בס"ד
בין אש"ף לחמאס/ הרב אליהו קאופמן
לאחר מלחמת עזה השנייה צריך לעצור
ולחשוב קמעה, ואולי יותר מקמעה על מה שמתחולל פוליטית בעשרות השנים האחרונות , בהבדלי
ההתייחסות של הפוליטיקה הישראלית והעולמית בשוני גישתם לארגון אש"ף מול תנועת החמאס.
לפני שכמה קונילמלים יקפצו מעמדת
ה"טוקבק" אני מדגיש שמאמר זה אינו מאמר עמדה של הכותב ביחס לעדיפותו עם מי
לנהל את הדיאלוג - ולו רק משום שיהודים דתיים מצווים בהלכה לא לנקוט עמדה בפולמוסים
של נוכרים בנוכרים. זהו מאמר ניתוח פוליטי וביקר חברתי - מדיני ותו לא.
משנות ה-70 ואילך הפנימה ההנהגה
הישראלית כי אי אפשר לפטור את אש"ף בצמד המילים "ארגון טרור" ולעבור
לסדר היום המלחמתי. כבר בימים שרוה"מ דאז - יצחק רבין (בממשלתו הראשונה),דיבר
על כך ש"את הבעיה הפלשתינאית אני רואה דרך קנה הרובה" , הוא שלח בסתר מסרים
ברורים - דרך אנשי השמאל דאז (אורי אבנרי, יוסי אמיתי, מתי פלד, מאיר פעיל ורן כהן),
כי "יש על מה לדבר " גם עם אש"ף לגבי הסדר שלום. למרות שעליית הליכוד
ב-1977 הורידה את פרופיל המו"מ עם אש"ף (גם בגלל ה"ערוץ המצרי"
שנפתח אז בעקבות ביקורו של סאדאת בישראל) הרי שב"מלחמת לבנון הראשונה" שוב
חזרו הישראלים לדבר עם אש"ף – גם אם היה זה עדיין בדרך הסמויה.
כבר משנות ה-70 נדחפו הישראלים לגשש הידברויות עם אש"ף משום
המדיניות העולמית - ובעיקר של צרפת ובריטניה, אך לימים גם ארה"ב הצטרפה ללחץ זה. היציאות מלבנון – על אף פינוי אש"ף מארץ זו,
התנהלו בלחץ מערבי ואש"ף אומנם הועבר לטוניס אך לא פורק משום הגיבוי
המערבי ההדוק.
משנות ה-70 המוקדמות יזמו אנשי השמאל הישראלים - אז עדיין מיעוט
רדיקלי, קריאות בגלוי על הידברות ישירה עם אש"ף ואף "מסרו נפש" על כך,
עד כדי מעצרים ממש, גם בימים שחוקק "חוק איסור המפגשים" ע"י שר המשפטים
של אז (סוף שנות ה-70) - מר שמואל תמיר המנוח. אייבי נתן, ויקטור אלוש, הישראלים שנפגשו
עם אש"ף ברומניה (באמצע שנות ה-80) ואחרים היו דוגמאות של ה"חלוץ שלפני המחנה"
בפרשת המפגשים עם אש"ף והניסיונות לתת לו לגיטימציה. כאשר התחוללה "מלחמת לבנון הראשונה" הפך
השמאל - שיצא לרחובות להפסקתה של מלחמה זו, מ"שמאל רדיקלי" עד אז, לשמאל
רחב יותר שחדר לקונצנזוס הישראלי עד ששרון אולץ להתפטר משר הביטחון וישראל החלה לצאת
מהעומק הלבנוני. בשנת 1993 הפרות הבשילו והלגיטימציה ניתנה והיא עומדת בעינה עד היום
עם כל העליות והמורדות שלה.
אבל אצל החמאס – בקשר ללגיטימציה
שלו, הכל חורק . ישראל מקשיחה שוב ושוב עמדתה – גם כלפי אש"ף, כאשר החמאס דווקא
מתמתן. השמאל הישראלי אינו "מוסר נפשו" למען ההידברות עם החמאס ולאו דווקא
משום קטנותו של שמאל זה ביחס לעבר אלא כבר בעבר לא צהלו בשמאל הרחב יותר ממגעים עם
החמאס. במלחמות עזה וב"מלחמת לבנון השנייה" לא התארגנו אנשי השמאל בהפגנות
אדירות נגד המלחמות הללו כמו שהם עשו זאת בשנת 1982. ובמקרה של החמאס הרי שגם בעולם
אין מסייעים לו כפי שסייעו ומסייעים לאש"ף. מי שמעלה על נס את ה"הסברה הישראלית"
כסיבה העיקרית להצדקת ישראל במלחמה האחרונה
בעזה הרי שטומן ראשו בחול. המערב פשוט מאוד לא "מפרגן" לחמאס כמו שהוא
"פירגן" ו"מפרגן" לאש"ף ומשום כך יצאה ישראל נשכרת.
יבואו פרשנים טובים ופחות טובים
ויטענו כי התשובה פשוטה: אש"ף היה מלכתחילה גמיש יותר מדינית ופחות אלים ואילו החמאס פראי יותר ורחוק מניהול
קו מדיני ריאלי. אבל אפשר בהחלט להפריך טיעון זה בקלות. באש"ף ישנם עד היום גורמים
לא פחות רדיקלים מאשר בחמאס כמו למשל ה"תנזים" של הפת"ח. בשנים שהשמאל
הישראלי הרחב (גם הציוני) "מסר נפש" על ההידברות עם אש"ף וכאשר מדינות
המערב – ואף ארה"ב, לחצו על ישראל להכיר באש"ף התקיימה באש"ף
"חזית סירוב" קיצונית בראשות מנהיגים רדיקלים מרכסיסטים ( שנתמכו ע"י
בריה"מ לשעבר בימים שאותה מעצמה היוותה "סכנה פוליטית" למערב בכלל ולישראל
בפרט), ובראשם דר' גורג' חבש ("החזית העממית לשחרור פלסטין"), אחמד גי'בריל
, נאיף חוותמה וודיע חדד. החזית הזו היוותה אף איום על חיי של יאסר ערפאת עצמו - בימים
שהיה המנהיג הבלתי מעורער של אש"ף, ובודאי על הפלג המתון של הארגון שאומנם ממנו נרצחו עיסאם סירטווי וסעיד חממי ואילו סברי גירייסי
פרש משם עקב כך. למרות כל זאת ידעו אנשי השמאל, מדינות המערב ולימים גם אישי שלטון
בישראל לטעון כי "יש להבחין בין מתונים לקיצוניים באש"ף, ולכן יש להכיר בארגון
הזה ולהידבר עימו".
גם הטענה שה"חמאס אלים ומסוכן
יותר" איננה עומדת למבחן משום שפעולות של אש"ף - ואף של הפת"ח, לא היו
מביישות ואף עלו בקיצוניותן על מה שהחמאס מעולל.
אין זה המקום לגולל את הרשימה הארוכה
של פעולותיו של אש"ף בעבר, שמעשי החמאס מתגמדים לעומתם בימינו. אם כך מהי הסיבה
האמיתית ליחס המועדף לאש"ף מול החמאס - מההנהגה הישראלית, עבור ב"מחנה השלום
הישראלי" וכלה במדינות העולם, ובראשן ארה"ב?
התשובה היא אחת: הדת. אש"ף
היה והינו ארגון חילוני וגם המוסלמים שבו אינם דוגלים ב"איסלום" דתי ממש
של שאר המוסלמים בעולם. עם אש"ף אפשר לא רק לערוך הסכמי שלום אלא גם לנהל חיים
משותפים ולהשפיע על יותר ויותר ערבים לצאת מ"חברתם השמרנית". שלום רק עם
אש"ף מחזק את התיאוריה המערבית - שהשמאל הישראלי הוא אחד מנושאי דיגלה, שה"דתות
(במיוחד האסלאם והיהדות - א.ק.) הם המכשול
לשלום ולקדמה". לאש"ף אפשר לסלוח על הכל בתנאי שישדר מערביות שתדיר את השמרנות מהרחוב הערבי. אבל החמאס יישאר תמיד
אויב כי הוא דתי ו"פונדמנטליסטי" . כל פעולה צבאית של החמאס תתואר כניסיון
מוסלמי להשתלט על העולם באמצעות הדת וכל התמתנות פוליטית של החמאס תפורש כאמתלא מסוכנת
. כל שיח ושיג בין אש"ף לחמאס לא רק יעלה את זעם הישראלים אלא גם את זעם השמאל
והמערב ולא משום שעלולה לצמוח משם "קיצוניות טרוריסטית" אלא משום שאז הפלשתינאים
והערבים עלולים להיות מושפעים מחיי האסלאם וזו הסכנה האמיתית למערב ולשלוחה שלהם במזה"ת
– לישראל , כולל "מחנה השלום" שלה.
