בס"ד
והפעם זה הזקן... / הרב אליהו קאופמן
בהרבה מאוד נושאים אני
חלוק על הזרם הדתי – לאומי, וחושבני שאין בכלל טעם לנסות להתווכח עימם, כי התהום
הפעורה בינינו היא עמוקה מדי מכדי שנגיע לפשרות השקפתיות.. אבל ישנו נושא אחד שבו
אני חושב שאני עוד יכול לנסות להוכיחם, ואף לבקש מהם הודאה בטעותם ההיסטורית.
מדובר בנוגע לטענה ההיסטורית של הדתיים הלאומיים, כי השתלבותם בחברה הציונית –
חילונית תהיה טבעית ואינטגרטיבית. ואם הצבא הוא הבסיס העממי המשקף ביותר של ישראל
הרי שהצבא הוא גם הראי לכישלון האינטגרציה הזו, שהדתיים הלאומיים כל כך רצו שתקרה.
מאז תחילת שנות האלפיים
מתחילים לחוש בצבא הישראלי כי ה"סרוגים" גונבים לחילוניים את ההגמוניה
בצבא. הימין והשמאל החילוני כאחד מרגישים חוסר נוחות כשעוד ועוד קצינים – ועוד בכירים,
מסתובבים עם כיפות לראשם. ירידת מספר ואחוז הקיבוצניקים בתפקידי הלוחמה והפיקוד
היוקרתיים הביאה במקומה את הזינוק בחובשי הכיפות, כשזה נוגע להשתלבותם בקונה
הצביאית. ולכן, משנות האלפיים מנסים הגורמים החילוניים במדינה ובצבא לשנות את מבנה
ה"סטאטוס קוו" בתכני הצבא, כדי שיותר ויותר חובשי כיפה יוותרו על חלום
הקצונה שלהם ויסיימו כחוגרים בלבד את השרות הצבאי. הדתיים הלאומיים נלחמים שוב
ושוב – על בהונות רגליהם האחוריות ממש, כדי לחסום בגופם שינויים רדיקאליים אנטי
דתיים אך פעם אחר פעם הם לבסוף מרימים ידיים וממשיכים הלאה.
בתחילת שנות האלפיים זה החל
בשילוב לוחמות בצבא הישראלי, ואח"כ זה המשיך במגורים משותפים לצד שירותים
נוספים משותפים בין חיילים לחיילות. לא מכבר זה עלה שלב בניסיון לאלץ חיילים דתיים
לשמוע זמרות במסגרת "שירת נשים" ועכשיו זה הגיע לכך שחיילים דתיים אינם
מקבלים אישור לא לגלח את זקנם. כל העניינים הללו – מגורים משותפים, "שירת
נשים" והזקן אינם בדיוק ענייני לחימה וביטחון שבלעדיהם הצבא יקרוס. להיפך,
"נשים לוחמות" ומגורים משותפים הם רק עול לצבא לוחם ופעיל, כצבא הישראלי,
ואילו "שירת נשים" זהו פולקלור שגם בלעדיו הצבא יכול לתפקד בקרב. להיפך,
מידורם של לוחמים דתיים בגלל הסיבות הללו רק יכולה להזיק לאחדות הצבא וליכולתו אבל
כנראה של"חונטה" החילונית יש אינטרס חשוב יותר מאשר "ביטחון
ישראל".
בכל שלב של לחץ ניסו
הדתיים הלאומיים לעמוד על רגליהם האחוריות אבל פעם אחר פעם הם נכנעו לכרסום
החילוני ב"סטאטוס קוו", שהרי בצד החילוני ידעו היטב כי הדתיים הלאומיים
לא ישברו לעולם את הכלים הצבאיים והפוליטיים. החילוניים פשוט חפצים שהתקדמות
הכיפות הסרוגות לרוב מטכ"לי תיעצר ביתר שאת. בצבא יודעים שהדתי הלאומי ימשיך
לשרת, אבל שינוי פני הצניעות בצבא תוציא את הלהט מהחיילים הדתיים לאומיים להפוך
אח"כ לקצינים בכירים, ואת זה הם בדיוק חפצים להשיג, האנטי דתיים.
ונשאלת כאן שאלה קטנה:
כיצד מצליחים האנטי דתיים לגזור שוב ושוב גזירות אנטי דתיות בצבא כשמספר הקצונה
הדתית עולה? מסתבר שלא מעט חובשי כיפה – בקצונה הצבאית, הם על תקן "אלעזר שטרן".
כאלה שדווקא בגלל כיפתם נראה שהם יעשו הכול כדי להוכיח את "יפייפיות
הנפש" שלהם, ולכן הם יהפכו לחילוניים יותר מהחילוניים. וכהרבנים דרורי, ליאור
ודרוקמן שואגים הרי ש"תואמי שטרן" יהיו הראשונים לצנן את הצעקות הללו ולהעניק את
כיפתם כסככה לאנטי דתיים לשנות את ה"סטאטוס קוו".
הדתיים הלאומיים חייבים
להודות כי ה"אינטגרציה הלאומית" כבר מזמן פשטה את הרגל והצבא הוא הראי
הטוב ביותר לכך. חבל רק שהרבנים החרדים אינם רואים את התבוסה הדתית שעליה הזהירו
גדולי ישראל. הרבנים החרדים – ציונים הם אפילו אינם מעזים לצאת בגלוי נגד הכפירה
החילונית בצבא כפי שעושים זאת הרבנים ה"סרוגים", כמו למשל הרבנים דרוקמן
ודרורי. ומנגד נשלחים מאות ואלפי חרדים לצבא הזה, שנגדו לחמו גדולי ישראל בדור הקודם.
הדתיים הלאומיים צריכים
להודות כי "לאומיותם" איננה מעניינת עוד את הציונות החילונית מימין ומשמאל
גם יחד. הדתיים הלאומיים חייבים להודות כי
היחס החילוני אליהם נותר בבחינת "סוס ורוכבו". הדתיים הלאומיים חייבים גם
להודות כי כל מה שהרבנים ריינס וקוק חלמו הופך שוב ושוב לחלום אוטופי, אבל אלה
שממטירים עליהם רק יריקות תוצרת "כחול – לבן" ממשיכים לטעון בלהט כי
היריקות הללו הן "גשמי ברכה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה