יום ראשון, 30 באפריל 2017

מורשת פפנהיים

בס"ד
                מורשת פפנהיים / הרב אליהו קאופמן
        זה אירע לפני פחות משלוש שנים. בחדרו של מוחמד אל מדאני ישבה קבוצה של למעלה מעשרה יהודים חרדים, ובראשם נשיא ה"עדה החרדית", הרב שלמה פפנהים. כמו כן היו שם גם רבנים נשואי פנים, אברכים, עורכי עיתונים חרדים ועבדכם הנאמן והקטן, הכותב את השורות הללו. זו הייתה עוד אחת מהפגישות החשאיות שניהלנו עם וועדת האינטראקציה של הרשות הפלשתינאית בראשות מוחמד אל מאני, לשעבר מושלה של בית לחם. הרב שלמה פפנהים היה אז כבר כבן 88. לפני הפגישה הוא התבדח עימי שבעבר הוא הצליח להסתיר את גילו משום שתמיד סיפר לכולם על סיפרה אחת בלבד בגילו אבל מה לעשות והפעם הספרות זהות שמונה לצד שמונה, וההסתר כבר לא יתכן. מחוץ לכל הנושאים שדנו בהם הרי שהתפעלותם של אנשי הרשות הפלשתינאית הייתה מהגעתם המשותפת של הרב שלמה פפנהיים עם נכדו. שלוש דורות של יהודים חרדים שקדמו לציונות, ואשר לא איבדו את האמון בדו קיום עם הערבים, דו קיום שהופר בשנת 1918, עת הבריטים הביאו עימם לארץ הקודש, על חניתותיהם, את הציונים. מהצד הפלשתינאי ישבו שם בכירי הפת"ח ובכירי יועציו ושריו של אבו מאזן (יו"ר הרשות), ובראשם שי'ח עבאש, שר הדתות דאז בממשלת פלסטין. ראש הצוות הפלשתינאי היה כאמור מוחמד אל מאדני יו"ר וועדת האינטראקציה עם הציבור הישראלי, שהחל להבין כי מלבד השמאל והחילוניים יש בישראל שותף חרדי אמיתי לדו קיום, וכי הדת היהודית איננה מכשול לשלום, כפי שהציגו אותה לפניו אנשי השמאל והרפורמים. היה שם גם שגריר בכיר לשעבר ביבשת אמריקה, מטעם הפלשתינאים וכמו הייתה שם אישיות פוליטית ערבית בכירה שנשאה בעבר בתפקיד ממלכתי בכיר בישראל. לאחר כשלוש שעות קמנו לצאת חברי המשלחת החרדית שהורכבה מאנשי ה"עדה החרדית", ואף מאנשי "יהדות התורה". ואז ניגש נכדו של הרב פפנהיים ועימו המעיל העליון כדי לשמש את סבו ולהלבישו לדרך. הנכד לא הספיק להגיע לסב, כשלפתע הוא הוזז בעדינות הצידה ע"י מוחמד אל מאדני והאחרון לקח מהנכד את המעיל והלבישו בעדינות על גבו של הרב שלמה פפנהיים. "אל הראיס" קראו לו הפלשתינאים בחיבה והחמיאו לו על כך שהוא מחנך כבר חמש דורות (עד לנכדי נכדיו ממש) למתינות ולדו קיום עם הערבים, בים של לאומנות ציונית, שהחרדים הם לא פעם, לצערינו הרב, חלק בלתי נפרד ממנה.
      כמו שהורדת הטבעת של המלך אחשוורוש עשתה רושם יותר מנבואותיהם של ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות, הרי שכך היה לגבי כל אותן פגישות, שעשו רושם גדול יותר מכל ה"פשקווילים", העלונים ומשדרי האינטרנט ה"קנאי". הרב פפנהיים הסכים ללא שום היסוס שאשתמש בשמו לעתיד, בגיוס אישים חרדים נוספים לפגישות כאלה. עד לפני מספר שנים לא האמינו הערבים שמעבר ל"קו הירוק" כי משלחות חרדיות תעזנה להגיע אליהן, לדו קיום, ובראשן יעמדו נשיאי החרדים. הרב שלמה פפנהים "שבר את הקרח" הזה, בדמותו העדינה אך הנחרצת. זו גם הייתה גם התשובה לשמאל היהודי ולמסיתים הרפורמים על השקר הזה, שהחרדים הם הקיצוניים ביותר נגד הערבים, וכי דת ישראל היא המכשול לשלום. הרב פפנהיים קיבל זמן קצר לפני נסיקתו של יו"ר ה"רשימה המשותפת", איימן עודה, את האחרון בביתו שבירושלים. שם הבין גם עודה כי המרחב לדו קיום רחב יותר מאשר השמאל והציונות מציינים בפניו. בבריסל, במדריד, בירושלים וברמאללה כיתת הרב פפנהיים את רגליו כדי להעביר את המסר הזה. כשחסידות "תולדות אהרון" פנתה לעבר העיר חריש טען הרב פפנהיים כי אין זו דרכם של שומרי אמוני ישראל להפוך לחוד החנית נגד הערבים, כאשר אדמות האחרונים הופקעו בואדי ערה לטובת עיר חרדית, פרויקט שבסופו של דבר נכשל במיוחד בגלל נמהרותם של מאיר פרוש, מרדכי קרלי'ץ, אריאל אטיאס, ניסים דהן, אלי ישי ותחכומו של אריה דרעי, שמשך בחוטי שני הצדדים לכישלון העניין רק משום שהוא היה מחוץ לתמונה הפוליטית. הרב פפנהיים היה אולי זיק האש האחרון מימי הגר"ח זוננפלד ומצוואת האדמו"ר זצקו"ל מסאטמר, על שיחות ישירות עם הערבים, תוך הצגת היהדות כחלק הפוך מהציונות, וכי הציונים אינם מייצגי היהדות והיהודים.
     מורשתו של הרב פפנהיים תלויה על הקיר. אסור למחוק את הכתובת הזו מקיר האמת ההשקפתית שעליו נרצח דה האן. אי אפשר לערוך הפגנות רחוב נגד הגיוס ולהציל את המפגינים בלבד ולא לומר כי את מרחץ הדמים הזה עשו ושפכו הציונים. אי אפשר לאחוז בעמדות לאומניות ו/או להתחמק מלנקוט עמדה ברורה נגד צבא שהוא כל כך טמא, שיש לאחוז בדגל ההידברות הישירה והנפרדת עם הערבים. הרב מבריסק כבר טען בשנת תש"ח כי אין להתגייס לצבא הציוני - שהוקם אז מבריוני המחתרות, "משום שלא אנחנו יצרנו את הבעיה עם הערבים". הוא לא דיבר על כך ש"אנחנו מתפללים והם הטמאים מנצחים בזכות תפילותינו". עצוב היה לראות באחד בניסן תשע"ז, כיצד הרב הציוני של ההתנחלות ביתר (שגם הרב שאך אסר את המגורים בה), יעקב תאופיק, מדבר מעל בימת ה"עדה החרדית" דברי כפירה ומינות, תוך כדי תמיכה בציונות וראיית מלחמת 1967 כ"מלחמת ניצחון מהשם". עצוב שאיש מהעסקנים ובמיוחד מהרבנים, לא מחא על כך ולא היסה אותו. הלחינם כתב הרבי מסאטמר את "על הגאולה והתמורה"?!
     בימים אלה נכנס טראמפ נשיא ארה"ב, לעובי הקורה ויתכן מאוד שהציונים יאלצו להתקפל משלטונם הכופר בחלק משטחי ארץ ישראל, המטומאים על ידם. כשהאדמו"ר מסאטמר דיבר על הפגנות נגד הציונים ארצות הגויים הוא לא תחם זאת רק ל"הגנת קברים" או להגנת מסרבי הגיוס של "בני תורה", הוא דיבר על אמירה מפורשת לעולם ולערבים ובאופן הפגנתי וגם ישיר, כי הציונים אינם מיצגים את היהדות, וכי מלחמתם על ארץ ישראל איננה מלחמתם של יהודים ושל היהדות. המחנה של סאטמר, ה"עדה החרדית" ותומכיהם חייב להרים את הדגל הזה ולצאת להידבר עם הערבים, תוך גינוי שליטת הציונים בחלקי ארץ הקודש, כדי לטמאה. בבקשה לא לשכוח שעמדתו של הגר"ח זוננפלד הייתה להשאיר את המקומות הקדושים בידי ה"וואקף המוסלמי" ולא להעבירם ל"רבנות" הציונית". קללות אנטי ציוניות באינטרנט ועלונים נסתרים, או חוברת צבעונית – אחת לארבע שנים, אינם חלק ממה שהגר"ח זוננפד, הקדוש דה האן והרבי מסאטמר ציוו בחייהם ובמותם את ממשיכי דרכם. את דרכו של הרב שלמה פפנהיים שידע לשלב את מורשת הגר"ח זוננפלד, את צוואת הרבי סאטמר ואת ירושת הרב שמשון רפאל הירש, צריך להמשיך וביתר שאת. לא הוא ובטח שלא גדולי ישראל, רצו להשאיר את ענייני פיקוח הנפש והאחריות למקומות הקדושים בידי הציונים הפוקרים והטמאים.
      יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.

        

יום שבת, 29 באפריל 2017

ואריה כי ימעל

בס"ד
                  ואריה כי ימעל / הרב אליהו קאופמן
    פרשת מעצרו של אריה כהן סגן ראש עיריית ראשל"צ לשעבר, היא פרשה מתמשכת בת כמעט שני עשורים. הוא נעצר אמנם באפריל 2017 אבל "כוכבו דרך" כבר בשנת 1998, כאשר נבחר לעיריית ראשל"צ כיו"ר סיעת ש"ס, ובכלל כחבר מועצת העירייה. כבר לפני כן הייתה לאיש חטוטרת ציבורית, משנשלח אחר כבוד חזרה מתפקידו ב"חברת קדישא" בת"א משום האשמות שקשורות לכספי ציבור. אבל סיפורו של אריה כהן ממחיש יותר מכול את הידרדרות העסקונה החרדית לשפלי הפסדו – יהדות, ובמיוחד את זו של ש"ס, שיאנית העבריינות וחילול השם מאז 69 שנותיה של המדינה. סיפורו של אריה כהן מראשל"צ חושף גם את עליבותה של ה"רבנות הראשית לישראל" ואת שלוחותיה המקומיות. הסיפור הוא של  עסקן אלים ורדוד תורתית והשכלתית שהפך ליו"ר מפלגה חרדית בעיר מרכזית ומתפתחת, ואף למועמד ל"רב העיר" הוא הגיע, בעיר שרבניה היו והינם באמת בעלי שיעור קומה! מכל סדרת עברייני ש"ס – כולל אריה דרעי, הרי שאריה כהן היא הצבעוני ביותר ברמתו הירודה, במעלליו ובתעוזתו ובדמיונו.
     אריה כהן לא נעצר – בסוף אפריל 2017 לבדו. יחד עימו נעצרו "שועי" ש"ס בראשל"צ. גם חבר מועצת העיר השני של ש"ס (שבנתיים הספיק לעבור לאלי ישי ....) – מאיר עקיבא, היה בין העצורים, וכך גם מזכיר המועצה הדתית לשעבר בראשל"צ , דוד גבאי, היה בין העצורים (מה שגנז לו את החלום לרשת את אריה כהן כיו"ר ש"ס בראשל"צ). והיה שם גם בלן "צבעוני" לא פחות העונה לשם אדרי. היה שם גם אשר יגאל- עוזרו של אריה כהן, ואפילו סגן ראש עיריית בת ים מש"ס (ברנס שמו) היה בין החשודים. וכמובן עוד מספר פעילי ש"ס. הפרשה מתמקדת בעיקר בארגון אירועים פיקטיביים מהקופה הציבורית. אירועים שלא היו ולא נבראו אבל סיפקו כספי עתק לכיסי החשודים. המשטרה חוקרת האם גם בכירים יותר בעיריית ראשל"צ – עד דרגת ראש העיר, דב צור, היו מעורבים בעניין. 40 עמודי ביקורת של מבקרת עיריית ראשל"צ נרשמו בפרשה זו והועלו כבר לפני כשנתיים במועצת העירייה – עוד בימים שאריה כהן שימש כסגן ראש העיר לצידו מי שמכהן כיום כיו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן מהליכוד. אבל משום מה העניין שקט. יש הטוענים כי הפעם דווקא ראש העיר יזם את פתיחת החקירה המשטרתית הזו. ומדוע?
     למבקר המדינה הגיע מסמך שבו עיריית ראשל"צ העבירה אלפי ₪ למוסד בעיר שמזוהה עם ש"ס. שני פרטים במכתב העלו בקרב מבקר המדינה גבות: 1) שם משפחתו של המעביר היה יגאל ואילו הכסף הועבר לרב ששם משפחתו יגאלי. בדיקה חשאית חשפה כי אותו
יגאל – עוזרו של אריה כהן, איננו אלא אחיו של הרב שאליו הועברו הכספים, יגאלי! 2) הכסף לא הועבר מקופת העירייה אלא מ"קופת ראש העיר". "קופת ראש העיר" היא קופה ציבורית באחריות בלעדית אך ורק של ראש העיר ופחות בשליטת ובפיקוח מועצת העירייה. ה"נורות האדמות" הללו הועברו לאן שהועברו וגם מבקרת העירייה בראשל"צ הפכה לפעלתנית בנושא. אט, אט הסתבר כי על כל העברות הכספים של אריה כהן ומקורביו היה אחראי ראש העיר עצמו. כאן המקום לציין כי נסיקתו של אריה כהן – מחבר עירייה זוטר לסגן ראש עיר, החלה מאז היבחרו של דב צור לראש העיר במקומו של מאיר ניצן, בשנת 2008. בשנה זו נערכו הבחירות המוניציפאליות ואריה כהן העביר את תמיכת ש"ס לדב צור. ואמנם בסיום הבחירות הללו הסתבר שמצביעי ש"ס הם אלה שהכריעו את הכף, ולאחר 25 שנה הודח מאיר ניצן ובמקומו עלה דב צור. צור – שזוהה שנים באנטי דתי והיה מיוצאי מפלגות העבודה ואח"כ "שינוי" של לפיד האב, עמד בהבטחתו טרום אותן בחירות ומינה את כהן לסגנו למרות שחבר העירייה השני של ש"ס, ג'מילי שמו, הקים סיעה עצמאית והותיר את כהן לבדו כנציג ש"ס. גם לאחר בחירות 2013 חזר כהן להיות סגן ראש עיר למרות ששוב התפלג חבר העירייה השני של ש"ס – מאיר עקיבא, ממנו, והקים את סיעת "יחד", של אלי ישי, בראשל"צ. פריצת האשמות הללו נגד כהן עברו עד מהרה להתקפה על ראש העיר, שנודע כמטיבו. צור ניסה לפני מספר חודשים להעביר את כהן לתפקיד יו"ר המועצה הדתית בעיר, תוך התפטרותו מהעירייה, ולקוות שכשפרשיותיו של כהן יגיעו למשטרה הן כבר ימצאו את כהן מחוץ לעירייה והמוכפשת תהיה המועצה הדתית בעיר. אבל כאן עמד אריה דרעי בפרץ והגן על מקורבו ישעיהו מלכה, ראש המועצה הדתית, לבל יודח. דרעי גם הבין שתזוזה נוספת של כהן רק תעמיק לש"ס את בעיותיה עם זיהויו השלילי. אי לזאת הרי שמסתבר שבכירי עיריית ראשל"צ והעומד בראשה הבינו שעדיף שהפרשה תתפוצץ כרגע, כי אח"כ היא רק תגרוף קרבנות בכירים ביותר גם מעיריית ראשל"צ.
      מזה מספר שנים שכותב שורות אלה הזהיר בטוריו מהאיש הזה וממעלליו. עד שנת 1996 כיהן דוד טל – הח"כ המנוח של ש"ס, "עם אחד" ו"קדימה", כיו"ר ש"ס בראשל"צ ובעירייתה, מאז הקמת ש"ס. עם היבחרו של טל לפרלמנט הישראלי (בשנת 1996) הוא התפטר מחברותו בעירו ועד שנת 1998 כיהנו בעירייה זו אשר העליון וחיים עמית כנציגי ש"ס. בשנת 1998 נבחר לראשונה אריה כהן כיו"ר ש"ס בעיריית ראשל"צ לצד אשר העליון. או אז החלו עלילותיו. סדרה של אירועים אלימים מצידו הוכיחו כי מדובר בבריון ממש. בשנת 2003 הוא כבר הדיח את אשר העליון ומינה במקומו את מאיר עקיבא. אחד האירועים האלימים הללו התבטא בניתוק החשמל בישיבת מועצת העירייה ובנפנוף שרשראות נגד חברי מועצת העיר. פרשה אחרת הייתה סביב הכאתו של זכי וג'ימה – יו"ר לשעבר של המועצה הדתית ביהוד, במהלך חתונה של אחד מבכירי ש"ס. כהן טען כי וגי'מה גרם להתפטרותו מיו"ר המועצה הדתית ביהוד, שאליה מונה במקום וג'ימה (שגם הוא הסתבך בפלילים – בעניין מכירת חלקות לנפטרים ביהוד...). ביהוד כיהן כהן תקופה קצרה (מונה ע"י יצחק כהן, אז שר הדתות מטעם ש"ס) עד שפעילים מקומיים הביאו להדחתו עקב התעמרותו במבקרי המקווה ובגבאי בתי הכנסיות בעיר. פרשה אחרת שהגיעה לכותרות, וגם למשטרה, היא פרשת הכאתו של הבלן אדרי, במקווה בראשל"צ. כהן טען כי כחבר עירייה זכותו לאי תשלום ומשסירב אדרי להכניסו הוא הוכה על ידי כהן באכזריות. אדרי גם הקליט את השיחה ביניהם ובה ניבל כהן את פיו בגסויות ובהאשמות מילוליות שהנייר אינו סובלן, נגד אדרי, מה שכונה "נאום החתולים". אדרי מצידו פנה למשטרה ובידו ההקלטה. גורמים המקורבים לכהן הצליחו לשכנע את אדרי למשוך את התלונה. פרשה אחרת שכהן הסתבך בה הייתה פרשת משפט הדיבה שהגיש נגדו חבר עירייה אחר, בשם משה יהושע. יהושע היה איש ש"ס עד שבשנת 2000 הדיחו כהן מש"ס בראשל"צ. לקראת הבחירות המוניציפאליות של שנת 2003 עבר יהושע והשתלב ברשימת המפד"ל לעיריית ראשל"צ, במקום השני שלה. כהן שידע כי מדובר בלמעלה מאלף מצביעים שינטשו את ש"ס, הוציא כרוזים ובהם טען כי יהושע גנב עשרות אלפי ₪ מעיריית ראשל"צ כעובד העירייה. מנגד הגיש יהושע משפט דיבה כנגד כהן ובו הפסיד כהן, ואף נחשף כי כהן הכפיש את רשויות השיפוט של המדינה וקראן "ערכאות עכו"ם", כדי לעצור את יהושע, דרך בתי דין חרדים, מלהגישו לערכאות. לא פעם ולא פעמיים הסתבך כהן בקטטות ציבוריות, ובראשל"צ הוא כונה ה"בריון מהעירייה".
       המשטרה חוקרת כרגע כיוון נוסף בחקירתה. בעשור הקודם קיבל כהן אישור ל"רב שכונה". הטענה היא כי מאחורי האישור עמד הרב הראשי של י"ם דהיום ואז ה"רב הראשי לישראל"- שלמה עמר, שבאפשרותו אז הייתה להעניק "אישור רב" ללא בחינות. לפני כמה שנים קיבל כהן אישור להתאמתו ל"רב עיר" – כביכול, לאחר בחינות שעבר ב"רבנות הראשית". חשוד נוסף בפרשיות כהן הוא הממונה על הבחינות ב"רבנות הראשית", והמשטרה חוקרת את החשד כי מעולם כהן לא נבחן. בפרשה זו הועלה גם שמו של הרב יונה מצגר כחשוד בהתערבות לטובת כהן. בראשל"צ כהן לא היה ידוע מעולם כ"תלמיד חכם" גדול, וזאת למרות הצגת עצמו כ"רב" כשהוא עורר גיחוך ולעג. גם אחיו הבהירו לו שלא יעזרוהו אם יתמודד ל"רבה הספרדי של העיר" משום אי היותו תלמיד חכם. אבל כהן עצמו הכריז כי יתמודד לתפקיד, שהתפנה לפני שנים – עם מותו של הרב יוסף עזרן, רבה הספרדי האחרון של העיר. אין ספק שבמי שהכיר את הרב עזרן ז"ל עוברת כיום צמרמורת רק על המחשבה שכהן היה עלול להחליפו...
     דווקא למי שנגולה אבן מעל ליבו – עם מעצרו של כהן, הוא שר הפנים ויו"ר ש"ס, אריה דרעי. כהן נחשב שנים רבות – גם בימי יו"רותו של אלי ישי, לאיש של אריה דרעי. לא פעם ניצל דרעי – בהיותו ב"גלות", את בריונותו של אריה כהן כדי לנסות ולערער את מעמדו של אלי ישי כיו"ר ש"ס. ישי טען לא פעם כי "אני לא יכול עם אריה כהן, הוא חיזבאללה".
באחרונה – מאז חזר דרעי לש"ס, קשה לומר שלאחרון הייתה קורת רוח מזיהויו של אריה כהן עימו. לפני כשנה – באירוע של ש"ס, משנכנס אריה כהן לאולם חמד לו לצון סגן שר האוצר, יצחק כהן, וקרא לקבל בשירת "ימים על ימי מלך תוסיף" את אריה כהן ולכנותו "רבה של ראשל"צ". אריה דרעי – ששמע את ההכרזה, תקע ביצחק כהן מבט חמור וכהן מיד חזר בו וטען כקול רם כי "זו הלצה בלבד". דרעי נגש ליצחק כהן ולחש על אזנו כי "אל תעז לומר עוד פעם דבר כזה, אפילו כבדיחה"! דרעי עצמו יודע שאילו אריה כהן לא היה מסתבך כרגע עם המשטרה הרי שלפני הבחירות המוניציפאליות – בשנת 2018, היו לדרעי כאבי ראש לא קטנים אם להעמיד שוב את אריה כהן בראש רשימת ש"ס בראשל"צ לאור שמו השלילי של כהן ולאור הפירוד והפילוגים שזרע הלה בתוך ש"ס המקומית. גם יו"ר המועצה הדתית בראשל"צ – ישעיהו מלכה (שגם הוא נחשב לאיש בעייתי בלשן עדינה...), כבר לא יסבול מנדודי שינה על עתידו הפוליטי במועצה הדתית לאחר מעצרו של אריה כהן.

      אריה כהן והסתבכויותו– אך בעיקר נסיקתו כסגן ראש עיר ומועמד ל"רב העיר", מעידים עד לאן הידרדרה המערכת החרדית, מפלגת ש"ס וראשיה, ה"רבנות הראשית לישראל" והעומדים בראשה ובעיקר מעמד ה"רבנות הממלכתית" בישראל. טוב היה אילו מבקר המדינה היה מקים אגף מיוחד לטיפול בכל נושאי מערכות הדת בישראל – מבחינת קיומן הפוליטי והציבורי.

יום חמישי, 27 באפריל 2017

על זה אפילו הרצל לא חלם

בס"ד
          על זה אפילו הרצל לא חלם / הרב אליהו קאופמן
     הקמת המגמה לסחר בנשק – בטכניון בחיפה, היא אולי הכתובת המכוערת ביותר של קיר הפשיזם הישראלי. מדינה שמקימה בציניות מגמה לסחר בנשק – לכל דכפין, איננה יכולה להיחשב עוד בבחינת מדינה שכל מאווי חייה הם "ביטחוניים" בלבד, ועיסוקיה בנשק הם מתוך "הגנה עצמית" בלבד. ערב יום העצמאות ה-69 של מדינת ישראל מסתבר כי סחר הנשק באשר הוא, אינו אלא עוד כתם דם שמרחף על המדינה שטענה כי קמה למנוע שפך דם.
     אצל סוחרי הנשק תמיד ה"עסקים הם כרגיל". לימוד הסחר בנשק איננו תוחם את שיווקו. הרקטות יכולות להימכר לצפון קוריאה ולדרום קוריאה גם יחד. כדורי קרב יכולים להיות מופצים לכל "משפחת" פשע- ויהיו קרבנותיה החפים ביותר מכל פשע. הסחר בנשק מגביר רווחים לטובת הסחר עם מחרחרי המלחמה ופחות מתחשבים בקרבנות המחרחרים. כמו שלכסף אין ריח כך גם לתוצאות הקטל אין לב. הכול עניין של "תן וקח", על חשבון השכול. ומי שמקים מגמת למודים לשם רצח הוא כמו רוצח ממש.
     המגמה לסחר בנשק בטכניון החיפאי מסבירה רבות. היא מסבירה את פרשת נפילת מטוסו של עמירם ניר – מעל ארה"ב, כשהתנגד לעסקאות הנשק הישראליות לטובת מחתרת ה"קונטרס" הפשיסטית, נגד משטר הסנדיסטים בניקרגוואה. היו אלה ימי שמעון פרס כראש ממשלה ועזר ויצמן כשר אחראי על ה"משרד שליד משרד ראש הממשלה". הקמת המגמה הזו מסבירה יפה מכל את הידידות הגדולה ששררה בין ישראל למדינות החושך של ה"אפרטהייד" בדרום אפריקה וברודזיה לשעבר. מגמת סחר הנשק הזה מאששת את הטענות הכי קיצוניות, שישראל היא חוליית ההוצאה לאור של השתלטות האימפריאליזם המערבי על עמי המזרח. האימפריאליזם הישראלי הזה איננו רק מחלת הקדחת של הימין הישראלי אלא ששותפה בו כל התנועה הציונית, עד השמאל הציוני המחופש ל"יפה נפש". מדינה המלמדת צעירים כיצד לסחור בנשק, שמגיע לרוצחי ילדים, איננה מדינה דמוקראטית והומנית, ובוודאי שאיננה ראויה לשמש מטיפת מוסר נגד מדינות שכבר סרחו כמו אירן, לוב, עירק וכו'.
     הרבה ביקורת אפשר היה להעלות על הרעיונות הציוניים לייסד "עם חדש" עם "גנב יהודי" ובלי תפילין, אבל גם הפוחזים שבין הוזי הרעיונות הללו לא היו מאמינים, וגם לא היו מייחלים לכך שהמדינה החדשה הזו תהיה ספקית נשק לכל דכפין ותיתן את הדחיפה לרצוח בכל מקום בעולם. זו איננה יהדות אורתודוכסית (שאיננה מתירה התגרות האומות העולם או התערבות בין אומות העולם) , כל זאת לא נכתב במוסר של נביאי ישראל, ואפילו הרפורמים והקונסרבטיביים לא חלמו על זה. ה"גאווה הישראלית" הזו החלה בייצור ה"עוזי" לעולם הרצח והיום כבר מדובר בסחר עולמי במטוסים ותותחים. אבל כמו שביהדות ידוע כי האדון הופך לבסוף לעבד לעבודה הזרה שלו כך זה קורה לכל סוחרי הנשק, סיפורים שמתחילים בהון וממטו טנגמרים, רחמנא לצלן, באסון. ולהלן סיפורו העצוב של שמעון נאור (הרשקוביץ), סוחר נשק ישראלי ממוצא יהודי - רומני.
     משנות ה-90 ואילך פעל ברומניה סוחר נשק ישראלי בשם שמעון נאור – שתרם ממונו לליכוד ואילו אשתו תרמה למפלגת העבודה. הלה – יליד רומניה, קיבל אזרחות רומנית כיוצא ארץ זו, אזרחות שלימים רק הזיקה לו משום שהרומנים טענו, עם מעצרו, כי מאחר והוא אזרח רומני הרי שכל גורם זר כישראל למשל, אינו יכול להתערב (למרות שהייתה לו גם אזרחות ישראלית...), ונכנס עמוק לפוליטיקה הרומנית עם הרבה חיזוק מראשי הליכוד ומפלגת העבודה. הנשק הועבר למחתרות בדרום אמריקה – שע"י הנשק של נאור, הן רצחו זו את זו. האיש ורעייתו התגוררו בבית מטופח בכפר סבא וגידלו שתי בנות. בראשית שנות האלפיים התחלף נשיא רומניה, איליאסקו שמו, ובמקומו עלה קונסטנטינסקו. נאור נזרק לכלבים, כשאנשיו של קונסטנטינסקו החליטו להיפרע ממנו משום תמיכתו באיליאסקו. כל עסקאותיו השחורות – תרתי משמע, נחשפו בבית המשפט הרומני ונאור נשלח לכלא. גב' נאור הגיעה לרומניה וכך הכרתי את הפרשה וסייעתי לבעלה באופן הומניטארי. כולם התנערו ממנו. הליכוד ברח ראשון, מפלגת העבודה – ושמעון פרס בראשה, ברחה שנייה ואילו השגריר הישראלי דאז ברומניה, חברו הטוב ביותר מתמול שלשום (אבי מילוא שמו), טען כי בכלל הוא לא שמע את השם שמעון נאור מעולם...
     הגב' נאור פעלה למען בעלה בכל דרך אפשרית ופקדה גם את קברו של האדמו"ר משטפנשט, הקבור בבית העלמין של גבעתיים. ואז אירע הנס. בית המשפט הרומני – ללא שום סיבה הגיונית, החליט לסגור את התיק ונאור נסע עם אשתו לישראל. לפני אותו הנס הבטיח לי נאור – כשהבאתי לו את התפילין לכלא, כי הוא למד מהפרשה על קדושת חיי אדם וכי הוא יחזור בתשובה אם ישוחרר, ואילו את עסקי הרצח הוא ינטוש לעולם ויתמסר לעולם התורה בלבד.
     לאחר זמן מה – בחופשתי בישראל, ביקרתיו בכפר סבא. הבית נותר חילוני, וכששאלתיו על כך הוא רמז לי כי אשתו התנגדה למהפך הזה – יחד עם שתי בנותיו. כך גם הסתבר לי כי גם גב' נאור הבטיחה הבטחה דומה על קברו של הצדיק משטפנשט. ניסיתי – מאוד בעדינות, להסביר להם כי הבטחה דתית שלא מקוימת היא בעצם נדר מופר ומי יודע מה, חס ושלום, עלול לשלם המפר על כך. הם הקשיבו לי בנימוס אך אורח חייהם לא השתנה. עבר מאז כמעט עשור. הבנות גדלו ונישאו ורומניה הפכה חלק מהאיחוד האירופאי, עם צווי הסגרה אירופאים. משנישאה ביתו השנייה של נאור הוא יצא עם הזוג הצעיר לצרפת. ושוב באורח פלא – אבל הפעם במומנטום שלילי, נעצר נאור ע"י הצרפתים משום בקשת רומניה, שבנתיים החליפה מאז מספר נשיאים חדשים, לעצרו על עבירותיו בעבר. נאור נשלח לרומניה, ישראל כמובן לא עזרה לו ושם הוא נשפט למאסר ממושך. לא הועילו לו בקשותיו הרפואיות לרצות את המאסר בישראל. הצרפתים לא שעו לטענה כי מדובר בפלילים טרם איחוד אירופה והרומנים לא סלחו לו למרות חילופי השלטון שכבר עברו שם. כשגב' נאור שוב פנתה אלי טלפונית הרי שהזכרתי לה בעדינות את הבטחתה לצדיק משטפנשט ואת הבטחת בעלה בכלא, הבטחות שלא קוימו. הגב' הודתה בכאב על כך, אך אז כבר היה מאוחר ולא הייתה לנאור עוד דרך חזרה.
     סיפורו של שמעון נאור הוא סיפורם של כל אלה שברגע גדולתם הרגעית פונים עורף לכל מוסר יהודי וכללי עד שהם נענשים ואז פורץ סכר בקשת הרחמים שלהם לכל הכיוונים, סכר שהיה סגור כשהם מכרו נשק ששימש לרצח חפים מפשע.
       לסיום, הייתי מציע שביום עצמאות הבא יזמינו בישראל את מר סרוסי המיליארדר – סוחר הנשק מימי עזר ויצמן, ויתנו לו להדליק אבוקה "לתפארת מדינת ישראל". זה יהיה אולי סגירת המעגל של שבעים שנות קיומה של ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"...

     

יום ראשון, 23 באפריל 2017

חוצפה חילונית

בס"ד
                   חוצפה חילונית / הרב אליהו קאופמן
      כבר זמן רב שאני טוען שהפרדת הדת מהמדינה רק תעשה טוב ליהדות ולכל סממן דתי בארץ הקודש. נכון אמנם שכך נפסיד יהודים שנכללים, כביכול, בלב הקונצנזוס היהודי אבל לדעתי הם לא יהיו כל כך רבים כפי שאחרים משערים, והעיקר שיהודים כשרים באמת לא יפגעו עוד רוחנית על ידי אלה שמשנים את תכני היהדות והחגים שלנו ממרומי משרותיהם ה"ממלכתיות".
      ציונו של יום ל"ג בעומר הוא כל כולו דתי – על רקעו ההיסטורי ועל החגיגות שבו. מרכזיותו של ציון הרשב"י ובנו אלעזר היא מרכזיות דתית של תנא קנאי ועיקש שבכל הדורות – הרבה מאוד לפני שהציונות צצה וצייצה, עלו אליו יהודים שומרי תורה ומצוות, ולפעמים גם נכרים יושבי הארץ שהאמינו כי קדושתו הדתית של הציון הזה תביא גם להם ברכה. אבל מאז שקמה מדינת ישראל הפך גם חג זה – בבתי הספר החילוניים, להיות נחוג באוירת כפירה וללא קשר לתוכנו האמיתי, ואילו המקום הקדוש של רשב"י קיבל גם פנים "תיירותיות". השבוע עברה החוצפה החילונית – של אלה שעבורם ארץ ישראל היא "מתנת השם" אבל הם לא מאמינים בהשם, רחמנא לצלן, את ה"קו האדום" של טיפת היושר האינטלקטואלי.
      נכון שהתאריך של ל"ג בעומר נופל על יום ראשון אבל תחילתו של החג הוא במוצאי שבת ולכן ביקשו שלוחי הציבור הדתי לדחותו ביום אחד כדי שלא יהיו חילולי שבת, בחג כה דתי וקדוש שתנא קנאי עומד במרכזו. כך זה נהוג אפילו לגבי "יום העצמאות" וימי הזיכרון למיניהם, שלהם ולדת ישראל אין קשר. כך גם נוהגים אצלנו לדחות צומות שחלים בשבת, ואפילו בערב שבת. אבל אלה שלהם ולדת אין שום קשר מלבד מלחמה אנטי דתית יצאו לפתע פתאום להגנת הישארות התאריך המקורי של החג, רק כדי ש"חופשת הילדים" לא תשתנה, ומיום שבת יקפצו לעוד ים חופשי כיום ראשון ויוכלו לחלל טוב יותר את ה"שבת הארוכה".
    צריך לומר ולהבהיר לאותם אנטי דתיים כי את החבל אי אפשר לאחוז בשתי קצותיו. מאחר ואנטי דתיותם ידועה לכול הרי מה להם ולחג כל כך דתי, ולתנא כל כך קיצוני, שמעיניו הייתה בורקת אש כשראה אנשים בטלים מלימוד תורה?! אותם חילוניים אנטי דתיים מוזמנים להקים "מסגרות לימוד" בימי החופש של חגי ישראל – שהם כולם חגים דתיים, ולא לבקש ברוב חוצפתם לחלל את השבת רק משום שלילדיהם נוח יום חופש זה או אחר. חגי ישראל הם עבור קבוצה חילונית גדולה לא יותר מימי הוללות וחופש, והיותם של ההוללים הללו חלק ממסגרת זו רק מחללת את מורשת ישראל.

      טוב יהיה אם מישהו מהעסקונה הדתית והחרדית לא יפחד להסביר להללו כי עליהם להודות על כמות ימי החופש שהם מקבלים לילדיהם בחגי ישראל, ללא שום סיבה מוצדקת ולמרות אנטי דתיותם, ולכן עליהם לסכור את פיותיהם ולא להתערב בחגים שלא להם והם רק נהנים מקיומם.

יום חמישי, 20 באפריל 2017

רפורמת השואה

בס"ד
                                  רפורמת השואה / הרב אליהו קאופמן
       כמו בכל שנה הרי שגם השנה אנחנו נחזה בקיום הטקסים הסטנדרטיים ל"יום השואה" עם תוספת מילת "הגבורה". זה לא סוד שאין כיום קונצנזוס על הצגת השואה בישראל – על טקסיה ועל תכנייה. "יום השואה" מוצג מנקודה "ממלכתית", כביכול, שבודאי איננה כוללת את ההיסטוריה והספרות האמיתית והרחבה על השואה, שלמשל היהדות החרדית (ואפילו חלק מיהדות המזרח) חוותה וכתבה. "יום השואה" עצמו – כתאריך, רחוק מלהיות קונצנזואלי. כ"ז ניסן (שבו חל "יום השואה" הרשמי) הוא עדיין יום שבו עפ"י ההלכה אסור לערוך טקסי אבל. זוהי תקופה שביקורים בבתי עלמין אסורים ומנגד עדיין אפשר אפילו לקיים נישואין לשעת הדחק. אבל את מר בן גוריון – האנטי דתי, ואת חבריו, זה לא עניין כאשר הם קבעו את התאריך הזה על סמך "מרד גטו וורשא", כביכול, ולמעשה בתאריך שבו בכלל המרד בוורשא לא החל. המרד בגטו וורשא החל בערב חג הפסח – י"ד ניסן תש"ג, אך כמובן שערב חג דוחה אבלות, ואם ערב חג דוחה אבלות הרי שעפ"י אותו עיקרון גם חודש ניסן כולו לא היה מתאים לקביעת יום כזה, ולדרוש מיהודים דתיים (שלרובם היה קשר זה או אחר לשואה) להתאבל בו רק משום שכמה אפיקורסים החליטו עבורם מתי להתאבל עפ"י כפייה חילונית ואנטי דתית. יתרה מכך, התאריך הזה – של כ"ז בניסן, שייך בכלל לציון תחילת "המרד הערבי" (מאורעות 1936) של שנת תרצ"ו (1936) ובישוב הציוני – החילוני הוא צוין כך כבר משנת 1940. בשנת 1951 אומץ התאריך הלה כציון ל"יום השואה והגבורה" ללא שום קשר כרונולוגי לשואה או למרד גטו וורשא. חבל שאת הפרט הזה לא מציינים בבתי הספר אלא מוכרים שם את השקר שזהו פרוץ מרד גטו וורשא, ו"על הדרך" גם מסיתים נגד היהדות החרדית שאיננה מציינת אותו בגלל כל המגבלות שהזכרתי. כמובן שהציבור המוסת בישראל מאמין לבדותות ה"ממלכתיות" ובטוח שכל יהודי חרדי מזלזל בערך למידת השואה.
       נצא מההנחה כי המרד בגטו היה אמנם צעד גבורה עבור לא מעט יהודים – שעברו או שלא עברו את השואה. אבל בכפייה "ממלכתית" לא משכנעים את כל הציבור כי הגבורה של צד אחד היא הגבורה של הצד השני. הדורות הממשיכים של ניצולי שואה רבים – והיהדות הדתית כולה, רואים את הגבורה לא רק בקרב אבוד ו/או בקרב התאבדות אלא גם בהקמת סוכות ואכילת מצה תחת גטאות הצוררים. היהודים הללו רואים את הניצחון על הנאציזם לא רק בהקמת מדינת ישראל – כפי שכל "מסעות החיים" מלמדים אותם, אלא בשיקום היהדות שנשרפה במזרח אירופה וקמה מחדש בארץ ישראל, בארה"ב, באוסטרליה, בדרום אפריקה ובכל רחבי יבשת אמריקה, תוך הקמת ישיבות חדשות ומפוארות. עבור היהודים הללו הניצחון על כוונת הנאצים ימ"ש איננו בדמות הישראלי עם הבלורית או הישראלית ה"חדשה" אלא בדמותם של תינוקות דבית רבן ששוב פאותיהם מסתלסלות על כתפיהם, ואילו הכיפה והציצית הם סימן ההיכר של אבותיהם. אבל המדינה ה"ממלכתית" הזו איננה ששה להציג את חלון הראווה היהודי הזה ומצטמצמת רק ב"היבט הציוני" החילוני. אז באמת לנו שהציבור החרדי יחוש חלק מכל הטקסים הללו, המגלים טפח מהאמת אך מכסים יותר מטפחיים ממנה?
     מסביב ליאנוש קורצ'ק האגדי קיימת ספרות הרואית שלימה. אבל כמו שיאנוש קורצ'ק סרב להינצל והלך בראש תלמידיו לגיא צלמוות כך עשה גם הרב הגאון אלחנן ווסרמן - ראש ישיבת ברנובי'ץ, כשחזר מארה"ב ממש בפרוץ מלחמת העולם השנייה, וסירב לשמוע לראשי יהדות ארה"ב שביקשו ממנו לא לחזור לפולין. הוא חזר לתלמידיו וצעד בראשם למחנה ההשמדה, כשהוא ממריץ אותם ללכת בראש מורם ולקיים קידוש שם שמים ברבים. אבל עליו איש אינו מלמד במסגרת "ממלכתית" או "אקדמאית". הרב דב חיים מיכאל וויסמנדל הציל עשרות אלפים מיהודי סלובקיה והונגריה כראש "וועד ההצלה של יהודי סלובקיה" – תוך מו"מ מסוכן עם ראשי הנאצים, אבל עליו ועל מעשיו איש אינו לומד בשיעורי ההיסטוריה, ובמיוחד אין מציגים את ספרו "קראתי ואין עונה", על חלקה של התנועה הציונית במחדל ההצלה (ואני עדיין נוקט בלשון עדינה כשאני כותב "מחדל"...).
      לימוד השואה – בבתי הספר, ואף באוניברסיטאות, לא רק שלוקה בחסר ואיננו אובייקטיבי ומחקרי אלא שהוא שטחי ומבוסס בעיקר על רדידות אמוציונאלית (בבתי הספר) ובשינון יבש של טקסטים רדודים (באוניברסיטאות). חופש המחשבה והדיבור מצונזרים במוסדות החינוך הישראליים כאשר זה או אחר מעלה שאלות "לא סימפטיות" על היסטוריית השואה, או שמישהו אחר מביא עובדות הסותרות את "שטיפת המוח" ה"ממלכתית". סממני הטקסים עצמם רחוקים מלהיות יהודיים ובמקום הקראת תהילים, קיום "אל מלא רחמים" הרי שעמידת הדום וצפירת הנכרים הופכים לעיקר, שאותו מנסים שוב ושוב לכפות על הציבור הדתי. מנגד, בבתי הספר החילוניים אין אזכור לסמלים דתיים. אז מנין – לכל הרוחות, שואבים ה"ממלכתיים" הללו את חוצפתם כשהם דורשים מהיהדות החרדית לכבד ולבצע את סמליהם הנכרים?!
      ההיסטוריוגרפיה של השואה מספרת רבות על ההולנדים, על השבדים, על הבולגרים ועל בני אומות אחרות באירופה שהיו בגדר "חסידי אומות העולם" והצילו יהודים אבל משום מה אין בהיסטוריוגרפיה הזו פרק על המדינה היחידה שהעומד בראשה סירב למסור לנאצים ימ"ש את רשימת יהודי ממלכתו וכך ניצלו כולם. המדינה הזו הייתה מרוקו ושמו של המלך המציל היה מוחמד החמישי. ההיסטוריוגרפיה הציונית מעלימה את טרגדיות השואה של יהודי יוון, תוניסיה, אלגי'ריה ולוב. עשרות בשנים היו יהודי ארצות אלה בגדר בדאים כשטענו כי גם הם עברו את השואה המרה.
     הרבה תאריכים היו יכולים להוות אלטרנטיבה לתאריך שבו מתקיים כיום "יום השואה". כאמור, במקום לקיים את היום הזה בתאריך שבו פרץ ה"מרד הערבי" אפשר היה לקבעו ב"יום הקדיש העולמי", של י' בטבת. ומי שאיננו רוצה סמל דתי היה יכול לקובעו בפרוץ מלחמת העולם השנייה או ביום שבו החלו היהודים להיות מוצאים למחנות ההשמדה. אבל באמת שאיש מה"ממלכתיים" איננו חפץ ברוממות ה"קונצנזוס" שבגרונו אלא מנסה שוב את הכפייה הכיתתית שלו – בסגנון ה"ממלכתיות", שכל כולה ניסיון של כפיית רה סוציאליזציה של מיעוט על רוב. כזה היה "יום השואה" עד היום – יום שהוא עוד אמצעי לכפות ערכים ונורמות של מיעוט שליט על רוב מבולבל שבולבל באופן מניפולטיבי.
       כדי ש"יום השואה" באמת יהיה היום של כל יהודי חייבת לבוא כאן רפורמה מחקרית, אינטלקטואלית, פתיחות וחופש ביטוי לכול וגם שינוי התאריך הזה – לרווחת כל הצבורים, ואף להדגיש בטקסי היום הזה יותר את כללי היהדות מאשר את מנהגי הגויים הכפייתים. הרעיון של ניצול טרגדיית השואה לעיצוב מסר פוליטי צר ו"ממלכתי" הוא רעיון נואל ורק כשהרעיון הזה יוסר, אזי, "יום השואה" יהיה באמת ממלכתי. 
      והייתי מציע שיקום ח"כ אמיץ ויוביל חקיקה שתאסור מפגשים של פוליטיקאים בפרט ושל ישראלים בכלל עם חברי ונציגי המפלגות הנאציות והפשיסטיות בעולם בכלל, ובאירופה בפרט, כמו מפלגות הימין של אוסטריה, בלגיה, איטליה וזו של מארי לה פן מצרפת. כמו שבסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 חוקק שר המשפטים דאז – שמואל תמיר, את "חוק איסור המפגשים" עם אש"ף (שרבים הושבו בכלא בגללו), כך צריך להיות מחוקק חוק כזה כיום אך כנגד המפגשים עם התנועה הניאו נאצית העולמית. מעניין הוא שבנושא הזה – חקיקה וזעקה נגד מפגשי ניאו נאצים עם פוליטיקאים ישראלים מהימין, גם ח"כי וראשי השמאל פוחדים לנגוע, אבל כשמגיע "יום השואה" פתאום לכולם חשוב שזה לא יחזור שנית...


יום שני, 17 באפריל 2017

וולטר לא התכוון להסתת רצח

בס"ד
           וולטר לא התכוון להסתת רצח / הרב אליהו קאופמן
    מאמרו של יוסי קליין בעיתון "הארץ" היה יכול להיות מאתגר ומקובל לולא...
      היה זה הפילוסוף הצרפתי המהולל – וולטר, שטען כי "אינני מסכים עם מילה מדברייך אבל אלחם עד טיפת דמי האחרונה כדי שתאמר את כל דברייך". הייתי מסכים להדביק למאמרו של יוסי קליין, בעיתון "הארץ", את המשפט של וולטר כהטפת מוסר לכל מתקיפיו אלמלא... כן, חסר לי דבר אחד בלבד – במאמרו של קליין, כדי לצעוד עימו קדימה ולהניף עבורו את השלט שעליו רשום "זכות הדיבור". המאמר שפורסם בעיתון "הארץ" – מטעם קליין, הוא מאמר משופץ שממנו הוציאו את המילה המקורית שלו נגד הציבור הדתי
לאומי – "להרוג", והחליפו אותה ב"לנטרל". כלומר, בראשו של קליין עלתה ההשוואה האפשרית שכמו שיורים באנשי ה"חיזבאללה" כך יש לירות בדתיים הלאומיים. וולטר לא היה חותם על הסתה לרצח כ"הבעת דעה". וזה מה שמפריע לי במאמר של קליין...
     הניתוח של קליין כנגד הדתיים הלאומיים הוא ניתוח נכון. זו באמת קבוצה צבועה עם השקפה צבועה ולאומנית שהדת היהודית עבורה היא רק סיבה ללאומנות ולגזענות. אבל קליין – שאני מניח ששייך לשמאל הציוני, חפץ לשכוח כי אבירי ה"שמאל הציוני" הם אלה שטיפחו את הדתיים הלאומיים כשהאחרונים עברו מדת ללאומיות ציונית ושרתו את הימין הציוני, שבאותם ימים נקרא גם "תנועת העבודה הסוציאליסטית והציונית". אז מי שגידל אז גור של נמרים עם מסיכת חתול קיבל לימים טיגריס טורף. יוסי קליין איננו הראשון שמדבר על רצח אנשים משום היותם דתיים לאומיים, לפניו כבר היו כמותו בעיתון המנוח "חדשות", כשהסכם השלום עם הפלשתינאים נחתם בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20.
       הרבה צביעות ישנה בהתקפה על עיתון "הארץ". העיתון הלה איננו היחיד שמפרסם התקפות חד צדדיות מטעם העיתונאים נגד צבורים אלו או אחרים. התקפות כאלה לא חסרות מצד עיתונאים ימניים נגד האסלאם והערבים בכל התקשורת הישראלית, או כנגד החרדים מצד אנטי דתיים מהשמאל, ובמיוחד ה"סטיריקנים" של התכנית "גב האומה" בערוץ הטלויזיה "עשר", כמו למשל הסתתה של אורנה בנאי ברצח ממש נגד החרדים. לא זכור לי כי מר נתניהו שלח אז תגובה ל"פייסבוק" שלו וגם הנשיא ריבלין לא עשה זאת. אבל הציבור הדתי לאומי זוכה להגנה טובה יותר משום שהוא "מלח הארץ" – קרי, ציבור לאומני וככזה שהמיליטאריזם השדוף שלו הפך לסמל חייו ומצניע את דתיותו. ואת זה אוהבים לא רק הלאומנים החילונים מימין אלא גם הציונים השמאליים. יפה עשה עיתון "הארץ" שצנזר את המילה "להרוג" והפכה ל"לנטרל".
       אבל ברגע של אמת צריכים הדתיים הלאומיים להסביר כיצד תיתכן "דמוקרטיה" שבה ארץ ישראל כולה תימצא בידי מדינת ישראל, אך ללא זכויות לקרוב לארבעה מיליון פלשתינאים (כולל אלה שברצועת עזה)? ברגע של אמת צריכים הדתיים הלאומיים להסביר מהו הקשר בין ההגנה על שמם במילים "מלח הארץ" לבין הטענות הנטענות כלפיהם, בהיותם גזענים? האומנם זכותו של "מלח הארץ" להיות מעל החוק ולנקוט ברעיונות פשיסטים רק משום הגדרתו "מלח הארץ"? רק לאחר שישיבו בכנות לתהיות הללו הם יוכלו ליילל על ההסתה נגדם. אבל גם כאן ישנה צביעות לא קטנה – המושג "מלח הארץ" נטבע ע"י ה"שמאל הציוני" לפני עשרות שנים, לא במעט כדי לגונן כנגד התקפות והעמדות לדין של פושעים מקרבו. בקיצור, "מלח הארץ" היא עוד "פרה קדושה" שחייבת להישחט.

      לצערנו הרב הרי שיוסי קליין, גדעון לוי וחבריהם אינם המתלהמים היחידים נגד הצד השני. כאלה קיימים לא מעט, ובחוגי הימין הם שורצים – ובמיוחד בחוגי הדתיים לאומיים שמדברים על "אהבת ישראל", עד שזה מגיע לדעות הפוכות משלהם. בעלי טור ימניים קיצוניים אינם בוחלים אף הם הם בהסתה לרצח ממש במאמריהם ומדביקים את המילה "אנטישמי" לא פעם לכאלה שעימם הם פשוט לא מסכימים בנושא זה או אחר. גם עליהם וולטר לא היה חותם באמרתו. אז פשוט יוסי קליין הוא התשובה לכמה מתנחלים ודתיים לאומניים שאותם ביטא טוב מכולם ברטולד ברכט: "הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל".

יום שני, 10 באפריל 2017

פלישתים בםלישתים

בס"ד
            פלישתים בפלישתים / הרב אליהו קאופמן
      סערה גדולה קמה בעולם סביב הטבח בסוריה – ובמיוחד נגד נשיאה המתנדנד, באשר אסעד. אין ספק שמראות אימים אלה – שכוללים בין השאר טבח ילדים, הם מעוררי צמרמורת. קשה, ועוד יותר אצל יהודים שעברו אלפי שנים מעשי טבח גרועים יותר רק משום היותם יהודים. אבל תורתנו הקדושה – וחכמי ישראל, מורים לנו בדיוק כיצד ואייך להתנהג במצבים הללו. במיוחד אנו חייבים לשנן לעצמינו את הדברים בדור שבו היהדות הופקרה מכל דעת תורה והציונים מתנהגים בדיוק הפוך מדרך התורה, ועוד יורדים מטה מזה בכל התגרויותיהם ושפך הדם שבא אח"כ. ולכן עת לעצור ולשנן היטב כיצד באמת יהודים שומרי מצוות צריכים להגיב כשגויים לוחמים איש ברעהו, ובמיוחד במקרה הסורי, הגובל בארצנו הקדושה.
     לא מעט תלמידי חכמים ורבנים ידועים נופלים בפח הציוני ומיד הם זועקים – חזק יותר מהציונים ומהאמריקאים, ש"צריך להפציץ את סוריה ולחסל את אסעד". מעניין הוא שלא מעט מאלה החפצים ב"יד ציונית ואמריקאית חזקה" הם גם אלה שקוראים לסרב לשרת בצבא הציוני ורואים בו "צבא טמא"... אבל ההשקפה היהודית אומרת בדיוק ההיפך: בזמן שגויים נלחמים איש ברעהו על היהודים לעמוד מהצד. ראשית, משום שברגע שהגויים עסוקים במלחמות ביניהם הרי שהם שוכחים מהיהודים. שנית, אם היהודים מתערבים לצד כלשהו הרי שלימים הצד השני – חס ושלום, יפרע מהם. כך זה היה בת"ח ות"ט, כשחנופת היתר היהודית לאצילים הפולנים גרמה להמון הקוזקי, האוקראיני הכפרי ולשבטים הטאטרים להיפרע מהיהודים. כך זה אירע בליטא, כאשר הקומוניסטים היהודים מרוסיה עמדו בראש אלה שהכריחו את הליטאים להינגף לפני הקומוניזם, אך מיד אח"כ באו הליטאים בברית עם הנאצים ופרעו ביהודים, וכך זה אירע בכל מקום שבו היהודים נקטו בקו אוהד ובגלוי לפני גוי זה על אחר. שלישית, הקב"ה השביע את עם ישראל לא להתגרות באומות העולם עד בוא גואל צדק, ולכן התערבות זו או אחרת לצד גוי אחד נגד משנהו הרי שהיא כעבירה על שבועה זו. אפילו למלך הצדיק יאשיהו – שהיה בבחינת מועמד למשיח דורו, לא ניתנה הרשות להתערב נגד צבא מצרים ומלכם, פרעה נכה, ואמנם יאשיהו נפל בקרב ומילותיו האחרונות היו "צדיק השם בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו". אבל לפרשת סוריה יש גם פאן נוסף.
     סיפור הפוך אירע לפני מאות שנים בתימן. מורדים תימנים הכריזו תגר על האימאם התימני וכולם נסחפו למלחמת מרד. היהודים ידעו היטב על מה הם מצווים ועזבו את אזור הבירה צנעה לאזור שבו לא נלחמו הצדדים, והם חזרו למגוריהם רק שנתיים אח"כ, משניצח האימאם והמרד דוכא.
     אסעד הסורי הוא אמנם אכזרי אבל מיהם יריביו? האם מדובר ב"צדיקים" ובמורדים רגילים, שכל מאווייהם רק טוב וחופש ? מסתבר שמושג ה"מורדים" איננו כולל בסוריה רק מורדי חופש או מורדים לאומיים אלא גם כולל את תנועת הטירוף ששמה "דעא"ש". זה שארה"ב וישראל נתפסות כתומכית בסמוי באותם מטורפים עדיין לא מטהר את השרץ הזה. ולכן יש להיזהר פי כמה בנקיטת עמדה חד צדדית נגד אסעד, שנתמך גם ע"י רוסיה וסין העממית, שאף הן מעצמות עולמיות עם לא מעט אזרחים הפזורים בכל העולם (במיוחד הסינים). בוודאי שיהודים חרדים צריכים להיזהר מקו מחשבה לאומני וכופר, שממנו הזהירו אותו גדולי ישראל מהדורות הקודמים.
   אבל מעבר ללאומנות הציונית – חרדית הגיעה אלינו גם הצעתו של אדון אריה דרעי, שהציע להביא כמאה ילדים סורים לישראל כמחווה "הומניטארי". זו הצעה שטובה לחילוניים ולגויים אבל עם קדוש המצווה על "והיה מחנך טהור" צריך להתרחק מהצעה כזו כמטווחי קשת. אותם ילדים (ואנחנו יודעים שלבסוף מספרם יעלה ביותר ממאה למאות לפחות...) אינם רק מספר אלא בתי אבות המיועדים – רחמנא לצלן, להתבולל, ומאחר שישראל תנסה להפכם ל"ערבים טובים" נגד הפלשתינאים הרי שהם יתערו ויקלטו בתוך יהודים ומי יודע כמה בתי אב יהודים, חס וחלילה, ירדו לטמיון מהתבוללות צפויה זו! זו עוד הצעה של דרעי – המוכיחה דתית מיהו האיש.
      אם ישראל רוצה באמת לעשות "מחווה הומניטארי" הרי שעדיף להציל את בני העדה הדרוזית בסוריה – שאינם נמנים על שום מחנה ואילו בארץ ישראל אחיהם מגוננים על יהודים, ולהביא אותם לכאן. הללו לא יגיעו לסקטור היהודי אלא יקלטו אצל אחיהם הדרוזים, ולפי הדת הדרוזית אסור להם לצרף דתית "גיורים" מבחוץ אלא להתחתן רק עם דרוזים, ומכאן שגם אין שאלת התבוללות עימנו.

      

יום ראשון, 9 באפריל 2017

מחול הסקרים

בס"ד
                         מחול הסקרים / הרב אליהו קאופמן
      אחד הפרמנטרים הנחשבים חשובים בישראל – לבחינת כוח פוליטי, הם "סיקרי דעת הקהל". אם יש הגדרה קולעת ל"מדע לא מדויק" הרי שאלה הם הסקרים הללו. לא אכנס לכל העניינים ה"מקצועיים" של הערכת הצבעתו של הבוחר אבל לא חסרות דוגמאות עד כמה הסקרים הללו נכשלים, פעם אחר פעם, בצפיית תוצאות הבחירות ו/או כוחן של מפלגות פוליטיות. די אם נזכיר את כישלון הצפי של עלייתו של נתניהו ונצחונו על שמעון פרס בשנת 1996, את אי צפיית עלייתה של ש"ס בבחירות 1996 ובבחירות 1999, את אי צפיית הפתעת מפלגת הקשישים בשנת 2006 ועד לבחירות האחרונות ממש, כאשר הליכוד זכה לשלושים מנדטים בעוד שהסקרים דידשו עם הליכוד בתחילת העשרים מנדטים בלבד. ועכשיו הנה פתחו הסקרים הללו בריצה מטורפת אחרי יאיר לפיד וזה עלה אצלם מאחד עשר מנדטים בפרלמנט הישראלי כיום לצפי של 29 מנדטים, אם וכאשר יערכו בחירות מחדש! יאמרו רבים כי הסקרים הינם דבר לא ברור ובוודאי שלא אמפירי, ותו לא. אבל חוששני שהדברים יכולים להיות מעבר לכך.
    עורכי הסקרים – כמו כל בן אדם במדינת ישראל, שייכים למחנה מחשבתי זה או אחר, ואילו הסקרים הפוליטיים מבטאים בבירור עמדה פוליטית זו או אחרת. יתרה מכך, לא פעם גם עולה העניין שמצביעים רבים נוטים להצביע עפ"י הרוח הנושבת בסקרים. במיוחד מדובר הדבר בכאלה שאינם חפצים שקולם יתבזבז וילך למפלגה שלא תיכנס לפרלמנט או לכזו שהשפעתה בפרלמנט תהפוך למבוטלת. כך למשל מפלגה כמר"צ חוששת שוב ושוב שמצביעייה ינטשו אותה לטובת מפלגת העבודה או לטובת מפלגת מרכז ישנה או חדשה. כך גם חוששים אנשי ה"בית היהודי" וכמובן אנשי מפלגת "עוצמה לישראל" כי רבים ממצביעיהם יצביעו לליכוד וכן הלאה. אין ספק שתוצאות סקרים בכל זאת יכולים להשפיע על הבוחרים התמימים- המאמינים עדיין בסקר כאילו מדובר במדע מדויק, וכאלה לא חסרים גם כיום, לאחר שנות אכזבה וכישלון מהסקרים הללו.
    הפתח הזה – של מדע לא מדויק עם עורכי סקרים בעלי עמדה פוליטית מגובשת, יכול לתת פתח למניפולציות פוליטיות לא קטנות מהגיגי הלב והכיוון מראש של הסוקרים, שגם יכולים לעלות ולהוריד כוחות שאינם מתאימים להם. המחשבה הזו עלתה לי שוב על הדעת כאשר קראתי שוב ושוב את עלייתו המטאורית של יאיר לפיד, בסקרים החדשים. אין ספק שאנשי המרכז – שהסוקרים בדרך כלל נמנים עליהם, מחפשים מישהו שידיח את הימין, ובמיוחד את בנימין נתניהו. מפלגת העבודה שוב הפכה ל"גוויה פוליטית". יצחק הרצוג רחוק מלהציג את עצמו כאלטרנטיבה לימין ולנתניהו. ציפי לבני – כשלון פוליטי מדרדר, בדרך למשרת ניחומים באו"ם, ובכלל הרי שמפלגת העבודה נתפסת יותר מדי כשמאל ולא כמרכז. כחלון הוא שותפו של נתניהו ורחוק מלייצג את אנשי ה"מרכז השבע" ולכן הבחירה נותרה על לפיד. נתוניו האקדמיים והמקצועיים של לפיד פחות חשובים במאבק הפוליטי על ההנהגה בישראל. מה שחשוב יותר הוא שלפיד מתגלה כאיש מרכז עם "פוזה" לאומית וללא חטוטרת שמאלית, הח"כים שלו – גם אלה בעלי הנטייה השמאלית, לא יעזו לצייץ בניגוד לדעתו והכיוון שלו הוא בסביבת האנטי דתיות ה"ליבראלית" ולא האידיאולוגית – סוציאליסטית. נושא גיוס החרדים החל לזוז ממנו ולא ממר"צ, לא ממפלגות העבודה, לא מאלה של שינוי ההיסטוריות על שני גלגוליה וגם לא מ"צומת" המנוחה. לפיד – מפעם לפעם, גם מוכיח פרגמאטיות כמו בענייני ש"ס ובנושא היהדות (שלא כמו מר"צ למשל...), וברשימתו חברים ח"כים עם כיפה ו"מסורת" כמו שאיש המרכז החילוני היה רוצה לראות את הדת היהודית בדמיונו הפרוע. אז למה באמת שעורכי הסקרים לא יכוונו אליו את הזרקור ויחפשו את הקהלים והאזורים שתומכים בו ?

    אין ספק שהתיזה אותה אני מציג כאן היא די פרועה אבל במדינה שהתקשורת שלה כל כך מניפולטיבית והמילה "אובייקטיביות" הפכה לבדיחה, אזי, מדוע שלא נחשוש שגם סקרים יכולים להיות מניפולטיביים? אין ספק שמאז שכוחו של לפיד החל לעלות באותם סקרים הרי שלא מעט מתלבטים, שבאחרונה הצביעו למפלגת העבודה, ל"כולנו" של כחלון ואפילו לליכוד ולמר"צ מתחילים להתעודד מהסקרים הללו ולחוש כי "יש אלטרנטיבה חשדה" ושמה יאיר לפיד, והרי הללו מאמינים שבכל זאת הסקרים יודעים משהו ממה שהם כותבים, ובוודאי שאין לחשוד בעורכיהם בכשרים...    

השינוי המיוחל

בס"ד
                  השינוי המיוחל / הרב אליהו קאופמן
         ביום שני (ה-3 לאפריל 2017) נערך בתל אביב מפגש עם ח"כ לשעבר – אורי אבנרי, במסגרת כנס "המחנה הדמוקראטי". במסגרת דבריו של הח"כ לשעבר – על נושא השלום ואי תזוזתו באזורנו, הרי שמר אבנרי העניק גם כמה עצות לעתיד, ממרום ניסיונו הפוליטי. לא בכל יום פוגשים אדם פוליטי בן 93 שהספיק לעבור את עליית הנאצים ונפילתם, היה פעיל פוליטי וצבאי בהקמת המדינה, ולימים, כעיתונאי ופוליטיקאי, הוא עבר בכל תקופות וניסיונות ההקמה ומיסוד כוחות השלום שמעבר למפלגת העבודה. שתי נקודות שהעלה אבנרי חייבות להיקלט בראשי אלה שכל כך כמהים להפוך את שלטון הימין לעבר מהווה. א) שינוי המושג "שמאל" ללא בלעדי על מחנה השלום, ויחד עם זאת התנערות מערכי ורעיונות עבר אידיאולוגיים שאינם עוד רלוונטים לתקופתנו. ב) לקיחת הציבור הדתי, ובמיוחד החרדי, כחלק ממחנה שלום עתידי. אבנרי הדגיש שאם המלחמה בעד הפרדת הדת מהמדינה מפריעה להביא את הציבור החרדי לגוש של שלום הרי שצריך לוותר על מלחמה זו.
       בנושא השני – של צרוף כוחות השלום החרדים, מזכירים דבריו של אבנרי משפט היסטורי של עזר ויצמן, שבעבר הצהיר שלמען השלום הוא מוכן לחבוש שטריימל. אבל הסעיף השני של אבנרי בכל זאת קשור לסעיף הראשון של אבנרי – השתחררות מרעיונות עבר שאינם מתאימים להיום, ולפי ראות עיני הרי שהדוגמה שה"דת היא המפריעה לשלום", חייבת להיות מוסרת. בגלל הדוגמה הזו העדיפו אנשי השמאל (עוד מושג ארכאי עם מטענים רעיוניים שחלף זמנם...) במשך עשרות השנים לתמוך ב"אנשי קידמה" דתיים לאומיים רק משום שהללו היו פחות דתיים מהחרדים, אבל לאומנים יותר, לעילא ולעילא. מסיבה זו גם נענו אותם אנשי שמאל לאולטימאטום של הרפורמים והקונסרבטיביים – להחרים את החרדים, ולא משום עניין השלום, וגם במחיר אובדן אנשי שלום למכביר.
   אני מאמין שיש להתייחס ברצינות לדבריו ולהצעותיו של מי שמעל 93 שנותיו הסיק מסקנות ממה שראה וניסה בתחום אריגת "מחנה השלום", שהיום נשאר בזעירותו.

       

התאגיד של ש"ס

בס"ד
                התאגיד של ש"ס / הרב אליהו קאופמן
        דווקא בימים שכל המדינה סוערת נגד ראש הממשלה בפרט – בנימין נתניהו, וכנגד הליכוד בכלל, הרי שכמעט איש אינו נותן את ליבו ואת דעתו להמשך קיומה של תופעת שידור ציבורי בחסות פוליטית מוחלטת, עם תוית מפלגתית גמורה, כש"רשות השידור" והתאגיד העתידי הם פשוט שיעור בדמוקרטיה ובחופש דיבור לעומתה. מסתבר שהסקטור החרדי – ובמיוחד זה הספרדי, עדיין חיים מאחורי "הרי החושך" של הציויליזציה התקשורתית המודרנית כי שם לא רק שהסכר לא נפרץ אלא שמסביבו נבנים עוד ועוד סכרים חדשים ונוקשים.
    די בצנעה – אך בהחלטיות נוקשה, התגנבה הידיעה כי עם סיום פרשת התאגיד אמור הליכוד להתחייב להקים עבור ש"ס "רדיו חרדי", ואת ההתחייבות הזו חיזק השבוע ממלא מקום שר התקשורת – השר צחי הנגבי, כשהבטיח זאת שוב ליו"ר ש"ס,
     תארו לכם שראש הממשלה – בנימין נתניהו, ויו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, היו תובעים לעצמם "רדיו של הליכוד"! המדינה הייתה כמרקחה, ובצדק. גם שאר המפלגות היו נחסמות בבקשה כזו, ומנגד הייתה צונחת עליהם אש וגופרית. אבל אצל ש"ס הכול עובר בשקט כי גם במערכת הפוליטית הכללית מעוניינים שהתקשורת החרדית תהיה שקטה ותישמר ע"י כלבי השמירה של "יהדות התורה", ובמיוחד של ש"ס. שהרי אחרת אי אפשר להבין כיצד כולם – מהמערכת הפוליטית עד התקשורתית, שותקים על פרשה מושחתת כזו, שרק במדינות כמו צפון קוריאה, ויטנאם וכו' יש כמותה, ורק מטעם מפלגת השלטון.
    ש"ס – מימי אלי ישי ועד ימי דרעי החדשים, מנסה להתל בציבור ולצבוע את תביעותיה המפלגתית בתקשורת בצבעים "חרדים" ו"מזרחיים". זה החל עם הקמת ערוצי הרדיו האזוריים – לסטורים השונים. בעוד שהערבים, הדתיים הלאומיים והחרדים של "יהדות התורה" הסתפקו כל אחד ברדיו האזורי שניתן להם הרי שבש"ס מיד הניפו את "דגל הקיפוח" וטענו כי ב"רדיו החרדי" שהוקם ("קול חי") אין מספיק ייצוג לספרדים החרדים ולערכים ולהשקפות יהדות המזרח. הטענה הזו הייתה כמובן תלושה מהמציאות משום שב"קול חי" עבדו חרדים ספרדים והוגשו תכניות חרדיות – מזרחיות, אבל האמת הייתה אחרת. ש"ס חפצה רדיו מפלגתי משלה שייתן ביטוי לשטיפת המוח של המפלגה ולמגר כל אופוזיציה ספרדית – חרדית אחרת. מהעשור האחרון של המאה ה-20 ועד אמצע העשור הראשון של המאה ה-21 התקיימו מספר ערוצים חרדים עצמאיים – שרובם דווקא נטו לכיוון ש"ס ורוב רובם של המפעילים והעיתונאים היו שם ספרדים. חלק לא קטן מהללו קיבלו הבטחה שהם יהיו חוקיים כשהערוצים האזוריים יפעלו. אבל ש"ס דאגה שלא כך יהיה ושר התקשורת של ש"ס – באותם ימים, אריאל אטיאס, הוא האיש שניהל מלחמת חורמה (בגיבויו של אלי ישי) נגד הערוצים הללו, ובראשם "קול האמת", של שמואל בן עטר, עד שהאחרון מצא עצמו בשל כך בכלא בעיצומו של חודש אלול, "חודש הרחמים", שאצל אנשי ש" ואצל אטיאס וישי לא היה  קיים מושג כזה. לא לחינם לחמו אנשי ש"ס – עד חורמה, בכל הערוצים הללו , ובראשם ב"קול האמת" של בן עטר. כל הערוצים בללו – למרות קרבתם הרעיונית והאתנית לש"ס, הרי שהיו עצמאיים ולא רקדו לפי החליל של עסקני ש"ס. הגדיל לעשות זאת אותו "קול האמת", שמלבד הבאתו של הגר"ע יוסף לשידוריו הרי שגם הגר"מ אליהו הובא כ"פוסק הדור" הספרדי לכל דבר, ובאותה חשיבות כמו של הגר"ע יוסף. מפלגת ש"ס לא יכלה לסבול זאת עד שכמובן הערוצים הללו נסגרו, בן עטר נשלח לכלא וש"ס הצליחה להפוך ל"גורם הספרדי – החרדי הבלעדי" בכוח הזרוע הפוליטית שלה. אח"כ – בזכות היותו של אטיאס שר התקשורת, הוקם הרדיו האמיתי של ש"ס – "קול ברמה". אבל מאז הקמת "קול ברמה" עברו מים עכורים בתוך ש"ס וכידוע לנו שאלי ישי מצא את עצמו מחוץ לש"ס ואילו דרעי חזר להנהיג בלעדית ודיקטטורית את המפלגה הזו, שתמיד הייתה תיאטרון פוליטי של העומד בראשה. בשנים האחרונות גילה דרעי ש"קול ברמה" מזדהה יותר עם אלי ישי ואז באה תביעתו הנוכחית ל"רדיו חרדי", דבר שכבר קיים בשטח ועוד במהדורה ספרדית. ושוב מנסה דרעי לגנוב עוד סוס לא אציל ולהקים מחדש את הרדיו המפלגתי שאבד לה.
     אין ספק שזו הונאה ציבורית – שגם ה"מחנה הציוני", השמאל , "כולנו", והימין כמובן שותפים לו כדי לרצות את דרעי. הימין צריך אותו לקואליציה עתידית, השמאל וחלק מה"מחנה הציוני" צריך אותו להסתדרות וכולם מעדיפים שדרעי ישלוט על התקשורת החרדית וזו לא תיפול לגורמים עצמאיים שיאבקו במסגרות וברעיונות החילוניים באופן חופשי.
   רבים מנסים לא פעם לערוך הקבלות בין הסטור הערבי לחרדי – וגם בתחום התקשורת. ההקבלה הזו איננה במקומה, ובוודאי שלא בתחום התקשורת. הסקטור הערבי הוא סקטור אתני שאיננו נשלט על כמה גורמים צנטראליסטים – כמו בסקטורים דתיים, ולכן אנשיו הם חופשיים מלחצים ולא פלא הוא שהתקשורת הערבית לא רק שאיננה בידי הפוליטיקאים הערבים אלא שהאחרונים די לחוצים ממנה. אבל הסקטור החרדי הוא בעל ציויון רעיוני – דתי והעסקנים המניפולטיביים שלו דאגו למנות כמה "רבנים" שהם כביכול ה"מחליטים הרוחניים הבלעדיים", אך למעשה הם אומרי ההן של העסקנים השליטים ולכן הדוגמא הצפון קואריאנית עדיין שלטת ברחוב החרדי. הבדל נוסף – בין הסקטור החרדי לשאר הסקטורים, הוא בכך שביהדות החרדית הכי פחות טובים הולכים לתקשורת והטובים ממשיכים בלימודי התורה והניהול,  ואילו בשאר הסקטורים הרי שתקשורת הוא מושג אליתיסטי ונוהרים אליו אנשים איכותיים. ולכן לדרעי, גפני, ליצמן, פרוש וחבריהם קל יותר לתמרן את כל הלבלרים האומללים שלהם, וכרצונם. הבעיה היא שמבקר המדינה מעולם עדיין לא חדר לתוככי המניפולציות החרדיות ולפרשה הזו, שמימון ציבורי לתקשורת אובייקטיבית ניתן למפלגות חרדיות, ובראשן ש"ס כמובן, כשוחד פוליטי.

       

יום שלישי, 4 באפריל 2017

הסביבון הלאומי

בס"ד
     הסביבון הלאומי ("דריידעל" באידיש...)/                              הרב אליהו קאופמן
    זה היה לפני כשנתיים, ערב הבחירות לפרלמנט הישראלי, בבחירות 2013. נכנסתי עם הרב חיים אפשטיין – סגן ראש עיריית ירושלים מטעם סיעת "בני תורה", לחדרו של האחרון. בחדר חיכה לנו (כלומר לרב חיים אפשטיין ולא לי...) אדם זר. לא ידעתי מיהו אבל פניו התכרכמו כשהוא הביט בי. הבנתי שמדובר בשיחה אישית והמתנתי בחדר הסמוך. לאחר פחות מעשר דקות נפתחה הדלת והאורח יצא החוצה בפנים חתומות ועזב את לשכת סגן ראש העיר. הרגשתי שיש בפגישה הזו משהו "פיקנטי" ושהזר מכיר אותי מאיזשהו מקום. שאלתי את ר' חיים מי האיש ומהו כל המסתורין. מששעתי את התשובה פרצתי בצחוק מתגלגל.
     האיש לא היה אלא גיסו האשכנזי של אריה דרעי (כן, יש גם דבר כזה...). האיש – נשוי לאחותה של גב' יפה דרעי, הגיע לבנין העירייה כדי לספר, ואח"כ לבקש שכר על מה שלא הובטח לו. האיש סיפר לרב אפשטיין כי יום קודם לכן השתתפו צעירי ש"ס בהפגנת "בני תורה" נגד הגיוס, וצוידו ע"י אריה דרעי בשלטים שנאמר בהם "כך ציווה לנו מרן", ועם תמונות של הגר"ע יוסף זצ"ל על ראש כל שלט כזה. כמו כן הדגיש הגיס היקר כי נערי וצעירי ש"ס לא נפלו בעזותם, נגד השוטרים, מבחורי וצעירי "בני תורה". בסיום פריסת הפרשה הדרמטית הזו ביקש הגיס של שליטה האדיר של ש"ס, שהרב חיים אפשטיין יבקש מהרב שמואל אוירבך, רבם של "בני תורה", שיורה לאלפי חסידיו להצביע לש"ס כי דרכה של ש"ס הוא להתנגד לגיוס בחורי ישיבות, ואף של חרדים שאינם עוד לומדים תורה במסגרת רשמית. השליח הנסתר וידא גם שאמנם החלטת "בני תורה" היא לא להצביע בבחירות 2013 ל"יהדות התורה", בגלל שלא זכו לייצוג ברשימתה. כמו כן הוסיף שליח הסתרים כי אם אמנם יצביעו אנשי "|בני תורה" לש"ס הרי שדרעי ידע לתגמל אותם כספית וציבורית. קשה לומר שהרב אפשטיין השתכנע מבליל סיפורי ה"אלף לילה ולילה" של שליח הסתרים. הרב אפשטיין – ביודעו היטב את קשרי ש"ס עם הממסד הצבאי ומה שיקרה בבוקר שלאחר הבחירות, ידע להעביר את ההכרעה לרב אוירבך, אך יחד עם זאת הוא הכין את השליח הנסתר על תשובה פסימית ביחס להחלטה חיובית של רבו. הגר"ש אוירבך כמובן שדחה מיד את ההצעה על סף, ובשתי ידיו.
      והנה השבוע חוזר דרעי לזירה – ועימו משה גפני מ"דגל התורה", ויוצא חוצץ נגד הפגנות "בני תורה"! לא מן הנמנע שכנס "בני תורה" – ב"בבנייני האומה" בי"ם, בוטל בהשתדלות דרעי וגפני, שחוששים שזעם החילונים יקצץ גם בכיסם הכללי אך בעיקר בכיסם הפרטי גם יחד. אבל התרתי דסתרי של דרעי – בהתנהגותו ההפכפכה והשקרית, איננו חדש. לפני מספר שנים עלתה בית שמש החרדית על הבריקדות. מנגד, מנהיגי הקיצוניים החילוניים – ובראשם גב' ציפי לבני, יצאו למסע הסתה נגד כל חרדי בית שמש. דרעי מיד הצטרף ללבני ומרעיה ומיקד את מאבקו ב"חרדים הקיצוניים", וכמובן ב"נטורי קרתא". אבל מה שדרעי לא סיפר באותן השתלחויות הוא כי כבר בראשית שנות התשעים של המאה העשרים נחקר הרב ראובן זליג קצנלבויגן – ראש מוסדות "תורה ויראה" של "נטורי קרתא", על קבלת כספים למוסדותיו באופן "לא רשמי" מדרעי כשתמורה שמנה לדרעי מונחת בצד ה"מענק" הזה. לימים פגשתי בלונדון – בחתונת נכדתו של הרב יעקב ישראל ירמיאל דאמב, את הרב קצנלבויגן ושאלתיו כיצד העיז לקחת כספים אלה בזמן ש"נטורי קרתא" הם נושאי דגל ההינזרות מכספי שלטון המדינה. הרב קצנלבויגן טען באוזניי כי "הרב דאמב אישר לקיחה זו כדי לחזק את דרעי נגד "יהדות התורה", שנואי נפשו של הרב דאמב". הרב דאמב ו"נטורי קרתא" היו גם אלה ששכנעו את מאיר בראון – גביר יהודי בבריטניה שהעניק מתנות לדרעי עבור טובות הנאה ציבוריות, לא להעיד נגד דרעי, במשפט המפורסם שהתנהל כנגדו בארץ.
       הרב דניאל ביטון – מ"נטורי קרתא" בבית שמש, ישב בכלא על ענייני מחאת קברים, בימים שדרעי ריצה באותו בית כלא את עונשו. מששמע דרעי כי הרב ביטון נמנה על "נטורי קרתא" הוא חשף בפניו את הקשרים עימם ועוד טען כי "הדעות שלי זהות לשלכם אבל הטקטיקה שלי שונה. גם אני בעד ביטול המדינה הציונית".
    אבל שקריו של דרעי אינם מצטמצמים לרחוב היהודי ו/או לסקטור החרדי אלא שהם חודרים עמוק לרחוב הערבי. לפני בחירות 2015 הוא הרצה לפני פעילי ש"ס בחיפה והנחה אותם להודיע לכל אדם כי מי שלא יצביע ש"ס, אזי, הקול שלו הולך נטו לאויבי המדינה, לערבים. מנגד, ברחוב הערבי טען לא פעם דרעי כי היה שמח אילו נולד מוסלמי. כבר בסוף שנות השמונים של המאה העשרים החל ה"זיגזג" שלו עם הערבים. בעיר אום אל פחם הודח ראש העיר דאז (אז איש חד"ש), האשם מחמיד, ובמקומו עלה שי'ח ראד סלח, שהיה אז מנהיג כל התנועה האסלאמית, ולימים הקים את הפלג הצפוני שלה, עד שלא מכבר הוצא מחוץ לחוק. כאשר סלח נבחר לראש העיר שם, טען דרעי – אז שר הפנים, כי יבואו ימים קשים שהיהודים עוד יתגעגעו לחד"ש. חודש אח"כ נערכה פגישה סודית בין דרעי לסלח ואח"כ החלה התנועה האסלאמית של סלח לקבל מדרעי כספי עתק, ששום גורם ערבי לא קיבל ממנו כמותם...
      אין ספק מהי המרמה ומיהו הרמאי. אבל דבר אחד הוא באמת נכון – בדברי גיסו של דרעי לרב אפשטיין, מרן הגר"ע יוסף באמת התנגד לגיוס חרדים צבא ואילו דרעי ניצל בציניות את ההתנגדות הזו כדי לנסות לקבל אלפי קולות חרדים ולימים לתעלם לטובת שלטון החילוניים. הניסיון כמובן שלא צלח, כי רבנים, כהרב אוירבך, והעסקנים, כהרב חיים אפשטיין, עדין לא לקו בתסמונת השכחה, והם ידעו ויודעים היטב כי דרעי רחוק מהשקפה חרדית ואף דתית, כמטחווי קשת.
       דרעי וגפני – שרתי השמאל והימין החילוני, אינם מיצגים בדבריהם נגד ההפגנות של "בני תורה" ולו דבר מדעת היהדות החרדית ורבניה. ועובדה כי הגראי"ל שטניימן והגר"ח קנייאבסקי – רבני הליטאים, לא יצאו נגד ההפגנות הללו, ואילו חכם שלום כהן והרבנים שמעון בעדני וראובן אלבז הביעו לא פעם את התנגדותם לגיוס החרדים, והביאו את הגר"ע יוסף כחיזוק לדעתם. חכם שלום כהן אף טען – במפגש רבני מועצות גדולי התורה והחכמים של אגו"י, דגה"ת וש"ס, כי יש להינזר מכספי המדינה והעיקר לא להיגרר לצבאם.
     יפה עשה הרב יעקב נח ליצמן – שר הבריאות ונציג "אגודת ישראל" ב"טריומוורט" ההנהגה החרדית, שלא הצטרף לדעתם של דרעי וגפני נגד ההפגנות, ובכך מנע מעצמו ליצנות וחילול ה'.

      

יום ראשון, 2 באפריל 2017

קנאות ציונית

בס"ד
                קנאות ציונית / הרב אליהו קאופמן
 בערב ראש חודש ניסן תשע"ז נוכחנו שוב עד לאיזה שפל השקפתי הידרדרה ה"עדה החרדית". זה זמן רב שכותב שורות אלה טוען כי עמוד ההשקפה של אתמול – ה"עדה החרדית", מכר את עצמו ואת רעיונותיו תמורת נזיד העדשים של "חזרה לתקשורת ההמונים", לקבוצה קיקיונית ופרו – ציונית כמו אנשי "בני תורה". רבי יוסף חיים זוננפלד ורבי ירוחם דיסקין הקימו את ה"עדה החרדית" לא רק כדי להיבדל מקוק ומרעיו אלא גם כדי למנוע מחובשי כיפה להוליך את עם ישראל להתגרות הדמים מול האומה הערבית. הגר"ח זוננפלד לא היסס לצאת לירדן כדי לחתום הסכם שלום עם האמירים פייסל, חוסיין ועבדאללה ואף ללחוץ את ידו של שי'ח אמין אל חוסייני. הגר"ח זוננפלד תמך בגלוי בפר' ישראל דה האן וביוזמותיו ועימו חתם עם הערבים המוסלמים נגד כניסת ההשפעה הציונית והמערבית לחיי יהודים וערבים בארץ הקודש. הגר"ח זוננפלד נלחם בכל מאודו ששריד בית מקשינו לא יעבור – בשנת 1918, לידי הרבנות הציונית של קוק אלא יישאר בידי הווקף המוסלמי. הגר"ח זוננפלד, הגר"י דיסקין ושאר רבני ירושלים הקימו את ה"עדה החרדית" לא רק כדי להדר בבשר ו/או בעתיד כדי להשתמט מהצבא הציוני אך לתמוך בפעולותיו, אלא כדי להילחם בהתגרות הציונית שתביא להקמת מדינת טריפה ולשפך דם יהודי ללא הפסק. אותה ה"עדה החרדית" – בראשות המהרי"ץ דושינסקיא, קיבלה עליה בתש"ח את השקפתו של האדמו"ר מסאטמר זצקו"ל כדרכה שלה לכל דבר ואילו בתשכ"ז – לאחר מלחמת ההתגרות הציונית בערבים, קיבלו ראשי ה"עדה החרדית" את הקונטרס ששמו "על הגאולה ועל התמורה" (ש ל האדמו"ר זצקו"ל מסאטמר) כבסיס השקפתם נגד מלחמת הציונים דאז, בערבים. הרבי מסאטמר גם קבע כי אין לבקר בשטחי הכיבוש הציונים, משנת 1967. ואם בעניין הצבא עסקינן הרי שגם דעתו של הרב מבריסק – הגרי"ז סולובייצי'ק זצ"ל, לא הייתה נוחה מהתגייסות, והוא נימק זאת בטענה כי "לא אנחנו אחראים ליצירת הסכסוך עם הערבים אלא הציונים". אבל מכל זאת לא נותר סימן אחד ב"עדה החרדית" של היום, גם כשהם כביכול יוצאים למלחמה נגד הגיוס.
   בראש חודש ניסן הוכיחו ראשי ה"עדה החרדית" עד לאיזה שפל של התבטלות הם הגיעו בהשתחוותם לפני ה"פלג הירושלמי" של הליטאים הציונים, המתקרא משום מה "בני תורה".
      כשהחל החיבור הזה – של ה"עדה החרדית" ל"בני תורה", הרי שקויתי שה"עדה החרדית" – בעלת ההשקפה והמאבקים למען ה', תדע לסחוף את הליטאים הציונים הללו (שמרדו רק בעבור "כופתאות" וכדי להשתמט מהגיוס לצבא אותו הם מעלים על ראש שמחתם) לדרך השם האמיתית תוך ניתוקם מהציונות. אבל היפכא מסתברא. העסקנים הציונים הממולחים הללו – בראשות יהושע פולק ה"אגדי" ויעקב לבין הציוני, גררו את ה"עדה החרדית" למרכז המפה של הציונות החרדית. לא כאן המקום לחזור ולהרחיב כיצד ולמה ניראת ה"עדה החרדית" כיום כסניף משנה ומפולג של אגו"י גדול ורב, אבל ניתן היה לצפות לאיזה "קו אדום" בינה לבין הציונות החרדית, אבל המפגש שלה עם "נערי אוירבך" רק עשה לה רע. העיתון הלאומני של פליטי שכונת "שערי חסד", "הפלס" (בעריכתו של נתן גרוסמן – העורך לשעבר של "יתד נאמן" הציוני...), הפך לעיתון של ה"עדה החרדית" ואילו נערי השוליים המחויטים קצר הפכו לדוברי ה"מאבקים המשותפים". בהפגנות הללו כבר לא דברו על ההתגייסות כ"עבירה חמורה" אלא כמה שזה שמפריע ללימוד התורה תוך המשך הרעיון הכפרני הנואל, שבזכות לומדי התורה הרי שהמדינה הכופרת וצבא הזנות שלה מתקיימים. אבל בראש חודש ניסן תשע"ז הגיעה הפתעה חדשה בזכות השתרבבותו של אחד הנואמים (או יותר נכון הנוהמים...) לקדמת במת הדרשנים בהפגנה. היה זה הרב יעקב טופיק – רבה של ההתנחלות ביתר, לה אמנם התנגד הרב שך אבל דווקא חוג חרדי, מה"עדה החרדית" הלך להתנחל שם.
    דבריו של אותו טופיק, ב"הפגנת ההמונים", הם דברי מינות והוא יכול להיות קרוב יותר ל"מזרחי" מאשר אפילו לרבני ש"ס. האיש הלזה הזה הובא לעצרת ע"י הליטאים הציונים של "בני תורה" – בסימן של "חרדי – ספרדי מאליתת ההשקפה הספרדית". כל זאת משום שבעבר נטה לטובת "דגל התורה" ונגד ש"ס, ואצל הליטאים כל מי שמלקק פינכתם בקרב הספרדים ויוצא נגד רבני ש"ס הריהו "בעל השקפה", למרות שהוא יכול להיות גם רפורמי". ואותו טופיק – רב ציוני ל"מהדרין", קרא מעל הבמה לא לשרת "משום שהם לא צריכים אותנו, יש להם מספיק חיילים". אח"כ הוסיף משפט נוסף – שבו הבהיר את כפירתו בהשם יתברך, וטען כי "הנה במלחמת ששת הימים ניצחנו, עם פחות חיילים, שלוש מדינות יריבות". מילא שנתי גרוסמן, יהושע פולק, יעקב לבין וכנופייתם לא זעו ולא הסמיקו כשהלץ הזה דיבר אבל היכן היו "מרנן ורבנן" של "העדה החרדית" כשהציוני הזה השמיע הבלי נבלים שרבני ש"ס לא היו מעזים לומר אותם?!
    אז אני מאחל לליצן מההתנחבלות ביתר שבבוא העת יגויסו צאצאיו לצבא הציוני. אם הלץ הלה רואה בצבא הנשים והזנות הציוני את צבא השם שיכול להגן עליו, עם מיטב הנכרים והכופרים, אזי, ילך הדל הלה בעקבות חברי הד"לים ויגויסו צאצאיו. מי שתומך בציונים ובהתגרותם בערבים אך מסרב להתגייס ומנסה לגרום לצאצאיו להשתמט, הריהו כשופך דמים ובבחינת "לא תעמוד על דם רעך", בדיוק כמו ראשי "ארץ ישראל השלימה" בחב"ד, החפצים לסרב לשרות הצבאי. רק כדי להראות "מאוחדים" ולפרסם את עצמם היו מוכנים ראשי ה"עדה החרדית" למכור ולשכוח מהגר"ח זוננפלד, מהמהרי'ץ דושינסקיא, מהאדמו"ר מסאטמר ומהרב מבריסק, ובמקום זאת להתרפס לרב אוירבך, שאבותיו היו שומעי ליקחו של קוק, ועד כדי הבאת בור ועם הארץ ורב ציוני לבמת ההפגנה.
     תופיק איננו הציוני הראשון שמוצג כ"חרדי סופר" ע"י ה"עדה החרדית" ומובא על במותיה חלל. לפניו היה "ספרדי תורן" אחר בשם בן ציון מוצפי – עוד לאומן ציוני, שלבסוף נבלע בש"ס והותיר את זקני ה"עדה החרדית" בושים ונבוכים. זו ה"עדה החרדית" ש"קמבצייה" הפכו לציונים גלויים ואף חברים במפלגות שמד כ"יש עתיד", אך מעולם לא הוצאו ממנה בגלל השתייכותם ל"משפחות מכובדות", ובעיקר בגלל שלא זנחו את לשונם (האידיש...) ואת מאכלם (ה"גפילטע פיש"). כל מי שסומך על צבא הציונים, כל מי שעובר בשתיקה על בעלות הציונים על מקומותינו הקדושים וכל מי שמסרב לדבר עם הערבים עצמאית (כדברי אוירבך – "השב""כ לא ירשה ואני לא אעשה כנגד רצון השב"כ) הריהו כציוני, כרודף וכשופך דמים נקיים של אלה שכן מתגייסים לצבא השמד הציוני, שאותם "צריכים" הציונים לדעת הלץ מההתנחבלות ביתר, אותו טופיק שמופיק.
                                         סאטמר כמשל...

   נאומו של הרב אהרון טיטלבאום נגד ההפגנות של ה"עדה החרדית", ובעיקר נגד הפלג הירושלמי של הליטאים הציונים, טומן בחובו יותר מהנסתר מאשר מהגלוי. אין ספק שאת ההפגנות הללו היו צריכים מתנגדי הגיוס לערוך מול בתיהם של הגרי"ל שטיינמן והגר"ח קנייאבסקי, שהרי השנים הללו הביאו לגזירת הגיוס יחד עם אריה דרעי, ה"אדמו"ר" של ש"ס. אבל כאשר הרב טיטלבאום יוצא נגד הפלג הירושלמי הזה הוא איננו מציע חילופין של הפגנות מול ראשי "יהדות התורה" או קו לוחמני אחר נגד הגיוס ונגד הציונים. אני מקווה שנזיפותיו של הגר"א טיטלבאום אינן באות מגרונות שני גיסיו – האדמו"רים מויזני'ץ ומבלזא, שחוששים לכספם וליחסיהם עם הציונים בגלל תדמית ההפגנות הללו, ולכן הם שלחו את הגר"א טיטלבאום במסכה סאטמריסטית, שיצא אף הוא נגד המפגינים וכך הציונים יחזרו לחיק ויזני'ץ ובלזא...