ישראל - שהנהגת הימין שלה פונה
לכיוונים מערביים- נוצרים- מיסיונרים , פוחדת מהחמאס מסיבות דתיות ברורות וכל ההשקפה
הרעיונית של ראשייה מתורגמים לגישה המדינית הזו, האנטי מוסלמית. השמאל הישראלי – על
כל "מחנה השלום" שלו, חי וחושב במחשבה מערבית אנטי דתית ולכן לא פלא שרוב
אנשי השמאל הציוני לא ירוצו לרחובות לעצור את המלחמה בחמאס משום שלדידם הם יחייבו שפך
דמים "נגד הקיצוניות הדתית". אלה הם אנשי השמאל שגם את יהדותם הם שונאים
- כשהיא מתורגמת ל"חזרה בתשובה" או ל"עליה בדמוגרפיה החרדית".
ובאשר לעולם המערבי הרי שלא צריך להרחיב את הדיבור על כך. זהו ה"עולם הליברלי"
שצרפת, שוויץ ושאר מדינות אירופה מחוקקות – או חושבות לחוקק חוקים, נגד ה"בורקה" המוסלמית
, להנמכת גובה מסגדים מול כנסיות, נגד ברית
המילה ועוד מיני חוקים אנטי דתיים ואנטי דמוקרטיים במסווה של "קידמה ליברלית".
בקיצור, את אש"ף אפשר לאמץ אל הלב המערבי- ובכלל זאת בישראל (חוץ אולי מגורמים
ימניים באמת קיצוניים) גם אם פעולותיו לא פעם חורגות ל"אלימות יתר", וזאת
משום שדרך אש"ף לבסוף יוכלו ל"מערב" את החברה הערבית והמוסלמית אבל
החמאס יוותר תמיד סענה למערב ולישראל - גם אם יתמתן, משום שהוא דתי מדי ועלול לסחוף
יותר מדי מוסלמים ואף עמים אחרים לאסלאם.
אבל העובדות הן קצת אחרות. מצרים
של מורסי - מה"אחים המוסלמים", איננה קיצונית יותר משל מצרים של מוברק, לוב
ותוניסיה המוסלמיות אינן קיצוניות יותר מלוב של קאדפי ומתוניסיה הקודמת, בטורקיה המוסלמית
עדיין מתיירים בחופש מוחלט תיירי המערב , באשר אסד ה"מערבי" הוא חמור וקיצוני
יותר בהרג ורצח מאשר המורדים המוסלמים כנגדו
ואילו בקרב יהודי אירן התחזקה היהדות דווקא מיום עלייתו של חומייני. כמו שמצביעים
על אפגניסטן כמדינה דיקטטורית משום היותה מוסלמית כך אפשר להצביע על עשרות מדינות דיקטטוריות
שהיו והינן בעולם משום היותן חילוניות, כמו כל המדינות הקומוניסטיות לשעבר וכיום (ובראשן
צפון קוריאה) , ציל'ה של איינדה , איטליה של מוסוליני וגרמניה הנאצית.
יפה יעשו בישראל - מהימין עד השמאל,
אם ינטרלו לעצמם את המחשבות האנטי - חמאסיות שאינן קשורות לשלום אלא לאסלאם ויפסיקו
לשבש את הסיכוי לשלום בברית שנתהוותה בין אש"ף לחמאס ובסימנים הפוליטיים והמדיניים
שצמחו עקב כך במראה של "חמאס חדש"
- שפניו להתמסדות מדינית וזניחת המלחמה, וכל זאת גם ב"מחיר" היוותרות החאמס
תנועה דתית - מוסלמית רדיקלית.
בישראל קיימת רק תנועה אחת שבאמת
יכולה להבין כי מזרח אינו "ברברייה" וכי דת אינה מכשול לשלום. שמה של התנועה
ש"ס אבל בעידן שהליכוד הכניס אותה ל"חטיבה הרויזיוניסטית" שלו ושאלי
ישי הלאומן עמד בראשה אי אפשר היה לדרוש ממנה אותנטיות וחזרה אמיתית לשורשיה אך אולי כאשר אריה דרעי חזר להנהגה חזרה התיקווה
שאפשר לדרוש זאת מש"ס שלאחר בחירות 2013: להיות הגשר לשלום במזרח התיכון המוסלמי,
כחלק מיוזמה מדינית חדשה בישראל.
