הצד האפל של פוליטיקת נתניהו בליכוד / הרב אליהו
קאופמן
אצל בנימין נתניהו המילים "האיר
המזרח" קולעות כאשר מדובר באהדה המגויסת שלו, ברחוב ההצבעה המזרחי, אבל כשמדובר
במנהיגים מזרחיים בליכוד הוא מזיז את שתי המילים הללו ומחליפן בשתי מילים אחרות:
"קפד ראשו".
בימים אלה יוצאים ליכודניקים לא מעטים – במיוחד מבני עדות המזרח, להגנה על נתניהו ורואים בו את
"מושיעם" הבלעדי. לא חסרים גם אנשי תקשורת שהפכו ל"סוציולוגים
בכירים" המנסים להסביר את התהליך שבו הפך נתניהו לנציג עדות המזרח של הליכוד,
ואף להשוותו למנחם בגין. אבל מסתבר שהזיכרון של כול אלה קצר, ואולי אפילו קצר
מאוד. נתניהו האיש רחוק מלהיות מנחם בגין, מבחינת האופי של השניים ומבחינת הרקע החברתי
והאנושי שלהם. מאז הופעתו של נתניהו (במחצית השנייה של שנות ה-80 של המאה ה-20) על
בימת הפוליטיקה הישראלית הרי שהוא החל להתעסק בהריסתה של ה"גוורדיה"
המזרחית בליכוד, שהייתה אמורה להפוך לשליטה בליכוד. "גוורדיה" אותה הקים
מנחם בגין המנוח, מתוך אמונה בשיווין אמיתי של עדות ישראל. נתניהו – בעזרת אשתו,
ולימים בנו יאיר, ידע לנפות את אלה שעלולים עם הזמן לרשת אותו מתוך בסיס הרוב
המזרחי של הליכוד. בגין – שעלה לשלטון בעזרת המזרחיים, חשב להעביר לבני עדות המזרח
במפלגתו את השלטון בתנועת הליכוד. מנחם בגין – היהודי העממי מהעיירה בריסק שבליטא,
ובנימין נתניהו, האליטיסט והמתנשא ממשכנות הווילות של ירושלים, קיסריה
וארה"ב, הם בעצם תרתי דסתרי.
רשימת ה"חללים הפוליטיים" ממזרח שמש
דוד לוי, דוד מגן, משה קצב, מאיר שטרית,
עובדיה עלי, ולימים סילבן שלום, היו השמות המבטיחים שהיו אמורים לשאת בנטל
המנהיגות של הליכוד בימים שלאחר מנחם בגין ויצחק שמיר. אבל אט, אט התנדפו השמות
הללו מהזירה. לנתניהו יש אחריות לא קטנה לכך שלפחות כמה מהשמות הללו כבר לא קיימים
באופן פעיל בפוליטיקה הישראלית, ויותר מכך – שכמה מהשמות הללו לא ירשו את התואר
"יו"ר הליכוד" או אפילו "ראש הממשלה". הופעתו של נתניהו
בפוליטיקה הישראלית החלה כמבצע ברק שהגיע מארה"ב. כבר כתבתי בעבר שבהחלט יתכן
שזהו האיש שארה"ב זרעה בימין הישראלי – מתוך הבנה (כבר באמצע שנות השבעים של
המאה העשרים) שהימין הישראלי יהיה ההנהגה העתידית של ישראל. לא אכנס שוב לאותן
עובדות היסטוריות די תמוהות כיצד צעיר ישראלי ימני, שלא מלאו לו אז שלושים שנה,
החל לככב בערוצי התקשורת האמריקאים, וכול זאת בימים שהליכוד היה בקושי בשלטון
בישראל, כשנה לערך, ואילו תשתית ההנהגה והמשק היו עדיין בידי מפלגת העבודה. ואותו
צעיר הפך בגיל 32 לערך לנציג הישראלי באו"ם, כאשר וותיקים ומנוסים ממנו בליכוד
חמדו את התפקיד הזה. אין ספק שהאינטרס האמריקאי הגלובלי היה תמיד להשאיר את ישראל
כמדינה מערבית באמצע מזרח תיכון מזרחי ואסייתי. מפלגת העבודה – של אותם ימים,
הייתה לבנה ואירופאית אבל מה שהחל להתרחש בליכוד, כעליית מנהיגות מזרחית, העלתה
בקרב האמריקאים חששות לא מעטים מ"לוונטיזציה" של ישראל, אם הימין אמנם
יגיע לשלטון באופן קבוע. נתניהו היה הישראלי הנכון עבורם להותיר את ההגמוניה
המערבית בקרב מפלגת הימין הישראלית ששמה הליכוד.
מלחמו של נתניהו
בראשי המזרחיים בליכוד
הגעתו לישראל- והתמודדו בבחירות הפנימיות
בליכוד של לפני בחירות 1988, לא הותירו ספק לגבי מה שאמור להתחולל בעתיד. מול
"אריות" כמשה ארנס, דוד לוי, אריאל שרון ואחרים זכה נתניהו למקום הראשון
ברשימת הנבחרים, והעפיל גם על פני בנו של מנחם בגין, על פני בני בגין. מהרגע
שנתניהו נבחר לסגן שר החוץ בממשלת שמיר הרי שהוא כבר סימן את המזרחי הראשון שעליו "להטיס"
הביתה: את דוד לוי. נתניהו ידע היטב שכול עוד קיימים בליכוד מנהיגים מזרחיים יומרניים
הרי שגם אם יבחר ליו"ר הרי שכסאו לא יהיה יציב, משום שרוב המצביעים בליכוד
הוא כמובן מזרחיים. באותם ימים המנהיגות המזרחית בליכוד לא הייתה של
"יסמנים" אלא של לא מעט מראשי רשויות מוניציפאליות מזרחיים ומוכשרים
שהחלו לשים סוף לשלטון העבודה ברשויות המקומיות בישראל. הם לא היו סגני ראש עיר
שתוגמלו לשם קואליציה אלא הם היו ראשי המהפך עצמו בערים כמו יבנה, קריית גת, עפולה
ועוד. אבל ההתחלה של נתניהו הייתה כאמור עם האדם ששמו דוד לוי, באותם ימים מי שטען
ל"כתר" יו"ר הליכוד והיה מנהיג המחנה השני בגודלו בליכוד (אחרי מחנהו
של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר) עם "גוורדיה" של ח"כים רבים
ומוכשרים, שלא היו דווקא על טהרת יוצאי המזרח אלא היו גם בהם לא מעט מוותיקי
ה"משפחה הלוחמת" של האצ"ל והלח"י. סביב לוי התקבצו ח"כים
מרכזיים דאז כחיים קופמן, ראובן ריבלין, יהושע מצא, מיכה רייסר , מיכאל קליינר ואילי
הון כדודו מור ודודי אפל. בתחכום הפוליטי והתקשורתי ידע נתניהו לטרפד את עבודתו של
דוד לוי, כשר החוץ, ממשרת סגן שר החוץ שאותה קיבל משמיר. בערמומיות יתר הוא ידע
ליצור ללוי תדמית של לא יוצלח בעוד שהוא עצמו – נתניהו, הוא הצטייר כהאיש המניע את
משרד החוץ. שמיר – ראש הממשלה ויו"ר הליכוד, נתן לנתניהו את הגיבוי החזק
ביותר וכך גם אישיות בכירה בליכוד נוספת, כמשה ארנס. נפילת הליכוד לאופוזיציה – בשנת
1992, הביאה מזור לנתניהו, שהפך לפתע ל"אלטרנטיבה היחידה למפלגת
העבודה". שמיר – ולאחריו ארנס, נעלמו מראשות הליכוד ועד שנת 1996 הצליח
נתניהו לגרום לדוד לוי לפרוש מהליכוד ולהקים את "גשר". גם חזרתו של לוי
לליכוד – כסיעת "גשר", לא הצליחה להחזיר ללוי את כוחו. הח"כים שלא
פרשו עימו ל"גשר" לא חזרו אליו, ובעיקר הוא איבד את אימון הציבור. מחנה
לוי נעלם ולימים נעלם גם דוד לוי. את מאיר שטרית ידע נתניהו להציג
כ"שמאלן" עד שגם הלה סר מדרכו ונעלם אי שם בין "קדימה"
ל"התנועה". בבחירות 1999 נעלם מנוף הליכוד גם דוד מגן, שפנה ל"מפלגת
המרכז", לאחר שגם את צעדיו הצר נתניהו. בשנת 2006 החל להתגלגל "כדור
השלג" במשפטו נשיא המדינה דאז, משה קצב. האחרון – על רקע הקמת
"קדימה" וירידת הליכוד לסיעה קטנה של 12 מנדטים, הכריז שעם פרישתו
מתפקיד הנשיא הוא יתמודד על יו"ר הליכוד מול נתניהו. מיד לאחר דבריו החלה "א.
מבית הנשיא" להציק לקצב ובעקבותיה הופיעו גם אחרות. הסוף ידוע וקצב נשלח לכלא
במקום להתמודד מול הנתניהו. מאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים החל המסע להדרת
היריב המזרחי האחרון שנותר מול נתניהו על ראשות הליכוד: סילבן שלום. שלום שימש
בימי ממשלת שרון (לפני ששרון הקים את "קדימה") כשר אוצר ושר חוץ מצטיין.
ב-2007 – על רקע נצחון קדימה והפיכת הליכוד למםלגה עם 12 מנדטים בסה"כ, נערכו
בחירות לראשות הליכוד. סילבן נחשב ביריב העיקרי של נתניהו אבל פרש מהמרוץ בטענה כי
"ההתמודדות מול נתניהו בליכוד היא כמו להתמודד מול באשר אל אסד על ראשות
מפלגת הבעת הסורית". נתניהו דאג להדיר את שלום מהמאבק ולבחור לעצמו מתמודד
הזוי נגדו כמשה פייגלין. ב-2009, משנבחר נתניהו לראש ממשלה, הוא העניק ברגע האחרון
לשלום את התפקיד הזוטר של ה"שר לפיתוח הנגב והגליל" והדירו מתיקי החוץ
והאוצר. לאחר בחירות 2015 אמנם קודם שלום לתפקיד שר הפנים וקיבל תואר של
"המשנה לראש הממשלה", אך מיד אח"כ פרצה פרשת נשים משפטית נגד שלום
והאחרון אולץ להתפטר ונעלם מהנוף הפוליטי. שנה אח"כ סגר היועץ המשפטי לממשלה –
מנדלבליט, את התיק. כך נותר נתניהו ריק מכול יריב מזרחי משמעותי ובמקום אותם
מנהיגים מזרחיים הוא דחף את אנשיו המערביים קדימה, לצד "מריונטות" של
נציגי הפריפריה מזרחיים שהפכו לקבלני קולותיו ועושי דברו, ואשר יומרותיהם לראשות הליכוד
אינן אלא בגדר בדיחות.
הברית עם דרעי
גם יחסי נתניהו – דרעי הם די מוזרים,
וביחס הפוך למדיניות הליכוד בעבר הרי שנתניהו החל לפתע לטפח את ש"ס ואת דרעי,
לעומת שמיר ושרון, שראו בש"ס מתחרים לא רצויים על קולות המזרחיים. את התיקים
הפליליים הראשונים נגד דרעי פתחו מהליכוד, בימים ששר המשטרה היה אז רוני מילוא, אז
נאמנו של ראש הממשלה באותם ימים, יצחק שמיר מהליכוד. נתניהו ידע היטב שבניית
מנהיגות מזרחית אמיתית בליכוד – כפי שחשבו להיות דוד לוי, משה קצב וסילבן שלום,
תהיה לו לרועץ. המגמה שלו – ושל שולחיו האמריקאים, הייתה לנטרל דבר כזה, עדי שהמנהיגות
בליכוד לא תיפול לידי המזרחיים, ולכן עדיף היה לנתניהו לקדם את אריה דרעי
מש"ס כמנהיג המזרחיים בישראל, ולהותיר את הליכוד עם "ראשים לבנים",
כפי שפעם כבר התבטא נתניהו (לדברי התקשורת...), ש"לחטיבת "גולני"
של בני עדות המזרח חייב להיות רק "ראש לבן". נתניהו יודע שאם לא דרעי
יהיה המנהיג המזרחי בישראל הרי שמהליכוד יצלצלו פעמוני הביקוש למנהיג מזרחי בישראל.
