פרשת אמור תשע"ד

בס"ד

   פרשת אמור תשע"ד / הרב אליהו קאופמן

      לשם מה  נאמר לאהרון הכהן על "הכוהנים היוצאים מזרעך"? וכי יהיו כוהנים שלא יצאו מזרעו? חז"ל מסבירים שאמנם בימי הבית השני נתקיימה מציאות שאפילו כוהנים גדולים לא תמיד היו בני אהרון אלא כאלה שקנו את הכהונה בשלמונים –  החל מיאזון ומנלאוס המתיוונים בימי אנטיוכוס אפיפנס הרביעי (הוא "אנטיוכוס הרשע") ועד לחורבן הבית השני. אבל ישנם מפרשים הטוענים כי על הכוהנים האלה שאינם מזרעו נמנים גם ה"חללים" שבין הכוהנים האמיתיים שמ"זרע אהרון", משום שבהיותם "חללים" הם פסולים לכהונה ומשום כך יצאו מזרעו של אהרון , כמו שלמשל טענו חכמי הפרושים כנגד זרע החשמונאים ומלכיהם מיום שנתייחדה אימו של שמעון הנשיא בן מתתיהו במגדל שבייה בידי חתנו של שמעון בן מתתיהו , תלמי בן חבוב. מכאן ש"זרעו של אהרון" איננו רק מושג של זרע גשמי אלא גם זרע של כהונה רוחנית, שכבר איננה תלויה רק בזרע הגשמי. מכאן ש"זרעו של אהרון" אמנם חייב להיות ההמשך הגשמי שלו , אך לא בהכרח שכל המשך גשמי של זרע אהרון הוא גם "מזרעו של אהרון" באופן רוחני. כל הסכנה באותם כוהנים  שאינם בכלל מזרעו של אהרון היא בעובדה שלא רק שלא ירשו את קדושתו אלא ששיטת הגעתם לכהונה עברה דרך קנייתה ומי שמכרה להם (בין צר ואויב נכרי ובין יהודים קלי דעת וקלי דת) חפץ היה במכירה זו להטות את הכהונה של ה- ה' מדרך הקדושה, חס ושלום , לדרך הטומאה. גם באותם "חללים" כבר לא נמצאת עוד דרך הקדושה בעצם "חללותם" וגם כאן הופכת הכהונה על ידם מקדושה לטומאה.

    אהרון הכהן הוכתר כ"אוהב שלום" ו"רודף שלום", וזו בעצם ירושת הקודש לזרען הקדוש. עמי ארצות רבים מבינים את המילה "שלום" כמו המילה הלועזית (באנגלית למשל...) –  "פיס". המילה הלועזית מציינת מצב של שקט ורגיעה בין אנשים ו/או בין עמים וכו'. אבל המילה "שלום" תולה את מצב השקט באמונה הדתית בקב"ה. ומנין לנו זאת? מכך ששמו של הקב"ה הוא "שלום". כלומר, ללא אמונה ב- ה' ובקיום מצוותיו לא יהיה שום שקט ולא תתקיים המילה הלועזית "פיס". הדבר נאמר באופן ברור וגלוי בפרשה האחרונה של ספר "ויקרא": פרשת "בחוקותי". ושם נאמר "אם בחוקותי תלכו ואם את מצוותי תישמורו אתן שלום בארץ ואין מחריד".

     מכאן שכדי להבין את הברכה שקיבל אהרון הכהן לזרעו בלבד –  "רודף שלום" ו"אוהב שלום", צריך היה להבין את המילה "שלום" בלשון הקודש ולא בלשון הנכרית, שגם תורגמה ללשון הציונית ששמה "עברית". "אוהב שלום" בלשון הקודש זה לאהוב את הקב"ה על כל המשתמע מכך, ו"רודף שלום", פירושו להביא את יראת השם ואת האמונה בו גם לחלשי האמונה בעם ישראל. ובזאת נתברכו הכוהנים מזרע אהרון , טוב יותר משאר עם ישראל. ולכן ברור שכהן שאינו מזרע אהרון לא ניחן בתכונה הזו . יתרה מכך, כהן שקנה את כהונתו הופך לתרתי דסתרי לעניין מאחר וקנה את כהונתו במחיר דריסת אהבת ה' ויראתו. גם ל"חללים" מזרע אהרון לא תהיה עוד תכונה זו –  של יראת שמים ואהבת ה', משום "חללותם" ויציאתם מרוחניותו של זרע אהרון השלם. בעיקר מתבטאת התרחקותם של קוני הכהונה – ואף של ה"חללים", מיראת ה' בכך שהם הופכים בפועל למשרתי שונאי ה' ולהגשמת שלטונות הכפירה ב- ה' בעצם התמסרותם למלכות המינות, לעבודה הזרה ולכל מה שמקרר את ישראל ממצוות וקוראים לו "אלה אלוקיך ישראל שהוציאוך מארץ מצרים", ממש כמו הערב הרב בחטא העגל. כאלה היו יזון ומנלאוס המתיוונים וכאלה היו רבים מכוהני בית שני בשרות הרומאים ובשרות פריצי הבריונים. מלבד החטאתם את עם ישראל רדפו הללו את חכמי ישראל האמיתיים עד מוות, ולא מעט כדי לרצות את אדוניהם היוונים, המתיוונים והרומאים. בדרך הזו הלכו גם צאצאי החשמונאים לאחר "חללותם", משהפכו מממשיכי לוחמי הקדושה בהתיוונות לכאלה שדבקו במסורת המתיוונת ע"י מלכותם והשמידו את חכמי ישראל עד שנותר יחיד בדורו מרבי שמעון בן שטח, וכן עשו זאת בהעתקת תרבות יוון ושינוי שמותיהם ולשונם ליוונית.

     בדורות שלאחר חורבן הבית –  ובמיוחד לאחר אובדן הסנהדרין, ירד כוחם הרוחני של הכוהנים עד כדי פקפוק ממשי במי באמת נושא את זרע אהרון ולמעמד הכוהנים הגיעו הרבנים בכל הדורות. כבר בימיו של האר"י הקדוש החל תהליך –  שבדור האחרון שלנו , הפך לנוראי, שבו רבנים לא מעטי כבר לא היו במונח של "זרע אהרון" מבחינת קדושתם הרוחנית וזאת כאשר אותם "רבנים" מסיטרא אחרא קיבלו את כוחם מכוח שלמוני מממניהם הקלים שבקלים ועד שבדור האחרון הפכו הציונים לכמעט בעלי בית בלעדיים ומוחלטים על אותם "רבנים" מטעם ובלי טעם. אין ספק שדוגמת העל לשירותיהם של הללו את הסיטרא אחרא הוא בהתגייסותם –  בארץ אך גם בעולם, לפאר את היום המר והנמהר הנקרא על ידם "יום העצמאות" של מדינת השמד ששמה "מדינת ישראל" ולבזות את חכמי ישראל המעטים שעוד מוחים בעד זאת ולהופכם כביכול ל"קיצוניים" ולהכפישם כ"סיקריקים".

      זהו היום שבו התממשה אזהרתו של רבי חיים מבריסק שטען כי מטרתם של הציונים איננה הקמת מדינה לכפירתם ולמימוש תאוותיהם אלא זהו אמצעי לעקור את היהדות כדי לשמד את עם ישראל "ככל מחנה הגויים מחנה ישראל". זהו יום העצמאות ממצוות של התנועה שעלייה הזהיר המהרי"ל דיסקין מבריסק כי יש לאסור לחמם כפת עכו"ם ויינם כיין נסך, ומאחר וחילוניי הציונות אינם שומרים מצוות הרי שהמהרי"ל דיסקין התכוון לא רק לכופרים הציונים אלא בעיקר ל"מזרחי" שבהם ורצה להוציאם מכלל ישראל כפי שעשו חכמי ישראל בשעתו לכותים. המרי"ל דיסקין ביקש זאת בסוף המאה ה-19   והזהיר שאם לא יעשו זאת , אזי, יצטערו על כך יראי ה' לדורות רבים ובאופן בלתי הפיך. זהו יום האסונות של עם ישראל שעובר בהשתלטות הכופרים על ארץ הקדושה וכאשר לראשונה בהיסטוריה היהודית יש למתיוונים ולפריצי ישראל מדינה עם מוסדות ומתקיים בנו "הצר הצורר אותך בארצך". זהו יום האסונות לדורות שמציין את תחילת גניבת ילדי תימן , המזרח והבלקן. זהו יום האסונות שהציונות השתיקה את מגעייה ומעלליה הפרו נאציים, מהעם היהודי -  מגעים שהיוו  עבורה "שמן בגלגלי המהפכה הציונית". זהו יום  האסונות של העלאת עולי המזרח ועקירת המצוות מהם. זהו יום האסונות שבו ציינו את העלאת ילדי השואה החרדים ועקירת מצוותיהם במחנה ה"שומר הצעיר" בטהרן שבאירן. זהו היום שבו החלו בן גוריון , חיים ויצמן, יצחק בן צבי וחבריהם להקים את ה"חינוך הממלכתי" לשם השמדת היהדות וזהו היום שממנו קבעו ב"חוק השבות" את האפשרות לעלות כל גוי ערל ולהתחיל את ה"התבוללות הממלכתית" תוך סיוע ב"גרות" חלומית. זהו היום שבו החלו הציונים להניח פצצות ופרובוקציות נגד יהודים בארצות המזרח רק כדי שיעלו לארץ ויהפכו לבשר תותחים כפי שעשו לניצולי השואה. זהו היום שבו נשדד רכושם האישי והיהודי של עולי תימן ומרוקו ונמכר לגויי הארצות , כולל לוותיקן הקתולי ברומא האיטלקית. זהו היום המר והנמהר שבגלל הקמת מלכות הרשעה והזילה נדחית הגאולה כל עוד המלכות הארורה הזו קיימת.

     עצוב הוא שביום כזה שיהודים חרדים –  שמשפחותיהם הושמדו באירופה בגלל הציונים, ושאחרים מהם הועלו מארצות ערב כדי להשמיד את יהדותם, מתנהגים בחלקם כאילו זו תקומתם. כואב שיהודים חרדים מגלים אדישות ליום הזה –  שהוא גרוע מתשעה באב, משום שלאחר החורבן נותרו חכמים, וסנהדרין שבנו משנה ותלמוד ואילו היום כמעט כל רבני ארץ הקודש ורוב רבני הגולה שבויים בידי האפיקורסים הללו. אוי לאותם בורים הטוענים שאין להתייחס ליום הזה , אוי לאותם רשעים התולים את הסמרטוט הכחול –  לבן על מוסדות החינוך והקהילות החרדיות כ"דיגלם". אוי לכל אלה העורכים "יום של תורה" ביום הזה כדי להתחנף לפני רשעי ישראל שכאילו הם משתפים את התורה בבנין העל של הכפירה. אוי לאלה שמשתתפים בכל אותן סעודות שחיתות והוללות של ה"מנגלים על האש", כי באש הזו יצלו אותם בגהינום. אוי לאותם רשעים –  המחופשים כ"רבנים", המביאים פסוקי דזימרא להצדיק את היום המר והנמהר הזה.

       הנביא דניאל ניבא זאת לפני כאלפיים שנה ויותר כי "פריצי עמך יעמידו חזון". דהיינו, כל אותם שוטים ונואפים יביאו "חזון" תלוש מיהדות בעיקבא דמשיחא כ"רעיון יהודי" ללא תורה ומצוות. הוזהרנו בספר "דברים" כי ה' ינסה אותנו ב"נביא שקר וב"חולם חלום" כאשר "נביא שקר" הוא כופר מאחורי מסיכה דתית ותורתית ואילו "חולם חלום" הוא כופר חילוני,  וכאלה (כופרים חילוניים) הם הציונים הנעזרים בקליפות הסרוגות כ"נביאי שקר". ואמנם הכופרים הציונים הם גרועים שבכל רשעי וכופרי ישראל. הם גרועים יותר מעובדי העבודה הזרה של הבעל הצידוני בימי ממלכת ישראל, הם גרועים יותר מהמתיוונים שהיו רק סרח עודף ליוונים, הם גרועים מצאצאי החשמונאים שהפרושים יצאו נגדם, הם גרועים וכופרים יותר מבריוני הבית השני, הם גרועים מהיהודים ששיתפו פעולה עם אויבנו הרוחניים – מרומי ועד מתבוללי הרפורמה וההסכלה של גרמניה. פריצי הציונות הם סמרטוטרים של דלת התרבות ממזרח אירופה שכדברי ה"אור החיים" הקדוש (בפירושו ל"בשגם בשר הוא" בפרשת "בראשית" ) הוא מפרש כי הכוונה לאלה ההופכים תועבות ל"דגל תרבותי" שיש לאמצו, הם בועלי נידות ואנשי תועבות מהגרועים בגויי הארצות, הם רוצחים בכוונה תחילה ומשמדים רשעים שההיסטוריה היהודית לא ידעה עד כה. הם משתפי הפעולה של הגרועים במיסיונרים האנטי יהודיים כמו האוונגליסטים הארורים. אוי לנו כי פגעו בנו שמות כמו רוצחים שפלים , משמדי יהדות ואנשי תועבות כיצחק בן צבי, דוד בן גוריון , תיאודור הרצל, זאב ז'בוטינסקי , משה דיין, אריאל שרון , יצחק שמיר, בנימין נתניהו , אהוד ברק, אהרון ברק , שולמית אלוני , אורי אבנרי , דוד הכהן , יוסי שריד, טומי לפיד, יאיר לפיד, זהבה גלאון, מירב מיכאלי, שלי יחימובי'ץ, ניצן הורבי'ץ , אהוד אולמרט , עזר ויצמן, איילת שקד ועוד רבים אחרים.   

     אלה שנפלו על וששילמו בדמם על מעללי הציונים הם אמנם קרבנות שווא שיש להתפלל עבורם לעליית נשמתם אך מנגד הם אינם נכללים ככאלה שמתו ב"קידוש ה'". גם אם נניח שכל יהודי שנהרג בידי גוי משום היותו יהודי הרי כנהרג על קידוש ה' הרי שחללי מלחמות הציונים אינם כאלה. ראשית, גויים לא מעטים מתו מצד הציונים באותן מלחמות וכלא יהודים שנלחמו עבור מדינה כופרת ועל זכויותיהם בה הרי שהם לא נהרגו למען עם ישראל. שנית, גם החיילים היהודים שנהרגן במלחמות הללו לא נהרגו משום יהדותם כחללי השואה והפוגרומים אלא נהרגו משום שיצאו להגן על המשך קיומה של מדינה הכופרת בקב"ה ועל "תרבותה" האנטי דתית וכפי שלשודד יהודי –  שגוי הרגו בשעת מעשה, אין דין של קידוש ה' , כך גם לגבי החללים הללו.

    לאחר שישים ושש שנות כפירה ויותר ממאה שנות ציונות בזויה הרי שיש להתפלל ל- ה' הטוב והרחום בדמעות שליש כי "תעביר ממשלת זדון מן הארץ" ולשים קץ ל"מלכות הרשעה".