בס"ד , תשע"ה
סיום הש"ס / הרב אליהו קאופמן
"מועצת החכמות"
של ה"נסיכות" בר שלום – יוסף – עובדיה ודרעי, היא בעצם סיום דרכה של
ש"ס כמפלגה תורתית, ואפילו כמפלגה דתית. הבעיה איננה רק במינוי נשים לענייני
ציבור אלא בעצם בניתוקה של מפלגת ש"ס ממעיין ההנהגה וההשגחה התורתית וחיבורה
במקום זאת למנגנון החילוני – הפוליטי הטרווייאלי של מערכת הציבור הכללית במדינת
ישראל, היונקת מהאקדמיה ומהפוליטיקה החופשית. ה"פלא העדתי" ששרד כשלושים
שנה נמצא בדרכו להיעלם משום שהמים הרוחניים בהם שחה הוחלפו ביבשה הזרה והצחיחה,
ששם אין למפלגה הזו חיות כלשהי. זה היה מהלך ארוך שבו בחשו הימין - אך בעיקר השמאל
, ומטרתם הייתה להסיר עטרה ליושנה. זכייה בר שלום – ביתו הסוררת והמורדת של הגר"ע
יוסף, יחד עם אריה דרעי , הביאו לרגע בו סמכות התורה של ש"ס תוחלף בסמכות
האקדמית החילונית, זו שמזמן חפצה הייתה לכלות את ש"ס כחלקה חרדית. הפליטים –
עולם התורה הספרדי על רבניו וקהלו, יצטרכו לנדוד בשלב הראשון ל"יהדות
התורה" (בעיקר ל"דגל התורה"...) ואולי בשלב השני להקים באמת ובתמים
מפלגה תורתית ספרדית אמיתית, כדי להחזיר שוב את העטרה ליושנה.
האקדמיה הישראלית – זו
המנותקת בדרך כלל מהשטח העממי וממושא "מחקריה" (ובמיוחד בתחומי הדת
היהודית...), חזרה שנים על שנים על קיאה ולא הבינה כיצד שרדה ש"ס כל כך הרבה
שנים כ"מפלגה עדתית" בזמן ש"התארגנויות עדתיות" לפנייה כה"פנתרים
השחורים", ה"אוהלים" ותמ"י נעלמו . שגיאה ראשונה בשאלה הזו
הגיעה מעצם ההגדרה הגזענית בישראל את המושג "עדתי". עפ"י ההגדרה
"עדתי" – ובמיוחד ע"י אנשי ה"מחקר האקדמי", הרי שהמונח
"עדתי" מיוחס לגורמים ותנועות מקרב המזרחיים היהודים ולא מקרב יוצאי
אירופה – אמריקה. ולכן מועמדים פוליטיים לראשות ממשלה או לנשיאות וכו' כדוד לוי ,
יצחק נבון, משה קצב , שאול עמור וכו' נשאו תמיד את הכינוי "מועמדים
עדתיים" בעוד ששמות כמו שמעון פרס, יצחק רבין , רובי ריבלין , בנימין נתניהו
היו תמיד "מועמדים כלליים" או סווגו עפ"י נטייתם הפוליטית.
ה"מועמדים העדתיים" לא סווגו מעולם עפ"י נטיותיהם הפוליטיות אלא
עפ"י מוצאם. וכך גם לגבי תנועות ומפלגות. המערכת הפוליטית הישראלית נבנתה על
טהרת המוצא האירופאי ולכן מפלגות עדתיות מובהקות כאגו"י ופאג"י (חרדים
אשכנזים), ה"ליברלים העצמאיים" (מפלגת יוצאי רומניה), "ישראל
בעליה" ו"ישראל בתינו" (יוצאי חבר העמים) לא סווגו מעולם
כ"מפלגות עדתיות" אלא כ"מפלגות כלליות", מפלגות חרדיות
ו"מפלגות עולים" (לעומת זאת רשימות מיוצאי חבר העמים האסייתי ואתיופים
סווגו כ"עדתיות" ולא כ"מפלגות עולים"). מנגד הרי שכל התארגנות
של יהודי המזרח להגדרה עצמית נקראה "התארגנות" ו/או "מפלגה"
ו/או "תנועה עדתית". ל"תואר" הזה זכו מתקוממי ואדי סאליב
בחיפה, ה"פנתרים השחורים", תנועת ה"אוהלים", תמ"י של השר
לשעבר אהרון אבו חצירה וכמובן שגם ש"ס. אבל במינוח "עדתי" – גם
מהכיוון של ה"הסבר המדעי" של האקדמיה הגזענית, היה עימו טעות ולכן לא הבינו
ה"מלומדים" הללו מדוע תנועת ש"ס שורדת לעומת קודמותיה ששבקו חיים.
מאחר שכל התארגנות עדתית
ו/או לאומנית של יוצאי אירופה הייתה לגיטימית מעצם היות השלטון בישראל בעל
אוריינטציה אירו - אמריקאית אשר תהיה , ואילו כל התארגנות מזרחית סומנה
כ"עדתית", הרי שהשלטון העדתי האירו-אמריקאי בישראל רדף עד למחיקת ההתארגנויות
המזרחיות והטמעת המזרחיים בקונספציה ה"ישראלית" הלבנה. ולכן כל הדרכים
למחיקת התארגנויות מזרחיות היו לגיטימיות עבור הממסד הישראלי – מקואופטציה ועד
עלילת דבר וסימון פלילי של ראשי ההתארגנויות. כך קנו את בן הרוש מואדי סאליב, כך
בנו "מחלקות ספרדיות" ב"מפלגות הפועלים", כך פילגו את אדי
מלכה מה"פנתרים השחורים", ומנגד כך הפלילו את סעדיה מרציאנו ואת צ'רלי
ביטון מאותם "פנתרים שחורים" , כך לחצו את ראובן אברג'יל וכך המשיכו
להפליל את אהרון אבו חצירה מת. וכשהגיעה תורה של ש"ס המשיכה שיטת ה"מקל
והגזר". והנה למרות ניסיון הקואופטציה בכיוון ש"ס – להעניק כסף ותארים
לבכירי ש"ס, ולמרות ההצלחות בהפללת ראשייה בפלילים ואף בעבירות מוסר, הרי
שהציבור החרדי של ש"ס רק גדל. מסתבר שה"מלומדים" מהאוניברסיטה לא
הבינו – ואולי לא רצו להבין, כי ש"ס איננה עוד "מפלגה עדתית" אלא
זו מפלגה תורתית.
בדיוק במקום שבן גוריון טעה
בתחזיתו לגבי אגו"י האשכנזית ואח"כ היהדות, כך טעו וממשיכים לטעות
ה"מלומדים" האנטי דתיים בישראל, שכל "מדעיהם" מונעים משנאה
רגשית לתורת ישראל ומסרבים להבין כי דת ישראל איננה "מסורת" חולפת או
תשובה רוחנית רגעית למצוקה חומרית. להבדיל מכל אותן תנועות מחאה ופוליטיקה מזרחיות
– יהודיות הרי שש"ס לא הייתה נאמנה אך ורק למוצא האתני, ולדרישות החברתיות –
מעמדיות – כלכליות לא היו עיקר בסיס הקמתה. ש"ס הייתה קשורה בטבורה לאמונת
הדת ולבסיס התורה שכל חיי יהודי דתי נעים מסביבו. ש"ס קשרה בחזרה את בני עדות
המזרח אל התורה ממנה נותקו עם בואם לישראל. ש"ס בכלל הוקמה ע"י פטרונים
אשכנזים , שאף הם נעו סביב הבסיס התורתי. פתיחת גני ילדים ובתיה"ס תורתיים
והכנסת בני עדות המזרח שוב תחת התורה רק ניתקה את האחרונים ממעגל ההתבוללות הרוחני
והתרבותי וזו הייתה סיבת המשך החיות של ש"ס למרות המשך שיטת ה"מקל"
וה"גזר", שהציונות החילונית והדתית הפעילו עלייה. אבל את זה לא הבינו כל
אותם "חוקרים", שלשווא ניסו לחפש סיבות "חומריות" להמשך קיומה
של ש"ס כ"מפלגה דתית", למרות היותה מפלגה תורתית. טעותם של החוקרים
נבעה גם מתוך היותם חילוניים אנטי דתיים שסירבו לקבל את העובדה כי קשירת ישראל
לכור מחצבתו הדתית היא בעצם נוסחת קיום לנצח נצחים. אם היו ה"חוקרים"
הללו מודים בעובדה הפשוטה הזו – שש"ס ואגו"י קיימות אמנם כמפלגות עדתיות
אך לאוו דווקא העדתיות היא בסיס קיומן אלא הדתיות היא בסיס קיומן, הרי שאותם
"חוקרים" חילוניים היו מודים
שעצם קיומם החילוני – ציוני או החילוני בכלל היא טעות היסטורית שכורתת אותם מהענף
ששמו "יהודים" ו"יהדות". ולזאת הם בודאי שלא יסכימו להודות ,
שהרי כך הם מודים שכל הווייתם בשקר ביסודה.
אבל מנגד הרי שאותם
"חוקרים" , פוליטיקאים חילוניים ורשויות המדינה החלו גם להבין שבן
גוריון ודומיו טעו באיזשהו מקום כשהצהירו שהתפילין יונחו במוזיאון לאחר שני עשורי
קיום של המדינה החילונית. הפסוק מספר שמות – "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן
יפרוץ", החל שוב לנצנץ לנגד עיניהם הכלות. וש"ס הייתה הבעיה העיקרית
שלהם. למרות שאגו"י האשכנזית הייתה מוצקה יותר מבחינה תורתית והשקפתית,
ולמרות שבציבור החרדי האשכנזי קיימות תנועות קיצונית יותר מאגו"י כמו
ה"עדה החרדית", חסידות סאטמר ו"נטורי קרתא", הרי שש"ס
החלה לסכן את הציונות יותר מהחרדיות האשכנזית. ומדוע? עד להקמתה של ש"ס הרי
שתופעת ה"חרדים הספרדים" דעכה. כמובן ש"חכמי" מדעי הרוח
והגשם" טוענים עד היום כי ה"חרדיות" היא "תופעה אשכנזית"
בלבד והיא הולבשה על יוצאי המזרח במלאכותיות. יתרה מכך – אותם "גאונים"
חילוניים שאינם מבינים בדת אש למו, טוענים עד היום כי בעצם בני עדות המזרח היו
תמיד "מתונים" יותר בדת ישראל ורק הרבנים המחמירים האשכנזים יצרו את
ה"חומרות" אצל בני עדות המזרח. אבל כמובן כמו שכל ההיסטוריוגרפיה
החילונית היא עקומה ושקרית ביחס להיסטוריה היהודית, שהרי כך הם הדברים גם לגבי
עדות המזרח ורמת דתיותם.ראשית,המושג "חרדים" לא היה קיים אצל בני עדות
המזרח משום שבארצות המזרח וצפון אפריקה היו כל היהודים בגדר המעשי של
"חרדים". המילה "חרדים" הופיעה באירופה לאחר שהרפורמים, הקונסרבטיבים
ואנשי ה"מזרחי" כרסמו באופן קיומה של דת ישראל והתירו מה שה"שולחן
ערוך" אסר. המילה "חרדים" באה להגדיר את כל אלה שהמשיכו ביהדות
אירופה את נאמנותם ל"שולחן ערוך" ללא סייג וקיימו את "חדש מפני ישן
תוציאו". אבל בארצות המזרח – עד ממש לפני העלייה לארץ ישראל, לא התקיים כלל
מצב של המצאות "דתיות" מחוץ ל"שולחן ערוך", או אפילו כרסום
מסוים בחוקי ה"שולחן ערוך", ואפילו במה שרבותיהם בארצות המזרח ציוו כל
אחד ואחד. גם ענייני התבוללות לא היו קיימים במזרח היהודי ואם כבר יצאו יהודים
לתרבות רעה הרי שזו הייתה תרבות זרה ממש (חילוניות וקומוניזם) ומבלי שתתיימר
להמשיך במסורה היהודית ב"דרכי נועם". אי לכך הרי שבאמת לא התקיים המושג
"חרדים" במזרח היהודי משום שלא היה צריך להגדירו כך, שהרי כל יהודי דתי
שם (ותשעים וחמש אחוז היו כאלה...) היה "חרדי" – דהיינו, נאמן
ל"שולחן ערוך". מכאן שמושגים כ"אורתודוכסים"
ו"חרדים" לא התקיימו במזרח היהודי משום שגם לא צצו שם
"רפורמים", "קונסרבטיבים" או ה"מזרחי", שהצריכו
להתגונן מפניהם ע"י שימוש באותם מושגים.
