בס"ד
באוזני ימיני בן דרור / הרב אליהו קאופמן
תקופה ארוכה אני מתחבט אם לכתוב את המאמר הזה
ואם לאוו. החשש שלי היה עד כה שכל הביקורת שתוטח על ידי תתפרש אח"כ כקטרוג
אישי, ובמיוחד לאור ההיכרות הלא קצרה שלי עם האיש שעליו אכתוב בשורות הבאות. אבל
ההתעסקות האובססיבית של ימיני בן דור בביקורת מאורגנת נגד מחנה השלום ונגד הביקורת
על ישראל ועל הציונות שינתה את דעתי, שהרי ביקורתי כלפי האיש איננה על בעניינים
אישיים בדמותו אלא על הדרך הפוליטית, הציבורית והתקשורתית שלו, שלפי דעתי והמידע
שבידי זו איננה דרך ביקורת שנבעה ונובעת ממעיין האמת אלא מדובר כאן באחד שיותר
משלושה עשורים עושה מעשה זמרי ואילו השמאל – וכיום הימין, מעניקים לו שכר כפינחס.
ישנם לא מעט אנשי ימין השופכים אש גופרית על
הדרך של הצד האחר באמונתו בשלום, אבל דבריהם ומאמריהם של אותם אנשי ימין נובעים
מעומק לב כנא וממחשבה אותנטית משלהם. ישנם ביניהם גם אנשי שמאל רבים לשעבר ששופכים
אש וקיטור על הדרך שבה הלכו ובה האמינו – ממשה
שמיר האגדי ועבור דרך דודו אלהרר, מאיר אריאל, יובל שטיימניץ ואחרים , אבל מה
שנאמר על ידם בעבר אינו מוכחש והם קמו ואמרו "עברנו צד". זו זכותם וכאלה
ישנם גם בצד השני. אבל ישנם שניים שמעולם לא נמנו בליבם ובהשקפתם על מחנה השלום
אלא ראו בו מקפצה פוליטית במובן האופורטוניסטי הגס ביותר, ולאחר שהשמאל רפס כוחו
הם זינקו מיד לימין ואפילו איגפו אותו מימין. אחד מהם לפחות אינו ממשיך לטעון שהוא
איש שמאל וממחנה השלום, אבל השני – למרות
התלהמותו הפוליטית הלאומנית, ממשיך לטעון כי מעולם לא שינה את עמדותיו. בלשון
הקודש קוראים להתנהגותו של השני: "חוצפה ישגה" ו"עז פנים
לגהינום". האיש השני הזה הוא ימיני בן דרור.
כשאני קורא שוב ושוב את "הגיגיו" של
האיש שנולד (כדבריו לפחות...) בליל הסדר והפך ל"פטיש הימיני" נגד הדת,
אני שוב ושוב מחייך וממתיק סוד עם עצמי. במיוחד אני מחייך מאוזן לאוזן כשימיני
משתלח – שוב ושוב , ב"קרן החדשה
לישראל". בעוד שהויכוח של ימיני עם הקרן הזו הוא כיום במישור המדיני – פוליטי, הרי שהויכוח שלי עם הקרן הזו הוא במישור
החברתי – דתי, ולכן אינני חשוד כמי שמשוחד
לטובת הקרן הזו. אבל החיוך שלי נפרש מסיבה אחרת לגמרי. לפני כשלושים שנה בדיוק
נכנסה הקרן הזו לפעילות בישראל. באותם ימים המבנה החברתי בישראל היה שונה מזה של
היום. השמאל והימין היו שווי כוחות, בימין החילוני – זה של הליכוד, פעלו כוחות חברתיים שרובם
היו בני עדות המזרח עם נטיות לשיויון
חברתי מצד אחד אך עם נטיות מסורתיות יהודיות מצד שני, דבר שלא קשר את היהודים הללו
למנגינות של ה"שמאל המתקדם". באותם ימים – שנים
ספורות לאחר ששמעון פרס התכבד (כיו"ר מפלגת העבודה) במטר עגבניות רקובות
בעיירה הזנוחה דאז , בית שמש (לפני שהספרדים שם הפכו לחילוניים ממש ולפני שהחרדים
נחתו שם...), הרי שמפלגת העבודה והשמאל הציוני שמעבר לה (מפ"ם
ו"ר"צ המורחבת") חיפשו בנרות צעירים יוצאי עדות המזרח שיניפו את
דגלי החילוניות והשלום עם הערבים. קבוצה של מזרחיים כזו החלה להתגבש משנת 1981
ובתחילה כינתה את עצמה כ"שמאל תמ"י" של ימיו הפוליטיים העצמאיים של
השר לשעבר, אהרון אבו חצירה. שנה קודם לכן ניסתה הקבוצה הזו להקים תנועה פוליטית
עממית על חורבות ה"פנתרים השחורים" ותנועת ה"אוהלים", בשם
"ישראל זה אני". קריסתה של תמ"י בשנת 1984 הותירה את הקבוצה
החילונית – שמאלית הזו יתומה פוליטית וכך הוקמה "בימת כיוון חדש" בשכונת
התקווה, בסיס הפעילות הראשוני של הקבוצה. בקבוצה התבלטו פעילים יוצאי עדות המזרח
מהאקדמיה אך גם אנשי שכונות אותנטיים. בין הבולטים היו שם דר' ויקי שירן המנוחה,
דר' אשר עידן, דר' מאיר עמור , אפי נגר , אלי עבו , מוטי עבו, כרמלה נגר , מוטי
לוי אלי זדה וכמובן ימיני בן דרור. והנה הגיעה השמועה שקרן חדשה
ו"מתקדמת" (במובני השמאל כמובן...) נחתה בארץ הקודש. רובינו אך ב"בימת
כיוון חדש" לא ידענו אז את טיבה , אבל מנגד העדפנו שגורמים אנטי דתיים ממש
ופרו מפ"ם ומר"צ לא יגיעו לברית ממש עימנו , משום שציבור היעד העממי
שאליו רצינו לפנות לא יכול היה לשאת ברית כזו. אבל האיש שהביא לנו את הנציגה של
הקרן הזו – היישר לפגישת מזכירות
ה"בימה" ומבלי להתייעץ וליידע אף אחד מאיתנו, היה אותו האיש שהיום הוא
יורה אש של גיצים בה, ומנגד גם טוען שמעולם לא שינה את עמדותיו:ימיני בן דרור!
ימיני היה איש הקשר של ה"בימה" עם
הנציגה הזו, ואח"כ עם הקרן עצמה. ימיני הוא זה שיחצ"ן את הקרן הזו וטען
שזו "קרן של קידמה מול הליכוד הרויזיוניסטי שמנצל את בני עדות המזרח לתועלתו
האלקטוראלית ". אבל לא רק בעניין ה"קרן
החדשה" הרים ימיני בן דרור את נס התמיכה בשמאל הישראלי. כבר בתחילת
שנות ה-80 הוא ארגן ובנה את החוג
ה"סטודנטיאלי" באוניברסיטת ת"א ששמו "אוניברסיטה 25".
היו אלה סטודנטים וסטודנטיות מזרחיים ומעיירות פיתוח ושכונות עממיות שימיני בן
דרור עבד עליהם קשות כדי לא רק לנתקם מהליכוד דאז (בימים שצמחו בליכוד של אותם
ימים מנהיגים מזרחיים רבים כדוד לוי, משה קצב, דוד מגן, מאיר שטרית , מאיר כהן –
אבידוב, עובדיה עלי ואחרים) אלא להצטרף לשמאל. הוא האיש שקשר את הקשר בין אותה
"אוניברסיטה 25" לתא הסטודנטיאלי והאליטיסטי של מפ"ם באוניברסיטת
ת"א, והוא האיש שהניף את הדגל כי המזרחיים צריכים להתחבר לערבים משום שהם
דומים להם. בהשראה זו הוא גם כתב את סיפרו הראשון דאז , "אגרוף פוליטי",
בו הוא מספר "סיפור אישי" (?) בספר, על אגרוף שקיבל בהיותו מפגין בהפגנת
הימין באוניברסיטה, משום שחשבוהו מפגיני הימין לערבי. האגרוף הזה – כך הוא סיפר אז, העבירו מימין לשמאל.
אבל האמת שלא פעם הבחנתי באיזו פליטת פה
גזענית של ימיני כלפי הערבים ומיד אח"כ היה מתעשת ומחייך ואח"כ טוען שזו
היתה "סתם בדיחה על חשבון הלאומנות של הליכוד". רק היום – שנים רבות לאחר
התנודות הפוליטיות המוזרות של ימיני, אני מתחיל לשחזר את ההיסטוריה ומגלה כי כל
אותם "בקיעים רעיוניים" לא היו אלא דעותיו האמיתיות של ימיני הימני שפנה
שמאלה מסיבות אופורטוניסטיות. ימיני ידע באותם ימים כי אם יפנה לימין הרי שלעולם
הוא לא יתקדם שם – הליכוד ואף
"התחיה" של אותם הימים, היו מלאים בפעילים מעדות המזרח ומהשכונות ואיש
כמותו – שלא היה כריזמטי ולא היה לו קהל מצביעים, היה מצטופף בשורות האחוריות של
איזה חוג בית. מנגד – לצד הצורך בשמאל
באיש מעדות המזרח ובקבוצה אינטלקטואלית משם, הרי שהשליטה בתקשורת היתה בידי המרכז –
שמאל ולשם בדיוק פזל ימיני. הוא לא הגיע לעיתון "העיר" או לעיתון "דבר"
משום שהיה מוכשר מדי אלא משום שמכר את עדתו ואת צבע עורו לשמאל המתון דאז, ששלט
באותם עיתונים. הוא שתל את רוב חבריו בצמתים תקשורתיים ופוליטיים במרכז ובשמאל
הפוליטי והתקשורתי אך ידע גם לשתול זה או אחר בימין של הליכוד (את שלמה צדוק
למשל...). והשמאל כמובן הקפיץ אותו קדימה – כי הרי במדינה הזו הכישורים אינם קובעים כמו
הקשרים. מפעם לפעם – לאחר שורה של מאמרים
בנוסח השמאל, הוא היה זורק קריצה של מאמר לטובת הימין, אבל אז כולם היו בטוחים שמדובר
ב"כותב מקורי" ולא בחפרפרת פוליטית ותקשורתית. אבל הסגנון הפרו ימני החל
לנוע אצל ימיני כאשר מפלגת העבודה והשמאל החלו להתיישב באופן קבוע בספסלי
האופוזיציה בפרלמנט הישראלי, ומנגד הימין החל לנהל מלחמה ב"תקשורת
השמאלנית". ואז חצה ימיני את הקוים הפוליטיים אך לא כאחרים שעשו זאת בתום
ליבם הוא המשיך לטעון כי הוא נשאר בשמאל, אך עם "עמדות מפוקחות".
מי שקורא את מאמריו כיום יודע כי איש ימין
מאחוריהם. גם כל האובססיות שלו סביב ה"הוכחה" שרודפים
"אנטישמית" את ישראל בעולם, היא בעצם פועל יוצא של אחד שכבר עקף מימין
את אמנון לורד ואת דר' אורי מילשטיין. השניים הללו מעולם לא יחסו את עצמם לשמאל
אבל ימיני – שעקף אותם מזמן ימין, עדיין
מלהג בלשונו כי לא נטש את השמאל. ימיני (ואולי גם אלה העומדים מאחוריו בהצגה האופורטוניסטית
הזו...) יודע היטב כי הגלגל הפוליטי יכול להתהפך מחר או מקסימום מחרתיים ולכן הקול
והידיים שלו הם בימין אבל
ה"פוזה" שלו היא שמאלית עם אופציה למדינה פלשתינאית, ובאותה נשימה ישנה
גם מצידו הבעת חשש שאם תוחזר יו"ש יקרה כמו שם בעזה. לימיני יש קו עקבי בכל
הנוגע ל"זיגזגיות" הרעיונית שלו. פתאום האיש שדיבר על מדינה ישראלית – מזרחית מדבר על מדינה מערבית והוא חזר בו מימי
ה"אגרוף הפוליטי", תוך השתלחות חריפה בש"ס בטענה שאין שום "שד
עדתי", לעומת הימים שבהם הוא הזהיר באובססיביות מה"שד" הזה, ובזכות
ה"שד" הזה הוא קודם ע"י השמאל דאז. פתאום האיש שבעבר היה צמוד
למפלגת העבודה והזהיר מסכנת הלאומנות של יוצאי בריה"מ דאז, הופך לשונא הכי
גדול של "בית ברל" ול"אוהד השרוף" ביותר של איווט ליברמן. אבל
כמו שהוא טוען, הוא עדיין בשמאל...
כתבתי כבר קודם לכן שלא בזכות כישוריו
הגדולים הוא התקדם לתקשורת ולהרצאות וכך גם כיום, רק שמקדם המכירות שלו השתנה והפך
לימין הכי קיצוני בממלכתיות הישראלית. הרצאות בעולם ופתחון פה תקשורתיים אינם תמיד
עניין של כישורים אלא במיוחד הם עניין של "קשרים
ממלכתיים". לימין הישראלי נוח להכות בעיתון "הארץ" במחבט שפעם היה
שמאלי. לימין הישראלי נוח לשלוח לחזית ההסברה בעולם אחד שהם טוענים כי הוא "איש
שמאל"", בדיוק כמו שהם שולחים נגד הציבור החרדי כאלה שנזרקו מעידן
ועידנים מה"עדה החרדית" בשל חשיפת קלונם והיפוכם, אך הם ממשיכים להיקרא
"דוברי העדה החרדית" ו"קמבציי"ה". בתוך העיתונאים
הבכירים כיום ימיני משרת היטב את הימין . הוא מעולם לא היה תחקירן גדול או עורך
מוכשר אבל בערמומיותו הוא ידע לספק סחורה פובליציסטית עלובה במחיר של טייקון
תקשורתי.
היו לאיש הזה מספר התנהגויות שהוכיחו כי לא
באיש אמין מדובר ולא בעיתונאי גדול עסקינן, ואיש אשר אותן התנהגויות צריכות להעלות
שאלות לא מעטות על אמינותו כיום, ולהראות את מי בעצם הוא משרת. בימי שנות ה-80 השמאליות שלו – בימים בהם עבד בעיתון "העיר"
בת"א, הוא פנה לאחת הדמויות היותר ססגוניות דאז, מוני יקים, וביקש לראיינו.
עד אז היו השניים חברים בנפש וימיני לא פעם היה מחניף לדעותיו הקיצוניות וההזויות
של מוני. ואז הגיע זמן פרסום הריאיון שימיני ראיין את מוני. מוני סיפר כבר לכולם
עד כמה ימיני עומד לפארו. והיו שם כמה שהכירו את ימיני היטב והזהירו את מוני, אך
האחרון טען כי "ימיני הוא חבר אמת". ואז פורסם הריאיון , שממנו ואילך בכל
פעם שמוני היה מבחין בימיני הוא היה מקלל אותו בכל ה"מי שברך אבותינו".
הריאיון לעג למוני והפכו לאיש הזוי ואומלל שכל כולו רודף פרסום ושדעותיו הן לצורך
תשומת לב פסיכולוגית. יתכן אפילו שגם כיום אינני חולק על מה שימיני כתב אז אבל
הנבזות היתה בכך שימיני – חבר קרוב משנים,
פרסם כתבת - ריאיון בגנבת דעת והאצילו כי בעיתונאי חבר מדובר. אבל הכותרת היתה
אכזרית ביותר, שגם מי שיחלוק על מוני לא היה מעניק אותה:"גר עם אמא".
כותרת ההופכת לצחוק אדם בן 36 ומבזה אותו משום שאיננו נשוי וגר עם אימו החולה. זו
נבזות לשמה.
והיו גם הימים שהוא עבד בעיתון החרדי
"יתד נאמן" – כשהלה הוקם
ע"י הרב שך נגד "המודיע" של אגו"י. ימיני הבין כי האברכים
הליטאים הם תמימים ואינם מבינים דבר בענייני תקשורת ומיד כששמע על העיתון שהוקם
הוא הציג את עצמו לפניהם כ"מומחה מדיני" וכ"פרשן פוליטי
בכיר", בימים שעוד היה "אפרוח תקשורתי". האברכים מ"יתד
נאמן" שמעו ממנו כי עמדותיו הן יוניות וכי הוא בעד "מדינה ישראלית
מזרחית ומסורתית". וכשהוא חל לעבוד בעיתון הוא היתל בהם כ"דרכו
בקודש" התעתוע. תוך כדי ישיבה על ספסל ביתו לבוש בבגדים תחתוניים ומשחק
בקוביה עם חבריו, בשכונת נווה עמל
בת"א, הוא היה פותח את הרדיו ושומע את החדשות ואת הפרשנויות. מיד אח"כ
הוא היה מתקשר ל"יתד נאמן" ומדווח את מה ששמע כאילו הדברים היו
ה"סקופים" האישיים שלו וכאילו פרשנותו נשענה על "גורמים
בכירים" שאותם חקר. אח"כ הוא היה מניח את השפופרת ומניף אצבע משושלת עם
חיוך לעברה בציינו ש"מטומטמים כאלה ופריירים עוד לא ראיתי", וממשיך
במשחק הקובייה.
גם ב"בימת כיוון חדש" לא אהבו את סגנונו
המחמקני, את האי אמינות שלו ואת קפיצותיו ה"רעיוניות". במיוחד דר' ויקי
שירן המנוחה היתה זו שלא פעם טענה נגדו כי אינו אמין וכי באופורטוניסט מדובר, שעוד
יתגלה בבוא היום, ושאין המסר החברתי והפוליטי מעניינו. ואמנם זה היה בדיוק מה
שהתגלה לאחר מותה של דר' שירן, על ה"פטיש הימיני", שגם את עיתון
ה"פטיש" החברתי הקים כמקפצה אישית, ואח"כ הותירו לאנחות עד שנסגר.
ממה שהוא ינק מהשמאל נותר בתוכו רק המסר
האנטי דתי, אבל בימים שהימין הישראלי עוקף את השמאל באנטי דתיות ובהבאת אנשי
תועבה, הרי שלימיני אין בתחום הזה ייחודיות אותנטית. נכון אמנם שגב' ציפי ליבני
חפצה בו כח"כ אך לא מצנעה סירב לה ימיני. ראשית, אולי כח"כ הוא היה כבול
להמשיך באובססיביות שלו ולשרת את אלה שעדיין איננו יודעים על זהותם הברורה, ושנית
הרי שימיני איננו טיפש והוא ידע היטב שלהיות ח"כ אצל ליבני פירושו להיות
"יס מן" לעולמי עד ואוי למי שימרה את פיה, ועוד ימשוך ימינה יותר מדי.
אם "שועלים" וותיקים כמאיר שטרית, עמרם מצנע ובמיוחד עמיר פרץ אינם
פוצים פה מולה, אזי, מיהו הטירון ימיני בו דרור שיעשה זאת?! וימיני ידע זאת היטב וברגע
האחרון ברח ממלכודת השדרוג שהונחה לפתחו.
אילו ימיני בן דרור היה חוזר למסורת אבותיו
מתימן – מסורת ששמה תורת ישראל, הוא היה
יודע את התשובה לחיטוט השאלתי האובססיבי שלו, מדוע רודפים דווקא יהודים על מה שהם
מעוללים, גם אם הנכרים עוללו כפליים ויותר, ולא רודפים אחרים. ה"אור
החיים" הקדוש ושאר חכמי ישראל כתבו זאת מזמן, בפרשם את התורה: ליהודי יש
שליחות רוחנית בלבד והיא להיות עם סגולה רוחני, וכשהוא חפץ להיטמע בנורמות הלאומניות
והכוחניות של העולם הסובב אותו הרי שהקב"ה שולח כנגדו את אומות העולם והן מוציאות
את האנטישמיות מנרתיקה, וזה אמור להיות אות ליהודים כמו ימיני בו דרור למשל וחבריו
מאנשי הימין האחרים, לסור מדרכי הגויים ומלאומניותם ולהתרכז אך ורק בקיום תורת
ישראל כדי להביא את גואל הצדק, ולא לייצר עוד ישות מדינית – לאומנית – נכרית,
לעולם.
בכל אופן, בעולם הפוליטי החרדי יש רק איש
אחד שמזכיר לי את ימיני בן דרור, ושמו של האיש הוא הרב אמנון יצחק...