שרלטנות פוליטית מקופת הציבור

בס"ד

  שרלטנות פוליטית מקופת הציבור / הרב אליהו קאופמן

   לשר הפנים לשעבר – עו"ד גדעון סער,מגיע כל הכבוד על שעמד ב"פיתוי" הגאווה ודרש בתוקף מראש עיריית אור יהודה לבטל את קריאת הרחוב המרכזי בעיר על שמו.לא לחינם התעקש סער על הביטול הזה,שהרי הוא כנראה כבר  ידע טוב יותר מאיתנו מה אמורה "נשיקת המוות" הזו לטמון בחובה.מהיכרותי את ראש העיר באור יהודה – עוד מהימים שצמח בעיר הזו כחצי תנועת מחאה בשם "הצעירים",הרי שמי יודע מה היה יכול להיות חובו  הפוליטי של סער בעתיד,ובמיוחד אם היה חוזר לפוליטיקה.אבל לא רבים הם הענווים והזהירים כגדעון סער ,שיכולים לעמוד בפיתויי ההתפארות והגאווה של חזה נפוח.ולראיה – ממש יום אח"כ נפל בפיתיון הרמטכ"ל לשעבר,גבי אשכנזי,ששמו "הונצח" בקריאת שדרה מרכזית בעיר הזו על שמו.

    אבל הבעיה איננה ראש העיר של אור יהודה או כל ראש רשות אחר.הבעיה היא בעצם הנצחת אישים פוליטיים קיימים על ידי כאלה שיפיקו אח"כ רווחים פוליטיים(ואולי גם "רווחים" אחרים)מה"הנצחה" של אותו פוליטיקאי חי.וישנם גם פוליטיקאים – ובמיוחד ראשי ערים, שלא הייתה להם שום בושה ובעיה להנציח את שמם על בניין או מוסד עירוני שבנו בכספי המיסים של יגיעי יום,כאילו היה זה כספם שנתרם מכיסם למען הציבור!בקדנציה הבאה של הפרלמנט הישראלי מונח האתגר החשוב למצוא כמה ח"כים אמיצים – מכל גווני הקשת הפוליטית,ופעם אחת ולתמיד לחוקק חוק שיאסור על כל עלה נידף פוליטי לנצל את הקופה הציבורית כדי ל"הנציח" את מקורביו ואת עצמו כאילו הם היו גיבורי האומה ו/או גבירים מופלאים שמכספם העמידו היכלות ובנייני על.

    "חסד של אמת" ביהדות נעשה רק עם המת ,ולא לחינם.כל זאת משום שכאשר מלויים מת הרי שיודעים כולם כי המלויים והקברנים אינם מצפים לתמורה מהנפטר,שהרי מת אינו יכול להשיב טובה לחי.וכך זה היה צריך להיות גם בהנצחה אמיתית של איש ציבור כאשר קוראים על שמו רחוב או בניין.תמיד יתקיים החשד כי מ"מונצח" בחייו יידרש תמיד לשלם בדרך זו או אחרת לאלה ש"הנציחו" אתו או עזרו לו ל"הנציח" את עצמו.יתרה מכך,"הנצחת" אדם בחייו הינה מדרגת גאווה ויוהרה ל"מונצח",שהאליתיזם יכה בו ובסביבתו.ובמיוחד חמורה "הנצחתו" של איש ציבור ע"י עצמו(!),בהקמת מבנה ציבורי זה או אחר,ובמיוחד עסקינן בראשי ערים. הכסף הציבורי איננו הון פרטי שנבחר ציבור יכול לההנות מ"הנצחתו" בבניין שבנה באותם כספים.הבנייה לציבור – ע"י נבחריו,היא חלק בלתי נפרד מתפקידו,ואין להודות לראש עיר או לשר כפי שמודים לגביר שתרם מהונו הפרטי,על מה שהם היו צריכים לבנות למען הציבור."הנצחה" שרלטנית של איש ציבור ע"י עצמו,בבנין שהקים למען הציבור,הופכת אותו לנוגע בשחיתות ובדבר ומעמידה את הבנייה הציבורית כתנאי לפרסומו,ואם מישהו יתנגד לפרסום העתידי הרי שאותו איש ציבור עוד יחליט לא לבנות את הבניין,וכמובן שמשלם המיסים הקטן יסבול מאפליה זו.בנורמות החדשות יחפוץ כל נבחר ציבור להתנות כל פרויקט שיתוכנן במסגרת עבודתו הציבורית למען פרסומו האישי,ובמיוחד הוא יחפוץ להיבחר משום מחלת הפרסום.

   אומרים ש"עצם היוצא מהכלל מוכיח על הכלל" אבל אפשר לומר גם ש"עצם היוצא מהכלל יהפוך במהרה לכלל".וכך זה קרה בישראל.בתחילה קראו רחובות על שמו של הסופר שמואל יוסף (ש"י) עגנון ,שהיה אישיות על קונצנזואלית אבל לימים נוצל התקדים לשלילה עד שראשי רשויות העזו להתנות בניה זו אחרת לציבור בפרסומם האישי מכספי הציבור.חלוץ הרעיון המעוות הזה היה טדי קולק,ראש עיריית ירושלים שהפכוהו ל"אגדה" עוד בחייו.האיש היה סמל לכישלון להענקת אצטדיון כדורגל עירוני נורמאלי בעיר הבירה והגדולה בישראל,בימים ששתי קבוצות כדורגל בכירות מתוכה שיחקו בליגה הבכירה בכדורגל.בית"ר י"ם התבזתה במגרש צר מידות עם יציעי עץ  שהחלו להירקב,ושבכלל היה שייך לעמותה נוצרית (ימק"א...) ואילו הפועל י"ם(בשעתו זו הייתה הקבוצה הבכירה מבין השתיים...)דשדשה במגרש רעוע עם יציעי עץ עלובים בשכונת קטמון.כל זאת כאשר קבוצות אחרות בישראל – ואפילו בליגה השנייה (!),כבר שיחקו באצטדיונים נאים,מטופחים ועם יציעי בטון כמו ב"בלומפילד" בת"א, בקריית חיים ובקרית אליעזר בחיפה,בפתח תקווה,ב"מכתש" בגבעתיים ,ב"גאון" ביפו, ב"וינטר" בר"ג ועוד.תוכניות על תוכניות – לבניית אצטדיון בי"ם,עלו ונפלו רק משום חוסר רצינותה של העירייה.וכשלבסוף ראש העיר ה"מיתולוגי" בנה אצטדיון נורמאלי לאחר שנות דור הרי שהוא עוד תבע שיקרא על שמו,כאילו שהוא עשה טובה לירושלמים שבנה להם את מה שהיה צריך לעשות כראש עיר עשורים קודם לכן! זהו הסיפור העצוב על תקומתו של איטדיון "טדי"  בירושלים – שנקרא על שמו של קולק עוד בחייו.

    ומקולק למדו גם ראשי רשויות מוניציפאליות אחרות כמו מאיר ניצן ש"הנציח" את עצמו בבנין "היכל התרבות" בעירו,מחויבות שהייתה לו לבנותו כשליח ציבור ולא לשם "אתר הנצחה" לעצמו בחייו.צבי צילקר – עוד ראש עיר "מיתולוגי" אשדוד,החרה אחרי ניצן ה"אגדי" ואף הוא הנציח את עצמו ב"ניכל תרבות" בעירו.שמעון פרס – "מיתולוג המיתולוגים" ו"אגדת האגדות בחייו",דאג שאחרים כבר יפרסמו אותו בקריאצ "מכון לשלום" על שמו ,וכמובן עוד בחייו.והנה הגענו במורד ה"מונצחים" – היורד מטה מטה ברמת ה"מונצחים" ,להנצחתו של רמטכ"ל בינוני עם חטוטרת משפטית ועם פזילה לעתיד פוליטי שכוד לא החל, כגבי אשכנזי. האחרון לא התבייש לציין בטקס לכבודו ("שד' גבי אשכנזי")כי "הנצחתו" היא הוקרה לצבא!לשם הוקרה  לצבא הישראלי אפשר היה לקרוא ל"שדרה" הזו "שדרות צה"ל" או לציין שמות  לחילות וללוחמים שנפלו, ולא לקרוא על שם של פוליטיקאי שעוד לא קם,ושההנצחה הזו היא בהחלט מרום פוליטי בשבילו.

     אבל לדוד יוסף – ראש עיריית אור יהודה,היה ממי ללמוד כיצד "מנציחים" אישים בחייהם. ה"לפיד" שסימן לו את הדרך הקלוקלת הזו הוא לא אחר מאשר ראש העיר הראשון של אור יהודה – מרדכי בן פורת(ששמו נקשר בעבר לפרשת הנחת הפצצות בבית הכנסת "מסעודה שם טוב" בבגדד בירת עירק, לזירוז עליית יהדות בבל לישראל...), שרחוב ראשי בעיר נקרא על שמו,והוא עודנו עימנו.

   היה גם חכם שימצאו מספר ח"כים אמיצים שיפסיקו את מחול "מצעד הגאווה" האורבני של ושיבדקו אם לאותן "הנצחות" בחיים לא היו גם סיבות פוליטיות וכספיות עלומות,שסותרות את החוק ואת המנהל התקין.

בין עמיר בניון לבית"ר ירושלים

בס"ד

       בין עמיר בניון לבית"ר ירושלים / הרב אליהו קאופמן

  להתערבותו של הנשיא ריבלין – בביטול הופעתו של עמיר בניון בטקס הממלכתי,פנים רבות. מחד גיסא,אין מה להלין על גישתו הערכית,שהרי מילות השיר הן הסתה לשמה.אך מאידך גיסא התקדים של הנשיא ריבלין פותח פתח לכל נשיא להפוך לצנזור העל,ולא רק בנושאי שירה אלא בכל נושא תרבותי ומי ששמח היום על התערבותו של הנשיא לא בטוח שישמח מחר על התערבות נשיא זה או אחר בנושא תרבותי אחר.כמו שהנשיא ביטל את ההופעה של בניון משום טענת גזענות הרי ששרת התרבות הנוכחית למשל יכולה להזיק לסרטים והצגות מטעמי "ביטחון" וכו'.יתכן שרבים יסכימו שלמרות המחיר התרבותי הזה,הרי שמתיחת "קווים אדומים" ביחס למה שהמושג "תרבות" יכול להכיל,היא הכרחית כדי שהדמוקרטיה לא תהפוך, חס וחלילה ,לאנרכיה.אבל לאחר שהנשיא הנכבד החל את מלחמתו והתערב בנושא התרבות הרי שהייתי מצפה ממנו להתערב גם בנושא הספורט,ולפחות להחוות דעתו על פאן גזעני ואלים הרבה יותר מאשר עמיר בניון,שהאחרון קיבל את הגזירה באופן ג'נטלמי מעל למצופה. ואני מתכוון לצרה הישראלית האלימה שמיום הופעתה על במת הספורט הישראלי היא רק משמשת חיקוי ודוגמא לבריונות והסתה.לצרה הזו קוראים בית"ר ירושלים ובשבוע שבו ביטל הנשיא את הופעתו של בניון מחשש לליבוי של גזענות(בגלל שירו של האחרון),הרי שאותה בית"ר ירושלים ביצעה אקט גזעני אלים באופן מעשי,שגם מאות השוטרים והמאבטחים עמדו חסרי ישע מול הפוגרום ברכוש שערכה הקבוצה הראשונה במעלת האלימות במדינה.

    הניסיון להדביק למשחקים עם בני סכנין תוית של "מלחמה לאומנית" היא שגיאה אחת גדולה.במגרש של בני סכנין מתארחות עוד כשנים עשרה קבוצות,ואילו  בני סכנין עצמה מתארחת גם אצלן,אבל רק כשבית"ר ירושלים צריכה להופיע מול בני סכנין,הרי שרק אז עולה רף המתח הלאומני.מעניין הוא שבמשחקיהן של שאר קבוצות ליגת העל,בסכנין או בביתן עם בני סכנין,הרי שנדיר שיונף דגל פלשתינאי או שיזדקקו לשמירה של מאות שוטרים,ולסלול דרכי מילוט.אבל לא רק בתחום הלאומנות והגזענות תחבה בית"ר ירושלים את זרועה אלא במיוחד בתחום האלימות והואנדליזם,שחוצה גבולות של דת,לאום ועדה.הלאומנות אצל אוהדי בית"ר י"ם היא עוד דרך לשחרר קיטור של אלימות.שנים רבות לפני שסכנין בכלל נוסדה כבר הופיעה בית"ר ירושלים במתכונתה הבריונית,מהימים שעוד שיחקה בליגה השנייה דאז(ליגה א' מחוז הדרום),ולימים בליגה הראשונה בכדורגל.הסיפור על הבאת תגבור משטרתי למשחקיה של בית"ר י"ם לא החל בגלל סכנין או לפני כן בגלל הפועל טייבה, ובטח לא מסיבות "לאומיות".זה החל מהיום שהקבוצה הזו נוסדה,כאשר חיתתה הושלכה בכל מגרש שהופיעה ואילו אוהדיה ראו בפחד נגדם מקור לגאווה,רחמנא לצלן.

     לא מעט אירועים אלימים התרחשו בליגת הכדורגל ואחד מהם היה לא מכבר,בדרבי התל אביבי.אבל כל זאת לעומת בריונות אוהדי בי"תר י"ם הוא כאין וכאפס.דרבי תל אביבי יכול בהחלט להביא לפיצוץ אבל אח"כ תשקוטנה אותן קבוצות לאורך זמן,במשחקיהן האחרים. משחקי צמרת – ובמיוחד תחתית,טומנים ברובם חומר נפץ אלים,אבל זו תופעה חד פעמית בדרך כלל של אוהדי קבוצה זו או אחרת בגלל המשחק המתוח בצמרת ובתחתית.אבל אצל בית"ר ירושלים האלימות היא שיק פתוח גם במשחקי ידידות,ואפילו כנגד שחקני הקבוצה שלהם באימוניהם,ולא פעם ללא סיבה ממשית אלא זו אלימות "מתוך תחביב".

    כאשר אוהדי בית"ר י"ם שרפו את אצטדיון "בלומפילד" ביפו לא הייתה להם סיבה "לאומית", ובודאי שהקורבן דאז – הפועל ת"א,לא היה בבחינת "שונאי המדינה".ה"גאווה הלאומית" של בית"ר י"ם הוכחה ע"י כוח הזרוע של אוהדיה,ובמיוחד באותו משחק שבו ברח לצמרות עצי הפרדס בפ"ת שחקן הפועל פ"ת,שהגיע כעולה חדש מבריה"מ לשעבר,ושמו בוריס נורמן,וזאת רק מפחד היריות שירה  חייל-אוהד של בית"ר י"ם באויר.גם "קליטת העלייה" של ה"קבוצה הלאומית" הייתה מיוחדת,משסירבו ראשיה להחתים עולה חדש מרומניה בשם רלו קופרמן,רק משום הגיע ממדינה קומוניסטית,שבה סבל כיהודי,ואילו בבית"ר ה"ז'בוטניסקאית" הוא כונה "קומוניסט".בלא מעט קבוצות ישראליות שיחקו זרים מכל העולם –  ובכללם גם ערבים ומוסלמים,אבל רק בבית"ר ירושלים השתלחו בגזענות בשני צ'צ'נים מוסלמים,שלהם ולבני עמם אין ולא כלום עם הסכסוך במזה"ת.אפילו בליגת הכדורסל,שם האלימות היא נדירה – בימים שבית"ר שלטה בהגמוניה הירושלמית,עשו אוהדי הקבוצה כבשלהם בשטח האלימות וידוע המקרה ששחקנה ג'ק אייזנר שלח לנכות בלתי הפיכה את רמי גוט,הקפטן של הפועל ת"א , לפני עשרות שנים

      אבל לשם הגינות הרי שאי אפשר להאשים את שחקני הקבוצה הזו – שמזה עשרות שנים מצמיחים מקרבם רק מנהיגים וג'נטלמים.הם עצמם היו והינם קורבנות לקהל שלהם,שמסתמא שקשה להם החליפו בקהל מחליף ונורמאלי.דמויות כארצי בן יעקב,אהוד רובובי'ץ,אורי מלמיליאן,יוסף אמינוף,יוסי מזרחי,אלי אוחנה,וכמובן הרופא היחיד ששיחק בליגת הכדורגל- דר' ראול גילר,הביאו רק כבוד לכדורגל הישראלי.גם ראשי ההנהלה ,קברניטיה ומאמניה צמחו מתוך ארזי הבירה ממש,אבל למרות כל זאת הקהל האלים הזה הוא זה שמתווה את דרכה של הקבוצה ומהלך אימים על שחקניה וקברניטיה גם יחד.בגלל הקהל הזה הרי שקבוצת בית"ר י"ם  היא שיאנית הרדיוסים ושאר העונשים שקבוצה בישראל קיבלה אי פעם.

      בשבוע שעבר בסכנין שוב חזרה התמונה הקשה הזו כאשר לאחר סיומו של  המשחק ערכו אוהדי בית"ר את הפוגרום המסורתי שלהם ברכוש מול כמעט אלף עיני השוטרים והמאבטחים שעמדו חסרי אונים מול שיאני הוונדליזם.אילו קבוצה ערבית הייתה עורכת פוגרום רכושני כזה באצטדיון של קבוצה יהודית,ואוהדיה היו צווחים במרכזה של עיר יהודית "מוות ליהודים",אני בטוח שהקבוצה הערבית היתה מפורקת ושר הפנים החדש היה שולל מרבים מאוהדיה את האזרחות הישראלית.הוונדליזם הלאומני הזה לא ייעצר בסכנין אלא הוא יחליף צבע לוונדליזם פלילי כשבית"ר י"ם תופיע באצטדיון אחר שירתיח את אוהדיה.כדי לעזור להנהלת בית"ר ולשחקניה להיפטר מהחטוטרת הוונדלית הזו הרי שצריך היה מיד לאחר כל וונדליזם דומה להוריד את הקבוצה הזו כמה ליגות ואולי בליגות ב' ו-ג' היה הקהל של בית"ר י"ם מבין כי שם הוא אינו לבד,כגורם אלים ומתסיס,ולימים הניתוח הזה היה משנה את פני הקבוצה,כשזו הייתה חוזרת לליגת העל.

     וכאן נכנס הנשיא הנכבד – שיצר דפוס חדש,של התערבות בחיי התרבות במדינה.הגזענות של עמיר בניון היא גזענות תיאורטית שבהחלט אפשר למחוק מהאיש.השיר שלו הוא שיר גזעני אמנם אך מתגונן מפני רצח ושאינו מטיף לאלימות ממש כמו זו של בית"ר י"ם כשהיא עורכת פוגרומי רכוש וקוראת מלכתחילה לרצוח ערבים רק משום היותם ערבים.היה נאה ואצילי אילו יו"ר בית"ר י"ם לשעבר – הנשיא ראובן ריבלין,היה קורא להתאחדות לכדורגל,מיד לאחר הפוגרום הבית"רי בדוחא,לשקול את הורדת הקבוצה הזו לליגה נמוכה יותר,ולא מעט משום העבירות הוונדליות והאלימות שצברה.אבל הנשיא העדיף לטפל בפרט קטן ולא בכלל גדול, שכבר מזיק כמעט מיום קום המדינה..

    

  

המהפך האלקטוראלי של ליברמן

בס"ד

    המהפך האלקטוראלי של ליברמן / הרב אליהו קאופמן

   איווט ליברמן –  שועל פוליטי רב גוני,החל להבין מזמן כי פוליטיקה ו"עמדות אידיאולוגיות" יכולים בהחלט להפוך מרעיון לסחורה שיווקית הפוכה.רבים תוהים מה פתאום החליט ליברמן דווקא עכשיו להודות כי רעיון "ארץ ישראל השלימה" הוא חלום שיש לוותר עליו לטובת "שתי מדינות לשני עמים".ליברמן איננו הראשון שמבין בכירי הפוליטיקאים זנח את הרעיון של מדינה אחת בין הים לירדן,וכנראה שהוא לא יהיה גם האחרון בנושא זה.זבולון המר,יהודה בן מאיר, משה עמירב ,אהוד אולמרט,ציפי לבני  ואפילו בנימין נתניהו הם רק חלק קטן משמות של אנשי ימין שהודו לימים על זניחת רעיון ה"ארץ השלימה".אבל בכל זאת,הסיבה העיקרית שהניעה את ליברמן  ל"מהפך" שלו היא קצת שונה ורחוקה מלהיות רעיונית או אידיאולוגית.

    רבים יטענו כי האיש – כשר חוץ,למד כי מה שרואים משם הוא כבר לא מה שרואים מפה. אבל ליברמן איננו בדיוק מי שמפחד מחו"ל וכשהוא רצה הוא רוצץ את היחסים עם המערב. טענה אחרת הבאה בחשבון – לגבי שינוי עמדתו ה"רעיונית",נוגעת לאוריינטציה הפרו – רוסית שלו.ליברמן הבין כי לא יצליח להפוך את רוסיה של פוטין ודומיו לפרו ישראלית מוחלטת ולאנטי ערבית בעליל.ליברמן גם יודע כי לא מעט מעלייתו הוא חייב למעצמה הצפונית הזו, שבדרומה הוא נולד.יתכן בהחלט כי דווקא לטענה הזו יש באמת משקל בשינוי דעתו של האיש הזה,אבל זו לא הסיבה העיקרית.

   לא לחינם יצא ליברמן לרשימה משותפת עם הליכוד בשנת 2013.הסיפור על הפחד מתנועה שיקים שמעון פרס בן התשעים פלוס הייתה רק תירוץ לסיבה האמיתית.בשנת 2009 מיצה ליברמן את כל הפוטנציאל האלקטוראלי שלו כאשר קיבל 15 מנדטים.כל זאת משום היותה של מפלגתו מפלגה עדתית וסקטוריאלית.בציבור הישראלי לא שמו לב לעניין הזה משום שהתקשורת וההשקפה בארץ היא די גזענית ו"מפלגה עדתית" היא בארץ מפלגה של בני עדות המזרח ואילו "מפלגה סקטוריאלית" היא שוב מפלגה מזרחית ,אבל גם  מפלגה חרדית.אבל מה שלא הבינו בציבור הבין ליברמן עצמו.הדור החדש של יוצאי חבר העמים ודוברי הרוסית הוא כבר דור ישראלי שהחל להצביע עפ"י ימין ושמאל ומדבר עברית רהוטה, ולא עוד דור שחושב ומצביע עפ"י עדה ומוצא ו/או שפה.חלק לא מבוטל מהדור הזה כבר איננו ממש ימין לוהט כי השפשוף הביטחוני והשרות בצה"ל הבהירו לו כי כדי להגיע לשקט צריך גם פרגמאטיות ולא רק מסורת של התלהמות לאומנית ,שאותה הביאו הוריו וזקניו מבריה"מ לשעבר ומחבר העמים שאח"כ.גם הח"כים של ליברמן אינם בנויים בדיוק על אתוס ימני אלא המכנה המשותף היא הנאמנות הקומיסרית לליברמן.ליטינצקי וסופה לנדבר למשל הם יבוא פוליטי ממפלגת העבודה ואילו גב' לוי – אבקסיס בכלל ניהלה מו"מ עם מר"צ,לפני שליברמן אימץ אותה אל ליבו.מנגד,אחת כמו אנסטזיה מיכאלי כבר עוללה לו מספיק צרות פוליטיות בשיגעונותיה הסופר ימניים.הברית עם רשימת הליכוד בשנת 2013 הייתה עבור ליברמן מפלט אלקטוראלי מכישלון טוטאלי באותן בחירות,ועוד כשמאחוריו דאז חטוטרת של משפט פלילי.והוא אמנם הצליח לשרוד.

    לרשימה המשותפת עם הליכוד הוא הצליח להכניס יותר ח"כים מאשר הוא היה עושה זאת לבד.כך הוא גם הצליח לשרוד כשר חוץ ולכן הוא גם קיווה כי אם לבסוף הוא יתאחד עם הליכוד – מכורתו בעבר,הוא יירש את נתניהו ושלום על ישראל בתינו.אבל בנקודה האחרונה הוא טעה קשות כי בליכוד צמחו בנתיים "כוכבים" חדשים ויחד עם הישנים הרי שאיש מהם לא יפנה את מקומו ויפסיק את מרוצו הפוליטי למען ליברמן,רק משום שהאחרון היה פעם מנכ"ל התנועה.ליברמן הבין את הרמז והרשימה התפלגה שוב לשתי מפלגות.ליברמן שוב הרויח והליכוד שוב הפסיד.אבל כשהבחירות דופקות בפתח ומטריית הליכוד כבר איננה,הרי שליברמן צריך לעשות צעד נוסף למעלה ולא להימחק,כמו שעלול למשל להיות גורלם של ציפי לבני ואפילו יאיר לפיד.

    העמדה הפרגמאטית החדשה – של שתי מדינות במחיר הפסקת השיווק של "ארץ ישראל השלימה",תפתח בפני ליברמן שוק חדש של אזרחים שאינם מיוצאי חבר העמים ומעוניינים להצביע ל"מפלגה ביטחוניסטית" וקשוחה,אבל לא ימנית מדי.שינוי העמדה הזו – של נסיגה מרעיון "ארץ ישראל השלימה",יחזיר אליו את הדור החדש של יוצאי חבר העמים שאיננו עוד ימני וגם לא עדתי,אבל מעוניין בשינויים דתיים(כדי לקרוא לעצמו "יהודי"),אותם ליברמן מציב בראש מעייניו.העמדה החדשה של ליברמן תותיר אותו בצל מתקפות העבודה והשמאל שימוקדו בעיקר נגד הליכוד וה"בית היהודי",ואילו הוא יוכל להציג את עצמו כ"פשרה פוליטית". והרי אותו ליברמן כבר היה ב"סרט הזה" כאשר הוא ישב ב"ממשלת מרכז – שמאל"(בהיותו "מפלגת ימין קיצוני"...)עם "קדימה" ו"עם "העבודה",בימים שהליכוד של נתניהו היה באופוזיציה...

ולאום מלאום יאמץ

בס"ד

         ולאום מלאום יאמץ / הרב אליהו קאופמן

      בהמולה הגדולה סביב "חוק הלאום" לא נשמע קולן של המפלגות החרדיות,למרות שהן כביכול מסווגות ב"אגף הימני של המפה הפוליטית".לא במקרה השקט הזה ממשיך לשרור,ומצידן גם שהחוק הזה לא יעלה משום שמצבן הוא המסובך ביותר רעיונית מכל המפלגות בפרלמנט,אם אמנם יעלה החוק הזה להצבעה בפרלמנט הישראלי.דעתן של מפלגות הימין והימין הדתי - לאומי ברורה וידועה,ולדידן הדגשת ה"לאומיות"  האתנית היהודית,כגורם העיקרי לעיצוב המדינה,הינו מבורך.על פי תפיסתן של מפלגות הימין  הרי שה"לאומיות" היא עיקר היהדות והיא זו שצריכה להתוות גם את הדמוקרטיה במדינה.לדתיים הלאומיים אין שום בעיה אפילו בהתנעת הלאומיות לפני הדת,שמשום שעל פי תפיסתם הרי שה"לאומיות" הציונית היא בבחינת אתחלתא דגאולה".גם הירידה ברמת ה"גיור" של בני העממים החדשים איננה מכשול לפני הכיפות הסרוגות,שאמונתם בנויה על כך שההצטרפות בן הניכר ליהדות איננה רק לדת אלא גם ל"לאום",שמרכיביו אינם רק דתיים אלא גם חילוניים ונכרים.יש להניח שלא במקרה הסכימה גב' לבני לאמץ את החוק הזה,שהרי מבחינה רעיונית דעתה איננה נוגדת את הרעיון ה"לאומי" - שבארץ ישראל צריכה להתקיים מדינה שתמיד רוב תושביה יהיו יהודים עפ"י הגדרה אתנית,ויובאו ע"י "חוק שבות" ו"חוקי גיור" קלים שבקלים,כדי לשמור על הרוב ה"יהודי".מסתמא שגם מפלגת העבודה ואפילו מר"צ אינן מתנגדות רעיונית לחוק בשתיקה אבל בגלל רצונן לשמור "חזות ליבראלית" מול העולם המערבי,ואף הערבי,הן מעדיפות שחוק כזה לא יעלה.והרי מפלגות העבודה ומפ"ם(כיום חלק ממר"צ)הן אלה שהקימו את המדינה הזו,שעניין "מדינת הלאום" היה חלק ממעשיהן,כבר מלפני הקמת המדינה.

      אבל ההשקפה החרדית איננה כזו של הדתיים הלאומיים,ובודאי שלא כשל הימין,המרכז ובמיוחד השמאל הציוני.במידה מסוימת הרי שההתנגדות החרדית לחוק המוצע- בנקודה התיאורטית,צריכה להיות נוקשה יותר אפילו מההתנגדות הערבית.ביהדות החרדית מעולם לא היתה הסכמה לקבל את עניין ה"לאום".ההשקפה החרדית באירופה,והתורתית במזרח,לא ראו ביהדות אלא דת.לבד מעירק ומתי מעט במצרים ובאלגי'ריה ,הרי שביהדות המזרח לא היה קיים המושג "חילוניות" עד בואם לארץ ישראל,ואילו "תרבות יהודית" בארצות האסלאם הייתה אך ורק הדת היהודית.עד לעלייתם ממש.בקרב שבטי יהודי המזרח היו מוצאים מחוץ למחנה מחללי שבת ואילו על עניין "התבוללות" לא נשמע מעולם.ואילו באירופה נלחמו החוגים החרדים נגד ההשקפה שהגדירה את עצמה "לאומית"תוך הכללה בתוך עם ישראל גם כאלה שאינם שומרים מצוות מתוך הסכמה ורשות של שומרי המצוות.נקודה זו הייתה הרקע לפרישת ה"מזרחי"(הדתיים לאומיים) מהאורתודוכסיה החרדית.החרדים האשימו את ה"מזרחי" במתן לגיטימציה לחילוניות יהודית מרצון ומלכתחילה,דבר שנוגד את ההשקפה התורתית של "ישראל ערבים זה לה",בעניין הערבות של יראי ה' ושומרי תורתו לכל הסכמה מצידם לאי קיום מצוות של חלק אחר מהעם היהודי,דבר שגורר עונש שמימי,וחס ושלום,אסונות ומכות גם על שומרי התורה והמצוות.

     המושג "לאום" ביהדות הוא הפוך מהמושג "לאום" בקרב החילוניים.בתשובתו של שם לרבקה אימנו על עניין התרוצצות הבנים בקרבה(פרשת "תולדות" ב"בראשית")נאמר כי "לאום מלאום יאמץ".הפירוש התורתי למילה "לאום" הוא "דת".הכוונה כאן היא שהדת היהודית(זרע יעקב אבינו)תהווה את המורה דרך לדת הנוצרית(עשיו ביהדות פירושן "נצרות").אבל בעברית של בן יהודה הפכה המילה "לאום" לנרדפת למילה הגרמנית "פאלק" או למילה האנגלית "ניישן" וכו',בשפת העמים.המושג הגויי "לאום" - שהעברית של בן יהודה העתיקה אותו,מתכוון לקבוצת אוכלוסיה שהקשר בינה הוא אתני בלבד ואילו האמונה הדתית יכולה להיות שונה בקרב בני הקבוצה האתנית.מכאן שמושג זה היא הפוך מה"לאום" ביהדות - שפירושו קשר של אמונה דתית בלבד,ואילו מי שיצא מהקשר הזה השתמד(עפ"י היהדות).ביהדות אין מקום לאתניות ללא דת ולראיה אפשר למצוא באנוסים בחצי האי האיברי(ספרד ופורטוגל)ובכת ה"דונמה"(ביוון ובטורקיה),שדורות על גבי דורות הם מתחתנים על בסיס אתני שמקורו כצאצאי יהודים שהשתמדו,אך דתם נוצרית או מוסלמית.

     למפלגות החרדיות ברור לגמרי כי המושג "מדינת הלאום" הוא עוד דחיפה של העם היהודי מדתו לעבר היותו "גוי ככל הגויים" והכנסת נכרים לקהל ישראל ללא קשר ליהדות,וכדי לבוללם אתנית,במסגרת הקמת ה"עם החדש".אי לכך היה עליהם לקום ראשונות נגד החוק הזה,ואפילו לקרוע קריעה.אבל מנגד,הרי שיציאה נגד חוק כזה תעמיד אותן בצד אחד עם המפלגות הערביות,וכמי שחשובה להן ה"תדמית הקונצנזואלית",הרי שנראה שגם הפעם הן תעדפנה לוותר על עקרון יהודי השקפתי כדי לא להזדקק אח"כ להסברים מיותרים. בש"ס גם יודעים שחלק ממצביעיהם אינם חרדים אלא מסורתיים שעניין ה"לאום" עפ"י הימין הוא עיקר הבנתם ולא עניין ה"לאום" עפ"י היהדות,ואם יצביעו ח"כי ש"ס נגד החוק הרי שהם צפויים לבריחת קולות, דבר שבלאו הכי צפוי לש"ס בקרוב. אפילו ב"יהדות התורה" פוחדים מבריחת קולות ה"חרדים החדשים" לעבר הליכוד,ואפילו לכיוון "ישראל בתינו"!

      את בסיס ההשקפה החרדית הזו - נגד ה"לאומיות" המודרנית,לא יוכל שום "פוסק דור" וגדול בדורנו לשנות משום שהיא עוצבה מאז הענקת התורה בהר סיני,לעם ישראל,ובדורות האחרונים ההשקפה הזו ננעלה הרמטית ע"י ה"חפץ חיים", הרב עבדאללה סומך,ה"בן איש חי",ה"כף החיים",כל האדמו"רים שלפני השואה, הרב יעקב מוצפי,ה"סבא קדישא" אלפנדרי,ה"בבא סאלי"  והחזון אי"ש".אין ספק ששותפותן של המפלגות החרדיות בניהול השלטון במדינת הלאום הציונית אינו עניין מה בכך ונראה שגם הפעם הן לא תעמודנה בנטל ההשקפה היהודית התורתית אלא שח"כיהן ישהו במזנון או בשירותים בזמן ההצבעה על החוק החדש.

האנתרופולוגיה של התרת הדם

בס"ד

       האנתרופולוגיה של התרת הדם / הרב אליהו קאופמן

    במאי 2014 פרסמתי כאן מאמר בשם "הסתה אינטלקטואלית ואקדמית" ובו תיארתי כיצד גורמים "אקדמאים" מסיתים בצורה "אינטלקטואלית" נגד היהדות ונגד החרדים עד כדי התרת דם של ציבור שלם. הדוגמא שלי התמקדה בכנס יהודי ערבי שנערך באותו חודש באוניברסיטת חיפה - בחסות ה"מרכז היהודי ערבי",ובו הסית פר' סמי סמוכה נגד הציבור החרדי - לעיני פרופסורים ואקדמאים ערבים,בטוענו כי "על פי הסקרים" הרי שהציבור הקיצוני ביותר נגד הערבים הם החרדים.לא אחזור כאן על טיעוני כנגדו - שהתבססו בעיקר על הטענה שכאשר מאשימים קולקטיב שלם בהסתה, או בכל דבר שלילי אחר, הרי שזו גזענות שמטרתה להוכיח כי החרדים והדת היהודית הם הקיצוניים כלפי הערבים.כמו כן הזהרתי כי הדבר גורם ויגרום רק להתרת דמים של יהודים חרדים.

     לטבח שהתרחש בשכונת הר נוף בירושלים סיבות רבות אבל בטוחני שלהסתות ה"אקדמיות" הללו יש להן  גם כן מקום נכבד בתוצאת הדמים.האקדמיה הישראלית - בעיקר השמאלית (אך גם הימנית...) הפכה את הקונספירציה ש"הדתות הן מקור לסכסוך ולשפך דמים" לתזה שאין עלייה  עורערין.בעיקר יורים אותם "אקדמאיים" ממדעי הרוח והגשם את הבליסטראות האנטי דתיות שלהם כלפי היהדות,ובעיקר כלפי החרדים.כמו תזות קונספירטיביות רבות,כך גם התיזה הקונספירטיבית הזו מוגנת בחומה בצורה של כזב ולכן לא פלא שעיתונים "ליבראלים" (ו"הארץ" בראשם...)מסרבים להביא מאמרי דו קיום של חרדים שאינם צועדים בשבילים ה"מודרניים" שלהם.המטרה ה"אקדמית" של אותם חוגים "ליבראלים" היא להוכיח כי החרדים והיהדות האורתודוכסית הרדיקלית הם הקיצוניים כלפי הערבים,ולכן כל שביב של דעה חרדית לדו קיום מוסתרת מעיני הקוראים.

    למרות שידוע כי הדתיים הלאומיים למשל,הם קיצוניים הרבה יותר מהחרדים ביחס לערבים הרי שאותם אנשי אקדמיה שמאליים מעדיפים להסית נגד החרדים מתוך עניין של הסתת דה לגיטימציה נגד ההשקפה החרדית - חברתית,שלדידם מהווה סכנה קיומית לחברה המתבוללת שהם יצרו.

    הציבור הערבי בישראל ובשטחים(ואף במזה"ת ובעולם...)מקבל את האינפורמציה ה"אינטלקטואלית" הזו בכתב,במפגשים אקדמאיים ובעצרות עממיות ,ומאחר שהדברים נאמרים לערבים ע"י "בני בריתם" מהשמאל הרי שעבורם זו לא פעם אמת מוחלטת.אי לכך לא פלא שהציבור הערבי בעיקר מוסת נגד החרדים ורואה בהם את הקיצוניים.לא פלא הוא שבחו"ל המתנחלים הקיצוניים של הימין הדתי לאומי מוצגים כ"חרדים" ולא פלא הוא שרק "נטורי קרתא" נתפסים כ"מתונים" אך גם כקיקיוניים,ומכאן שרוב רובם של החרדים הם בעיני הערבים והעולם לאומנים שבגללם בוער המזרח התיכון.התקשורת הישראלית החילונית מלבה את האש הזו מתוך שנאתה לדת היהודית במיוחד ולצערנו התוצאות הן הרות אסון.

     אינני בא להגן כאן על כל הקשת החרדית ולצערי הרב בדיסאינפורמציה הזו אשמים לא מעט העסקנים החרדים שעדיין לא בנו גשר להדברות עם המנהיגות הערבית ,בימים שלא רק השמאל והמרכז מקיימים דיאלוג עם הפלשתינאים,אלא גם גורמי ימין,ובראשם הליכוד.המנהיגות החרדית פוחדת מהצל שלה בנושא הזה,ובעיקר מהפסד קולות לימין ה"סרוג" וגם לימין החילוני,אם ינהלו החרדים מו"מ ישיר עם הערבים. אם המנהיגות החרדית הייתה יוצאת במלחמה משפטית ובינלאומית נגד מתירי הדם ה"אקדמאיים" וה"אינטלקטואלים" הללו,הרי שהרבה צרות היו נמנעות,ואולי היו נחשפים לעיני הציבור אותם מתירי דם ומסיתים שמסתתרים אחרי תארים אקדמיים למדעי הרוח והגשם.אבל הפוליטיקאים החרדים הם קטני קומה ורובם נתונים בידי המניפולציות החילוניות,ולכן אין מי שיקום ויוכיח כי "אין לי אחות".

     כאשר בודקים היטב בהיסטוריה העולמית מגלים שדווקא ההשקפות ההיסטוריות ה"מתקדמות" של אותם "ליבראלים" חילוניים וכופרים הן שהביאו למלחמות ולשפך הדם כמו רעיונות הפשיזם,הנאציזם, הלאומנויות למיניהן וה"דיקטטורה של הפרולטריון" הסוציאליסטי והקומוניסטי.לא פלא הוא שבישראל לא לומדים באקדמיות את ההיסטוריה של יחסי היהודים והערבים שלפני 1918.לפני זמן קצר נוכחתי בבורותם של לא מעט פרופסורים ו"היסטוריונים" ישראלים בכל הכרוך ליחסי יהודים וערבים מכיבוש הארץ ע"י הערבים ועד 1918.גם ההיסטוריה היהודית בארצות האסלאם מלומדת בזעיר אנפין.הסיבה לכך היא מאוד פשוטה:עד שנת 1918 היו היחסים בין יהודים לערבים במזה"ת ובארץ ישראל בנויים על הבסיס הדתי ולא האימפריאלי ו/או הקולוניאלי ולכן להיסטוריוגרפיה הציונית הימנית- אך גם השמאלית, אין שום סיבה לערוך השוואות מי היה יותר אויב השלום,האם היו אלה הדתות או אולי ההשקפות החילוניות שהובאו מאירופה הסוערת והמלחמתית.אינני בא לערוך כאן אידיאליזציה של החיים טרום בוא הבריטים והציונות,אך בטוחני שמערכת היחסים שלפני בוא הרויזיוניזם  הלאומני והסוציאליזם האימפריאלי הייתה פחות גרועה תחת בית הדין השרעי, תחת כמרי הנצרות (של ארץ ישראל) ותחת חכמי ישראל הדתיים.

     

...כשהשב"כ,הצבא והמשטרה עובדים בנפרד

בס"ד

 כשהשב"כ,הצבא והמשטרה עובדים בנפרד.../ הרב אליהו קאופמן

      כשנחשפה השבוע פרשת המריבה בין ראשי השב"כ והצבא טולטלתי אחורה – לפחות כשלושים ושתים שנה,במנהרת הזמן ה"ביטחונית".זה אירע בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת וזה הסתיים בשנת 1982.משנת 1978 ועד שנת 1982 שימשתי סוכן ש"ב(שירותי הביטחון)בארגון השמאל הקיצוני הטרוצקיסטי ששמו היה "אוונגרד –  ברית הפועלים". קודם לכן הייתי פעיל בשמאל הציוני של "מוקד" ושל"י.הגיוס שלי בא בתוך שירותי הצבאי,היישר מלשכתו של הרמטכ"ל דאז,רב אלוף רפאל איתן (רפו'ל).לי – כציוני דאז ,נראה היה,באותם הימים,די טבעי לפעול נגד ארגון ששלל את קיומה של המדינה,גם אם ציונותי הייתה שמאלית.והנה באמצע התקופה הזו הגיע אלי חבר בשם אלי אברהם משכונת "יד אליעזר" בנס ציונה וביקש עזרה ממני ומהארגון בהיותו עריק נמלט מצה"ל, על רקע סירובו לשרת בצבא מטעמי קיפוח עדתיים.מאחר ולא יכולתי לומר לו את זהותי התחלתי לסובבו בדירות של חברי הארגון.הללו לא אהבו את הרעיון והם פחדו מכך שהש"ב יסבך אותם בצרות.אי לכך ניסינו להגיע להסגרתו כחוק ואומנם ח"כ המנוח סעדיה מרציאנו משל"י והעיתונאי יחזקאל אדירם מ"ידיעות אחרונות" סייעו לנו להסגירו כחוק ולהגיע עם צה"ל לפשרה בעניין עונשו. עלי לציין שבכל אותה עת הדבר דווח על ידי למפעילי וכל הצעדים הללו אושרו על ידם.

    כשהלה נכנס לכלא הבינו בצבא כי הוא היה בקשר עם ארגון שמאלני קיצוני(כנראה מפליטות הפה שלו...)ולכן הם ביימו(דרך המשטרה הצבאית)בריחה בעבורו,בסיוע של אסיר אחר בשם מאיר בדוסה,שהיה גם סוכנה של המשטרה הצבאית,כדי לחקור האם אין מאחורי אברהם ארגון רעיוני שמסייע לעריקות מצה"ל. כך ברחו השניים –  ביוזמת בדוסה,מפרצה שהמשטרה הצבאית הכינה עבורם.אברהם שוב החל להסתובב בדירות שלנו והפעם עם בדוסה.הארגון נכנס ללחץ אבל השניים הוסתרו אך ורק ליום או יומיים ועברו לדירות האחרים.בסיום הסריקה נאסר אברהם – עפ"י מידע של בדוסה,וההסכם עם הח"כ והעיתונאי בוטל משום שבבריחתו אברהם היה הראשון שהפר אותו, כביכול.בדוסה הגיע אלי שוב והפעם עם בחור דרום אמריקאי בשם פדרו –  משום שבמשטרה הצבאית חששו שבגלל מוצאו המזרחי של בדוסה,הוא מחפה מעט על אברהם.אח"כ נעלמו השניים מהנוף.עלי לציין שגם בשלב זה דיווחתי הכול לש"ב אך הם טענו כי הם אינם יכולים להתערב בסיפור משום שהם אינם עובדים עם המשטרה הצבאית,משום שהאחרונים הם "ילדים שאי אפשר לסמוך על מהימנותם".הם אפילו התבדחו איתי וטענו כי פדרו מסר שאני הוא האיש האידיאולוגי מאחורי קבוצת הארגון ורעיון הסירוב.ואח"כ הוסיפו – "אתה רואה באיזה ילדים מדובר"?

   בשנת 1982,בהיותי בשנת למודי הראשונה באוניברסיטת חיפה,נפלו עיני על ידיעה עיתונאית  שבה נמסר על מעצרם של חברי תנ"צ (תנועה נגד צה"ל).לא ייחסתי לכך חשיבות עד שהגעתי לשמו של אלי אברהם ושל הארגון "אוונגרד".אז התחלתי לקשר הכול וצלצלתי למפעילי לשעבר.הללו טענו כי לא יאונה לי שום רע ולא איעצר,אך מנגד הם טענו שוב שאינם יכולים להתערב ולומר למשטרה ולמערכת המשפט שלא הייתה כאן שום התארגנות רעיונית,משום שהם לא סומכים על המודיעין של המשטרה ביחס לעילום זהותי וזהות אחרים בארגון,שעבדו עימם.ימים אחדים אח"כ נעצרו עוד חברים מ"אוונגרד" ומאוהדיו(גם כאלה שכבר פרשו מסביבתו),ואילו בבית המשפט עמד אדם בשם מוני יקים וצעק כל הזמן "הידד לתנ"צ",כשהמשטרה ובית המשפט אינם פועלים נגדו.ח"כ דהיום,בנימין בן אליעזר,הזהיר אז פעילים חברתיים,ובראשם דר' מאיר עמור (כיום בקנדה),כי "מוני יקים הוא סוכן משטרתי".

   בשלב מסוים כינסתי מסיבת עיתונאים בבית העיתונאים בת"א עם כתבת הפלילים דאז של "ידיעות אחרונות" –  סימה אלה.בפגישה השתתפו לצידי גם חברי מוטי לוי משכונת התקווה ויובל שמש (חברו של אלי אברהם).מוני יקים הובא על ידי לשם כדי להכחיש את קיומה של תנ"צ,וכי כל זעקותיו היו רק כפרובוקציה אנטי ממסדית.כשהגענו לשם הכחשנו את כל עניין תנ"צ ודברנו על כך שאלי אברהם היה עריק מסיבות חברתיות על דעת עצמו,וכי גם הוא לא ניסה להקים תנועת מרי אלא בסה"כ חפץ היה בשחרורו האישי בלבד.מוני יקים פתאום פלט שוב תנ"צ,וכשהפנינו אליו את מבטינו הוא ניסה לחייך שזו בדיחה,ואח"כ החליף מבטי קריצה עם סימה אלה.בפגישה גם העדתי כי ח"כ צרלי ביטון מחד"ש יוכל להוכיח כי הכול בדותה. למחרת היה כתוב בעיתון כי "תנ"צ קיימה מסיבת עיתונאים" וכי צ'רלי ביטון עמד מאחורי ההתארגנות.כמו כן נכתב כי צפויים מעצרים נוספים,ומאחר ועד אז נעצרו כל אלה שאברהם ביקר בדירתם בבריחותיו הרי שחשתי כי רק אני הבא בתור.צלצלתי לגב' אלה ושאלתיה לפשר העניין.היא כמובן טענה כי המשטרה עדכנה אותה שאנחנו תנ"צ.ואז שאלתיה מדוע ישבה עימנו בכלל,כי הרי זימנו אותה לשם הכחשה,שאותה היא לא הזכירה בכלל? "תכתוב למערכת",היא ענתה.  מיד אח"כ צלצלתי למפעילי והודעתי להם שלא אחכה למעצר הצפוי אלא אגש מיד לעו"דים של הנאשמים ואציע את עצמי כעד הגנה עם כל מה שאני והם באמת יודעים. המפעילים לשעבר נדהמו מדברי וביקשו שאצלצל אליהם בעוד מספר שעות.ואומנם לאחר מספר שעות הם הודיעו לי כי התיק יסגר למחרת,וכך אומנם היה.

     אילו לא הייתי עושה את הצעד האמיץ שלי,ולא הייתי פונה בתקיפות למפעילי - תוך ההודעה על כך שאהפוך לעד הגנה,הרי מי יודע כמה שנים היו יושבים אח"כ אנשים חפים מפשע על פשע שלא בצעו מעולם!הפרשה הזו גרמה לי לחשוב היטב על עניין ה"ביטחוניזם" הישראלי ועל זכותו. משהתחלתי לשמור תורה ומצוות התחלתי להבין דברים חדשים בכל הנוגע למי שומר על עם ישראל ודואג לביטחונו האמיתי ,ובשנת 1996(לאחר פרשת ה"שמפניה" של אבישי רביב והארגון הפיקטיבי "אייל")חשפתי את כל הפרטים סביב עברי כדי שיראים ושלמים יבינו טוב את מה שאברהם אבינו הוריש לנו:"אם אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני".במקום שהקב"ה ויראת ה' אינם הדבר היחיד והמוחלט בשיקולו של האדם הרי שפרשיות כאלה – כתנ"צ וה"אי תיאומים" ימשיכו לרדוף אותנו.יתרה מכך,במקום שאין התורה עיקר הרי שיהודים ימשיכו להזדקק ל"ביטחון" בע"מ ולא יבינו "על מה באה עלינו הצרה הזו"?

   קיבלתי את רשות העו"ד שלי לספר את הסיפור,ואני חושב שחשוב שהעניין יסופר על רקע הבעיות כיום בין ראשי הצבא לשב"כ,ובמיוחד כדי שאנשים לא ישבו בעתיד בכלא עשרות שנים,על לא עוול בכפם,אף אם עמדותיהם חורגות מה"קונצנזוס" הישראלי.בואו וניזכר כי בלא מעט פרשיות(כמו מע"צ וברנס למשל...)טענו הנאשמים כי להד"ם ואחרי ששוחררו לאחר שנות ריצוי העונש אומנם התגלה כי צדקו.אם באמת רוצים להוציא מעז מתוק חייבים פעם אחת ולתמיד לקבוע בחוק ו/או תקנה כי הגנה על חפים מפשע עומדת מעל כל שיקול "ביטחוני",שהרי המדינה נועדה לפרט ולא הפרט נועד עבור המדינה,כבמשטרים פשיסטיים קיצוניים.

  

   

כפיים – על תסמונת הכאפייה והכיפה

בס"ד

 כפיים – על תסמונת הכאפייה והכיפה / הרב אליהו קאופמן

      הפרלמנט הישראלי – בהשוואה לעמיתיו בעולם,הוא אולי בין הצבעוניים ביותר,אם לא הצבעוני מכולם.בכל קדנציה ישנם שם  כוכבים של שביט ממש,ותמיד ישנו גם אחד שמאיר כפליים.לפעמים אותו שביט מחזיק קדנציה אחת אך לא פעם הוא זוכה לעדנה גדולה יותר,ואנחנו פשוט רק מרויחים מההצגות הללו.ישנם כוכבים כאלה שכוכבנותם היא לעג לאינטליגנציה,ישנם כאלה שכוכבנותם היא פשוט מנה כפולה ומכופלת של שנינות,וישנם כאלה שהם שני הדברים גם יחד.מירי רגב שייכת לסוג השלישי.

      ישנם רגעים שאתה אומר לעמך כי האישה הזו פשוט מייצגת בדיוק את הפאן החיובי של העממיות, וישנם רגעי שפל שהאישה הזו נתפסת לאלימות תיאטראלית, שזו בושה לסובלנות ובושה שהיא מכהנת כפרלמנטארית.מחד גיסא הרי שהגב' הזו רגישה לצרכי העם והיא רחוקה מהתנשאות,אבל ישנם רגעים שגם הסטריאוטיפ של ארצ'י בנקר האגדי מחויר מול מעלליה.בדיוק כמו שהיא יודעת להינשא לגבהים של הבנה ועמקות פוליטית בנושאים מגוונים כך היא גם נתפסת לילדותיות בנושאים אחרים,ואז כמובן שגם לא פעם כולם טוענים שהיא נגועה בגזענות ושנאת האחר.וכמו המשפט האחרון,הרי שכך אירע לה השבוע בפרשת הכפייה של ח"כ באסל מבל"ד.זה לא מדויק לומר שהיא הייתה גזענית בפרשה הזו, אלא שזה יותר קשור היה לצד הילדותי שלה, שנובע מראיית צל הרים כהרים,ולפעמים גם כהרי געש.

     בסך הכול יתכן שהיא באמת צדקה בטענתה כי הכפייה שעטה ח"כ באסל הייתה לצורך מחאה ולא לשם לבוש ממש.בטוחני שאם גב' רגב הייתה מכהנת בפרלמנט לפני כמהה עשרות שנים – כשח"כים ערבים ודרוזים היו עוטי כפיות באמת ובתמים כפריט לבוש שכיח,אזי, היא לא הייתה מקימה אז מהומה כזו,ועוד על מאומה בזו.אבל כיום הח"כים הערבים רחוקים מהכפיות, וברור היה שלאחר אירועי כפר קנא הרי שלבוש כזה יסמל יותר מחאה מאשר אופנה עממית שחוזרת לדוכני המכירות.

      אבל באמת,מה רע במחאה של מי שמיצג מיעוט אתני,דתי ופוליטי- ואולי אפילו חברתי? וכי זו המחאה הפרלמנטארית היחידה שהייתה בפרלמנט הישראלי מאז הקמתו? ברור שלא.היו שם כאלה שדיברו אל הקיר, והיו גם כאלה שהביאו מצרכי מזון לדוכן הנואמים – נאשמים, ולא מכבר הייתה שם גם קבוצה של ח"כים לאומנים – חרדים שכפתה את עצמה לדוכן משום שרצו לגייסה עבור קיום התוצאות הביטחוניות של הסתתה הלאומנית.ואפילו היו גם כאלה שקרעו את תעודות הזהות שלהם ואחרים שקרעו הצעות חוק שכבר עברו.אז רבותי היקרים,מסתבר שח"כ באסל היה ראוי לפרס של המחאה המנומסת ביותר מכל שאר המחאות הפרלמנטאריות שהתקיימו עד היום.אבל גב' רגב לא אוהבת את המצב שמישהו מוחה בצורה אינטליגנטית ולא באופן בוטה.ולכן גב' רגב חייבת לחשוף את פרצופו של המוחה ויהי מה,גם במחיר השפלתה שלה ולא שלו.לזה לא קוראים דווקא גזענות אלא ילדותיות.

      והנה יו"ר הפרלמנט – ח"כ יולי אדלשטיין ענה לגב' ממפלגתו בלשון ציורית,שעל פניה אינני יודע אם ההשוואה הזו כל כך טובה.הוא לקח את הכיפה המסמלת דת ואמונה – והמונחת בקביעות על ראשו של כל יהודי דתי(כמותו למשל...),והשווה אותה לכפייה של חול,שמקסימום מסמלת כמחאה את העממיות הערבית ותו לא.אפשר היה דווקא לתת דוגמאות אחרות – כמו תליוני המגן דוד של יהודים, ולהבדיל תליוני הצלב הנוצרים, שענידתם סמלית לחבישת הכפייה ע"י הרבים.אבל אם יורדים לעומקה של ההשוואה האדלשטנית הרי שהאיש אמר דבר כל כך עמוק,שלדעתי גם הוא לא הבין את אמירתו.

      ישנם יהודים חילוניים שעבורם ה"מסורת" המייצגת שלהם היא לחבוש כיפה לא משום דתיותם אלא כ"קונטרה" לאחרים,כדי להתריס דרכה סמל מסוים ,שהוא דווקא אינו דתי.כך למשל הקונסרבטיבים – להבדיל מהרפורמים,חובשים לא פעם את כיפותיהם לא משום שהם מסכימים לראות בכיפה סמל דתי משלהם,אלא כדי להוכיח ליהודי האורתודוכסי שאין לו בלעדיות על הדת היהודית בחבישת הכיפה.וישנם חילוניים רבים – מחוגי הימין במיוחד(ובמיוחד זה הקיצוני...),שחבישת הכיפה שלהם איננה דתית אלא לאומנית,ודרכה הם מציגים את השקפתם על "ארץ ישראל השלימה",על העלייה להר הבית,על היותם בעד טרנספר לערבים ועוד הרבה נושאים לאומנים אחרים,שלא רק שאינם נושאים דתיים אלא שהם אף כנגד השקפת הדת וחוקיה, אלא שייכים לחוקי "דת" שהם המציאו,וכדי להוכיח ש"דתם" לא פחות דתית מהאחרים הם חובשים את הכיפה.ביטוי להלך הרוח הזה נתן לא מכבר שר הכלכלה – מר נפתלי בנט,שטען כי חבישת הכיפה שלו התחילה מרצונו לתת לגיטימציה דתית להשקפותיו הלאומניות בעניין ארץ ישראל וערבייה.החבישה הזו של הכיפה – כבנט וחבריו,הרי שהיא זו מעניקה ליהדות(בארץ ובחו"ל גם יחד...)צורה כה פונדמנטליסטית מבחינה לאומנית,שלאחריה כולם מאמינים כי היהדות דוגלת במלחמת דת.

      בנקודה הזו – של חבישת הכיפה כמחאה קונסרבטיבית או לאומנית,ולא כדתית,הרי שצדק ח"כ אדלשטיין כשהשווה את חבישתה לחבישת הכפייה של הח"כ מבל"ד,בעידן שהכפייה כבר איננה עוד לבוש כה עממי,שגם אינטלקטואלים וח"כים ערבים חובשים אותה.ובאמת ,דומה חבישת הכפייה הלא אופנתית כמחאה לאומנית,אצל ח"כ באסל, כחבישת הכיפה אצל השר בנט,אף היא כמחאה לאומנית ולא כמנהג דתי.