מכאן שגם ה"טענה
האקדמאית", שיהודי ערב היו "מתונים בדתם" היא שקר וכזב. נהפוך הוא,
בארצות המזרח – עד ממש לפני העלייה לארץ ישראל, הייתה הדת היהודית , במתכונתה
החמורה ביותר, עיקר העיקרים ואוי למי שהפר אותה. התבוללות וגרות לא היו קיימים, ולראיה
שהיחידה מעדות ישראל שרבניה ציוו לפני פחות ממאה שנה לא לקבל גרים לעדתם היו בני
העדה החלבית, שמקורם בעיר חלב שבסוריה והפזורים כיום בארה"ב, במרכז ובדרום
אמריקה בעיקר. בימים שארץ ישראל התמלאה פוקרים ומתבוללים יהודים שבאו בעיקר ממזרח
אירופה (בראשית המאה ה-20) הרי שעדיין לא נמצא בעירק (עד שנת 1910) אפילו מחלל שבת
אחד. כך היו הדברים גם בשאר ארצות המזרח והמגרב, ובמיוחד בתימן הרחוקה שבקצה המדבר
הערבי. השבר האמיתי בא בארץ ישראל – בה הוכנסו ילדי המזרח למסגרות פסדו דתיות ואף
אנטי דתיות, תוך שימוש בטרור ממש ותוך זיופי המסורת היהודית הקדומה ורמיסת אבות
המשפחה, ובמיוחד חכמי התורה הספרדים. וכך – להבדיל מהחרדים האשכנזים שכבר באירופה
למדו להתגונן מפני הכפירה היהודית, הרי שבני המזרח היהודים נקטעו מחיי התורה
והמצוות וממילא לא נותרו בתוכם רבים שיהיו חרדים ל-ה', ורק מיעוט קטן ניצל
ע"י האשכנזים החרדים וכמובן החל להתלבש כמותם, תוך זניחת הלבוש היהודי המזרחי
המסורתי , שבטח לא היה כלבוש הפוקר המערבי אלא כעמי המזרח, ובעיקר כערבים.
הקמתה של ש"ס יצרה
מעין חזרת הגלגל החילוני אחורה , ובמשך כשלושים שנה מטכסים החילוניים –
וה"חוקרים" האקדמאיים בראשם, עצה ומזור כיצד למנוע את חזרת הגלגל
הציוני- חילוני אחרוה. בעוד שהחרדים האשכנזים – עד תחילת שנות ה-90, לא פרצו החוצה
מירושלים החרדית ומבני ברק ומעוד כמה קריות חרדיות קטנות, הרי שהשפעת ש"ס
החלה לפרוח בכל ישוב בו חיים בני עדות המזרח, וכאלה מדובר בכל המדינה להוציא אולי
את התנועה הקיבוצית ואת המושבים השמרנים והדשנים יותר. בעוד שהחרדים האשכנזים –
למרות ריבויים הגדול ופריצתם לערי לווין חרדיות חדשות, נותרו סגורים בקרב בני
משפחותיהם החרדיות והיו מנותקים מההוייה החילונית – אשכנזית המתבוללת, הרי שפריצת
ש"ס הייתה כמעט לכל בית ספרדי, ולא מעט משום שהקשר למצוות בקרב המזרחיים
היהודים לא נותק אלא לאחר הקמת המדינה, ולכן הוא היה טרי יותר לאיחוי. הדאגה הזו –
מפני ש"ס, שאיננה נשמעת ל"כללי ההיעלמות העדתיים", לא פסחה על
הימין והשמאל החילוני כאחד, ואף על הכיפות הסרוגות. הימין החילוני (ובמיוחד
הליכוד) הבין לפתע כי הקולות שהחל לאבד בשנת 1984 לש"ס לא רק שלא יחזרו אלא
בכל מערכת בחירות רק יגדלו וינועו עוד ועוד לכיוון ש"ס. גם הפנייה העצמאית של
ש"ס לכיוונים פוליטיים שאינם דווקא בהשקפה הימנית הטריוויאלית והטיית עדות
המזרח לשם הביאה עימה דאגה נוספת מש"ס. מנגד השמאל ראה בעינים כלות כיצד הדת
חוזרת למרכז הזירה למרות השואה ולמרות הדומיננטיות החילונית בישראל, ועוד מכיוון
עדות המזרח, שאת דתם ואת תרבותם השמאל ניסה להשמיד באופן כפול (דת ןמזרחיות). וכאן
החלו גם דרכי ההתחכמות לש"ס, כדי להורידה מהמסילה.
בעוד שהימין החילוני פנה
לדרך ה"מקל" והחל ביצירת אוירת פלילים ( שאמנם הייתה קיימת ולא ניזונה
מדמיונות ומעלילות שווא...) סביב ראשי ש"ס, הרי שהשמאל החל בדרך ה"פה
רך" שמטרתו הייתה לפתות את אלה שחזרו למימי התורה וחזרו לחיים של דגים חיים,
לעבור ליבשה של ההסכלה והאוניברסיטאות , ובמיוחד לחתור תחת מעמד המשפחה החרדי
ולהביא למרד נשים, עד שדג המים החרדי - ספרדי יעלה על היבשה החילונית ויהפוך למת
רוחנית. למרות שש"ס הייתה סכנה דמוגרפית גדולה יותר מ"יהדות התורה"
הרי שאותה היה קל יותר לצוד. אגו"י – ולימים "דגל התורה", בנויות
על תשתית ארגונית ותורתית של רבנים וגדולי תורה לצד אדמו"רי חצרות ורבני
חוגים חרדים שקיימים במבנה הארגוני של אותן מפלגות עוד מעידנא דקדמה, ולמרות שגם
במפלגות הללו – ואפילו בחוגים החרדים האשכנזים שלא מצביעים לפרלמנט הישראלי,
הצליחו לחדור משת"פים של הממסד החילוני , הרי שבש"ס המצב היה מלכתחילה
רעוע יותר וקל יותר למניפולציות. ש"ס הארצית (להבדיל מהסיעה העירונית בעיריית
י"ם שהוקמה בשנת 1983 (שנה לפני ש"ס הארצית) הוקמה לפני בחירות 1984, אך
לא הרבנים הספרדים – מדורי הדורות, וצאצאיהם החלו להנהיגה מיום הקמתה. עשרות שנים
של חילוניות ושבירת מסגרות הותירו חוגים תורתיים היסטוריים מנותקים זה מזה
ומרבניהם. דווקא רב אשכנזי ליטאי הקים את ש"ס ובין השאר הקימה במיוחד לשמש
כלי למאבק פנימי בחסידים. ההקמה הזו כללה את
הכנסתם של שלושה רבנים ספרדים , חשובים כשלעצמם, כהרב שלום כהן, הרב שמעון בעדני והרב
שבתאי עטון כ"חכמי התורה" של ש"ס. אך שלא כמו ב"מועצת גדולי
התורה" של אגו"י , בבד"ץ של ה"עדה החרדית" ולימים
ב"מועצת גדולי התורה" של "דגל התורה", הרי שבש"ס הרבנים
החשובים התמנו ע"י גורמים שאינם ספרדים, ויותר מכל הרי שרוב רובם של הרבנים הספרדים
הגדולים לא נמנו על "מועצת החכמים" הממונת של ש"ס, ובראשם שנים
מגדולי ישראל הספרדים של אותה עת, הרבנים יהודה צדקא ובן ציון אבא שאול, שגם
התנגדו לעניין ההצבעה לפרלמנט. דהיינו, ההנהגה הרוחנית של ש"ס הייתה מראש
רעועה , תלויה באחרים ומנותקת הן מהשטח והן חסומה בפני רבנים ספרדים אחרים. היה זה
שבר שממילא לא הבטיח הנהגה מקיפה לעתיד.
ואז בא עוד צעד שהפך את ש"ס כבר בתחילת דרכה לפחות חרדית ויותר תלויה בממסד
החילוני. הצעד הזה החל כאשר מקימי ש"ס הספרדים ביקשו מהרב שך לצרף להרכב
"חכמי התורה" גם את הגר"ע יוסף אך הרב שך התנגד משום כהונת העבר של
הגר"ע יוסף כ"רב ראשי", דהיינו, כפיפותו של הגר"ע יוסף בעבר
למערכת החילונית – ציונית, הייתה לרועץ בעיני הרב שך , שחשש כי העבר הזה יהיה בעתיד פגם לעצמאות חרדית.
הרבנים הספרדים טענו מנגד כי המהלך הזה יביא קולות רבים בבחירות אך הרב שך עדיין
התנגד, ואילו הגרי"ש אלישיב טען כי בשלב מסוים הגר"ע יוסף יפרוש לקו
עצמאי ולא ישמע לרב שך. ואז הבטיחו לו שלושת "חכמי התורה" (שהרב שך ,
כאמור מינה) כי הגר"ע יוסף יהיה רק "אחד מתוך ארבע" וכי יו"ר
"חכמי התורה" יהיה הרב שלום כהן. אבל העניינים התגלגלו אחרת ותוך כדי
מערכת הבחירות השתלט הגר"ע יוסף על ראשות חכמי התורה – לא במעט תודות לייעוץ
של האברך לשעבר אריה דרעי ובעזרתו של בנו, דוד יוסף. להבדיל מאגו"י
ודגה"ת – שגם שם אי אלו רבנים מצויים
תחת שרביט הממסד החילוני אך מנגד רבנים אחרים מאזנים את התלות הזו בעצמאותם, הרי
שעם הפיכת הגר"ע יוסף ליו"ר ב"מועצת חכמים" כה קטנה, הרי
שלשאר חברי "חכמי התורה" לא היה באמת מה לומר בנושאים השקפתיים אנטי
ממסדיים. רק לאחר מותו של הגר"ע יוסף הסתבר כמה ההבדל בינו לחכם שלום כהן היה
גדול, וזאת לאור טענתו של חכם כהן במפגש כל גדולי וחכמי התורה (למשל בעניין הגיוס לצבא...) החרדים לא ליטול
כלל כספי מדינה, כדי שיהיו עצמאיים. מי יודע כיצד הייתה ניראת ש"ס אילו הרב שך לא היה מסכים
ל"המלכתו" של הגר"ע יוסף בשנת 84, ואילו חכם כהן היה מנווט
מלכתחילה את ש"ס בדרכו שלו , ולא מגיע אליה לעת זקנה וכאשר שלושים שנה הקו של
ש"ס חינך דורות להתמזג עם הציונות ועם החילוניות...לאחר מות הגר"ע יוסף
הובא הרב כהן כיום ע"י דרעי לא לשם משילה תורתית אלא לשם היותו "יס
מן" רוחני לכל תעלוליו הרפורמים של דרעי.
נתוני הפתיחה האלה – של
"חרדיות בע"מ", הראו למבינים כי ש"ס לא תהיה מפלגה חרדית
מוצקה וגם לא מפלגה מזרחית אמיתית. השלטון הממסדי עשה הכול כדי שש"ס לא תהיה
חרדית וגם לא תהיה מזרחית, ואילו מנגד החרדים הליטאים עזרו לשלטון למנעה ממזרחיות. וכך אמנם היה. כניסתו
של אריה דרעי לעובי הקורה בש"ס הכניסה את הממסד הישראלי לעובי הקורה ואט, אט
החלו רעיונות פוקרים לחדור לש"ס – מהצד השמאלי של המפה. זו לא הייתה רק השפעה
בעניינים מדיניים, שהרי גם ה"עדה החרדית" , מעוז המלחמה הדתית, איננה
ניצית בעמדותיה המדיניות, והיא דווקא אנטי ציונית. גם הרב שך היה תמיד יונה
פוליטית. ההשפעות של השמאל היו יותר בכיוונים דתיים וחברתיים, כדי לקרר את החרדיות
בש"ס ולהנציח סיפור בדים שכאילו ה"ספרדים הם ליבראלים דתיים", וכל
זאת כדי להחזיר את הגלגל החרדי אחורה, דרך שינויה מחדש של ש"ס. הברית של
ש"ס עם מר"צ ושולמית אלוני (בממשלה ואח"כ ברשימה משותפת בהסתדרות
העובדים) היו ניצני התהליך הזה. ברפורמה ה"חרדית" החדשה הצטרפה ש"ס
בהסתדרות הכללית לקביעת שביתות בשרותי יהדות שהיו עד נכסי צאן ברזל של מניעת
שינויים כמו בלניות במקוואות טהרה, משגיחי כשרות וכלי קודש רבניים בכלל. אי לכך
הרי שגם רבנים ספרדים רציניים וחרדים לדבר ה' מצאו את עצמם מחוץ לש"ס משום
"חרדיות יתר", ובמיוחד משום השכלתם התורתית, ובראשם הרבנים יצחק פרץ
מרעננה ויוסף עזרן המנוח מראשון לציון. ישבתי לצידו של רבי יוסף עזרן – באמצע שנות
ה-90 , כאשר הלה קיבל איומים פיזיים דרך הטלפון מדוד יוסף , אם יוסיף לצאת רעיונית
נגד מעלליו של דרעי. כך גם נהג דרעי לגבי
בידודו של בכור בניו וגדול התורה שבהם –
רבי יעקב יוסף, כאשר בידד אותו מאביו בתככים . מאחורי מעלליו של דרעי עמדו צעירי
העבודה ומר"צ, ובראשם חיים רמון, שחשב באותם ימים להפוך לראש ממשלה. דרעי
העיף רבנים ועסקני תורה ובמקומם קידם עסקני רחוב שחלקם היו אפילו אנלפבתים. רמת
התורתיות בש"ס ירדה פלאים. במקום לבנות מערכת תורתית לחרדים ולחרדיות הספרדים
הרי שדרעי העדיף להשקיע בבניית חינוך דתי
פושר למסורתיים וחילוניים, כי בהם ראה פונטנצייאל הצבעה לא תורתי שיעזור לו להגיע
למרומי החילוניות הפוליטית, בעוד שטיפוח מוחם של חרדים ספרדים היה עבורו נטל
וטיפוח כאלה שעוד יבקשו לסותרו. כך הוזנח מסלול הקמת חינוך חרדי עצמאי לחרדים
הספרדים, ושחרורם מתלות במוסדות החינוך החרדים האשכנזים. יתרה מכך, אותם עסקנים
דלים ונאמנים ככלבים שדרעי מינה לא היו יכולים להרים באמת פרויקטים חינוכיים
ותורתיים, ואילו על הכנסתם של אנשים מתאימים ומורמים מעם הרי שדרעי לא רצה לשמוע.
בעזרת דוד יוסף – בנו של הגר"ע יוסף, הרי שדרעי השתלט כליל
על האב הזקן. כאן המקום לציין כי עד להקמתה של ש"ס הרי שהגר"ע יוסף –
לאחר עזיבתו את ה"רבנות הראשית", צנח בפופולאריות שלו ורק הקמתה של
ש"ס והכנסתו ל"מועצת החכמים" החזירה אותו למרכז הפוקוס. דרעי –
מלמדו לשעבר של בנו הצעיר של הגר"ע יוסף (משה), ניצל את המצב היטב ויחד עם
דוד יוסף (עמיתו בעבר בישיבה) הם עבדו על פרויקט "גדול הדור" והצגת דמותו
של הגר"ע יוסף לממסד ולציבור כ"פוסק ליבראלי". השמאל הציוני –
שנלחם נגד תורת ישראל, אימץ את דרעי אל ליבו. מעלליו של דרעי – בחזות של "בנייה
תורתית", היו בעצם בניה לעצמו בלבד. כך למשל הציג דרעי את הקמת עיתונה של
ש"ס – "יום ליום", כפרויקט חשוב מבחינת קולה העצמאי של היהדות
החרדית הספרדית. אבל למעשה הקמת העיתון הזה הייתה לשם הענקת פרנסה לעיתונאים
חילוניים – ואפילו אנטי דתיים, שאותם הביא מהעיתונות החילונית, כדי שהללו יכתבו
עליו טובות בעיתונות החילונית ויחלצו אותו מהמשפטים הפלילים בהם הסתבך. האירוניה
הייתה שלימים אותם עיתונאים עזבו את העיתון "יום ליום" (לאחר שנפל והפך
לשבועון אנונימי עד כעצם היום הזה...) והפכו לתוקפים הגדולים ביותר נגד דרעי...במקום
למנות את מקימי ש"ס הצעירים לעוזריו הוא מינה חרדים אשכנזים אפורים ונטולי
השקפה תורתית אמיתית , לעוזריו, וזאת משום שלא רצה לטפח לעצמו יורשים ו/או מתחרים
תורתיים ספרדים, ואילו בעסקנים האשכנזים החרדים הוא שלט היטב. דרעי טיפח חילוניים
ספרדים מהשמאל בעוד שראשי ערים חרדיות מש"ס (כמו למשל שמואל לנז'ה מעמנואל)
ומועמדים מוניציפאליים מש"ס (דירהאם מביתר) הוא הדיר לטובת החילוניים והחרדים
האשכנזים. דרעי בעצם הכניס לש"ס שיטה סטליניסטית – לקדם את הפחות רעיוניים ואידיאולוגיים,
ולהיפטר מאנשי ההגות. בדרך זו הוא הגשים את הדיקטטורה שלו ואת קירורה של ש"ס
בענייני תורה, דבר שהוא חשב שיעזור לו להפוך למנהיג "ממלכתי" אצל
החילוניים. בשנת 1990 בחר בו העיתון השמאלי הרדיקלי, העולם הזה", כ"איש
השנה" ואף ניבא שדרעי יהפוך ל"ראש הממשלה החרדי והספרדי הראשון".
דרעי היה בעננים והאמין אז שאת משפטו יוכל לסגור בעסקאות עם השמאל המנצח של שנת
1992. והייתה גם פרשת הרעיון לפירוקה של ש"ס ממפלגה חרדית – דתית למפלגה
"פלוריאליסטית" כללית, שבאמצעותה חשב דרעי להגיע לתפקיד ראש הממשלה – או
לפחות יהפוך את ש"ס למפלגה השנייה בגודלה בישראל.
זה אירע בשנת 1996.
ישבתי לשיחה עם קבלן בניין מפורסם – אז מתומכי הליכוד. תוך כדי השיחה סיפר לי הלה
כי בשנת 1999 ש"ס כבר לא תהיה מפלגה חרדית משום שדרעי יחליף את פניה למפלגה
"כללית", ובתוכה יהיו חילוניים אשכנזים וספרדים גם יחד. אבל התכנון הזה
לא יצא לפועל משום שדרעי נזרק לכלא והיה צריך לחכות עוד 13 שנה כדי לחזור
לש"ס. בדיוק באותה תקופה ניסו
השלטונות להפיל את דרעי והצליחו. הניצחון היה כולו של הליכוד. דרעי נשלח לגלות
בכלא רמלה ועל המפלגה מונה אלי ישי.
גם ימי ישי לא היו ימי זוהר חרדים – בלשון
המעטה. האיש היה בעברו מסנן הטלפונים של הרב ניסים זאב ואשר השכלתו התורתית והכללית
היו נמוכות. דרעי – בראשית שנות ה-90, הבין כי יאלץ להתמסר למשפטו ואולי אפילו
לוותר על היו"ר בש"ס, מסיבות משפטיות כמובן. או – אז הוא ידע כי עליו למצוא אדם אמין שבידו
יפקיד את תפקיד מזכ"ל התנועה , עד שיחזור אליו לאחר הערפילים המשפטיים. אלי
ישי נמשה על ידו מחדרו האפרורי של ניסים זאב בעיריית י"ם והפך לשוליה של דרעי. בתחילה
הוא מונה למנכ"ל "אל המעיין" ורק אח"כ הוקפץ להיות מזכ"ל
ש"ס. בתפקיד מזכ"לות רצה דרעי בתחילה דווקא בנאמנו האשכנזי, בצביקה
יעקובסון, אך הגר"ע יוסף הטיל ווטו. דרעי קיבל מסר ברור כי המזכ"ל יהיה
"רק אחד משלנו". הגר"ע יוסף לא האמין בכת האשכנזית והנהנתנית של
דרעי, ובצדק. ואמנם, הספרדי הראשון שדרעי מינה לתפקיד בכיר בש"ס היה גם זה
ששלח אותו לגלות פוליטית שלאחר הכלא.
אריה
דרעי זרע רק ריחוק מדרך ומאנשי התורה. אבל המשך שייכותה של ש"ס לתלמודי תורה
ולחינוך תורתי, וכמו כן שמירת יסודות תורתיים מרכזיים כמו מעמד האישה החרדית,
הותירה את ש"ס חזקה ולמרות מראות המשפט של דרעי. למרות תדמיתה השלילית בציבור
הכללי, ולמרות מעלליו האנטי תורתיים של דרעי הרי שש"ס לא התפרקה אלא עלתה
בכוחה. כך למשל, לאחר השתתפותה של ש"ס באופן חלקי בהסכם אוסלו ובאופן מלא
בשרות מר"צ בממשלה וב"הסתדרות הכללית" (בין השנים 1992 ל- 1996) הרי
שהמפלגה עלתה משישה מנדטים לעשרה מנדטים, למרות הסתת הימין והמתנחלים נגדה. בשמיים
עמדה לש"ס – מול ה"מתנחלים", הזכות של הצטרפות יותר ויתר מבני עדות
מזרח בחזרה לתורת אבותיהם. באותם ימים היה הרב עובדיה במיטבו ותמימותו חיפתה בשמים
גם על מעלליו של דרעי. במיוחד עלתה ש"ס בשנת 1999 כשהגיעה ל-17 מנדטים , אבל
ירידתה החלה במערכות הבחירות שאח"כ.
באותם ימים דרעי גם
התעלם מקיפוחם של בני עדות המזרח החרדים בקרב חבריו האשכנזים החרדים, ובמיוחד בעיר
החדשה שקמה על ידיו והייתה בעלת ציוויון ליטאי, בקריית ספר. דרעי מינה שם את אחד
מנאמניו האשכנזים – יוסי שווינגר, כראש מועצה ממונה. באותן שנים (אמצע שנות ה-90)
ביזו הליטאים את הספרדים בישוב הזה עד עפר. הליטאים פגעו שוב ושוב בלווין השידור
של הגר"ע יוסף, התעללו בקבלת ספרדים למוסדות החינוך שלהם וירקו ברחובות הישוב
על נשים ספרדיות. שווינגר האשכנזי כמובן סייע לאחיו הליטאים. רבנים ועסקנים אשכנזים
מי"ם ומבני ברק , שניסו להתערב לטובת הספרדים בקריית ספר, סולקו עם בואם.
הפנייה לדרעי – מהרב גדעון הכהן (לימים סגן ראש עירית מודיעין עילית), לא הועילה
ודרעי התעלם מהעניין. ההתעלמות של דרעי הייתה משום שקשריו הפוליטיים והמסחריים עם
יזמי העיר האשכנזים – חרדים (טיקוצינסקי, ארנפלויד ושרייבר) הייתה אמיצה יותר
מנאמנותו לספרדים. היזמים כמובן עמדו לצד הגזענים. בביקורינו אצל הגר"ע יוסף
הודה האחרון כי דרעי יודע מהעניין אך מתחמק מלסייע משום אינטרסים אישיים,
והגר"ע הבטיח לטפל העניין אך כמובן שדרעי לא עשה דבר בעניין. לחילופין הורה
הגר"ע יוסף לספרדים מקרית ספר לפנות ל"אגודה לזכויות האזרח"
ולערכאות חילוניות בטוענו ש"זהו פיקוח נפש, אין ברירה". זו לא הייתה
הפעם היחידה שדרעי התייצב לצד האשכנזים החרדים נגד הספרדים. דרעי תמיד העדיף חלוקת
כספים רחבה יותר לראשי מוסדות אשכנזים על פני הספרדים, ולא מעט משום שעם האשכנזים
הסתדר טוב יותר מבחינה "עיסקית". שווינגר – עוזרו בימים שהיה שר הפנים, העדיף להכניס אל
דרעי את כל ראשי הישיבות האשכנזים ואילו הספרדים חיכו לשווא מבוישים לתורם שלא
הגיע.
מתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 החל הממסד
החילוני לפעול ביתר שאת להצרת עליית התורה בישראל. הגברת עליית החזרה בתשובה
(משנות ה-80 של המאה ה-20) לצד הקמת ש"ס ופריחתה הפחידו את הימין (בעיקר
אלקטוראלית...) ואת השמאל (בעיקר דמוגרפית...) גם יחד ולאחר שסקרים הורו על גידול
בציבור החרדים החלו החילוניים לטכס עצות של "הבה ונתחכמה לו". ש"ס –
שהייתה הסכנה הגדולה של החילוניים, סומנה מנגד גם כזו שקל יותר יהיה להשפיע על
אנשיה לשתף פעולה עם הממסד. על הסיבות לכך עמדתי כבר קודם במאמרי אבל רק אחזור
ואציין כי הגר"ע יוסף היה בעברו איש ממסד כ"רב ראשי" , הרבנים
הספרדים בעלי ההשקפה הרדיקאלית נוטרלו ע"י דרעי מש"ס , העסקנים של
ש"ס היו קלי דעת ולפעמים בכלל חילוניים מחופשים שאפילו לא ידעו קרוא וכתוב ומעל
הכול הבינו בממסד החילוני כי הכסף הממסדי יענה את הכול. כל זאת בימים שהרב שך
העמיד מחסום ל"יהדות התורה" עד לאיזה אחוז מותר לקחת כספי ממסד, כדי שלא
ישפיעו על ההשקפה התורתית. החילוניים טוו לעצמם כמה אמצעים כדי להשיג אצת המטרה המרכזית
: עצירת הדמוגרפיה החרדית. 1) עצירת תעמולת התשובה , ובמיוחד אותם ערוצים
חרדים ששידרו אנטי ציונות ממש.2) גיוסם של החרדים לצבא , לשם חינוכם בדרך חילונית
בצבא.3) הכנסת האקדמיה – בתחפושת
"חרדית" ובגלוי, לתוך החברה החרדית. 4) הכנסת עיסוקים חילוניים ליהדות
החרדים כ"פופ חרדי" ו"קולנוע חרדי". 5) העלאת מעמדה של האישה
החרדית עד כדי שיויון ציבורי מול הגבר החרדי, כדי שדרכה ישבר הבית היהודי ובעיקר
תרד הילודה.6) הכנסת הציונות כתמיכה ב"חוק השבות" הקיים
וב"גיורי" החלומות החילוניים. 7) סימונה של ש"ס כאמצעי המוביל (אם
כי לא היחיד...) לממש מטרה זו דרך האמצעים הנ"ל.
ואמנם כך היה לימים. ש"ס הובילה את כל
אותם אמצעים שלימים סדקו את חומת התורה. כבר בראשית שנות ה-90 הוחדר ליהדות החרדית
"בעל תשובה" ספרדי שכל מעלליו היו להילחם במסורת היהדות הצרופה. שמו של
האיש הוא דני נשיא. מהמחצית הראשונה של שנות ה-90 של המאה ה-20 החל הלה לתככך ולפעול
נגד ההוויה החרדית הטריוויאלית. במסווה של הקמת "ארגון תקשורת חרדי למען
זכויות החרדים", בשם "מנוף" הוא כינס לתוכו את כל השבאבניקים שרצו
להוריד את רמת היהדות החרדית. הארגון הזה, יותר משנלחם באמת לתדמית חרדית הגונה
בתקשורת החילונית, הרי שהוא דאג לעצור את עלייתם לשידור של יהודים חרדים בערוצים
החילוניים , כדי שדברי השקפה חרדיים לא ישמעו. בהמשך ניסה אותו נשיא - לצד שני
בעלי תשובה פושרים וליצנים ביהדות החרדית (איקה ישראלי ומרדכי "פופיק"
ארנון), להפוך את ארגונו לאולטימטיבי שיחליט מי יעלה לשידור גם בתקשורת החילונית ,
מבין החרדים, ומי לאוו. נשיא ניסה לשדרג את רעיונו אפילו דרך הרב אלישיב (באותם
ימים הרב שך כבר היה פחות פעיל משום מצבו הבריאותי), כדי להסתיר את שייכותו למפלגת
ש"ס, אותה כבר ביכה הרב שך וטען כי ימנע ממנו העולם הבא משום שהקימה. בין
השאר העמיד נשיא בראש ארגונו – כ"דמות רוחנית", את הרב הציוני
מ"רבנות" רחובות" , הרב שמחה קוק, ששימש ככסות בובתית לפעולותיו.
איש אחר אליו התחבר נשיא היה ח"כ ישראל אייכלר, שהיה באותם ימים עורך עיתון
"המחנה החרדי".
לא לחינם נפגשו השניים.
האדמו"ר מבלזא סימל כבר בשנת 1981 את ה"רפורמאטור" של היהדות
החרדית אך רק מעטים הבחינו בכך משום שמאבקו אז החל רק נגד ה"עדה החרדית"
ונגד חסידות סאטמר. לאחר שהקים הכשר ובית דין עצמאיים ושבר את המונופול של
ה"עדה החרדית" הוא המשיך והקים עיתון כדי לשבור את המונופול של
"המודיע" כעיתונה של היהדות החרדית. בראשית שנות ה-90, במסגרת הרצון
החילוני להוריד את עליית החרדים, הובא אייכלר לשמש כ"מסביר חרדי"
בטלויזיה (אז היה קיים רק ה"ערוץ הראשון") לאחר שהמפיק החילוני האנטי
דתי , גודפינגר, התרשם כי אייכלר הוא
"מספיק מתון" לשמש כמופיע קבוע בתוכנית הטלויזיונית "פופוליטיקה"
, וכמובן למנוע מחרדים אותנטיים ו/או רדיקליים להופיע בטלויזיה. דהיינו, מאחורי
ה"שידוך" העתידי בין בלזא לש"ס עמד הממסד הישראלי, שגם הבין כי חוג
אשכנזי בודד לא יוכל לפעול לבד להחדרת רוח החילוניות ביהדות החרדית, וכי גם כאן,
בפריצה ליהדות החרדית האשכנזית, ש"ס היא השער, וכך אמנם היה לימים.
האדמו"ר מבלזא היה
ראשון ממכשירי ש"ס בקרב החרדים האשכנזים – לאחר שהרב שך יצא נגד ש"ס.
ש"ס ובלזא לחמו – דרך "מנוף" של דני נשיא, נגד הרב דוד שמידל
וארגון "אתרא קדישא", שעשרות שנים היו סמל המאבק למען קודשי ישראל ונגד
הארכיאולוגיה החילונית שבאה לשבור את ההגנה על קברי ישראל. נשיא ואייכלר השתמשו
ב"מחנה החרדי" נגד הרב שמידל בימים ש"יתד נאמן" עוד שיתף
פעולה עם הרב דוד שמידל, וראה בו את שלוחו של הרבי מבריסק זצ"ל. כך החלו
החילוניים להניח את אבן הפינה להריסת דמות "אתרא קדישא" כאשר דני נשיא
ממשיך את התעמולה נגדה גם לעבר ביתו של הרב אלישיב. לימים נשלח גם דודי זילברשלג
להמשיך בקו הזה, ויחד עם איש הממסד אהוד כהן הם הסיתו בפשקווילים נגד הרב שמידל
ואפילו הצליחו להטות את דעת הרב אלישיב (בעזרת אורי לופוליאנסקי...) ו"יתד
נאמן" נגד "אתרא קדישא". גם זילברשלג – שלוח ממסד
"למהדרין", קושר כמובן לש"ס ולא במקרה מידי בחירות בבחירות הוא
ממליץ להצביע ש"ס ולא "יהדות התורה"...
ש"ס ובלזא הקימו לימים
את הארגון הציוני "הידברות" שכל תכניו מנוגדים השקפתית להשקפת היהדות
החרדית שבראשה עמד האדמו"ר המהרי"ד מבלזא זצקו"ל. בשנת 1992 היו
קלפיות קריית בלזא בי"ם מלאות בפתקי ההצבעה של ש"ס, בימים שהרב שך קרא
גם לספרדים לא להצביע לש"ס. לפני בחירות 1996 ביקשו אנשי בלזא מקום בש"ס
אך דרעי מנע זאת מהם בחששו כי עם המנדט הזה תברח בלזא למפלגת העבודה. באותן שנות
ה-80 החלה להתגבש השקפה משותפת בין דרעי לבלזא שצריך לפרק את המסגרות החרדית לטובת
"אנטריזם" (מושג חילוני – קומוניסטי...) בתוך החילוניים. בלזא רצו להיות
משוחררים מהדומיננטיות של "יהדות התורה" ודרעי חלם להפוך לראש ממשלה.
באותה תקופה היו גם ש"ס וגם חסידות בלזא סמוכות לשולחנה של מפלגת העבודה –
ששלטה אז בישראל, ואשר יחד עם שותפיה משמאל פעלה להרס היהדות החרדית על מוסדותיה
ולחלחל אליה אפיקורסות.
אותו דני נשיא המשיך במעלליו החתרניים נגד
ההשקפה החרדית ובין השאר פעל נגד הפגנות השבת ברחוב בר אילן בירושלים ובבני ברק.
לימים יעידו הרב רוזנפלד (יו"ר "הוועדה למען השבת" בירושלים)
ועמיתו מבני ברק כי נשיא, ממש בעיצומן של ההפגנות, החל להתעמת איתם (עם כל אחד
באירוע נפרד) על שהם מארגנים מחאות למען השת וכי "זו זכותם של חילוניים לנסוע
בשבת, גם באזורים חרדים". אותו דני נשיא ארגן גם פגישות עם אנשי מר"צ ואף
ישב עימם בעיצומה של השבת במסעדת טריפה שחיללה שבת (באזור החרדי של רחוב הנביאים
בירושלים), ובין השאר התקיף שם את היהדות החרדית. נשיא גם הכניס תיאטרונים וסרטים
לתוך ההוייה החרדית במסווה של תשובה. משסיים הלה את מלחמתו בתקשורת החרדית וסימא
מספיק עיניים הוא נחת במדרשה האקדמית של גב' זכייה בר שלום והחל לשמש שם כ"רב".
לבסוף הוכח כי גם האיש הזה היה יציר כפיים של ש"ס בשרות הממסד החילוני, והיה
קשור בין השאר לגב' יולי תמיר, שרת החינוך של מפלגת העבודה שמקורה במר"צ
וכיוונה היה אנטי דתי.
בכל הנוגע לשינוי תכני
החינוך בציבור החרדי הרי שה"בשורה" הרעה הזו גם כן יצאה מש"ס. כבר
במחצית השנייה של שנות התשעים החלה ש"ס לשתף פעולה עם הממסד החילוני בהכנסת
חינוך הסכלתי – שנגדו יצאו גדולי ישראל עוד לפני מאות בשנים. שלושה ראשי חץ
מורעלים עבדו בכיוון הזה. אריה דרעי עצמו – שתמיד העדיף את הקשר עם האקדמיה
החילונית על פני עולם התורה, והוא הביא את היוזמה לבנות "מכללות חרדיות"
שבהן ילמדו מקצועות שאסרו אבותינו. הסיבה הייתה בין השאר גם כדרך למציאת החן שלו בעיני
העולם החילוני , תוך ניסיון שבדרך חנופה זו יסגרו תיקיו הפליליים. שלוחו של דרעי
לרעיון הזה היה אדם בשם גבי בוטבול – ראש התנחלות עם כיפה סרוגה שחורה, שהחל ליישם
את ה"מסלול החרדי – אקדמאי".והצלע השלישית הייתה זכייה בר שלום שהשתחררה
ממרות בעלה, הדיין בר שלום, ובדברי חלקות
שכנעה את אביה (הגר"ע יוסף) לתת כתף לפרויקטים אקדמיים, שתקציבים שמנים היו בצידם,
ועם התירוץ של "הכשרה לפרנסה". מאחורי דרעי, בוטבול ובמיוחד בר שלום
עמדו מורי הדרך החילוניים. הכוונה שלהם הייתה להכניס לסקטור החרדי מקצועות כמו משפטים
(שיחליף את דיני התורה), עבודה סוציאלית (להוריד את הילודה החרדית ולהעביר תינוקות
חרדיים לסקטור החילוני), פסיכולוגיה (ליצור חיכוכים בין בני זוג כדי שאחד מהם –
בדרך כלל האישה, יערוק לעולם החילוני) , סוציולוגיה (ללמד "השקפות אניברסאליות"
במקום השקפות התורה) , היסטוריה ופילוסופיה יהודית (במקום תורת חז"ל והתורה
שבע"פ, ותוך העברת החרדים מהדת ללאום) ועוד. משנת אלפיים ועד היום נוצר הסטאטוס
החדש, שכנגדו נלחמו אבותינו ורבותינו הקדושים – ה"אקדמאי החרדי". הכוונה
לא היי תה ואיננה לשם פרנסה באמת , שהרי רוב ה"סטודנטים החרדים" נותרו
מחוסרי עבודה, שהרי מה תועיל ידיעת היסטוריה , פילוסופיה וסוציולוגיה לפרנסה?!
המטרה הייתה והינה לנתק את דור הלומדים החרדים מהתורה עד כדי צמצום
ו"תכנון" משפחתם, ועד שנכדיהם כבר יהפכו חילוניים, כדרכו של מנדלסון ששלושת
בנותיו התנצרות.
ותפקיד נוסף היה לגב' בר
שלום – להמריד נשים בבעליהן וביהדות , בדיוק כפי שהיא מרדה בבעלה ובתורת ישראל.
המכללה שפתחה בר שלום הייתה פריצת הדרך בעניין. גב' דליה לביא – "פמיניסטית דתייה"
מאוניברסיטת בר אילן בר"ג, הייתה אחת המנחות שלה. הכיוון היה לשלב נשים
חרדיות בכל המקצועות החילוניים ועד כדי הפיכתן ל"נשות ציבור", כדי
להוציא את העוקץ מסביב הבית היהודי שבו התורה היא העיקר והגבר הוא היוצא והנכנס
שלה, ודרכה הוא מנהיג את אותו הבית היהודי. בר שלום הצליחה בדרכה – לפורר את הבית
היהודי ולהמריד נשים חרדיות.ככל ששאר הטומאות בעולם החרדי נסקו כמו - הגיוס לצבא,
הפיכת התקשורת החרדית לבעלת השקפה חילונית (אבל היא גם זו ה"מחנכת את הציבור
החרדי), הכנסת סרטים ואינטרנט ועוד מיני מרעין בישין ליהדות החרדית , כך נסקה
הצלחתה של בר שלום לקשור נשים חרדיות למרוד ביהדות מעידנא דקדמה. אבל את המכה
הרצינית היא הנחיתה לאחר מות אביה. או – אז הקימה הגב' "רשימת נשים"
בעיר אלעד והפכה עצמה ל"גדולת הדור" שלהן. היא אף הפכה ליועצת אנטי
חרדית לשר החינוך מ"יש עתיד" האנטי דתית, לשי פירון. בר שלום קיוותה
להתברג אצל "יש עתיד" או אצל כחלון אך הללו לא היו זקוקים לה וכך גם
ב"עבודה" ובמר"צ ולכן כיום היא חזרה לש"ס. אין ספק משמכללות
קריית אונו וזו של בר שלום מוטטו את השקפת הריחוק החרדי מהסכלת ברלין , שהורישו
לנו רבותינו.
ש"ס הייתה גם הפתח
להפיכת התקשורת החרדית לכלי ביד היוצר החילוני. משנות ה-90 ואילך התפתחה
"עיתונות עצמאית" כנגד המודל החרדי ההיסטורי של עיתונות צפון קוריאנית –קרי, עיתונות מפלגתית. הרחוב
החרדי החל אז גם להכיר את ה"שבועונים
חרדים", שכל מאווים היה להכניס רק קרירות ומודרניות בעבודת ה'. כך פתאום צמחו
העיתונים "משפחה", "בשעה טובה" ו"בקהילה". אריה
דרעי וש"ס עודדו את צמיחתם משום הביקורת הסוחפת שחטפה ש"ס בעיתון
"יתד נאמן". מנגד, "יום ליום" של ש"ס , כאמור, יועד לתת
פרנסה לעיתונאים חילוניים שיחלצו את דרעי מהכלא, וגם הפצתו של "יום ליום"
שאפה לאפס. העיתון שנפתח שלא לשמה גווע ומיומון הפך לשבועון אנונימי. עיתון
"משפחה" קודם ע"י דרעי, ולמעשה בעליו היו חרדים מודרניים ששורשיהם
במפלגת הליכוד, בימים ששום חרדי לא התקרב אליה. והעיתונות הזו החלה להכניס את
מודעות ההסכלה החרדית החדשה, דבר שגם ל"יתד נאמן" ול"המודיע"
לא העזו להכניס את המודעות הללו. אבל לבסוף נאלצו גם "המודיע"
ו"יתד נאמן" להכיס את המודעות הללו משום תחרות כספית כמובן... פתיחת
ערוצי הרדיו של "קול חי" ו"קול ברמה" האיצו את הכנסת התרבות
החילונית – חולנית ליהדות החרדית."קול חי" החל עם ארבעה חובשי כיפה
סרוגה ועם קישוט חרדי חובש שטריימל לצידם בשם ישראל אייכלר... דרעי סייע לאייכלר
להיכנס לתקשורת החילונית ואח"כ גם להפוך ל"סמל התקשורת החרדית".
והנה שוב ש"ס ובלזא נתפסים בטנגו של כפירה וריצוי החילוניים. אבל התיאבון של
ש"ס – לכלי תקשורת משלה, לא ידע תיאבון וכשאריאל אטיאס קיבל את תיק התקשורת
קם "קול ברמה", בטענה כי "גם הספרדים צריכים כלי ביטוי".
מעניין שלשום מפלגה , חוג ועדה אין רדיו משלה בישראל אלא רק לש"ס. כדי שהממסד
יסכים לדרישה מיוחדת כזו הרי צריך לרצות אותו מספיק, וש"ס הסבירה לחילוניים
כי רק כלי רדיו כזה ישקיט את הביקורת נגד המדינה והציונות, מהערוצים החרדים ששידרו
מבוקר ועד לילה דרשות דתיות וביקורת אנטי ציונית. ואמנם משרד התקשורת של אטיאס
מש"ס – בעיצומם של ימי התשובה והרחמים, סגר באמצע שנות האלפיים את כל אותם
ערוצים וגם דאג שמפעיל אחד מהם, שמואל בן עטר, ישב בכלא. וכך קם "קול
ברמה", שמזמן עלה על ה"פס הלאומי" וכפוף ל"חוק הרשות
השנייה", והכניס ביהדות החרדית תעמולה "ממלכתית" באפודה
"דתית" ו"לאומית".
ש"ס שימשה גם מקדם הכנסת סגנון הזמר הנוכרי
לתוך היהדות החרדית. דיסקים של סרטי שוד ושבר עם ליצנות שוק שמכונה
"הרצאות" נכנסו ונכנסים לכל בית חרדי תוך ביטול תורה המוני. גם ארגון
"ערכים" נכבש ע"י המרצים הרדודים והעילגים של ש"ס, כדי לקרר
את המשך תנופת התשובה ולהופכה למען המדינה והציונות. ולראיה שבעשור האחרון הרצאות
"ערכים" אינן מיועדות עוד לחילוניים אלא מיושמות בציבור החרדי ועם תוכנן
ציוני ו"לאומי", כדי להקהות את האוטנטיות.
גם הכנסת הצבא ליהדות
החרדית באה דרך השער ששמו ש"ס. ביהדות החרדית – זו לפני עידן דרעי ושות',
עניין הצבא היה טמא ולא רק משום לימוד התורה שמנגד. הצבא נתפס בעיניו של יהודי
טהור כמקום שבו ההפרדות בין גברים לנשים, שמירת כשרות המאכלים, שמירת הלשון
מביטויי גועל חילוניים ובמיוחד ההפרדה בין חילוני פוקר וכופר ליהודי מאמין אמורים
לקרוס. מי שכבר התגלגל לצבא ידע כי עליו לספור את השעות עד לשחרורו ולאטום את עצמו
מכל סביבתו. ואמנם רוב רובם של אנשי אגו"י (גם הספרדים שבתוכם) לא היה להם
קשר עם הצבא ולא שרתו בו, עד ל...הופעתה של ש"ס ושליטתו הבלתי רחמנית של אריה
דרעי. הופעתה של ש"ס הביאה עימה גם לא מעט מקהל ששירת בצבא ושלא ראה ראה זאת
בעין שלילית. רבנים חשובים כשלום כהן, שמעון בעדני, שבתאי אטון, יצחק פרץ, יוסף
עזרן , ראובן אלבז, יהודה ומשה צדקא יעקב
חיים סופר, בן ציון ואליהו אבא שאול ועוד רבים אחרים חשבו להכניס את ההשקפה הזו ,
שהצבא הוא טרף, גם לחדשים שמקרוב לש"ס. אבל דרעי דאג ל"טיהורים"
שיעיפו או יחסמו את הרבנים הללו ואת דרך התורה שהביאו עימם לחדשים שמקרוב באו. את
כל התככים הללו הסביר דרעי לגר"ע יוסף ב"דאגתו הגדולה" ל"זהירות"
שהציבור הספרדי לא יברח בגלל "קיצוניות". דרעי ידע שהגר"ע יוסף –
שהיה מאסכולת הרבנים שמצייתים למדינה ולקיומה, יקבל את דבריו בעין רעיונית. אבל
למעשה באותם רגעים ממש שירת דרעי ביודעין את השלטון החילוני שרצה להפוך את בחורי
הישיבות לחילוניים גמורים או ל"דתיים פושרים" דרך השרות הצבאי. כך קיווה
דרעי – שמשום שרותו את החילוניים, הוא ייתפס בעיניהם כ"ליבראל" וכך יעשה
לביתו עד שיהיה לראש ממשלה. אנשי השמאל ציינו לימים את הרגעים הללו בהם העריצו את
דרעי שיכול היה לקפוץ מהמקפצה החרדית שלו היישר לחיק החילוניות ולעזור לאחרונים
לחדור ליהדות החרדית. דרעי טיפח אצל הגר"ע יוסף את עניין קירובם של אנשי הצבא
של ש"ס, ודאג שלא להעיר להם נגד המשך שרותם. וכשהגיעה העת שהחילונים עמדו
להחדיר את טלפי הצבא לחרדים הרי שגויס לנושא איש ש"ס נוסף - שלמה בניזרי.
בניזרי – חוזר בתשובה ששירת
בצבא ומסרב לינוק את השקפת הדורות אותה הפסיד בהיותו חילוני ופוקר, שמח לשרת את
החילוניות ממנה בא כ"גשר" להתהוות הוויה חדשה בין שומרי המצוות לבין
הפוקרים, גשר שרבותינו דחו אותו עוד לפני כמאה שנה כשהופיעו אנשי
ה"מזרחי". הציונים החילוניים – המולכים מכוח האנטי דת, זיהו מיד בבניזרי
את ה"חוליה החלשה" בעניין הצבא. שוב ש"ס הייתה השער. כדרעי – גם
בניזרי חשב על עתידו הפוליטי דרך ההשתלבות בחילוניות, וגם הוא ראה בדברי גדולי
ישראל "ישן מפני חדש תוציאו". אבל כמובן שכדי לחפות על קלות ראשו הוא
גייס את "ניסיונו" בצבא הזר ליהדות, ו"כבעל ניסיון" הרי
ש"משנתו" עולתה , כביכול, על
דעת חכמי ישראל , ספרדים ואשכנזים כאחד. אבל אם כבר אמרנו שש"ס היא רק השער
לכניסת הטריפות והנבלות של העולם החילוני לעולם החרדי, ואח"כ זה כבר עובר
לתוך "יהדות התורה" ואף ל"עדה החרדית", הרי שפרשת
ה"נח"ל החרדי" היא דוגמא קלאסית לכך.
לאחר שבניזרי גויס להתחיל
את עניין גיוס החרדים למסגרות צבאיות הרי שהצטרף אליו ח"כ אברהם רבי'ץ,
מ"יהדות התורה", ועוד מהפלג הליטאי. היו אלה הימים שהרב שך כבר היה בקו
בריאותי קשה ועל המחנה הליטאי שלטו אלה שתמול , שלשום שרתו את הפקידות החילונית
כרבנים לעת מצוא, וכמו הגר"ע יוסף היו רגילים לציית ל"ממלכתיות".
אבל רבי'ץ היה קשה יותר כספחת גם מאלה שחדלו להביא את האמת לפני הרב שך, והעדיפו
שישן שנת ישרים. רבי'ץ היה חבר במחתרת החילונית הפרו- סובייטית, הלח"י שמה,
ועוד מגיל 15. סיפור מעניין נקשר בחברותו של אותו רבי'ץ במחתרת האנטי דתית הזו. כשראש
ישיבתו שמע על חברותו במחתרת הלח"י הוא סילקו לאלתר מהישיבה. פחות מיממה
אח"כ הופיעו במשרדו של ראש הישיבה שלושה טרוריסטים מהלח"י והניחו על
שולחנו את אקדחיהם , ושאלו אח"כ את ראש הישיבה , האם הוא מתכוון להרחיק סופית
את רבי'ץ? הרב הבין את הרמז ורבי'ץ – טרוריסט ציוני שמרד במלכות שמים, הוחזר
לישיבה. חזרתו לישיבה הביאה לדרדורם של עוד לא מעט בחורי ישיבה, לאחר שראש הישיבה
חשש לחייו. לימים שירת רבי'ץ בצבא הישראלי וסיים בדרגת סגן אלוף. גם כעסקן חרדי
הוא המשיך בצרותיו ליהדות החרדית – ובמיוחד לגדולי התורה, כאשר הקים רשימת בחירות
לעיריית י"ם שהתחרתה באגודת ישראל. לפני בחירת 1989 – כאשר הרב שך הקים את
"דגל התורה", לא הייתה למחנה הליטאי שום ברירה והם החליטו להעמיד את
רבי'ץ בראש מפלגתם רק משום שעסקניהם היו חסרי ניסיון, ולראיה הרי ששנים קודם לכן
הם גם מינו רוב של עיתונאים ואנשי תקשורת חילוניים משהקימו את "יתד נאמן",
ושוב מחוסר ניסיון מקצועי. לימים השתלט רבי'ץ היטב על "דגל התורה", ולכן
לא פלא היה הדבר שמיד עם קשירת קשרי הצבא של בניזרי עט רבי'ץ – בעל ה"עבר הצבאי
המפואר", הרי שאותו רבי'ץ הצטרף להכנסת חרדים לצבא, וכמובן שהביא את עצמו
בתור דוגמא לכאלה שהתגייסו והמשיכו לשמור מצוות. אבל דווקא רבי'ץ הוא דוגמא מדוע
אסור להתגייס. מלבד הקמת הרשימה האנטי חרדית לעיריית י"ם הרי שכל סגנונו הפך
לקל ולציוני. לימים ידוע סיפורה של חילונית שהתגרשה מבעלה שחזר בתשובה, והיא טענה
כי "המלצתו" של רבי'ץ (כ"רב" בישיבת "אור שמח")
לבעלה לא להתגרש ממנה הייתה משום חזותה החיצונית, ואת זאת ביטא רבי'ץ בוולגריות
חילונית שהשורות הללו לא סובלות אותן. באותו עת – המגעים עם הצבא, הרב שך כבר
הנהיג לא בפועל את "דגל התורה" והרב הבני ברקי שטיינמן השתלט על נושא
הצבא ובהחלט הושפע מחלקלקות לשונו של רב'יץ ה"מיליטריסטי", וכך קם
ה"נח"ל החרדי" למגינת ליבם של הגר"יש אלישיב והגר"ש
אוירבך. אבל אם ש"ס לא הייתה פותחת את השער בפני הצבא הרי שספק אם רבי'ץ היה
מעז לשעוט קדימה באופן כה נחרץ. זוהי עוד דוגמא להכנסת מרעין ובישין והרסת חומות
הדת ע"י פתיחת שער החומה לפוקרים ע"י ש"ס. פרשת גיוס החרדים הופכת
כיום להצלחה חילונית בזכות ש"ס ואפילו
פליטים מ"עדה החרדית" עוסקים בניסיון לגייס חרדים מחוגיהם כשהקו
הוא שאפשר להתגייס לצבא הטומאה הזה ולהישאר יהודי.
הצבא וש"ס תמיד צעדו
ביחד בסתר עד שש"ס הצליחה להכניסו לכלל החברה החרדית. גם בפרשת ה"גיור
הצבאי" היה הדברים כך. לא כאן המקום להכביד במילים עד כמה ניתן לסמוך על
ה"רבנות הצבאית" מכשרות ,"גיור" ועד קבורה. אנשי ה"רבנות
הצבאית" הם לא פעם חילוניים ממש או דתיים שהתפקרו אבל למדינה היה נוח להפקיד
בידם את ה"גיור", שהרי רק שם יוכשר כל שרץ כ"יהודי". ש"ס
– שאוימה כי כספיה יהיו בסכנה, מיד ניאותה לסייע לממסד האנטי דתי להכשיר כל גוי
מצורע כ"יהודי". הרב שלמה עמר – אז עדיין אוהד נלהב של ש"ס, עשה הכול
אשר לאיל ידו להכניס את ה"גיור הצבאי" כלגיטימי, ולא מעט מכפיפותו של
עמר לממסד החילוני, כולל בפרשת בני משפחתו. וכאשר הזרם הליטאי וה"עדה
החרדית" עמדו לקיים הפגנה נגד ה"גיור הצבאי" מיד הפעיל אותו עמר את
ה"כוח הממלכתי" שבידו ואיים שה"רבנות הראשית" תמנע מהכשרי
ה"עדה החרדית" ו"שארית ישראל" לשחוט בחו"ל באופן עצמאי.
האיום האלים הצליח וה"עדה
החרדית" והליטאים ביטלו את הפגנותיהם.
גם בפרשיות ה"גיור
הכללי" ש"ס היא זו שדרך ה"רבנות הראשית" ו"רבנויות
הערים" הכשירה את "גיורי החלומות" של הממסד הישראלי , ואח"כ גם
דיינים חרדים מ"יהדות התורה" אישרו אף הם את הנושא. כאן יש להבין כיצד
עובדת המערכת החילונית במינוי רבנים ודיינים. ש"ס – בגלל היותה מפלגה נוחה
לשלטון, קיבלה לידיה את כל הסמכות למנות דיינים ספרדים רק מקרבה, ובודאי שדיינים
ספרדים חרדים באמת לא אושרו על ידה. אישורי ש"ס כמובן עוברים תמיד את אישורי
שרי המשפטים החילוניים וכך שלמעשה "בתי הדין הרבניים" הם ערכאות
עכו"ם והדיינים שם אינם אלא פקידי השלטון ששופטים עפ"י "שולחן ערוך
חדש" מבית היוצר החילוני והאנטי דתי. לכן לא פלא הוא שה"גיורים" שם
יהיו פסולים עפ"י תורת ישראל וכך גם לגבי חיי המשפחה והיהדות. אבל בנושא זה –
"בתי הדין הרבניים", הרי שש"ס משרתת את הממסד החילוני בעוד כיוון.
גם הדיינים החרדים של "יהדות התורה" עוברים דרך ידה הממליצה והמפקחת של
ש"ס ורק הנכנעים שבהם מאושרים ע"י המדינה החילונית. מכאן שלגדולי התורה
ולאדמו"רים של "יהדות התורה" אין שום השפעה על דיינים מקרב מפלגתם,
אך הציבור החרדי טועה וחושב כי כל דיין חרדי אשכנזי בערכאות העכו"ם של המדינה
הוא "שלוחא דרבנן".
אבל בעיקר משרתת ש"ס
את המדינה בציוניזציה של החברה החרדית. כבר בשנת 1990 – כש"ס עוד הייתה ,
כביכול, בהשפעת הרב שך, הרי שראשייה לא התביישו להכריז על עצמם כציונים. כך עשה אז
השר מטעמה , רפאל פנחסי (כיום מזכיר "מועצת החכמים"...), כאשר שוב ושוב
הכריז בכלי התקשורת החילוניים כי "ש"ס היא מפלגה ציונית", וכי
"אנחנו ציונים". אותו פנחסי – כשר תקשורת, הכניס את מספרי התועבה של
הטלפונים לשרות הקהל ובנה משדרי לווין בישראל שיעבירו שידורים בשבתות קודש מתחרות
הכדורגל העולמית, והוא עוד התפאר בכך בהכריזו כי "אני אדם ממלכתי, והממלכתיות
עומדת מעל ההשקפה הדתית שלי". ב"דגל התורה" הבליגו על כבודו הנרמס של
השם רק כדי שתמשיך להיות להם השפעה במפלגה הרפורמית שהקימו. לימים הסתבר שכל הלגיטימציה שהעניקה ש"ס לרמיסת הדת בכל
משרד ועירייה שבה דרכה, הפכה גם גם לנחלת הכלל של אנשי "יהדות התורה",
ובמיוחד בעיר ירושלים, שם רמס אורי לופליאנסקי מ"דגל התורה" כל חלקה
תורתית והפך את קדושת ירושלים לרוח האלילית של "אילייה קפיטולינה"
המופקרת והרומאית.
אבל פתיחת שערי הטומאה של ש"ס –
לחילוניות ולציונות, לא הייתה רק נקודתית אלא גם כללית. שנים רבות ברחו אנשי
אגו"י ממחויבות ציוניות רשמיות ובודאי שברחו מחברויות בארגונים ציונים. אפילו
פאג"י וחב"ד – חרדים שהפכו לציונים מעשיים, לא העיזו להיות חברים רשמית
ב"הסתדרות הציונית" ובשלוחותיה. הסיבה הייתה המורא של גדולי ישראל, שעמד
עליהם כנגד המתחברים ישירות ורשמית לציונות, מיום קום הציונות. אבל אצל ש"ס –
שעניין רבנים ומועצת חכמים אמיתית, הוא דבר שבבדיחות הדעת, הרי שמיד כשהוצעו להם
משרות ב"הסתדרות הציונית" – ועם כסף בצידן, הרי שהם עטו עליהן כעיט על
טרפו. והיכן התמקמה ש"ס ב"הסתדרות
הציונית? ובכן, ש"ס נכנסה ל"חטיבה הרויזיוניסטית". אותם בורים
מש"ס הצטרפו לחטיבה שמנהיגה הרעיוני (ולדימיר ז'בוטינסקי) קרא ללמד את בני
עדות המזרח "תרבות מהי" ואילו לחרדים הוא ביקש לשלול את זכות ההצבעה!
אבל כמובן שהכול הפך ל"פורים שפיל" נוסח צבועי המפלגה הרפורמיסטית הזו,
ששמה ש"ס. ש"ס יושבים כבר שנים רבות ב"הסתדרות העובדים" של השמאל
עם מר"צ וחד"ש וב"הסתדרות הציונית" עם הליכוד ומרעיו מימין.
ש"ס מקבלת תקציב מהאו"ם להיפגש עם ערבים ועורכת ערבי נשים מש"ס עם
ערביות ואף משתתפת ב"יוזמת ג'נבה" של השמאל ובאותה עת חלק מח"כיה
ועסקניה המרכזיים הם הימניים ביותר נגד הערבים כמו אריאל אטיאס, ניסים דהן (בראש
אלה שרצו לגרש את הערבים מואדי ערה...), אליהו ישי הסופר קיצוני , יעקב מרגי ומעל
לכולם הניאו נאצי ניסים זאב, שמשתתף בכנסים של הניאו נאצים, ובראשם הקשים ביותר ,
מאוסטריה , כשנימוקיו הם שכאילו נגד האסלאם הוא משתף פעולה עם הניאו נאצים הללו ,
אך מנגד הוא מעוניין בעידוד אנטישמיות באירופה כדי שיהודים ומתבוללים יהגרו לארץ.
עוד אחד כמו הרצל ימ"ש, אבל עם כיפה וזקן! ואמנם, לא מעט זמן אחר כניסתה
הרשמית של ש"ס ל"הסתדרות הציונית" החלו גם ב"יהדות
התורה" לחשוב על כך...
אחד השירותים שש"ס
עשתה ועושה בשני העשורים האחרונים הוא משחק ה"הפרד ומשול" בעדות ישראל,
שהציונות והחילוניות כל כך מעוניינים בו. מאז הבאתם של יהודי תימן – בראשית המאה ה-20, ובמיוחד לאחר
עלייתם של יהודי המזרח וצפון אפריקה, לאחר הקמת המדינה הרי שהחילוניות הציונית
עושה את כל מה שביכלותה להעביר לשמד את היהודים הללו. מאחר והפוקרים הללו מסרבים
להאמין כי תורת השם היא האמת הרי שעניין דת השם הפך להסבר כלכלי , חברתי,
פסיכולוגי וכו', בכל "מחקרי"
והתייחסויות החילונים הכופרים לשמירת המצוות. בעוד שמול החרדים ניצבו הציונים
במלחמה רעיונית , וכשמאחורי החרדים האשכנזים נמצאים רבנים וציבור גם יחד שהכירו את
הציונים כבר מאירופה, הרי שאת המזרחיים הדתיים תפסו הציונים כהחוליה החלשה. מתוך ההשקפה
כי הדת היא "פרימיטיביות" וכי "כוהני הדת" הם האשמים
ב"דתיות של ההמון" (השקפה שהיא קיימת גם אצל הרויזיוניסטים וגם אצל
הסוציאליסטים הציונים) הרי שהחילונים עשו הכול כדי לנתק את יהודי המזרח מרבניהם.
כך הם השפילו את רבני התימנים , כך הם הציגו כופרים גמורים כ"רבנים" (
ה"רבנים" קוק ועוזיאל סייעו בזאת ליבנאלי בנסיעתו לתימן) , כל הם החלו
(משנת 1918) להמליך "ראשונים לציון" עפ"י השקפה ציונית ולא
עפ"י גדולה בתורה וכך הם מידרו והשפילו את רבני המזרח והרחיקום מ"העולים
החדשים". הרבנים "כף החיים", צדקה חוצ'ין, ה"בבא סאלי",
חיים סינואני, מרדכי שרעבי, יעקב זרוק, יעקב מוצפי, סלמן מוצפי, בן ציון אבא שאול
, יהודה צדקה, עזרא עטיה , בבא מאיר אבוחצירה ורבים אחרים התנגדו לציונות וסירבו
לקבל תפקידים רבניים אבל בגלל שצאן מרעיתם עלה לארץ עפ"י התוכניות הציוניות
הרי שהם לא הצליחו להשפיע עליהם כי הולכים הם לשמד. כך למשל הפך ה"בבא
חאקי" לעובד דחק כדי להשפילו ורק זעקת יהודי מרוקו הוציאה אותן מהשפלה זו
ואילו מנגד הפכו הציונים את מסכילי תימן – הדרדעים, ל"רבנים המובילים"
בעדת תימן בארץ, משום ציונותם. כשהציונים האמינו כי הם השלימו את המלאכה , ולאחר
שבני הדור השני של אותם עולים אומללים כבר למדו בחינוך החילוני או בחינוך הפסדו
דתי של ה"מזרחי", הנה קמה תנועת התשובה של סוף שנות ה-70 ובעיקר זו של
אמצע שנות ה-80 של המאה ה-20. החילונים נוכחו לדעת כי חזרתם בתשובה של המזרחיים
מסוכנת מזו של האשכנזים הן בהיקף המספרי והן של האחוזים והן משום שהמזרחיים שחזרו
ליהדות לא נעלמו מישוביהם ל"תחום המושב" החרדי אלא נשארו בסביבתם והשפיעו
גם על משפחותיהם וגם על חבריהם לשוב ליהדות. בעוד שהחברה החילונית האשכנזית באה
כבר מחו"ל עם השפעה אנטי דתית, ואף עם לא מעט נכרים בתוכה, הרי שבני עדות
המזרח והמגרב (להוציא קבוצת קומוניסטים יהודית מעירק) הגיעו לארץ כשתורתם בידם ועם
אפס אחוז של מתבוללים ודם נכרי בעורקיהם. אי לכך כמובן שהחוזר בתשובה האשכנזי לא
השפיע על סביבתו ולעומת זאת הדביקו לו החילוניים את הסטיגמות של "מעורער
בנפשו" ועוד מיני סטיגמות שהרחיקו ממנו אפילו את משפחתו. מנגד הרי שלא רק
שיוצאי עדות המזרח השפיעו על סביבתם אלא שסביבתם לא התייחסה לכל מסע ההשמצות
וההכפשות הכפולות (מוצא ודת) שניהלו החילוניים האירופאים נגד החזרה בתשובה בקרב
יוצאי המזרח. דאגת הממסד החילוני עלתה עם הקמת ש"ס – בפחדם כי הנה קם הכלי
המפלגתי שיחזיר את הגלגל אחורה, למען חזרת ה"עטרה ליושנה". אבל כאן קרה
תקר – שבשפה תורתית ניתן לכנותו "מעשה שטן". הכלי שנוצר לרומם את החזרה
בתשובה – מפלגת ש"ס, הפך לכלי שהממסד משתמש בו לא רק נגד שומרי המצוות מהמזרח
אלא גם נגד כל החברה החרדית , עד "נטורי קרתא" ממש.
סיבות רבות גרמו לש"ס להפוך למפלגה
רפורמית ולחלקם גם להיות תלוי בדוגמטיות של מקימיה הליטאים. זו מפלגה שנבנתה
ע"י אשכנזים חרדים ונגנבה ע"י האשכנזים החילוניים. לא לחינם זעק לימים
הרך שך כי איבד את עולמו הבא בגלל הקמת ש"ס. הרב שך הבין את עומק הטלטלה. על
ש"ס - בלבוש "חרדי" , מהרגע שהשתלטו עלייה עסקנים קלי דעת שניצלו
את מיעוט הרבנים האמיתיים ב"מועצת החכמים" שלה. תוך כדי הסתה כי הם
יוצרים "מפלגה ספרדית אמיתית" ולא "גרורה אשכנזית ליטאית", הם
העיפו מש"ס רבנים ועסקני תורה אמיתיים, כאשר הממסד הציוני משמאל מחכך את ידיו
ומסייע לאשמדאי הבכיר ששמו אריה דרעי בעצות , את מי להעיף. החילוניים עצמם חזרו
שוב ושוב על הטיעון שש"ס "אשכנזית" וכי ה"חרדיות" איננה
טבועה בעדות המזרח. כמו כן החלה האקדמיה החילונית לחזור על השקר כאילו המזרחיים
היו מתונים יותר בדת בארצות ערב, בעוד שהאמת הפוכה וכבר הובאה לעיל. רפורמה
וקונסרבטיביות לא היו מצויים במזרח ואילו מי שהיה שנתפס בעבירות דת היה מקלל את
יום הולדתו. אבל כאשר הציבור המזרחי מודר מרבניו האמיתיים ובמקומם החל הממסד
החילוני להשתמש ב"רבני הרבנות" מטעם שהוצנחו לש"ס, הרי שהתעמולה
השקרית הזו עשתה את שלה ואת הרמקול שלה מצא הממסד בש"ס. על הרקע הזה עזר
הממסד השמאלי לאריה דרעי ולזכייה בר שלום לצמוח, ועל הבסיס הזה הצמיחו אנשי הימין
החילוניים את אלי ישי , ניסים דהן וה"ינוקא" אריאל אטיאס. על הבסיס הזה
קל לקומם את האישה המזרחית - חרדית נגד בעלה, על הבסיס הזה יכולים לקרקר ולשתף
פעולה נגד היהדות "רבני צעצוע" שמקורם בממסד, על הבסיס הזה אפשר להחדיר
לחרדים המזרחיים תת תרבות חילונית וחולנית , כך אפשר להכניס להסכלה יותר ויתר
חרדים מזרחיים, אבל יותר מכל אלה הרי שכך חודרים גם לחרדים האשכנזים ודרך סוכנים
מחופשים ומנתקים אותם מרבניהם אבל משאירים אותם עם לבושם, כדי שאפשר יהיה להכניס
עוד ועוד חרדים למעגל הזה. כך למשל הפך ארגון "ערכים" – עוד ארגון שפעם
היה חלוץ התשובה, לכלי שרת חילוני ל"הרגעת" החוזרים בתשובה ולעוד כלי
תיאטרלי ולאומני – ציוני שמטרתו ל"מתן" את החרדים. לא פלא הוא שההמשך
היה בהקמת ארגון ציוני ורפורמיסטי בשם "הידברות", ששם כבר מקרינים סרטים
לאומנים והשקפות ציוניות עד כדי ביזוי דברי חכמים והצגת "יום אידם" של
הציונים ב-ה' באייר כהתגשמות ספר ה"זוהר" הקדוש, והזכרת ספירת העומר כלל
לא מובאת שם! ומי שותף בהקמת פרויקט ה"הידברות"? כמובן שהשותפים הם
ש"ס (הליצן זמיר כהן...) ו...חסידות "בלזא החדשה"!
אין ספק שגם הפיצול של אלי ישי הוא חלק
מתהפוכות החילוניים. ישי היה מרים הטלפונים של ניסים זאב, כשהוקמה הרשימה החרדית
הספרדית בי"ם (בשנת 1983). זהו צעיר ששירת בצבא והתחנך במוסדות של חב"ד
ל"מתקדמים".דרעי ראה כי הצעיר הזה איננו מבריק במיוחד אך יודע לשרת
אדונים וכך לקח אותו אליו לעוזרו. כשהחלה הפרשה הפלילית של דרעי הרי שהאחרון ידע
כי יאלץ לפנות את תפקידיו לתקופה מסוימת ולכן עליו למנות מזכ"ל שישמור לו
לויאליות. דרעי אף פעם לא סמך על ספרדים מבית ולכן הוא רצה שחברו, צביק'ה
יעקובסון, יהפוך למזכ"ל. חוצני'ק אשכנזי יהיה עבור דרעי תעודת ביטוח טובה יותר מספרדי בן בית. אבל
הגר"ע יוסף שם וטו בנושא מאחר שהוא לא האמין בכל אותם חרדים אשכנזים שסובבו
את דרעי, שאלה הם באמת נאמני היהדות הספרדית. הרב עובדיה יוסף טען כל העת כי רק אינטרסים
אישיים מנחים את הללו להיצמד לדרעי. ואמנם הוכח לימים כמה הגר"ע יוסף צדק
(ליעקובסון התנגד הגר"ע יוסף גם לאחר שנים , כשאריה דרעי רצה להציבו במקום
התשיעי ברשימת ש"ס בשנת 1996). ואז, לאחר ששמו של יעקובסון ירד מרעיון המזכ"לות, החליט דרעי לשבץ את ישי בתפקיד
והביאו מ"אל המעיין:. דרעי היה בטוח כי ישי לא ישמור לו אמונים, שהרי ישי היה
נער שליחויות ותו' לא. בש"ס בכלל התפלאו כיצד דרעי מינה נער שליחויות עילג
כזה לתפקיד מזכ"ל. אבל לימים – כשדרעי נכנס לבוץ הפוליטי חזק יותר, הרי שעל
ישי השתלטנה פקידתו, גב' יהודית יוסף, כלתו של הרב עובדיה. ישי הונחה ע"י
הגב' הזו, שהחלה לדחוק את דרעי ממקומו והבאישה את ריחו אצל הגר"ע יוסף. היה
כאן גם קרב בין שני אחים. מצד אחד עמד משה – הבן הצעיר של הרב עובדיה יוסף, שהחליט
לדחוק את רגליו של אחיו דוד יוסף, שהאחרון היה נאמנו של דרעי. ישי היה בעצם בובה
של יהודית ומשה יוסף. כשעמד ישי בראש ש"ס הוא החל לשרת את הימין הציוני, שרצה
להחזיר את מצביע ש"ס הביתה – לליכוד. ישי החל להיות נוח יותר ויותר לממסד
החילוני. הוא לא היה חכם גדול שצריך לפחד ממנו כמו מדרעי, בקרב על עתידה של ישראל.
ישי היה טיפוס רעיוני מהסוג של מוכרי החמוצים, והוא התאים לחידוש הסטריאוטיפ
הציוני על ה"ספרדי הקטן". ישי כלל לא ידע מה קורה במשרדיו כשר משום
שהמדינה ניהלה לו אותם ע"י פקידם חילוניים וכך היה במשרד' הרווחה שלו שבו הוגדרו
חוזרים בתשובה כ"רעועי דת", ואילו משרד הפנים קלט יותר ויותר נכרים מחבר
העמים. ההתלהמות המדינית הקיצונית - לאומנית שלו שרתה את הממסד שהחל להציג שוב את
המזרחיים כ"קיצוניים" ו"שונאי ערבים". אך במיוחד נהנה הממסד לטשטש
את ההבדל בין הדתיות הלאומית לחרדיות, וישי הפך מחרדי לחרד"ל ("חרדי –
דתי – לאומי"). אם דרעי היה סוכן השמאל הציוני הרי שישי היה סוכן הימין
הציוני. גם לימים – כישי פרש מש"ס והקים את מפלגתו העצמאית, הרי שהקו של
הממסד נותר להנחות אותו לשבור את ההבדלים בין חרדים לדתיים לאומיים ובמיוחד להבליע
את הציבור הספרדי החרדי בתוך הציונות הדתית
כדי שלימים תהפוך סופית לציונית , תשתלב בצבא ובהסכלה וכמובן תתנתק מרבנים החרדים
האמיתיים, עד שכיפות סרוגות כדב ליאור ולבנון יהיה רבניה. והכול נעשה במתק שפתיים
של "הסרת המחיצות העדתיות". ישי היה זה שבשנת 2006 תבע את סיסמת הבחירות
שלו עפ"י :"אין דתיים ואין חילוניים, כולנו יהודים". אפילו הכיפות
הסרוגות לא המציאו סיסמא חילונית כזו. הממסד משתמש כיום באיש שדף גמרא ומדרש חחכמים
רחוקים מהווייתו, כאיש שיעביר את חרדי ש"ס לציונות בכל התחומים. האשכנזים
שמחוברים כיום לישי ואנשיו אינם עוד חרדים אלא דתיים ציונים. עוד צעד בהיסיון לחסל
את היהדות החרדית.
ולכן, כיום היעלמותה של
ש"ס הופכת למה שכל כך ציפו המסכילים החילוניים. אבל ש"ס וירחיה (ישי
וכו') לא תיעלם משום ש"כך היא דרכה של מפלגה עדתית להיעלם", אלא משום
שחיבורה לתורה מתחיל להסתיים. "מועצת
החכמות" הרפורמית של ש"ס תעשה הכול כדי להרוס את המשך למידתן של
נשים ספרדיות בחינוך הטהור. הליצניות הללו תשלחנה אותן לאקדמיה הנוכרית וגם
תהפוכנה כל סמינר בנות ספרדיות לסמינר הסכלתי. בעידן של דרעי עבר ה"חינוך
התורתי של ש"ס" לחינוך הליב"ה מתוך רצון והזדהות עימה , ובעידן של
דרעי האוניברסיטאות הן המודל לא רק לציבור של ש"ס אלא לכל הציבור החרדי , ולא
עוד הכוללים. ומנגד, אלה ההולכים אחר ישי ישכחו עד מהרה אפילו את האמרות של הרב
עובדיה יוסף והרב שלום כהן כנגד ה"מזרחי" (ה"בית של גויים"),
ואילו ילדיהם יתחנכו במוסדות ה"ממלכתי דתי". ואת זה בדיוק רוצה הממסד:
את חזרת הספרדים לממ"ד, ומשם חזרה ל"חינוך הממלכתי". וכשלא מחוברים
עוד לתורה וליהדות, אזי, נעלמים מהמפה הפוליטית המזרחית – חרדית – עצמאית, בדיוק כמו שנעלמה למשל תנועת תמ"י של אהרון אבו
חצירה. המים הרוחניים – שחיברו את ש"ס גם בימים הקשים יותר , לתורה, הופכים
את מקומם ליבשה אקדמאית וחינוכית שאיננה עוד בבחינת מים חיים עבור הקשורים אליהם
אלא זו יבשה של כפירה ומדבר שממה רוחני. באקדמיה כמובן שלא יסבירו את היעלמותה של
ש"ס באופן תורתי – יהודי , אבל אנחנו מחויבים להבין את התהליך הזה בשפתינו
התורתית בלבד.