים אחרים שלא היו כופים "מצווה בעבירה" על היהדות המאמינה. אבל אלה שבנו את המדינה והקימו אותה לא היו מוכנים לקונצנזוס יהודי - ערכי אמיתי אלא ניצלו את צרות עם ישראל כדי להטותם מהמסילה הרוחנית ולהחדיר בהם את ערכי העכו"ם - מהם באו רוחנית, אותם כופרים. השואה ואסונה היו והינם התירוץ להחדרת "עגל הזהב" הנכרי והריק מתוכן וכפייתו על עם ישראל במקומן של המצוות מהר סיני. גם הזלזול ב"ליווי הדתי" לטקס הנוכרי - שניכפה בישראל על היהודים, מעיד יותר מאלף עדים כי לא "לשם שמים" נקבעו התאריכים הללו ותכניהם, להזכרת הנשמות האבודות והאומללות. ולראיה הרי שלא מזמורי תהילים, משניות ותפילות לעילוי הנשמה הם העיקר ב"יום השואה" וב"יום הזיכרון לחללי המלחמות". הצפירה הנכרית היבשה - שהובאה מגויים ריקנים ללא תרבות של חי ומת, היא השולטת ב"כיפת הברזל" ה"ממלכתית". שירה ומופעי נכרים - כדרך הכנסיה הנוצרית, היא זו שמלוות את מותו של הקדוש היהודי. ולא פעם ה"חלק הדתי"  בטקס "יום השואה" ו/או "יום הזיכרון" מבוטל "משום חוסר זמן" ע"י ראשי וסגני ראשי עיר אנטי דתיים כפי שכבר אירע בעבר, למרות מחאות ניצולי שואה והורים שכולים דתיים.

    גם קביעתו של "יום העצמאות" בימי האבל של ספירת העומר הייתה דרכו של בן גוריון לכפות כפירה נכרית על אמונה יהודית, והרי אותו בן גוריון הצהיר כבר כי הוא מאמין שהתפילין יונחו במוזיאון, כעשור לאחר הקמת המדינה. בנתיים התפילין - ברוך ה', מונחים על יותר ויותר ידיים ואילו בן גוריון עצמו מונח במוזיאון מדברי הרחוק מהעין ומהלב...

    עם המציאות הזו הייתה היהדות החרדית צריכה להתמודד - בבתי הספר שלה , בכלי התקשורת שלה ובכל אתר ואתר, ואף להפיץ זאת בקרב כל "מנשקי המזוזות" שחושבים לתומם כי ציונות  עם נכריות בצידה הם יהדות. בדיוק כך עושים הערבים בציינם את ה"נכבה" ובהשתמשם במוסדות החינוך ובתקשורת שלהם למטרה זו. אבל אצל החרדים הכול כבוי והכול נעשה בהסתר. רוב רובם של מוסדות החינוך החרדים יונקים מאלה שמעוניינים להשכיח את הסמלים והערכים היהודים ואילו התקשורת ה"חרדית" נשלטת ע"י בעלי מניות וע"י אנשים שמטרתם להנמיך את היהדות החרדית.ולכן, כשהכול נעשה בסתר ובלי הסבר - אותו אי הזדהות עם "יום השואה" המלאכותי ועם סמליו האנטי דתיים, הרי שהיהודי המסורתי אינו שומע הסבר להתנגדות השקטה הזו ומקיש מכך שבעצם זו השתמטות חרדית מכאבם של בני ישראל שנפלו על מערכות ה', ואשר בשואה המרה מיליוני שומרי תורה ומצוות מתו על קידוש ה'.

    אבל הכאב הגדול בעיוותו של "יום השואה" היא בהפיכתו ליום לוחמה ב-ה' ובמשיחו. את המעשה הזה היו צריכים המנהיגים החרדים לעצור , ובראשם הרבנים. בכל ביה"ס חילוני , בכל מוסד "ממלכתי" ובכל מוסד אקדמאי מנאצים ביום זה את שם ה' לשלילה. בכל טקס של היום הזה שואלים "היכן היה ה'" ומחדירים אי אמונה בתורה ובמצוות, ואילו מנגד מוחצנת הסתמכות על כוח הזרוע האישי. מסביב ליום הזה מספרים רק את ה"אמת" שנוחה ללא מאמינים הללו ומנגד מסתירים את חלקה הרשמי והמעשי של הציונות בשואה. עדויות, מסמכים וציטוטים על מעללי הציונות בשואה מוחרמים ב"דמוקרטיה היחידה במזה"ת". העיוותים הללו אינם מקריים ומנגד בגללם גדלה בורות הציבור מדור לדור, באשר לסיבות האמיתיות של השואה ובאשר לאמונה הדתית שמסבירה מדוע השואה הזו באה עלינו. עד כדי כך הוסתרה האמת שגם על ארצות שבהן יהודים הוצאו למחנות ההשמדה , פסחה ההיסטוריוגרפיה הציונית. לא במקרה לא סיפרה אותה "היסטוריוגרפיה" דבר וחצי דבר על השואה בארצות "נעלמות", וכשיהודים יוצאי יוון, תוניסיה ולוב סיפרו כי גם משפחותיהם היו בשואה המרה, מיד הוצגו הללו כבדאים ורמאים (סיפרו של יוסי סוכרי - "בנגזי -ברגן בלזן", מביא טיפה מכך בים הסתר הזה). המגמה - בהצגת השואה וזיכרונותיה, איננה מגמה קונצנזואלית יהודית ואנטי אנטישמית, אלא זו מגמה צרה של קבוצה שלטת חילונית - מערבית שהפכה את מגמתה הצרה ל"ממלכתית". סביב השואה, המדינה והתנהגותה נאסר ע"י השליטים להרים ראש ולשאול שאלות - על אף שבבשר דם ודם מדובר, אבל לאותם מתי מעט חילוניים אנטי דתיים מותר לצאת נגד ריבונו של עולם, שבו מאמינים רוב רובם של היהודים, ובמיוחד אלה שחיים בארץ הקודש. חלקינו אמנם איננו עימהם אבל חובתנו להסביר לרוב רובם של 30 המנדטים של הליכוד וחצי מהמנדטים של "כולנו" את הסיבה האמיתית לפרישתנו מה"ממלכתיות" הזו, כי הללו הם בשר מבשרינו ואמונתם הקב"ה היא גם אמונתנו.

רב שלום בנייך

בס"ד

            רב שלום בנייך / הרב אליהו קאופמן

     אם ניתן לכנות אחד מגדולי ישראל ששרד את השואה המרה - בתואר גדול "פוסקי הדור", הרי שמדובר אך ורק ברב שמואל הלוי וואזנר , שהשיב את נשמתו לבוראו בערב חג הפסח תשע"ה. זה היה הפוסק שפסק  בדורנו באופן החד והמהודר ביותר אך מנגד היה מקובל על כל החוגים החרדים, ואף על הציונות הדתית. הרב שמואל לוי וואזנר מעולם לא התערב בפוליטיקה החרדית והיה ה"רב על" היחיד אולי בדור הזה שהיה כזה. כל זאת למרות שרוב בניו , נכדיו וחתניו משתייכים לפוסקי ההוראה של חסידות סאטמר ושל ה"עדה החרדית". הוא עצמו מעולם לא הצביע בבחירות אך מנגד שמר על אחדות מדהימה עם אלה שהצביעו בבחירות. כדי להבין את גדולתו של האיש -  בהנהגה תורתית שאיש לא חלק עלייה וכול חוג דתי וחרדי ראהו כמורו ורבו, צריך לחזור יותר מתשעים שנה אחורה. אל וינה , בירת אוסטריה.

      אילו הייתי צריך למצוא היום תואר מסכם לרב שעבר את גיל המאה והנהיג ביד רמה אך רכה את צאן מרעיתו המגוון הרי שהייתי קוראהו "רב שלומים". האיש שייצג מכל את השלום התורתי בשתי המאות האחרונות והיה גם איש השלום של הקב"ה, כמו שמו של הקב"ה: איש ה' לכל עם ישראל לשדרותיו השונות. אבל הייתי גם מעטר עליו את הכינוי "החוזר בתשובה הגדול ביותר בדורנו". ולא בכדי אני כותב את דברי. עד היום רב הנסתר על הגלוי בדבר עברם של לא מעט מגדולי ישראל , ואף מאדמו"ריה. בעוד שגדולי ישראל מארצות המזרח גדלו - עד הקמת מדינת ישראל, בכור היתוך רוחני עם כפית של זהב רוחני בפה, הרי שחלק מגדולי ישראל מאירופה צמחו בבתים שהיהדות החלה להתרחק מהם ואילו אחרים ספגו בשואה המרה מכת אמונה שממנה היו צריכים לקום בכוחות מחודשים. המלחמה ביהדות הצרופה - מבית פנימה, מצאה לא מעט משפחות חרדיות באירופה נגרפות לעבר השני של המתרס הדתי. משפחת וואזנר הייתה אחת מיני רבות כאלה.

     הרב שמואל הלוי ווזנר נולד ממש לפני תחילת מלחמת העולם הראשונה בעיר ששימשה מרכז פוליטי ותרבותי של כל מרכז אירופה הקלאסית. זו הייתה וינה - הבירה של הקיסרות האבסבורגית. אבל מגיל חמש ואילך גדל הרב וואזנר באותה בירה ממש - אבל כזו שהייתה כבר רק בירתה של אוסטריה המקוצצת. זו הייתה אוסטריה שהגמוניותה פסה מהעולם בעקבות היותה בין המפסידות במלחמה. זו הייתה אוסטריה שלאחר מאות שנים נקרעו ממנה חלקיה הגדולים ועליהן קמו מדינות עצמאיות כמו יוגוסלביה,  צ'כוסלובקיה, הונגריה ופולין. אבל לעומת שותפתה להפסד - גרמניה, היא הושפלה פחות ע"י בעלות הברית ולכן האמינה כי מעמדה המלכותי עוד ישוקם. אבל מעמדה המעורער של אוסטריה השפיע גם על היהדות המרכז אירופאית. עד שנת 1914 הייתה יהדות אוסט הונגריה עיקר עיקרי היהדות האירופאית וכללה בתוכה חוגים תורתיים שנקרא ה"חוגים ההונגרים" ומורשתם דמתה לזו של היהדות הליטאית בליטא ובפולין השסועה, וגם לזו שעדיין עוד נותרה ה"יהדות האורתודוכסית" של גרמניה. אבל לצד החוגים התורתיים הללו חיו והתקיימו גם "חוגים הונגריים  חסידיים", בעיקר בחבלי מראמורש,  זיבריגן, טרנסילבניה  (אז הם עוד היו בתחום ההונגרי של הקיסרות האבסבורגית וכיום ברומניה) וקרפאטרוס (אז בקיסרות האבסבורגית וכיום בסלובקיה ובאוקראינה). וינה  הייתה מרכז תרבותי נוכרי במעלה ראשונה, ובשל יציבותה הכלכלית, קלטה לתוכה פליטים יהודים ממזרח אירופה שברחו מהעוני ומהאנטישמיות של המשטרים הרעועים במה שנקרא כיום "חבר העמים" וברומניה. לאחר המלחמה העולמית הראשונה גבר זרם זה בעקבות עליית הקומוניזם בברית המועצות והקמת מדינת פולין, שהייתה סימן שאלה כלכלי גדול. מאדמו"רים ורבנים גדולים ועד פשוטי העם היהודים מצאו הפליטים הללו את מקומם בוינה. וינה זו משכה אליה לא מעט מהגרים ומבקרים יהודים יחד וזאת  לא מעט משום היותה מרכז מרפא. עד ימינו אנו משמשת עיר זו מטה משיכה וקסם כמרכז לפליטים יהודים ממזרח אירופה ואף מאסיה (הקווקאז, אסיה התיכונה ואירן) כתחנת מעבר של הצלה, סיוע והגירה למערב ולישראל. כבר בסוף המאה ה-19 זוהתה העיר הזו כמרכז פונטנציאלי לתנועה הציונית (ראשית הפעילות הפוליטית של הרצל) ומנגד גם הפכה לעיר המרכזית של היהודים שלא חפצו עוד להיוותר דתיים. בעוד שבימי הקיסרות האבסבורגית שימשו פרשבורג (היום ברטיסלבה בסלובקיה ), קלויזנבטרג (היום קלוז'- נפוקה ברומניה), גרוסוורדיין (היום אורדיה מרה ברומניה) ועוד עשרות ערים גדולות ומאות עיירות קטנות בקיסרות כמבצרי היהדות הרי שוינה הייתה מרכז המתבוללים והציונים האנטי דתיים. לימים הגיע לשם גם יריבו הציוני של הרצל - זאב ז'בוטינסקי. לא פלא הוא שלימים - גם לאחר הצטמקותה של אוסטריה למדינה בודדת וצנומה, הרי שהעיר וינה המשיכה לשמש כמרכז החילוניות יהודית האנטי דתית.לא מקרה היה שמהגרייה היהודים של מזרח אירופה - שנחתו ב"עיר הוואלסים", כיראים ושמים בדתם הפכו חיש קל לאפיקורסים. דובר אפילו על אדמו"רים משושלת מפורסמת שהתבוללו בעיר הזו! מתוך 120 אלף יהודים שחיו לאחר המלחמה העולמית הראשונה באוסטריה הקטנה והחדשה הרי שמאה אלף חיו בוינה הבירה ורק כחמש אחוז מהם היו שומרי שבת! אחד ממסעות השמד של יהודייה האנטי דתיים של העיר היה מסע שריפת ספרי תנ"ך בידי יהודים מתבוללים ואנטי דתיים!על רקע זה גדל וצמח שמואל וואזנר הינוקא.

     שמואל וואזנר גדל במשפחה יהודית שפסחה על שני הסעיפים - מעט דת והרבה מודרניות. הוא החל ללמוד בחינוך הכללי האוסטרי, בימים שלגימנסיות של וינה הגיעו מכל רחבי המדינה, ואף ממדינות שכנות כמו פולין וצ'כוסלובקיה החדשות. גם דרכו של שמואל הקטן הייתה סלולה למסורתיות - חילונית יהודית אלמלא בית המדרש החרדי הקטן שברח' קלמייזה 1 בעיר הבירה האוסטרית. זה היה בית מדרש ששימש כאי תורתי כמעט יחיד בין יהודי וינה המתבוללים. הרב שם היה הרה"ג חיים פינטר- פליט קטוע רגלים מבוקובוסק הפולנית( ונצר לחסידות צאנז), שם שימש רב וראש ישיבה עד תחילת מלחמת העולם הראשונה. מסיום המלחמה העולמית הראשונה ועד תחילת המלחמה העולמית השנייה - עת הרב חיים פינטר נמלט לבריטניה, הצליח הלה להציל מאות יהודים מהתבוללות באוסטריה ועשרות נערים וילדים שהוא הוביל מהגימנסיה ה"יוקרתית" לישיבות הקדושות שבפולין ובהונגריה. שמואל הלוי וואזנר היה בכיר הילדים הללו. הרב חיים פינטר שכנע את אבי הילד לוותר על הרעיון שילדו יצא לגימנסיה נכרית . לא בקלות ויתר האב על החלום שילדו יהפוך ל"הוגה דעות" יהודי מפורסם. אבל כוח הרצון והשכנוע של הרב חיים פינטר גבר. ממש באותם הימים נלחם הרב פינטר גם על צעיר יהודי נוסף - שהגיע ממשפחה חילונית לגמרי, וגם שם הצליח הרב פינטר לשכנע את המשפחה לוותר על חלומותיה החילוניים. היה זה הנער חנוך (הניך) פדובה , שליצים הפך לאב"ד היהדות החרדית בבריטניה. את שני הנערים הרכים הללו שלח הרב פינטר ללמוד בפולין ("ישיבת חכמי לובלין") ובהונגריה. בעוד שהשיטה בפולין הייתה ללמד גמרא באופן מוגבר הרי שהשיטה בהונגריה הייתה לאזן בלימוד הגמרא עם לימוד ההלכה. הרב פינטר טען לימים כי "שלחתי את הנערים הללו גם להונגריה כי רציתי שהם יהיו פוסקי הדור". וכך אמנם היה. לאחר פולין והונגריה חזר האברך וואזנר לוינה וכדי שלא יאבד את מה שרכש הפקיד עליו הרב פונטר (ועל האברך חנוך - הניך פדובה...) את בנו הצעיר, שמואל - שמלק'ה, לשמש "חברותא" באופן רשמי ו"שומר ראש רוחני" באופן מעשי.

     לאחר עלייתו לארץ למד הרב שמואל הלוי וואזנר אצל גאב"ד ה"עדה החרדית" דאז, המהרי"ץ דושינסקיא, ובשנות הארבעים עבר לבני ברק והפך ליד ימינו של ה"חזון אי"ש", תוך שהוא מקים בבני ברק את ישיבת "חכמי לובלין" שהורתה קרסה בפולין, עקב מאורעות מלחמת העולם השנייה. לא לחינם הפך הרב שמואל הלוי וואזנר לרב העל ביהדות החרדית והדתית - מבחינת הקונצנזואליות שלו. הרב וואזנר הפנים לתוכו את ראשית ימי תורתיותו בוינה כמו הצורך לצאת מהחושך הרוחני לאור תורתי אדיר וכי יש לחיות ולפעול בסביבה תורתית ולא בסביבה מתבוללת אך מנגד הוא גם הפנים לא לשכוח מאין הגיע ולימים הוא פתח את בית מדרשו בפני כל החוגים שביקשו לנשום יהדות, ובכלל זאת חוגים שהיו רחוקים מיהדות. בפולין והונגריה הוא למד להיות רב גוני ולדעת לא להשתייך דוגמתית רק לליטאים ולהונגרים אלא גם לחסידים ולימים גם לספרדים. בארץ ישראל הוא למד אצל היהדות הקנאית של "מאה שערים" וגם אצל אלה שהכירו בשלטון הציוני כמו החוגים החרדים מבני ברק. הוא ידע לשלב את פסיקת והשקפת ה"חזון אי"ש" הליטאי עם ההשקפות החסידיות של סאטמר ולהורות הלכה ל"מזרחי" הסרוג. בניו, נכדיו וחתניו הפכו למורי הלכה ולאברכים בסאטמר אבל משמשיו היו אנשי "יהדות התורה". הוא לא הצביע לפרלמנט הישראלי מעולם וכך גם משפחתו אבל תמיד החווה דעתו ביחס לקשר עם השלטונות החילוניים, לאנשי "יהדות התורה" ואפילו לאנשי ש"ס. הוא ידע לקרב בפסקיו כל יהודי אבל עמד על המשמר בעניינים חרדים מבלי לערוך חשבונות של "תדמית". הוא חתך לא פעם החלטות חדות כמו למשל בפרישתו מהאחריות לכשרות של "חוג חת"ם סופר" מבני ברק והצטרף לדרישה להוציא את האחריות על בתי העלמין היהודיים ברומניה, מידי הפדרציה המתבוללת שם. הרב וואזנר יצא בעבר גם בצעד אמיץ עד למאוד כשתמך והכתיר את הרב משה לייב לנדא החב"די לרבה של בני ברק הליטאית, במקומו של  האב לנדא שנפטר, ולמורת רוחו של הציבור הליטאי בבני ברק, ובראשו הרב מנחם מן שך זצ"ל. הרב וואזנר -  בעל הספר ההלכתי "שבט הלוי", היה גם שנים מורה ההלכה וההשקפה לארגון "אתרא קדישא" ולרב דוד שמידל, שעומד בראשו. הרב וואזנר לא היה מזוהה עם חוג מסוים - אולי היחיד מכל פוסקי וגדולי ישראל בדור האחרון שהיה כזה, ומנגד כולם היו מאלה שחפצו להיות מזוהים איתו. כל "רבני ועסקני התשובה" יכולים ללמוד מהאיש הזה - ומשכמותו, מהו בעל תשובה אמיתי. הרב וואזנר -  כמו יהודים רבים גם כיום בחו"ל, טווה דרך של בעל תשובה שהופך ליהודי חרדי לשם שמים ולא מנצל את חזרתו בתשובה לגריפת ממון, כבוד ולפוליטיקה. והרב וואזנר - גדול הגדולים בדור האחרון, היה גם כזה שמעולם לא התעסק בפוליטיקה.

       את מקומו של הרב שמואל הלוי וואזנר יתפוס בע"ה בנו - הרב חיים הלוי וואזנר, שבעבר שימש רבה של חסידות סאטמר בלונדון, בירת בריטניה. בימים אפורים אלה קשה להאמין שעד בוא משיח צדקנו עוד ימצא גדול דור בשיעור קומה כמותו ובעיקר איש קונצנזואלי שיהיה ה"דבק" של כל החוגים הדתיים והחרדים, כפי שהיה הרב שמואל הלוי וואזנר.

     יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.

   

   

     

מפלגת הלוחמים נגד השחיתות

בס"ד

     מפלגת הלוחמים נגד השחיתות / הרב אליהו קאופמן

    הרשעתו של אהוד אולמרט היא קצה קצהו של קרחון השחיתות הציבורית בישראל. כל פעיל פוליטי מתחיל יודע שתפקידי ניהול ציבוריים – ובמיוחד ב"חממה" המוניציפאלית, אינם מוענקים לכל מען דהוא משם "כישוריו" דווקא. זה מתחיל בשר ובסגן שר פוליטי וזה ממשיך במנכ"ל, סמנכ"ל, דובר ועד למכינת הקפה ולעובדי הניקיון. במדינה אחרת זה, אם זה היה קורה אז זה היה קורה רק במינון נמוך ממש. אבל כאן כולם מכירים את כולם – זה מהשכונה וזה מתנועת הנוער וההוא מהמילואים ואילו ההיא היא הבת של השכן. המדינה הקטנה הזו מספקת לנבחרים מחויבויות גדולות ובמיוחד לכאלה שהחתימו עבורם את טפסי המתפקדים, לכאלה שתרמו את רכבם ב"פריימריס" ולכאלה שארגנו את הפרובוקציות נגד היריב. ולכן גם מערכת הבחירות בישראל איננה מתחילה (כבכול העולם...) במודעות מפלגתיות צנועות על מרפסות הבתים ומסתיימת בהצבעה אישית, אלא כוללת צי של "רכבי בחירות" עם מגוון כריכים ואלפי עובדים לצד רכבים מגויסים ועד להבאת זקנים מחוברים לקטטר, ואפילו לקוצב לב ולאמצעי נשימה והנשמה.

      במערכת המוניציפאלית זה הרבה יותר מחייב. ברחוב הישראלי הכללי זה עובד עפ"י אינטרסים חבריים – לעלות ראש עיר זה או אחר, וגם המשפחה מעורבת. למפלגות – בעידן הבחירה הישירה, אין כמעט משמעות. לקבלנים, לטייקונים ולכל החפצים במכרזים השמנים יש את המילה האחרונה. הם מרכיבים מועמד בובה והוא מרכיב רשימה של תיאטרון בובות שלם. וכמובן שלאחר הבחירות המנצחים מחלקים את השלל. החוק אינו מכתיב את הפעילות אלא השחיתות הפעילה מכתיבה את החוק (לא תמיד באופן מוחלט) כדי לממש את השליטה בעיר – עיירה – מושבה – איזור.

      בסקטור בערבי והדרוזי התמונה הכללית די דומה, רק ששם העניינים נחתכים יותר עפ"י ה"חמולות":משפחות האם המורחבות.קרי, רשימה מקומית "עצמאית" היא בעצם "חמולה" שנבחריה אינם עצמאיים לבחור עפ"י שיקול דעת עצמאי. וגם שם כמובן שהשלל מתחלק עפ"י רצון הסייענים הטובים ביותר. בקיצור, בערבית ובעברית, ואף ברוסית, זה נשמע אותו הדבר.

      בסקטור החרדי זה כבר עובד אחרת – מלמעלה למטה קובעים מי יהיו המועמדים לחלק את השלל (בעיקר לעצמם...), ואח"כ כולם מתייצבים מאחורי הלא נבחרים כ"איש אחד, בלב אחד" וכמובן עם אינטרס אחד. הבחירות הללו – בסקטור החרדי, נצבעות בצבע ההשקפתי הבוהק ביותר לשם קידום האינטרסים של "אצולה" טכנוקראטית קטנה שבשם ה"מפלגה" היא מקיימת את "קידוש השם". זוהי התשובה הדתית לפולחן הטרור הפוליטי של הבולשביקים הקומוניסטים שבשם "מעמד הפועלים הקדוש" ובשם "כוחות  הקדמה" הם תמיד בחרו לשררה את אותם אנשים שבמשך עשרות שנים נבחרו ע"י עדר מצביעים מהופנט וכבול. במישור המוניציפאלי (בסקטור החרדי...) קורים כמה "תקרים" לשיטה הזו – במיוחד מהצד של ש"ס ופחות מהצד של "יהדות התורה", אבל בסה"כ זה די דומה. וישנן גם מערכות מוניציפאליות שבערים חרדיות מקיימים בחירות ב"רוב הדרת עם ומלך" – מועמדים ממפלגה אחת ללא מתחרים. את הסטאליניזם כבר הזכרנו?

     כל החממות הללו – חילוניות , ערביות וחרדיות הן חממות לשחיתות. "שמור לי ואשמור לך" היא לא רק סיסמא אלא סוף מעשה במחשבה תחילה. נבחרים שהם בעצם תיאטרון בובות של מיעוט מושחת , הם גם חדלי אישים שדרכם מאושרת כל השחיתות. זר שנקלע בטעות למערכת הזו אמור להשתחבר אליה ע"י חוק הקואפטציה או להתאדות ממנה במערכת הבחירות שאח"כ.

     ל"כלב השמירה של הדמוקרטיה" אמנם קוראים "תקשורת" אבל גם כאן יש גבולות. אולמרט איננו  הדוגמא היחידה לכך. לפניו כבר היינו ב"סרט הזה" עם אריאל שרון , בנו עומרי שרון, דדי צוקר ואחרים. כאשר המושחת תואם את העמדה הפוליטית של התקשורת הרי שמיד הוא זוכה להגנת השתקה "משום עמדותיו המתקדמות" או השתייכותו ל"מפלגה הנכונה" ולא פעם גם משום "שינוי עמדתו הדוגמתית". וכאשר נתפס מושחת מהעבר השני של המתרס הפוליטי ו/או ההשקפתי הרי שמיד ה"ממלכה השביעית " שלו זועקת לאפליה דתית – עדתית – פוליטית ועוד שואלת בחוצפה: "למה לאחרים מותר לגנוב ולו אסור"? זהו באמת חידוש תחוקתי – ישראלי: להנהיג שיויון הזדמנויות לכל מושחת ללא הבדל דת , גזע, לאום, מין וכמובן עדה. בסקטור החרדי הופך המושחת ל"גיבור תרבות" והתקשורת הפרו קוריאנית שם שרה לו "ימים על ימי מלך תוסיף".

    וכך הגענו למצב העגום שבשום מדינה זה עוד לא קרה – ולאוו דווקא משום שישראל היא מדינה שהחוק בה חזק. בקרב עברייני ומושחתי ההנהגה בישראל – שהורשעו ואף הגיעו (או בע"ה גם יגיעו...) לכלא, אפשר למנות נשיא, ראש ממשלה, שרי אוצר, פנים, שני שרי בריאות, שר עבודה ורווחה , שר שיכון ובינוי,  שני "רבנים ראשיים" (אשכנזי וספרדי...) , חבורה שלימה של ח"כים וכמובן עשרות ראשי מועצות מוניציפאליות ומאות חברי ועובדי המועצות הללו, וכמובן ראשי איגודים מקצועיים מ"הסתדרות העובדים הכללית". העבירות של הללו אינן רק של שחיתות כספית אלא מגוונות יותר, עד לדרגת סחר בסמים ועריות ממש ( ובכלל זאת אלה האמונים לשמור על החוק – צחוק...). חלקם של הללו גנבו כספי ציבור שיועדו לעניים ולאלמנות, אחרים מעלו בכספי תרומות לנזקקים, היו ש"גזרו קופונים" מדמי לא יחרץ – בסגנון ה"מאפיה" ממש, והיו ששיפרו את מצבם הכלכלי – מדירות פאר ושטחי "מרעה" לבניה , ועד לסעודות פאר על חשבון קופת הציבור.

    את המצב העגום הזה אפשר היה לשפר אילו כמו כל רשימות האויר והאוירה הייתה קמה רשימת בחירות שכל מטרתה להלחם בשחיתות ושעליה נמנים כאלה שהוכיחו את עצמם כלוחמים ללא רבב – בעיקר אנשי תקשורת. כאלה שיתאחדו תחת הדגל  של המאבק בשחיתות ובמושחתים. כאלה שייצגו חילוניים שלחמו נגד מושחתים חילוניים, כאלה שייצגו חרדים (די מעטים אמנם...) שנלחמו נגד מושחתים חרדים, כאלה שייצגו ערבים ודרוזים (ללא פחד וללא קשר לקרבת ה"חמולה"...) שנלחמו נגד מושחתים מקרבם,  כאלה שייצגו אנשי ימין , מרכז ושמאל שנלחמו נגד השחיתות של שותפיהם לרעיונות הפוליטיים. אינני יודע בדיוק כמה מנדטים בדיוק יקצרו הללו אבל מספר המנדטים שהם יכניסו לפרלמנט הישראלי יאפשר להם טוב יותר לעלעל בניירת ולגלות עוד ועוד "קומבינות" של שחיתות שעליהם לא ידעו, ובעיקר שמצווה לפרסמם.

      בעשור האחרון נבחרו יותר ממבול של אנשי תקשורת לפרלמנט – מכתבים פוליטיים ועד לשדרני ספורט, אבל כולם עשו זאת על משבצות פוליטיות וקרייריסטיות , שלמשבצות הללו קל ורצוי להתפשר עם השחיתות הגואה כדי להמשיך לשרוד ב"בועה" הפוליטית והקרייריסטית שלהם. אבל כוונתי היא להקמת רשימה של אנשי תקשורת שכל חייהם המאבק הפוליטי והקריירה שלהם הייתה למען המלחמה בשחיתות ולמען הצדק ללא מורא ומשוא פנים. כאלה שעם היבחרם לפרלמנט ימשיכו ביתר שאת להיאבק למיגור השחיתות ולא להשתלב בתוכה. יש להניח שהצלחת רשימה כזו תביא בע"ה לתנופה בבניית בתי סוהר ויחידות מעצר.

     

מנשקי המזוזות

בס"ד

                  מנשקי המזוזות / הרב אליהו קאופמן

       שלוש מצוות קיבל עם ישראל טרום מעמד הר סיני. המצווה הראשונה הייתה מצוות ברית המילה – אותה קיבל אברהם אבינו, ואילו יצחק אבינו קיימה למהדרין (לאחר שמונה ימים). המצווה השנייה הייתה מצוות המזוזה , שאותה קיבל עם ישראל ערב מכת הבכורות והשלישית הייתה מצוות התפילין שאותה קיבל העם לאחר יציאתו ממצרים, ולפני מעמד הר סיני. אבל מצוות המזוזה היא המצווה הראשונה שקיבל עם ישראל כעם, בעוד שמצוות המילה הייתה נחלת יחידים , לפני התהוות העם ובה שותף גם ישמעאל. ההבדל בין מצוות המזוזה למצוות התפילין נעוץ בהידור. אלה שקיבלו את מצוות המזוזה קיבלוה לא רק כמצווה ישראלית ראשונה כעם, אלא היו מהודרים גם כמקבליה. ערב מכת הבכורות נותרו בעם ישראל ה"חמושים" בלבד: אלה שהיו חמישית העם שרצה לצאת ממצרים ולקיים את מצוות ה' ואילו שאר ארבעת החמישיות הומתו ע"י ה' בשלושת ימי אפילת מכת החושך משום שסירבו לצאת ממצרים. יתרה מכך, אלה שהיו מקבלי מצוות המזוזה היו גם אלה שה"ערב רב" לא נטמע בהם, שהרי אותו ה"ערב רב" יצא עם בני ישראל רק לאחר מכת הבכורות והיד החזקה שלה. כלומר, אלה היו בני ישראל הטהורים באמת – יותר מהעם שסבל את הנגישות המצריות, ואפילו יותר מאלה שעמדו על הר סיני ( שבקרבם היה ה"ערב רב"). אי לכך נטבעה בהם מצוות המזוזה באופן כה עמוק. לעומת המילה – סימן שיהודי שומרו מעין כל, ולעומת התפילין, שאותה רואים על יהודי רק מספר מוגבל של אחרים, הרי שמצוות המזוזה היא המהודרת באמת ואותה רואים כולם על כל דלת יהודית ברוב הדרת עם ומלך.

    בהגדה של פסח מסופר על ארבעה בנים שכנגדם דיברה תורה. אלה הם ארבעה בנים שקיום המצוות מהם והלאה והם דורשים הסבר ברור לקיום המצוות שלהם. אבל אחד מהם שונה ואותו ההגדה דוחה עד כדי "הקהה את שיניו". זהו הרשע ולא לחינם הוא קרוי "רשע". ההבדל בין הרשע לשלושת האחרים (חכם, תם ושאינו יודע לשאול) הוא בעצם העזתו , כבן ישראל, לומר על מצוות עצמו שלו "מה לכם"? בכך ההגדה קובעת כי "הוא הוציא את עצמו מהכלל".

    לא לחינם מגיע יהודי לדרגה הפחותה שבה הוא מוציא את עצמו מהכלל. הניצוץ היהודי מועבר מדור לדור והוא בוער ודולק גם אם זו אש קטנה, אבל מי שמוציא את עצמו מהכלל ספק אם בוער בו הניצוץ, ומכאן ספק אם ישראל הוא. אלה אשר קיבלו את מצוות המזוזה עדיין הם בבחינת רוב רובו של עם ישראל. המזוזה קבועה – למען יראו ויראו, גם בבתי היהודים החילוניים, אצל גם אצל לא מעט רפורמים וקונסרבטיביים, ואפילו אצל מתבוללים. אבל אלה שהמזוזה היא עבורם נטל והם לועגים לנישוקה הרי שדינם כשל הרשע מההגדה, הם הוציאו עצמם מכלל ישראל ובודאי שלא היו מאלה שאבות אבותיהם קבלו את מצוות המזוזה ערב מכת הבכורות. בחיי הספקתי לראות חילוניים גמורים, ואפילו קומוניסטים, בין מנשקי המזוזות , ואפילו בסתר. ראיתי לא מעט יהודים שהתביישו שיראום שכניהם הגויים במזוזתם ולכן קבעו אותה בתוך ביתם: מהצד השני של הדלת. אבל הם בכל זאת קבעו אותה. מי שמנשק את המזוזה הזו אינו רק מכוון לנשק קלף קדוש אלא מנשק את הסימן לגאולתו ממצרים. אבל אלה הלועגים ל"מנשקי המזוזות" הם אלה שלא היו בגאולה הזו, ערב מכת הבכורות, ועל כך רומזת ההגדה על הרשע: "אילו היה שם לא היה נגאל".

    גרבוז, סובול וחבריהם לא היו עימנו במצרים וכל התנחלותם בארץ הקודש היא מעשה קולוניאליסטי ותו' לא. ולכן יש להקהות נגדם את שיננו. כאשר כולנו נקרא על "ארבעה בנים דיברה תורה", הרי שבהזכירנו את הרשע יש לכוון עליהם.