אי לכך לא פלא הוא שדרעי חזר למשרד הפנים למרות שבתחילה עמדו שלטונות החוק על כך
שלא יכהן יותר במשרד ממנו הורשע. ואילו דרעי – "יונה" פוליטית לשעבר,
הפך בשנים האחרונות ל"נץ" פוליטי, וממשרד הפנים הוא מפעיל מדיניות קשוחה
בענייני גירוש גורמים פוליטיים שמפריעים לשלטון הימין.
החשש
האמריקאי ממדיניות עצמאית במזה"ת
יש לציין שדוד לוי, משה קצב וסילבן
שלום פרצו דרכים עצמאיות בנוגע ליחסי ישראל והעולם המוסלמי. דוד לוי עשה זאת
במישור הפלשתינאי, קצב היה השר הראשון שביקר ב"יום כפר קאסם" בכפר קאסם,
ולימים כנשיא הוא לחץ את ידי באשר אל אסד ואף החליף מילים עם נשיא אירן, חמינאי,
בפרסית (שפת מוצאו של קצב). סילבן שלום פרץ דרכים להידברות עם פקיסטן והודו וביקר
בתוניסיה. אין ספק שנתניהו – איש הרפובליקנים מארה"ב, רחוק מההשקפות הללו,
ובמיוחד ממאיר שטרית, שנמנע בחלק מסעיפי הסכם אוסלו. לארה"ב אין סיבה שתחפוץ
בישראל עצמאית במזה"ת, ונתניהו הוא בא כוח מעולה עבורה לטרפד זאת. בהיותו שר
החוץ נקלע נתניהו לבעיה של עימותים בין יוצאי מרוקו בבלגיה ליהודים שם. שאול עמור –
עוד ח"כ ושר לשעבר בליכוד, היה אז השגריר הישראלי בבלגיה. הלה הציע לנתניהו
שהוא, כיוצא מרוקו, ידבר עימם בנושא ובנוסח הלה ואילו נתניהו העדיף את המהומות וטרפד
את הבקשה בטוענו כלפי עמור כי "אנחנו מדינה אירופאית ומערבית ואין לנו קשר
בהידברות כזו עם ציבור ערבי כלשהו". יש לציין שנתניהו היה זה שטרפד לעמור
המזרחי את הבחירה לנשיאות גם במחיר היבחרו של ויצמן מהעבודה, ולימים טרפד נתניהו
לסילבן שלום המזרחי את מועמדותו מטעם הליכוד לנשיאות (בשנת 2013). משנבחר קצב
לנשיאות לא היה נתניהו מעורב, באותם ימים, בפוליטיקה הישראלית.
גזענות סמויה וגלויה
מנחם בגין דיבר תמיד על "אחוות
הלוחמים" באצ"ל, בין אשכנזים למזרחיים, ואילו נתניהו ואשתו מואשמים
ע"י עובדי בית ראש הממשלה לשעבר בגזענות מילולית נגד המזרחיים, ובמיוחד
בהעלבת העדה המרוקאית. נתניהו גם יודע ש"בכירי" המזרחיים במפלגתו לא
יעזו להמרות את פיו גם אם ישפילם עד עפר. וכך גם יודעים היטב מירי רגב, גילה
גמליאל, שלנמה קרעי, מיקי זוהר ודוד אמסלם. נתניהו הוא המכוון כיום בליכוד מי מהמזרחיים
יבחר ומי יישאר בחוץ, והעיקר לא לתת להם לטפס בדירוג הרשימה והשרים גבוה מדי. איפה
הוא ואיפה מנחם בגין המנוח?!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה