בס"ד
חיבוק
דב / הרב אליהו קאופמן
פרשת
האשמת האב"ד התל אביב, דב דאמב, בפריצות איננה הפרשה הראשונה בנוגע לעניינים
כאלה, ושלדאבוני היא לא תהיה גם האחרונה. "הרבנות הממלכתית" היא הגורם
לכול הסחף הזה שמשליך אלינו שוב ושוב "רבנים" שגנבו, הטרידו מינית ושאף
"רב ראשי" הואשם בכך בעבר. הרב שלמה גורן – האיש שהרים את דגל "הרבנות הממלכתית"
וכיהן כ"רב ראשי", ידע ביושרו המדהים לטעון בשנת 1993 כי "יש לפרק
את הרבנות הראשית משום שכיום שעומדים בראשה כאלה שאינם עוד תלמידי חכמים, והם
יזרעו ארס והרס לדורות במגזר הרבנים הממלכתיים"
פרשת חשיפת התנהגותו של הרב דב דאמב איננה
מפתיעה אותי, גם אם תתברר כנכונה. שנים רבות אני זועק שכול עניין "בתי הדין
הרבניים" הממלכתיים – שתחת "הרבנות
הראשית לישראל", שורצים דיינים, ואף אבות בתי דין, שהתורה איננה נר לרגלם אלא
שמדובר בחבורת מלחכי פנכא שהגיעו לתפקידם דרך מערכת פוליטית לא דתית, ואף אנטי
דתית, והם שקועים בתפקידיהם ה"רבניים" רק משום היותם קלים ביהדות
ורחוקים מיראת שמים, כרצון מפעיליהם החילוניים. רבנים גנבים, זנאים ונוכלים
יכולים, חס ושלום, להימצא בכול מערכת רבנית אמיתית בחו"ל אבל כשהם מתגלים שם הם
גם מועפים ממנה לעולמי עד או לפחות פורשים מן הציבור שבאמונו הם מעלו. זה קרה בעבר
בארה"ב, ובשנים האחרונות גם בבריטניה. לא אציין כאן שמות אבל מזמן הם אינם
עוד בתפקידם ובמקומם מכהנים רבנים אחרים, שהפעם נבדקו בקפידה יותר ע"י ראשי
הקהל וע"י חברי הקהילות שלהם. כול זאת משום שהדיינים והרבנים הללו נבחרים
ע"י אלה הצורכים את שירותיהם וכפופים לקהילות דתיות ומסודרות. גם הקהילות הלא
דתיות שצורכות את שירותיהן יודעות לבחור ולעקוב אחרי התנהגות אותם מורי הלכה,
האמורים לשמש להם כדוגמא רוחנית ומוסרית. אבל תחת "הרבנות הראשית"
הפוליטית של ישראל הדברים רחוקים מלהיות דתיים וטהורים ולכן לא פלא הוא בעיני כי
בהחלט יתכן שכול ההטרדות המיניות המיוחסות לרב דב דאמב – כאב"ד "בית הדין הרבני" של תל אביב, הן נכונות ואינן
מפתיעות.
העסקונה החילונית בישראל – מימין ועד השמאל, מעדיפה הצבת ובחירת רבנים ודיינים קלי דת בכול מעמד ותפקיד
דתי, גם במחיר שהללו יסרחו מחר. אי לכך – כמו בסטאטוס קוו מפיונרי הרי שהמפלגות הדתיות והחרדיות מציגות – בבחירת רבנים בערים ובישובים, ודיינים דרך הפרלמנט, את הקלים שבשורותיהם
כדי שלא יעדיפו במקומם איזה רפורמי או רב שאיננו משורות המפלגות הדתיות והחרדיות.
רבות ישבתי בעבר גם עם אלה הלוחמים "נגד הכפייה הדתית" ובעד "הפרדת
הדת והמדינה" אבל עד מהרה הסתבר לי שאילן גילאון, ניצן הורבי'ץ, זהבה גלאון,
אברהם פורז, תמר זנדנברג, יוסי פריצקי, רן כהן, דב חינין וכמובן הלפידים הבוערים
של האב המנוח והבן יבדל"א, מעדיפים את אי הפרדת הדת מהמדינה ואת המשך התמיכה
ב"רבנות הראשית לישראל" דווקא בגלל שממנה לא יוצאים גדולי הדור הנוכחים
אלא פרחחים המכהנים כ"רבנים" בכול אתר ואתר ומטרידים מינית, תוך גניבת
כספים לאור יום. נפגשתי בעבר מספר פעמים ען ם אנשי מבקר המדינה – בנוגע לנקודה הזו, של ריבוי שחיתות ב"רבנות הממלכתית", והסתבר
לי שמבקר המדינה ומשרדו הם פשוט תועים באפילה בעניין מה שמתרחש ב"רבנות הממלכתית" ושהאנשים המטפלים שם בעניינים הללו רחוקים
מכול הנושא ומעולם היהדות. מנגד התרשמתי שגם במשרד מבקר המדינה ישנה רוח של הסכמה
בשתיקה שהשחיתות ב"רבנות הממלכתית" תמשיך בעצימת עיניים כדי שמנגד
המדינה תוכל לשלוט בשינוי הערכים הדתיים בנוגע לכשרות, גיור וכו', תוך כפיית
המפלגות הדתיות והחרדיות להסכים לשינויי תוכן חילוניים.
דאמב איננו הסוטה הראשון מבין "הרבנים
מטעם" ולדאבוני הוא גם לא יהיה האחרון. החומר האנושי בקרב "הרבנים"
הללו הוא מתחת למפלס הירוד ביותר. אם מערכת הרבנות והדיינות בישראל הייתה בנויה – כבחו"ל, על בתי דין ורבנים המונפים לקהילות ולראשיהן ןמממניהן הרי
שמזמן אזובי הקיר היו נזרקים רחוק ונתלשים מכר הדשא המטליא, אבל לציבור הצרכנים
הדתי – ובמיוחד לחילוניים
שבהם, אין כוח ושליטה בביקורת ובבחירת מנהיגיהם הרוחניים, ואילו הכוח הזה ניתן
לעסקנים אנטי דתיים או דתיים מושחתים שבקלות פוליטית הם מקפצים במשוכות הבחירות
וממנים שם את כול צעצועי הסחי שלהם. לכן לא פלא הוא שמאז שנת 1993 – עת נבחרו הרבנים דאז, ישראל מאיר לאו ואליהו בקשי – דורון, הידרדרה מערכת ה"רבנות" וה"דיינות" מטעם השלטון
עד עברי פי פחת. הבדיחה היא שממלאי תפקידי הדיינות – שנבחרים אליהם בדרך פוליטית, לא פעם ולא פעמיים אין להם כלל סמיכה לדיינות!
כך זה היה עם הרב ישראל מאיר לאו (שפרשיות רבות של ניאוף נקשרו בשמו עם עדויות
נשיות ברורות וגלויות), כך זה המשיך עם הרב יונה מצגר (שישב בכלא על הונאות
ושהואשם גם בהטרדות מיניות של גברים ובזיוף גיורים) וכך זה גם כיום עם
"הרבנים הראשים" דוד לאו, ואף עם יצחק יוסף (ש"מועצת הרבנות
הראשית" העניקה לו תוקף של "דיין" רק משום היותו בנו של הגר"ע
יוסף...). ואם בארזים נפלה שלהבת, אזי, כך הם הדברים ב"אזובי הקיר" של "ראשי
אבות בתי הדין" של הערים השונות. כך למשל "הוסמך" הרב יהודה דרעי
להיות "אב בית דין" בבאר שבע לאחר שיחה של חצי שעה עם הרב שלמה משה עמר,
כשהאחרון כיהן כ"רב ראשי" בישראל. ולכן לא פלא הוא שפרשת דאמב איננה הראשונה
בסירחון הזה, ובעבר כבר הועלו האשמות של בעלים נגד דיינים ששאלו אותם מדוע הם
החליטו להתגרש מנשים כה יפות ו"חטובות", ולא פלא הוא ש"הרב
הראשי" של חברת "אל על" נתפס בעבר בהטרדות מיניות שביצע בנשות משק
של נמל התעופה בלוד, ועוד מיני והרבה תופעות של חילול ה'. הרב שלמה גורן – "רב ראשי" לשעבר ומתומכי ה"רבנות הממלכתית" לדורותיה
בעבר, טען בשנת 1993 כי יש לפרק את אותה "רבנות ממלכתית" שבה האמין וזאת
משום בחירתם של לאו האב ובקשי דורון – שלדבריו "אינם עוד תלמידי חכמים", ואשר לדבריו הם יזרעו הרס
וארס בכול עולם "הרבנות הממלכתית". ואשר יגור האיש הזה אמנם בא. את הדוב
המחבק הזה – שהטריד אם בישראל
רק משום שבידו הייתה ההחלטה אם להשאיר את ביתה במשמורת שלה, יש לשלוח לכמה שנים
טובות לכלא אם אמנם תתברר אשמתו, ושיהיה זה בבחינת "למען יראו ויראו".
פרשת השילומים ב'
ההחלטה הממשלתית שבדרך – לשלם פיצויים למשפחות אלה שילדיהן נגנבו בפרשת "ילדי תימן
והמזרח", היא ניסיון לסגור את התיק מבלי לפרסמו בהיסטוריה ומבלי למצוא בו את
האשמים האמיתיים. אין ספק שאם הרב עוזי משולם הי"ד היה חי כיום, והיה בהכרה
מלאה ועם חופש דיבור לא מצונזר, הא היה זועק לשמים כי זו פרשת השתקה שאין להשלים
עימה. גם ראש הממשלה המנוח - מנחם בגין, שלחם נגד השילומים מגרמניה, לא היה שותק
על ההחלטה הזו אלא זועק שיש לחשוף את כול הפרשה האמיתית. למדינה קל יותר לשלם – בין מאה וחמישים אלף ₪ למאתיים אלף ₪, לחלק קטן מאוד בלבד מנפגעי אותן חטיפות, והעיקר שכול הפרשה הזו תיקבר
ותסתיים כאילו היה מדובר ב"חוסר ארגון מנהלי" ולא בחטיפת ילדים מתוכננת
שמטרתה שינוי אתני ודמוגרפי בישראל, כמדינה. כשהרב עוזי משולם הי"ד ותומכיו
פתחו במאבק הם לחמו ללא קשר פוליטי ומפלגתי אבל אלה שהסכימו על הפשרה הם עסקנים
ועסקניות מפלגתיים המעדיפים לקבור את האמת ההיסטורית לטובת אינטרסים מפלגתיים צרים
של שקט "קואליציוני". בנו של הרב
משולם הי"ד – עמי משולם ושני
אחיו, נוטרלו מהתערבות בעניין וגם אשת הרב המנוח מזמן נסגר פיה ע"י השלטונות.
אבל ההיסטוריה עוד תפרסם את מה שקרה כאן באמת – למרות שהמסמכים הרבים כבר מסתמא הושמדו ברובם. ישנו רק איש אחד אשר עוד
יכול לפתוח את פיו על הימים שמנעו ממנו למצוא את אחיו החטוף – ובימים שכיהן כשר העבודה והרווחה. לאיש הזה קוראים משה קצב, ולדעתי אין
לו מה להפסיד עוד אם יפתח את פיהו.
פרשת מיליון הדולר האבודים
הגב' הזו – ממודיעין עילית שיצאה לטייל בסוריה, מסתבר שעלתה לאזרחי מדינת ישראל
כמיליון דולר. כול העדויות מובילות לכך שהגב' הזו היא אישה הזויה שמזמן התגרתה
בחוק ושניסתה "לטייל" בכול מקום שרק נאסר לצאת אליו. הגעתה לסוריה הייתה
על אחריות עצמה. ההיגיון הבריא איננו סובל הבנת תשלום יקר כול כך עבור מי שעברה על
החוק ברגל גסה ולעגה לכול צבעי הגבולות. לאחת כזו היו צריכים ללעוג גם לכול צבעי
שטרות הכסף ולהותירה לגורלה בסוריה, בעירק ובכול מקום אחר שאליו הגיעה. בצבא
הישראלי קיימים שלטים רבים המודיעים כי "אי ידיעת החוק איננה פוטרת מעונש",
על אחת כמה וכמה כאשר יש כאן ידיעת חוק ברורה. אם הגב' הזו הייתה נשארת היכן שהיא
התגלגלה וישראל הייתה מסרבת לשלם עבורה כספים יותר מדי מיותרים זה היה משמש
כ"אור אדום" בעתיד לכאלה שהשיגעון היא שיטה עבורם. כולם גם מודים שאין
מדובר כאן באישה חולת נפש ומעורערת בנפשה אלא בהרפתקנית מודעת עם ראש על הכתפיים.
אבל מה אפשר לדרוש עוד ממשלת החלם של נתניהו – שחצי משריו הם בכלל אסופיו הפוליטיים האומללים וחסרי הניסיון של גנץ האומלל ?!...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה