בין הפטיש לסדן

בס"ד

 בין הפטיש לסדן / הרב אליהו קאופמן

      המלחמה האחרונה העלתה שוב את בעיית ביטחונם האישי של יהודי התפוצות לנוכח הקונפליקט בין ישראל לפלשתינאים בפרט ולעולם הערבי בכלל. שוב היהודים והיהדות בחו"ל נמצאים בין הפטיש הציוני לסדן המוסלמי. זו כבר היסטוריה ארוכת שנים –  שהחלה עוד לפני הקמת המדינה בארצות ערב והאסלאם, וממשיכה בעשרות השנים האחרונות לקבל תאוצה שלילית ואלימה באירופה, ואף ביבשת אמריקה רבתי ובאוסטרליה. יותר ויותר מזוהים היהודים והיהדות עם הציונות , ואף משמשים כמגן ציוני פוליטי. הנפגעים הראשונים מכך הם קודם כל אלה שנראים יהודים –  קרי, חרדים ואף כיפות סרוגות, וכן מוסדות ומבנים יהודיים מוצהרים. מלבד לנסות לעבור את המצב בשקט הרי שליהדות בחו"ל אין באמת פיתרון לבעיה הזו, וישראל כמובן תעשה הכל כדי שהבעיה הזו לא תעלה לפיתרון עצמאי בחו"ל. האינטרס הישראלי הוא להעלות את כל היהודים לארץ גם אם הדבר כרוך בפגיעה בפרנסתם וסיכון חייהם. ליהדות בחו"ל צריכה להיות תשובה אלטרנטיבית.

      שני ניסיונות להתמודד עם המצב –  מצד היהודים בחו"ל, בולטים בשני העשורים האחרונים. אחד מהם הוא העיקרי ומסתמא שלמעלה משמונים וחמש אחוז של יהודי חו"ל נוהרים אחריו. זהו הניסיון לתמוך במדיניות הישראלית נגד הפלשתינאים –  ותהיה אשר תהיה. גם חוגים חרדים מתונים ו/או חוגים ליברלים חילוניים נוהרים אחרי הקו הזה גם אם הם אינם מסכימים ממש למדיניות הלאומנית של נתניהו –  בנט וליברמן. העיקרון של כולם הוא כי "ישראל ערבים זה לזה". ככל שעוברות השנים כך גם מתעצם המחנה המוסלמי באירופה ובאמריקה ומנגד המדיניות הפוליטית של ישראל הופכת ליותר ויותר דוגמאטית בנוגע לאי התזוזה המדינית שלה. יהודי חו"ל חשים יותר ויותר מפוחדים ונרדפים והרוב –  שחפץ להיוותר שם ולנהל חיים נורמאליים, נותר מפוחד ואובד עצות. האינטרס הישראלי הצר –  עלייה לישראל גם במחיר נזק ליהודי התפוצות, רק מקשה בנושא. בצרפת המצב הוא קריטי, בבלגיה שוב ושוב עולות הבעיות מול המרוקאים שם, גם בגרמניה ובאוסטריה נרשמים אירועים וכך גם בהולנד, בסקנדינביה ואף בארה"ב ובדרום אמריקה.

     מנגד עלתה –  במשך למעלה מעשור וחצי שיטה חדשה של יהודים בחו"ל: הזדהות גלויה והשתתפות בהפגנות האנטי ישראליות של המוסלמים ושל החוגים הראדיקליים האנטי ישראליים. השיטה הזו הינה של מיעוט יהודי מזערי הכולל את "נטורי קרתא" החרדים, ארגוני שמאל אנטי ציוניים יהודים ואף חוגים ישראלים אנטי ציוניים החיים בחו"ל. המטרה של הגופים הללו היא להוכיח כי אין זהות בין הציונות ליהודים ו/או ליהדות. קשה לומר שהגישה הזו מצליחה להשפיע במיוחד על המוסלמים החיים באירופה ובאמריקה , ומנגד לגישה הזו אין סיכוי לגרוף לתוכה גם יהודים וישראלים מתונים בחו"ל. אבל ישנה גם הגישה השלישית, שאותה יש לטפח.

     לפני כשבע עשרה שנה עמדו עסקני היהדות החרדית בשכונת "סטאמפורד היל" בלונדון הבריטית בדילמה קשה. השכונה הזו –  מיושבת ברוך ה' בהמון יהודים חרדים שרובם חסידיים, החלה לקלוט יותר ויותר מהגרים מוסלמים שרובם הגיעו מפקיסטן, אפגניסטן והודו, אך גם מארצות ערב ומאירן. שני קוים מקבילים עלו מיד עם ההתיישבות הזו. מחד גיסא החל להיווצר מתח פוליטי ושוב על הרקע הפוליטי במזה"ת והדבר טמן בחובו חשש להתלקחות אלימה ממש. מנגד החלו היהודים והמוסלמים להבין כי חייהם יחד –  כשני ציבוריים דתיים שונים, יכולים להצליח יותר טוב מאשר חייהם עם האנגלים , עם השחורים ועם אנשי המזרח הרחוק. פאבים רעשניים ומאורות פריצות נסגרו , הפשע והשכרות ירדו פלאים ואילו המסחר והפרנסה בין היהודים למוסלמים פרחו. ואז –  במקום להישען על כל "ארגוני השמירה" היהודיים הלאומניים הפרובוקטיביים, שינתה יהדות "סטאמפורד היל" את כיוונה. לפתע קרה ה"בלתי אפשרי" –  שלמעשה בארצות המאגרב והמזרח היה תמיד אפשרי. חסידות סאטמר ואף אגודת ישראל –  ובראשם רבני "סטמפורד היל", הקימו וועד להידברות ולידידות עם המוסלמים. החיים היהודיים והיהדות הונחו שם כחיוניים יותר מאשר תמיכה בלתי מסויגת בפוליטיקה הציונית הדוגמתית. ולכן לא פלא הוא שבראש האגודה לידידות יהודית –  מוסלמית בלונדון עומד חסיד חב"ד (!) בשם הרב הרשל גליק. המנוע הארגוני לכך הוא העסקן האגודאי -  הרב אברהם פינטר, ועל ידו מסייע הרב שלמה שטאובר , חסיד סאטמר. הוועדה הזו נפגשת כל שבוע במסגד המוסלמי    בשכונה –  ע"י ביה"כ המרכזי של חסידות סאטמר, כשנושאי סעד וחינוך משותפים עולים שם. גם המוסלמים הניחו את ההפגנות נגד היהודים , בשכונה זו, בהבינם כי יהדות וציונות אינם  תאומים סיאמיים. לפני מספר שנים דחו רבני בריטניה הצעה של הרב גונטאנג משכונת וויטפילד שמנצ'סטר, להקים את "אייפק" הפרו ישראלי גם בבריטניה , לטובת ישראל. הגישה הרבנית –  שבראשה עומד רבם של חרדי בריטניה, הרב אפרים פדווה מלונדון, היתה שאין לזהות בין ציונות ליהדות ובין מדינת ישראל עם השקפותיה הלאומניות, לבין ארץ ישראל הקדושה. גם במלחמה האחרונה נוקטים רבני לונדון בגישה זו ובלי עין הרע המצב בבריטניה , בין יהודים למוסלמים, הוא שונה מזה שמתרחש בצרפת, בקנדה ובשאר אירופה ואמריקה.

     את השיטה הלונדונית חייבים יהודי העולם לאמץ. אין שום סיבה שיהודים בכל העולם יהיו תלויים בשיגעונות הקיצוניים של בנט הלאומני או של נתניהו הפרו - אוונגליסטי , והאנטי מוסלמי. מנגד אין בשיטה הלונדונית התחייבות לתמוך בכל הפגנה והפגנה שיש עימה לא רק אנטי ציונות אלא גם זליגה לשנאת יהודים. ההשתתפות בהפגנות הללו לא תביא ליותר ויותר יהודים שיאמצו אותן (ובודאי שלא בשבתות ובחגים...) אך ההימנעות מתמיכה בלתי מסויגת בכל שיגעון פוליטי ישראלי, בהחלט יכולה להבהיר לעולם כי ציונות לא רק שאיננה בהכרח יהדות אלא אפילו איננה אינטרס חילוני יהודי בחו"ל. לפני השואה המרה המוני החילוניים היו ברובם לא ציונים ואין סיבה שגם כיום לא יחזור המצב הזה.

      הרבי מסאטמר זצקו"ל –  רבי יואל טיטלבאום , אמנם שלל את ההפגנות המשותפות עם נכרים אך מנגד הוא קרא להפגנות של התנערות חרדית מהציונות ולומר לאומות העולם ולאומה הערבית שאין הציונות מייצגת את היהדות. את התרגום המעשי הזה צריכים חסידי סאטמר במונטריאול, באנטוורפן, במנצ'סטר , בוינה ובניו יורק להוביל כמו חבריהם בלונדון ולצרף את שאר הגורמים החרדים והחילוניים שההתאבדות למען כל מדיניות ציונית – ישראלית , איננה משאת נפשם. אין לי ספק שהללו ימצאו אוזן מוסלמית ופלשתינאית קשבת

       יפה יעשו בעיקר יהודי צרפת וחבל קוויבק בקנדה –  שמקורם מצפון אפריקה, וכן יהודי סוריה שחיים בכל רחבי יבשת אמריקה , אם יקימו וועדות פעולה משותפות בינם לבין המוסלמים והערבים סביבם , לכינון יחסים נורמאליים כפי שחיו יהודי ערב והאסלאם לפני בוא הפוליטיקה הציונית, ובעצמאות מוחלטת מכל שיקול אנוכי של מדינת ישראל. הדוגמא הלונדונית היא הבסיס להמשך קיומה הביטחוני של היהדות והיהודים בעולם ללא קשר למדיניות הרפתקנית זו או אחרת של הימין הקיצוני השולט בישראל. ולאיה הרי שיהודי תוניסיה , מרוקו, טורקיה ואירן הינם גם בימים אלה מהזוכים לביטחון ולהגנה אף יותר מאשר בארצות המערב.